סנהדרין כ ע"א

דף כ - א

תוקפו של בועז - ענוותנותו של פלטי בן ליש. כבישת היצר של פלטי בן ליש היתה גדולה מבועז, כדאמרן, שבועז כבש יצרו לילה אחד, ואילו פלטי בן ליש כבש יצרו במשך שנים רבות.

ועוד אמר רבי יוחנן: מאי, כיצד יש לדרוש את הא דכתיב "רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה"? -

"רבות בנות עשו חיל" - זה יוסף ובועז. "ואת עלית על כולנה" - זה פלטי בן ליש, שעלה עליהם בכבישת יצרו.

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי, על מי יש לדרוש את דברי הכתוב "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל"?

"שקר החן" - זה יוסף, שהחן של אשת פוטיפר היה שקר בעיניו.

"והבל היופי" - זה בועז שההביל את היופי.

"אשה יראת ה' היא תתהלל" - זה פלטי בן ליש. שברוב יראת ה' כבש יצרו, והפסוק מהללו ומשבחו.

דבר אחר, דרשה אחרת:

שקר החן - זה דורו של משה, שחן עסקי עולם הזה היה שקר בעיניהם, ועסקו בתורה.

והבל היופי - זה דורו של יהושע, שגם הם עסקו בתורה, וההבילו את יפי עולם הזה.

אשה יראת ה' היא תתהלל - זה דורו של חזקיה המלך, שעסקו בתורה יותר מדורם של משה ויהושע, שהיה הנר דולק בלילות בבתי מדרשות, עד שבדקו בכל הארץ ולא מצאו עם הארץ.

דבר אחר, דרשה אחרת:

שקר החן - זה דורו של משה ויהושע.

והבל היופי - זה דורו של חזקיה.

אשה יראת ה' היא תתהלל - זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי, שלמדו תורה מתוך הדחק.

אמרו חכמים, עליו, על רבי יהודה ברבי אילעאי, שהיו ששה תלמידים שלו מתכסים בטלית אחת מרוב עניות, ועוסקין בתורה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לבאר את הדינים של כבוד המלך.

מת לו מת, אחד מקרוביו [או חכם מחכמי ישראל], אינו יוצא מפתח פלטרין ארמון שלו.

רבי יהודה אומר: אם רוצה למחול על כבודו ולצאת אחר המיטה, הרי הוא יוצא.

שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר בן נר, ^[1] שנאמר: "והמלך דוד הולך אחר המטה".

אמרו לו חכמים לרבי יהודה, אין להביא ראיה מהליכת דוד אחרי מיטתו של אבנר, כי לא היה הדבר כדי לקיים מצוות הלווית המת, אלא לפייס את העם, שסברו כי יואב הרג את אבנר בשליחות דוד, ולא כן היה, אלא הרגו על שהרג את עשהאל אחיו, ולכן יצא דוד ללותו והספידו. ואכן העם התפייס, כמו שנאמר (שמואל ב ג): "וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא, כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר".

וכשמברין אותו, כאשר מנחמין את המלך בסעודת הבראה, כל העם המנחמין מסובין על הארץ לכבודו, והוא מיסב על הדרגש, מין מיטה, כמו שיבואר בגמרא.

גמרא:

תנו רבנן: מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה - יוצאות אחר המיטה. ומקום שנהגו לצאת לפני המטה - יוצאות לפני המיטה.

רבי יהודה אומר: אין הדבר תלוי במנהג. אלא, לעולם, נשים לפני המיטה יוצאות.

שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר. שנאמר "והמלך דוד הולך אחר המטה". ובודאי שלא הלך עם הנשים. לכן משמע, שמנהגם היה שהנשים יוצאות לפני המיטה. ^[2]

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אין משם ראיה, לפי שלא היה הדבר אלא לפייס את העם, ואכן נתפייסו.

ואיך עשה? שהיה דוד יוצא מבין האנשים, שהיו לפני המיטה, ונכנס לבין הנשים, לאחר המיטה. ויצא מבין הנשים, ונכנס לבין האנשים, כדי שידעו הכל שלא נהרג בשליחותו, ואכן התפייס העם, כמו שנאמר "וידעו כל העם וכל ישראל כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר".

לכן סוברים חכמים שאין להביא משם ראיה.

ונאמר שם, שדוד קונן על אבנר, ויוסיפו כל העם לבכות עליו, "ויבא כל העם להברות את דוד לחם", כמנהג האבלים.

דרש רבא: מאי, מה היא הדרשה על הא דכתיב "ויבא כל העם להברות את דוד"? ולרבא היתה מסורת של "קרי וכתיב", ^[3] ולכן הוא דורש כך: כתיב "להכרות", וקרינן "להברות". בתחילה באו להכרותו, היות וחשבו שהריגת אבנר היתה בשליחותו. ולבסוף, אחרי ראותם שדוד מקונן ומתאבל על מותו, באו להברותו.

אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש אבנר? מפני שהיה לו למחות בשאול כאשר הוא הרג את נוב עיר הכהנים ^[4], על שנתנו לדוד לאכול ואת חרב גלית הפלישתי, והיה לאבנר למחות ולומר לשאול, שכהני נוב לא ידעו שדוד בורח מפני שאול, והיו אנוסים, ולא מיחה.

רבי יצחק אמר: אכן, מיחה אבנר בשאול, ולא נענה, שאול האמין לדואג האדומי שאמר לו שנתנו כהני נוב לדוד את הלחם ואת החרב ונשאלו לו באורים ותומים כמנהג מלך. [והגמרא תבאר לדעת רבי יצחק למה נענש אבנר].

הגמרא מבארת את שתי הדעות אם היה לו למחות, או שמיחה ולא נענה.

כתוב שם: "ויקונן המלך אל אבנר, ויאמר: הכמות נבל ימות אבנר?! ידיך לא אסורות, ורגליך לא לנחושתים הוגשו [כלומר, לא נלקחת בשבי, כשבוי שאוסרים לו את הידים, ואת הרגלים קושרים בשלשלאות נחושת]. כנפול לפני בני עולה נפלת [כלומר, בפני בני צרויה שהיו בעיניו בני עולה]".

ושניהן, רב יהודה ורב יצחק, מקרא אחד דרשו. נאמר "ויקונן המלך אל אבנר, ויאמר: הכמות נבל ימות אבנר? ידיך לא אסורות, ורגליך לא לנחושתים הוגשו".

מאן דאמר לא מיחה, מפרש שהכי קאמר דוד: "ידיך לא אסורות, ורגליך לא לנחושתים הוגשו". היית שר צבא לשאול, ולא היית קשור ולא היית מנוע מלמחות, ואם כן, מאי טעמא לא מחית? לכן, כנפול בני עוולה נפלת.

ומאן דאמר מיחה ולא נענה, מפרש: איתמהויי מתמה. דוד המלך קונן בלשון תמיה, איך יתכן הדבר הזה, "הכמות נבל ימות אבנר?!", הלא "ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחשותים הוגשו". הן לא נהגת כאדם חבוש. כי מכדי, הרי מחויי מחית, בכל כחך גילית דעתך ומחית, ואם כן גדולה התמיהה, מאי טעמא, למה "כנפול בני עולה נפ לת!?".

מקשה הגמרא: למאן דאמר מיחה, מאי טעמא איענש, למה נגזרה עליו מיתה!?

אמר רב נחמן בר יצחק: מפני ששהא מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה.

אחרי שנהרג שאול בהר הגלבוע, מלך דוד בחברון על יהודה שבע שנים וששה חודשים (שמואל ב' ב'). ובתוך זמן הזה, אחרי חמש שנים מהריגת שאול, המליך אבנר את איש בושת בן שאול למלך על ישראל [ובני יהודה היו אחרי דוד]. ואחרי שנתיים עזב אבנר את איש בושת וכרת ברית עם דוד, ורק אחרי מחצית השנה קיבלו כל בני ישראל את דוד למלך. נמצא שהיות והמליך אבנר את איש בושת, התאחרה מלכות דוד בשנתיים ומחצה, ולכן נענש.

שנינו במשנתנו: וכשמברין אותו - כל העם מסובין על הארץ, והוא מיסב על הדרגש.

והאמוראים דנים, איזו מין מיטה היא ה"דרגש", ששנינו במשנתנו שהמלך מיסב עליה.

האבל חייב בכפיית המטה, לשכב ולהיסב על מטה הפוכה [כפיה מלשון: כופה עליו את הכלי, שחלל הכלי הוא למטה, ושולי הכלי למעלה, וכן מיטותיהם, שהיו להן מסגרת עץ סביב מלמעלה, שייך בהם לשון כפיה], ואז המיטה קרובה לארץ, ונלמד ממה שנאמר בדוד (שמואל ב יג): "ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה".

משמעות המשנה היא, שהמלך, משום כבודו, אינו צריך לכפות את מיטותיו כשבאים להברותו, אלא עליו לנהוג מנהג אבילות במקצת, ויסב על מטה אחרת מרגילתו.

מאי "דרגש"?

אמר עולא: ערסא דגדא. היו נוהגין לערוך מטה ושולחן בבית, ולא היו משתמשין בהן כלל, אלא משום מזל הבית, כמין ניחוש [וגדא הוא מלשון מזל] ^[5].

אך הגמרא מקשה על פירוש זה, שאם המיטה הזאת אינה מיועדת לישיבה, אלא שעתה הוא יושב עליה משום אבילות, קשה, שהרי המשנה רצתה להשמיענו שאינו נוהג מנהג אבילות לעיני העם.

אמרו ליה רבנן בני הישיבה לעולא: מי איכא מידי, האם יתכן דבר שכזה, דעד האידנא עד שעת אבילותו, לא אותביניה, לא הושבנוהו על מיטה זו של ה"מזל", והשתא מותבינן ליה, ועתה נושיבנו עליה, והרי הוא מנהג אבילות!? ^[6]

ומתרץ רבא, שאין כאן קושיא, כיון שלא אמרנו שאינו נוהג מנהג אבילות מכל וכל. אלא, כמו שמברין אותו, כך גם יישב על מטה זו, שאינו מיועדת לישיבה, לשם מנהג אבילות.

מתקיף לה רבא על בני הישיבה: מאי קושיא!? דילמא, יתכן לומר, מידי דהוה, שדבר זה הוא בדומה אאכילה ושתיה, דעד האידנא, עד שעת אבילותו, לא אכילניה ולא אשקיניה, לא הביאו לו שכיניו וידידיו אוכל ושתיה, אבל השתא, קא מוכלינן ליה וקא משקינן ליה, מביאין לו סעודת הבראה.

ולמסקנה, המלך מיסב על ה"דרגש", אף שיש בכך מקצת מנהג אבילות.

אלא שהגמרא דנה ש"דרגש" אינו "ערסא דגדא", אלא מטה אחרת שעליה יושב המלך.

אלא, אי קשיא על עולא, הא קשיא: לפי ששנינו בברייתא [והברייתא אינה מדברת במלך אלא בשאר אדם]: דרגש אינו צריך לכפותו מלמעלה למטה, אלא זוקפו, מעמידו על צידו והאבל אינו יושב עליו.

וקשה, אי סלקא דעתך, אם אתה סובר, שהוא ערסא דגדא - אמאי אינו צריך לכפותו, במה שונה דינו משאר מטה!?

ואם תרצה לתרץ, מפני שאינו עשוי לישיבה, אינו כן,

והא תניא והרי שנינו בברייתא אחרת: הכופה את מיטתו - לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בביתו הוא כופה.

ומתרצת הגמרא: ומאי קושיא? דילמא יתכן מידי דהוה, שדינו דומה, אמטה המיוחדת לשים עליה כלים, דקתני ששנינו בברייתא: אם היתה מיוחדת לכלים אינו צריך לכפותה, ולכן אינו צריך לכפות את הדרגש, והאמת שהוא "ערסא דגדא", וכיון שאין ישנים עליו, אין צריכין לכפותו ^[7].

ומקשה הגמרא: אלא, אי קשיא, אם קשה, הא קשיא: לפי ששנינו בברייתא: דרגש אינו צריך לכפותו, זו דעת התנא קמא. רבי שמעון בן גמליאל אומר: דרגש, מתיר בימי אבלו קרביטין, פותח את לולאותיו שקושרים בהם את משטח המיטה למסגרתה, והוא נופל מאיליו.

ואי סלקא דעתך שדרגש הוא ערסא דגדא - קרביטין מי אית ליה, האם יש לו לולאות, לפתוח ולסגור!? הרי ערסא דגדא הוא כשאר מטות, שהמשטח קבוע במסגרת.

הגמרא חוזרת בה מדעת עולא, ואומרת שדרגש אינו ערסא דגדא.

אלא, כי אתא רבין כשבא רבין מארץ ישראל אמר: אמר לי ההוא מרבנן ורב תחליפא שמיה שמו, דהוה שכיח שהיה מצוי בשוקא דגילדאי, בשוק של עושי רצועות וכלי עור, ואמר לי: מאי דרגש? לאיזו מטה קוראים דרגש בארץ ישראל, ששם מדברים בלשון המשנה? ערסא דצלא. מיטת עור, שמשטח המיטה עשוי מעור, וקושרין אותו ברצועות על מסגרת המטה, והוא עשוי לקשור ולהתיר [ולכן המלך יושב עליה, שאינה מטה חשובה כל כך], ואין לו מסגרת מלמעלה מסביב, ואם יכפהו יתקלקל מלחלוח הקרקע, לכן אין צריכין לכפותו. וסובר תנא קמא שהופכו על צידו, ורבי שמעון בן גמליאל סובר שמתיר לולאותיו והעור נופל.

והגמרא ממשיכה לתאר את הדרגש, שהוא מיטת עור הקשור למסגרת.

ואת עלית על כולנה זה פלטי בן ליש. שקר החן זה יוסף והבל היופי זה בועז אשה יראת ה' [היא] תתהלל זה פלטי ד"א שקר החן זה דורו של משה. הבל היופי זה דורו של יהושע. אשה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של ר' יהודה בר' אלעאי שהיו ששה תלמידים מתעטפין בטלית אחת ועוסקין בתורה:

מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו. ר' יהודה אומר אם רוצה לצאת אחרי המטה כדרך שיצא דוד אחרי מטתו של אבנר יוצא:

ת"ר מקום שנהגו הנשים לצאת אחרי המטה יוצאות לפני המטה יוצאות ר' יהודה אומר לעולם הנשים לפני המטה שנאמר והמלך דוד הולך אחרי המטה כו'. אמר רב מפני מה נענש אבנר שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה ואמרינן בגמ' בסוף נגמר הדין בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג כו'. ופירושו פירשו בירושלמי במסכת סוטה בפרק א'. רב נחמן בר יצחק אמר מיחה. ומפני מה נענש מפני שעיכב מלכות בית דוד שנתים ומחצה:

וכשמברין אותו כל העם מסובין על הקרקע והוא על הדרגש:

ירושלמי דרגש יש בו משום כפיית המטה [ספסל אין בו משום כפיית המטה]. המלך אינו חייב בכפיית המטה [כהן גדול חייב בכפיית המטה. תני ההספד וכל העוסקין בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה]. מאי דרגש ערסא דצלא. פי' מטה של עורות. דרגש מתיר קרביטיו ונופל מאליו:

לעולם תהא כל מחשבתו של אדם לעסוק בתורה ואל ימנעוהו לא טרדת מלחמות ולא מבוכת העוני והדוחק ושאר הסבות המונעות וכל שמקיימה מתוך הטרדה שכרו כפול ומכופל אמרו עליו על חזקיהו שהיה חוגר חרבו תמיד למלחמות והיה תולה אותה על פתח בית מדרש ואומר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זה עד שמלאה הארץ דעה עד שאף התנוקות שבהם היו בקיאים בתלמודם ונתן לו השם שכרו ונצח את מלחמותיו בלא חרב ובלא חנית דרך צחות אמרו וחבל עול מפני שמן חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק לבתי כנסיות ובתי מדרשות וכן אמרו על דורו של ר' יהודה בר' אילעי שהיו ששה תלמידים מתעטפים בטלית אחת מרוב דחקם ועוסקים בתורה וכל המקיימה מעוני סופו לקיימה מתוך עושר:

המשנה השלישית והכוונה בה בעניני החלק השני גם כן מת לו מת פירוש למלך אינו יוצא מפתח פלטרין שלו ר' יהודה אומר אם רצה לצאת אחר המטה יוצא שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר שהיה חכם והכל כקרוביו ואמרו לא היה הדבר אלא לפייס את העם להבין מתוך הנהגתו שלא נהרג ברצונו וכן הלכה וכשמברין אותו סעודה ראשונה שאף הוא חייב בכל דיני אבלות כל העם מסובין על הקרקע והוא מיסב על הדרגש ובגמ' יתבאר ענין דרגש שאין לה כרעים למעלה מן הסרוג כעין מטה של קרשים וחתיכת עור מסורגת סביב הארכובות שבאורך המטה ושברחבה אלא שסרוגו מתוכו בטבעות יוצאין בארכובות כלפי פנים ולא מגב הארכובות כשאר המטות ואדם יושב על העור וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מקום שנהגו נשים ללוות את המת עושות ויוצאות בין לפני המטה בין לאחר המטה כפי מה שנהוג בידן ואין מוחין בידן ופירשו בתלמוד המערב אם לפני המטה הולכות שהן גרמו שוחה לעולם ואם לאחר המטה הולכות משום צניעות:

כל שיש בידו למחות על עושה העבירה ואינו מוחה הוא נענש עליה דרך הערה אמרו מפני מה נענש אבנר מפני שהיה לו למחות בשאול בהריגת כהנים שבנוב ולא מיחה:

האבל חייב בכפיית המטה ולא מטתו בלבד אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו ומ"מ מטה שאינה עומדת לשכיבה אלא שמיוחדת לכלים וכיוצא בהם אע"פ שלפעמים הוא שוכב עליה אין צריך לכפותה וכן מטה שאינה עומדת לכלום אלא דרך נחש שמניחין מטה מוצעת לעולם וקורין לה ערסא דגדא אין צריך לכפותה ודרגש זה שהזכרנו אינו צריך לכפותו אלא זוקפה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה או על גבי קרקע לדעת קצתם או מתיר קרבוטיו ר"ל סירוגיו והוא נופל מאיליו ר"ל אותו העור ושוכב לו עליו שאם הוא כופהו בלא התרת קשריו יתקלקלו פני העור בלחלוח הקרקע אחר שאין לה כרעים למעלה מן הסרוג מטה שיש בארכובות שברחבה נקליטין יוצאים והם עמודים דקים לפרוש הכילה עליהם ואם כופין אותה אין אותן הנקליטין סובלין משקל המטה מתוך דקותם זוקפו והוא שוכב על מטה אחרת כפויה ודיו או על גבי קרקע לדעת קצת כמו שביארנו במקומו:

אמר ר' יוחנן תקפו של יוסף ענותנותו של בעז דבר שעשה יוסף כשהעיר כל תקפו ונתגבר על יצרו עשאו בועז בענותנות ולא הוצרך להעיר כל תקפו בדבר אלא כאדם שעושה דבר קל לפי תומו דאלו יוסף מעיקרא לדבר עבירה נתכוון ואלו בועז אע"פ שנתקשה ונעשה כראשי לפתות לא נתכוון לדבר עבירה. תקפו של בועז ענותנותו של פלטי בן ליש דאלו בועז נתקשה ואלו פלטי בן ליש הויא דמיא עליה כי קקא חיורא ואית דאמרי דאלו בועז חדא שעתא ואלו פלטי שנים רבות ולאו מילתא היא דמאן לימא לן דאלו הוה מתרמיא ליה לבועז שנים רבות דלא הוה כביש יצריה:

שקר החן זה דורו של משה. והבל היופי זה דורו של יהושע. אשה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של חזקיה' וכולן עסקו בתורה הרבה אלא שדורו של חזקיה גדול מהן שהרי בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ כדמפרש בפרק חלק:

מתני' מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו. ת"ר מקום שנהגו וכו' ר' יהודה אומר לעולם נשים לפני המטה הן יוצאות שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר ואס"ד נשים לאחר המטה הן יוצאות דוד מאי בעי התם ועל כרחך כיון דאשכחן ראיה מקרא דנשים לפני המטה היו יוצאות אין לנו לילך אחר מנהג אחר אמרו לו לא היה הדבר אלא לפייס כדמפרש ואזיל ואין לך להוכיח מכאן אם לאחר המטה אי לפני המטה די"ל נשים אחר המטה והא קמ"ל שהיה הולך גם בין הנשים כדי שיראו אותו ויתפייסו:

דרש רבא כתיב להכרות את דוד וקרינן להברות מתחילה באו להכריתו כלומר להרגו לפי שהיו סבורין שמאתו היתה להמית את אבנר כיון שידעו כי לא היתה מאתו באו להברותו:

אמר רב יהודה אמר רב מפני מה נענש אבנר מפני שהיה לו למחות בשאול כשהרג את נוב עיר הכהנים ולא מיחה ר"י אמר מיחה ולא נענה מאן דאמר לא נענה דריש להאי קרא הכי ידיך לא אסורות מכדי ידיך לא אסורות מאי טעמא לא מחית וכו' ומ"ד מיחה דריש ליה הכי מכדי מחויי מחית ולא היית כאדם שידיו אסורות ואין בו יכולת למחות היאך כנפל לפני בני עולה נפלת. ומקשינן ולמ"ד מיחה מ"ט איענש. אמר רב נחמן בר יצחק מפני ששיהא מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה אחר מיתתו של שאול על ידי שהמליך את איש בשת שמשמת שאול מלך דוד בחברון שבע שנים וששה חדשים כדמפרש בקרא יצא מהן ה' שנים שבין מיתת שאול למלכות איש בשת שהיתה מלכות ישראל בטלה כדמפרש בסדר עולם נשתיירו שתי שנים ומחצה מתחילת מלכות איש בשת ועד שעה שמלך דוד על ישראל:

פיסקא וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ כאבלים מפני כבודו והוא מסב על הדרגש. ירושלמי דרגש יש בו משום כפיית המטה המלך אינו חייב בכפיית המטה.

מאי דרגש אמר עולא ערסא דגדא נוהגין היו להניח מטה למזל הבית ולא היו משתמשין בה כלל ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה ס"ה) אלא מיהו התם קא מיירי קרא בהנך דמיכווני לשום עבודה אבל הכא לסימנא טבא בעלמא עבדי ליה. אמרי ליה רבנן לעולא מי איכא מידי דעד השתא לא אותיבניה אערסא דגדא והשתא בעינן לאותוביה עלה מהיכא תיפוק לן ודחינן מאי קושיא מידי דהוה אאכילה ושתייה דעד האידנא לא אוכליניה מדילן ולא אשקיניה והשתא דהוי אבל קא מוכלינן ליה מדילן גבי הסיבה נמי מותבי ליה אערסא דלא הוה רגיל למיסב עליה עד השתא. אלא אי קשיא אהא דעולא הא קשיא דתניא גבי הילכות אבל דרגש אינו צריך לכפותו אלא זוקפו על דופן כרעיו וארכובותיו ואי ס"ד דרגש ערסא דגדא מטה מעליתא היא ואמאי אינו צריך לכפותו אי משום דלא רגיל למגנא עילוה והתניא הכופה את מטתו כלומר מי שחייב בכפיית מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו ודחינן מאי קושיא דילמא משום טעמא דמטה המיוחדת לכלים בלבד דקתני מטה המיוחדת לכלים אינו צריך לכפותה התם טעמא מאי משום דאינה עשויה לשכיבה [וכ"ת] אי הכי מאי שנא מטה המיוחדת לכלים דלא בעיא זקיפה ומ"ש דרגש דבעי זקיפה מטה כיון דמיוחדת לכלים ויש כלים עליה הכלים מעידין עליה דלאו לשכיבה קיימא ואינו צריך לזקפה דרגש שאין עליו כלום אע"פ שאינו עומד לשכיבה ואין צריך לכפותו צריך לזקפו מפני מראית העין. אלא אי קשיא אדעולא הא קשיא רשב"ג אומר דרגיש מתיר קרביטיו לולאותיו והוא נופל מאליו ואי ס"ד דרגש ערסא דגדא קרביטין מי אית ליה והלא של נסרים הוא עשוי והן מסומרין בארוכות המטה ואין צריך לולאות ואידחיא לה הא דעולא ואסקא רבין משמיה דרב תחליפא בר מערבא דשכיח בשוקא דגלדאי וידע דקרו ליה לערסא דצלא דרגש והיא מטה של עור יש שתולין רצועות בשפת העור סביב וכשרוצין לנטותו עונבין הרצועות בארוכות המטה וכשמתירין אותן הוא נופל מאליו ויש שעושין נקבין בשפת העור סביב סביב וכורכין רצועות בארוכות המטה ומביאין את הרצועות בנקבין וחסין לכפותו כדי שלא יתקלקל העור בלחלוחית הקרקע וקאמר תנא קמא אינו צריך לכפותו אלא זוקפו כדפרישית וקאמר רשב"ג מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו. איתמר נמי דדרגש ערסא דצלא הוא דאית ליה לולאות א"ר ירמיה דרגש סירוגו מתוכו י"א שיש נקבים בארכובותיו ותוחבין בהן ראשי הרצועות התלויות בעור ועונבין ואין מרכיבין הרצועות על גבי ארוכות המטה. מטה סירוגה מעל גבה ומרכיבין את החבלים מכאן ומכאן והוא סרוג ומראין לנו הדברים דבמטה של חבלים קא מיירי שמסרגין אותה שתי וערב כדמפרש במועד קטן (י'.) והכי מסתבר מדקאמרי' דרגש ערסא דצלא דהיינו מטה של עור מכלל דמטה סתמא לאו של עור היא וי"מ ערסא דצלא מטה שיש לה שתי ארוכות ושתי קצרות ונקליטין וסירוג באמצעיתה אמר ר' יעקב בר אידי כו' הכי אשכחן בנוסחי עתיקי דמסיק לה כר' ירמיה ותו לא מידי ורבינו שלמה ז"ל גריס הכא אדר' ירמיה תיובתא והכין משמע דגריס. מתיבי כלי עץ מאימתי מקבלין טומאה המטה והעריסה משישפם בעור הדג וכו' ואי ס"ד מטה סירוגה מעל גבה למה ליה לשפויה (כלומר) [הלא] אין יופין ניכר שהרי מכוסות הן תמיד בראשי החבלים שמסורגין על גבן של ארוכות ומסיק לה אלא הא והא מתוכן מטה אעולי ואפוקי בבזייני דרגש אעולי ואפוקי באבקתא ופירושה מכניס ומוציא ראש החבל המסרג בנקבים של ארוכות דרגש מכניס ומוציא ראשי הרצועות התלויות בשפת העור בלולאות התלואות בנקבי ארכובותיו:

תוס' בד"ה שתי שנים כו' היינו לפי שנצטרע כדאמרינן בחלק והא דלא חשיב חצי שנה זאת בחשבון ביטול מלכות ישראל בחלק היינו לפי כו' עכ"ל כצ"ל ואהך דסדר עולם שהביאו רש"י נמצאת מלכות ישראל בטל ה' שנים כו' קשיא להו והא דלא חשיב חצי שנה זאת כו' בין לפ"ה בין לפירוש התוספות אבל בפרק חלק לא הוזכר אלא דנצטרע חצי שנה ולא הוזכר שם כמה היה ביטול מלכות ישראל וק"ל:

מקום שנהגו נשים לצאת כו'. בירושלמי מפורש מ"ד נשים תחלה שהן גרמו מיתה לעולם ומ"ד האנשים תחלה מפני כבוד בנות ישראל שלא יהו מביטין בהן ע"כ:

כתיב להכרות וקרינן להברות כו'. בשום ספר לא מצינן כתוב להכרית בכ"ף ועיין ברד"ק:

שהיה לו למחות בשאול כו'. פירש"י בהריגת נוב עיר הכהנים עכ"ל אבל קשה לפירושו דאמרינן ס"פ נ"ה בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג ולפי פירושו אתיא הך דרשה דהתם דלא כמאן מהני אמוראי דהכא וע"כ נראה לפרש דהיינו הך דהכא דקאמר דלא מיחה היינו מבור ומסירה שהיה לו למחות בשאול ולומר לו כמה צדיק הוא שלא הרגך ולא מיחה כו' כפירוש רש"י שם וק"ל:

בפירש"י בד"ה מכדי מחוי כו'. לא נהגת בעצמך כאדם חשוב כו' עכ"ל יש לפרשו ג"כ בלשון בתמיה וכי לא ניהגת עצמך כאדם כו' אבל מ"ש שוב אלא בכל כחך גלית כו' לא יתפרש וע"כ נראה שיש בכאן היפוך דברים וכצ"ל לא ניהגת בעצמך אלא כאדם חשוב ובכל כחך כו' ודו"ק:

שם בד"ה שתי שנים כו' עיין בחדושי הלכות:

רש"י בד"ה ר' יהודה כו' אבנר ואי ס"ד הד"א:

בד"ה ערסא דצלא כו' וארוכותיו למעלה וא"ל ר"ש כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה נשים לצאת כו' לאחר המטה והאנשים לפני המטה לפי שגנאי כו' בהן האנשים כצ"ל:

במשנה שנאמר כו' הולך אחרי המטה. כצ"ל וכן בגמרא:

שם וכשמברין אותו כה"ע מסובין עה"א כו'. במשניות הגי' כאן סמוכין ולעיל גבי כה"ג מסובין. ונ"ל דגבי כה"ג גם המה אוכלין אתו כדרך כל המברין דפי' הרע"ב בפ"ג דמו"ק מ"ז. אבל במלך לא היה אוכלין אתו דנראה כעין גסות ולהכי נקיט סמוכין:

תד"ה נשים. דכיון דשעת צער הוא כו'. צע"ק מסוכה ר"ד נ"ב:

גמ' ואמר "ליה". צ"ל לי. [ועיין הגירסא בנדרים. וי"ג כאן ואמרו ליה]:

תוס' ד״ה שתי כו' ומשמת איש בשת היתה מ"י בטלה ה׳ שנים. נ״ב ול"ק לפי' תוס׳ למה נענש על ששהה הלא גם אח"כ בטלה עוד חמש שנים. דאהנהו חמ״ש ודאי ליכא עליה עונש דמאי הוה ליה למעבד הלא כבר עשה את שלו להשתדל להמליך את דוד אלא שלא יצא הדבר לפועל עד סוף חמ״ש אבל על שתי שנים שמלך איש בשת וחצי שנה נענש. שאם לא היה אבנר גורם היו אז כל ישראל פה אחד להמליך את דוד מיד אחר מיתת שאול ואחר שמלך איש בשת כבר נפרדו מדוד ונחלקו לכתות והיה טורח לחזור ולעשותם אגודה אחת. ומ״מ בזה יש דוחק לפירוש תוס׳ כי א"כ גם בטול החמ״ש לאבנר יחשב כי מ״מ בסבתו נעשה זה שהוא היה הגורם מתחלה:

תָּקְפּוֹ שֶׁל בֹּעַז, עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ. הכונה כי אצל בועז היה היצר הרע מוצא לו מקום פתוח לדבר על לבו למהר לשכב עמה בתורת יבום כאשר בקשה ממנו רות (רות ג, ט) כי היא כבר טבלה ובאה אצלו בטענה זו לייבם אותה ואף על פי שהיה טוב מוקדם בדבר זה על בועז עם כל זה אם היה מקדים בועז ליבם מה בכך, הא אפילו ביבום האחים אם קדם הקטן ויבם מה שעשה עשוי, ולכן מצד טענות אלו היה קשה הדבר לבועז למשוך עצמו מאותה מעשה באותה הלילה ועם כל זה כבש יצרו והניח הדבר עד מחר כדי לעשותו מתוקן היטב.
אבל גבי פלטי לא היה מקום פתוח ליצר הרע לדבר עמו לשכב עם מיכל מאחר שהוא יודע דמיכל אסורה לו שהיא אשת איש לדוד המלך ע"ה וגם היא יודעת כן ובודאי אם היה פלטי מבקש לשכב עמה ח"ו היתה מסרבת כי היתה צדקת ויודעת שהיא אשת איש ולא באה אל פלטי אלא מפחדה מאביה והיתה בטוחה שלא יגע אותו צדיק באצבע קטנה שלה, על כן ענין כבישת היצר אצל פלטי היה דבר קל וקטן לגביה דידיה דאיך יתכן שיהיה נפתה מצד היצר לשכב עם אשת איש ומה גם שגם היא היתה מסרבת, וכי הישובח הצדיק על אשר לא שכב עם אשת איש?!
ולזה אמר תָּקְפּוֹ שֶׁל בֹּעַז שהיה קשה עליו לכבוש יצרו בשביל שהיה מראה לו טענות של היתר הנה בעז הצדיק היה נחשב בעיניו ענין שלו קל וקטן כמו עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ דהיינו כאלו בענין שלו אינו נמצא בו פתח של היתר וכאשר היה גבי פלטי שכבישת היצר היתה קלה בענין שלו שלא היה היצר הרע יכול להראות לו בה צדדי היתר כיון דאשת איש היתה והיא גם היא מעצמה לא היתה מקבלת לשכב עמה.

"וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה", זֶה פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ (משלי לא, כט). נראה לי בס"ד הכונה שנמצא בענין פלטי בן ליש ענין אחד שלא נמצא בענין יוסף ובועז והיינו כי כבישת היצר בבועז היתה זמן קצר שהוא שיעור חצי לילה ושל יוסף הצדיק ע"ה היתה זמן קצר לגבי זמן כבישת היצר של פלטי בן ליש, יען כי ענין יוסף הצדיק ע"ה עם אשת פוטיפר היה לאיזה חודשים שלא הגיעו לשנה תמימה אבל זמן כבישת היצר של פלטי היה זמן ארוך שנמשך כמה שנים מעת שברח דוד המלך ע"ה עד אחר שנפטר שאול המלך ע"ה זמן הרבה.
ולכן אף על גב דכבישת היצר בענין יוסף הצדיק ע"ה היתה תקיפה וחזקה מאד בקושי שלה אלף ידות על קושי כבישת היצר דפלטי עם כל זה הזמן של כבישת היצר דפלטי היה ארוך עשר ידות על זמן של יוסף הצדיק ע"ה ואלפים ידות על זמן של בועז ומצד אורך הזמן אמר ואת עלית על כולנה זה פלטי בן ליש אף על גב דכבישת היצר עצמה של פלטי היתה קטנה מאד לגבי של יוסף הצדיק ע"ה.

שֶׁהָיוּ שִׁשָּׁה תַּלְמִידִים מִתְכַּסִּים בְּטַלִּית אַחַת וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה (משלי לא, ל). נראה לי בס"ד הם ודאי לא היו נאספים יחד ללמוד תורה בלילות אלא רק בששה לילות החול כי בליל שבת כל אחד הולך לביתו ולכן בזכות שהיו נאספים בששת לילות השבוע ללמוד תורה באהבה וחיבה, לכך זכו שיהיה להם כח במזגם וטבעם לסבול דוחק גדול כזה שיתכסו ששה בטלית אחת ולא אכפת להו שאין מרגישים צער מחמת זה כלל וניכר כח זה בהם בכסוי הטלית כי הלימוד של התורה בלשון חכמים טלית ובלשון תורה גם כן נקרא בשם שמלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיט:) על פסוק (ישעיה ג, ו) 'שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ' דברים שבני אדם מתכסין בהם כשמלה ישנן 'תַּחַת יָדֶךָ' ולכן ניכר שפע כח זה בטלית שהיו מתכסין בו.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ נָשִׁים לָצֵאת אַחַר הַמִּטָּה, יוֹצְאוֹת. לִפְנֵי הַמִּטָּה, יוֹצְאוֹת (שמואל ב ג, לא). נראה לי בס"ד כל מקום יש לו טעם במנהגו דמקום שהנשים יוצאים לִפְנֵי הַמִּטָּה טעמייהו כי המיתה סבבה אותה חוה שהיא אשה שנתנה לבעלה עץ־הדעת לכן הנשים שהם דוגמתה יוצאות לפני המטה להורות כי האשה גרמה המיתה והכי איתא בירושלמי טעם זה.
ובמקום שנהגו לצאת הנשים אַחַר הַמִּטָּה נראה טעמייהו כי במעמד הר סיני פסקה הזוהמה והיה חירות ממלאך המוות ולא היה עוד מיתה שהיו חיים לעולם אך החזירו המיתה על ידי עשיית העגל וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה ה.) על פסוק (תהלים פב, ו) אֲ‍נִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ, דקאי זה על אחר מתן תורה וידוע כי הנשים לא חטאו בעגל ונמצא מי החזיר המיתה האנשים. לכן נהגו שהאנשים יוצאות לפני המטה והנשים אחר המטה.

שֶׁהָיָה דָּוִד יוֹצֵא מִבֵּין הָאֲנָשִׁים וְנִכְנָס לְבֵין הַנָּשִׁים, וְיוֹצֵא מִבֵּין הַנָּשִׁים וְנִכְנָס לְבֵין הָאֲנָשִׁים (שמואל ב' ג, לא) (שמואל ב ג, לז). נראה לי בס"ד דטעמו של דוד המלך ע"ה בדבר זה לדלג מכאן לכאן ומכאן לכאן והוא דרך האנשים שהם יודעי ספר ומביני מדע להספיד על חסרון הנוגע ברוחניות שהוא עסק התורה והמצות שהיה עוסק אבנר בחייו שעכשיו נתבטל ודרך הנשים להספיד על חסרון הנוגע לגשמיות שהוא ענין השררה והגבורה והעושר והכבוד. ודוד המלך ע"ה היה קשה עליו שני חסרונות אלו אשר חסרו במיתת אבנר והיה מצטער על שניהם ולכך היה נכנס בין האנשים להספיד על חסרון הרוחניות ונכנס לבין הנשים להספיד על חסרון הגשמיות ובזה ידעו כל העם שלא היה מאת המלך להמית את אבנר.

דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "וַיָבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד", כְּתִיב: 'לְהַכְרוֹת' וְקָרִינָן 'לְהַבְרוֹת', בִּתְחִלָּה לְהַכְרוֹתוֹ, וְלִבְסוֹף לְהַבְרוֹתוֹ (שמואל ב ג, לה). נראה לי בס"ד העם אלו חיל של אבנר שבאו עמו כי שר הצבא לא ילך לבדו בלא חיל ובעת ששלחו דוד המלך ע"ה הלכו עמו ביחד אך בעת שהחזירו יואב בערמה לא חזרו החיל שלו עמו אלא הוא חזר לבדו והם נשארו במקומם ממתינים עליו שיחזור אצלם וילכו ביחד כי ידעו שלא יתעכב דרק הוא חוזר אצל דוד המלך ע"ה בשביל דבר סתר שיש לדוד המלך ע"ה עמו לומר לו ואחר שחזר והרגו יואב הנה בתחילה חשבו שנהרג בידיעתו של דוד המלך ע"ה שהחזירו בערמה להרגו וחרה להם מאד ובאו להרוג את דוד אף על פי שידעו שגם יהיו נהרגים אך אחר ששמעו מה שעשה דוד המלך ע"ה בהספד של אבנר הבינו שהוא נקי ואז באו אצל דוד המלך ע"ה לְהַבְרוֹתוֹ בבי"ת אבל בתחילה באו לְהַכְרוֹתוֹ בכ"ף. והא דלא נתקנאו להרוג את יואב היינו מפני שיואב טען שלקח דם עשאל אחיו.
נמצא אלו העם שהם חיל של אבנר בתחילה באו לְהַכְרוֹתוֹ בכ"ף ואחר כך באו להברותו בבי"ת ונראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב וַיְדַבֵּר דָּוִד לַהֳ' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל הֳ' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל (שמואל ב' כב, א) אמר מִכַּף רמז על אות כ"ף של לְהַכְרוֹתוֹ שהיו רוצים בתחילה לְהַכְרוֹתוֹ באות כ"ף וסוף נסתלק כ"ף ונעשה אות בי"ת במקומו.
ובזה יובן בס"ד מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כד, ג) 'בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת' רצונו לומר בְּחָכְמָה שעשה דוד המלך ע"ה להספיד את אבנר אשר בזה האמינו שלא היתה הריגת אבנר ממנו הנה בזה יִבָּנֶה בָּיִת רצונו לומר אות בי"ת במקום אות כ"ף שבמקום לְהַכְרוֹתוֹ נעשה לְהַבְרוֹתוֹ בבי"ת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן גם אחר כך.

מִפְּנֵי מַה נֶּעֱנַשׁ אַבְנֵר? (שמואל ב ג, לה). נקיט לשון 'מִפְּנֵי מַה' מפני שיש טעמים הרבה לתלות בהם כמו שאמרו בירושלמי חדא בשביל שאמר 'יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ' (שמואל ב' ב, יד) שיצא מזה תקלה שנהרגו כמה נפשות והשני לשאול המלך ע"ה בסירה נכרת המעיל ואחד מן הצבא נתן לו החנית גם הצפחת שכחו אותה בבור ומצאה והשלישי שהקדים שמו לשם דוד המלך ע"ה שכתב לו 'ממני אבנר שר צבא ישראל לדוד מלך ישראל שלום' (שמואל ב' ג, יב) והרביעי שלא מיחה בשאול כשהרג נוב עיר הכהנים ולכן שואל 'מִפְּנֵי מַה'.

במתניתן וכשמברין אותו: יש שינוי פירושים בסוגיא זו בנדרים (דף נ"ו) ומ"ק (דף כ"ז) גם נפלאתי שם ארש"י ורא"ש ור"ן ז"ל בפירושיהם בנדרים דכולם ענו כאחד אהא דכשמברין אותו גבי כה"ג תניא והרי בפירוש דגבי מלך תני כן וגבי כה"ג תני במתניתן קמייתא ספסל ולא תני דרגש וזה ודאי ג"כ א"ל שגרסו גם גבי כה"ג דרגש ופירשו כן הסוגיא אכה"ג דהא במ"ק שם אמרינן בפירוש והא תנן גבי מלך וכשמברין אותו כו' לכן דעתם צ"ע:

בגמרא ערסא דגדא: לפי מה שפירש הר"ן שהוא סימן עשירות למי שיש לו מטה שאין צריך לה וזה אינו שייך לכאורה גבי מלך שאינו מדרכו להראות עשירות במטה מוצעת וא"כ האי מטה דגדא דגבי מלך יהיה הפירוש כמו מטה דגדא דיש לאנשי דעלמא כגון על זה ישב המלך כשמברין אותו. אך דלפ"ז לא יקשה הגמרא מידי מי איכא מידי דעד האידנא לא מותבינן כו' דהא לפ"ז שפיר הוא מושב המלך גם מלפנים. וצ"ל דהגמרא סברה מדקרי ליה הגמרא ערסא דגדא גבי מלך ע"כ גם לגביה הוא ערסא דגדא אכן זה יהיה ראיה לפירוש רש"י דלפירוש הר"ן זה דחוק כאשר ביארנו:

ערסא דגדא קרביטין מי אית ליה: הא דפשיטא ליה כל כך דלית ליה קרביטין פירש רש"י בנדרים דהכי קים להו דלית ליה קרביטין והר"ן פירש כאן דמדקאמר מתיר את הקרביטין משמע דלא סגי בלאו הכי וליתא דבכל מיני מטה עושין עד"ג כפי רצון הבעה"ב ומש"ה מקשה מי אית ליה קרביטין דוקא עכ"ל. אכן דעת רש"י דכאן נראה שפירש בדרך יותר פשוט דהגמרא מקשה דע"כ דרגש צורה מיוחדת אית ליה דאי הוא מטה כשאר המטות א"כ מ"ש דקאמר מתיר את הקרביטין הלא הוא מטה כשאר מטות ולימא דרגש צריך כפיה ואי רצה לאשמעינן דמטה של קרביטין מתיר את החבלים לימא זה באנפי נפשא בכל המטות מ"ש דוקא גבי דרגש דנקט כן אלא ע"כ דלא שייך זה רק גבי דרגש וכדמתרץ רבנן דדרגש הוא ערסא דצלא:

ברש"י ד"ה מכדי מחויי. כאדם חשוב: זה מחוסר פירוש ולכן מגיה הב"ח דצ"ל כאדם שאינו חשוב והמהרש"א מגיה באופן אחר שתיבת אלא מיותר עיין שם. ולענ"ד יש להגיה בפשטות שאין כאן רק עירוב אותיות חשוב צ"ל חבוש ור"ל שרש"י מפרש ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הוגשו שלא נהגת עצמך כאדם חבוש בידיו וברגליו אלא בכל כחך גלית דעתך:

תנו רבנן מקום שנהגו נשים וכו'. כתבו התוספות דכיון דשעת צער הוא ליכא למיחש להרהור ובירושלמי איכא מ"ד לפני המטה שגרמו מיתה וכו'. כתב הרב ישרש יעקב ז"ל א"ל דבפ"ד דקדושין פליגי דרבנן ס"ל דאינו נקבר באיש א' ושתי נשים דכתיב מה יתאונן אדם חי דגם בשעת אנינות לא תביר יצריה ואבא שאול ס"ל דתביר יצריה ואלו הכא ס"ל דלא חיישינן להרהור ומה גם ר"י דאומר אם היה לבה נאה ושערה נאה לא היה סותרו וכמ"ש פרק נגמר הדין דף מ"ה גם פרק החליל אמרינן וספדה הארץ משפחות משפחות אף בשעת הספד אמרה תורה אנשים לחוד ונשים לחוד ויראה דמשו"ה הביאו תוספות הירושלמי שנ"ט שגרמו מיתה לעולם לומר דאף דבעלמא חיישינן להרהור הכא דאיכא טעמא לא חששו ומ"ש לצאת לפני המטה יוצאות עכ"ל. ואם הקושיות דמקשה הרב ז"ל הם קושיות עדיין הם במקומן דאם אף בשעת אנינות דעסקי בקבורה לא תביר יצריה איך בטעמא קלישא דהם גרמו המיתה התירו ומה יושיענו מאי דהם גרמו מיתה כדי לבטל ההרהור. אך האמת הוא דאם אמרו דבשעת אנינות לא תביר יצריה היינו ביחוד דכי איכא יחוד היצר מתגבר ולא מהני אנינות אבל כי ליכא יחוד הצער מהני לבטל ההרהור והתם דאמרו דאינו נקבר באיש ושתי נשים איכא יחוד וכן כתב הרב עיון יעקב בפשיטות ע"ש. ומ"ש מההיא דהיה לבה נאה וכו' לא שמא מתיא דהיינו על דרך מ"ש דמגריה יצה"ר בנפשיה. ומ"ש מפרק החליל וספדה הארץ משפחות וכו' מוכרח דהוא לפנים משורת הדין ואין להביא ראיה משם. ותו דגם לדידיה מוכרח לומר כן ודו"ק:

מפני מה נענש אבנר מפני שהי"ל למחות בשאול. פירש"י ז"ל בהריגת נוב עיר הכהנים והקשה עליו מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות דאמרו סוף פרק נגמר הדין בור וסירה גרמו לו וכו' ועל כן נראה לפרש הך דקאמר דלא מיחה היינו מבור וסירה שהי"ל למחות בשאול לומר כמה צדיק הוא שלא הרגך וכו' כפירש"י ז"ל שם עכ"ד וקשה על הרב ז"ל דלמ"ד שהי"ל למחות היינו דקאמר דוד הע"ה ידיך לא אסורות כדקאמר הש"ס ודוד הע"ה בא לפייס את העם ואיך אומר להם שבעון שלא מיחה לשאול עליו נהרג. ותו דמוכח בסוגיין דלמ"ד שלא מיחה ה"ד שלא מיחה ואי מהתם דבור וסירה לא די שלא מיחה אלא החזיק ידי שאול דלא צדק דוד שהיה בידו להרגו אלא בור וסירה היו וא"כ לא הל"ל שלא מיחה אלא שסייע ח"ו לשאול. ותו דאינו מדה כנגד מדה וע"כ פירש"י על הריגת נוב עיר הכהנים ובזה הכל מתוקן. והרב ישרש יעקב ז"ל הביא משם הרב זהב שיבה ז"ל בגוף המאמר קצת מהאמור ותריץ יתיב דשם אמרו בור וסירה גרמו וכאן אמרו מפני מה נענש והכונה דבור וסירה גרמו לגרור שלא ימחה בהריגת נוב עיר הכהנים ועל זה נענש ע"ש והרב עיון יעקב הביא מ"ש פרק נגמר הדין דיואב הרגו על שלא הציל עשאל בא' מאבריו וכתב דבנרדף עצמו א"צ להצילו בא' מאבריו ע"ש וכ"כ הרב כנה"ג ח"מ סימן תכ"ה אך מדברי רש"י ז"ל פרק בן סורר נראה דאפילו בנרדף איתיה להא דיכול להציל מא' מאבריו וכמ"ש במ"א בס"ד:

יראת ה' היא תתהלל זה פלטי ן' ליש. שמעתי מעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שהיה אומר משם רבו הרב הגדול מהר"א יצחקי ז"ל שדקדק אמאי כינהו לפלטי בשם אשה דכתיב אשה יראת ה' היא תתהלל ופירש כי הנה שאול וב"ד בהסכמת כל הסנהדרין סברו דקדושי דוד טעות וכחד שינויא דהרשב"א בתשובות סימן אלף קפ"ט למה שהחזירה דוד הע"ה. ופלטי החמיר על עצמו אף שבהוראת ב"ד הגדול כדין נשאה וז"ש שקר החן זה יוסף והבל היופי זה בועז אמנם אחת היתה וגדולה היא ענין פלטי שהיתה אשתו לדעת סנהדרין ופירש והוא אומרו אשה כלומר בהיותה אשה הראויה לו ע"פ ב"ד הגדול ועכ"ז יראת ה' היה לו ונעץ הרב וכו'. היא תתהלל עכ"ד:

זה דורו של חזקיה. אפשר דכיון דדריש ליה בעסק התורה ניחא דנקט אשה יראת ה' על דרך שאמרו פרק בא לו (יומא דף ע"א) אליכם אישים אקרא א"ר ברכיה אלו תלמידי חכמים שדומים לנשים ועושים גבורה כאנשים פירש"י שדומים לנשים ענותנים ותשושי כח ונקטיה גבי דורו של חזקיה שהיו עוסקים הרבה בתורה ואמר אשה שהיו דומים לנשים ענותנים ותשושי כח והיו לאחדים באהבה רבה ולכן נקט אשה בלשון יחיד וכיון שהי"ל ענוה לזה הי"ל יראת ה' כמ"ש פ"ק דע"ז לחד גירסא ענוה מביאה לידי יראת חטא והוו יראת חטאם קודמת לחכמתם ולכן נתגברו בתורה דכיון דהיו ענוים הלכה כמותם כמ"ש פ"ק דעירובין גבי בית הלל וא"כ היא תתהלל. ועוד רמז כי העניו השכינה שורה בו וידוע כי השכינה נקראת יראת ה' וז"ש אשה ע"י הענוה שדמו לאשה יראת ה' זכו לשכינה שתשרה בהם ועי"ז הצליחו בתורה היא תתהלל. ועוד רמז כי בכל תוקף עסק התורה שעסק חזקיה המלך היה צריך לישא אשה ואם לאו קרי עליה כי מת אתה ולא תחיה וזה רמז אשה צריך לישא אשה הגם שזכה שהוא ודורו קורא אני עליהם אשה יראת ה'. ולמאן דדריש זה דורו של ר' יהודה בר אלעאי נקט אשה שהיו ענותנין וחלשים ג"כ מחמת רוב העניות וכדקאמר שהיו מתכסים ששה בטלית אחד מרוב העניות. ואפשר דהיו מכונים להתכסות ששה בטלית אחד כי ששה הוא ו' הרומז לז"א וטלי"ת גימטריא עשר פעמים מ"ה כמ"ש מ"נ והוא סוד א"מ להמשיך א"מ לז"א בכל יוד ספירות ועוסקים בתורה להמשיך מוחין דאו"א ליחדו עם מלכות: