דף קכב - א
שהיתא, תלתא ריגלי. השהה אביי את המענה לשאלתה של האשה עד ששהתה אצלו במשך שלשה רגלים, שבהם נקבצים יחד תלמידי חכמים, והיתה שואלת מהם מה הוא דינה.
אמר לה רב אדא בר אהבה: זיל לכי לקמיה דרב יוסף, דחריף סכינא. שסכינו חריף, ומשל הוא, שיחתוך את דינך מהר, ולא ישהה אותך כאביי.
אזלה קמיה. ופשט רב יוסף את דינה של אשה זו לאיסור, מהא מתניתין:
עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן [באו מארץ ישראל, ממקום הקרוי עזקה והם משובחים], של נטע רבעי הן - לא אמר כלום, ואין לחשוש להם לא משום ערלה, ולא משום טבל, ולא משום נטע רבעי, והם מותרים כי הלך אחר רוב פירות היתר, היות והוא לא נתכוון באמירתו אלא להשביח מקחו.
והוא הדין באשה זו, לא התכוון הגוי לומר שהרג את בעלה, אלא רק רצה לאיים על אדם זה שיקצור עבור בהמותיו מספוא.
אבא יודן איש ציידן אמר: מעשה בישראל ועובד כוכבים שהלכו בדרך, ובא עובד כוכבים ואמר: חבל על יהודי שהיה עמי בדרך, שמת בדרך וקברתיו, והשיאו אשתו.
ושוב מעשה בקולר חבורה של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא, ובא עובד כוכבים אחד ואמר: חבל על קולר של בני אדם, שמתו וקברתים, והשיאו את נשותיהם.
ושוב מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום ביתר, ובא עובד כוכבים ואמר: חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר, שמתו וקברתים, והשיאו את נשותיהם.
מתניתין:
מעידין העדים על מותו של אדם אפילו אם בדקוהו וזיהו אותו רק לאור הנר ולאור הלבנה.
ומשיאין אשה אפילו על פי בת קול הצועקת פלוני מת, מבלי שיראו וידעו מי הוא הצועק כן.
מעשה באחד שעמד על ראש ההר, ואמר: איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת. הלכו ולא מצאו שם אדם, ובכל זאת השיאו את אשתו.
ושוב מעשה בצלמון, באחד שאמר: אני איש פלוני בן איש פלוני, נשכני נחש והרי אני מת.
והלכו ולא הכירוהו, והלכו והשיאו את אשתו.
גמרא:
אמר רבה בר שמואל: תנא, בית שמאי אומרים: אין משיאין על פי בת קול, ובית הלל אומרים: משיאין על פי בת קול.
ופרכינן: מאי קמ"ל רבה בשם שמואל, האם הוא בא להשמיענו שכך היא ההלכה? והרי מתניתין היא, ששנינו בה את דברי בית הלל, ויודעים אנו שהלכה כמותם!
ומשנינן: הא קמ"ל שמואל, דאי משתכחת סתמא משנה האומרת דאין משיאין - תדע שבית שמאי היא, ואין הלכה כמותה.
שנינו במשנה: והלכו ולא מצאו.
ופרכינן: ודלמא שד הוה?
אמר רב יהודה אמר רב: בכגון שראו לו בתחילת צעקתו דמות אדם.
ופרכינן: אינהו, השדים, נמי דמו דומים הם לבני אדם!? ומשנינן: דחזו ליה, שראו שיש לו בבואה, צל, ולשדים אין צל.
ומקשינן: ואינהו נמי, השדים, הרי אית להו בבואה!
ומשנינן: דחזו ליה "בבואה דבבואה", צל של הצל, וזה אין לשדים.
ומקשינן: ודלמא לדידהו לשדים אית להו בבואה דבבואה!
אמר רבי חנינא, אמר לי יונתן שידא [שמו של שד, או של אדם הבקי בשדים]: בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו.
ופרכינן: ודלמא צרה של אשה זאת הואי הקול הצועק, והתכונה לקלקלה ולא נאמין לה!?
ומשנינן: כמו שאמר תנא דבי רבי ישמעאל בענין הגט, שבשעת הסכנה, כגון שהיה אדם מושלך בבור ונוטה למות, כותבין ונותנין על פי קריאתו מהבור שיתנו גט לאשתו, אף על פי שאין מכירין אותו, וגם כאן סומכים על עדות הקול ולא חוששים שמא זו היא מזימה של צרתה, כי אחרת היא תשאר עגונה.
מתניתין:
אמר רבי עקיבא: כשירדתי לנהרדעא כדי לעבר שם את השנה, מצאתי נחמיה, איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד, אלא יהודה בן בבא.
ונומיתי ואמרתי לו: אכן, כן הדברים. אמר לי, אמור להם משמי: אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות, ולכן איני יכול לעלות לארץ ישראל ולהעיד בפניהם את אשר מקובלני מרבן גמליאל הזקן, שמשיאין את האשה על פי עד אחד.
וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי גמליאל, נכדו של רבן גמליאל הזקן, שמח לדברי, ואמר: מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא.
מתוך הדבר נזכר רבי גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא, והשיא רבי גמליאל נשותיהן על פי עד אחד.
והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד, מפי עבד, מפי אשה, מפי שפחה.
רבי אליעזר ורבי יהושע אומרים: אין משיאין את האשה על פי עד אחד.
רבי עקיבא אומר: לא ע"פ אשה, ולא על פי עבד, ולא על פי שפחה, ולא על פי קרובים.
גמרא:
ותמהה הגמרא: וכי סבר רבי עקיבא שע"פ אשה לא משיאים את אשתו?
והתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי עקיבא: אשה נאמנת להביא גיטה מחוץ לארץ, ולהעיד עליו שבפניה הוא נכתב ונחתם, מק"ו: ומה חמשת הנשים, שאמרו עליהן חכמים [בפרק זה קיז א] שאין הן נאמנות לומר מת בעלה - בכל זאת נאמנות הן להביא גיטיהן, ולומר שבפניהם נכתבו ונחתמו - אשה זו, שנאמנת לומר מת בעלה ולהתיר בכך את עצמה להנשא -
אינו דין שנאמנת גם להביא גיטה ולהעיד עליו.
ומדייקת הגמרא מדבריו של רבי עקיבא בברייתא:
רק חמשת הנשים שאמרו חכמים, הוא דלא מהימני להעיד על מות בעלה. הא אשה בעלמא, שאינה מחמשת אותן נשים - מהימנא!
ומשנינן: לא קשיא:
כאן קודם שהחזיקו להשיא על פי אשה.
כאן לאחר שהחזיקו להשיא על פי אשה.
מתניתין:
אמרו לו חכמים לרבי עקיבא: מעשה בבני לוי, שהלכו לצוער עיר התמרים, וחלה אחד מהם, והביאוהו בפונדק, והמשיכו בדרכם
ובחזרתם אמרו לפונדקית הנכרית: איה חברנו?
נומית אמרה להם: מת, וקברתיו. והשיאו את אשתו.
וכי לא תהא בת ישראל או כהנת נאמנת כמו אותה פונדקית?
אמר להו: לכשתהא בת ישראל או כהנת מביאה ראיה כפונדקית הזאת, היא אכן תהא נאמנת.
כי לא על עדותה סמכו, אלא היתה הפונדקית מסיחה כך לפי תומה, והוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו.
גמרא:
פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן. כתב רש"י ז"ל מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנה שביעית וקשיא לי מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ולא שנא מן המופקר אסורין וקודם הזמן אלו ואלו מותרין וכן פירש במסכת סוכה (דף ל"ט) נבי ההיא דתניא התם אבל בלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור משום דהערמה היא כשמוכר על יד על יד הא לאו הכי שרי.
ורבינו תם ז"ל השיב דתניא בספרא ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר אלמא פירות מן המשומר קודם זמן הביעור נמי אסורין.
ואנו מצינו לרש"י ז"ל שפירשו יפה כדברי עצמו בפי' התורה וכך כתב ענבי נזיריך שהפרשת והנזרת אותם מבני אדם ולא הפקרתם אותם לא תבצור אותם כדרך הבציר אלא נהוג בהן הפקר כלומר שלא בא הכתוב אלא ליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אותה ואינו מפקירה וכענין שדרשו שם בסיפר' לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במוקצה וכו' אלמא אין בהן ממשמע הכתוב אלא שינהוג בהן כהפקר ולא שיאסרו פירות לגמרי.
והא דתניא בסוכה נמי כותי' דייקא דאי פירות גופייהו אסירי היכא קתני אפילו בחצי איסור אסור לכולה עלמא אסורין הן עצמן ואפילו לדידי' אלא משמע דלא אסר אלא משום סחורה ולעם הארץ דוקא כדקתני רישא.
ויש לי עוד ראי' לדבריו מזו ששנינו אוכלין על המופקר אבל לא על השמור ר' יוסי אומר אפילו על השמור כדאיתא במסכת שביעית ואמרו בירושלמי בפ' מקום שנהגו אמר לו מן השמור הבאתים ואם אין אתה מאמינו צא והבא לך אף אתה שהרי יש לך שדה פלוני משומרת לפניך ובודאי אם היו פירות מן המשומר אסורין לגמרי לא היו אוכלין עליהם כלל ועוד מדפירשו אוכלין על המשומר כגון דאמר מן המשומר הבאתי' ואם אין אתה מאמינו צא והבא לך אף אתה שהרי יש לך שדה פלוני משומרת לפניך אלמא מן המשומר על המשומר קאמר וש"מ משומר מותר קודם ביעור.
אבל מה שפירש כמדומה לי דהאי עזקה היא עיר שבארץ ישראל ששמה כך אינו מחוור שלא היה לו לתנא לשנות אלא העיר הזו.
אבל איפשר לפרש דהאי עזקה למפרדס מעוזק קאמר ולא משום איסור והיתר אנא הכי קתני של ערלה הן ואותו פרדס של עזקה כשם שנתכוין בעזקה להשביח מקחו כך במה שאמר של ערלה הן להשביח מקחו נתכוון ודמיא לההוא דאמר קטילנא לך כפלניא בר ישראל וכו' א"נ אורחא דמילתא נקט שדרך ערלה שלא לשמרה בתחלה שאינה עושה פירות הרבה וכשהיא משומרת יפה ומתוך עבודתה עושה פירות משובחין ביותר.
ויש לפרש עזקה מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזיתים שפירושו חופר או עושה לה כמין גדר למלאתו עפר ואברויי אילנא הוא ואסור ופירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו וקי"ל הנוטע בשביעית יעקור ושדה שנטייבה לא תזרע למוצאי שביעית.
פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן. כתב רש"י ז"ל (בד"ה של עזיקה ובד"ה לא אמר כלום) מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנת שביעית וקשיא לי מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר לא שנא מן המופקר אסורין וקודם הזמן אלו ואלו מותרין. וכמדומה לי דהאי עזקה שם עיר שבא"י ופירותיו משובחין ואם היה גוי זה בחו"ל ומשבחן ואומר מעזקה הבאתים, אין חוששין לומר אמת דבריו, דשמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו ע"כ. וכן פירש במס' סוכה (לט, ב ד"ה אבל בלוקח וכו') גבי ההיא דתניא התם אבל בלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור משום דהערמה היא כשמוכר על יד על יד הא לאו הכי שרי. ור"ת ז"ל (בתוס' ד"ה של עזיקה) השיב עליו לומר דאפילו קודם הביעור מן המשומר אסור מדתניא בספרא (פרשת בהר סיני פר' א פי' ג) ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר. אלמא פירות מן המשומר ואפילו קודם זמן הביעור אסורין. נ"ל לו לרב ז"ל דהאי לא תבצור לאסור את הפירות בא. אבל רש"י ז"ל פירש בפירוש החומש (פר' כ"ה פסוק ה) שלא בא אלא ליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אותה ואינו מפקירה. שכן כתיב כאן ענבי נזיריך שהפרשת והנזרת אותה מבני אדם ולא הפקרת אותם לא תבצור אותם כדרך הבציר אלא נהוג בהן הפקר. וכענין שדרשו שם בספרא לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותם במקצה וכו'. וראיה הביא הרמב"ן נר"ו מההיא דתניא בסוכה (שם) דאי פירות גופייהו אסירי, היכי קתני אפילו כחצי איסר אסור, לכולי עלמא אסורין הם עצמן ואפילו לדידיה. אלא משמע דלא אסר אלא משום סחורה ולעם הארץ דוקא כדקתני רישא. ולעיקר שמעתין פירש הרמב"ן נר"ו דהאי דנקט של עזקה, משום של ערלה נקטיה, כלומר כמו שאמר של עזקה להשביח מקחו, כך אמר של ערלה להשביח מקחו ודמיא לההוא דאמר קטילנא לך כפלניא בר ישראל. ואינו מחוור לי דאלו אמר של ערלה הן בלבד מי מהימן, הא ודאי אף בכי הא לא מהימן דלהשביח מקחו קאמר. ופירוש אחר פירש עזקה מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזתים (מנחות פה, ב) שפירושו חופר או עושה להם כמין גדר למלאתו עפר, ואברויי אילנא הוא ואסור. ופירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו. וקיימא לן (שביעית פ"ב מ"ו) הנוטע בשביעית יעקור, ושדה שנטייבה לא תזרע למוצאי שביעית (שם פ"ד מ"ב).
עכומ"ז שהיה מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הם של נטע רבעי הם של עזיק' הם פרש"י ז"ל בשם רבותי ז"ל של עזק' פרדס מעזק הם וגדר לו סביב והוא שנה שביעית והוי להו פירות משומרים בשביעית שהם אסורים והקשה הוא ז"ל דפירות משומרים אינה אסורים קודם זמן הביעור ואם לאחר הביעור אפי' מן המופקרים אסורים ור"ת ז"ל השיב עליו ואמר ואפי' קודם הביעור פירו משומרי אסורי' מדתני' בספר' ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקרי' והרמב"ן ז"ל השיב דההיא בריית' לא באה לאסור הפירות עצמם אלא לאסור הבצירה וליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אות' ואינו מפקיר וכבר נשמר מזה רש"י ז"ל בפי' החומש שלו ואת ענבי נזירך לא תבצור ענבי נזירך שהפרש' והנזרת אותם מבני אדם ולא הפקרת אותם לא תבצר אותם כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאני' של שביעית אין קוצרין אותם במוקצע ובמ' סוכה גר' כדפרש"י ז"ל דתניא התם אבל בלוקח מעם הארץ מן המשומר אפי' כבחצי איסור אסור וע"כ מטעמ' דפרש"י ז"ל התם דהיינו משום חשש סחורה ומערים הוא כשמוכר על יד על יד ואלו היה פירות משומרים דשביעית אסורים אמאי לא אסר אלא בעם הארץ כדקתני רישא הרי הן עצמן אסורים ואפי' ביד חבר הלכך הא דקאמר של עזקה יש לפרש כלשון שפרש"י ז"ל משמו שם העיר שבארץ ישראל היא ופירותיה משובחים ואם היה עכומ"ז זה בחוצה לארץ ואומר מעזקה הם אין חוששין לדבריו לומר ישראל מכרם לו ושמא לא נתעשרו א"נ שלשון עזקה מלשון עוזק בין הבתים שפירושו חופר או עושה להם כמין עוגיאות למלאתו עפר ואברויי אילימא הוא ואסור ומפני כן הפירות עצמן אסורים כשביעית כיון שבאו מחמת עבודת שביעית וכדאמר הנוטע בשביעית יעקר ושדה שנטייב' או נדיירה לא תזרע במוצאי שביעית וכגון שאומר העכו"מז שהה משדה של ישראל שעוזקין ישראל או שעזק עכומ"ז בשליחותו דבהא הוא דקנסו חכמים לאסור פירותיו:
ודילמא שד הוא ואוקימנא כגון דחזו בבואה דבבואה הלכך לא חיישי' שמא שד הוא ואע"ג דאמרי' בסמוך בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין התם הוא דלא למיחוש לצרה דלא שכיח דתעבד כולי האי דמגליא מילתא אבל לשד חיישי' אפי' בשעת הסכנה כנ"ל לפי שיטת הראשוני' ז"ל אבל מ"ה אומר דכיון דאמרי' בסמוך גבי צרה דלא חיישי' ליה בשעת הסכנה ה"ה דלא חיישי' לשד כלל ואע"ג דלא חזי ליה בבוא' דבבואה וכי מייתי בסמוך ההיא דר' ישמעאל לא קאמרי אלא לתירוצי אפילו לקושין דשד ואומר ר"י ז"ל ב"ה דהא דאמרי' הכא ובמ' גיטין ובפ"ק דמגילה דחיישי' לשד ה"מ בבורות או בשדה כי הא דהכא ודהתם ומפני שהשידות מצוית בבורות ובשדות אבל בעיר אין חוששי' אפי' בלילא לא לענין נתינת שלום ולא לענין גט ועדות אשה וכן הוא בירושלמי הדא דתימא בשדה ובבור שהשדים מצויים בבורות ולכן הסכימו כל רבותינו זכרונו לברכה:
והחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה ואף על גב דעבד ושפחה פסולים לעדות מן התורה כיון שאין פסולים מחמת עבירות הכשירו חכמים בכאן משום עגינ' אבל גזלן של תורה ושאר פסולי' מן התורה מחמת פסולים לעדות אשה כדאיתא בפ"ק דר"ה ולעיל בפ' כיצד וסברא דרבוותא ז"ל שהוא מל"ת משיאין על פיו דלא גרע מעובדי כוכבים ומזלות מסיח לפי תומו וגזלן של דבריהם כשר לעדות אשה כדאיתא התם ומסתבר דעד מפי עד עכומ"ז גבי מסיח לפי תומו כשר כשם שכשר מפי עבד ואשה וכדאמרי' לעיל כששמע מפי נשים ומפי קטנים משום דקים לן דקושטא קאמרי ועד מפי עד כתב בירושלמי נחלקו בזה אם מצאו כתוב בשטר איש פ' מת ר' ירמיה אומר משיאין ורבי בון בר כהנא אומר אין משיאין ורבינו הגדול זכרונו לברכה הביאו בהלכותיו ולא פסק בה הלכת' כמאן אבל במ' גיטי' פ' מי שאחזו כתב הא דתניא כשם שבודקי' אותו לגיטין כך בודקי' אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ואוקימנא בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל בשאר עדיות לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלמא בעדות אשה אפי' מפי כתבם וכ"פ הרמב"ם ז"ל ודוקא כשנתקיים כתב ידו של אותו עד אבל קצת רז"ל ובכללן הרמב"ם ז"ל כתבו דאפי' כשאינו מקויי' נמי כיון דקיום שטרות דרבנן הוא הכא אוקמוה אדינ' דאורי' דהא אקילו בעדות אשה משום עגונא ולא הדרי ומחמרי' בה וטעמא דמסתבר בעיני הר"ם ז"ל ומיהו כל כיוצא בזה נר' שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:
לכשתהא הפונדקית נאמנת פי' כשימצא דבר אמת שהאמינו הפונדקית כלומר שלא סמכו עליה מדין עדות אלא מדין שהיתה מסיחה לפי תומה:
גוי שהיה מוכר פירות ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזיקה הם של נטע רבעי הם לא אמר כלום שלא אמר אלא להשביח מקחו של ערלה ונטע רבעי מפני שפירות הילדה חשובים מפירות הזקנה ואינו נאמן בשל ערלה לאסרם בהנאה וכל שכן באכילה ולא בנטע רבעי להצריכם פדיון וכן של עזיקה והוא מקום שבארץ ישראל שפירותיו משובחים וכשמביאם חוצה לארץ לפי דבריו הוא מטעינם במעשר שאינו נאמן כך פירשוה גדולי הרבנים ומתחילה היו מפרשין של עזיקה פרדס המעוזק וגדור סביב והוא של שביעית שהמשומר אסור בו ומקשים לעצמם שהרי אם עבר זמן הביעור אף מן המופקר אסור וקודם זמן הביעור אף מן המשומר מותר ואחרוניהם משיבים עליהם שכל מן המשומר אף קודם הביעור אסור וממה ששנו בסיפרא את ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר אלמא פירות מן המשומר אף קודם זמן הביעור אסורים ולא תבצור דקרא לאסר את הפירות בא ומכל מקום הם פירשוה בפירושי התורה שלהם שלא בא אלא ליתן לאו על המשמר כרמו ובצרה ואינו מפקירה שכך כתב ענבי נזיריך שהפרשתם והזרתם מבני אדם ולא הפקרתם לא תבצור כדרך הבוצרים אלא נהוג בהם מנהג הפקר וכן בסיפרא אמרו לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במקצה כו' אבל הפירות עצמן מותרין הם לאכלם בתורת הפקר אע"פ שהוא גדור וראיה לדבר במסכת סוכה ל"ט ב' במה שאמרו שם אבל הלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור כלומר מפני שהערמה הוא כשמוכר על יד ואם הפירות עצמן אסורין היכי קתני אפילו כחצי איסר אסור והלא אף הן עצמן לכולי עלמא אסורין ואפילו לעצמו אלא לא נאמרה אלא משום סחורה ומכל מקום אם יש לפרשה לענין שביעית אתה מפרש עזיקה בענין חפירה מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזיתים והרי זה אברויי אילנא ואסור ואף הפירות אסורין שהרי מעבודת שביעית באו וקיימא לן הנוטע בשביעית יעקור ושדה שניטייבה או נידיירה בשביעית לא תזרע למוצאי שביעית ויש מפרשים של עזיקה פרדס המשומר מתוך שבחו ולא שיהא בו איסור אלא ללמד שכשם שלא אמר זו אלא להשביח מקחו כך כשהוא אומר של ערלה ולמדנו מדבריהם שאם אמר של ערלה לבד נאמן ואין זה כלום דודאי אף בשל ערלה לבד אינו נאמן:
לפי דרכך למדת משמועה זו שפירות הגוי ערלה נוהגת בהם והוא שהתבאר במקומה ערלה פ"א מ"ב שכל שנטעו עד שלא באו אבותינו לארץ פטור משבאו לארץ אף מה שנטעו גוים חייב שנאמר כי תבאו וכבר כתבנו בדין זה כפי היכולת בראשון של קדושין:
ומכל מקום נטע רבעי שהזכירו בו יש מפרשים בו שאף הוא נוהג בשל גוים ויש מפרשים בו שאם בא הנכרי לנהוג במצוה הרי הוא קדש כנטע רבעי של ישראל וכבר ביארנו במקומו שנטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ אבל ערלה ודאית נוהגת בחוצה לארץ וספיקה מותר:
אשה נאמנת להביא גיטה כמו שביארנו במקומו וקל וחומר הדברים אם נשים שאין נאמנות להעידה במת בעלה נאמנות להביא גיטה כמו שביארנו שם היא עצמה שנאמנת במת בעלה אינו דין שנאמנת להביא גיטה:
גמרא זיל לקמיה דרבא דחריף כו'. כ"ה גי' הרא"ש. וכה"ג אשכחן ליה בב"ב (כב) דאמר הכי לגי' רש"י ותוספות בקדושין (עב ב):
רש"י ד"ה לא אמר כלום. עזיקה שם העיר שבא"י. הוא ביהושע (יו"ד י יא):
תד"ה של עזיקה. ומופקר נמי לא שרי לבצור כו'. כצ"ל:
תוי"ט ד"ה בת קול. דהלכה שאין משגיחין בבת קול בכל דוכתא כמו שכתבו התוס'. שגה במחכ"ת דהתוס' לא כתבו כן אלא אליבא דרבי יהושע אבל אנן לא קיימא לן הכי דהא קי"ל דהלכה כבית הלל לאחר ב"ק ע"ש:
במשנה לצוער עיר התמרים. בסוף התורה כתיב יריחו עיר התמרים עד צוער מכלל דצוער לאו עיר התמרים. ואולי אח"כ כאשר נחרבה יריחו הוסבה עיר התמרים לצוער הסמוכה לה:
זילי לקמיה דר״י דחריף. נ״ב אפשר חריף היה יותר מאביי אע"ג דלגבי רבה לא היה חשוב חריף כדאיתא שלהי הוריות. א"נ חריף לפשוט מיד מכח שהיה בעל שמועות כדקרי אנפשיה ורב תבואות וגו' (סנהדרין מ"ב א') לכן אינו משהה את השואל ופוסק הדין מיד. ושמא מטעם זה לא א״ל ג"כ לילך לפני רבא כדהוה אמר אדמגרמיתו בי אביי כו׳ (ב"ב כ״ב א׳. ובאמת גירסת הרי״ף ורא"ש כאן רבא. וכמ"ש בחולין ע״ז א' אלא דשם איתא ר"א בר מתנה והכא ר"א בר אהבה) ואין תימה שהלכה לפני תלמיד תחלה כי שמא היה במקומה ורב יוסף במקום אחר ובודאי נטל רשות מרבו להורות. אבל עדיין יש לדקדק מ"ט לא שלחה אביי לפני רבו. אולי רחוק משם היה וחס על טרחתה:
במשנה בצלמון. נ״ב דילמא הוא הר צלמון דקדא:
גמ' ודילמא שד הוה וברש"י ד״ה לימדני יונתן שידא שד היה. נ״ב אין תמיהא שהיה לו שם כשם בן אדם. דהכי אשכחן נמי יוסף שידא פע"פ (ק"י א׳) ובר"פ מ״ש (ערובין מ"ג א'):
גמ' ואמר חבל על קולר של ב"א וכו'. ברי"ף איתא שהיו מהלכין לאנטוכיא:
שם שהיו מהלכין בדרך ביתר. ברי"ף איתא לכרכום של ביתר:
שם הא קמ"ל דאי משתכחת סתמא וכו'. עי' ערובין דף י"ז ע"ב תוד"ה אמר רב הונא:
בגמרא לא נתכווין אלא להשביח: ק"ק למה הוצרך ר' יוסף להביא ראי' מברייתא זו דלא נשנית לענין עגונה הא הוא לשיטתו הי' יכול להביא ראי' לסברא זו מברייתא דלענין עגונה נשנית דהא הוא דאמר בגטין (כ"ח:) ל"ש אלא בב"ד של ישראל וכו' ופריך שם מברייתא דשמע מקומנטריסין ותירץ דבמלתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שקרייהו ע"ש דחד טעמא הוא עם הך דהכא דקאמר קטלי לך כדקטלי לפנליא וכן מבואר ברמב"ם (פי"ג מה' גירושין) ע"ש וא"כ ה"ל להביא ראי' מהך ברייתא וי"ל דמהתם אין ראי' כ"כ כיון דאביי באמת פליג שם כדמשמע שם דקאמר ב"ד של א"ה דמקבלי שוחדא דלדידי' ל"צ לאוקמי' ברייתא במת ונהרג ממש אלא ביוצא ליהרג ובישראל נאמן דס"ל כמו דס"ל לרב יוסף בלישנא בתרא כיון דנגמר דינא לקטלא קטלי' לי' ולכן מייתי ראי' מהך דהכא דמוכח כן אליבי' דכ"ע: ובזה מיושב ג"כ בדרך אחר עוד למה לא הלכה מיד לפני רב יוסף אלא לפני אביי דאפשר דהי' ידוע להחכמים דיעצו לה כן דרב יוסף ודאי אסור דמוכח לדידי' כן מברייתא דקומנטריסין אבל לאביי לשיטתו לא מוכח כן אכן לא שייך זה רק ללישנא קמא בגטין אבל ללישנא בתרא אדרבא לאביי מוכח כן ולא לרב יוסף ע"ש:
שם ושוב מעשה בקולר של ב"א: הוצרך להשמיענו כל הני מעשיות דבכל א' יש חדוש יותר דממעשה ראשון לא ידענו אלא בהעיד על אחד דהתם קים לי' לנכרי אבל בהעיד על כל הקולר ה"א דהתם לא קים לי' בגויי' דדלמא טעה והיו בהם שלא מתו ואי אשמעינן הך עובדא ה"א דדוקא התם נאמן דלא שייך בדדמי אבל בהא דכרכום של ביתר דהוי כמו מת במלחמה וה"א דבזה אומר ודאי בדדמי ואינו נאמן קמ"ל דאפילו הכי מהימן: ובזה א"ש דעת הרמב"ם שסובר דבכל הני צריך וקברתיו דוקא כיון שלא הי' יודע שמם ע"ש ברב המגיד וכס"מ שטרחו להטעים טעם הרמב"ם, אבל י"ל דאם לא מכירם אינו בקי בהם ויש לחוש יותר שמת א' או הרבה מאותם שהיו אצלו והוא סבר דאותם שהלכ' עמו הם אבל באמת נתחלפו אכן כשאומר וקברתיו ודאי ראה אותן היטב וידע שאילו הן וזה קרוב למה שכתב הכס"מ שם בשם הר"ן:
שם אע"פ שאין מכירין: עיין ברמב"ם (פי"ג מה' גירושין) שהקשה הכס"מ עליו הא דלא הביא הדין דראו צורת אדם עם בבואה דבבואה דמעידין ותירץ דס"ל הרמב"ם כדעת הגאון דאין אנו בקיאין עוד בזה מהו הנקרא בבואה דבבואה אכן הקשה על זה דא"כ לא הל"ל ג"כ הך דינא דמי שהי' מושלך בבור ואמר כתבו גט לאשתי כותבין וע"ש בלח"מ שהניחו בצ"ע, והנה גם שם (פ"ב) גבי הך דינא מי שהי' מושלך לבור כתב הכס"מ הא דלא הביא הרמב"ם והא דחזי בבואה דבבואה משום דס"ל לפי המסקנא דמסיק בשעת הסכנה דכותבין ונותנים אע"פ שאין מכירין לא חיישינן עוד לשד אכן כתב דדעת הרי"ף והרא"ש אינה כן ע"ש, והנה מלבד שזה אין מסדר הרמב"ם לפלוג על הרי"ף עוד קשה לפ"ז דא"כ ה"ל להביא ג"כ הך דין לענין שמע קול שמת והכס"מ כתב שסמך אמה שכתב הך דין לענין כותבים ונותנים גט ולפענ"ד זה דוחק הוא שהרמב"ם ישמיט דין הכתוב במתניתן מדכתב דמיונו לענין דין אחר, גם צ"ע מה שכתב הרמב"ם שם (פ"ב) גבי מי שהי' מושלך לבור והוא שידעו אותו ע"ש בלח"מ שטרח ליישב פי' דברים הללו והניחו בצ"ע, ולפענ"ד אפשר לומר בדעת הרמב"ם שהיא ג"כ כדעת הרי"ף והרא"ש דלענין שמא שד הי' לא מהני התירוץ דבשעת סכנה ודעתו ג"כ כדעת הגאון דאין אנו בקיאין מהו בבואה דבבואה ולכן השמיט הך דין דשמע קול שמת אבל מה שכתב לענין מי שהי' מושלך בבור בזה לכך לא חיישינן שמא שד הי' כיון ששמעו קולו וידעו שזה קול פלוני הי' שהזכיר שמו אף שמת אח"כ והעלוהו ולא הכירוהו עוד מכ"מ כותבין שסומכין בשעת הסכנה על הכרת הקול דלא חיישינן שמא אחר הי' וזהו שכתב והוא שידעו אותו דהיינו שידעו הקול מקודם דאותו אהשומע קולו דרישא קאי ומה שדומה לזה דהיינו הך מעשה דצלמון באמת הביא הרמב"ם (פי"ג) שם רק דהתם לא צריך להכרת הקול כיון שראו אותו שהכריז אבל גבי גט שלא ראו אותו שלא ניחוש שמא שד שם צריך הכרת הקול:
שם במתניתן ר"א ור"י אומרים אין משיאין את האשה ע"פ ע"א: ק"ל דמה דייק בגמרא לעיל (דף צ"ב) דרבי אליעזר סבר דטעות הוא מדאמר דיקוב הדין את ההר הא לר"א ודאי טעות היא כיון דס"ל דאין משיאין את האשה ע"פ עד א' והב"ד דהורי כן בטעות הורו אבל אכתי לדידן דאית לן דמשיאין ע"פ ע"א מנ"ל דטעות הוא ואפילו נימא דהתם רבי אלעזר גרסינן נגד כל הנוסחות שבש"ס אכתי מאי ראי' דלמא גם הוא כר"א ור"י דהכא ס"ל אכן בזה אפשר לומר כתי' הגמרא שם דא"כ מה יקוב הדין את ההר אבל אי רבי אליעזר היא כנוסחת הספרים כש"כ שיקשה מר"א דהכא, ואולי י"ל דר"א ור"י לא ס"ל כן דאין משיאין ע"פ ע"א אלא קודם שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א אבל לאחר שהוחזקו מודים וכן משמע בירושלמי ולכן קדייק לעיל שפיר דר"א ס"ל דטעות הוא דע"כ לאחר שהוחזקו איירי דאי קודם שהוחזקו מאי יקוב הדין את ההר כיון דלדידי' ודאי שטעו ב"ד כשהתירו ע"פ עד א', אכן היותר נראה ביישוב קושיא זו דהנה מה דפליגי תנאי אי משיאין ע"פ עד א' משמע דזה דוקא היכי שנתירה ע"פ עדות ע"א והיא בעצמה אינה אומרת שמת בעלה אבל באשה ע"פ עצמה ודאי היו מתירין אותה גם קודם עדות דנחמי' שהרי לעיל (דף קט"ז) ס"ל ב"ש וב"ה הכי ובודאי הני תנאי לא פליגי עלייהו וכן מוכח ג"כ ממה דהוצרך הגמרא להקשות לר"ע על מה דאמר על פי אשה לא מברייתא ולא פריך ממה דקאמר ר"ע לעיל (דף קי"ח) במתניתן דהוי מצי למידק ג"כ אדיוקא דדוקא צרתה אסורה אבל היא מותרת ועוד יקשה דגם מה דמקשה מברייתא דהכא מקשה מדיוקא ולא מקשה ממה דאמר ר"ע בפי' זו שנאמנת לומר מת בעלה וכו' הרי שהיא נאמנת ולא בעי עדים אע"כ מוכח דאפילו עד א' או אשה אינה נאמנת בעדות אשה מכ"מ היא על עצמה פשיטא דנאמנת ולכן שפיר י"ל דהך דר"א דלעיל דאמר יקוב הדין את ההר איירי בשהיתה נשאת ע"פ עצמה ששמעה שמת והעידה בב"ד וב"ד התירוה להנשא ונמצא טעות אבל לעולם עד אחד לר"א אינו נאמן:
שם בגמרא כאן קודם שהחזיקו: ק"ק דהא משמע דר"ע ס"ל דוקא ע"פ אשה אין משיאין הא ע"פ ע"א משיאין וא"כ זה ע"כ לאחר שהחזיקו קאמר דהא הוא קאמר קודם שהחזיקו דאין משיאין אשה ע"פ ע"א אלא רבי יהודה ב"ב משמע דהוא עצמו לא וכדאמר נמי ר"ג מצאנו חבר לריב"ב משמע דר"ט לא הי' חבר לו בדבר הזה וצ"ל דב' חזרות הוי דבתחלה הי' סובר דאפילו ע"פ ע"א לא עד שחזר מזה ע"פ עדות נחמי' ואח"כ הי' סובר ע"פ אשה לא עד שחזר גם מזה אחרי שהוחזקו לישא מפי אשה:
שם ברש"י ד"ה תלתא ריגלי. להושיב ישיבה שם: בפרה (פ"ז) נאמר זה הלך ליבנה שלשה מועדות ע"ש ומשמע מזה כפי' רש"י שדרכם הי' להביא ההלכות לפני חכמים בג' מועדות עד שקבעו הלכה ואף דבתוספתא שם נשנו הלשון ג' רגלים הרי במתניתן כתוב מועדות מה שאין לפרש בענין אחר, ואפשר שזה מה שדייקו הגאונים שכתבו כל הנך רגלי דאמוראי דמשמע אבל דתנאי לא, אכן דוחק לחלק בכך אחרי שהי' מנהגם בימי התנאים כן בודאי גם האמוראים נהגו אחריהם כן ואף שי"ל דשאני התם ששהו ג' רגלים מפני שאז עלו לרגל ובאו לפני סנהדרין גדולה אבל הכא בימי אמוראים למה ישהו ג' רגלים דז"א דהרי גם בימי אמוראים היו מתקבצים החכמים בשבתא דריגלא לשמוע הדרשה כמו שפי' רש"י ולכן משמע ממתניתן דפרה כפי' רש"י:
בד"ה לא אמר כלום. וישראל מכרם לו: מה שלא פי' בקצור דהברייתא סברה כמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המעשר ואפילו לא מכרם לו ישראל י"ל דדעת רש"י כדעת הרמב"ם (פרק א' מה' תרומות ה' י"ג) דזה דוקא אם גמרם ישראל וע"ש בראב"ד שחולק על זה אכן כבר כתב הכס"מ שדעת רש"י נראה כדעת הרמב"ם וא"כ גם מפירושו דהכא יש ראי' לזה, אבל תמהתי על הרמב"ם שלא ראיתי שהביא הרמב"ם דין זה דהברייתא דהכא ולא ידעתי למה השמיטו:
בד"ה ב"ש היא. ואין הלכה כאותו סתם: ק"ק דהא ודאי זה ידע דלא מצינו סתם במתניתן כן דהא כל האמוראים היו בקיאים במשניות וא"כ אף שמשכחת סתם בברייתא מה בכך הא מכ"מ הלכה כסתם משנה ע"פ הכלל הש"ס דרבי לא שנה רבי חייא מנ"ל ואכתי מה משמיענו רבה בר שמואל, אבל נ"ל דהנה בבת קול דמתניתן פי' הרמב"ם דהיינו שראו צורת אדם כהך מעשה דצלמון ולאו היינו ב"ק היורד מן השמים והתוס' י"ט הביא ראי' לזה דבאותה ב"ק שהוא כעין נבואה הרי כתבו התוספ' לעיל (דף י"ד) דאין משגיחין כל עיקר ועוד דא"כ הביא מעשה לסתור דמעיקרא משמע דמשיאין ע"פ ב"ק אפי' לא ראו שום אדם והדר קאמר מעשה דצלמון דמשמע דוקא בראו צורת אדם ע"ש, אכן דעת רש"י נראה דאינה כן דהא כתב במתניתן ע"פ ב"ק דאיירי דשמעו קול צועקת פלוני מת ולא ראו אדם בצלמו עכ"ל הרי דפי' דלאו היינו מעשה דעמד על ראש ההר ודצלמון ולכן נ"ל דרש"י ס"ל דב"ק ממש קאמר דהיינו קול היורד מן השמים, והנה למ"ד לעיל (דף י"ד) דעשו ב"ש כדבריהם משום דס"ל אין משגיחין בב"ק בפשטות א"ש דאזלי ב"ש לשיטתם וב"ה לשיטתם וי"ל דרבה בר שמואל כוותי' ס"ל ואפילו ס"ל כמ"ד לא עשו דגם ב"ש ס"ל דמשגיחין בב"ק י"ל דהיינו דוקא התם גבי מעשה דב"ה דהתם הב"ק סייע לרוב כמש"כ התוספ' שם אבל בעלמא י"ל דס"ל לב"ש דאין משגיחין בב"ק וכן אפכא לב"ה י"ל דלעולם הכא משגיחין בב"ק ואף דגבי מעשה דרבי אליעזר לא סמכו אב"ק היינו דוקא לענין הוראה מן הטעם דקאמר רבי יהושע לא בשמים היא אבל בעלמא ס"ל דמשגיחין בב"ק והתוספ' חלקו שם בעצמם חילוקים האלה ולכן ל"ק מה שהקשה התי"ט מתוספ' הנ"ל, ומה שהקשה עוד דהוי מעשה לסתור ג"כ ל"ק לפי' רש"י דאדרבא הך מעשה דראש ההר ודצלמון הוי חדוש יותר דמרישא לא שמעינן אלא דסמכינן אב"ק בלא ראו צורת אדם דבזה אמרינן דירד מן השמים כמו רוב ב"ק דמצינו בש"ס אבל בראו צורת אדם ה"א דלא מהימן דחיישינן דלמא צרה היא כקושי' הגמ' קמ"ל דאעפ"כ מהימן וא"כ אין כאן סתירה, והנה לפי מה שחלקו התוספות לעיל בהך דר"א לא האמינו לב"ק שהי' נגד הרוב ובהך דב"ה האמינו דסייע לרוב אכן אכתי לא ידענו בפלוגתא מחצה על מחצה או כבהך ענין דהכא למה נדמה אי להא דר"א שלא להאמין לב"ק או להך דב"ה, והשתא י"ל דזה קמ"ל רבה ב"ש דאי הוי משכחינן ברייתא דס"ל אין משיאין ע"פ ב"ק מסתמא לא הוי עבדינן פלוגתא חדשה בין משנה וברייתא אלא ה"א דברייתא ר' יהושע היא דס"ל אין משגיחין בב"ק לעולם אפילו באינו נגד הרוב אלא דוקא במסייע לרוב כגון הך דב"ה ומתניתן דהכא ה"א ר"א היא דס"ל דאפילו נגד הרוב משגיחין בב"ק דהא קאמר מן השמים יוכיחו כש"כ בהך דהכא וכיון דבפלוגתא דר"א ור"י אית לן כר"י ה"א דגם הכא הלכה דאין משיאין ע"פ ב"ק לכן קמ"ל רבה ב"ש שפלוגתא היא בין ב"ש וב"ה כדי שאם נמצא ברייתא נדע שב"ש היא ואין הלכה כן: ולפ"ז יצא לנו מזה לדינא דלדעת רש"י משיאין ע"פ קול לבד גם בלא ראו שם צורת אדם ואין להקשות דניחוש דלמא שד הוא וכקושית הגמרא דהא בזה לא שייכי תירוצי הגמרא די"ל דלא חיישינן שמא שד הוא כששמע קולו אלא כשרואין דמות אבל כשאין רואין שם דמות יותר אמרינן דבת קול מן השמים הוא ולכן רק על הך מעשה הקשה בגמרא שפיר דשם כתוב דאחד עמד על ראש ההר הרי שראו דמות ברי' רק שהמקשן לא ידע דאיירי שראו לו דמות אדם אבל בקול סתם לא חיישינן שמא שד הוא, א"נ י"ל דהך משיאין ע"פ ב"ק לפי' רש"י איירי בעיר דלא חיישינן לשד וכמו שכתבו התוספ' והשתא לפ"ז אם שמע בעיר קול שמת פלוני וראה בודאי שלא הי' שם אדם להרמב"ם אינה מותרת ולרש"י מותרת ודעת הטור וש"ע משמע כשיטת רש"י ולא ראיתי מי שהרגיש שיש פלוגתא בזה ואף שלהרמב"ם בפסקיו לא סמכינן אב"ק כלל מכ"מ יש נפקותא בפי' ב"ק בין פי' הרמב"ם לפי' רש"י ע"פ הפוסקים דסמכינן אב"ק ודפסקינן כוותייהו:
בד"ה למדני יונתן שידא. שד הי' או בקי בהן: ב' הפירושים דחוקים לענ"ד דאי שד הי' הי' לו לומר בבואה יש לנו ואי בקי בהן דוחק לומר דמשום כך קרי לי' שידא ועוד דבגטין (דף ס"ו) כתב כך למדני יונתן בני ולא כתוב שידא ובירושלמי בסוגיין קאמר למדני רבי יהונתן ולא כתוב ג"כ שידא, ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד לומר דבאמת בנו הי' ולכן קורהו הכא בלא שום כינוי ומה שכתוב שידא אלמטה קאי שידא בבואה אית להו ואע"ג דכתיב שידא לשון יחיד אפשר שהוא לשון ויהי לי שור וחמור או דצ"ל שידי אבל בפסחים (דף ק"י) מצינו יוסף שידא ושם שד ממש הי' ע"ש:
בד"ה דלמא צרה. שנשא אשה במקום אחר: הא דהוצרך רש"י לפרש כן שנשא במקום אחר י"ל דמדפריך מצרה דוקא ולא פריך דלמא אחת משאר חמש נשים היא צ"ל משום דפשיטא לי' שיש לאוקמי' דאיירי בשידענו שאין לה חמות ובת בעלה ובת חמות או שאיירי שהיו לפנינו וידענו בודאי שהן לא היו המשמיעות קול וא"כ גם מצרה לא יקשה לכן פי' רש"י דמקש' שמא נשא במקום אחר וכזה יש לחוש בצרה דוקא ולא בשאר נשים מחמש נשים:
שם בתוספ' ד"ה של עזיקה. אבל אתה בוצר מן המופקר: כבר כתב הרשב"א דלרש"י לשיטתו אין זה תשובה לפי מה שפירש בחומש דמה דקאמר אבל אתה בוצר מן המופקר היינו לנהוג בו תורת הפקר אבל לכאורה קשה עוד על שיטת רש"י מת"כ שהביאו רש"י ג"כ בפי' החומש והזכירו ג"כ הכס"מ (ה' שמיטה פ"ד) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור ע"ש, וי"ל בזה ע"פ מה שפי' הרא"מ דבריו דה"ק דאין אתה אוכל מן השמור עד שתפקירו ע"ש אבל שיטת הרמב"ם היא כשיטת הר"ת ועיקר פלוגתת רש"י ור"ת היא תלוי' בפירושיהם במה דאמרינן בסוכה (דף ל"ט) אבל בלוקח מן המשומר אפילו בכחצי איסור אסור ע"ש בתוספ': ודע שאין להקשות לפי' רש"י דכיון דהשומר פירות שביעית עובר בע' כמש"כ הרמב"ם שם (ה' כ"ד) א"כ למה לא יהי' המשומר אסור באכילה מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כמו בכל הני דפריך בחולין (דף קט"ו) דלתסר מכח זה וצריך קרא להיתרא די"ל דלא שייך כן אלא בעושה מעשה תועבה כגון מבשל בב"ח וזורע כלאים ושוחט אוא"ב וכדומה אבל הכא שלא עשה מעשה איסור כששמר לא נתסר מל"ת כ"ת וראי' לזה דאל"כ יאסר חמץ שעבר עליו הפסח מל"ת כ"ת והרי אפילו לר' יהודה דאסר לא אסר רק מכח לאו יתירא ולר"ש דפסקינן כוותי' באמת מותר משום דדרש קרא דר"י לדרשה אחריתא כמבואר בפסחים (דף כ"ח) ולמה לא אסור מל"ת כ"ת אע"כ דלא שייך זה אלא היכי דעשה מעשה תועבה, אבל ק"ל מהא דאמרינן בספרי ופסקו הרמב"ם (ה' פסולי המוקדשים פ' י"ח) דהאוכל מקדשים שנפסלו בין במחשבה בין במעשה לוקה מל"ת כל תועבה ע"ש והרי מה שנפסל במחשבה לא נעשה בו מעשה כמש"כ הרמב"ם שם ואעפ"כ נלקה מל"ת כ"ת, ואולי יש לחלק בענין אחר שלא שייך לאו דכ"ת אלא אם האיסור שנעשה תועבה על ידו הוא בלאו כמו כל הני דחשיב בחולין שם אבל שמור דשביעית שהוא רק בעשה לא, אכן לפ"ז צ"ע במי שקנה חמץ בפסח או חמצו דנחשב מעשה ולוקין עליו כמש"כ הרמב"ם (ה' חו"מ פ"א) אם לא נאסר לאחר פסח גם לדידן מדאורייתא מל"ת כ"ת שהרי בזה לא שייכי ב' החילוקים שחלקנו שהרי עבר בלאו ועשה מעשה ולכן לדינא צ"ע:
בא"ד. קרי כאן ממשקה ישראל: בחולין (דף ק"מ) שהקשו התוספ' אמה דקאמר למעוטי צפורי עיה"נ דל"ל קרא תיפוק לי' ממשקה ישראל כתבו וז"ל ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכ"כ שלא היה להם שעת הכושר כדאמ' פ"ק דמנחות (דף ז') עכ"ל, ובזה יתורץ גם קושיתם דהכא דהרי גם הכא הי' לה שעת הכושר דמסתמא לא התחילו לשמרו משעה ראשונה שנצמח א"כ לא שייך לאסור מכח ממשקה ישראל אלא שי"ל אהך כלל דהתוספ' ממה דפריך בפסחים (דף מ"ח) מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר ע"ש דלמא ה"ק ע"י שמוקצה אינו איסור גופו הי' לו שעת הכושר קודם שבא עליו איסור דבר אחר שהרי קודם י"ט מותר הי' ולכן לא שייך בו ממשקה ישראל אלא ודאי משמע מסוגיא דשם דאפילו הי' לו שה"כ מכ"מ שייך בי' ממשקה ישראל אכן לפ"ז צ"ע מסוגיא דמנחות שהביאו התוספ' דשם משמע בפי' כדבריהם:
בא"ד. ומשומר אסור לישראל: במנחות (דף פ"ד) תרצו התוספ' על קושיא זו דמדאורייתא בצירה דוקא אסורה אבל באכילה שרי ועוד תרצו דקצירך אמר רחמנא דידך ולא של הקדש והש"מ בב"מ (דף קי"ח) הביא בשם הרא"ש עוד תירוץ אחר דהך דרשה דאינו בוצר אלא מן המופקר הוא רק אסמכתא בעלמא ע"ש, אכן לענ"ד כל זה אינו מספיק דאכתי יקשה אף אם לא נאסר ממשקה ישראל מכ"מ היאך שמרם לכתחלה הא בשמור יש בטול מצות עשה דתשמטנה ונטשתה כמש"כ לעיל בשם הרמב"ם וא"ל דמצות הקרבת עומר דוחה לעשה זו ואף דאין עשה דוחה ע' שאני עשה דעומר דעשה דרבים היא וגם לא בעינן בעידנא כמש"כ המג"א (סי' תמ"ו) בשם שבולי לקט דז"א דהא אפשר לקיים שניהם להביא מן ההפקר כמש"כ התוספ' במנחות שם וא"כ קשה איך עברו על ע' לשמור ולכן ע"כ צ"ל כתירוצם דהכא שלא הי' שימור ממש, ולפ"ז צריך תירוץ זה גם לשיטת רש"י דאף דס"ל דמשומר מותר באכילה ולא קשה לדידי' מכח ממשקה ישראל מכ"מ אכתי יקשה איך שמרו ועברו על עשה אע"כ דלא הי' שימור ממש רק הודעה, אכן מכ"מ מה שכתבו התוספ' עוד דגם שימור מן הבהמה לא נחשוב שימור צ"ע שהרי כתיב ויתרם תאכל חית השדה וגם אמרינן דכלה לחי' מן השדה כלה לבהמתך מן הבית וא"כ למה לא יחשב ג"כ שימור כששמר מפני הבהמה והחי' בלבד:
בד"ה דחזו לי'. בירושלמי פליגי אמוראי: בבית שמואל (סי' י"ז ס"ק כ"ט) טרח ליישב המשך דברי התוספ' שהביאו הירושלמי ובמפרש ק"ע להירושלמי הקשה על פירושו, ולענ"ד אפשר לומר דהנה בתחלה הביאו החילוק דבעיר לא שכיחי שדים והקשו מהא דיהושע ותרצו דהתם נמי בשדה הי', ולכאורה הי' אפשר לחלק בענין אחר דהיינו דוקא ביום לא שכיחי מזיקים בעיר אבל בלילה שכיחי וא"כ הי' אפשר לומר דהך דיהושע ג"כ במחנה ישראל הי' וגם בעיר צריך בבואה דבבואה בלילה, אכן זה מוכח מאידך דירושלמי דאינו כיון דפליגי אמוראי בנמצא כתוב בשטר אי חיישינן ללא מפי כתבם או לא ומשמע מלשון זה דנמצא כתוב בשטר דלא נודע מי כתבו ולמה לא חיישינן שמא שד כתבו אע"כ משום דבעיר מצאו דלא שכיחי שדים וא"כ מוכח דאפילו בלילה לא שכיחי דאל"כ אכתי איכא למיחש שמא כתבו שד בלילה בעיר:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא מעשה באח' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני כו': ובסיפא דעובדא דצלמון לא הוזכר מקום. וע' בזה בדברי הלח"מ ז"ל והיה אפשר לומר דבמעשה דצלמון השיאו את אשתו משום דהכיר אותו בקולו. וכן משמע קצת בירושלמי סוף מכילתין בהא דפריך ממסית ע"ש בדברי הק"ע. אבל מהא דפריך ודילמ' צרה הואי לא משמע כן. וצ"ל דאטביעות עינא דקלא אין לסמוך ואע"ג דבחולין אמרי' דהא דסומא מותר באשתו הוא משום טביעות עינא דקלא דווקא התם הוא דמהני משום דחששא בעלמ' הוא. ועוד דאי טעמ' דמעשה בצלמון הוא משום טביעות עינ' דקלא. א"כ למה לי דקאמר פלוני בן פלוני. אלא וודאי בפלוני בן פלוני לחוד סגי בלא טביעות עינא דקלא. וכן אית' בירושלמי בסוף מכילתין דבעי למימר בטעמ' דגט לזמן מרובה פסול הוא משום דשמא אחר היה שם ושמו כשמו. ופריך הגט עצמך שבדקו כל אותו מקום ולא נמצא איש כשמו. ומשני מ"מ חומר הוא בעריות. ופריך ממתני' דהלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ולא חיישינן שמא אחר היה. ומשני דבגט טעמ' אחרינא הוא. משמע למסקנא דלא חיישינן כלל לשני יוסף בן שמעון. וע' לעיל בפלוגת' דאביי ורבא גבי יצחק מקורטבא. ובדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל ובדברי מפרשי דבריו ז"ל. ואין להאריך בזה:
וסבר ר"ע ע"פ אשה לא והתניא כו'. וק"ק אמאי לא פריך ממתני' דלעיל דאמר ר"ע דצרתה אין זו הדרך מוציאתה מידי עבירה אלמא דמהימנא לגבי צרה. וצ"ל כמו שכתב לעיל דבכה"ג מודה ר"ע כיון דמהימנינן לה לגבי דידה חיישינן נמי לגבי חברתה אלא דלא משמע כן בהא דעביד הש"ס התם צריכות' בתרתי בבי דמתני' התם ע"ש וכבר הארכתי בזה לעיל:
גמרא ולא תהא כהנת כפונדקית אמר להו לכשתהא כפונדקית נאמנת: ורש"י ז"ל כתב ב' נוסחאות בזה לחד נוסחא גרסינן לכשתהא הפונדקית נאמנת דפונדקית לא עליה סמכו אלא לפ"ת הסיחה. ולפ"ז פליגי בזה רבנן ור"ע דלרבנן מסיח לפ"ת דבב"ב גרע מעדות אשה ושפחה ומש"ה קאמרי ולא תהא כהנת כו' ור"ע ס"ל דמסיח לפ"ת עדיף. ולאידך נוסחא לכשתהא כפונדקית נאמנת דכהנת נמי באותו ענין נאמנת שהוציאה להם מקלו ותרמילו. ועל הסימנים סמכו עכ"ל רש"י ז"ל. ולא ניחא ליה לפרש לאידך נוסחא ג"כ כשתהא הכהנת כפונדקית נאמנת היינו במסיח לפ"ת. וי"ל דלר"ע ישראלית מסיח לפ"ת נמי לא מהימנא. וכמו שכת' לעיל בשיטת הירושל' לריב"ב דס"ל דבעינן דו"ח. ור"ע נמי ס"ל דבעינן דו"ח לגירסת הראשונים ז"ל לקמן כמו שיתבאר לקמן. ומ"מ מש"כ ז"ל דעל הסימנים סמכו צ"ע דהא מספקא ליה להש"ס לעיל אי סמכינן אסימנים. ולדעת הרמב"ם ז"ל אפי' אסימנים מובהקים לא סמכינן להשיא את האשה. ולפי' קמא ע' בתוס' ע"ב ד"ה פונדקית שהקשו מאי מייתי רבנן ראיה מן הפונדקית דמסיחה לפ"ת היתה ותי' היתה ממש מסיחה לפ"ת ור"ע אמר להו דהיתה מסיח לפ"ת ממש. ולדבריהם ז"ל יש לדקדק באמת למה האמינוה רבנן כיון דלא היתה מסיח לפ"ת ממש וצ"ל דרבנן הכי קאמרי לר"ע כיון דהאמינו לפונדקית במסיח לפ"ת אע"ג דלא היתה מסיח לפ"ת ממש לא תהא כהנת כפונדקית להאמין אפי' בתורת עדות. וזה שסיימו בסוף דבריהם דלא גרע מעד אח' וכוונתם דמסיח לפ"ת כזו לא עדיף מע"א. ור"ע ס"ל דהויא מסיח לפ"ת ממש. וע' ירושלמי דקאמר התם לר"ע טעמ' אחרינא משום דעשו אותה כחי' על אתר ע"ש. ולפ"ז יש לומר דכולהו מודו דלא עדיף מסיח לפ"ת דבב"ב מעדות אשה ושפחה והכא שאני דעשו אותה כחי' על אתר. וי"ל עוד דלר"ע מהני הסיפור דברים ממקלו ותרמילו והקבר כי היכי דמשיאין ע"פ תינוקות בסיפור דברים וע' רי"ף ז"ל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(קכב רע"א רש"י) ד"ה תלתא וכו' יום שמת בו אדם גדול וכו' מתקבצים וכו'.—מנהג זה כתוב בתוה"א לרמב"ן ענין ההספד בשם גאון, ד"חכם שנפטר ביום שביעי עולין לבית הקברות ומבקרין אותו, ולתכלית י"ב חדש משכיבין אותו ומבקרים אותו". וענין "משכיבין" שמתפללין עליו תפלת "השכבה", כמו שאומרים היום "וינוח בשלום על משכבו", והנה בכתובות קג ב איתא: תלתין יומין ספדין ביממא וכו' עד דספדי תריסר ירחי שתא. ההוא יומא דאשכבתיה דרבי נפקא בת קלא וכו' ההוא כובס וכו'. ופירש"י "יומא דאשכבתיה יום פטירתו". אבל לפי דברי גאון הנ"ל נראה דיומא דאשכבתיה דרבי היינו יום פטירתו לאחר י"ב חדש, שאז מתפללים עליו תפלת אשכבה, דלא מצינו בשום מקום שיום פטירתו של חכם מכונה יומא דאשכבתא, אלא יומא דשכיב או דנח נפשיה. שוב מצאתי בתוה"א ראש ענין ההספד שכתב בשם רב נטרונאי: "הנשיא שמת בניסן או באייר וסיון ותמוז ואב ואלול מספידין אותו בישיבה של אלול ובישיבה של אדר ושם ההספד השני אשכבתא כדאמרינן באשכבתיה דרבי". והוא כמו שביארנו. אלא שראיתי בירושלמי כתובות פי"ב ה"ג דמעשה הכובס וכן הבת קול היו ביום שנפטר רבי ממש. אבל נראה שהבבלי והירושלמי מחולקין בספור המעשה, ורבות כהנה בשני התלמודים.
(ברי"ף פ"ד דף ה' ע"א) אשת אחיו אסורה וכו'.—כל הענין עד "פסלה מן הכהונה" ליתא בירושלמי, והרי"ף לקט זה ממס' ד"א רבה פ"א והלכות גדולות הל' עריות. ומ"ש אחר זה ליתא במס' ד"א רק בה"ג שם ובלשון אחר עד "אין להן כתובה". ודין צרת שנייה נובע מה"ג הל' יבמות. אבל הנימוקי יוסף לעיל בפי' המשנה וכן במאירי (כב א) שגו בזה וחשבו, שהרי"ף העתיק את כל הענין מן הירושלמי.
(פ"ז דף כז ע"א בנימוקי יוסף) ואפי' היכא דבא עליה ודיימא מיניה וכו'.—עי' שו"ת חוט השני סי' יח שכתב, דיש להגיה "ודיימא מעלמא".
(פ"ח דף כה ע"ב בנימוקי יוסף) ומפני שאין אסורה בכל מקום.—צ"ל: ומפני שאין אסורה לכל טמא (פי' שחלת חו"ל אינה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו, עי' בכורות כז א).
(בהגהות מרדכי פ"ד רמז קיט) ונ"ל שיש ללמוד מזה דין גדול.—צ"ל: דין ג"ט (פי' שהוא פסול ליתן אותו בלילה, עי' או"ז ח"א סי' תשמ"ה.)-כן מצאתי במאסף כנסת הגדולה תרנ"א ח"ג עמ' 130.
(שם סופ"י רמז קכח) ושיעור ה' סלעים אומר אביה ט"ו דינר וכו'.—יש כאן שיבושים והשמטת סופר, וצ"ל כמו שהוא בס' הפרנס סי' רצו: ושיעור ה' סלעים שיער ראבי"ה שהם ה' דינרים קלונ"ש שהם ט"ו דינרים הלי"ש ומעט יותר ומהר"ם אמר לקחת כ"ה דינרים הלי"ש לרווחא דמילתא וברקח (סי' ש"ס) כתב שהם מאה פשיטי שמשקל של מ"ד (צ"ל: ר"מ) פשוטים זקוק במשקל קולוניא. ועי' בכורות נ ע"א, דשם הוכחנו, דהפשוט הוא ארגנש או ארגנץ, שהן עשרים באוקיא של קולוניא. ולפי מ"ש שם ה' סלעים לרש"י הן שתי אוקיאות ומחצה, ולגאונים -שלש אוקיאות. ואין אנו יודעים טעמו של הרקח, שהוסיף עוד שתי אוקיאות על שיעורם של הגאונים.
תלתא ריגלי. שהיו תלמידי חכמים נקבצים לשמוע דרשה הלכות פסח בפסח והיתה שואלת מהם ובתשובת הגאונים מצאתי כל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם: של ערלה הן. פירות נטיעה הן וישנם משובחים מפירות אילן זקן: של עזיקה. מפרדס מעוזק וגדר סביב לו לשומרו והיא שנת שביעית וקשיא לי דמאי איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ול''ש מן המופקר אסורים וקודם הזמן אלו ואלו מותרים: לא אמר כלום. לאוסרם על כך אלא הלך אחר הרוב שזה משקר ולהשביח מקחו נתכוין וכן נטע רבעי להודיע שפירות נטיעה הן וכמדומה לי דהאי עזיקה שם העיר שבארץ ישראל ופירותיה משובחים ואם היה עובד כוכבים זה בחוצה לארץ ומשבחם ואמר מעזיקה הבאתי אין חוששין לומר אמת דבריו ושמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו אלא להשביח מקחו והכא נמי לא נתכוין עובד כוכבים זה אלא לאיים על זה שיקצור לו מספוא לבהמותיו: חבל. הפסד ועגמת נפש הוא: קולר. חבורה: לכרכום ביתר. כשבאה ביתר במצור: מתני' על פי בת קול. שמעו קול צועקת פלוני מת ולא ראו אדם בצלמו: גמ' מאי קמ''ל. רבה בר שמואל דלבית הלל משיאין וניעבד כותייהו סתם מתני' נמי הכי אמרה וממילא הלכתא היא כסתם משנה: בית שמאי היא. ואין הלכה כאותו סתם: שראו לו דמות אדם. מתחלה כשצעק: בבואה דבבואה. צל צלו: לימדני יונתן שידא. שד היה או בקי בהן: ודלמא צרה הואי. שנשא אשה במקום אחר ובאה לקלקלה והלכה לה: בשעת הסכנה. שאדם מסוכן כגון מי שהיה מושלך בבור ואמר כל שומע קולו יכתוב גט לאשתו כותבין ונותנין וסמכינן עליה בכל דבריו שאומר אני הוא פלוני בן פלוני והכא נמי כשעת הסכנה דמיא שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה: מתני' ונומיתי לו. אמרתי לו: כן. הן הדברים שאמרת שכולן חלוקין עליו: משובשת בגייסות. שאיני יכול לילך אצלם ולהעיד זה ששמעתי: גמ' להביא את גיטה. ממדינת הים ואע''פ שצריכים אנו למאמר פיה שתאמר בפני נכתב ונחתם דאפי' אדם כשר הביאו צריך לומר כן: נשים שאמרו. חמש נשים דפירקין דלעיל (ד' קיז.): נאמנות להביא גיטה. בפ''ב דגיטין (דף כג:): מתני' אמרו לו. לרבי עקיבא מעשה בבני לוי כו': נומית להם. אמרה להם: ולא תהא כהנת. כלומר וכי לא תהא בת ישראל או כהנת מיוחסת נאמנת כפונדקית זו גרועה ובגמ' מפרש מאי גריעותא: אמר להם. רבי עקיבא: לכשתהא הפונדקית נאמנת. כלומר לכשימצא דבר זה אמת שהאמינו את הפונדקית שהרי לא עליה סמכו אלא לפי תומה הסיחה והביאה להם מקלו ותרמילו: [ס''א לכשתהא כפונדקית נאמנת. כלומר באותו ענין שהאמינו פונדקית הוי נמי שאר אשה נאמנת שהרי פונדקית הוציאה להן ועל הסימנים סמכו]:
של עזיקה. פי' בקונטרס מפרדס מעוזק ומשומר ושביעית הוא וקשה לו אי (משומר) קודם הביעור לעולם מותר ואין נראה לר''ת דהא בהדיא תניא בת''כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר וא''ת דתניא בת''כ ובפרק הבית והעליה (ב''מ קיח.) שומרי ספיחים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה קרי כאן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ומשומר אסור לישראל כו' כדפי' ואר''י שלא היו שומרין אותו אלא מונעים רגלי בהמה משם ומודיעין לבני אדם שהם לצורך ומופקר נמי לא שרי לבצור אלא ע''י שינוי ובת''כ דקתני מן המשומר אי אתה בוצר היינו אפי' על ידי שינוי ומן המופקר אתה בוצר היינו כלומר אוכל: דחזו ליה בבואה. בירושלמי רבי אחא בר חנינא בשם רבי חמא הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בבואה של אדם והא תניין מי שהיה מושלך בבור ואמר מי ששומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וא''ר נתן והוא שראה בבואה של אדם אמר רבי בון מזיקין מצויין בבורות כדרך שהם מצויין בשדות והא דאמר (מגילה ד' ג.) . אל יתן אדם שלום לחברו בלילה דחיישינן שמא שד הוא היינו בשדה דומיא דיהושע שהיה חוץ למחנה ישראל בירושלמי פליגי אמוראי בנמצא כתוב בשטר מת פלוני או נהרג אם משיאין את אשתו: