סנהדרין טז ע"א

דף טז - א

אמר רב מתנה: הכא כאן  בנשיא של שבט, שחטא באחת מכל העבירות שבתורה שחייבים עליה מיתת בית דין, עסקינן, מדברת המשנה.

והטעם שנידון בסנהדרין גדולה, על אף שהוא יחיד, כי, מי, וכי לא אמר רב אדא בר אהבה, כי מה ששנינו בהמשך המשנה, שכהן גדול נידון בסנהדרין גדולה, הוא משום שנאמר "כל הדבר "הגדול" יביאו אליך", ודרשינן, דבריו של "גדול", איש חשוב, כמו הכהן הגדול, יובאו לדין בפני הסנהדרין. אם כן, האי נשיא נמי, "גדול" הוא, ולכן הוא נידון בסנהדרין גדולה.

ומביאה הגמרא את דברי עולא, המפרש פירוש אחר. שהמשנה אינה מדברת בשבט או בנשיא שחטאו, אלא באם נפלה מחלוקת בין שבט לשבט ^[1] בעסקי נחלה וגבולות אדמתם, שדבר זה נידון בסנהדרין גדולה.

עולא אמר רבי אלעזר: משנתנו מדברת בבאין לדון על עסקי נחלות. והטעם שצריכין לדון דבר זה בשבעים ואחד, הוא: וכתחילתה של חלוקת הנחלות של ארץ ישראל. מה, כמו שבתחילתה, התחלקה הארץ לנחלות השבטים על ידי יהושע והזקנים, שהיו שבעים ואחד. אף כאן, בדורות הבאים, ידונו את עסקי הנחלות, בשבעים ואחד.

ומקשה הגמרא: אם כן, מדוע שלא נאמר גם כך: אי מה, כמו תחילתה, התחלקה הארץ על ידי קלפי גורל, ואורים ותומים, וכל ישראל [כמו שמבואר במסכת בבא בתרא דף קכב]. אף כאן, בדורות הבאים, נפסוק את הלכות הנחלות דוקא על ידי קלפי, אורים ותומים, וכל ישראל.

וזה הרי אינו נכון!

ולכן הגמרא דוחה את דברי עולא, ואומרת:

אלא, מחוורתא, הביאור הנכון הוא, כדרב מתנה, שהמשנה מדברת בנשיא שבט שחטא.

אך רבינא, חוזר לפרש שהמשנה מדברת בשבט שהודח לעבודה זרה.

רבינא אמר: לעולם פירוש משנתנו הוא בשבט שהודח.

והא דקא קשיא לך, וכי בדינא דרבים דיינינן ליה!? והלא הם יותר ממאה לרבי יאשיה, ויותר מרוב שבט לרבי יונתן -

תשובתך, אין! אכן כך הוא הדין, שאף על גב דקטלינן ליה בדין יחיד, בסקילה, בכל זאת, בי דינא דרבים, סנהדרין גדולה, הם אלו שדיינינן ליה, ולא בית דין של עשרים ושלשה.

ומה שאמרו רבי יאשיה ורבי יונתן, כוונתם היא, שבעיר גדולה ממאה, או בשבט כולו - אין נידונים בסייף אלא בסקילה. והתנא של משנתנו מודה להם בזאת. אלא שהוא סובר שהשבט שעבד עבודה זרה נידון בסנהדרין גדולה, ואף רבי יאשיה ורבי יונתן מודים לדין זה.

והטעם ששבט שעבד עבודה זרה נידון בסנהדרין גדולה, הוא:

מי לא, וכי לא אמר רבי חמא בר יוסי אמר רבי אושעיא: נאמר בתורה [דברים יז] באיש או אשה שעבד עבודה זרה: "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך, את האיש או את האשה, וסקלתם באבנים, ומתו". ודרשינן, איש ואשה יחידים אתה מוציא לשעריך, לבית דין שבכל שער ושער משערי העיר, דהיינו סנהדרין קטנה, ואי אתה מוציא את כל העיר כולה, שעבדו עבודה זרה, לשעריך, אלא לבית דין הגדול שבירושלים, דהיינו סנהדרין גדולה.

ודרשה זו שדרשה רבי אושעיא לגבי עיר הנדחת, הכא, בשבט שהודח, נמי נדרוש כך: איש ואשה אתה מוציא לשעריך, ואי אתה מוציא את כל ה"שבט" כולו לשעריך, אלא לסנהדרין גדולה.

שנינו במשנתנו: אין דנים וכו' ולא את נביא השקר וכו' אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

ודנה הגמרא: מנהני מילי? מנין נלמד שנביא שקר נידון בשבעים ואחד.

ומבארת הגמרא: אמר רבי יוסי בר חנינא: אתיא, נלמד הדבר בגזירה שוה "הזדה הזדה" מזקן ממרא. בנביא שקר נאמר [דברים יח]: "אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי", ובזקן ממרא נאמר: [דברים יז]: "והאיש אשר יעשה בזדון". ודרשינן, מה להלן, כמו שזקן ממרא, בשבעים ואחד, הוא חייב מיתה רק אם המרה [הורה הוראה בניגוד למה שהורו בית דין] כנגד בית דין של שבעים ואחד שבלשכת הגזית. אף כאן, נביא שקר, נידון בשבעים ואחד.

ומקשה הגמרא: הלא פסוק זה של הזדה של זקן ממרא, כי כתיבא, המקום שהוא אמור, בקטלא, לגבי בית הדין שידון בחיוב הריגתו, הוא דכתיבא! שנאמר בפרשת זקן ממרא: "והאיש אשר יעשה בזדון, לבלתי שמע וגו' ומת האיש ההוא". והרי קטלא, דין מיתתו של זקן ממרא, בעשרין ותלתא, בעשרים ושלשה, הוא נידון, ולא בשבעים ואחד! שהרי בין כל האמורים במשנה שנידונים בשבעים ואחד, לא נשנה ביניהם זקן ממרא.

ומה שאמרו זקן ממרא בשבעים ואחד, הוא רק לגבי אופן המראתו, שאינו חייב אלא אם המרה כנגד הכרעת בית דין הגדול של שבעים ואחד. ואם כן, האיך אפשר ללמוד בגזירה שוה של "הזדה הזדה" את דין מיתת נביא השקר בשבעים ואחד, מהמראת זקן ממרא, בשעה שהפסוק של "הזדה" האמור בזקן ממרא נאמר לגבי דין סקילתו, וסקילתו היא בעשרים ושלשה.

אלא, אמר ריש לקיש: גמר, למדנו בגזירה שוה של "דבר דבר" מהמראתו של זקן ממרא. לפי שבמיתת נביא שקר נאמר "איש יזיד לדבר דבר", וגם בהמראת זקן נאמר "ועשית על פי הדבר". מה המראת זקן, הוא כנגד הוראה של שבעים ואחד, כך מיתת נביא שקר היא בשבעים ואחד.

ומקשה הגמרא על ריש לקיש: אחרי שלמדנו בגזירה שוה מהמראת זקן ממרא כנגד הוראה של שבעים ואחד, שמיתת נביא שקר היא בשבעים ואחד, אם כן:

ולהדר, ויחזור דיו מיתת זקן ממרא, ולגמר "הזדה הזדה" מנביא השקר.

ונאמר, כמו שנביא שקר נהרג בשבעים ואחד - שהרי למדנו זאת מדין המראתו של זקן ממרא כנגד הוראה של שבעים ואחד - כך גם זקן ממרא ייהרג בשבעים ואחד.

ומתרצת הגמרא: רק את הלימוד של גזירה שוה "דבר דבר", גמיר, קיבל התנא מרבותיו. אבל את הלימוד של גזירה שוה "הזדה הזדה", לא גמיר, לא קיבלה מרבותיו. ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו, אף אם הפסוק נראה כמיותר כדי לדרוש ממנו, לפי שאינו יודע אם הוא אכן מיותר, כי שמא הוא נדרש לדרשה אחרת. ^[2]

שנינו במשנתנו: אין דנין וכו' ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

ודנה הגמרא: מנהני מילי? מנין נלמד שכהן גדול שעשה אחת מן העבירות שחייבים עליה מיתה - נידון בשבעים ואחד.

ומבארת הגמרא: אמר רב אדא בר אהבה, דאמר קרא, נאמר בתורה בפרשת מינוי הסנהדרין, [שמות יח] "כל הדבר הגדול יביאו אליך", היינו למשה, שהיה במקום שבעים ואחד. ודרשינן: דבריו של איש גדול, בעל שררה, כגון נשיא וכהן גדול, יביאו אליך, אל בית דין של שבעים ואחד.

אך הגמרא מביאה תנא של ברייתא, שאינו דורש כן.

מיתיבי מהא דתניא: "דבר גדול", הוא דבר קשה, שהסנהדרין אינם יודעים להכריע בו, ואותו הם יביאו אל משה.

אתה אומר דבר קשה - או אולי אינו דבר קשה, אלא דבריו של גדול. והיינו, שאת דינו של אדם גדול יביאו אל משה?

כשהוא אומר בסוף אותה אותה פרשה "את הדבר הקשה יביאון אל משה", הרי דבר קשה אמור. הרי מוכח שהכוונה לדבר קשה.

[ובהמשך יבואר למה צריך לדעתו שני פסוקים ללמדנו שהביאו למשה את הדבר הקשה].

ומכאן קשה על רב אדא בר אהבה הדורש "דבר של גדול".

ומתרצת הגמרא: הוא, רב אדא בר אהבה, דאמר, כי האי תנא. כמו התנא של ברייתא אחרת, ולכן הוא העמיד את דברי התנא במשנתנו כפי התנא ההוא.

דתניא, שנינו בברייתא: "דבר גדול" - דבריו של גדול.

מנין אתה אומר דבריו של גדול? - או אולי, אינו דבריו של גדול אלא "דבר הקשה"? כשהוא אומר בפסוק אחר "את הדבר הקשה יביאון אל משה", הרי דבר קשה כבר אמור, ומה אני מקיים את מה שנאמר "דבר גדול", לדבריו של גדול. וכך היא גם דרשת התנא של משנתנו.

ומקשה הגמרא על התנא של הברייתא הראשונה:

והאי תנא האומר ש"דבר גדול" פירושו דבר קשה, תרי קראי, למה לי!? למה כתבה התורה שני פסוקים ללמדנו שהדבר הקשה יובא אל משה.

ומתרצת הגמרא: אין כאן פסוק מיותר, כי חד, פסוק אחד, הראשון, לצוואה בעלמא, לציווי על הדיינים שיביאו למשה את דבר הקשה. וחד, נאמר לעשייה. שהתורה מספרת כי אכן עשו כן, והביאו אל משה את הדבר הקשה. ^[3]

ומקשה עתה הגמרא על התנא של הברייתא השניה:

ואידך, איך הוא דורש מיתור הכתובים, והלא אינם מיותרים, שהרי אחד נאמר לצוואה ואחד לעשייה.

ומתרצת הגמרא: בכל זאת יש כאן טעם לדרשה, כי אם כן, ששני הפסוקים הם לדבר הקשה, לכתוב או גדול גדול בשני הפסוקים, או קשה קשה בשני הפסוקים. מאי גדול ומאי קשה, מדוע שינה הכתוב לשונו?

שמע מינה תרתי, בא הכתוב ללמדנו, שדבר גדול אינו דבר הקשה, אלא דבריו של גדול, ואותו הביאו אל משה. ומוכח שדינו של גדול נידון בשבעים ואחד.

בעי שאל רבי אלעזר: שורו של כהן גדול שהמית את האדם - בכמה דיינים הוא נידון? האם למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה, האם משווים אותו לדין מיתת בעליו הכהן גדול, שהרי כתבה התורה "השור יסקל וגם בעליו יומת", וכמו שהוא נידון בשבעים ואחד, כן שורו, או דילמא, שמא נאמר, למיתת בעלים דעלמא מדמינן ליה. משווים אותו לשאר מיתת בעלים - בעשרים ושלשה.

והבעיה לא נפשטה. ^[4]

אמר אביי: מדקא מיבעיא ליה שורו, מכך שרבי אלעזר הסתפק רק בשורו, שיש צד להשוותו אליו, שהרי כתבה התורה "השור יסקל וגם בעליו יומת", מכלל דבריו אלו אתה למד, דממונו של כהן גדול, אם יש לו משפט ממון, פשיטא ליה לרבי אלעזר שאינו נידון בשבעים ואחד, אלא בשלשה, ככל דיני ממונות.

ומקשה הגמרא: פשיטא!? מה בא אביי להשמיענו, ולמה הצורך ללמוד כן מדברי רבי אלעזר, הרי רק בשור הנסקל השוותה התורה הממון לבעלים ^[5].

ומתרצת הגמרא, שזה אינו כל כך פשוט -

מהו דתימא היתה לנו הוה אמינא לומר: הואיל וכתב "כל" הדבר הגדול, נדרוש "כל" דבריו של גדול אפילו דיני ממונות נצטרך סנהדרין גדולה. קא משמע לן משמע לנו אביי, שדיני ממונות של הכהן הגדול - בשלשה ^[6].

שנינו במשנתנו: ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

ודנה הגמרא: מנהני מילי מנין נלמד דין זה.

אמר רבי אבהו: דאמר קרא נאמר בתורה ויאמר ה' אל משה, קח את יהושע בן נון וגו' וסמכת את ידך עליו, והעמדת אותו וגו' ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה', על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה". ודרשינן, הוא - זה מלך שהרי יהושע היה מלך, וכל בני ישראל אתו - זה כהן משוח מלחמה שכל בני ישראל יוצאים אתו למלחמה, וכל העדה זה סנהדרי.

והגמרא דוחה ראית רבי אבהו, שאין במשמעות הפסוק שהמלך צריך ליטול רשות מהסנהדרין, אלא שהמלך ומשוח מלחמה וסנהדרין עומדים לפני אלעזר לשאול באורים ותומים.

ודילמא, הרי יתכן, לסנהדרי הוא דקאמר להו רחמנא, שהתורה מצווה לסנהדרין דלישיילו שנשאלין באורים ותומים, כלומר, שבאה התורה להשמיענו שאין שואלין באורים ותומים אלא מלך או משוח מלחמה או סנהדרין, ולא הדיוט, ואין מפסוק זה ראיה לדין משנתנו, שאין יוצאים למלחמה אלא על פי שבעים ואחד.

והגמרא חוזרת בה מדרשה זו, ולומדים דין זה מדוד המלך שנטל רשות מסנהדרין. והגמרא מביאה ברייתא, המתארת באריכות את דרכיו ומנהגיו של דוד המלך בעת יציאותיו למלחמה.

אלא כי הא כמו דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד ונקביו בצד צפון, כיון שהגיע חצות לילה - רוח צפונית מנשבת בו שבחצות הלילה מנשבת רוח צפונית, והיה הכנור מנגן מאליו. מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה כמו שאמר [תהילים קי"ט] "חצות לילה אקום", עד שעלה עמוד השחר.

כיון שעלה עמוד השחר - נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך! עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להן דוד: לכו והתפרנסו זה מזה, אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, כלומר, אין בפרנסה מועטת להשביע את העם, ואין הבור מתמלא מחולייתו, כלומר, העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכה לתורה אינו מתמלא, והנמשל, שאין מספיק פרנסה למלאות את צרכי העניים, וצריכין להביא פרנסה ממקום אחר, כמו שצריכין עפר ממקום אחר למלאות את הבור, אמר להם דוד: לכו ופשטו ידיכם בגדוד, כלומר לצאת בגדודי מלחמה להביא פרנסה בארץ אחרת.

מיד יועצין איזה הדרך ילכו ואיך יציבו מצד הצבא וטכסיסי מלחמה באחיתופל שהיה יועץ לדוד ונמלכין בסנהדרין נוטלין רשות מסנהדרין, כמו ששנינו במשנתנו, ושואלין באורים ותומים בדבר ה', אם יצליחו.

אמר רב יוסף: מאי קרא: מאיזה קרא: מאיזה פסוק נלמד, יועץ סנהדרין ואורים ותומים.

וכר' הושעיא דאמר והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה איש או אשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו אל שעריך. רב מתנה אוקמה למתניתין בנשיא שבט שחטא שנידון בשבעים ואחד. ועולא אמר ר' אלעזר אוקמה בבאין על עסק נחלות. וכן מפורש בירושלמי בחורש שבין שני שבטים היא מתניתא. פי' חורש יער:

ולא את נביא השקר אלא בע"א אתיא הזדה הזדה. כתיב בנביא השקר בזדון דברו הנביא ובזקן ממרא (בקטלא כתיבא כתיב ועשית ע"פ הדבר והא הזדה כי כתיבא והמראתו היא בע"א) אבל הריגתו בכ"ג היא ומשני ריש לקיש אלא דבר דבר גמר בנביא השקר כתיב אשר ידבר הנביא ובזקן ממרא כתיב כי יפלא ממך דבר למשפט. ואקשינן וליהדר זקן ממרא וליגמר הזדה הזדה מנביא השקר מה זה בע"א אף זה בע"א ופרקינן דבר דבר גמיר דאיכא למימר מופנה הוא הזדה הזדה לגופיה בא:

ולא את כהן גדול אלא בע"א מנא לן כדתניא את הדבר הגדול דבריו של גדול פי' כל דבר בדיני נפשות של כהן גדול לא יהיו אלא בב"ד הגדול:

בעי ר' אלעזר שור של כ"ג בכמה מדכתיב וגם בעליו יומת למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה בע"א או למיתת בעלים בעלמא מדמינן ליה בכ"ג ולא איפשיטא ומדבעי שור מכלל דממונו (פשיטא) ליה דלאו במיתה דידיה דמי אלא כממונא דעלמא:

אין מוציאין למלחמת הרשות כו'. מנא לן א"ר אבהו דאמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו' הוא זה מלך וכל ישראל אתו זה משוח מלחמה וכל העדה זו הסנהדרין ודחינן התם לסנהדרין הוא דאתא דאמר רחמנא דלישיילו באורים ותומים אלא כי הא כנור תלוי למעלה ממטתו של דוד כו' עד כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו ישראל צריכין פרנסה. אמר להן ילכו ויפרנסו זה מזה. א"ל אין הקומץ משביע את ארי ואין בור מתמלא מחולייתו. פי' החופר בור אם יחזור העפר שהוציא ממנו לתוכו אינו מתמלא עד שתוסיף בו עפר אחר ועוד ראינו מפורש אין בור מתמלא מחולייתו מן

ולא נביא השקר והוא המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה אע"פ שמתנבא בשם האל ומיתתו בחנק ואמר שאין דנין אותו אלא בבית דין של שבעים ואחד וכן כהן גדול שיתחייב מיתה על איזה צד אין דנין אותו אלא בשבעים ואחד וכן הדין בנשיא שבט לפי מה שיתבאר בגמ' שרב מתנה אמרה כן ופירש ולא את השבט בנשיא שבט ואמרו עליה מחוורתא כרב מתנא אלא שגדולי המחברים לא הביאוה ונראה שלא פסקו אלא כתירוץ אחרון שפירשוה בשבט שהודח על הדרך שבארנו ואף העמדתו של כהן גדול יתבאר במקום אחר שאינה אלא בבית דין של שבעים ואחד:

אין מוציאין למלחמת הרשות ר"ל לכל המלחמות שאינן לכבוש ארץ ישראל והיא מלחמת שבעה עממין או מלחמת עמלק או שבאו האויבים על ישראל מאיזה צד שכל אלו מלחמת מצוה הן ואין צורך בה לרשות בית דין לכוף את העם אבל שאר מלחמות שהוא עושה מעצמו מצד הרצון או כעס אויב או להרחבת גבולו או לפרסם גבורתו הרי אלו מלחמת הרשות ואין יכול לכוף את העם לצאת בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד:

ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד והוא שאם רצו בית דין להוסיף על העזרה מוסיפין ובלבד בתחום שטחו של הר הבית וכן יכולין להוסיף בעיר ירושלים ולהמשיך חומותיה עד מקום שירצו ודבר זה יתבאר בשבועות שהוא נעשה בתודות ושיר והוא שעושין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבה ובית דין מהלכין אחר שתי תודות ר"ל אחר לחמיהם וכל ישראל אחריהן והולכין בכנורות ושאר כלי נגון ואומרים מזמורים עד שמגיעין לסוף המקום שמקדשין אותו ואוכלין שם לחם תודה אחת והאחר נשרף כמו שיתבאר שם וזה קדוש שבתוספת העיר וקדוש שבתוספת העזרה נעשה בשירי מנחה כמו שאמרו שם מה ירושלים מתקדש בדבר הנאכל בה ואם יוצא ממנה נפסל אף העזרה תתקדש בדבר הנאכל בה ואם יצא ממנה נפסל ואוכלין בסוף תחום הנוסף אותן שירי מנחה על הדרך האמור ואמר על תוספת זה שאינו נעשה אלא בסנהדרי גדולה וכן אמרו שם במסכת שבועות שצריך שיהא נעשה גם כן על פי מלך ונביא ואורים יתומים וכל שלא נעשה כסדר זה ובכל אלו לא נתקדש התוספת קדוש גמור ואע"פ שעזרא קדש בית שני בשתי תודות ולא היה שם מלך ואורים ותומים לא היה אלא זכר בעלמא לקדוש ראשון ולא במעשיו נתקדשה אלא בקדוש ראשון שקדשה שלמה שקדשה לשעתה ולעתיד לבא במקום המקדש ובירושלים כמו שבארנו במסכת מגילה י' א':

וכן אין עושין עיר הנדחת להיותם בסייף וממונם אבד אלא על פי בית דין של שבעים ואחד וענינה שכשנודע להם ענינה דורשין וחוקרים עד שנודע להם בבירור שחזרו לעבודה זרה וכשנודע להם כן בבירור שולחים שם שני תלמידי חכמים להזהירם ואם לא שבו עולים עליהם לצבא עד שתבקע העיר ותכבש ואח"כ מרבין להם בתי דינין ודנין אותם ואם נמצאו רובן מודחים מעלין אותם לבית דין הגדול וגומרין שם את דינם והורגין אותם שם בסייף ומכין נשים וטף שבה בתוכה לפי חרב וממונם אבד על הדרכים שיתבאר ענין זה במסכתא זו:

ואין עושים סנהדראות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד וענין זה הוא שסנהדרי גדולה היו עומדים במקדש במקום הנקרא לשכת הגזית והיו שני בתי דינין עוד שם אחד בפתח העזרה ואחר על פתח הר הבית וכל אחד משניהם של עשרים ושלשה וכן היו מעמידין בכל עיר שיש בה מאה ועשרים איש בית דין של עשרים ושלשה ועומדין בשער העיר ואמר שאין מעמידין בתי דינים אלו של עשרים ושלשה בשום מקום אלא על פי בית דין הגדול:

ואין עושין עיר הנדחת עיר שעל הספר ר"ל תחום המבדיל בין ארץ ישראל לתחום חוצה לארץ כדי שלא תהא פירצתה קוראה לאויבים ויבואו ויחריבו ולא שלש ר"ל שאין בית דין אחד עושה שלש עירות נדחות דכתיב אחת ויתבאר בגמ' דוקא זו בצד זו אבל במפוזרות עושין ואף זו בצד זו בשתים מיהא עושין דכתיב עריך וכן שני בתי דינין כגון שמתו סנהדרין שהרגו את האחת או השתים ונתמנו אחרים תחתיהם עושין את השלישית ויש חולקין בזו במקצת כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

עיר הנדחת יש לה שעור למטה ויש לה שיעור למעלה ושעורה למטה עד מאה ר"ל שכל שאין שם מאה איש אינו נקרא עיר אלא כפר ואינו נעשה עיר הנדחת ושעורה למעלה עד רובו של שבט שכל שיש שם רוב השבט אינו עיר אלא כרך גדול ונמצא שעורה ממאה עד רובו של שבט ולא עד בכלל אירע מחלוקת בין שבט לשבט בעניני נחלת הארץ או בשבט עצמו בין משפחה למשפחה דנין אותה בבתי דינין שבעירם ואין צריכין לסנהדרי גדולה כתחלת חלוקת הארץ שאם כן אף אתה צריך לקלפי ואורים ותומים ונביא וכל ישראל:

זקן ממרא אינו נעשה זקן ממרא עד שימרה פיהם של סנהדרי גדולה על הדרך שביארנו ענינו למעלה שיחלוק עמהם במקומם ומ"מ כשחזר לעירו והורה כדבריו לעשות אין צריך לגמור את דינו על פי סנהדרי גדולה אלא בית דין של עשרים ושלשה דנין אותו והורגין אותו:

כבר בארנו שכהן גדול אינו נדון אלא על פי בית דין של שבעים ואחד רמז לדבר הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול ואע"פ שפשוטו של מקרא בדבר קשה ועמום רמז לדבר ממה שנשתנה הלשון בין צואה לעשייה שבצואה נאמר גדול ובעשייה לשון קשה ומ"מ שורו של כהן גדול שהמית וכן כל שאר עניניו אין חלוק בינו ובין שאר בני אדם כלל ויש חולקין בשורו ממה שאמרו כמיתת בעלים כך מיתת השור ולא יראה לי כן:

פיסקא ולא את נביא השקר וכו' מנא הני מילי אמר ר' יוסי בר' חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא כתיב בזקן ממרא ואיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' וכתיב בנביא השקר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וגו' מה להלן בזקן ממרא אינו נהרג אלא א"כ המרה על ב"ד של ע"א דכתיב וקמת ועלית אל המקום וגו' אף נביא השקר אינו נהרג אלא בב"ד של ע"א.

ומתמהינן והא הזדה דזקן ממרא כי כתיבא בקטלא כתיבא דכתיב ביה בקרא ומת האיש ההוא וקטלא דידיה בעשרים ושלשה הוא כשאר יחידים שחייבין מיתות ואי גמיר הזדה הזדה מינה אדרבא הוי בעשרים ושלשה אלא אמר ריש לקיש גמר דבר דבר מהמראתו דזקן ממרא כתיב בהמראת זקן ממרא ועשית על פי הדבר וכתיב בקטליה דנביא השקר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וגו' מה המראת זקן ממרא בע"א אף מיתתו של של נביא השקר בע"א. ודייקינן ונהדר זקן ממרא ונגמר הזדה הזדה מקטליה דנביא השקר ולהוי קטליה דזקן ממרא בע"א ואלמה לא תנן ולא את זקן ממרא אלא בב"ד של ע"א. ומהדרינן דבר דבר גמיר הזדה הזדה לא גמיר. אית דמפרשי דהאי תנא הך גזרה שוה דבר דבר הוה גמר מרביה אבל הך דהזדה לא הוה גמיר מרביה ואדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו הלכה למשה מסיני דאיכא למימר דקרא למילתא אחריתי אתאי ויש לנו לפרש דבר דבר גמיר דדמי להדדי הזדה הזדה לא גמיר דלא דמו אהדדי דהתם כתיב אשר יזיד והכא כתיב אשר יעשה בזדון. וכי תימא ליגמר מזדון דכתיב בנביא השקר בזדון דברו הנביא מהתם ליכא למיגמר דלאו בקטלא כתיב:

פיסקא ולא את כהן גדול דכתיב את הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול ומשה במקום ע"א קאי. מתיבי דבר גדול דבר קשה ומפרקינן הוא דאמר כי האי תנא דבר גדול דבריו של גדול. ודייקינן בשלמא להאי תנא דאמר דבר גדול דבריו של גדול אצטריך תרי קראי חד לדבר קשה וחד לדבריו של גדול אלא להך תנא דמפיק להו לתרווייהו לדבר קשה תרי קראי למה לי ומפרקי' חד לצואה וחד לעשייה ללמד שעשו כן כמו שציום ואידך תנא דמפיק חד לדבר קשה וחד לדבריו של גדול אמר לך אי ס"ד תרווייהו חדא מילתא היא וחד לצואה וחד לעשיה ליפקינהו לתרווייהו בחד לישנא ולכתוב או גדול גדול בתרווייהו או קשה קשה בתרווייהו מאי שנא דכתב בחד מינייהו גדול ובחד מינייהו קשה שמעת מינה תרתי חדא דבר קשה ואידך דבריו של גדול ויש לפרש חדא לדבר קשה ממש ולצואה ועשיה ואידך מדשני קרא בדבוריה ש"מ נמי דבריו של גדול:

בעי רבי אלעזר שורו של כהן גדול שהמית את האדם דינו בכמה כיון דכתיב וגם בעליו יומת ואפיקניה לכמיתת הבעלים כך מיתת השור לכמיתת הבעלים דידיה מדמינן ליה ובעי שבעים וחד או דילמא למיתת הבעלים דעלמא מדמינן ליה וסגיא ליה בעשרים ושלשה ולא אפשיטא. ודייק אביי מדלא מספקא ליה לרבי אלעזר אלא שורו של כהן גדול ומשום דסלקא דעתא לדמוייה למיתת הבעלים דידיה ש"מ שאר ממונו פשיטא ליה דבג' סגיא. ומתמהינן למה ליה לאביי למידק עלה מדרבי אלעזר פשיטא דקרא במיתת השור הוא דאיירי דלהוי כמיתת בעלים בשאר ממונו לא איירי. ומהדרינן אצטריך מהו דתימא הואיל וכתיב כל הדבר הגדול וגו' ומקשינן ואימא הכי נמי דמקרא תיפוק לי דאפי' ממונו ליבעי שבעים ואחד ומפרקינן מי כתיב דברי גדול דמשמע כל דבריו דבר כתוב חד דבר דמשמע דבר שהוא חיוב גופו של גדול:

פיסקא אין מוציאין למלחמת הרשות כו' מנא הני מילי אמר רבי אבהו אמר קרא וכו' הוא זה מלך דהא יהושע במקום מלך הוה וכל ישראל אתו זה משוח מלחמה כלומר מי שכל ישראל אתו וכל העדה זו סנהדרי גדולה ודחינן אע"ג דודאי קרא הכי מידריש כדאמרן דילמא האי כל העדה דכתיב לאו דלישילינהו יהושע לסנהדרי לאפוקי למלחמת הרשות קאמר אלא רחמנא הוא דאמר לסנהדרי דלשאילו באורים ותומים והא קמ"ל דאין נשאלין אלא למלך ומשוח מלחמה ולסנהדרי גדולה אבל להדיוט לא אלא מדוד ילפינן לה כדרב חגא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כלפי צפון כיון שהגיע חצות לילה היתה רוח צפונית מנשבת בו דקיי"ל ארבע רוחות מנשבות בכל יום מזרחית בבקר ודרומית בחצי היום מערבית בתחלת הלילה צפונית בחצי הלילה כמהלך חמה שמהלכת ממזרח לדרום וממערב לצפון והיה מנגן מאליו והיה דוד נעור משנתו לקול הכנור ועומד ועוסק בתורה עד שיעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר כו' עד אין הקומץ כלומר כשם שאין מלא קומצו של אדם משביע את הארי אלא מה שהוא טורף ונוטל מעצמו כך אין ישראל יכולין להתפרנס זה מזה שאין הבור מתמלא מחוליתו והוא גובה שבסביבות הבור כדתנן (עירובין פ"ג:) חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה טפחים ואם בא אדם להשלים את כל החוליא לבור אין הבור מתמלא בכך וכשם שאין חללו של בור מתמלא מאותו גובה שבו לפי שהגובה מועט מכדי החלל עד שיביאו עפר ממקום אחר כך אין חסרון ישראל מתמלא מהיתרון שלהן לפי שיתרון פחות מכדי החסרון וצריכין הן ליטול ממקום אחר ויש מפרשים שהחופר בור אם יחזיר את העפר שהוציא ממנו לתוכו אינו מתמלא עד שיוסיף בו עפר אחר. ד"א אין הבור מתמלא מחוליתו מן המטר היורד מן השמים עד שיתמשך לו אמת המים מחוץ והפירוש הראשון שכתבנו הוא הנכון. מיד אומר להן לכו ופשטו ידיכם בגדוד כו' אר"י מאי קרא ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו ואביתר שר צבא למלך יואב אחיתופל זה יועץ יהוידע בן בניהו זה סנהדרי וכן הוא אומר באביו ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי ולמה נקרא שמן כרתי שכורתין דבריהם ופלתי שמופלאין מעשיהן ואביתר אלו אורים ותומים ואחר כך שר צבא למלך יואב הכי אשכחן לה בנוסחי דיוקי דילנא והכי נמי אשכחן לה בתשובה לרבינו האי גאון זצ"ל וקאמר דהכין גרסי רבנן כולהון בלא שיבושא ובלא פלוגתא ואזהר לתקוניכון לנוסחי דלית בהו הכי ולאיומי על כולהו רבנן ותלמידי למגרס הכי דלא תהוי חס ושלום תקלה במילתא. ואמרינן מאי קרא דכנור היה מעירו לדוד דכתיב עורה כבודי וגו' אעירה שחר שאני מעורר את השחר ולא כשאר מלכים שהשחר קודם ומעירן:

כנור היה תלוי למעלה כו'. הוקשה שאמר מיד היה דוד עומד כו' הל"ל שהיה מתנער או הקיץ ע"י הכנור ומה ענין שאמר כיון שעלה עמוד השחר נכנסו כו' גם קשה בענינו וכי לא ידע דוד סוד סברתם דאין הקומץ כו' ועוד קשה דלכאורה הם ב' משלים אין הקומץ כו' ואין הבור כו' וא"כ הל"ל אי נמי אין הבור כו' וכהאי גוונא איתא פ' הרואה ועוד קשה בקרא דמסיים עורה כבודי וגו' לכאורה דלפי הדרש יש יתור לשון עורה דלא הוה ליה למכתב רק עורה כבודי נבל וכנור וגו' יראה על פי מה שאמרו פרק קמא דברכות ודוד בפלגא דלילא הוה קאי מאורתא הוה קאי דכתיב קדמתי בנשף וגו' ומשני רבי זירא עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס מכאן ואילך היה מתגבר כארי וזה שלא אמר בכאן שהיה מתנער בחצי הלילה לפי שבחצי הראשונה נמי לא היה ישן שינה גמורה רק כמתנמנם ועוסק בתורה כפירוש רש"י שם ובחצי השניה אמר כאן שהיה עומד ומתגבר כארי ואמר כיון שעלה עמוד השחר כו' ע"פ מ"ש כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וע"כ כשראו בו שהיה עוסק בתורה כל הלילה א"ל עמך ישראל צריכין לפרנסה השיב להם לכו והתפרנסו זה מזה בדרך צדקה כי המסתפק אפשר שיספיק לו מעט מעט מהצדקה שיקבל מחבירו וא"ל אין הקומץ משביע כו' ר"ל אין דעת כל העניים שוות ואין הקומץ כו' שיש מהם שלא יסתפק במעט הקומץ הזה שהוא לחם אבל הוא מבקש במותרות ובבשר תאוה כארי זה שאינו נוהם על קופה של תבן רק על קופה של בשר וא"ת שיתן העשיר לעני הרבה שיספיק לו גם לבשר לפי תאותו אין הבור מתמלא מחולייתו כפירש"י פ"ק דברכות שאם תחפור מצד זה ותניח לצד אחר לא מתמלא שמה שנותן כאן חסר כאן כן אם היו נותנין העשירים הרבה לעניים תחסר מן העשירים וע"ז השיב פשטו ידיכם כו' אם לא ירצו לפשוט יד לצדקה להסתפק במעט תפשטו ידיכם כו' ואמר מאי קרא כו' לפי שיש ג' התעוררות באדם יש שמתעורר לדבר מעצמו ב' שמתעורר עצמו ע"י ד"א ג' שהוא מעורר את האחר וז"ש עורה כבודי בחצי הראשונה מן הלילה אני כבודי מעיר את עצמי לעסוק בתורה אף במתנמנם כמ"ש בפ"ק דברכות ועורה על ידי אחר והיינו על ידי נבל וכנור בחצי השניה ובסוף הלילה אני מוסיף לעורר אחרים שאני מעורר השחר ודו"ק:

יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין כו'. לשון מלך כאן גם הוא מלשון עצה כמו וימלך לבי דנחמיה אבל אמר שנטלו עצה שהיא הנהגת המדינה במלחמה מאחיתופל ועוד נטלו עצה מסנהדרין איך יתנהגו במלחמה ע"פ התורה בכמה דברים במלחמה וק"ל:

שופטים לכל שבט ושבט כו'. עיין בתוס' והרמב"ן בחומש פירש בזה עוד פ"א ע"ש:

גמרא עד שעלה עמוד השחר כצ"ל:

תוס' בד"ה אין הבור כו' ולמלייה מדידיה כו'. נ"ב פירוש אותן ב' כוכבים שנטל:

גמ' אי מה תחילתה קלפי. עיין שבועות דף טו ע"א תוס' ד"ה שאין:

שם אמר אביי מדקא מיבעי ליה. עיין לקמן דף יח ע"ב וצע"ג:

תוס' ד"ה איש וכו' שאני הכא. עיין תוס' חולין דף כט ע"א ד"ה איש:

בגמרא שורו של כה"ג בכמה: י"ל למה מבעיא ליה דוקא לענין שורו של כה"ג ולא ג"כ לענין בהמה שנרבעה מכה"ג דהא גם נרבעת ילפינן דהיא בכ"ג מהקישא דואיש אשר יתן שכבתו כו' ואת הבהמה תהרוגו כדאמרינן לעיל (דף ט"ו ע"א) מה שוכב הוא ובהמתו בכ"ג וכו'. וי"ל דלכאורה יש לדקדק מאי קא מבעיא ליה אי למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה אי למיתת בעלים דעלמא פשיטא דלמיתת בעלים דידיה מדמינן ליה דהא כתיב וגם בעליו ואי לבעלים דעלמא לכתוב בעלים. אבל נראה דשפיר קא מב"ל ע"פ מה שכתבו התוס' לעיל (דף ט"ו ע"ב) בד"ה אימא דעיקר קרא דוגם בעליו יומת אתיא למיתה בידי שמים והקישא אתי מדכתיב יומת ולכן א"ש דצריך לכתוב בעליו משום מיתה בידי שמים אבל לעולם לענין הקישא י"ל דלבעלים דעלמא מדמינן ליה או אי נימא מדכתיב בעליו דדוקא לבעלים דידיה מ"ל והיינו דקא מבעיא ליה ולכן א"ש דלענין נרבעת כיון דלא כתיב בפירוש דאתקשה לרובעה לא קא מבעיא ליה כלל דודאי לאיש אחר מדמה לה ולא לרובעה דגם לענין שוה"נ לא קא מבעיא ליה אלא מדכתיב בעליו: