דף קכא - ב
כי חיישינן שמא חבר הוא, ויודע הוא ללחוש להם לחש שלא יזיקו לו.
ותנא קמא סבר, שודאי יהרגוהו, גם אם ילחש להם, אגב איצצא, שהיות ומקום הבור דחוק, ובנפילתו הוא לוחץ עליהם, הם מתרגזים, ומזקי ליה.
אבל גוב אריות רחב הוא, ואין הוא עומד עליהם, ולפעמים האריות שבעים, ואינם טורפים אז.
תנו רבנן: נפל לתוך כבשן האש - מעידין עליו.
ליורה מלאה יין ושמן הרותחת על האש - מעידין עליו.
משום רבי אחא אמרו: נפל ליורה של שמן הרותחת על האש - מעידין עליו, מפני שהוא מבעיר בנפילתו את האש, שמתיז עליה שמן בשעת נפילתו, ורגליו נצמתים, ואינו יכול לצאת ממנה.
אבל אם נפל אדם ליורה רותחת על האש של יין - אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה את האש בנפילתו, ביין שניתז מהיורה על האש עקב נפילתו, וכך הוא נשאר בחיים.
ולכן, גם אם לא ראוהו שיוצא מיד מהיורה אין זו ראיה שהוא מת, אלא שאין ביכולתו לצאת עתה, ולכשתצטנן היורה הוא יוכל לצאת ממנה.
אמרו לו: תחלתו, בשעת נפילתו, הוא אכן מכבה את האש שתחת היורה של היין.
ואולם, סופו שהוא מבעיר את האש יותר, לפי שבאש חזקה הופכים הנוזלים לחומר בעירה.
שנינו במשנה: אמר רבי מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול.
תניא, אמרו לו לרבי מאיר, אין מזכירין מעשה נסים להביא מהם ראיה.
שהרי גם בלעדי טביעתו במים, היה לו למות במשך הזמן שנעלם בו, ואם ניצל הרי זה נס.
והוינן בה: מאי מעשה נסים שאירע שם?
אילימא משום דלא אכיל ולא אישתי, אין זה מעשה נסים.
והכתיב: [אסתר ד] "וצומו עלי, ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים".
ומשנינן: אלא משום דלא ניים. שלא ישן.
דאמר רבי יוחנן: אדם שנשבע שבועה שלא אישן שלשה ימים - מלקין אותו על שבועת שוא, ויישן לאלתר, שאין תוקף לשבועתו, לפי שאין ביכותו לקיימה.
ורבי מאיר - מאי טעמא, מדוע הביא ראיה משם, והרי מעשה נסים זה, ואין מביאים ממנו ראיה.
אמר רב כהנא: כיפין על גב כיפין הוו שם, והיה יכול להשען עליהן, וכך להרדם, ואין זה מעשה נסים.
ורבנן סברי, אותם כפים דשישא, חלקים הוו, ולא היה יכול להשען עליהם, ובהיותו מעומד אינו יכול לישן.
ורבי מאיר סבר, אי אפשר דלא מסריך, להתחזק להדבק אליהם, וניים פורתא.
תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא, שהיה חופר שיחין כדי שיתמלאו ממי הגשמים, ויהיו מים לעולי הרגל בעלותם לרגל, שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא.
שעה ראשונה - אמר להם: שלום לה.
שניה - אמר להם: שלום לה.
שלישית - אמר להם: כבר עלתה מהבור.
לפי שיותר משעתיים אי אפשר לשהות בבור, והיה בטוח שהיא תינצל בזכות אביה, וכפי שיבואר, ולכן בשעה שלישית הוא היא בטוח שכבר עלתה מן הבור.
אמר לה: בתי, מי העלך מהבור?
אמרה לו: זכר של רחלים [אילו של יצחק] נזדמן לי, וזקן [אברהם אבינו] מנהיגו.
אמרו לו תלמידיו: וכי נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא יודע אני כי לא יתכן שדבר שהצדיק מתעסק בו - יכשל בו זרעו!?
אמר רבי אבא: אע"פ כן, מת בנו של רבי נחומיא בצמא, היות וכך הוא דרכו של מקום, לדקדק עם החסידים, עד שגם זכויותיהם אינן עומדות להן בדקדוק הדין.
שנאמר: [תהלים נ] "וסביביו - נשערה מאד".
מלמד הכתוב, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם "סביביו", הצדיקים ההולכים אחריו - אפילו על דברים שהם דקים כחוט השערה.
רבי חנינא אמר, מהכא יש ללמוד על דקדוק הדין עם הצדיקים [תהלים פט]:
"אל נערץ בסוד קדושים רבה, ונורא על כל סביביו".
מתניתין:
הקילו חכמים בעדות אשה, להאמין אפילו למי שאינו ראוי לעדות, ואפילו לא אמר דבריו כעדות אלא כמשיח לפי תומו.
אך לא לכל אדם האמינו, ולעדות של נכרי חששו חכמים שמא כונתו להטעותנו, ולא האמינו לנכרי אלא כשהוא משיח לפי תומו.
א. אפילו שמע מן הנשים כשהן מסיחות לפי תומן, שאינן מתכוונות להעיד, שהן אומרות: מת איש פלוני - דיו לעד האחד ששמע זאת, לבוא לבית דין, ולהעיד על מיתתו.
רבי יהודה אומר: אפילו שמע מן התינוקות אומרים "הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני", יכול הוא לבוא ולהעיד בבית דין על מיתתו.
ב. עד שבא לבית דין, נאמן הוא על מיתת האיש כדי שבית דין יוכל להתיר את אשתו, בין שהוא מתכוין להעיד על כך, ובין שאינו מתכוין להעיד בתורת עדות, אלא רק לגלות את הדבר.
רבי יהודה בן בבא אומר: בישראל - מתירים את האשה על פיו אע"פ שהוא מתכ וין.
ובעובד כוכבים אם היה מתכוין להעיד - אין עדותו עדות. ואין להאמינו אלא במשיח לפי תומו.
גמרא:
שנינו במשנה שאפילו אמרו התינוקות שהם הולכים לספוד ולקבור איש פלוני יכול העד ששמע את דבריהם לבוא ולהעיד על מיתתו.
ותמהה הגמרא: ודלמא לא אזלי לספוד לו ולקוברו, ואין זו הוכחה מכך שהכינו עצמם ללכת להספדו ולקבורתו שאכן הוא מת, כי יתכן וזו היא שמועה בעלמא, שהרי אין בדברי התינוקות ראיה שהם עצמם יודעים שהוא מת.
אמר רב יהודה אמר שמואל: כונת המשנה לומר בכגון ששמע העד דקאמרי התינוקות: הרינו באין מלספוד ומלקבור את איש פלוני. ועדיין תמהה הגמרא כיצד ניתן לסמוך על דיבורם של תינוקות:
ובתורת משל נוקטת הגמרא, כגון אם שמע העד שהם מדברים על קבורתו של אדם בשם "קמצא".
ודלמא "קמצא" בעלמא שכיב ליה, ואסיקו ליה על שמיה! יתכן שהמיתו התינוקות חגב או נמלה, וקראו אותו על שם אדם בשם קמצא, ודברו ביניהם על "קבורתו" ועל "הספדו" בדרך שחוק, כדרכם של תינוקות, ואיך אפשר להתיר אשת איש על סמך דיבוריהם של תינוקות?
ומשנינן: כגון דקאמרי התינוקות: כן וכן רבנן הוו התם, כן וכן ספדני הוו. שאז מוכח מדבריהם שאמרו זאת ברצינות ולא בדרך שחוק.
שנינו במשנה: ובעובד כוכבים אם היה מתכוין להעיד אינו נאמן.
אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שאין נכרי נאמן על עדות אשה כשאינו מסיח לפי תומו, אלא שנתכוין בדבריו להתיר אותה להנשא.
אבל נתכוין להעיד כדי שידעו על מותו - עדותו עדות.
ומבארת הגמרא: היכי ידעינן אם כוונתו של הנכרי להעיד על מותו, או להתיר את אשתו?
אמר רב יוסף: אם בא הנכרי לבית דין, ואמר: איש פלוני מת, השיאו את אשתו - זהו נתכוין להתיר.
ואם אמר מת סתם, ולא דיבר על היתר אשתו, זהו נתכוין לעדות.
איתמר נמי, אמר ריש לקיש: לא שנו שאין הנכרי נאמן אלא שנתכוין להתיר, אבל נתכוין להעיד - עדותו עדות, ומשיאין את אשת המת על סמך עדותו.
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: וכי לא כך היה מעשה באושעיא ברבי, שהתריס [התווכח] עם שמנים וחמשה זקנים בענין עדות נכרי, והוא אמר להם כדבריך: לא שנו אלא שנתכוין הנכרי להתיר, אבל נתכוין להעיד - עדותו עדות.
ואולם, לא הודו לו חכמים!
אלא מתניתין, דקתני בה "ובעובד כוכבים, אם היה מתכוין, אין עדותו עדות". ומשמע שאם אינו מתכוין, עדותו עדות - היכי משכחת לה? באיזה ענין אתה מוצא שאינו מתכוין לא להעיד ולא להתיר, שרק אז הוא נאמן? -
במסיח לפי תומו.
כי ההוא נכרי דהוה קאמר ואזיל, שהיה אומר בשעת הילוכו: מאן איכא בי חיואי [מי נמצא בבית האיש הנקרא חיואי], מאן איכא בי חיואי, שכיב מת חיואי!
ואנסבה רב יוסף לדביתהו, חיתן רב יוסף את אשתו כיון שהיה מסיח לפי תומו.
ועוד מעשה, הההוא נכרי, דהוה קאמר ואזיל: ווי ליה לפרשא זריזא, לגבור החיל [מישראל] דהוה בפומבדיתא, דשכיב!
ואנסבה רב יוסף, ואיתימא רבא, לדביתהו. ועוד מעשה, בההוא נכרי דהוה קאמר ואזיל: מאן איכא בי חסא, טבע חסא! והיתה טביעתו במים שאין להם סוף.
אמר רב נחמן בלשון שבועה, כדי לאמת את הדבר: האלקים! אכלו כוורי הדגים לחסא, שטבע.
ומדיבוריה דרב נחמן, שנשבע שאכלוהו הדגים, ולא אמר מי יתן שיעלה חסא מן המים וינצל, היתה אשתו בטוחה שהוא מת.
אזלא דביתהו דחסא, ואינסבא
ולא אמרו לה חכמים דבר, ולא מידי, ולא כלום יכלו לומר לה, שלא יכלו להוציאה מבעלה על אף שלא הורה לה רב נחמן הוראת היתר, שהרי הוא טבע במים שאין להם סוף.
אמר רב אשי, שמע מינה ממעשה זה, כי הא דאמור רבנן "מים שאין להם סוף - אשתו אסורה", הני מילי לכתחלה, שאין מתירים לה להנשא.
אבל אי נסיב - לא מפקינן לה מיניה.
איכא דאמרי:
אנסבה רב נחמן עצמו לדביתהו, על אף שטבע במים שאין להם סוף.
כי אמר רב נחמן: חסא - גברא רבה איתיה, הוא היה אדם מפורסם.
אם איתא אירע דסליק, שיצא מהמים - קלא אית ליה למילתא. ואם אין קול, סימן הוא שלא יצא מהמים.
ולמסקנה, דוחה הגמרא את דבריו של רב נחמן לפי הלשון השניה:
ולא היא!
אלא, לא שנא גברא רבה, לא שנא לאו גברא רבה, רק דיעבד, אם הלכה אשתו ונישאה ללא הוראת היתר, אין, היא נשארת אצל בעלה השני.
אבל לכתחלה לא משיאים אותה.
ההוא עובד כוכבים דהוה קאמר ליה לישראל: קטול קצוץ אספסתא שחת, ושדי והטל אותה לחיואי לבהמותי בשבתא. ואי לא - קטילנא לך כדקטילנא לפלוני בר ישראל, דאמרי ליה: בשיל לי קדירה בשבת, ולא בשיל לי, וקטילתיה.
שמעה דביתהו, אשתו של אותו פלוני שאמר עליו הגוי שהרגו, ואתאי לקמיה דאביי, לשאול אם מותרת היא להנשא לאחר על פי דבריו של הנכרי.
ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו משום ר' אחא אמרו שמן מעידין עליו יין אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה. פירש רש"י ז"ל כשנתז על האש הוא מכבהו וינוחו רתיחות המים ויצטננו. ואינו מחוור לי שהרי לא הזכירו כאן שניתז המים או השמן על האש, אלא סתם אמרו שנפל ליורה. ושמא מדקתני ליורה מלאה על כרחין כשנפל הוא לתוכה נתזו משקין בתוכה. ומסתברא דהכי קאמר שהשמן מבעיר והכויה הולכת ומתבערת ושורפת אותו ואין לו רפואה ואפילו העלוהו מיד. אבל ליין אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה ושמא העלוהו והיתה לו רפואה שכויתו הולכת וכבה. ואמרו ליה תחלתו מכבה ולבסוף מבעיר. ונפל ליורה של מים לא נזכר אם מעידין עליו אם לא. ומדברי רש"י ז"ל (בד"ה וסופו מבעיר) נראה שהמים מכבין ולבסוף מבעירין ומעידין עליו. ובירושלמי (ה"ג) מצאתי דהאי פלוגתא דתנא קמא ורב אחא דהכא דיין ושמן עבדי לה פלוגתא בירושלמי במים ושמן. וכל זה ראיה דיין ומים לגבי האי חד דינא אית להו.
ורבי מאיר מאי טעמיה אמר רב כהנא כיפין על גבי כיפין הוה. קשיא לי כיון דר' מאיר מודה דאי ליכא כיפין אי אפשר, אם כן אמאי פליג במים שיש להם סוף דליכא כיפין. ויש לומר דר"מ לא קאמר דאפילו עמד שם שלשה ימים שאין מעידים עליו, דהא אי אפשר דלא נאים תלתא יומי, ולא פליג אלא בשיעור דעד שתצא נפשו. והא דקא מייתי מעשה שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ה"ק, דהא התם על כרחין כיון דכיפי דשישא הוו אי אפשר דקאי עלייהו ולא מיסרתיך בהוא פורתא. ולעולם טפי מכדי שיעור שתצא נפשו קאי משוקע במים ואפילו הכי עלה חי. ורבנן אמרו ליה על כרחין כיון דכיפי דשישא לא מיסריך בהו כלל א"כ מעשה נסים הוו וכיון דלגבי שינה על כרחין נעשה לו נס אף בעמידתו משוקע במים כדי שתצא נפשו מעשה נס ואין מזכירין מעשה נסים ולעולם כל ששה כדי שתצא נפשו מעידין עליו.
אפילו שמע מן הנשים מת איש פלוני דיו. תוספתא (פי"ד ה"י) אפילו שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו. שמע ב"ד של ישראל שהיו אומרים פלוני בן פלוני מת או נהרג לא תנשא אשתו. והא ברייתא דשמע בית דין של ישראל וקומנטריסין של אומות העולם אייתינן לה בפרק כל הגט (גיטין כח, ב) גבי שלשה דברים א"ר אלעזר בן פרטא, ואוקימנא לה בנהרג ממש ומת ממש, ואפילו הכי מבית דין של אומות העולם אל ישיא את אשתו, ואף על גב דקיימא לן דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימן, הני מילי במלתא דלא שייכי בה, אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו דמשתבחין בעיר אשר עשו כן.
תנן התם בפרק כל הגט (שם) שלשה דברים א"ר אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוה כרכום ועל ספינה שנטרפת בים ועל היוצא לדון שהן בחזקת קיימין אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהן חומרי מתים וחומרי חיים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. וביוצא ליהרג איכא התם (כח, ב כט, א) תרי לישני, איכא מ"ד לא שנו אלא בבית דין של ישראל אבל בבית דין של אומות העולם כיון דגמר דיניה לקטלא מיקטל קטלי ליה, כלומר ומעידין עליו שמת. ואיכא דאמרי דדוקא בבית דין של אומות העולם דמקבלי שוחדא, אבל בבית דין של ישראל כיון דגרמ דיניה מיקטל קטלי ליה. וכיון דלא איפסיקא הלכתא בהדיא בגמרא אזלינן לחומרא, ובין בבית דין של ישראל ובין בבית דין של אומות העולם אין מעידין עליו, אלא נותנין עליו חומרי מתים וחומרי חיים. אבל הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין פי"ג הי"ג) נראה שפסק כלישנא בתרא דהתם דדוקא בב"ד של עכו"ם אבל בבית דין של ישראל כיון דגמר דיניה לא חיישינן דלמא חזו ליה זכותא.
ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות. ואתמר עלה בגמרא דבין להעיד בין להתיר אין עדותו עדות והיכי דמי להתיר בא לבית דין ואמר איש פלוני מת השיאו את אשתו, נתכוון להעיד בא לבית דין ואמר מת סתם.
ואלא מתניתין דקתני אם היה מתכוין אין עדותו עדות הא לא נתכוון עדותו עדות היכי משכחת לה במסיח לפי תומו כי ההוא דהוה אזיל ואמר מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבה רב יוסף לדביתהו. ומהכא משמע דגוי מסיח לפי תומו בשאמר מת סתם, אף על גב דלא אמר קברתיו. וההוא דהוה קאמר ואזיל וי ליה לפרשא זריזא דהוה בפומבדיתא דשכיב ואנסבה רב יוסף לדביתהו ואי תימא רבא וההוא ודאי דגוי הוה, ואף על גב דלא אמר קברתיו הימנוה. ותניא נמי בברייתא דאייתינן לעיל (בד"ה אפילו) שמע מקומנטריסין של אומות העולם מת פלוני נהרג פלוני לא תנשא אשתו. וההיא ודאי בשלא אמרו קברתיו מיירי, ואפילו הכי אקשינן עלה בגמרא בפרק כל הגט (גיטין כח, ב) אמאי והא קיימא לן דכל מסיח לפי תומו מהימן, אלמא דגוי מסיח לפי תומו אף על גב דלא אמר קברתיו מהימן. והא דאמרינן בעובדא דבסמוך (קכב, א) קברתיו קברנום כההוא דאמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת וקברתיו. וההוא דאמר חבל על קולר של בני אדם שהיו מהלכין בדרך באנטוכיא שמתו וקברתים. וההוא דאמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בכרכום של ביתר שמתו וקברתים. לאו למימרא שאם לא אמרו קברתים שלא ישיאו את נשותיהן, אלא מעשה שהיה כך היה והא נמי דאמרינן לקמן פונדקית גויה היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו, לאו למימרא שלא תהא נמאנת אלא אם אמרה כך, אלא הכי קאמר כגון שאמרה לפי תומה זה מקלו וזה תרמילו או זה קבר שקברתיו בו הרי זה לפי תומה ונאמנת, ולאו למימרא שכך אמרה להם. ותדע ך דהא במתניתין ליכא אלא אמרה להם מת וקברתיו, אלא דהכי קאמרינן היכי דמי מסיח לפי תומו. ותמהני על הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין פי"ג הלכה כו) שכתב והוא שאמר קברתיו קברתים.
תוספתא (פי"ד הי"א) אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו אבל אמרו אחד יצא מעיר פלונית מפשפשין באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו. ופסקה הרמב"ם ז"ל בפסקי הלכותיו (שם הכ"ז).
ת"ר נפל לכבשן האש מעידים עליו פי' דוקא נקט כבשן ולא נקט תוך הדלקה מפני שהכבשן עמוק ואינו יכול לעלות ממנו דאלו לתוך דליקה א"א להעיד עליו אא"כ שהה שם עד ששהה באור כדי שישרף. ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו פי' ואפי לשעתו כיון דנשקע שם כלו והיתה מרותחת משום ר' אחא אמרו שמן מעידי' עליו יין אין מעידי' עליו מפני שהוא מכבה פרש"י ז"ל כשנתן על האש הוא מכבהו וינוחו רתיחות המים ויצטננו בכדי שיוכל לעלות לשעתו ולחיות והא דלא פריש תנא שנתן היין והשמן משום דלסתמא דמלתא הכי כיון שיורה היתה מלאה:
אמרו לו תחלתו מכבה וסופו מבעיר פי' ולא יוכל להתחזק ולעלות מן היורה עד שיהא סופו מבעיר וישרף וי"מ בדרך אחרת אבל זה נר' נכון ובירושלמי נחלקו ר' אחא ורבנן במים ושמן ושמעי' מיהא שהמים והיין בענין זה דינם שוה ולרבנן מעידים עליו מפני שתחלתו מכבה וסופו מבעיר:
מאי מעשה נסים דמשמע דאפי' לא מת מחמת המים היה לו למות מחמת ד"א אלא שנעשה לו נס הי ניהו וא' כפין על כפין פרש"י ז"ל ובאותה בניני ואולמי היה יכול לישען ולישן אעפ"י שאין אדם יכול לישן כשהוא מעומד וא"ת א"כ היכי פליג ר"מ במים שיש להם סוף לומ' שיוכל לחיות שם ג' ימים דהא לית בה כפין ולא יוכל לישן שם וי"ל דודאי מודה ר"מ דבמים שיש להם סוף לא יוכל לחיות שם ג' ימים אלא שא' חכמי' שאין אדם יכול להשהות במים שעה א' שלא ימיתו המים בא הוא לומר שהמים ודאי לא ימיתוהו עד ג' ימים ואלו הוא מת אינו אלא מחמת שלא יוכל לישן וכל שהיה שם כפין או ששה' בכדי שיוכל לעמוד בלא שינה אין מעידים עליו:
ורבנן סברי כפין דשישא הוו דלא מצי להשען עליו לישן וע"כ נעשה לו נס בשינה וכשם שנעשה לו נס בשינה נעשה לו בגופן של מים נס והא דאמרי' שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר פירושו מכין אותו לאלתר משום שבועת שוא וישן לכשירצה בלא שום התרה דלא חייל עליה שבועת בטוי וכדפרישית בדוכתא בס"ד:
מתניתין אפי' שמע מן הנשים אומרות מת אישי פלוני דיו וגרסי' בתוס' אפי' שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו ובפ' כל הגט ששנינו ג' דברים א"ר אלעזר בן פרטא וקיימו חכמים את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום ועל ספינה שנטרפ' בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימים אבל עיר שכבש' כרקו' וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתים וביוצא ליהרג איכא התם תרי לישני איכא דמוקים לה בב"ד של ישראל דוקא דאפשר דחזי ליה זכותא מש"כ בבית דין של עכומ"ז ואיכא דמוקים ליה בבית דין של עובדי כוכבים ומזלות דוקא והרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא דאוקימנא בבית דין של עכומ"ז אבל בב"ד של ישראל מעידי' עליו דכיון דגמר דיניה לא שכיח דהדר חזו לי' זכותא ומסתברא דכיון דתרי לישני נינהו ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו דאזלי' לחומרא דאיסור דאורייתא הוא ובין בב"ד של עכומ"ז ובין בב"ד של ישראל נותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתים ואסיקנא דעכו"ם אם היה מתכוין להעיד כלל אין עדותו קיימת וכ"ש אם נתכוין להתיר ואין סומכי' אלא במסיח לפי תומו וגם זה אינו מדין עדות דעכומ"ז אינו בר עדות כלל אלא משום דקים לן דקושטא קאמר כיון שמסיח לפי תומו ומשום עגונא אקילו רבנן כדאקילו בעד א' ועד מפי עד ואין לנו לחוש בשום מקום לשמא תשכור עכומ"ז לה דמתוך שהחמרת בסופה הקלת' בתחלת' אעפ"כ יש לו לדיין לדקדק בזה יפה אם נראה בדבר רמאות:
מאן איכא בי חיואי וכאידך עובדא אמרי מאן איכא בי חסא דטבע וש"מ דעובדי כוכבים ומזלות דמסיח לפי תומו כיון שאמר מת פלניא סגי ולא בעי למימר קברתיו ולא תלינן דילמא לא דק ואמר בדדמי ואמרינן נמי בפרק כל הגט שמע מקונטריסים של אומות איש פלניא מת איש פלניא נהרג לא תנשא אשתו ופרכינן והא קיימא לן דעכומ"ז מל"ת דהימני' מהימן ופרקי' היכא דלא שייך במילת' אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו אלמא בעכומ"ז דעלמא אעפ"י שלא אמר אלא מת פ' או נהרג פ' תנשא אשתו ואק"ל דבעובדא דבסמוך מעשה דישראל ועכו"מז שהיו מהלכי' בדרך ומעשה דקולר של בני אדם ודכרכו' של בתר כלהו אמרו קברתיו י"ל דהתם עובדא הכי הוה ולא דצריכי להכי ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב והוא שאמר קברתיו וקברנום היאך נעלמו ממנו המעשיו' האלו דשריוה כיון דאמר עכומ"ז שכיב פ' וי"ל דכל היכא דעכו"מז מכריז מאן איכא בי פ' שכיב פ' בהא סגי כדאמרן בהני עובד' דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה דשכיב ודאי לא הוה אמר אבל בעכומ"ז מל"ת דעלמא חיישי' דילמ' אמר בדדמי וצריך שיאמ' קברתיו כנ"ל לפי' הרב ז"ל וטעמא דמסתבר היא:
נפל לתוך כבשן האש והוא עמוק עד שאין יכול לעלות מעידין עליו אע"פ שלא שהא לשם הא לתוך מדורה אין מעידין אלא אם כן שהו עד שיעור שתצא נפשו שאיפשר שיצא:
נפל ליורה מלאה יין ושמן והיא רותחת על גבי האש מעידין עליו ואין חוששין שמא בנפילתו נפל מן היין ומן השמן על האש וכבהו ונצטנן אדרבה שמן מבעירו והיורה מוספת רתיחה ואף היין אע"פ שתחלתו מכבה סופו מבעיר ואף המים בדין זה ר"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר וכן יראה מלשון גדולי הרבנים ואף בתלמוד המערב הזכירו מים ושמן אלמא יין ומים לענין זה אחד הם ויש גורסין בראשונה ליורה מלאה יין ושמן אין מעידין עליו:
המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר אפילו שמע מן הנשים אומרות מת איש פלוני דיו ר' יודה אומר אפילו שמע מן התינוקות אומרין הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני בין מתכוין בין שאינו מתכוין ר' יודה בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות אמר הר"ם פי' יאמן מאמר התינוק אצל ר' יהודה בשני תנאים אחד מהם כאשר שמע אותן יאמרו באנו לספוד ולקבור פלוני והשם ששמע אותם יספדו קצת ההספד כמו שיאמרו היה שם כך וכך ספדנים והיה שם פלוני ועשה פלוני כן ואמר פלוני כן ומה שדומה לזה ויאמן הגוי באמרו מת פלוני כאשר הוא מסיח לפי תומו והלכה כר' יהודה וכר' יודה [בן בבא]:
אמר המאירי אפילו שמע מן הנשים מת פלוני דיו כלומר ויכול להעיד בבית דין שמת ובתוספתא אמרו אפילו שמע קול מקוננת מזכירתו בין המתים ולמדת שאף עד מפי עד כשר אף מפי אשה ומפי עבד ומכל מקום צריך שישמע מפי בן דעת הא מפי שוטה או קטן לא:
ור' יהודה אומר אפילו שמע מפי התינוקות הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני ושאלו בגמרא ודילמא לא אזול ותירצו אימא הרי אנו באים מלספוד ומלקבור את איש פלוני ואף לזו שאלו דילמא קמצא בעלמא שכיב ואסיקו ליה כשמיה ותירץ דקאמרי כך וכך רבנן הוו התם כך וכך ספדני כלומר שמאחר שהקטן אינו בן דעת אין מעידין על פי דבריו אלא אם כן נראין דבריו מכוונים וזה שאמר אחר כן בין במתכוין בין שאינו מתכוין פירושו בין שהקטן או המעיד מתכוין להעיד ולהתיר את אשתו בין שאינו מתכוין אלא שמשיח לפי תומו:
ור' יהודה בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין ר"ל אף כשהוא מתכוין אבל בגוי אם היה מתכוין הרי זה עדות ואין עדות לגוי ונמצא שישראל נאמן בין במתכוין בין בשאין מתכוין אפילו אשה או עבד או שפחה או קטן בדברים מכוונים אבל גוי אין משיאין על פיו אלא במסיח לפי תומו:
משנה מעידין לאור הנר לאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו שוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והריני מת הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו אמר הר"ם פי' בת קול הוא אשר באר באמרו מעשה באחד ומעשה בצלמון:
אמר המאירי מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ר"ל אע"פ שלא ראוהו ביום הואיל וראוהו לאור הנר או לאור הלבנה והכירוהו מעידין עליו:
ומשגיחין בבת קול אע"פ שלא נראה להם אותו המדבר וכמו שפירשו באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן איש פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ושאלו בגמרא וניחוש שמא שד הוא ותירצוה דוקא בשראו צורת אדם שם ובבואה דבבואה וחזרו ושאלו וניחוש דילמא צרה היא כלומר ומתכונת לקלקל ותירץ תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ר"ל שאם בא אדם בשעת השמד ואמר אני פלוני בן פלוני דממקום פלוני כתבו ותנו גט לאשתי פלוניתא דממקום פלוני כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין דכיון דלא איפשר משום עיגונא אקילו בה רבנן ואין חוששין שמכוין הוא לקלקל וכן במושלך לבור ואנו גורסין אלא תנא דבי ר' ישמעאל כלומר ואין חוששין לצרה ולא לשד ומשיאין על פי הקול וכן עיקר ויש פוסקין דלצרה הוא דלא חיישינן הא לשד חיישינן ואין משיאין על פי הקול אלא בשראו צורת אדם ובבואה דבבואה עד שכתבו גאוני ספרד דהאידנא הני מילי לא קים לן בהו ומחמרינן בה ועיקר הדברים כמו שכתבנו:
ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר איש פלוני בן פלוני נשכו נחש ומת והלכו ולא מצאו שם אדם והתירו את אשתו ויש גורסין בזו אני איש פלוני נשכו נחש ומת כלומר אני איש פלוני נשכני נחש והלכו שם ומצאוהו מת ולא הכירוהו ר"ל שנשתנית צורתו מצד שאיפשר שנשכו בפנים ונתפחו ואיפשר שנשתנית צורתו והתירו את אשתו על פי מה שאמר שהוא פלוני וכגון שראוהו על הדרך שפירשנו בראשונה וכן יש קורין בנוסחא זו שהוא היה אומר אני פלוני בן פלוני ואחר כך נשכו נחש ומת והתירוה אע"פ שלא הכירו צורתו ולענין פסק ודאי כך הוא אלא שלענין ביאור נראה כגירסא ראשונה ובבריתא שנאוה בנוסח זה מעשה שעמד אחד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן איש פלוני של מקום פלוני נשכו נחש ומת הלכו ומצאוהו שתפחו פניו והשיאו את אשתו:
משנה אמר ר' עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעיבור השנה מצאני נחמיה איש בית דלי אמר לי שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא יהודה בן אבא ונמתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם משמי אתם יודעים שהמדינה הזאת משובשת בגייסות כך מקובל אני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבן גמליאל שמח לדברי ואמר מצינו חבר ליהודה בן בבא ומתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגין בתל ארזה והשיא ר"ג הזקן את נשותיהן על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה אשה מפי אשה מפי עבד ומפי שפחה ר' ליעזר ור' יהושע אומרים אין משיאין את האשה על פי עד אחד ר' עקיבא אומר לא על פי אשה ולא על פי קרובין אמרו לו מעשה בבני לוי שהלכו לצוער לתמרין וחלה אחד מהן בדרך והניחוהו בפונדק ובחזירתן אמרו לפונדקית איה איפה חברינו נומת להן מת וקברתיו והשיאו את אשתו אמרו לו לא תהא כהנת כפונדקית נאמנת שהוציאה להן מקלו ומנעלו ותרמילו ופונדתו וספר תורה שהיה עמו אמר הר"ם פי' אמרו שהמדינה הזאת משובשת בגייסות הוא סבה להמנעות הגעת העדות אצלם ואמר אליו מפני הדרכים בדבר החיילות אי אפשר להגיע אליהם והנה אם יגיע אליהם עד אחד יספיק ואין הלכה כר' אליעזר ולא כר' יהושע ולא כר' עקיבא אבל המשפט אצלנו משיאין על פי אשה ועל פי קרוב זולת הנשים המנויות קודם זה עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כשר לעדות זאת הפונדקית גויה היתה ומסיחה לפי תומה ולזה אמרו לה לא תהא כהנת כפונדקית ר"ל שהיא נאמנת להם לפי מה שקדם באורו שגוי מסיח לפי תומו כשר:
אמר המאירי אמר ר' עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעיבור שנה מצאני נחמיה איש בית דלי אמר לי שמעתי שאין משיאין בארץ ישראל את האשה על פי עד אחד אלא ר' יהודה בן בבא אמרתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם משמי אתם יודעים שמדינה זו משובשת בגייסות כלומר ואיני יכול לילך לפניכם להעיד אבל כך מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד וכשהרציתי את הדברים לפני רבן גמליאל שמח ומתוך הדברים נזכר שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיאו נשותיהן על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד אפילו אשה מפי אשה מפי עבד ומפי שפחה ר' אליעזר ור' יהושע אומרים אין משיאין על פי עד אחד ופירשוה בגמרא דקודם שהוחזקו קאמר וכן מה שאמר ר' עקיבא לא על פי שפחה ולא על פי קרובים ואמרו לו מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם והניחוהו בפונדק ר"ל של גוים ובחזרתן אמרו לפונדקית איה חבירנו נמה להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו ולא תהא כהנת ר"ל או ישראלית כפונדקית ואמר להם לכשתהא כפונדקית כלומר שהיא מסיחה לפי תומה והוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו ופירשוה בגמרא שהיתה מסיחה לפי תומה ואיה חבירנו דקאמרי פירשו בו שכשראתה אותם התחילה לבכות ומתוך כך שאלו לה איה חבירנו ואמרה להם מת וקברתיו זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו ומכיון שבשעה שראתה אותם התחילה לבכות ואמרו לה איה חבירנו ונמה להם מת כו' סופה הוכיח שעליו היתה בוכה והרי היא כאמרה כן מתחלה ומכל מקום הלכה שהכל נאמנין להעיד אפילו אשה אפילו קרוב עד מפי עד בין במתכוין בין בשאינו מתכוין וגוי מיהא או גויה דוקא במסיח לפי תומו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
כבר ביארנו במשנתנו שאין הגוי נאמן אלא במסיח לפי תומו אבל כל שמתכוין להעיד אינו כלום וכל שכן אם מתכוין להתיר וכיצד הם לשונות אלו מתכוין להתיר הוא שאומר פלוני מת השיאו את אשתו מתכוין להעיד הוא שאומר סתם איש פלוני מת מסיח לפי תומו הוא שאומר כלום יש אדם בבית פלוני שישמע את דבריו מת פלוני או שיאמר אוי לו לפלוני שמת כמה היה נאה כמה היה גבור או שיאמר חבל על פלוני שהיה הולך עמנו היאך מת לו פתאום וכיוצא בדברים אלו מדברים שהם מראים שאין כונתו להעיד ונאמן וישראל השומע מפיו יכול להעיד ואין צריך שיאמר קברתיו ומה שאמרו למטה חבל על יהודי שהיה הולך עמנו ומת וקברתיו וכן חבל על קולר של בני אדם שהיו הולכין לאנטוכיא ומתו וקברנום כך היה מעשה ומכל מקום אינו צריך וכמו שנראה להדיא במעשים שהוזכרו בסוגיא זו בבי חיואי ובבי חסא ובפרשא זריזא ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בחבל על יהודי ובחבל על קולר והוא שיאמר קברתיו ויראה מלשונם שמצריכים לכך מפני שבאלו לא היו הגוים מכירים את אלו אלא שאמרו יהודי יצא עמנו מכאן ומת וכן יהודים הרבה יצאו עמנו ומתו והואיל ואנו יודעים אותם נאמנים ודוקא בקברתים אבל הראשונים שהיה הגוי מכיר אותו אין צריך לומר קברתיו ויש מבינים מלשונם שהראשונות בשהגוי הסיח לפי תומו וישראל העיד על פי דבריו ונשאת על פי עדות הישראל ובאחרונות בשנשאת על פי הגוי ואיני יודע בשתיהן מאי פסקה ועיקר הדברים בכלם שאין צריך לומר קברתיו כלל אלא כל מסיח לפי תומו נאמן ולא עוד אלא שכל שהתחיל בענין כמסיח לפי תומו אע"פ שחטפנו את דבריו ושאלנוהו והגיד הענין כמעיד בדבר נאמן אבל כל שסיפר הענין על פי שאלתנו אינו קרוי עוד מסיח לפי תומו ושני דברים אלו אתה למד ממעשה של פונדקית הנזכר במשנתנו שקראוה מסיחה לפי תומה ושאלו בה והא איה חברנו קאמר כלומר והיאך אתה קוראה מסיחה לפי תומה אחר שעל פי שאלתם היא מספרת והשיבו דכי חזת להו אתחילא ובכיא והתחלתה לבכות נעשה כהתחלת דבור והרי נמצאת כמתחלת לפי תומה ואע"פ ששאלוה איה חבירנו והגידה כל הענין לא יצאה לה מתורת מסיחה לפי תומה וכן בכל גוי מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה אלא שצריך להתישב בדבר שלא יהא כמערים שאם ראינוהו כמערים וכנועץ על הדבר חוששין לו וכל שכן אם ראינוהו מגזם כגון שיאמר קטול לי אספסתא לחיותאי או בשיל לי קדרא ואי לא קטילנא לך כמה דקטילית לפלניא אין זה כלום שאינו עושה אלא להטיל אימה וכן בשלישי של גיטין כ"ח ב' התבאר שכל ששמע מערכאות של גוים פלוני מת ר"ל מיתת עצמו כגון דשדו ליה לקמוניא חלילא או נהרג על ידינו אין מעידין עליו שלא אמרו אלא להטיל אימה הא מבית דין של ישראל מעידין אף ביוצא ליהרג ויש חולקין בה כמו שביארנו שם:
וכשם שהגוי המסיח לפי תומו נאמן במת ובנהרג כך אם טבע במים שיש להם סוף או במים שאין להם סוף אם אמר שהעלוהו וראהו מת וכל שכן עד אחד וכן כתבוה גאוני ספרד וכבר ביארנוה למעלה:
גזלן של דבריהם כשר לעדות אשה כמו שכתבנו בפרק שני כ"ה ב' אבל גזלן של תורה פסול ואינו דומה לעבד או שפחה שהרי אלו כשרים הם ואין נפסלין בעבירה ולא גרעי מנשים אבל גזלן או הפסול בעבירה שפיסולו גרם לו אינו נאמן וכתבו גדולי הפוסקים שאם הסיח לפי תומו נאמן דלא גרע מגוי ומכל מקום יש לפקפק בדבר שמאחר שהוא יודע בדבר אף הוא מתכוין להערים וכן התבאר שם שהאומר מת פלוני אני הרגתיו שיכול לישא את אשתו שאין אדם משים עצמו רשע:
בתוספתא אמרו אין מעידין אלא אם כן מכירין שמו ושם עירו ר"ל שאם אמר העד יהודי אחד היה עמנו במקום פלוני שכך היו סימניו אינו כלום אפילו היה העד ישראל אבל אם אמר איש אחד יצא עמנו מעיר פלונית ומת מפשפשין באותה העיר ואם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו וכן פסקוה גדולי המחברים:
תוס' בד"ה אין מזכירין מעשה ניסים תימה לר"י כו' ור' מאיר חולק אברייתא דלעיל עכ"ל כך נראה להגיה וכוונת דבריהם לפי סוגיא דשמעתין דלכ"ע אין מזכירין מעשה ניסים וטעמא דר"מ משום דכיפין ע"ג כיפין הוו דהשתא תימה מההיא דנפל לגוב אריות כו' כמאן אתיא אבל לפי דברי הירושלמי דאיכא מאן דחושש שמא נעשה לו נס השתא אית לן למימר נמי טעמא דר"מ בפשיטות הכי משום דחושש שמא נעשה לו נס והשתא ר"מ דמתניתין חולק אברייתא דלעיל דקתני בנפל לתוך כבשן האש דמעידין:
בתי מי העלך א"ל זכר של רחלים נזדמן לי וזקן כו' פרש"י של רחלים אילו של יצחק וזקן כו' זה אברהם עכ"ל דהיינו שזכות העקידה עמד לה בעת צרה כמ"ש בהר ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל כו' ולהצילם מן הפורענות כפרש"י בחומש ובתוס' פרק הפרה כתבו בשם ירושלמי דמלאך בדמות רבי חנינא נזדמן לה עכ"ל:
ושאמר אלא דבר שהצדיק מתעסק בו כו' ובפרק הפרה גרסינן דבר שהצדיק מצטער בו כו' שנאמר וסביביו נשערה גו' מדקדק עם סביביו כחוט השערה מדכתיב נשערה בשי"ן דריש לה מלשון שער והיינו שמדקדק עמהן כדאמרינן דמשלם צדיקים עונש על מיעוט עבירות בעוה"ז כדי לזכות אותו שכר משלם בעוה"ב וכה"ג דריש ונורא על כל סביביו כפרש"י בפ' שמיני כשהקב"ה עושה דין בצדיקים הוא מתירא ומתעלה כו' אם כן באלו כ"ש ברשעים וכה"א כו' דהיינו אם בצדיקים בעוה"ז כ"ש ברשעים בעוה"ב וכן בהיפך אמרו ומשלם לשונאיו על פניו א"כ ברשעים בעוה"ז כ"ש בצדיקים בעוה"ב וק"ל:
בסיומא דמסכת יבמות אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום כו' וכן מסיים בברכות ובנזיר ובכריתות והוסיף בברכות עוד בפסוקים אחרים שלום רב לאוהבי גו' ה' עוז גו' ודריש התם אל תקרי בניך אלא בוניך ומהיכא נפקא להו ואין ליתן טעם שסיימו כן בד' המסכתות אלו משום דדברי אגדה הוא דבברכות ליכא למימר הכי דבלאו הכי מסיים שם במסכת ברכות באגדה השיכא התם והך דאר"א אר"ח כו' לא שייכא התם כלל לכאורה נראה דודאי בארבע מקומות אלו יש טעם בדבר דמסיים בהך אגדה ובמקומו של כ"א יתפרש ונראה הטעם דהכא בהך מימרא לפי שיש במסכת זו דברים תמוהים לכאורה כאילו עוקרים דבר מן התורה דבפרק האשה פריך וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בכמה דברים ומשני לה והתוס' שם בר"פ גבי עיגונא הקילו בה רבנן כתבו ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין כו' ע"ש והוא דחוק גם בשמעתין היאך הקילו בא"א לעקור דבר מן התורה דהא מן התורה בעי דרישה וחקירה גם בפ"ק דאמרי' הנך צרות דבית שמאי לבית הלל היכי ניעבד ליחלצו נמאסו אגוברייהו וכ"ת לימאסן דרכיה דרכי נועם גו' וכן בס"פ יש מותרות ולא נעשה מתים כחיים מק"ו כו' ת"ל דרכיה גו' והוא תמוה לכאורה וכי משום דלא נימאסן נימא דפטורה מחליצה ואין זה אלא דברי קבלה דרכיה דרכי נועם גו' שאם תמאס בעיניו יתן לה גט. ולזה סיים במסכת זו בדרש הזה ת"ח מרבים שלום בעולם שנא' וכל בניך למודי גו' ור"ל דאין זו עקירה מן התורה אבל דברים אלו נוגעים במדת השלום כמ"ש פ' נערה וראה בנים לבניך שלום על ישראל דלא אתיא לידי חליצה ויבום דזה מביא קטטה דשמא הוא לא יחלוץ והיא לא תחפוץ בו ותבא לידי עיגון ואין זה שלום כמ"ש השרוי בלא אשה שרוי בלא שלום וכן להיפך ועוד כמו ששנינו בפרקין בב' יבמות לזו אין בנים ולזו יש בנים זו שיש לה בנים מותרת והיינו דביש בנים לבניך איכא לה שלום שתינשא לשוק משא"כ באין לה בנים וכן הרבה:
ואמר שלום רב לאוהבי תורתך דאין זה עקירה אלא ממדת שלום שלא תעגן האשה וכתיב דרכיה דרכי נועם גו' שלא תמאס בעיני בעלה ואם יתן לה גט אין זה נתיבות שלום ואין למו מכשול שתבא לבעלה ע"ד לא יאונה לצדיק כל און ואמר יהי שלום בחילך דהיינו שנאמנת שתינשא לשוק ושלום בארמנותיך דנאמנת שתתייבם ותשאר בביתה ולא תתעגן או שיש לפרש שנאמנת כשיש שלום בחילך אבל במלחמה אינה נאמנת ושלוה בארמנותיך כשאומרת מת על מטתי. ואמר למען אחי ורעי גו' לפי שהאמינו עד א' גם האשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי או מת יבמי והיינו למען אחי לומר מת בעלי שתתייבם לאחיו ומת יבמי שתינשא לשוק לרעים ע"כ אמרו אדברה להעיד גם ביחידות בך מפני השלום שלא תתעגן. ועוד אמר למען בית ה' אלהינו גו' כ"א יתרבו העגונות שלא יהיה ע"א או האשה עצמה נאמנים יאריך בנין בית אלהינו כמ"ש אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף ע"כ אבקשה טוב לך לאשה כמ"ש השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה וההיפך אם תתעגן תהיה היא בלא טובה. ומסיים ה' עוז לעמו יתן שאין זה עקירת דבר מן התורה כי הקב"ה נתן עוז וכח לעמו שהם ת"ח בדבר הזה להיות מקילין בדבר שהרי ה' יברך את עמו בשלום כמ"ש וכל נתיבותיה שלום ואין כאן שלום אם תתעגן ובדרך הזה יתפרש המקרא ישא ה' פניו אליך גם לעקור דבר מן התורה לפי שישים ה' לך שלום ובכן סיימנו המסכת זאת לשלום כן יזכינו האל ללמוד וללמד לשלום אכי"ר:
סליק פרק האשה בתרא וסליקא לה מסכת יבמות
ד"ה אין מזכירין וכו' ומיהו יש בירושלמי וכו' עד בשום ענין ור"מ חולק וכו' בספר ח"ש מגיה ולפי זה רבנן חולקין אברייתא דלעיל:
ד"ה הרי אנו באים וכו'. התוס' לא פירשו כלום ובספר ח"ש כתב דהא דאיתא בגמ' ומתני' הכי פירושא הרי אנו הולכין לביתינו שבאנו מלספוד אינו מגירסת הגמרא אלא הוא מדברי התוס' השייך לדבור זה כן משמע מדבריו:
גמ' מן ומתני' עד מלספוד נמחק. ונ"ב אין זה אלא מתוס':
רש"י ד"ה וליורה צ"ל יורה:
רש"י ד"ה שהוא מבעיר. וניתז השמן על האור מבעירו יותר כו'. כצ"ל בלא ו' וכ"ה ברש"י שברי"ף:
גמרא שהתירם. נ"ב שהתריס (וכ"ה בדפוס וויניציאה) צ"ל. כלומר חלק עמהם:
שָׁעָה רִאשׁוֹנָה, אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם וכו'.. ידוע אין הנס נעשה למטה אלא עד שיהיה בעבור זה זווג תפארת ומלכות למעלה אך צריך שיקדים לזה זווג חכמה ובינה. וידוע כל זווג מכונה בשם שלום בסוד רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה יד:) ובזה פרשתי בס"ד שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר הֳ' וּרְפָאתִיו (ישעיהו נז, יט) כי זווג חו"ב [חכמה ובינה] נקרא רחוק וזווג תו"מ [תפארת ומלכות] נקרא קרוב ועל ידי כך 'אָמַר הֳ' וּרְפָאתִיו' בנס הנעשה למטה. ולכן שעה ראשונה אמר שלום כיון בזה לעשות זווג חו"ב שניה אמר לו שלום כיון בזה זווג תו"מ שלישית אמר לו עלתה שנעשה הנס למטה.
ומה שאמר 'שֶׁנָּפְלָה לַבּוֹר הַגָּדוֹל' ולא אמר לבור בסתם, רמז בזה שהבור הזה חפרו אביה לצורך רבים ועשאו גדול אף על גב דהיה מספיק להם בקטן לכך זכתה להנצל בעבורו בהאי עלמא.
זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי, וְזָקֵן מַנְהִיגוֹ. פירש עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בספרו הבהיר מדרש אליהו (דף צז) נזרקה נבואה מפיה ואמרה ברוח הקודש זכר הז"א [הזעיר אנפין] של רחלים רחל הגדולה ורחל הקטנה נזדמן לי וזקן אחד רמז לאבא מנהיגו. או זקן רמז לאברהם אבינו עד כאן דבריו ודפח"ח [דברי פי חכם חן] והדברים מאירים כי אין הנס נעשה למטה אלא אם כן יתייחדו הדודים למעלה!
ורש"י ז"ל פירש זכר של רחלים אילו של יצחק אבינו עליו השלום וזקן אחד מנהיגו אברהם אבינו עליו השלום עיין שם. ונראה לי בס"ד דהוצרך בנס זה זכות אברהם ויצחק על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בענין חפירת הבארות שחפרו אברהם ויצחק ועשו בזה הפועל דמיוני תיקון גדול למעלה וידוע כל צדיק שעושה מצוה שנזהרו בה הראשונים אז זכותם יגן עליו לכן חנינא שחפר כמה בארות לצורך הגינו על בתו זכות אברהם אבינו עליו השלום ויצחק אבינו עליו השלום שהם טרחו בחפירת הבארות לתקון ולמצוה שהגין זכותם לחיים.
סְלִיק מַסֶּכֶת יְבָמוֹת.
גמ' א"ר נחמן האלקים כו'. בתשובת מיי' ס' נשים סימן יב כ' ואין לתמוה על ר"נ דאשתבע דאכלי כוורי לחסא היכי אשתבע הכי כיון דאמר אשתו אסורה אלמא מספקא ליה אי מיית אי לא. וי"ל דרובם אין ניצולין ור"נ שפיר אשתבע דאפי' בדיני נפשות אזלי' בתר רובא אלא דבעריות מחמירין ואמרי' דלכתחילה לא תנשא אע"ג דרובם מייתי עכ"ל. ועי' תשובת הראנ"ח ח"ב סימן מא:
בגמרא וסופו מבעיר: קשה דלפ"ז מאי מקשה בזבחים (צ"א:) אשמואל דאמר המתנדב יין מביא וזולפו ע"ג האישים והא קא מכבה ע"ש הא אמרינן הכא דתחלתו מכבה וסופו מבעיר, וא"ע ראיתי שגם המפרש ק"ע על הירושלמי הקשה כן והניח בצ"ע, ולענ"ד לאו קושיא הוא דאף דלבסוף מבעיר מכ"מ כיון דבשעתו מכבה חשיב כבוי וראי' לזה מהא דאמרינן בביצה (כ"ב:) ונימא מר מפני שמבעיר ומשני תחלתו מכבה וסופו מבעיר ופי' רש"י דתרווייהו הוי בי' הרי דחשיב מכבה אף דהוי מבעיר לבסוף:
שם מעשה נסים: מדברי רש"י וביותר מדברי הרשב"א נראה דפליגי ר"מ ורבנן אם יכול לחיות ג' ימים בתוך המים כשהוא משוקע בו ולענ"ד קשה היאך יפלוג ר"מ על זה שאנו רואין שאי אפשר לחיות אפילו איזה שעות בתוך המים ואם אפשר כן איך מתו כל המצרים כשנטבעו בים סוף באותו יום שלא נשאר בהם אחד והרי ביום ז' ש"פ אמרו שירה אלמא בו ביום מתו כלם, וביותר ק"ל מה השיבו רבנן דשישא הוי וגם ר"מ למה הוצרך לומר דמיסרך דמאי נס הי' בשינה הא אפשר דבמקום שהי' עומד על קרקע הבור שם שכב וישן בשכיבה דהא ודאי לא הי' נתלה באויר הלל ימים, ולכן לולא דברי הראשונים הי' נ"ל דודאי גם א"א מודה שאי אפשר לחיות כ"כ תוך המים רק שהביא ראי' כמו שאותו איש לא מת תוך ג' וע"כ או ששט על פני המים או שמצא מקום לעמוד ולהוציא ראשו מן המים אף אלא נזכר כמו כן ניחוש בכל מים שיש להם סוף וכעין שקאמר לעיל שניחוש למחילה של דגים וע"ז קאמרי רבנן שבלא"ה הי' נס שלא הי' יכול לישן דאם הי' ישן אז הי' נופל ונטבע תוך המים ומת ודאי אבל ר"מ סובר דאפשר שסמך עצמו על הכותל וישן מעומד בעוד שהיה מוציא ראשו חוץ למים:
שם דלא אכלי ולא אשתי: צ"ל דלא אשתי שגרא דלישנא הוא דהא ודאי הי' לו לשתות כיון דנפל למים בבור הגדול, א"נ י"ל שלא היו המים ראויין לשתיי':
שם והכתיב וצומו עלי: מזה נראה דדעת הגמרא שהתענו ג' ימים וג' לילות רצופים אכן המדרש חולק על גמרא דילן דז"ל (הובא בילקוט) והיאך היו צמים שלשה ימים לילה ויום ולא היו מתים אלא שהיו מפסיקים מבעוד יום עכ"ל, וכוונת המדרש נ"ל שהיו אוכלים כל לילה שאחר התענית ולכך כתיב שלשה ימים ולא לילות ומה דכתיב לילה ויום היינו כשהיו מתחילים להתענות תענית הראשון שהוא יום י"ד שהרי בי"ד וט"ו וט"ז התענו הפסיקו בי"ג מבעוד יום דבאופן שיום ראשון של תענית דהיינו י"ד הי' לילה ויום ושוב אכלו בליל ט"ו ובליל ט"ז, והנה כדברי המדרש נראה ג"כ בתרגום ראשון של מגילה שלא התענו רק ג' ימים ומה דכתיב לילה ויום מפרש על תפלה כאלו נכתב אצל וצומו עלי אבל בתרגום שני של מגילה כתוב כסוגיא דילן שהתענו ג' ימים וג' לילות רצופים: ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה בס' יערות דבש אמה דאמר רב במגילה (דף ט"ז) ויעבור מרדכי שהעביר יום ראשון של פסח בתענית דלמה נקט עבירה זו דוקא והלא הי' עבירה גדולה מזו שבטלו מצות ע' של אכילת מצה שהיא דאורייתא גם בזמן דליכא פסח ע"ש שנדחק מאוד ביישוב קושיא זו ולבסוף לא הועיל, אבל לפי דברינו א"ש די"ל דרב ס"ל ג"כ כדעת המדרש שבליל ט"ו לא התענו ואכלו מצה ולכן לא קחשיב רק מה שהתענו בי"ט ראשון של פסח אכן באמת גם אי נימא דרב ס"ל כגמרא דילן שהתענו ג"י וג"ל רצופים מכ"מ יש ליישב קושיא זו שהרי שיעור עינוי הוא בפחות מככותבות שהיא יותר מכזית כמבואר בפ' יוה"כ ושיעור אכילת מצה היא בכזית ולכן לא הי' כאן עבירת אכילת מצה די"ל דבאמת אכלו כזית מצה ואפילו למ"ד ח"ש אסור מן התורה י"ל דמתחלה לא קבלו שלא לאכול חצי שיעור ומכ"מ קרא לי' צום ועינוי כיון דלא אכלו ככותבות דמייתב דעתא ולכן קאמר רב שהעביר י"ט של פסח בתענית דבי"ט צריך לאכול כביצה פת כמו שכתב הר"ן פ' כל כתבי וכביצה היא יותר מככותבות וזה ודאי לא אכלו דא"כ לא הי' עוד צום, ואפילו לפי מה שכתבתי בספרי בכורי יעקב (סי' תרל"ט) דרק לכתחלה צריך לאכול בשוי"ט כביצה פת אבל בדיעבד יוצא בכזית א"ש דאפילו אם אכלו כזית פת מכ"מ הי' כאן מעבירה שהתענו בי"ט ובטלו עונג י"ט שהרי עכ"פ הי' ענוי וצום:
שם ר' חנינא אמר מהכא: יש לומר דרבי אבא ור"ח בהא פליגי דר' אבא סבר דמה שהצדיק נענש על עבירה קטנה הוא בשביל החטא לכפר עליו ואף דלאחר לא נחשב כזה לחטוא מכ"מ עם סביביו מדקדק כחוט השערה אבל ר"ח סבר דלא בשביל שנחשב לו החטא יותר נענש דאם הקב"ה מוחל חטא כזה לאחר כש"כ לצדיק אבל מעניש לצדיק כדי שיהא שמו יראוי ומקודש על הבריות כמו שפי' רש"י בפסוק בקרובי אקדש וזהו מוכיח מקרא דנערץ בסוד קדושים רבה דהיינו נתעלה ונתקדש הרבה ע"י שנורא הוא על כל סביביו:
שם אמר רב אשי הא דאמר רבנן: א"ל הא רב אשי הוא דאמר לעיל (ע"א) דבצורבא מרבנן אין אשתו אסורה במים שאל"ס דאי סליק קלא אית לי' א"כ מנ"ל לדייק הכא דבדיעבד מותר דלמא שאני חסא דגברא רבא איתא כדאמר לקמן די"ל דדייק דע"כ לא משום הך טעמא הוי דא"כ למה אנסבה מעצמה ולא התירה רב נחמן לינשא כדאמר באמת בלישנא בתרא אע"כ דלהך לישנא לא אמרינן דחסא גברא רבא הוי או דמחלקין בין גברא רבא ובין ת"ח: ובהא א"ש ג"כ מה דיקשה עוד מנ"ל לרב אשי דהך דקאמר העכו"ם מסל"ת דטבע חסא הי' במים שאל"ס דלמא במים שיש להם סוף קאמר ובשהה עד שתצא נפשו, אבל לפ"ז א"ש דא"כ אפילו לכתחלה הי' לה להתיר להנשא:
שם ואתאי לקמי' דאביי: ק"ל כיון דרב יוסף הי' קיים עדיין כרמוכח לקמן והוא הי' ראש ישיבה קודם אביי ורבא כדמוכח (סוף הוריות) מ"ט שבקה לר"י והלכה לאביי ושהתה זמן רב ולא הלכה מיד אצל ראש ב"ד וברי"ף ורא"ש נראה דגרסו לקמן רבא תחת רב יוסף ובאמת משמע כן דקרי לרב יוסף חריף סכינה ובהוריות (שם) משמע דמעלת רב יוסף לאו חריף אלא בקי הי' דקאמר רב יוסף סיני רבה עוקר הרים, ועיין בחולין (ע"ז.) דמייתי הש"ס ג"כ מעשה כה"ג ושם ג"כ רבא הוי, אכן גם בזה י"ל למה לא הלכה מיד אצל רבא, וי"ל ע"פ מה דאמרינן בסנהדרין (ע"ד:) ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא וכו' ע"ש ובתוספ' שכתבו דלדעת רבא שם האי פלניא דהכא דקטלי' עכו"ם על שלא בשל לו קדרה לא הי' בקי בהלכה שמן הדין לא הי' לו למסור נפש וא"כ אפי' איסור עשה איכא כמש"כ הש"ך (רסי' קנ"ז) בשם הרמב"ם והרמב"ן ע"ש, ולפי הנראה שם אביי דמתרץ אסתר קרקע עולם הי' ע"כ לא ס"ל תי' רבא, ולפ"ז לדעתו אותו האיש כדין עשה ולכן האשה לא רצתה ללכת אצל רב יוסף שהיתה מתירא דלמא ס"ל כרבא ולא יאמין לה שעשה האיש שלא כדין ולכן הלכה לגבי אביי שידעה שהוא יאמין לה דלשיטתו כדין עשה וכש"כ אי גרסינן רבא דא"ש דיראה ללכת אצל רבא והם פשטו לאיסורא אפילו בלא טעם דאין מאמינין לה ולקמן כתבתי עוד יישוב אחר לזה:
שם ברש"י ד"ה אגב איצצא. ופעמים שאינם רעבים: לכאורה לא הוצרך לטעם זה אלא כיון דבאריות לא שייך איצצא משום דרחב הוא א"כ חיישינן שמא חבר הוא דבאריו' שייך ג"כ חבר כדאמרינן סנהדרין (דף ס"ה) אחד חבר גדול ואחד חבר קטן ע"ש:
בד"ה שלום. שעדיין יכולה לחיות: לפ"ז יהי' מוכח מהכא דעד ג' שעות לא מעידים במים שיש להם סוף דכ"כ יכול לחיות במים והפוסקים לא הזכירו מזה והי' להם ליתן שיעור זה כמו שנתן ר"מ שיעור ג' ימים, גם קשה כשאמרו לר"ח בן דוסא וכי נביא אתה למה לא השיב להם שידע ע"י ששגורה תפלתו בפיו כמו שהשיב לשואליו בברכות (ל"ד) ולולא פי' רש"י אפשר לפרש דבאמת ע"ד הטבע אינה יכולה לחיות כ"כ או אפשר שתחי' יותר ורק שר"ח התפלל בשעה ראשונה ולא היתה תפלתו שגורה וכן בשני' אבל בשלישית היתה שגורה והנה באחרת כבר הי' שופט שמתה כשלא היתה תפלתו שגורה אבל ע"י שהי' מובטח שהדבר שהצדיק מתעסק בו לא יכשל בו זרעו מזה ידע שעדיין לא מתה רק שלא עלתה עוד ועדיין לא נתקבלה תפלתו דבאותה שעה שנתקבלה תפלתו מיד היתה התשועה כדמוכח בברכות (כם) בהך עובדא דבנו של ר"ג דבאותה שעה חלצתו חמה אבל בשלישית שהיתה שגורה אז ידע שנתקבלה תפלתו ואמר עלתה ולכן אותם ששאלו אותו וכי נביא אתה באמת ידעו דרכו שסימן שלו הוא שיגור תפלתו רק במעשה דהכא הוקשה להם ממנ"פ אם היתה תפלתו שגורה איך לא אמר מיד בשעה ראשונה עלתה ואם לא היתה שגורה איך אמר שלום דלמא מתה ועל זה השיב שמובטח הי' בכך שלא תמות אף שלא היתה תפלתו שגורה וא"ל דכיון שהי' רחב"ד מובטח שלא יכשל זרעו של צדיק למה הוצרך להתפלל דז"א דאפילו היכי שיש זכות אבות צריך תפלת הצדיק כמו גבי העגל שרמז הקב"ה למשה שיתפלל במה שאמר הרף ממני כמו שפי' רש"י בחומש אף שגם משה בתפלתו לא הי' יכול לסמוך רק על זכות אבות כמו שאמר זכור, ובזה מתורץ מה שדייקו התוספ' (ד"ה אע"פ כן) למה הבת נצלת והבן מת בצמא, ולפ"ז א"ש דאפשר על הבן לא הי' כאן שידע בצרתו להתפלל:
בד"ה של רחלים. זה אילו של יצחק: עיין במהרש"א ח"א שנתן טעם לדבר למה דוקא אמרה שבזכות עקדה נצלת ועיין גם בפני יהושע בב"ק שנדחק בזה, ולענ"ד אפשר לומר ע"פ המעשה דאיתא במדרש כשהלך אברהם לעקדה נדמה השטן לאברהם כנהר והולך עד צוארו והתפלל אברהם הושיעה ד' כי באו מים עד נפש ונצול וכן אמרה שנצלה גם היא כמו שנצולו אברהם ויצחק כשהלכו לעקדה ובאו מים עד נפש ע"י שמבני בניהם היא עמד לה זכות אבות, ועוד י"ל דכשהקריב אברהם איל תחת בנו התפלל בהר ד' יראה שפירשו שיעלו ישראל לרגל והקב"ה יראה אותם כדאיתא במדרש ור' נחוניא חפר שיחין שיהיו ישראל יכולים לעלות לרגל וזכות זה עמד לה שנצולה:
בד"ה בין שהוא מתכווין. לעדות: עיין בתוספ' י"ט שכתב דמזה משמע אבל להתיר לא וצ"ע עכ"ל, ולענ"ד אין כאן דיוק דהא רש"י פי' במתניתן כן דעדיין לא הוזכר החילוק בין להתיר ולהעיד ולכן מה שכתב לעדות אינו רק לאפוקי ממסיח לפי תומו דהוזכר במשנה ואפילו פי' רש"י לפי המסקנא דהגמרא הרי גם לפי המסקנא לא מחלקינן בעכו"ם בין להתיר ולהעיד ולא מתירין רק במסל"ת ובזה אמרינן דבישראל אפילו אינו מסל"ת רק נתכווין לעדות מהני אבל לא אתי לאפוקי בבא להתיר:
בד"ה קמצא. חגב או נמלה: הא דכתב רש"י שני דברים אף שבש"ס לא הוזכר רק אחד בזה לשיטתו קאי שאף שודאי חגב נקרא קמצא כמו שתרגם אונקלוס על ונהי בעינינו כחגבים כקומצין וכן אמרינן סוטה (דף ל"ה) מכ"מ גם נמלה נקרא כן דבברכות (דף נ"ד) במעשה דעוג מלך הבשן איתא אתי קומצי ופי' רש"י נמלים וכן הוא בערוך אבל הרשב"א פי' גם שם דחגבים הם:
שם בתוספ' ד"ה אין מזכירין. נפל לגוב האריות אין מעידין עליו: ק"ל איך אפשר לומר דטעם דאין מעידין הוא משום מעשה נס דא"כ אמאי בסיפא דהך ברייתא בנפל לחפירת נחשים ועקרבים מעידין וי"ל דלא אמרינן שמא נעשה לו נס אלא בשכבר נעשה נס כיוצא בו דהיינו גוב האריות שנעשה לדניאל וכמו כל אחריני דחשיב בירושלמי אבל נחשים ועקרבים דלא מצינו שנעשה נס כיוצא בו לא, ואף דאמרינן בשבת (דף כ"ב) גבי בור דיוסף אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו מכ"מ לא כתוב בפי' כן בפסוק לנס דהא גם בנפל לכבשן האש לא קאמר שמא נעשה נס כמו לאברהם שקדם לחנניא מישאל ועזרי': ובזה א"ש הירושלמי דבגוב אריות קאמר אין מעידין שמא נעשה לו נס ובבור נחשים ועקרבים קאמר מעידין לפי גירסת המפרש שם ואפילו לגירסא שלפנינו לא הוזכר רק דעת ריב"ב שם דאין מעידין שמא חבר הוא אבל מטעם נס לא, ולכן א"ש ג"כ לפי מה דס"ד דהתוספ' דטעם דגוב אריות ומים שאין להם סוף הוא מטעם נס א"כ לכאורה איך אמרינן באידך ברייתא דבנפל לכבשן האש מעידין מ"ט לא חיישינן ג"כ לנס כחנניא מישאל ועזרי', אבל לפ"ז י"ל דש"ס דילן וירושלמי בהא פליגי דש"ס דילן סבר דלא חיישינן לנס אלא כה"ג ממש דמצינו כן ובחמו"ע היו שלשה דנפישי זכותא וכדאמרינן בגמרא דמטעם זה בקש אחאב שיפילו יהושע כה"ג עמו לכבשן האש אבל ליחיד לא מצינו נס כיוצא בזה בפי' וברייתא דירושלמי לא חלקה בכך:
בא"ד. ור"מ חולק אברייתא דלעיל: עיין במהרש"א שפי' וגרס כן אכן לפענ"ד פירושו דחוק דמנ"ל דר"מ אפילו לטעם הירושלמי לא סובר ג"כ דהכא לא נס הי' דאפשר דמיסמך פורתא ולא חולק אברייתא ועוד כבר הקשה עליו המפרש ק"ע דבירושלמי קאמר באמת דנפל לכבשן האש אין מעידין והניחו בצ"ע ע"ש, ולכן לענ"ד הגירסא היותר נכונה היא אותה שהביא המהר"ם בשם מהרש"ל דה"ג ולפ"ז חולקין רבנן אברייתא לעיל והכי פירושו דהשתא דחזרו התוספ' מטעמם דבגוב האריות יש לתלות שאינן רעבים כיון דבירושלמי לא קאמר כן אלא מטעם שמא נעשה לו נס א"כ קושיתם במקומה עומדת מ"ש דהכא רבנן לא סמכו על הנס ומ"ש בגוב האריות דאמרינן אין מעידין ולכן קאמרי דבאמת השתא צ"ל דרבנן פליגי אהך ברייתא וס"ל בנפל לגוב אריות מעידין:
בד"ה אפילו שמע מן הנשים. לפי תומן: הא דהוצרך רש"י לפרש דבמסיחות לפי תומן איירי ולא בנתכוונו להעיד דהרי בישראל אין חילוק בזה י"ל דהוקשה לו מאי קמ"ל מתניתן בזה הרי כבר כמה פעמים שנינו לעיל במתני' בפ' האשה שלום דאשה נאמנת ולכן פי' דקמ"ל דאפילו שמע מאשה מסיחה לפי תומה יכול להעיד אבל מדברי הרמב"ם (ה' גירושין פ' י"ג ה' ט"ו) נראה דמפרש בענין אחר דהכי קמ"ל דאף דהיכא דאשה מעידה לפנינו שמת פלוני צריכין לבדוק שתאמר איך תידע שמת כיון שיש הרבה ענינים שתוכל לסבור שמת כגון מים שאין להם סוף וכדומה מכ"מ היכי שהמעיד אינו לפנינו יכול להעיד אם שמע סתם שמת ונקט אפילו שמע מן הנשים אף שנשים דעתן קלות ואינן חוקרין כ"כ מכ"מ יכול להעיד על פיהם היכי שאינן לפנינו לבדקן ועיין שם בה"ה שטרח ליתן טעם מאין יצא להרמב"ם כן ולענ"ד הוציא כן ממשנתנו פה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה אין מזכירין מעשה נסים תימא לר"י כו': ומיהו יש בירושלמי נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמא נעשה לו נס כדניאל נפל לתוך כבשן האש אין מעידין שמא נעשה לו נס כחנניה מישאל ועזריה. והגיה מהרש"א ז"ל בדבריו ור"מ חולק על בריית' דלעיל ע"ש פירושו. והוא דחוק. ועוד דע"כ לא דמיין מעשה נסים להדדי דהא בירושלמי סתמא תניא להא דלעיל לתוך כבשן האש אין מעידין עליו שמא נעשה לו נס וכ"ע מודים בה ואפ"ה מייתי התם הא דאמרו לו רבנן לר"מ אין מזכירים מעשה נסים אלא וודאי גם לדברי הירושלמי לא חיישינן אלא לנס שנעשה כבר ומידי דתלי בזכותא כמו גוב אריות דאין חי' שולטת במי שהוא שלם במעשיו וכן האש כדאשכחן גבי ר' זירא דהוי בדק נפשיה. אבל לחיות במים הוא דבר שהוא נגד טבע הבריאה בכה"ג לכ"ע לא סמכינן אניסא ולבור מלא נחשים ועקרבים נראה דגרסינן בירושלמי ג"כ דמעידין עליו. וכמו שכתב הק"ע שם וצ"ע אמאי לא חיישינן שמא נעשה לו נס כיוסף שניצול מבור מלא נחשים ועקרבים. וגם זה אינו נגד הטבע כי אם ישוך הנחש בלא לחש ומצינו כמה דברי זכות דמגני גם מנחשים ועקרבים וצ"ע:
אפילו שמע מן הנשים אומרות מת פלוני דיו. פירש רש"י ז"ל אפילו שמע שלא היו מתכוונות להעיד ומסיחות לפ"ת:
ורבי יהודה מוסיף אפילו שמע מן התינוקות כו'. וצריך לדקדק בלישנא דאפילו דמשמע דקמשמע לן אפילו לא שמע מהם אלא במסיח לפ"ת יכול להעיד להשיא את אשתו. משמע מזה דמסיח לפ"ת גרע מדרך עדות. ומאי קמשמע לן תו בין שהוא מתכוין ובין שאינו מתכוין הא מרישא שמעינן לה. וריב"ב קאמר בישראל אף על פי שהוא מתכוין משמע דלדידיה מסתבר יותר להאמין שלא במתכוין אלא במסית לפ"ת. וקמשמע לן דלישראל הימנוהו אפילו במתכוין וברישא דמתניתין משמע איפכא דבדרך עדות עדיף יותר וצ"ל דאיכא רבותא בתרווייהו דבתורת עדות איכא חששא דילמא משקר ומסיח לפ"ת וודאי קושטא קאמר. ומ"מ לענין עדות דעלמא וודאי עדיף בתורת עדות ממסיח לפ"ת ולא מהני מסיח לפ"ת בכל עדיות שבתורה אפילו בישראל. ובעינן דווקא שיאמר בתורת עדות ומש"ה תני ברישא אפילו שמע מן הנשים וקמ"ל דאפילו במסיח לפ"ת גם כן יכול להעיד בעדות אשה. וריב"ב קאמר בישראל אע"פ שהוא מתכוין וגם כן רבותא קמ"ל דאף על גב דליכא הכא עדות גמורה אלא ע"א או אשה והיה אפשר לומר דלא ליהמני אלא במסיח לפי תומו קמ"ל דנאמנים אפי' במתכוין תדע דהא ר"ע ס"ל לקמן במתניתין דאשה ועבד אין נאמנים בתורת עדות ומסיח לפי תומו נאמן אפי' בב"ב כעובדא דסוף מכילתין בפונדקית ואכתי יש לדקדק בהא דמשמע דריב"ב פליג את"ק. ובמאי פליגי אי בישראל הא ת"ק נמי קאמר דבין מתכוין בין שאין מתכוין. ואי בב"ב אטו ס"ל לת"ק דבב"ב במתכוין נמי מהימן. וע"כ צ"ל לשיטת הש"ס דילן דלא פליג ריב"ב אלא מפרש הוא דברי ת"ק. אבל בירושלמי גרסינן בד' רי"בב בישראל עד שיהא מתכוין משמע דבישראל פליג וס"ל דישראל אינו נאמן אלא במתכוין וטעמיה משום דס"ל דבעינן בעידי מיתה דו"ח מש"ה אינו נאמן אלא בתורת עדות. ומש"ה אמרי' התם דאין הלכה כריב"ב בישראל משום דקיי"ל דלא בעינן דו"ח ומ"מ לריב"ב קשה קצת דבב"ב נאמן במסיח לפ"ת וישראל לא מהימן. וי"ל כי היכי דלר"ע אשה ועבד לא מהימני ובב"ב מסיח לפ"ת נאמן. והיינו משום תקנת עגונו' דבב"ב שכיחי רוצחין להכי תיקנו להאמין במסיח לפ"ת. ה"נ לריב"ב בב"ב תיקנו מסיח לפ"ת. אבל בישראל לא תיקנו ובעינן דווק' בתורת עדות ככל עדיות. אלא דז"א אלא לר' יוחנן דאמר דמתכוין להעיד נמי מתכוין קרי ליה. אבל לשמואל דאמר מתכוין להעיד מיקרי אין מתכוין. א"כ לישראל במתכוין להעיד אמאי לא מהימן דהא עדות גמורה היא ואפשר בדו"ח. אלא דבירושלמי מייתי התם פלוגת' דר"י ור"ל בגווני אחריני ע"ש. ובמרדכי בפירקין. אבל לשיטת הש"ס דילן וודאי צ"ל דריב"ב לאו לחלוק אתי אלא לפרש. ועוד דאפי' במסיח לפ"ת אפשר לקיים דרישה וחקירה דהא אח"כ מותר לשואלו ככל הצורך. וכדמשמע לקמן גבי פונדקית:
ולענין גזלן דאוריית' דעת הרי"ף ז"ל דהוא ג"כ נאמן במסיח לפ"ת. והש"ג הביא דברי החולקין דאינו נאמן גם במסיח לפ"ת. והיה נראה דזה תליא בפלוגת' דאמרי' בגמ' דלשמואל בב"ב נאמן אפי' מתכווין להעיד. ור' יוחנן אמר דבעינן דווק' מסיח לפ"ת. ולשמואל נראה דפסול דאוריי' גרע מבב"ב ואינו נאמן במתכוין להעיד דרב מנשה סתמ' קאמר גזלן דאוריי' פסול לעדות אשה. וכדדייק לה ממשנה דר"ה כל העדות שהאשה כשירה לה אף הם היינו פסולי דרבנן כשרים לה. אבל פסול דאוריית' אינו כשר לעדות אשה. משמע דבכל גוונא פסול להעיד בין מתכוין להתיר בין מתכוין להעיד. והרשב"א ז"ל הקשה לעיל סוף פרק כיצד גבי הרגתיו דקאמר ת"ק דלאחר תינשא ופריך הש"ס עלה מהא דרב מנשה ואמאי לא משני דמיירי במסיח לפ"ת. וכן הא דמייתי ת"ק התם ראיה מלסטים אחד שאמר לכו ואמרו לה לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה ודילמ' מיירי במסיח לפ"ת. ותירצו דמשמע דמתכוין היה להעיד עכ"פ דומיא דגט ואי נימא דבמתכוין להעיד נמי נאמן הדק"ל. ועוד ר' יהודה היכי קאמר התם סתמ' הרגתיו לא תנשא אשתו. כיון דנאמן אם מתכוין להעיד וקושית הרשב"א ז"ל לא הבנתי דהיכי מצי מוקי לה במסיח לפ"ת דא"כ מ"ט דר' יהודה דאמר לא תנשא אשתו. ולשיטתם לא גרע גזלן דאוריית' מבב"ב וליכא מאן דפליג דנאמן במסיח לפ"ת. עכ"פ נרא' דלישראל פסול דאוריית' אינו נאמן במתכוין להעיד וגרע מבב"ב. וא"כ י"ל דאפי' במסיח לפ"ת ג"כ אינו נאמן אלא דבאמת לא מסתבר לומר דפסול דאוריית' גרע מבב"ב אם לא מטעם שכתבתי לעיל דמשום תקנת עגונות תיקנו כן דרוב רוצחים מינייהו הם. ובעיקר טעמ' דשמואל דאמר דבב"ב נאמן במתכוין להעיד יש לדקדק היכן מצינו עדות לבב"ב נהי דאין לחוש שמא שכרה אותו כיון דלא קאמר השיאו את אשתו מ"מ בלא"ה לאו בר עדות הוא. ועוד אטו הני תנאי דפליגי לקמן אי משיאין ע"פ אשה ועבד לא פליגי אלא דווקא במתכוונין להתיר כיון דבמתכוין להעיד אפי' נאמן. והיכי מייתי רבנן לר"ע מהא דפונדקית הא לא קאמרי התם אלא מת וקברתיו. ולא נתכוונה אלא להעיד. ועוד דמאי פריך לקמן מר"ע דאמר דחמש נשים אינן נאמנות אבל אשה בעלמא מהימנא אפילו במתכוין להעיד מיירי דצרה ודאי לא מהימנא אפילו במתכוין להעיד כיון דחשודה לקלקלה ואפשר לומר דע"כ לא קאמר שמואל אליבא דריב"ב דבמתכוין להעיד נאמן. אלא למ"ד דאשה ועבד נאמנים לגמרי בכל גוונא ואליבייהו הוא דאמר שמואל דתקינו רבנן דבב"ב נמי נאמן במתכוין להעיד. אבל למ"ד דאין אשה ועבד נאמנים גם בב"ב לא מהימן אלא במסיח לפ"ת ממש. וקצת ראיה נראה להביא דפסול דאוריי' אינו נאמן גם במתכוין להעיד מהא דכתב הרמב"ם ז"ל לענין עגלה ערופה דפסול דאוריי' אינו נאמן בראיית ההורג. והתם לא שייך אלא מתכוין להעיד. אבל ז"א דוודאי עיקר נאמנות הבב"ב תקנת' דרבנן היא. ובעדות אשה לבד משום תקנת עגונות ומשום דהיא גופ' דייקא כו' אבל בעלמ' וודאי בב"ב לא מהימן אפי' במסיח לפ"ת וה"ה פסול דאוריית' אפי' אי לא גרע מבב"ב היינו דווק' לעדות אשה אבל בעדות אחרת שהאשה כשרה לה וודאי פסול דאוריית' לא מהימן. וכן נראה אפי' לרב יוסף דס"ל לעיל אליבא דת"ק דגזלן דאוריית' כשר לעדות אשה היינו דווק' לעדות אשה לבד. אבל לא לכל עדות שהאשה כשרה לה. ולפ"ז לא תיקשי עליו מדיוקא דמתני' דר"ה דדייקינן התם דדווק' פסולי דרבנן כשרים לעדות שהאשה כשרה לה. אבל לא פסולי דאוריית' ולרב יוסף הא גם פסול דאוריית' כשר לעדו' אשה. ולפי הנ"ל ניחא דמתני' מיירי בכל עדות שהאשה כשרה לה. ובשאר עדיות לבר מעדות אשה לכ"ע פסול דאוריית' לא מהימן. וכבר נחלקו הראשונים ז"ל לענין איסורים דרבנן אי נאמן בב"ב במסיח לפ"ת או אינו נאמן אלא בעדות אשה לבד אבל למ"ד דנאמן אפי' מתכוין להעיד וודאי נראה דלא הימנוהו אלא בעדות אשה לבד. ומשום תקנתא דרבנן כנ"ל וצ"ע בד' הפוסקים ז"ל בזה:
ומה דתנינן במתני' סתמא בין שהוא מתכוין כו'. משמע קצת דקאי אכוליה בבי דמתני' גם אם שמע מן התינוקות. וכחד נוסחא בדברי הטור ז"ל דקטן נאמן להעיד בעדות אשה. אבל דעת זו יחידאה היא. ולא מצינו מפורש כן בשום מקום דיש עדות לקטן ועבד ושפחה תנן אבל קטן לא תנן דומיא דכל עדות ע"א כמו סוטה וע"ע ואיסורים דאין עדות לקטן בכל הני. הן אמת דעפ"ז קשיא לי קצת הא דאית' בב"ק דילפינן דעבד פסול לעדות במה הצד מגזלן וחד מהנך אשה וקטן. והיכי מצינן למילף מגזלן וקטן מה להצד השוה שבהן שכן פסולין לעדות סוטה וע"ע. וכבר כתבתי לעיל דיש מי שאומר דאשה ועבד ג"כ אינן נאמנין בכל הני דלעיל מה"ת אלא מדרבנן. והארכתי בזה לעיל פר' האשה רבה מ"מ קטן וודאי גרע מאשה ועבד ושפחה. ובאמת יש לדקדק בעדותן של אלו מ"ש דלענין סוטה וע"ע פסול דאוריית' לא מהימן ולענין איסור פסול נמי מהימן ודווק' החשוד על אותו דבר לאדנו ולא מעידו ואין כאן מקומו בזה. עכ"פ לא מצינו עדות לקטן בשום מקום אם לא בשבויה להך בריית' דתינוק ותינוקת כשרים בשבוי'. והרמב"ם ז"ל כ' בשבוי' ג"כ אין תינוק ותינוקת נאמן אלא במסיח לפ"ת. וכבר האריכו הפוסקים ז"ל בזה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(קכא ב) דלא אכיל ולא אישתי והכתיב וכו'.—מזה מבואר דצומות אסתר היו רצופים ג' ימים וג' לילות זה אחר זה, וכ"ה בפר"א פ"נ. אבל במד' תה' כב איתא: "יכול יהיו צמים ג' ימים ולא היו מתים אלא מפסיקין מבעוד יום". וכתב ע"ז הריב"ש סי' תט"ז, דהיינו שלא היו ג' צומות רצופים לילה ויום, אלא שקיבלו עליהם ג' צומות בלתי רצופים, כגון שני וחמישי ושני, אלא שבכל אחד יפסיקו מבעוד יום, כמו שאנו עושים בט"ב וביוה"כ, ולזה אמר "לילה ויום" ע"כ. ומ"מ נראה שאין המדרש חולק על התלמוד כאן, דודאי אפשר לאדם לחיות ג' ימים בלא אכילה ושתייה. ומקרא מלא הוא "כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות" (ש"א ל יב), אלא דמ"ש "יכול יהיו צמים ג' ימים ולא היו מתים" עניינו: איך גזרו מרדכי ואסתר דבר, שאין רוב הצבור יכול לעמוד בו, כי יש רבים שימותו מתענית ארוכה כזאת או יבואו לידי סכנה, וכמו שאמרו בירושלמי ר"ה פ"א ה"ד [נז ע"ב]: "תמן חשין לצומא רבה תרין יומין, אמר לון רב חסדא למה אתם מכניסין עצמכם למספק הזה. חזקה שאין ב"ד מתעצלין בו. אבוה דר' שמואל בר רב יצחק חש על גרמיה וצם תרין יומין אפסק כרוכה ודמך". ועי' עוד בירושלמי נדרים פ"ב סוה"א [לז ע"ב] ובק"ע שם.
שמא חבר הוא. יודע ללחוש: אגב איצצא. שדוחקן כשעומד עליהם אבל גוב אריות רחב הוא ואין עומד עליהן ופעמים שאינם רעבים ואין אוכלין אותו: ליורה מלאה יין ושמן. מרותחת על האור: שהוא מבעיר. כשנפל אדם לתוכו וניתז השמן על האור ומבעירו יותר ויותר ולא שבתה רתיחת היורה וצמקו רגליו ולא יכול לצאת ומת: מפני שהוא מכבה. כשניתז על האור כיבהו ואע''פ שלא יכול לצאת לא מת שהיורה נתקררה לאחר זמן ששבתו רתיחותיה כשכבה האש: וסופו מבעיר. דרך בקעת שמכבין אותה במים להיות חוזרת ודולקת יותר מבתחלתה: מעשה נסים. אפילו אינו מת מחמת המים היה לו למות מחמת דבר אחר: כיפין על גבי כיפין. כיפין כמין בנינים ואולמות ונשען עליהן וישן: דשישא הוי. וחלקין ומעומד אין אדם ישן: מסריך. מתחזק ונדבק עליהן מעט: חופר שיחין. לעולי רגלים ומים מתכנסים בהן והיו שותין הן ובהמתן: שלום. שעדיין יכולה לחיות וכן בשניה אבל שלישית שאינה יכולה לחיות אמר להן עלתה לה שידוע היה לו שלא תמות שם כדלקמן דבר שהיה מתעסק בו אותו צדיק אביה לא יכשל בו זרעו: של רחלים. זה אילו של יצחק: זקן אחד מנהיגו. זה אברהם: נביא אתה. לידע שלא תמות: מתעסק בו. בטורח עשייתו: אע''פ כן מת בנו. של ר' נחוניא בצמא שכך דרכו של מקום לדקדק עם החסידים: וסביביו נשערה. לשון חוט השערה עם סביביו עם צדיקים ההולכים אחריו: מתני' אפילו שמע מן הנשים. שלא היו מתכוונות להעיד ומסיחות לפי תומן: דיו. ויכול לילך להעיד ולהשיא את אשתו: בין שהוא מתכוין. לעדות: גמ' קמצא בעלמא. חגב או נמלה המיתו התינוקות והעלו לה שם איש פלוני כדרך שהתינוקות משחקין: אבל נתכוין להעיד. ולא להתיר את אשתו: עדותו עדות. ותנשא אשתו: היכי משכחת לה. דלא נתכוין להעיד ולא להתיר: חיואי. שם האיש: מאן איכא בי חיואי. מי מאנשי ביתו של בית חיואי שישמע דברי דשכיב חיואי: לפרשא זריזא. גבור חיל וישראל היה: מדיבוריה דרב נחמן. דאמר אכלוה כוורי ולא אמר מי יתן שיעלה וינצל אזלא דביתהו ואינסבא: קטול אספסתא ושדי. קצוץ שחת לבהמותי: שמעה דביתהו. דההוא דאמר עובד כוכבים עליה קטילתיה ואתת לקמיה דאביי:
אמרו לו תחלתו מכבה וסופו מבעיר. אית דגרסי לעיל ליורה מלאה יין ושמן אין מעידין עליו והוי האי תנא שלישי ולספרים דגרסי לעיל מעידין עליו הוי תנא קמא וכן פר''ח דתנא דסיפא לא פליג אתנא קמא אלא מפרש טעמא דמילתיה: אין מזכירין מעשה נסים. תימה לר''י והא קאמר לעיל נפל לגוב אריות אין מעידים עליו וכן מים שאין להם סוף וי''ל דאינו ממש מעשה נסים אלא יש לתלות שאינם רעבים ובמים שאין להם סוף יש לתלות בדף של ספינה וגל טורד ומיהו יש בירושל' נפל לגוב של אריות אין מעידין עליו שמא נעשה לו נס כדניאל נפל לכבשן של אש אין מעידין עליו חוששין שמא נעשה לו נס כחנניה מישאל ועזריה רוצה לומר שנפל באש וברח לו מן האש בשום ענין. ור' מאיר חולק אברייתא דלעיל: אף על פי כן מת בנו בצמא. מכל מקום לא הוי דבר שנצטער בו הצדיק שלא עשה הבור: הרי אנו באין מלספוד כו'. ומתני' הכי פירושא הרי אנו הולכין לביתינו שבאנו מלספוד: