דף קיט - ב
רישא דמתניתין, שמדובר בה באשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים, והוחזקה בשעת יציאה שאין לו בנים, יש לה חזקה שהיא נופלת לייבום.
וכנגד החזקה הזאת יש לנו רובא, דרוב נשים מתעברות ויולדות, ומסתמא ילדה צרתה, ונפטרה מיבום, ומותרת לשוק.
וכשיש חזקה כנגד רוב, החזקה לא עדיף כוחה כי רובא, אלא אדרבה, רוב עדיף. [11] דרובא וחזקה, רובא עדיף [קידושין פ'].
וכאן, הרוב מתירה לשוק, והיינו צריכים להתירה.
אך אייתי מיעוטא דמפילות, סמוך ותצרף אותו לחזקה. [12] ואז הוה ליה הספק שמא ילדה צרתה חשוב כפלגא ופלגא, ודינו כספק השקול.
ולכן ברישא, לא תינשא האשה לשוק, ולא תתייבם ליבם. כי לא אזלינן לא בתר חזקה ולא בתר רובא
אבל בסיפא, שמדובר בה שיצאה חמותה בלא יבם, והוחזקה האשה בהיתר לשוק.
וכמו כן גם רובא, שרוב העוברים הם נפלים ונקבות [כדאמרינן לעיל] מתיר אותה לשוק. וכנגד זה עומד ספק, שמא ילדה חמותה זכר, והרי היא זקוקה לייבום, כי על כל פנים יש מיעוט שיולדות זכרים.
וכיון דהוי ליה מיעוט הזכרים המחייבה בייבום כשהוא עומד מול החזקה של היתר לשוק, וגם מול רוב הנקבות והנפלים נחשב למיעוטא דמיעוטא.
ולמיעוטא דמיעוטא - לא חייש רבי מאיר. [13]
ולכן בסיפא אינה חוששת, ומותרת לשוק, ואע"ג שיש מיעוט לאוסרה.
שנינו במשנה: אשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא לשוק ולא תתייבם ליבם:
ותמהינן: ולעולם [בתמיה], וכי יש לה להמתין לעולם עד שיתברר אם היתה צרתה מעוברת אם לאו?
ומדוע לא תחלוץ מיד, ואפילו אין ידוע לה אם נתעברה צרתה, אם לאו, כי בין אם היא חייבת בייבום ובין אם היא פטורה ממנו, מותרת להנשא לשוק אחר החליצה, מיד.
שהרי ממה נפשך היא מותרת:
אם היתה חייבת בייבום, הרי החליצתה פוטרתה.
ואם היא פטורה מייבום, חליצתה לא מעלה ולא מורידה.
ומשנינן: אמר זעירי: לעצמה, אפילו אין לה צרה, צריכה היא להמתין שלשה חדשים, להבחין שמא מעוברת היא מבעלה.
ואפילו ודאי אינה מעוברת ממנו, וכגון שהיה בעלה במדינת הים יותר מג' חדשים, ואחר כך מת, בכל זאת צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מותו, כדאמרינן בפרק החולץ [מב ב], שאפילו אשה שאין חשש שמא מעוברת היא, ולא שייכת אצלה המתנה לצורך הבחנה, צריכה להמתין ג' חדשים.
אך בשביל חברתה, לדעת שמא מעוברת היא צרתה, צריכה היא להמתין תשעה חדשים, וחולצת לאחר ט', [14] ממה נפשך, בין חייבת בייבום בין פטורה, ומותרת להנשא לשוק.
אך אינה יכולה לחלוץ ולהנשא בתוך ט', כי שמא חברתה מעוברת היא, והולד הוא של קיימא. וכיון שכן, הרי היא נפטרת מהייבום רק על ידי הולד, ולא ע"י חליצה. והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם.
ואם תנשא בתוך ט' חדשים ממיתת הבעל, שמא לא נפטרה בחליצתה, ועדיין אסורה היא לשוק, כל זמן שלא ילדה צרתה.
אבל לאחר ט' חדשים, היא ממה נפשך מותרת. כי אם היתה צרתה מעוברת, הרי כבר ילדה, והולד פטרה מיבום.
ואם לא נתעברה צרתה, והיתה האשה חייבת ביבום, הרי היא נפטרה בחליצה. [15]
ב. רבי חנינא אמר: לעצמה צריכה היא להמתין שלשה חדשים.
לחברתה, בשביל חברתה, שמא מעוברת צרתה, לעולם לא תנשא ולא תתייבם, עד שתדע בבירור אם יש לצרתה ולד אם לאו.
ומקשינן: ותחלוץ לאחר ט', ממה נפשך, אפילו לא ידוע לה אם יש ולד לצרתה, ותנשא לשוק.
שהרי אם ילדה צרתה, היא נפטרה מיבום ע"י הולד.
ואם לא ילדה צרתה, חליצתה פוטרתה! ומשנינן: אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין, אמרי תרוויהו: הטעם הוא משום גזירה, שמא יהא הולד בן קיימא, והולד הוא שפוטרה מיבום.
וכשיתברר הדבר שנפטרה בגלל הולד, ולא היה צורך בחליצה, נמצא אתה מצריכה כרוז, להודיע שאינה בכלל חלוצה שפסולה אפילו לכהן הדיוט, אלא מותרת היא לכהונה.
ומקשינן: מאי אמרת, שאינה יכולה לחלוץ לאחר ט', כי שמא תמצא חליצתה מיותרת ואתה מצריכה כרוז שיודיע שהיא מותרת לכהונה.
וליצרכה כרוז, ומה גרוע בכך?
ומשנינן: יש לנו לחשוש דילמא איכא אינשי דהוי בשעת חליצה בבית דין, וראו בחליצתה, ולא הוי שמעו בהכרזה.
ואותם האנשים, כשיראוה נשאת לכהן ואין מוחה בידה, אמרי, קשרו רבנן חלוצה לכהן.
ופרכינן: תנן במתניתין לעיל [קיח ב]: אשה שיצאה בלא בנים, וחזרה ואמרה:
א. ניתן לי בן במדינת הים. והוסיפה בתוך כדי דיבור, ואמרה: מת בני ראשון, ואחר כך מת בעלי, וזקוקה אני ליבום - נאמנת היא להתירה ליבם. [16]
ב. אבל, אם אמרה ניתן לי בן במדינת הים, ומת בעלי ראשון, ואחר כך מת בני ופטורה אני מן הייבום - אינה נאמנת להתירה להינשא לשוק.
שהואיל ובחזקת ייבום יצאה, חיישינן שמא משום ששונאת היא ליבם, ולא רוצה ליפול לפניו, אומרת כן כדי לפטור עצמה ממנו.
ומכל מקום, חוששין לדבריה שמא אמת הן.
וכיון שאינה נאמנת, דינה הוא, שחולצת כדי להתירה להנשא לשוק, ולא מתייבמת, היות שחוששין לדבריה שמא אמת הם, ואינה זקוקה ליבם, אלא אסורה היא לו.
ומדוע תחלוץ? ליחוש דילמא אתו עדים ואמרי כדקאמרה, שמת בעלה ראשון ואחר כך בנה, ופטורה מן הייבום, ולא היתה זקוקה ליבם כלל מעיקרא, ואין חליצתה כלום, ונמצא אתה מצריכה כרוז שמותרת היא לכהונה.
ומוכח שלא גזרינן כך, ואם כן, מדוע אמר רבי חנינא שאינה חולצת לעולם משום גזירה זו.
ומביאה הגמרא שני תירוצים:
א. אמר רב פפא, שם מדובר בהיתה האשה גרושה כבר מאיש אחר. [17]
ולכן, אפילו אם תהיה חליצתה מיותרת, שאינה כלום, כבר פסולה היא לכהונה עולמית משום גרושה, וליכא כרוז.
ב. רב חייא בריה דרב הונא אמר: באמרה "אני והוא נחבאנו במערה", ואין איש עמנו שיכול לבוא ולהעיד. ואין חשש שיבואו עדים ותצטרך כרוז.
לכן, שם תחלוץ, היות ואין חשש שתצריכנה כרוז לכהונה. אבל במשנתנו, שיש חשש שמא אתה מצריכה כרוז לכהונה, גזרינן שלא תחלוץ לעולם, שמא יראה אדם בחליצתה ולא ישמע הכרוז. וכשיראנה נישאת לכהן, יאמר: התירו רבנן חלוצה לכהונה.
מתניתין:
שנינו במשנה לעיל [קיז א]: הכל נאמנין להעיד על האשה שמת בעלה, חוץ מחמש נשים, וביניהן יבמתה.
וכהמשך לכך, אומרת המשנה, שאם היו:
שתי יבמות, נשותיהם של שני אחים, שדין כל אחת מהן שבמיתת בעלה היא נופלת לפני בעלה של השניה ליבום.
ואם מתו שני היבמים, נמצא שאין להן יבם, והרי הן מותרות לשוק.
ובאות עתה שתי היבמות לפנינו, כאשר:
זו אומרת מת בעלי. והרי היא נאמנת. [18]
וזו אומרת מת בעלי, והרי היא נאמנת.
ואף על פי כן, שתיהן אסורות לשוק.
זו שאמרה מת בעלי, אסורה מפני בעלה של זו השניה, שהוא יבמה.
ושמא חי הוא, וזקוקה היא לו ליבום.
ואף על פי שאשתו אומרת שהוא מת, אינה נאמנת בעדות זו להעיד עבור חברתה, אלא רק לעצמה.
שהרי היא אחת מחמשת הנשים, ששנינו לעיל שאינן נאמנות להעידה להתירה לשוק.
וכן זו השניה שאמרה מת בעלי, אסורה מפני בעלה של זו הראשונה, שהוא יבמה, ושמא זקוקה היא לו.
ובאותן הנשים: אם לזו יש עדים [19] שמת בעלה, ולזו אין עדים על מיתת בעלה,
אותה אשה שיש לה עדים על מיתת בעלה אסורה להינשא לשוק, כי שמא בעלה של שניה, שהוא יבמה, חי, וזקוקה היא לו.
ועדיה לא מוסיפים לה כלום, שהרי נאמנת היא גם בלעדיהם על מיתת בעלה.
ואותה, השניה שאין לה עדים על מיתת בעלה, אלא היא אומרת שמת, ואשה שאמרה מת בעלי נאמנת
נאמנת היא על מיתת בעלה, ומותרת לשוק. שהרי אין לה יבם, לפי שהעדים של חברתה מעידים על יבמה שהוא מת.
או אם לזו יש בנים מבעלה ולזו אין בנים מבעלה ואין עדים לאחת מהם על מיתתן,
אותה אשה שיש לה בנים מותרת להנשא לשוק, שנאמנת היא על מיתת בעלה להתיר עצמה, ואינה נופלת ליבום שיש לה בנים,
ואותה יבמה שניה שאין לה בנים, וזקוקה ליבום במיתת בעלה, אסורה לשוק, שמא יבמה חי, ויבמתה אינה נאמנת להעיד עליה להתירה.
וכשלאותן יבמות יש שני אחים לבעליהן, וזו אומרת מת בעלי, וזו אומרת מת בעלי, ואין להן בנים מבעליהן ולא עדים על מיתתם - נאמנות הן על מיתת בעליהן. לפי שהאשה שאמרה מת בעלי תתייבם, [20] [כשיש לה יבם], ונופלות לפני האחים לייבום.
נתייבמו לאחי בעליהן, ולאחר זמן מתו היבמין -
אסורות להנשא לשוק.
אשה זו מפני בעלה הראשון של שניה, שהוא יבמה.
ואשה זו מפני בעלה ראשון של חברתה, שהוא יבמה.
כי שמא עדיין חיים הם ונפלו לפניהם לייבום.
ואע"ג שקיבלנו בתחילה דבריהם שמתו בעליהן, והתרנו להם על פי עדותן להנשא ליבם [21]
מכל מקום, עכשיו שרוצות הן להנשא לשוק, נמצאת עדות יבמה מועילה לחברתה [כברישא דמתניתין]. ואין יבמות מעידות זו לזו. ודוקא בתחילה, שהיתה נאמנותן אצל עצמן, היו נאמנות.
ורבי אלעזר אומר: הואיל והותרו ליבמין, והיו בחזקת שמתו בעליהן -
הותרו לכל אדם, ולא חיישינן שמא חיים הם. ובגמרא יתבאר טעמו.
גמרא:
תנא בברייתא, אופן נוסף ביבמות אלו, ברישא של משנתנו:
אם לאשה זו יש עדים על מיתת בעלה, ובנים ממנו, ולזו אין לא עדים על מיתת בעלה ולא בנים ממנו
שתיהן מותרות!
זו שיש לה עדים ובנים מותרת לפי שאין כאן זיקת ייבום מפני בניה.
וזו שאין לה לא עדים ולא בנים מותרת, שהרי יש עדים שהביאה האשה השניה, שמת יבמה.
שנינו במשנה: נתייבמו יבמות אלו לאחי בעליהן, ומתו היבמין - אסורין להנשא לשוק, שעכשיו נמצאת עדות יבמה מועילה לחברתה.
רבי אלעזר אומר: הואיל והיו בחזקת שמתו בעליהן והותרו ליבמין - הותרו להנשא לכל אדם.
בעי רבא: מאי טעמא דרבי אלעזר שמתירן להנשא על פי עדות היבמה?
האם משום שהוא חולק על המשנה לעיל, דקסבר צרה מעידה לחברתה, ולא חייש שהצרה תאמר מת הבעל כדי לקלקל צרתה, בכך שתנשא לשוק שלא כדין וכשיבא בעלה תצא מבעלה וממי שנשאת לו.
ולכן גם יבמה מעידה לחברתה, על אף שהיא צרתה.
כי הסיבה שיבמה פסולה להעיד לפי רבנן, היא משום שהיא שונאתה, לפי שהיא יראה שמא סופה של חברתה להיות צרתה [והיינו כשתעמוד לפני בעלה לייבום או ששניהם יפלו לייבם אחד].
ולכן יבמות הן כמו נשים צרות, ואינן נאמנות לרבנן, כי שמא יבמה אחת רוצה לפסול חברתה, ואומרת היבמה "מת בעלי" כדי שתנשא חברתה לשוק שלא כדין, ונמצאת צריכה גט מן הבעל, ונאסרת ליבם.
ולרבי אלעזר, מפני צד צרות - לא נפסלו מלהעיד זו לזו.
או דלמא, טעמו של רבי אלעזר הוא משום שהיות והצרה נשאת [או נתייבמה הייבמה], על כרחך שמת הבעל, היות דהיא [האשה המעידה] לא מקלקלא נפשה להנשא שלא כדין, ולקלקל בכך את עצמה.
והוינן בה: למאי נפקא מינה למעשה, בספקו של רבא מהו הטעם של רבי אלעזר!?
הערות
[11] בתוס' [ד"ה וחזקה] הקשו דהוי מצי למימר שהחזקה שקולה כרוב נשים יולדות, וסמוך מיעוט מפילות לחזקה, והוי ליה רובא דאין יולדות. ומכל מקום רבי מאיר חייש למיעוט שיולדות, ואסר לה ליבם. ותירצו דאין הכי נמי, אלא שאת האמת אמר, שחזקה לא עדיפה כרוב. ומדברי תוס' אלו משמע שתירוץ רבא אתיא דוקא אליביה דר"מ. אמנם הריטב"א כתב, שלפי רבא המשנה לדברי הכל היא, בין לר"מ ובין לרבנן, ולכן הוצרכו לומר שהחזקה לא עדיפא כרובא. דאי הוו שקולים, ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, תו לא הוה חיישינן לרוב נשים מתעברות ויולדות כיון דרוב זה [מחמת הצירוף חזקה למיעוט מפילות] חשיב כמיעוט. ורבנן לא חששו למיעוט [וכ"כ דסוגיין כרבנן הרמב"ן והרשב"א ונ"י בסוגיין והבעה"מ בקידושין]
[12] דייקו התוס' [בד"ה סיפא] דמשמע דוקא משום דהחזקה מסייע למיעוט חייש ר"מ למיעוט. והקשו, שבסיפא, ביצתה מלאה, חייש ר"מ למיעוט אע"ג דליכא חזקה המסייעת למיעוט [דבחזקה דמותרת לשוק איתרע כמ"ש התוס' בדיבור זה ובריש פירקין]. ותירצו התוס', דלא בעי ר"מ חזקה בהדי מיעוט, וכוונת הגמרא היא, דאי החזקה היתה מסייעת לרוב הו"ל מיעוטא דמיעוטא ולא חייש ר"מ [כברישא דסיפא] לכך אמרינן דאדרבה החזקה מסייעת למיעוט. ולראשונים [שהובאו בהערה קודמת] שרבא אוקי מתניתין אפילו לרבנן, אתי שפיר קושית התוס'. דאי החזקה לא היתה מסייעת למיעוט, לא חיישינן למיעוט. ודוקא היכא דמחמת דהחזקה מסייעת למיעוט והו"ל פלגא ופלגא חששו רבנן.
[13] לראשונים [שהובאו לעיל] במתני' אפי' לרבנן פי' הגמ' דלרבנן פשיטא דתנשא דלא חוששים למיעוט ואפי' לר"מ נמי דחייש למיעוט למיעוטא דמיעוטא לא חייש ואתיא מתני שפיר ככו"ע.
[14] עי' רש"ש בהערה לקמן.
[15] ולכאורה עדיין יכולה לחלוץ בתוך ט' ותמתין עד לאחר ט' ותנשא, שממה נפשךנ מותרת כמבואר בגמרא דאי איכא ולד, כבר הוא פוטרה, ואי ליכא נפטרה בחליצה דמעיקרא. וביאר הגרע"א [במשניות אות א'] דאם חלצה בתוך ט' לא תנשא אפילו לאחר ט' ע"י חליצה זו, דשמא מעוברת צרתה בשעת חליצתה ואח"כ הפילתו ואסורה היא לשוק, דע"י הולד לא נפטרה כאן שאינו של קימא. ומ"מ הוה חליצת מעוברת דלא שמה חליצה, והלכך לא נפטרה בחליצה נמי. וע"ע רש"ש שצוין לעיל בהערה.
[16] והא דלא חיישינן שמא משום דרחמנא ליבם קאמרה כיון שיש לה נאמנות של "הפה שאסר", שבתחילה בחזקת יבום היתה עומדת, שלא ידענו שיש לה בן ופיה אסר עצמה על היבם כשאמרה ניתן לי בן. והוא הפה שמתירה כשאומרת מת בני ואח"כ בעלי [רש"י]
[17] וה"ה במתני' אי האשה גרושה כבר מאיש אחר מותרת לחלוץ ולהנשא לאחר ט' וכ"כ הרמב"ם.
[18] מתני' קי"ד: מת בעלי תנשא.
[19] לר"מ אפילו עד אחד ולרא"ש צריך שני עדים למיתת היבם ודוקא בבעלה מועיל ע"א תפא"י. וע"ע רש"ש.
[20] מתני' קי"ד: מת בעלי תתייבם
[21] דהוה חשש איסור כרת של עדות אשת אח ואיסור אשת איש וכ"ש שנאמנותם גבי איסור לאו של יבמה לשוק.
בגמרא ואייתי מיעוטא דמפלת סמוך לחזקה: המג"א (סי' שמ"ג) הביא הרוקח שכתב דאשה מעוברת מכהן מותרת לכנוס לאוהל המת דיש כאן ס"ס שמא נקבה היא ואת"ל זכר שמא נפל הוא והקשה עליו ל"ל הך טעמא תיפוק לי' דהולד הוא טהרה בלועה דאינה מתטמאת והניח בצ"ע ע"ש וגם בפ"מ (שם) הקשה על הרוקח דהרי לפי סוגיא דהכא מפילות חשיב מיעוט נגד הרוב והרי מיעוט נגד הרוב לא מצרפינן לס"ס והניח ג"כ בקושיא, ולענ"ד י"ל דע"פ סוגיא דהכא חדא קושיא מתורצת בחברתה דודאי גם הרוקח לא הוצרך טעם שמותרת לכנוס שלא יטמא העובר דהרי טהרה בלועה הוא אבל הוצרך טעם שמותרת לכנוס בכל עת אפילו כשימלאו ימי' ללדת דבזה ה"א ניחוש שמא תלד שם וכשיצא הולד לאויר העולם מיד יטמא לזה קמ"ל דלא חיישינן מטעם ס"ס אבל עכ"פ עתה יש להעובר חזקת טהרה ולכן כשנסמוך מיעוט דמפלת לחזקת טהרה ה"ל פלגא ופלגא והוי שפיר ספק השקול וכיון דאיכא ג"כ ספק זכר ספק נקבה ה"ל ס"ס:
שם ולעולם: א"ל מאי קושיא דלמא לכך לא חילצת דלמא אתי צרתה ואמרה דלא ילדה וראוי' ליבום ומצות יבום קודם למצות חליצה במתכוון לשם מצוה כדאמרינן לעיל די"ל דהרי אמרינן לעיל (ל"ט.) בכיוצא בזה שהויי מצוה לא משהינן, וא"ע מצאתי גם בשו"ת מהר"י מטראני (סי' ק"ג) שכתב כן:
שם לחברתה לעולם: הנה לא מבואר בפוסקים אם זה דוקא לכתחלה מורין לה כן שלא תחלוץ אבל אם חלצה תנשא לשוק או אפילו בדיעבד לא תנשא, ולכאורה הי' נ"ל להוכיח דבדיעבד אם חלצה תנשא ממה שכתב הרשב"א לעיל (דף מ"א) דמה דאמרינן שם מהך טעמא דאתה מצריכה כרוז לכהונה שלא תחלוץ בתוך ג' זה דוקא לכתחלה אבל בדעבד לא חיישינן ושרינן לה ומייתי ראי' ממה דאמרינן בחולץ למעוברת ונמצא הולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה ע"ש וא"כ ה"נ אם חלצה תהי' מותרת לשוק דגם אם ילדה צרתה ולד של קיימא הרי מותרת לכהונה לכתחלה, שוב נ"ל דזה אינו שראית הרשב"א שייך דוקא היכי שילדה ולד של קיימא לפנינו דבזה אף שלכתחלה חיישינן דלמא איכא בחליצה ולא בהכרזה מכ"מ בדיעבד לא חיישינן דהולד מוכיח על ההכרזה אבל היכי שצרתה במדינת הים וילדה שם דליכא הוכחה אפילו בדיעבד לא סמכינן אהכרזה להתירה לכהן וממילא גם בדיעבד לא תנשא לשוק מחשש שמא תנשא לכהן, ועיין ברשב"א לעיל (דף ל"ו) שכתב שם כחילוק זה לענין דיעבד בין אם הולד ש"ק לפנינו ובין אם הוא במדינת הים:
שם ואמרי קשרו חלוצה לכהן: הא דגזרינן כל הני גזירות והרי בכל מקום אמרינן גזירה לגזירה לא גזרינן אם לא דחדא גזירה היא כדאמרינן ביצה (דף ג') והכא לא שייך זה נלענ"ד דהכא חששו טפי משום דחלוצה לכהן מדרבנן ודברי סופרים צריכים חזוק וכדאמרינן לעיל (פ"ה:) ע"ש, ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה הבית שמואל (סי' מ' סק"ח) במקדש לאחר ל' דשניהם נותנים גט דא"כ אתה מצריכה כרוז לכהונה ע"ש די"ל דגרושה דאורייתא היא לכהן ובזה לא חיישינן לדלמא שרי גרושה לכהן דדברי תורה א"צ חיזוק:
שם תנן ניתן לי בן במדינת הים: ק"ק למה פריך מסיפא דמתניתן דלעיל ולא מרישא דהלכה היא ובנה ובעלה למד"ה דתנן ג"כ חולצת ולא מתייבמת ולמה חולצת ניחוש שמא יבואו עדים ויאמרו דמת בעלה ואח"כ בנה וא"כ חליצה שלא לצורך הי' וא"כ אתה מצריכה כרוז לכהונה, וי"ל ע"פ מה שכתב המשנה למלך (ה' יבום פ"ג ה' י"ג) על הרמב"ם דמה שלא כתב גם בבבא דהלך בעלה ובנה ג"כ דאיירי בגרושה משום דבזה אפילו יבואו עדים דפטורה מחליצה מכ"מ צריכה חליצה דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא ע"ש שהביא פלוגתא שבין הפוסקים אם אמרינן דשוויא נפשה חתיכה דאיסורא נגד עדים או לא, והנה באמת מן הרמב"ם אין ראי' כלל די"ל דמה שכתב שם (ה' ט"ו) בד"א שהיתה פסולה לכהונה וכו' קאי גם אהלכה י"ג ע"ש אכן מסוגיא דלפנינו ודאי יש ראי' מדפריך מסיפא ולא מרישא ותמיהני טל המ"ל שלא הרגיש בזה, אבל באמת ק"ק לפי מה שכתבו התוספ' לעיל (קי"ח:) דלא משמע לי' דמה דקתני אינה מתייבמת משום דשויתה נפשה חתיכה דאסורא דמשמע לי' דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדברי' א"כ היאך נאמר הכא דחולצת ממנ"פ משים דשויא נפשה חד"א, וי"ל דהתוספ' כתבו כן היכי דחולצת באחות מין הדין אבל שניחוש שמא יבואו עדים והיא תתן אמתלא כולי האי לא חיישינן ולכן ניחא לי' לפרוך מסיפא, ועוד יש לחלק דלעיל דאיירי שעדיין לא חלצה רק דברה מהני אמתלא אבל היכי שכבר חלצה לא ניחוש שמא תתן אמתלא למה חלצה דהיכי דעשאה מעשה אחר דבורה לא מהני אמתלא כמבואר בפוסקים ועיין ב"י, (סוף סי' א') בש"ך וט"ז שם:
שם ניתן לי בן: הא דלא מקשה קושיא זו לעיל (ל"ו.) דמייתי ג"כ סוגיא זו י"ל משום דהכא עיקר ם והתם כדי נסבא, אבל קשה דלעיל (מ"א:) דמפרש ר' יוחנן טעם דלא תחלוץ בתוך שלשה משום דלמא מצריך כרוז לכהונה הוי לי' להקשות כן, וי"ל דמדרבי יוחנן לא שמעינן אלא דממתינין שעה א' מלחלוץ אבל לא שתשאר עגונה לעולם משום הך טעמא ולכן לא קשה מניתן לי בן דאם ניחוש התם לעולם לא תנשא אבל הכא דקאמר דמשום הך גזירה לא תנשא לעולם פריך שפיר ומזה ק"ל אמה שכתב הרשב"א בשמעתין דפסקו הרי"ף והרמב"ם כאביי בר אבין משום דרבי יוחנן לעיל קאי כוותייהו ולפ"ז אין ראי' מהא דר' יוחנן אכן באמת עיקר הטעם דפסקו כן משום דרב פפא ורב חיי' ברי' דר"ה טרחו וס"ל כוותי' וכמש"כ הבעל מלחמות:
שם אמר ר"פ בגרושה: צ"ע דלמה תשאר עגונה לעולם הא יש לה תקנה ע"י שיקדשה אחד דהא בקידושין אין איסור ויגרשה ונפסלת לכהונה ושוב ישאנה, ועיין ברבינו ירוחם (נתיב כ"ה) הביאו גם הב"י (סי' קנ"ו) שהאריך להסתפק בשם הר"ש אם יש תקנה ע"י שתדור הנאה שלא תנשא לכהן והניח בצ"ע וכל מה שכתב שם לא שייך לענין תקנה זו ואם נאמר דלא חלקו רבנן דחששו דלמא תבטל התקנה א"כ גם ספק הר"ש נפשט שפיר ועיין בריטב"א לעיל (ל"ו) וצ"ט:
שם במתניתן תייבמו ומתו היבמין: ק"ל למה נקט שנתייבמו לשני יבמים ומתו שניהן ולא בקיצור ששניהן נתייבמו לאחד ומת שמכ"מ שניהן אסורות להנשא לשוק, וראיתי ברמב"ם וש"ע (סי' קנ"ח) דנקטו באמת כן ביבם א' ג"כ וא"כ כש"כ שקשה למה נקט המתניתן בב' יבמים, וי"ל דרבותא קמ"ל דהנה י"ל מ"ט במתו היבמים אסורין להנשא דהרי עתה תהי' יבמה נאמנת לחברתה דעתה ממנ"פ לא תהיינה צרות דאם מת היבם הרי לא תנשא לו עוד ואם לא מת והיא תתייבם אליו הרי זינתה אשתו שכבר נשאה ליבם ונאסר' לבעלה וא"כ למה לא תהי' יבמה נאמנת לחברתה, ועיין לעיל (דף קי"ז) שכתבו התוספ' כסברא זו שבמקום שלא תחזור להיות כלתה לא שייך שנאה וצ"ל כיון דקודם שנתייבמו לא היו נאמנות אחת על חברתה גם עתה לא נאמנות דאף דשנאתה בטלה עתה מכ"מ כל אחת בושה להודות ששקר אמרה ושבאיסור היתה נשאת ליבם, והנה לעיל (שם) אמרינן שאני התם דרגיש לה צערה ע"ש הרי דבמקום שהרגישה צער אפילו בטל עתה מכ"מ נשארה השנאה ולכן אי הוי נקט ביבם א' שייבם שתיהן והיו צרות תחתיו ה"א דדוקא בזה אינן נאמנות זע"ז אפילו אחר מיתתו שאף שאין סופן להיות צרות עוד ממנ"פ כנ"ל מכ"מ שונאות זא"ז כיון שכבר היו צרות והרגישו צערא אבל היכא שהיו נשאות לשני יבמין ומתו שעדיין לא היו צרות וגם אין סופן להיות צרות ממנ"פ ה"א דנאמנות לכן קמ"ל דאפילו בב' יבמין ג"כ אינן נאמנות:
שם בתוספ' ד"ה וחזקה. דר"מ חייש למיעוטא: לענ"ד י"ל כיון דר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן דאף דהתוספ' לעיל נסתפקו בזה זה דוקא היכי דאיכא חזקה בהדי מיעוט אבל בלא חזקה פשיטא להו בחולין (דף י"ב) דלא חושש רק מדרבנן ולכן י"ל דלא ניחא לי' למימר דדוקא משום חשש מיעוטא לא תנשא ולא תתייבם דא"כ עכ"פ תחלוץ ותנשא דלקמן לא אסרינן רק מטעם גזירה שמא יהא הולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה אבל אם מדאורייתא אין לחוש כלל שתלד ולד של קיימא אין לחוש שמשום חשש זה עשו גזירה דהוי גזירה לגזירה ולכן קאמר דהוי פלגא ופלגא וא"כ מדאורייתא יש לחוש שתלד ולד של קיימא ושייך שפיר גזירה דרבנן:
בד"ה סמוך מיעוטא. והוי ספיקא טהור: כבר הקשו התוספ' בחולין שם דא"כ ל"ל לר"מ חזקה הא בלא חזקה חייש למיעוט והוי ספק וכן הקשו לרבנן ל"ל דה"ל דתנוק הוי כיש בו דעת לשאול הא בלא"ה מטמאין כיון דלא חיישי למיעוטא למיעוטא ורובא וחזקה רובא עדיף ותרצו ע"ש, אכן באמת לא ידעתי למה הוצרך רבנו חיים לדחוק בזה הא לשיטתו הי' יכול לתרץ קושית התוספ' דהכא בדרך אחר דלפי מה שכתבו התוספ' בחולין (י"א.) בשמו הא דרובא עדיף מחזקה לא ילפינן אלא מדאזלינן בתר רובא בפרה אדומה אף דיש חזקת טומאה וא"כ לכאורה לא שייך זה רק לרבנן דילפי' מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אבל לר"מ דאזיל בתר מיעוטא ולא יליף מפרה אדומה משום דלא אפשר שאני כמבואר מתוך הסוגיא דחולין דשם א"כ הא דרובא עדיף מחזקה ג"כ אי אפשר למילף מפרה אדומה דדלמא לא אפשר שאני וא"כ י"ל דלר"מ רובא וחזקה כי הדדי ננהו וכי מסמיך מיעוטא לחזקה איתרע לה רובא ואזלינן בתר מיעוט וחזקה ולכן מטהר שם העיסה ומה דקאמר הכא דהוי פלגא ופלגא הרי כבר כתבו התוספ' בעצמם לעיל דלר"מ לא הוי צריך לה כיון דאזיל בתר מיעוט אלא י"ל דנקט כן לאוקמי' רישא אפילו כרבנן וכמש"כ הרשב"א דהרי הרמב"ם פסק כמתניתן אלמא דס"ל דכרבנן אתיא, ואולם י"ל דהתוספ' לשיטתם קאי דס"ל דר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן וא"כ מהך טעמא לא שייך לטהר אבל לפי הנראה מהרשב"א והר"ן בחולין (דף י"ב) דס"ל דמדאורייתא חייש באמת יש ליישב קושית התוספ' כן:
בד"ה סיפא. איכא מיעוטא דמיעוטא: הרשב"א כתב בשם הרמב"ן דהא דיצאה מלאה חוששת הטעם דדלמא תפיל אין חשש דהוי כמיתה ולמיתה לא חיישינן ע"ש ולפ"ז לא יקשה קושית הרבינו אלחנן דליכא בהא דר' יהושע רק חד מיעוט אבל נלענ"ד דרק הרמב"ן לשיטתו כתב שפיר כן אבל להתוספ' לשיטתם אי אפשר לומר דשמא תפיל הוי כמו שמא ימות דלא חיישינן שהרי מוקמינן מתניתן כר"מ ולר"מ מסקינן בסוכה (דף כ"ד) דחייש למיתה אבל הרמב"ן כתב שפיר כן דהוא מפרש כפי' רב האי גאון דרבא מתרץ דמתניתן כרבנן אתיא ואף דאכתי יקשה לס"ד דגמרא דמתניתן כר"מ אתיא מזה אין קושיא דבאחת הוי מצי למיפרך כן אבל עדיפא מיני' פריך אבל התוספ' לשיטתם דמפרשי דלתי' רבא ג"כ אתיא מתניתן כר"מ כנראה ממה שכתבו (ד"ה סמוך) אי אפשר לומר דטעם דיצאה מלאה חוששת דשמא תפיל לא הוי חשש דלמיתה לא חיישינן שהרי הרשב"א בעצמו כתב מהא דר"י ור"ש דמעוברת אשת כהן חוששין שמא תפיל דס"ל דחיישינן למיתה ע"ש והרי ר"מ ג"כ חייש למיתה ואף דהרשב"א חולק דשמא תפיל חיישינן דהוי כמו שמא ימות ורק שמא הפילה לא חיישינן דהוי כשמא מת והכא הוי כשמא מת לענ"ד דבריו בזה תמוהין דאיך שייך לדמות זה לשמא מת דמה דאמרינן לשמא מת לא חיישינן דמוקמינן בחזקת חי כמש"כ רש"י בגטין (דף כ"ח) משא"כ בשמא ימות דהא ודאי יבוא עת שימות ולכן אין החזקה מתנגד לזה אבל הכא בעובר אם נאמר דבעודה מעוברת חיישינן שמא תפיל מאיזו טעם נימא כשעבר זמן העבור שלא ניחוש שמא הפילה ולכן לענ"ד סברא זו דהרשב"א לא זכיתי להבין, ומה שדחק לו לחלק כן היא הקושיא שמקשה דלמה מקשה בב"ב דוקא לרב ולא ג"כ לשמואל ולענ"ד יש לתרץ זה דלשמואל לא קשה דאפשר דמוקי מתניתן כמ"ד דלמיתה חיישינן וא"כ חוששין ג"כ למפלת והרי בלא"ה מתניתן כסומכוס אתיא שהוא תלמיד ר"מ ור"מ ס"ל דחיישינן למיתה ועל כן מכח קושיא זו אין ראי' לחלק בין שמא תפיל לשמא הפילה, ועכ"פ י"ל דהתוספ' לא חלקו כן ולכן הקשה הרבינו אלחנן שפיר דהוי מיעוטא דמיעוטא, וגם מה שהקשה הרבינו אלחנן דת"ק וכו' לא קשה רק לשיטתו אבל לשיטת הרמב"ן דלתי' רבא אתיא מתניתן כרבנן לק"מ:
בא"ד. וחזקה דחלב בחזקת היתר: לכאורה מזה אין קושיא דמה בכך דחלב יש לה חזקת היתר מכ"מ נאסר מטעם שהיא דבר המעמיד והקיבה אין לו חזקת היתר, וראיתי בתוספ' ע"ז (דף ל"ד) שהקשו התוספ' ג"כ קושיא זו ושם באמת לא כתבו כן אלא דעגלים יש להם חזקת היתר וגם תרצו שם קושיא זו שהניחו כאן בצ"ע, אכן לענ"ד בלא"ה יש לומר בישוב קושיתם שהרי נראה בפי' שמה דלא חייש ר"מ למיעוטא היכי דאיכא חזקה בהדי רוב הוא מטעם מיעוטא דמיעוטא וכפי הנראה שם המקשן אכתי לא אסיק אדעתי' דלא חייש ר"מ למיעוטא דמיעוטא א"כ ה"ה לא אסיק אדעתי' ג"כ לחלק בין היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט אי לא:
בא"ד. איתרע לי' רובא כדאמר הכא: הרא"ש הביאו הש"מ בכתובות (דף ט') כתב דלא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף אלא היכי שהרוב מתנגד לחזקה והחזקה לרוב באותו דבר באופן שכל א' מגרע כח האחר אבל לא בשהחזקה בדבר א' והרוב בדבר אחר וכן הובא במחנה אפרים בשם הרשב"א דלר"מ לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא בשהחזקה מגרע כח הרוב, ולפ"ז י"ל קושית התוספות דבשלמא הכא החזקה שהיא זקוקה ליבם ואין הצרה מתעברת מתנגד לרוב מתעברת ומגרע אותו לכן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אבל התם החזקת היתר דחלב אינו מגרע הרוב דנשחט לע"ז ולכן לא שייך בזה סמוך מיעוטא לחזקה:
בד"ה את שיש לה. אימא לר"י מאי קמ"ל: אפשר לומר דרבותא קמ"ל דמרישא ה"א דלעולם צרתה מעידה לחברתה כדעת ר"א והא דזו אסורה מפני בעלה של זו ה"א דה"ט כיון דע"פ הדין אין אשה נאמנת לעדות רק משום עגונא התירו כדאמרינן לעיל (פ"ח.) ה"א דרק איסור א' התירו משום עגונא ע"פ עדות אשה או איסור א"א או איסור יבמה לשוק אבל ב' איסורים לא וכיון דברישא אסורה כל א' להנשא לשוק משום ב' איסורים לכן אינן נאמנות אבל היכי דליכא רק איסור א' ה"א דאפילו צרה נאמנת לכן אשמעינן בסיפא את שיש לה עדים דליכא רק איסור א' בכל אחת ואעפ"כ אינה נאמנת, א"נ י"ל דקמ"ל דאע"ג דאין לה עדים מותרת להנשא מכ"מ יש לה עדים אסורה דה"א דאחר שזו מותרת תהא גם זו מותרת אחר שנשאת האחרת דליכא למיחש עוד שבעלה חי קמ"ל דמכ"מ אסורה דחיישינן שמא תמות נפשי עם פלשתים קעבדה כדאמרינן בגמרא ואף דזה כבר שמענו מונתייבמו ומתו היבמים מכ"מ י"ל דלא זו אף זו קתני דבמתו היבמים הוי רבותא טפי דחיישינן דמשום תמות נפשי ע"פ תתייבם עתה וכמו שאכתוב לקמן, אכן מה דקתני בברייתא בגמרא לזו עדים ובנים וכו' שתיהן מותרות קשה מאי קמ"ל בין לפי תירוץ התוספ' בין לפי תירוצינו:
בד"ה מאי טעמא. ורבי אלעזר לא אסר: א"ל לפי מש"כ התוספ' לעיל (קי"ז:) דאפי' כשנשאת הכלה אסורה חמותה משום גזירה דלמא תנשא קודם כלתה א"כ מאי מקשו הכא לר"א די"ל דהא ע"כ ר"א לית לי' הך גזירה דהא מתיר לצרה כשהנסיב' היא ברישא, אכן הא קשיא מאי קושיא מהא דמת חמי' דתהי' מותרת כשאנסבה היא דמה דמיון יש בזה לצרה דבשלמא בצרה מותרת כשאנסבה היא דלא מקלקלה נפשה א"כ ודאי מת בעלה אבל מה ראי' יש כשתנשא הכלה למיתת חמי' שתהי' נאמנת על חמותה דלמא בעלה מת וחמי' לא מת, וי"ל דהנה כבר הבאתי לעיל (קי"ח.) ספק המ"ל אי אינה נאמנת הכלה לחמותה אפילו מת בעלה ודאי אי הפי' משום דרגש לה צערא דקאמר לעיל (קי"ז:) הוי דאמרי' לא בעלה מיית ולא חמי' מיית או אי אמרינן הך סברא אפילו בעלה מיית, ולפ"ז יש לפשוט דדעת התוספ' דלאחר מיתתו ודאי נאמנת על חמותה ולכן הקשו שפיר לר"א כיון דלא מקלקלה נפשה א"כ כשנשאת הכלה ודאי מיית בעלה וא"כ תהי' נאמנת גם על חמותה:
בא"ד. ונראה לר"י דלא דמי: במהרש"א הקשה שהתוס' הי' להם להקשות מרישא דמתניתן דמת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה שבזה לא שייך תירוץ התוספ' ע"ש, והנה מתוספ' הרא"ש נראה דגם זה מתורץ בתי' התוספ' דכתב דלהס"ד דמקשן דוקא באינה מעידה רק על בעלה לבד נאמנת גם לענין יבמתה אבל במעידה עלי ועל צרתה אינה נאמנת עלי' וא"כ באמרה מת בעלי הרי מעידה גם על צרתה אבל מכ"מ יקשה קושית המהרש"א דלמה הקשו התוספ' ממתניתן המאוחרת ולא מן המוקדמת גם לא הבנתי תי' המהרש"א דאכתי יקשה דלפשוט הגמ' האי בעיין ממתניתן מדלא פליג ר"א אהך דצרתה אסורה הא ע"כ טעמו משום דלא מקלקלה נפשה דאי משום דצרה מעידה לחברתה אף דנשאת לכהן מכ"מ תהא נאמנת על צרתה, אכן בעיקר שוב קושית המהרש"א י"ל דמהך מתניתן לא תקשי' להו להתוספ' למה לא פליג ר"א די"ל דידע רבא הברייתא לקמן דפליג באמת ר"א אהך דין דצרתה אסורה רק דהי' מסופק אי טעמא דר"א משום דהותרה לבד או משום דהותרה ונשאת כדמסיק ולכן לא יקשה למה לא פליג במתניתן די"ל דמאי דשייר במתניתן תני בברייתא אבל אהך דמת חמי דאפילו בברייתא לא פליג הקשו שפיר:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0