דף יח - א
ותיובתא דרב הונא!
ומשנינן: לא. לעולם מדברת הברייתא בכגון שאמר "הריני נזיר היום, הריני למחר".
ומאי "עלתה לו נזירות שניה בראשונה"? - לבר מההוא יומא יתירא, שאותו הוא צריך להמשיך ולנהוג בנזירות.
אי נמי, מדברת הברייתא בכגון שקיבל שתי נזירות בבת אחת, וכגון שאמר "הריני נזיר פעמיים", שאז גם לרב הונא חלות עליו שתי נזירויות.
מתיב רב המנונא מברייתא:
דתניא: כתיב [במדבר ו] "נזיר להזיר" - מכאן למדו חכמים שהנזירות חל על הנזירות.
שיכול היה להיות אחרת. כי והלא דין קל וחומר הוא שיהיה אחרת:
ומה שבועה, שהיא חמורה - אין שבועה חלה על שבועה.
נזירות, שהיא קלה - לא כל שכן שלא תחול נזירות על נזירות.
תלמוד לומר: "נזיר להזיר"!
מכאן, שהנזירות חלה על הנזירות.
ודן רב המנונא בדברי הברייתא:
היכי דמי? כיצד מדובר כאן?
אילימא אם תרצה לומר שמדובר בכגון דאמר "הריני נזיר היום, הריני נזיר למחר"
-
אי אפשר לומר כך.
היות, וכי הא, דבר פשוט שכזה - קרא בעיא!? האם צריך לשם כך לימוד מהכתוב?
אלא, מוכיח רב המנונא, לאו, בהכרח, שהברייתא מדברת בכגון דאמר "הריני נזיר היום, הריני נזיר היום".
וקתני בברייתא שנזירות חל על נזירות!
וקשיא לרב הונא!
ודוחה הגמרא את ראייתו של רב המנונא מהברייתא:
לא מדובר בברייתא באופן שכזה.
אלא, הכא, במאי עסקינן - בכגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת. ומחדש הכתוב ששתיהן חלות.
ועתה באה הגמרא לדון בדברי הברייתא:
ומאי חומרא, במה מתבטא החומר דשבועה מנדר, שאמרה הברייתא?
אילימא, אם נאמר שחומר השבועה הוא משום דחיילא שחלה השבועה אפילו על דבר שאין בו ממש, כגון שמתחייב אדם בשבועה לאכול, ואילו נדר חל רק על חפץ, שהוא דבר שיש בו ממש -
הרי מצד שני נדר נמי חמור, שכן הנדר חל על המצוה, ומונע לקיימה, כגון שאוסר על עצמו את הסוכה מלשבת בה, כמו שהוא חל על דבר רשות! אך שבועה חלה אינה חלה על דבר מצוה אלא רק על דבר שהוא רשות, ואין אדם יכול להשבע שלא לקיים מצוה, ואם נשבע שלא לישב בסוכה, לא חלה שבועתו.
אלא, החומר בשבועה הוא משום דכתיב בה, בשבועה, [שמות כ], "לא ינקה".
שנינו במשנה: הנשבע "שבועה שלא אוכל", וחזר ונשבע "שבועה שלא אוכל", ואכל - אינו חייב אלא אחת.
אמר רבא: אם נשאל על השבועה הראשונה - השבועה השניה חלה עליו.
וממאי, מהיכן אני למד זאת? -
מדלא קתני בברייתא "אינו אלא שבועה אחת", וקתני "אינו חייב אלא אחת" - משמע שרק לענין מלקות, אינו חייב שתי מלקויות אלא אחת, אבל יש תוקף גם לשבועה השניה.
כי מה שאינו לוקה גם על השנייה, משום שכל עוד קיימת השבועה הראשונה ומחייבת אותו, רווחא [מקום מרווח, פנוי] הוא דלית לה לשבועה השניה לחול, והרי היא תלויה ועומדת.
אבל כי מיתשיל, כאשר נשאל על חבירתה, השבועה הראשונה, חיילא השבועה השניה.
לישנא אחרינא, כך יש לדייק מהברייתא:
חיובא הוא דליכא על השבועה השניה.
הא תוקף של שבועה איכא. [1]
ולמאי הלכתא? באיזה ענין יתבטא תוקף השבועה השניה, אחרי שאין לוקים עליה?
לכ דרבא.
דאמר רבא: אם נשאל על הראשונה - עלתה לו שניה תחתיה.
והוינן בה: לימא מסייע ליה לרבא ממה ששנינו:
מי שנדר שתי נזירות, ומנה את הראשונה, והפריש קרבן, ונשאל עליה - עלתה לו הנזירות השניה בראשונה!
ודוחה הגמרא את הראיה, כי אפשר לומר שדין זה הוא רק כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת.
הערות
[1] האחרונים דנו בשאלה, האם הדין שאין שבועה חלה על שבועה אומר שאין איסור כלל מחמת השבועה השניה, או שהוא רק פטור מקרבן ומלקות. הרדב"ז סובר שיש איסור, ויש להביא ראיה לדבריו מכאן. ולכאורה הדבר תלוי בסיבת הדין שאין שבועה חלה על שבועה. אם הוא משום הדין הכללי שאין איסור חל על איסור, הרי סובר הפרי מגדים, שאין כלל זה אלא ביחס למלקות ולשאר עונשים, אבל האיסור השני עצמו חל, והוא הדין בשבועה. אך אם הפטור הוא משום שאין שבועה חלה לקיים מצוה, וכאן הוא מצווה שלא לעבור על שבועתו מחמת שבועתו הראשונה, לא תחול השבועה השניה כלל. עיין ביאור הענין בחידושי רבי שמואל סימן יא.
אמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו:
לימא מסייע ליה מי שנזר שתי נזירות. כו' וקס"ד השתא כמאן דאמר אין נזירות כו' חלה על נזירות, וברייתא באומר הריני נזיר הריני נזיר, ודחי דברייתא לאו ראיה היא, דאיכא לאוקמה בשקבל עליו שתי נזירות בבת אחת. והוא הדין דהוה מצי לאוקמה באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, ומאי עלתה לו שניה כראשונה חוץ מאותו יום, וכדאוקימנא לה לעיל אבל לא בעי לאוקמה באומר הריני נזיר, וכמאן דאמר נזירות חלה על נזירות, דהשתא סבירא ליה כמאן דאמר אין נזירות חלה על נזירות.
גמ' אמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו. פירוש אסיפא קאי דקתני דאין שבועה חלה על שבועה שאם נשאל על הראשונה והתירו לו כראוי חכם עוקר הוא את הנדר מעיקרו וכמאן דליתא כלל דמיא והדרא שניה וחיילא עליה למפרע משעה ראשונה ולוקה עליה משום שבועת ביטוי והלכתא כרבא מיהו מסתברא דאפילו דקא אתשיל אראשונה לוקה על שניה משום שבועת שוא דהשתא בשעת שבועתו היתה יצאת שבועה מפיו לשוא ואע"ג דאפשר דמתשיל אקמייתא והויא לה התראת שניה התראת ספק הא קי"ל [פסחים דף סג:] דהתראת ספק שמה התראה ותו דכל כה"ג שמעוכב מעשה שהוא ביד אחרי' לעשו' לא חשיבא התראת ספק דמי יימר דמזדקקי ליה ב"ד וכן כתב רבינו ז"ל בפירוש כתובות בפרק קמא ודין הוא שאם אי אתה אומר כן נזיר ששתה היאך לוקה הא אי בעי אתשיל אנזירותיה אלא ודאי כדאמרן:
ולענין פסק כל שמנה את הראשונה ונשאל עליה עלתה לו שניה בראשונה ומביא קרבנותיו ומגלח ונפטר לו מן הנזירות ולא סוף דבר בשלא הפריש קרבנותיו עדיין שנמצא שלא נשלם הראשון עדיין שהרי הקרבן מכלל נזירות הוא אלא אפילו הפריש קרבנותיו ואפילו כפר ר"ל שהביאן ואפילו גלח שיש שאלה בענין זה אף לאחר שנשלם להפקיע מה שנמנה כמי שאינו ליפרע במנינו מה שהיה ראוי לבא אחריו שמי גרם לשניה שלא תחול ראשונה והרי אינה ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו בנזירות אלו מה אנן קיימין אם אמר הרי עלי שתי נזירות הרי נדר אחד הוא והותר מקצתו הותר כלו ושלא כמה שתירץ רב הונא ואם שאמר שלשים ושלשים הרי ששים עליו ואין נזירות שני ראוי לחול אלא לאחר שלשים ראשונים ופירשוה באומר הריני נזיר הריני נזיר וגדולי המחברים פירשוה בין שנדר שתיהן כאחת בין בזו אחר זו ולא יראה כן ואע"פ שבסוגייא זו נראה כדבריהם וכמו שהעמידוה בסוף הסוגיא בשקבל עליו שתי נזירות בבת אחת נראה שדרך דחייה נאמר שהרי רב הונא תירצה כן לדעתו למעלה והרי אין הלכה כמותו:
זה שביארנו במשנתנו באומר על הככר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל שאין השבועה השניה חלה עליו מכל מקום שבועה שניה שבועה היא אלא שתלויה ועומדת ואם נשאל על הראשונה הרי זו חלה לאלתר שאין דבר זה אסור לגמרי מצד שבועה הראשונה עד שנדון את השבועה השניה כמי שאינה אלא תלויה ועומדת ומכל מקום כל שלא נשאל על הראשונה אין לו שאלה על השניה שאין התר לנדר ושבועה שלא חלו וגדולי המחברים שהזכירו בה לשון שאלה והוא שכתבו שאם נשאל בשניה חייב בראשונה לבד דברים מתמיהים הם:
כגון שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת. כגון דאמר הרי עלי ב' נזירות או דאמר הריני נזיר הריני נזיר אם אוכל ואכל דעתה חלו עליו שתי נזירות כאחת:
הא קרא בעי. מילתא דפשיטא היא דכיון שלא יצאו דבריו האחרונים לבטלה מפיו שיש בה תוספת יום אחד על הנזירות שקבל עליו ואי אפשר לנזירות שלא תהיה אלא יום אחד הלכך על כרחך צריך שיהא נזירות שלשים יום:
כגון שקבל עליו שנזירות בבת אחת. אם אמר הרי עלי שתי נזירות לכאורה פשוט הוא מן הראשונה אלא כגון שתלה באכילה וסלקא דעתך אמינא כל מה שתלה באכילה אחת חדא נזירות היא:
אלא משום דכתיב בשבועה לא ינקה. והא חומרא יתירתא היא כדאמרינן בשבועות (דף לט.) כל העולם נזדעזע כשאמר הקב"ה לא ינקה:
מדלא קתני חייב אחת. דהוה משמע חיובא אחת ישנה על כל השבועות וכן נמי אי הוה תני אינה אלא אחת אבל אינו חייב אלא אחת משמע חיובא הוא דליכא אבל ישנן לכל השבועות ולא יצאו לבטלה מפיו ואי משכחי רווחא חיילי:
ונשאל עליה עלתה לו שניה בראשונה. אלמא אף על גב דכל כמה דלא נשאל על הראשונה ליתא לשניה כי נשאל מיהא על הראשונה דמשכחת השניה רווחא חיילא:
כגון שקבל עליו ב' נזירות כו'. דעתה לא יצאו לבטלה מפיו ולא דמי לשבועה:
לימא מסייע לי' מי שנדר כו' פי' כי הכיי דכשנזר שתי נזירות אין השניי' חלה על הראשונה שאע"פ שמנה את הראשונה חייב למנות גם השניי' ונמצא דלא שייכא שניי' בראשנוה כלל מפני שמנין הראשון מעכב את מנין השני שלא יחול ואפילו הכי אמרינן שאם נשאל על הראשונה חיילא שזניי' במנין הראשון משום דאמרי' מי הי' מעכב שא נמנה נזירות שני' מיד אחר נזירות ראשונה והרי הלכה לה ומש"ה. חיילא שני' במנין הראשון והם ה"נ אמרי' הכא כשאמר פעם שני' שבועה שלא אוכלנה הרי הלשון משמע יפה לשון שבועה ומי גורס לה שלא תחול שבועה ראשונה וכיון שנעקרה ממקומה היא חלה מדי הב"ע כגון שקיבל עליו שתי נזירות בב"א נ"ל דל"ג הכא במאי עססקי' שגם המסייע יודע שחייב בשתיהן ואפ"ה מסתייע משם אלא ה"ג התם משום דקיבל עליו שתי נזירות בב"א והכין פירושא התם דיבור שני לא יצא מפיו לבטלה שהרי קיבל עליו שתי נזירות בב"א ואפי' אם לא נשאל על הראשונה חייב הוא לעות השניי'. והילכך אם נשאל על הראשונה חלה השני' במקומה אבל הכא שבועה שני' יצאה מפיו לטלה שהרי אם לא ישאל על הראשונה שבועה שני' כמאן דליתא דמיא ולא הועילה לו להוסיף עליו איסור והילכך אע"פ שנשאל על הראשונה חלה השני' במקומה אבל הכא שבועה שני' יצאה מפיו לבטלה שהרי אם לא ישאל על הראשונה שבועה שני'3 כמאן דליתא דמיא ולא הועלה לו להוסיף עליו איסור והילכך אע"פ שנשאל על הראשנוה אינה חלה דכמי שלא נשבע דמי. ובפ' שבועות בתרא תנן נמי האי מתני' והינן בה בגמרא כי הכא וגרסי' התם הכי השתא התם איתא לשני' דכי סליק מראשונה חיילא שני' הכא מי איתא לשבועה כלל. ודברי התוס' שפירשו דקס"ד השתא דכר"ה מוקי לה וכגון דאמר היום היום דאל חיילא מש"ה מתרץ הב"ע כו' דמחייב אתרווייהו אינן כלום דכיון דתני מי שנזר שתי נזירות בודאי הכי משמע דחייב בשתיהן והיכי אסיק אדעתי' דבכי האי גוונא קאמר דלא מיחייב אלא בחדא. ותו מדתני עלתה לו שני' בראשונה משמע דבשתיהן הוה מיחייב דאי לא הוה מיחייב אלא חדא הו"ל למיתני השני' חלה עליו אלא מדתני עלתה שני' בראשונה משמע דאי לאו דנשאל הי' חייב שתים ועכשיו שנשאל עלתה שני' בראשונה:
לבר מההוא יומא יתירא. דההוא יומא ודאי צריך הוא להזיר עצמו. אי נמי משכחת לה דליכא יומא יתירא והוי נזיר שתי נזירות כגון שקבל שתי נזירות בבת אחת. דאמר הרי עלי שתי נזירות דהיינו ששים יום דבכי האי גוונא ודאי חלו הואיל ועדיין לא נאסר בכלום ושניהם חלין כאחת לאסור עליו. הילכך עלתה לו שנייה בראשונה דלכי משכחה רווחא חיילא אבל אם אמר היום ונשאל על הראשונה פטור מכלום דאין נדר בתוך נדר.
כגון שקבל שתי נזירות בבת אחת. דבכי האי גוונא ודאי חיילא. אבל לא בעי לאוקמי קרא לנזירות אחת ולעבור עליו בשני לאוין על כל הילכות נזירות דכל כמה דמצי למידרש דרשינן ולא מוקמי בלאוי יתירי בפרק כל שעה.
ומאי חומרא דשבועות. דקתני ומה שבועה חמורה. אילימא דהיינו חומרא דשבועה חלה על דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים בנדר נמי אשכחנא מילתא דליתא בשבועות שכן חל על דבר מצוה כעל דבר הרשות כדאמרינן במתניתין מה שאין כן בשבועות.
אלא היינו חומרא דהיכא דנשבע ועבר על שבועתו אף על גב דלקה או שפטרוהו חכמים מן השבועה איתיה בלא ינקה. אף על גב דקרא דלא ינקה כתיב גבי שבועת שוא ואין שבועה חלה על שבועה בשבועת בטוי מפקינן ליה מלהרע או להטיב מכל מקום בשם שבועה משכחנא לא ינקה וגו' ישא את שמו לשוא. אבל נדר כיון דלקה מיפטר ליה. שיטה. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל: משום דכתיב בה בשבועה לא ינקה. ואף על גב דלא ינקה לא כתיב אלא בשבועות שוא ואנן בשבועות ביטוי קיימינן דשבועות ביטוי הוא דאין שבועה חלה על שבועה אבל בשבועת שוא לוקה על כל אחת ואחת. אפילו הכי בשם שבועה כתיב לא ינקה ואינו כתוב כלל בנדר. עד כאן.
שאין בו ממש. הוה מצי למימר דהאי לא הוי משום קולא דנדר אלא משום דלא איפשר אלא שפיר מזה נקט. הרא"ם ז"ל:
אמר רבא אם נשאל על שבועה ראשונה שבועה שניה חלה עליו. ואם אכלו נמי חייב קרבן שבועה.
מדלא קתני חייב אחת. דלא קתני שבועה שלא אוכל ואכל חייב אחת דאי תנא הכי הוה אמינא דכולהו לא הוו אלא שבועה אחת כל זמן שלא נשאל על הראשונה חייב אחת אבל נשאל על אחת הראשונה פטור על השנייה דבההיא שעתה דנשבע שבועה שנייה מיחל לא חיילא עליה דהא כבר מושבע ועומד הוא עליה ואין שבועה חלה על שבועה. ומדלא קתני נמי אינן אלא אחת דאי תנא הכי הוה משמע דכולהו אינן אלא אחת וכיון דנשאל על הראשונה פטור אזי על השנייה:
והשתא קתני אינו חייב אלא אחת. אלמא דהכי משמע משום דהשתא לית לה רווחא דכל זמן שחייב על שבועה ראשונה אין חל עליו השנייה אינו חייב אלא אחת אבל כי מתשיל עלה חיילא נמי שנייה.
אמרי לה מדקתני אינו חייב אלא אחת חיובא הוא דליכא דאינו חייב אכולהו שבועה אלא קרבן אחת אבל איסור שבועה מיהא איכא אכל שבועה ושבועה. למאי הלכתא לכדרבא דאמר אם נשאל על שבועה ראשונה שנייה חלה עליו. פירוש.
וזה לשון שיטה: אם נשאל על הראשונה. אשבועה קאי וחכם עוקר את הנדר מעיקרו ודמי כאילו אין שם שבועה כלל. ושנייה חלה עליו דאיגלאי מילתא למפרע דשבועה שנשבע לא היתה שבועה על שבועה שלא היה שם שבועה ראשונה. מדלא קתני חייב אחת וכו'.
וכן נראה לפרש עלתה לו שבועה שנייה אטו ראשונה ונאסר עליו הככר אטו שבועה שנייה מדלא קתני חייב אחת דמשמע דמילתא פסיקא ליה לתנא הכא דאחת דהיינו שבועה ראשונה הוא דמחייב ולא אשנייה. מדקתני אינו חייב אלא אחת מכלל דאי לאו דמשמע לן תנא דאינו חייב הוה סליק אדעתא דהוה חייב מדאצטריך ליה לגלויי אשנייה דלא מחייב עלה ואי לאו דאית בה שום שבועה דלכי משכחת היתירא חיילא היכי תיסק אדעתיה. מדעת.
ומדלא קתני אלא אחת הא קא משמע לן דחיובא הוא דליכא הא שבועה איכא דהיכא דמשכח רווחא חיילא (דלא) דלכי מיתשיל אראשונה חיילא נמי השניה כדרבא. אידך לישנא גריסא ליה הכי חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר רבא ואם נשאל על הראשונה שנייה חלה עליו מדלא קתני חייב אחת. פירוש דהוה משמע חיוב אחד לכל השבועה. וכן נמי אי הוה תני אינה אלא אחת אבל אינו חייב אלא אחת משמע חיובא הוא דליכא אבל שבועות איתנהו ולא יצאו לבטלה מפיו ואי משכחי רווחא חיילי. אי נמי מדלא קתני אינה אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת חיובא הוא דליכא הא כי מתשיל על חבירתה חיילא. פירוש דאי הוה קתני אינן אלא אחת הוה משמע ששניהם אינן אלא אחת ובנשאל על אחת תו ליכא שבועה. ויש ספרים שכתוב בהם חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא למאי הילכתא לכדרבא דאמר רבא נשאל על הראשונה שניה חלה עליה. עד כאן.
כגון שקבל וכו'. אבל בזה אחר זה לעולם אימא לך שלא תחול לא בנזיר ולא בשבועה. אבל בבת אחת נזירות ששים יום קבל עליו ולכן כי נשאל על הראשונה ועקרה החכם מעיקרה הנזירות שנהג בעבור השנייה היה ואין קרבנן חולין לעזרה. הרא"ם ז"ל.
ודחינן ברייתא מיירי כשקבל עליו שתי נזיריות בבת אחת דאפילו לא נשאל נמי חייב שתים לכולי עלמא דעתה לא יצאו לבטלה מפיו ולא דמי לשבועה הילכך ברייתא לאו ראיה היא לרבא. וא"ת אם קבל עליו שתי נזירות ונשאל על אחת אמאי לא הותרה גם השנייה דהא נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וי"ל דבנזירות כיון שאינן חלין כאחת אלא בזו אחר זו הוה ליה כל אחד נדר בפני עצמו. הריטב"א ז"ל.
ברש"י ימי נזירות של שלשים יום הס"ד כצ"ל:
ברא"ש משכחי רווחא חיילא הס"ד שניה רווחא חיילא הס"ד שני נזירות כו' דעתה לא כו' כצ"ל:
בר"ן נמי אשבועה שמצות ושבועות כו' הריני נזיר היום הריני נזיר היום אין כו' כי מתחיל אראשונה כו' כצ"ל:
גמ' אמר רבא אם נשאל. עיין לקמן סט ע"א:
(יח סע"א) מי שנדר שתי נזירות וכו' כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת.—קשיא לי א"כ הא נדר שהותר מקצתו הותר כולו (עי' לקמן כה ב). לכך נראה דלאו שאמר הרי עלי שתי נזירות, אלא שאמר ב' פעמים "הריני נזיר הריני נזיר", ושפיר שייך בזה ראשונה ושנייה. ולפי פשוטו שקיבל עליו ב' נזירות בבת אחת ממש - איזו ראשונה ואיזו שנייה? וקשה הלשון ראשונה ושנייה. לכך נראה עיקר כמו שפירשנו. ומעיקרא ס"ד דאמר "הריני נזיר היום הריני נזיר היום", וכפי' הר"נ, ומשני בשאמר סתם "הריני נזיר הריני נזיר", דבאופן זה אף רב הונא מודה, דנזיר שתים (וכן משמע בנזיר כ ע"א, ועי' מ"ש שם) והיינו נמי דמתרצינן לעיל ברייתא דתני דנזירות חלה על נזירות: הב"ע כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת.
גמ'. אין שבועה חלה על שבועה. כתב הרמב"ם פ"ג מהל' נדרים (הל"ב) וז"ל כיצד יחול נדר על נדר, האומר הרי עלי קרבן אם אכלתי ככר זו הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה חייב על כל אחת ואחת וכו' עכ"ל. וכן פירש הרמב"ם את משנתנו שמדובר בנדר שני נדרים בתנאי. אך לפי"ז עולה השאלה מה פירושו דסיפא דמתני' "שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת" והרי לכאורה אין כאן תנאי ואין הסיפא דומה לרישא.
והנה בדין אין איסור חל על איסור מבואר בגמרא (יבמות דף לב:) שבנוגע לקוברו בין רשעים גמורים האיסור השני כן חל. חזינן שרק לענין עונש בי"ד חל פטור של אין אין איסור חל על איסור, ואילו עצם האיסור השני חל. ועלינו לחקור בדין אין שבועה חלה על שבועה – האם חל פטור עונש בבי"ד כמו בדין אין איסור חל על איסור או אולי הוא מהוה הפקעת חלות השבועה השנית מכל וכל.
ונראה להכריע חקירה זו עפי"מ שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' נדרים (הל' ז') בהקשר לדין אין שבועה חלה לבטל את המצוה, וז"ל ומפני מה נדרים חלים על דבר מצוה, ושבועות אין חלות על דברי מצוה, שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר הדבר הנדור על עצמו. נמצא הנשבע לבטל מצוה אוסר עצמו וכבר עצמו מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, והאוסר דבר זה בנדר זה הדבר הוא שנאסר ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני עכ"ל. הנה לפי הרמב"ם מתבאר דין אין נשבעין לבטל את המצוה עפ"י הדין של אין שבועה חלה על שבועה הנאמר באין נשבעין לקיים את המצוה (לעיל דף ח.). ולכאורה יפלא שהרי הנשבע לבטל את המצוה הו"ל שבועת שוא (פ"ה משבועות הלט"ו) ואילו הנשבע לקיים את המצוה אינה שבועת שוא (פ"ה מהל' שבועות הל"ט והלי"א). מוכח איפוא שלדעת הרמב"ם מצויים שני דינים: א) אין שבועה חלה בנוגע לדבר מצוה – בין לקיים ובין לבטל; ב) שבועה לבטל המצוה הו"ל שבועת שוא. לאור זה מסתבר שיסוד הדין הראשון הוא שאין אדם בעלים לישבע על עניני מצוה. ובכך מובן הביטוי שבגמרא "מושבע ועומד מהר סיני" דהיינו ששבועת הר סיני מפקיעה מצוות משבועת ביטוי. לפי"ז כשנשבע לקיים את המצוה אין השבועה חלה כלל בדומה לנשבע לבטל את המצוה אלא שבנשבע לבטל את המצוה יש גם דין שני דהו"ל שבועת שוא.13
ויתכן שכך הפירוש של הרמב"ם בסיפא דמשנה הנ"ל שהתנה שאם עבר על השבועה שלא יאכל יביא קרבן למדבח וחזר ונדר קרבן פעם שנית בתנאי כזה בנוגע לשבועה שניה שלא יאכל, ועבר ואכל, שאינו חייב אלא אחת. ביאור הדבר שלא עבר כלל על השבועה השניה שלא יאכל שהרי אין שבועה על שבועה חלה כלל, הואיל ואינו בעלים לישבע וכדנ"ל. ואינו דומה לדין אין איסור חל על איסור שהאיסור השני חל אלא שפטור מחיובי בי"ד. ולכן אילו בנדרים בכה"ג חייב שתים – על כל נדר ונדר שעבר עליו כשאכל.
שם. גמ'. נשאל על הראשונה עלתה לו שניה תחתיה.
כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות (הלי"ז) וז"ל שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום וכו' ונשאל על שבועה ראשונה והותרה הרי זה חייב משום שבועה שנייה וכו' נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושנייה וכו' אם כן מפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת וכו' עכ"ל. ועיין בלחם משנה שם שהביא בשם הרמב"ן שחולק על הרמב"ם ולדעתו א"א לשאול על השלישית בלבד שהרי אין מתירין את הנדר עד שיחול והשלישית עדיין לא חלה, ודומה הוא לנודר לאחר זמן שכל זמן שלא חל הנדר אין נשאלין עליו (רמב"ם פ"ד מנדרים הל"ו). (עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף צ"ג-צ"ז.).
ונראה ששונה נדר לאחר זמן משבועה על שבועה. בנדר לאחר זמן הפלאת הנדר אינה חשובה למעשה נדר טרם הגיע הזמן, ולפיכך אין נשאלין עליו לפני הזמן. מאידך בשבועה על שבועה חשובה השבועה האחרונה מעשה שבועה ולפיכך נשאלין עליה מיד ואף שעדיין לא חלה. משום כך פסק הרמב"ם שניתן לשאול על השבועה השלישית גם לפני ששאל על הראשונה והשניה.
סעד לדברינו מהרמב"ם פ"ט מהל' גירושין (הל"א) וז"ל המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע הרי זו מגורשת כשיגיע הזמן שקבע והרי זה דומה לתנאי ואינו תנאי. דומה לתנאי שהיא מתגרשת כשיגיע הזמן שקבע, ואינו תנאי שהמגרש על תנאי הרי גירש וזה עדיין לא גירש עד שיגיע אותו הזמן. לפיכך המגרש על תנאי צריך לכפול תנאו וזה אינו צריך לכפול דברו ולא לשאר משפטי התנאין שבארנו. כיצד האומר לאשתו הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום אינה מגורשת אלא לאחר שלשים יום. ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף בתוך שלשים אינה מגורשת וכו' ומה בין המגרש על תנאי לזה שקבע זמן לגירושין או תלאן במעשה, שהמגרש על תנאי יש שם גירושין ואינן גומרין עד שיתקיים התנאי. לפיכך כשיתקיים התנאי נתגרשה אם היה הגט קיים אע"פ שאינו ברשותה ואינה צריכה לחזור וליטלו או להיותה ברשותה אחר שתקיים התנאי שהרי הגיע לידה תחלה בתורת גירושין ואם נשאת קודם שיתקיים התנאי לא תצא כמו שבארנו. אבל התולה גירושין בזמן או במעשה לא הגיע גט לידה בתורת גירושין אלא בתורת פקדון עד הזמן שקבע או עד שתעשה המעשה. לפיכך כשהגיע הזמן צריכה להיות גט ברשותה או תחזור ותטלנו או שיהיה במקום שייחדה אותו בו אע"פ שאינו רשותה כמו שבארנו ואח"כ תתגרש בו, ואם נשאת קודם שיגיע הזמן שקבע או קדם שתעשה המעשה שתלה בו הגירושין תצא והולד ממזר שעדיין היא אשת איש גמורה ואין כאן שם גירושין עכ"ל. ביאור הרמב"ם שחלוקין גירושין על תנאי שהגירושין חלין לאחר זמן בעת קיום התנאי (וכשהתנה בתנאי "אם" ולא בתנאי "מעכשיו", עיין ברמב"ם פ"ח מהל' גירושין הל"א) מגירושין לאחר זמן. בגירושין על תנאי מעשה הגירושין התחיל משעת נתינת הגט אלא שנגמר ע"פ דין והגירושין חלין עם קיום התנאי. מאידך בגירושין לאחר זמן אף עצם מעשה הגירושין אינו כלום עד הגעת הזמן. ומשום כך בגירושין לאחר זמן האשה חייבת לחזור וליטול הגט שלא כדין גירושין על תנאי וכפי שמבואר ברמב"ם. לאור הבחנה הזאת אף מוסבר הדין שאין נשאלין על נדר שלאחר זמן קודם שהגיע הזמן כי ע"פ דין ליכא מעשה נדר לפני שהגיע הזמן ואין נשאלין כשאין מעשה נדר. מאידך בשבועה על שבועה מעשה שבועה שני קיים וניתן לשאלת חכם.
ברם עדיין לא הונח לנו פסקו של הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות (הלי"ד) וז"ל נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ישאל על שבועה זו ויתירה יהיה אסור לשתות יין לעולם וניחם. הרי זה נשאל על השבועה הראשונה ומתירה ואחר כך ישאל על השניה שאין מתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו, לפיכך אם היה עומד בניסן ונשבע שלא יאכל בשר שלשים יום מר"ח אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר עכ"ל. והנה לפי"מ שביארנו למעלה דעת הרמב"ם שמעשה הגירושין על תנאי חשוב מעשה גירושין בשעתו אף שחלות הגירושין לאחר זמן. והרי דין שאלת חכם תלוי במעשה הנדר והשבועה ולא בחלות, ומשום כך נשאלין על שבועה על שבועה כי חשוב מעשה שבועה אע"פ שהשבועה עוד לא חלה. ובכן בדין הוא שנשאלין על שבועה על תנאי לפני קיום התנאי כי חשוב כמעשה שבועה, וקשה א"כ למה פסק הרמב"ם שאין נשאלין על שבועה על תנאי לפני שקיים את התנאי.
ונראה ליישב בהתאם לתירוץ הגר"ח זצ"ל על קושית התוספות במס' נזיר (דף יא.). שם הקשו התוס' (ד"ה דהוי מתנה וכו') על הגמרא שמשמע ממנה שיש חלות דיני תנאים בנזירות וז"ל וא"ת ותיפוק ליה דנזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח דאמר בהמדיר (כתובות עד.) דבעינן תנאי דומיא דבני גד ובני ראובן שתקיים המעשה ע"י יהושע שהיה שליח משה והתם מהני תנאה לבטל המעשה ולא בעלמא, וי"ל אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח עכ"ל. והקשה הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס וז"ל ק"ל דעדיין איך יתורץ ההיא דנדרים ר"פ ואלו נדרים קונם רחיצת עולם אם ארחץ (דף פ.), הא נדרים א"א לקיים ע"י שליח וצ"ע, עכ"ל. ותירץ מרן הגר"ח זצ"ל לקושית התוס' וביאר שתנאים בנדרים ובנזירות אינם חלים מפרשת התנאים דבני גד ובני ראובן כי מאחר שנדרים ונזירות אינם חלים ע"י שליח אינם נתפסים בדיני תנאים של בני גד ובני ראובן. אלא שדין נדרים ונזירות על התנאי נלמד מדין האדם בשבועה פרט לשוגג ופרט לאונס (שבועות דף כו.). ולכן התנאי מבטל את הנדר ואת הנזירות כי על ידו חל דין האדם בשבועה.14
יתכן לפי"ז ששונה חלות דין התנאי בנדרים ובנזירות הנלמד מפרשת האדם בשבועה בעצם מהותו מדין התנאי של בני גד ובני ראובן בכל התורה כולה. תנאי בכהת"כ אינו משנה את גוף המעשה, שחשוב למעשה בשעתו אלא שהתנאי חל בחלות. גירושין על תנאי חשוב למעשה גירושין בשעתו אך קיום התנאי מעכב את חלות הגירושין שלא יחולו עד שעת קיום התנאי. בנדרים ובנזירות לעומת זאת חל התנאי בעצם מעשה הנדר או הנזירות שלא יחשב למעשה טרם יתקיים התנאי. דין האדם בשבועה אינו דין חיצוני בעלמא אלא דין שחל בגוף מעשה הנדר בעצמו, ובהתאם לכך לפני שיתקיים התנאי ליכא מעשה נדר. לכן פסק הרמב"ם שאין נשאלין על נדר המותנה בתנאי עד שקיים את התנאי – מאחר שבלי קיום התנאי ליכא מעשה נדר. ומשום כך השווה הרמב"ם את הנדר על תנאי לנדר לאחר זמן שכן מעשה נדר חסר בשניהם ובלי מעשה נדר אין שאלה.
דרך אגב, אשר לקושית התוס' היאך חל תנאי בנזירות והרי ליתא בשליחות ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי נראה שניתן לחלק את הדברים שאינם בשליחות לשני סוגים. חליצה לדוגמא מופקעת משליחות ע"פ דין, ובכן חלה בה ההלכה דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי. מאידך נדרים אינם מופקעים משליחות ע"פ דין אלא שבהיכי תמצי א"א לנדור ע"י שליח. נדר דומה למצוה שבגופו דליתא בשליחות שהרי כששליח יניח תפילין בעד המשלח לא יקיים המשלח את המצוה כי סוכ"ס אין התפילין מונחות על גופו של המשלח אלא על גופו של השליח, והמצוה של תפילין היא שהתפילין תהינה מונחות על גופו ולא על גוף של מישהו אחר. ה"ה במעשה נדר – כי גופו של הנודר צריך להפליא את הנדר ולא גוף של אדם אחר. אמנם עצם ענין הנדר אינו מופקע משליחות. ומשום כך אין הנדר מופקע מתנאי.
ונראה להוסיף ביאור בזה לאור הנחת הגר"ח זצ"ל שחזר עליה פעמים רבות שרק הבעלים יכולים להתנות תנאי במעשיהם ולא אדם שאין לו חלות שם בעלים. דין מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי מסמן לנו את מי שאין לו חלות שם ודין בעלים, ולפיכך אינו יכול למנות שליח ובכן אי אפשר לו להתנות תנאי. בחליצה למשל אין החולץ הבעלים על החליצה, כי חליצה אינה זקוקה לדעת בעלים – פטור החליצה בא ממילא מן השמים ולא שהיבם פוטר חלוצה מכח דעת בעלים שלו ועם מעשה בעלים. סמוכין לכך הביא הגר"ח זצ"ל מחליצת קטן שכשרה אליבא דרבנן ומחליצת חרש שפסולה משום דלאו בר קריאה הוא ואין אומרים שחליצת חרש וקטן פסולה לפי שאינם בני דעת.15 ולכן אין החליצה זקוקה לעדי קיום מדאורייתא כי דין עדי קיום בדבר שבערוה חל דוקא כשיש קיום דעת בעלים כפי שיש בקידושין וגירושין.
לפי"ז מוסבר מאד ההבדל בין חליצה לנדרים. בחליצה אין החולץ בעלים, ולכן אין בידו למנות שליח או להתנות תנאים כי אינו בעל המעשה. מאידך הנודר נדר או הנוזר נזירות ע"כ שהוא הבעלים של הנדר ושל הנזירות שהרי נדרים זקוקים לחלות שם דעת בעלים (דמופלא סמוך לאיש קובע דין דעת בעלים לענין נדרים, עיין בשיעורים ריש פרק נערה המאורסה). ומה שהנדרים אינם בשליחות הוא מדין מיוחד שנדר כעין מצוה שבגופו – כי פי השליח אינו כפי המשלח לענין הפלאה, ובכן ליכא שליחות להפליא נדרים ונזירות. ואילו בנוגע להתנאת תנאים בנדרים הואיל והנודר נחשב לבעל הנדר יש לו הכח להתנות תנאי בנדריו מדין בעל הנדר.
13 עיין בדף 2 במילואים לרשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' השייכים לדף ס"א בענין נשבע לבטל את המצוה.
14 וצ"ל שדין דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי חל דוקא בפרשת התנאים של בני גד ובני ראובן ולא בתנאים בפרשת האדם בשבועה. מאידך דין אין מתנין ע"מ שכתוב בתורה חל אף בתנאים המיוסדים בפרשת האדם בשבועה עיי"ש בסוגיא במס' נזיר. ועיין בחדושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם ריש הלכות נזירות.
15 עיין בספר הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם הל' חליצה ויבום.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
ותיובתא דרב הונא. דמדקתני עלתה לו שניה בראשונה מכלל דנזירות שניה נמי חיילא עליה: לא לעולם דאמר וכו' ומאי עלתה לו לבר מההוא יומא. למשלים אותו ושוב מקריב קרבנו ונמצא נזיר אותו יום שנדר עם ימי נזירות של שלשים יום: אי נמי. להכי חייב נזירות שניה כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת דאמר הרי עלי שתי נזירות להכי חייב שתים אי לאו שנשאל אבל אי אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום אין נזירות חל על נזירות: והלא דין הוא. שלא תהא נזירות חל על נזירות ולא שאר נדרים נדר על נדר: ומה שבועה חמורה. מפרש לקמן אפ''ה אין שבועה חלה על שבועה: הא קרא בעי. פשיטא ודאי דהא איכא חד יומא יתירא: אם נשאל על הראשונה. שבא לפני חכם ושאל על שבועה ראשונה והתיר: שניה חלה עליו שאם עובר חייב משום שבועה שניה: מדלא קתני חייב אחת. דאילו קתני חייב אחת הוה משמע נמי שעל כולן חייב אחת וכן אי קתני אינה אלא אחת הוה משמע נמי שכולן שבועה אחת היא ואי בצרה לה אזיל ליה חיובא אלא מדקתני אינו חייב ש''מ דחיובא חדא מיהא איתיה דאי נשאל על הראשונה שניה חלה עליו דהא דלא חיילא כי לא מיתשיל אראשונה משום דלית רווחא דראשונה עומדת דחייב עליה אבל כשנשאל על הראשונה חיילא השניה: לישנא אחרינא חיובא הוא דליכא. על השניה במקום הראשונה: הא שבועה איכא. כלומר שם שבועה עליה לכי מיתשיל אקמייתא: לכדרבא וכו'. (אבל) כשנשאל על הראשונה חיילא השניה:
אלא משום דכתיב לא ינקה. כדאמרי' בשבועות (דף לט.) והתם איכא חומרות אחרות והכא נקט הפשוטות דכתיב בקרא דלא תשא ואע''ג דלא ינקה בשבועת שקר כתיב ומתניתין מיירי בשבועת ביטוי מכל מקום חומרא חשיבותא שוה היא: מדלא קתני אינו אלא אחת. ואע''ג דבכמה מקומות שונה אינו חייב אלא אחת אע''ג דליכא אלא חד חיובא מ''מ היכא דאיכא למיטעי לא הוה ליה למתני מתניתין בהאי לישנא: לימא מסייע ליה מי שנדר. והוי מצי לדחויי כשמואל דאמר דהוי נזיר בהריני נזיר היום הריני נזיר היום אלא רוצה שלא תהא הסיוע קיימת אפילו לרב הונא כיון דמצי לדחויי גם לרב הונא: שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת. ק''ק דהוה מצי לדחויי גם לרב הונא דאמר היום ומחר מאי עלתה לו לבר מההוא יומא אלא הפשוט נקט יותר דעלתה משמע לגמרי:
ר"ן
שבועה אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו ולקמן נמי מסייעינן ליה לרבא מהא מתניתא י''ל משום דאכתי לא קים לן בהא דרבא וסבירא לן דאי לא חייל השתא לא חיילא נמי בתר זמנא מש''ה לא מפרש להו כדרבא: אי נמי בשקבל עליו שתי נזירות בבת אחת. כלומר דכה''ג חיילי תרוייהו שהרי אין אחת מהן קודמת לחברתה דנימא שלא תחול שניה אחריה: מתיב רב המנונא כו'. אילימא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר הא קרא בעיא. דודאי כיון דמתוסף יומא יתירא בשביל נזירות שניה וכל מה שמנה עד אותו יום בשביל נזירות ראשונה היה פשיטא שצריך למנות ל' יום שאין נזירות פחותה מל' יום: הכא במאי עסקינן שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת. כלומר וקרא להכי אתא וא''ת ולהא קרא למה לי פשיטא דה''ל כאומר הריני נזיר ששים יום י''ל אי לאו קרא ה''א שימנה ס' יום כאחד ויביא קרבן ואתא קרא ואשמועינן דשתי נזירות חלוקין הוו ועל כל ל' מגלח ומביא קרבן זהו פי' שמועה זו על נכון. וראיתי לקצת מפרשים שנדחקו להעמידה לומר דכי תנן יש נדר בתוך נדר לחייבו ב' על אכילה אחת קאמר שאף בענין זה חמור נדר משבועה שהאומר קונם עלי ככר זה קונם עלי ככר זה חייב ב' ומי שנשבע ב' פעמים שלא יאכל ככר אחד ואכלו אינו חייב אלא אחת ורב הונא ה''ק דדוקא באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר הוא דחייב שתים על אכילה אחת משום דס''ל שנדר חל על נדר לחייבו שתים בכולל מה שאין כן בשבועה דאפילו בכולל לא חיילא אבל בלא כולל אפילו בנדרים אין נדר חל על נדר והשמועה עולה לפירוש זה בקושי ודוחק דא''כ למה ליה לתנא דמתניתין למתנייה האי דינא בנזירות לתנייה בנדרים ועוד דהיכי הוה ס''ד לאוקמי הא דמי שנזר שתי נזירות וכו' באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דא''כ מאי מנה את הראשונה והלא כשמנה את הראשונה מנה גם את השניה דשניהם מנין אחד להם אלא שהוא חייב כשעובר על נזירותו שתים ועוד מאי עלתה לו שניה בראשונה והרי אין השניה חלה אלא לענין שאם אכל ענבים בתוך ימי נזירותו חייב שתים ולמה הוא צריך שתעלה לו ועוד דאמרינן בהך תיובתא אחריתי אילימא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר הא קרא בעיא בתמיה ומאי קושיא אין הכי נמי דקרא בעיא לחייבו שתים בכולל דהא בשבועות כה''ג אינו חייב אלא אחת אלא ודאי פירושא קמא עיקר: הלכך נקטינן דכי היכי דאין שבועה חלה על שבועה לחייבו ב' כך אין נדר חל על נדר ואם אמר קונם עלי ככר זה קונם עלי ככר זה אינו חייב אלא אחת דכי תנא יש נדר בתוך נדר דוקא למנות שתי נזירות הוא דאמרינן כדכתיבנא מיהו להא מילתא עדיפי נדרים מבשבועות שהנדרים חלין על השבועות ואין השבועות חלות על הנדרים כיצד נשבע שיאכל ככר זה ואח''כ אסרו עליו בקונם אסור לאכלו כדאמרינן לעיל קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל אסור ובודאי דכי היכי דנדר חל על דבר מצוה חייל נמי אשבועה שמצוה ושבועות שתיהן איסור גברא הן וחייל עלייהו איסור חפצא דנדרים לבטלן בשב ואל תעשה ואפשר ג''כ שכשם שהנדר חל על השבועה לבטלה כך הוא חל לקיימה שהנשבע שלא יאכל ככר זו וחזר ואסרו עליו בקונם ואכלו חייב שתים וכן בדין אם לבטל הן חלין לקיים לא כל שכן ומההוא טעמא גופיה דכתיבנא דכיון דשבועות ליתנהו אלא איסור גברא כי אמר קונם מיתוסף ביה איסור חפצא אבל אין השבועות חלות על הנדרים לא לבטל ולא לקיים שאם אסר על עצמו ככר וחזר ונשבע עליו שיאכלנו פשיטא שאינו רשאי לאכלו וכן נמי נשבע עליו שלא יאכלנו אינו עובר אלא משום בל יחל וליכא למימר דכי היכי דאיסור חפצא דנדרים חייל אאיסור גברא דשבועות ה''נ איסור גברא דשבועות ליחול אאיסור חפצא דנדרים משום דבנדרים כי היכי דאית בהו איסור. חפצא איסור גברא נמי אית בהו שהרי מכיון שנאסר עליו קאי עליה בלא יחל דברו והאי לאו איסור גברא הוא ככל לא תעשה שבתורה הלכך אין מקום לשבועה שתחול על הנדרים והכי איתא בירושלמי פ''ק דמכילתין בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה כנבלה הוא מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין אמר ר' יודן והוא שהזכיר נדר ואח''כ הזכיר שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואח''כ נדר הנדרים חלים על האיסורין: לימא מסייע ליה מי שנדר ב' נזירות וכו'. מאן דמסייע ליה לרבא מהא על כרחין כרב הונא סבירא ליה דאמר דבאומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום אין נזירות חלה על הנזירות דאי כשמואל ס''ל דאמר דאפי' בכי האי גוונא נזירות חלה על הנזירות מאי קא מסייע ליה לרבא דלמא שאני הכא דבשעה שנדר חלה על שתיהן ומש''ה כשנשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה אבל בשבועות שבשעה שנשבע לא חלה שבועה שניה לעולם אימא לך דכיון דלא חיילא השתא לא חיילא נמי כי מתשיל אראשונה אלא ודאי משום דס''ל כרב הונא מסייע ליה וה''ק ודאי הא מתניתא באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום מתוקמא ואפ''ה נהי דבשעה שנדר לא חייל נדר שני כי מיתשיל אנדר ראשון חייל וכדרבא דאי באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר עסקינן ומש''ה קתני עלתה לו שניה בראשונה לפי שבשעה שנזר חלו שתיהן א''כ היכי קתני דעלתה לו שניה בראשונה הא איכא יומא יתירא ודחי דהכא כגון שקבל עליו שתי נזירות בבת אחת עסקינן ומש''ה כי נשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה לפי שבשעה שנדר הוי שתי נזירות ראויות לחול אבל בשבועות לעולם אימא לך דכיון דשניה לא חיילא כי אפקיה מפומיה כי מתשיל אראשונה נמי לא חיילא: