סנהדרין כג ע"א

דף כג - א

מתניתין:

פרק זה חוזר לבאר את דיני בית דין ודיני עדות.

דיני ממונות בשלשה.

מבואר בפרק ראשון, שדיני הודאות והלואות נידונין אף בפני שלשה הדיוטות, ואילו גזילות וחבלות צריכין בית דין מומחין.

שלשה מומחין, ואף שלשה הדיוטות [עיין תוס' ה א ד"ה דן], ואף יחיד מומחה, יכולים לכוף את הנתבע לבוא להתדיין לפניו, אם הנתבע מסרב.

אך אם הנתבע אינו מסרב להתדיין, ומוכן לבוא לבית דין, אלא שטוען שאין בית דין זה מקובל עליו, אם משום שהם הדיוטות, או משום שהם קרובים, או שרוצה לילך לבית דין אחר שבאותה העיר - אזי בעלי הדין "בוררין" להם דיינים מוסכמים על שניהם.

ברישא של משנתנו מבארת המשנה, איך בוררין להם דיינים.

בעל דין זה בורר לו בית דין אחד, שהם שלשה דיינים, וכן בעל דין זה השני בורר לו בית דין אחד, שהם שלשה דיינים.

ושניהן, שני בעלי הדין, בוררין להם עוד בית דין אחד, וביחד הם תשעה דיינים. אלו הם דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: שני דיינין. כלומר, שני בתי הדין, הם בוררין להן עוד בית דין אחד, ולא בעלי הדין.

והגמרא תבאר למה צריכים תשעה דיינים, והרי שנינו "דיני ממונות בשלשה".

ועתה מבארת המשנה, האם יכול בעל דין אחד לפסול את הדיינים [או דיין] שבירר הבעל דין שכנגדו, ולומר: לא אדון לפניו!

בעל דין זה, פוסל דיינו של זה, ובעל דין זה, פוסל דיינו של זה [והגמרא תבאר האיך יתכן לפסול], אלו הם דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אימתי יכול לפוסלו, בזמן שמביא עליהם על הדיינים ראיה בעדים, שהן קרובין [לתובע או לנתבע, או קרובין זה לזה], שאינם רשאים לדון במקרה הזה, או שהן פסולין לדון בכלל, כמו גזלנים ועוברי עבירה, שאינם רשאים לדון כלל. אבל אם היו הדיינים המבוררים כשרין, שאינם קרובים או עבריינים, או שהן מומחין מפי בית דין, כלומר, מומחין לרבים, אינו יכול לפוסלן.

ועתה מבארת המשנה, אם יכול צד אחד לפסול את עדי הצד השני.

בעל דין זה, פוסל עדיו של זה, ובעל דין זה, פוסל עדיו של זה. אלו הם דברי רבי מאיר. [והגמרא תבאר: איך יתכן לפסול עדים שאינם קרובים או פסולים, לדעת רבי מאיר, כי אם הם קרובים או פסולים, גם חכמים סוברים שאפשר לפוסלם].

וחכמים אומרים: אימתי יכול לפוסלן? בזמן שמביא עליהן, על העדים, ראיה בעדים שהן קרובין הפסולין להעיד, או פסולין גזלנים ועוברי עבירה. אבל אם היו כשרין - אינו יכול לפוסלן.

גמרא:

שנינו במשנתנו: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. ומשמע ^[1] שכל אחד בורר לו בית דין של שלשה, ועוד שלשה הנבררים על ידי בעלי הדין או על ידי בית הדין, וכל התשעה דנים, לכן מקשה הגמרא, הרי די בשלשה דיינים לדיני ממונות!

מאי פירוש זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד? הרי בתלתא שלשה דיינים סגי די לדון!

ומתרצת הגמרא: הכי קאמר: כשזה בורר לו בית דין אחד, וזה בורר לו בית דין אחד ואין ביניהם הסכמה - שניהם בוררין להן עוד בית דין אחד המוסכם על שניהם.

דהיינו, אכן, ידונו שלשה. ופירוש המשנה הוא כך: אם בעל דין אחד רוצה לדון בפני בית דין אחד, ובעל דין השני רוצה בית דין אחר, אזי אין דנים לא בפני זה ולא בפני זה, אלא בפני בית דין שלישי המוסכם על שני הצדדים [ובקיצור: צד אחד אינו יכול לקבוע לפני איזה בית דין יתדיינו, אלא בהסכמת שני הצדדים.]

ומקשה הגמרא: והאם אפילו הלוה מצי לעכב יכול לומר לא אתדיין לפני בית הדין שבירר המלוה?!

והא, בסוגיא אחרת לקמן אמרו שהלוה אינו יכול לעכב, ששם [לא ב] אמרה הגמרא, שאם צד אחד רוצה לילך לבית הועד, והוא מקום קיבוץ תלמידי חכמים, ואומר כן בכוונה כדי שהצד השני יתבייש מהם, יכול לכופו להתדיין לבית הועד.

ועל דין זה אמר רבי אלעזר: לא שנו שיכול לכופו לילך לבית הוועד - אלא דאמר מלווה נלך לבית הוועד, שאז חייב הלוה ללכת עמו לשם, ולעמוד שם לדין. אבל אם הלוה רוצה לילך לבית הוועד, לא חייב המלווה להסכים לכך, אלא כופין אותו את הלוה, ודן בפני בית דין שבעירו. והטעם, מפני שהלווה משועבד להמלווה, משום "עבד לוה לאיש מלוה".

ואם כן קשה, איך רצו לפרש את המשנה שכל צד יכול לסרב לילך בפני בית הדין שבירר הצד השני?

ומתרצת הגמרא, כי זה שהלוה אינו יכול לסרב לילך לבית דין שבירר המלווה, אמור רק בבית דין מומחין, אבל אי אפשר לכופו להתדיין בפני בית דין שאינם מומחין ["ערכאות שבסוריא"].

ולפי זה מדובר במשנתנו בערכאות שבסוריא.

כמו דאמר רבי יוחנן בהמשך המשנה: בערכאות שבסוריא שנו, שהמשנה מדברת בדיינים שאינם מומחים ^[2].

הכא נמי ברישא, בערכאות שבסוריא שנו, ולכן יכול הנתבע לסרב להתדיין לפניהם, אבל אם התובע תובעו בפני בית דין מומחין, לא יכול הנתבע לסרב.

רב פפא מוסיף עוד פירוש, לפי דרך זו, שמדובר בשני בתי דין באותה העיר, ושניהם מומחין, ואז יכול הנתבע לברור לו בית דין כרצונו, שהרי אינו מטריח את התובע לילך למרחקים למקום בית הוועד, ובאופן זה אומרת המשנה שאם אינם מסכימים, זה לבית דין של זה, הרי הם בוררין להם בית דין המוסכם על שניהם.

רב פפא אמר: לא חייבים להעמיד את המשנה דוקא בערכאות שבסוריא. אפילו תימא תאמר, שמדובר במומחין, אלא שמדובר, בכגון בי דינא דרב הונא ובי דינא דרב חסדא, ששניהם היו בעיר אחת, ^[3] שאז, אם התובע בירר לו בית דין אחד מהן, עדיין יכול הנתבע לסרב להתדיין לפניו, ולדרוש להתדיין עמו בבית דין האחר, משום דקאמר ליה הנתבע לתובע: מי קא מטרחנא לך, האם אני מטריח אותך ללכת למרחקים.

לסיכום: בערכאות שבסוריא, או בשני בתי דינים בעיר אחת, לא יכול צד אחד לכוף את הצד השני להתדיין לפני בית הדין שבירר.

אלא צריך בית דין המוסכם על שניהם, ובאופנים אלו כותבת המשנה ששניהן בוררין להם בית דין המוסכם על שניהם.

אבל בבית דין מומחין, אם מציע ללכת לבית הועד, יכול המלוה [התובע] לסרב להתדיין לפניו. ואין הלוה יכול להטריח את המלוה לבית הועד, אלא חייב להתדיין לפני בית הדין שבירר המלוה. ובאופן זה אין המשנה מדברת.

ומקשה הגמרא, שביאור זה במשנה, אף שהוא נכון לדינא, ואף שאפשר לפרש כן דברי רבי מאיר, אבל המשך לשון המשנה, אי אפשר לפרש כן. שהרי -

תנן: וחכמים אומרים, שני ה"דיינין" [שלפי פירוש זה הוא שני בתי הדין] בוררין להן עוד בית דין אחד.

ואי סלקא דעתך, אם עלה בדעתך, כמו דקא אמרינן, כמו שפירשנו, שבית דין הם שמבררין להם בית דין אחר, האם בית דין, בתר דפסלי להו, שאין שני הצדדים נותנין בהם אימונם, אזלו ובררו להו, הולכים ומבררים בי דינא אחריני בית דין אחר?! מי יסכים לכך, הלא אינם מקובלים על בעלי הדין, ולא ניתנת להם סמכות זו, מחוסר אימון.

ועוד קשה על פירוש זה: מאי פירוש "זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד", שמשמעות הלשון היא שכך הוא הדין. והלא לדברי הפירוש הזה, דבר זה אינו אלא במקרה מסוים, כאשר אינם מסכימים, אזי בוררין להם בית דין שלישי. ולפי ביאור זה היה צריך להיות לשון המשנה: אם בירר זה אחד וכו'.

ולכן, הגמרא חוזרת בה מהפירוש ששני בעלי הדין או שני בתי דיינים בוררים להם בית דין שלישי, ומבארת שכל בעל דין בורר לו דיין אחד, והדיין השלישי יבורר או על ידי בעלי הדין או על ידי הדיינין. ומתורצת הקושיא הראשונה.

ועוד, שאין הכוונה שחייבים לעשות כן, אלא שרצוי להרכיב בית דין באופן הזה. והגמרא תבאר מה התועלת בדבר.

אלא, הכי קאמר תנא של המשנה: זה בורר לו "דיין" אחד, וזה בורר לו "דיין" אחד, ושניהם בוררין להן עוד דיין אחד.

ודנה עתה הגמרא: מאי שנא דעבדי הכי!? מדוע הם עושים כך, כלומר, למה אינם מתדיינים בבית דין הקבוע בעיר, ומה התועלת [והעדיפות] בדבר.

אמרי במערבא, אמרו בארץ ישראל משמיה בשם דרבי זירא: מתוך שזה בורר לו דיין אחד, שנותן בו אימונו שיהפוך בזכותו, ככל יכולתו, וכן זה בורר לו דיין אחד, ושניהן שני בעלי הדין בוררין להן עוד אחד המוסכם על שניהם, ומהפך בזכות שניהם, לכן יצא הדין לאמיתו. ששני בעלי הדין יהיו מרוצים מפסק הדין, ואף המפסיד בדין ישמע בקול פסקם [מה שאין כן אם יפסיד בבית דין קבוע בעיר, הוא לא יהיה מרוצה מפסק הדין] ^[4].

שנינו במשנתנו: וחכמים אומרים: שני דיינין בוררין להן עוד אחד.

הגמרא סברה שטעמם של חכמים הוא, משום שאין שני הדיינין מסכימים שכל אדם ישב עמהן. ואילו רבי מאיר אינו מסכים לסברה זו.

לכן שואלת הגמרא: האם נימא נאמר, כי בדרב יהודה אמר רב - קא מיפלגי, חולקים חכמים ורבי מאיר.

דאמר רב יהודה אמר רב: אין העדים חותמין על השטר עם כל אדם, אלא אם כן יודעין ומכירים מי הוא העד השני אשר חותם עמהן, שמא הוא עד פסול, ותתבטל העדות כולה, ונמצאו אלו בושים בדבר. ^[5]

רבי מאיר לית ליה אינו סובר את הדין דרב יהודה אמר רב, ולכן גם בדיינים הוא סובר שאין צריכין הסכמת שני הדיינין על השלישי שישב עמהן. ואילו רבנן אית להו דרב יהודה אמר רב, לכן הם סוברים שהדיינין בוררין להם את השלישי [וקשה לומר שדין רב יהודה אמר רב אינו מוסכם על כל התנאים].

ומתרצת הגמרא: לא מוכרחים לומר כן.

אלא דכולי עלמא כל התנאים אית להו דרב יהודה אמר רב.

ודעת הדיינין - כולי עלמא לא פליגי, אין מחלוקת, דבעינן שצריכן הסכמתם עם מי הם יישבו לדון. ^[6] כי פליגי, במה חולקים רבי מאיר וחכמים לגבי דעת בעלי דינין מי יהיו כל דייניהם.

רבי מאיר סבר: דעת בעלי דינין - נמי בעינן, כדי שבעלי הדין יהיו מרוצין מפסק הדין. ואילו רבנן סברי: דעת הדיינין - בעינן, דעת בעלי דינין - לא בעינן.

ואגב שהביאו מאמר רב יהודה אמר רב, מביאים ברייתא המורה עוד דינים [והנהגות מוסריות] דומים.

גופא, שנינו לעיל, אמר רב יהודה אמר רב: אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן.

תניא נמי הכי, וכן שנינו בברייתא כדבריו: כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין: לא היו חותמין על השטר, אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן.

ולא היו יושבין בדין, אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן.

ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן, שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב עם עם הארץ בסעודה.

שנינו במשנתנו: זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה.

ומקשה הגמרא: כל כמיניה, וכי יש כזה כח בידו, דפסיל דייני!? שיכול לפסול את הדיין שבירר הצד השני?! והלא אינו מביא עליו ראיה שהוא קרוב או פסול?!

ומתרצת הגמרא: אכן אם בירר דיינים מומחין, גם רבי מאיר מודה שאינו יכול לפוסלם, אלא שהמשנה מדברת שבירר דיינים שאינם מומחין.

אמר רבי יוחנן: בערכאות שבסוריא ^[7] שנו, נשנו דברי רבי מאיר. ^[8] ואותם יכול לפסול.

אבל דיינים מומחין - לא סובר רבי מאיר שיכול לפוסלם, ולומר "איני רוצה להתדיין לפניהם".

ומקשה הגמרא על אוקימתא זו: הא, הלא ממה דקתני סיפא, משמע שרבי מאיר סובר שאפילו מומחין יכול לפוסלם, לפי ששנינו בהמשך המשנה: וחכמים אומרים, אימתי אנו מודים שיכול לפסול, בזמן שמביא צד אחד ראיה עדים שהדיינים שבירר הצד השני הן קרובין או פסולין. אבל אם היו כשרין או מומחין מפי בית דין - אינו יכול לפוסלן.

ומכלל דברי חכמים אנו למדים, דרבי מאיר - מומחין נמי קאמר שיכול לפוסלם, שאם לא כן, במה חולקים חכמים על רבי מאיר.

ואם כן, חוזרת הקושיא "כל כמיניה", האיך יפסול דיינים מומחין?!

ולכן מעמידה הגמרא אוקימתא שלפיה אין מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים במומחין, שבודאי אינו יכול לפוסלם, וכן אין מחלוקת בקרובים ופסולים, שבודאי יכול לפוסלם, אלא שהם חולקים בערכאות דסוריא, שלדעת רבי מאיר יכול לפוסלם, ולדעת חכמים אי אפשר לפוסלם. וכך פירוש דברי המשנה הוא:

הכי קאמרי חכמים: אבל אם היו כשרין, שאינם קרובין או פסולין, הרי אף שהם יושבי קרנות, נעשו כמו מומחין מפי בית דין, ואינו יכול לפוסלן.

ועתה הגמרא מקשה על אוקימתא זו, מדברי הברייתא.

תא שמע, בא שמע ראיה נגד אוקימתא זאת ממה ששנינו בברייתא: אמרו לו חכמים לרבי מאיר: לא כל הימנו, אין לו את הכח והזכות, שפוסל דיין שהוא מומחה לרבים!

ומוכח, שחכמים חולקים עם רבי מאיר בדיין מומחה.

ומתרצת הגמרא: גם בלשון הברייתא צריכים להעמיד שמדובר בערכאות דסוריא.

אימא, תאמר ותשנה באותה הברייתא, שכך אמרו חכמים לרבי מאיר: לא כל הימנו שפוסל דיין "שהמחוהו רבים עליהם", כלומר, שהוא מקובל על דעת רבים, למרות שהוא יושב קרנות. ועל כך חולק רבי מאיר וסובר שאפשר לפוסלו, ולומר "לא אדון אלא בפני דיין מומחה מפי בית דין".

ועתה הגמרא מביאה ברייתא אחרת, שמשמע ממנה, כדברי אוקימתא זו.

תניא נמי הכי: לעולם הוא פוסל והולך עד שיקבל עליו [בפני] בית דין שמומחה לרבים, כלומר, דיין מומחה, דברי רבי מאיר. הרי שרבי מאיר מודה שאינו יכול לפסול דיין מומחה.

אך על אוקימתא זו מקשה הגמרא, מהמשך דברי המשנה.

שהרי שנינו במשנתנו "זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר". ואין מדובר שהוא רוצה לפסלו מטעם קרוב או פסול, שהרי מדברי חכמים "אימתי בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרין - אינו יכול לפסלן", משמע שרבי מאיר סובר שעל אף שאינם קרובין או פסולין יכולים לפסלן.

ואם כן, סובר המקשן, שאם רבי מאיר סובר, שיכול לפסול עדים בלי שיביא ראיה שהוא קרוב או פסול, כן יכול לפסול דיין בלי שיביא ראייה שהוא קרוב או פסול.

וקשה, על מה שתירצו, שרבי מאיר סובר שאינו יכול לפסול דיין מומחה.

והא והלא עדים - כמו מומחין דמי, היינו, שפוסלן בלי ראיה שהם קרובים או פסולים, ובכל זאת אמר רבי מאיר: זה פוסל עדיו של זה, וזה פוסל עדיו של זה.

ומתרצת הגמרא, שבודאי אין פירוש דברי רבי מאיר שיכול לפסול עדים בלי ראית קרוב או פסול [והגמרא תבאר באריכות ותעמיד את המשנה שאינה כפשוטה - אלא באופן מסוים].

הא, הלא איתמר שנינו עלה על הסיפא דמשנתנו: אמר ריש לקיש: האם יתכן שרבי מאיר, שהוא פה קדוש, יאמר דבר זה, שבעל דין יכול בשרירות לב לפסול עדים שהביא הצד שכנגדו, בלי להביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין?!

אלא, מבאר ריש לקיש, ומעמיד את המשנה: תני, צריך לשנות בלשון המשנה בלשון יחיד: עדו. שרוצה לפסול רק עד אחד.

וטרם שהגמרא מבארת את אוקימתת המשנה לפי דברי ריש לקיש, מבררת הגמרא את דעת ריש לקיש: למאי, לאיזה דבר הביא צד אחד עד אחד, והשני רוצה לפסלו.

אילימא אם נאמר לעדות ממון.

קשה, למה צריך בעל הדין לפוסלו, הרי רחמנא פסליה התורה פסלתו עד אחד להוציא ממון על פיו!

ואי, ואם מביא עד אחד לחייבו שבועה, קשה, הימוני מהימן, התורה האמינתו לעד אחד להשביע, כבי תרי, כמו שני עדים לענין ממון!

והגמרא מבארת את דברי ריש לקיש, שמדובר באופן שבעלי הדין הסכימו ביניהם להאמין לעד אחד, ועתה רוצה צד אחד [או שני הצדדים] לחזור בו, ובאופן זה חולקים רבי מאיר וחכמים, שלדעת רבי מאיר יכול לחזור בו, וזה הפירוש "זה פוסל עדו של זה", וחכמים סוברים שאינו יכול לחזור בו, כיון שקיבלוהו עליו. ^[9]

לא צריכא, המשנה מדברת, באופן דקבליה עליה, הבעל דין הסכים לקבלו כמו בי תרי, שלעדותו יהיה תוקף נאמנות של שני עדים, ועתה הוא רוצה לחזור בו מקבלתו.

ומקשה הגמרא: מאי קמשמע לן, מה בא רבי מאיר להשמיענו, דמצי הדר ביה, שיכול הוא לחזור בו, והרי דין זה תנינא, שנינו אותו במשנה הבאה: אמר לו, צד אחד לצד השני, "נאמן עלי אבא", אבי נאמן לדון בינינו, למרות שהוא פסול מן התורה להיות דיין בהיותו קרוב, או שאמר לו "נאמן עלי אביך", או שאמר לו "נאמנין עלי שלשה רועי בקר", אנשים פשוטים שאינם מומחין, ועתה רוצה לחזור בו, רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו. וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו.

דיני ממונות בשלשה. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כו'. אסיק' מתוך שזה בורר דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהם בוררין להם [עוד] אחד יוצא הדין לאמיתו והני מילי בב"ד אחד אבל בשתי בתי דינין לוה לא מצי מעכב כר' אלעזר דאמר לא שנו אלא מלוה אבל אם אמר לוה לב"ד הגדול אזילנא כופין אותו ודן בעירו. א"ר יוחנן ובערכאות שבסוריא אין כופין וחכ"א שני הדיינין בוררין להן עוד אחד. אסיקנ' דעת הדיינין להתרצות מי ישב עמהן כולי עלמא לא פליגי דבעינן כדתניא נקיי הדעת שבירושלים לא היו חותמין בשטר עד שידעו מי חותם עמהן. ואין יושבין בדין עד שידעו מי ישב עמהן. ואין נכנסין בסעודה עד שידעו מי נכנס עמהן כי פליגי בדעת בעלי דינין [ר"מ סבר דעת בע"ד] בעינן ורבנן סברי לא בעינן דעת בעלי הדין:

זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה ואקשינן כל כמיניה למפסל דייני ואוקמה ר' יוחנן למתניתין בערכאות שבסוריא אבל מומחין לא והא מדקתני סיפא וחכ"א אימתי יכול לפוסלן בזמן שמביא ראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם היו כשרין [או] מומחין אין יכול לפוסלן מכלל דר' מאיר אפילו במומחין פליגי וקתני יכול לפוסלן ושנינן הכי קתני אם היו כשרין נעשו כמומחין ואין יכול לפוסלן. נמצאת חלוקתן בכשרין ולא במומחין אבל במומחין אפילו ר' מאיר מודה שאין יכול לפוסלן. תניא נמי הכי לעולם פוסל והולך עד שיקבל עליו בפני ב"ד מומחה לרבים דברי ר' מאיר ש"מ דבמומחה מודה ר' מאיר:

זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר' מאיר אמר ריש לקיש פה קדוש יאמר דבר זה תני עדו וכגון דקבליה עליה כבי תרי.

גמרא: מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. פי' רש"י ז"ל דמשמע זה בורר לו ב"ד א' וזה בורר לו ב"ד אחד ושניהן בוררין להם עוד אחד הרי ט' וה"פ למה לי הא בתלת סגיא ומפרקי' ה"ק כשזה בורר לו ב"ד אחד וזה בורר לו ב"ד אחד ופוסל אותו ב"ד שבירר חבירו שניהן צריכין לברור לברור להן אחר ואינן יכולין לכוף זה את זה.
וזה הפירוש אינו נכון, שאין במשמע משנתנו ב"ד אלא אחד מן השלשה שפתח בהן וכדקאמרינן בהדיא ואי ס"ד כדקאמרינן ב"ד בתר דפסלי להו אזלי ובררי להו בי דינא אחרינא אלמא אנן הוא דמתרצי ב"ד ומעיקרא קס"ד דיין אחד ועוד אי מעיקרא קס"ד ב"ד וקשיא ליה היכי מתרץ זה בורר לו ב"ד אחד וזה בורר לו ב"ד א' היינו הך היינו שאין ללשון המקשה ללשון המתרץ שום שנוי אלא הכונה הזו שהרב מפרש בה וה"ל לפרושי זה בורר לו ב"ד א' ופוסלו וזה ב"ד א' ופוסלו ועוד דאי מעיקרא קס"ד ב"ד ודאי כשחבירו פוסל בית דינו הוא שאין במשמע ב"ד אח' לא שלשה ולא תשעה אלא ב"ד שלם הצריך לדיני ממונות ועל כרחו כשזה בורר וזה פוסל הוא.
אלא ה"פ: דמעיקרא אי דיין אחד קתני קשיא ליה ואי ב"ד א' קתני קשיא ליה דאי אחד קאמר מאי זה בורר וזה בורר דודאי זה בורר לדעתו של חבירו דלברור לעצמו בעל כרחו של חבירו אינו יכול דהא קתני זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה אלא על כרחין כולם לדעת שניהם הם נבררי' ולדעתם יושבין בדין וא"כ מאי זה בורר מאי ברירה זו עושה כאן ולפו' הכי בעי סתם היכי קתני אי ב"ד או דיין ומעיקרא מתרץ ב"ד ופרכי' והדר מתרץ ומהדר למאי דקשיא ליה מ"ש דעבדי הכי כיון דדעת שניהם הוא צריך ומתרץ שמתוך כך יצא הדין לאמתו דצייתי בעלי דינא ומגלי להו טענתייהו כדפירש"י ז"ל.
והא דאקשינן ואפילו לוה מצי מעכב והא אמר רבי אלעזר משמע דקס"ד מעיקרא שזה בורר לו ב"ד שבעירו וזה מעכב ובורר לו ב"ד של עיר אחרת דתרי בתי דינין בעיר אחת לא עבדי אינשי והיינו דקשיא ליה דר"א דהא טעמיה דר"א כדי שלא יוציא מנה על מנה הוא ובעיר אחת ליתיה להאי טעמא והיינו דאמר רבא כגון ב"ד דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה מאי קא מטרחנא לך אלמא עד השתא בדקא מטרח ליה איירינן. ופי' הענין דרב הונא ורב חסדא כל אחד קבוע לו בית דינו בבית מדרשו חוץ למדינה זה למזרח וזה למערב ובני מדינה קרובים לזה כמו לזה דלא מטרח ליה.
ואוקימנא בערכאות שבסוריא. וקשיא לי תינח לר"מ דקאמר בסיפא פוסל דיינו של חבירו כמו ערכאות אלא לרבנן היינו פוסל דקאמר בסמוך ואי סלקא דעתך כדקאמרינן ב"ד בתר דפסלי להו אזלי ובררי בי דינא אחרינא ועוד לר"מ זה פוסל דיינו של זה דקתני סיפא היינו רישא. ויש לומר רישא קתני שאם זה בורר לו בית דין של שלשה בערכאות זה פוסלן ואומר איני דן אלא בפני בית דין של פלוני ופלוני וסיפא קתני גוונא אחריתי שאפילו זה בורר דיין אחד לעצמו זה פוסל אותו כדברי רבי מאיר אבל לרבנן אינו יכול לפסול דיין א' של חבירו לפי שזה אומר לו ברור אתה לעצמך אותו חכם שאתה רוצה בו וישכו שניהם בדין.
ומסתברא שאינו פוסל בערכאות אלא משום מומחין שאם זה בורר ערכאות זה בורר לו מומחין. מדהוינן עלה מדר"א וכן פירש"י ז"ל לקמן בשמעתין (סנהדרין כג ע"ב) ודיינין בערכאות כדאוקימנא ולאו פסול ממש קאמר אלא בעינא מופלא.
ולפום הכי מתניתין הכי קתני זה בורר לו בית דין א' בעירו בערכאות וזה פוסלו דאמר במקום הווע' אני רוצה וזה בורר לו אחד בערכאות וזה פוסלו משום מקום הוועד עד שיהיו שניהם בוררין להם עוד בית דין אחר בערכאות שבעירם לדעת שניהם והא דקתני הכי זה בורר וזה בורר לומר דבין מלוה ובין לוה מצו מעכבין. ומיהו רבא דמוקי לה במומחין כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא לאו משום מעליותא פסלי בהו דלא מדכרינן הכא בשמעתין מומחה וגדול ממנו אלא בערכאות ומומחין קא איירינן הכא אלא משום מאי מטרחנא ליה הוא פוסלן הא אפילו במומחין ושוין. ומשמע דאף על גב דלא אוקימתא דמתניתין במסקנא מכל מקום דינא הכי כדרבא וכן אומרין בשם ר"ח ז"ל.
נקטינן מינה דבערכאות היכא שזה בורר לו בית דין פלוני יכול הלה לומר איני דן בערכאות אלא אחר בית דין מומחה אני מהלך ואפילו לוה מצי מעכב ואף על פי שערכאות כאן ומומחה בעיר אחרת והיינו אוקימתא דמתניתין דקא מתרץ מעיקרא כדפרישית.
אבל אם היה בית דין זה מומחה זה אומר כאן וזה אומר בבית הווע' מלוה מצי מעכב אבל לוה לא והיינו דרבי אלעזר.
שניהם בעיר אחת אי נמי כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא שבני מדינה קרובים לזה כמו לזה שניהם מעכבין כיון דשניהם מומחין או שניהם ערכאות והיינו דרבא.
אבל זה אומר לפני בית דין מומחה של פלוני וזה אומר לפני פלוני שגדול ממנו שומעין לזה שאמר כהלכה שנאמר צדק צדק תרדוף הלך אחר בית דין יפה.
נחלקו בברירה של בית דין (אחר) [אחד – פי' דיין אחד] וזה בורר לו (אחר) [אחד] של ערכאות וזה אומר איני דן אלא לפני מומחין לא כל הימינו שפוסל דינו של חבירו אלא יברור הוא לעצמו המומחה וישבו שניהם עם השלשה בדין ואפילו מלוה לא מצי מעכב והיינו סיפא דמתניתין וחכמים אומרים אימתי וכו' והני מילי בדיין של ערכאות דמתוך שרגילין לישב בדין אי אפשר דלא בקיאי בדיני אבל בירר לו אחד מיושבי קרנות שומעין לזה שאומר לפני מומחין דהא קאמרי רבנן טעמא לא כל הימינו שפוסל דיין שהמחוהו רבים עליהם הא לא המחוהו רבים פוסלו.
ויש מפרשים דערכאות גריעי משאר הדיוטות ולאו מילתא היא דהא לא ממעטינן מינייהו בכולא שמעתא אלא מומחין ממש ועוד דיין של עצמו [פי' – אם קיבל בעצמו רועי בקר] נמי פוסל לר' מאיר ולרבנן עד גמר דין. ועוד שאין הרבים ממחין עליהם רועי בקר (אלא) כדייני סדום, אלא כדפרישית.
וכל הנך מילי כששניהן רוצין לבא לבית דין אלא שזה בורר וזה בורר אבל כשאין שניהם רוצין אלא אחד תובע לפני בית דין ואחד מסרב לדון עמו כלל כל שלשה אפילו יושבי קרנות כופין ודנין אותו ודיניהם דין וכן יחיד מומחה כופה ודן ואע"ג דלא קבלוה עלייהו כלל (והני) [והכי] שמעתתא דפרק קמא וכן אמרו בירושלמי (א,א) מומחה שכפף ודן דינו דין וה"ה לשלשה.
ומצאתי בירושלמי (ג,ב) אמר רבי אלעזר זה אומר בטבריא וזה אומר בצפורי שומעין לזה שאומר בטבריא כלומר שהוא מקום הוועד כדאמרינן בגמרין לקמן ואפילו הוא בטבריא והוא בצפורי כלומר מבית דין גדול לקטן. אמר (רבי הלכך כד יימר) [ר' לא והאי דמר] ר' אלעזר זה אומר בטבריא וזה אומר בצפורי (דאינון) [באינון] דהוון יתיבין בחדא משכנא מכה ולכה תשעה מילין מכה ולכה תשעה מילין זה אומר בטבריא וזה אומר בצפורי שומעין לזה שאומר בטבריא א"ר ייסה ותשמע מינה תרין בר נש דהוו לון דין בטבריא זה אומר בבית דין גדול וזה אומר בבית דין קטן שומעין לזה שאומר בבית דין גדול שמעינן מינה דבעיר אחת הולכין מן המומחה לגדול ממנו ועל הדרך שפירשתי למעלה.
והוי יודע שכל מומחה האמור בשמועה זו הוא מומחה לרבים ואינו הסמוך בר' אלא דגמיר וסביר בלחוד וכשר הוא לדון בדיני ממונות ביחידי כדתניא בפרק קמא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו ביחידי. ופירש"י ז"ל דכתיב בצדק תשפוט עמיתך וקסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן. וזה אינו נכון דאם כן נימא תיהוי תיובתא דמאן דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן ואמאי לא איתותב מינה בגמרא וקיימא לן נמי דהלכתא עירוב פרשיות כתוב כאן ועוד יש לתמוה עליו ז"ל שהרי מומחה לרבים האמור כאן אינו אלא הדיוט של תורה כלומר שאינו נסמך בר' ומן התורה כשאר יחידים הוא ואפשר שבא הרב ז"ל לומר דיחיד הדיוט כשר מן התורה בהודאות והלואות מדכתיב בצדק תשפוט עמיתך אלא שגזרו בו משום יושבי קרנות הלכך אם היה מומחה לרבים וידוע שאינו מיושבי הקרנות מוקמינן לה אדינא דאורייתא ודן אפילו ביחידי.
מכל מקום אינו נכון להעמי' בדינא כדברי רב אחא בלבד וכל שכן שאין הלכה כמותו אלא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים ביחיד דברי הכל היא כמאן דאמר אין עירוב פרשיות כתוב כאן יחיד מומחה דינא ושלשה תקנתא גזירה משום יושבי קרנות למאן דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן כולה תקנתא כשם שהכשיר בשלשה שלא תנעול דלת בפני לווין הכשירו ביחיד מומחה לרבים דקא גמיר טפי מינייהו וסביר כרב נחמן ואף על פי שהוא הדיוט של תורה.
ויש אומרים דלרב אחא בריה דרב איקא אפילו תימא עירוב פרשיות כתוב כאן חד כשר דגלי רחמנא בצדק תשפוט עמיתך וכן אני סובר דלרבה ורבי אבהו אפילו תימא אין עירוב פרשיות כתוב כאן בעינן שלשה ומומחין דגלי רחמנא בגזילות וה"ה לכולהו דיני ממונות ואכולה משפטים כתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות. והא דאיתמר לעיל אי אין עירוב פרשיות כתוב כאן שלשה למה לי ופריק לעולם קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן ולא מתרץ לעולם אין עירוב פרשיות כתוב כאן אלא שנלמוד מגזלות הוא הדין והוא הטעם אלא שיטה שיטה נקט דאי עירוב פרשיות כאן ע"כ צריך שלשה ומומחין דאכתי לא סלקא דעתין דרב אחא.
וזו דרך מחוורת דמשמע ודאי דפלוגתא דשנים שדנו לא פלוגתא דעירוב פרשיות הוא דלא מסיימינן עלה איכא בינייהו דרמי בר חמא דאמר ארבעה שומרין צריכין כפירה והודאה במקצת כדאיתא בפרק הגוזל (בבא קמא דף ק') והתם נמי אמרינן ופליגי דר' חייא בר יוסף ולא אמרינן ופליגא נמי דרבי אבהו ורבא מפרש התם טעמא דרמי בר חמא דאמר אין עירוב פרשיות כתוב כאן הכא לית ליה דשמואל אלא אליבא דהדדי פליגי כדפרישית.
ואיכא דמקשו הכא מסוגיין בפ' ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ה ע"ב) דקאמרי ס"ד הואיל ותנן דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי הכי נמי ליקדשיה ביחיד קמ"ל ואימא ה"נ אין לך מומחה לרבים יותר ממשה רע"ה וקאמר רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך וקשיא למאי דפרישית דהא אנן מדרבנן קא מכשרינן יחיד מומחה ומשום שלא תנעול דלת בפני לווין. ועוד מאי ראיה ממרע"ה לשל דבריהם ועוד דקדוש החדש מומחין כתיבי ביה כדאמר בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"א) ומומחין זה שדן דיני ממונות ביחיד הדיוט של תורה ואפילו עשרה פסולין לקדוש החדש.
וי"ל גמר' התם לא נחית למידק כולי האי אלא כיון דאשכחן יחיד מומחה דן ביחידי סד"א תהי קדוש כדיני ממונות קמ"ל ואקשינן ואימא ה"נ לאכשורי קדוש כדיני ממונות ואפילו ביחיד כל דהו וכ"ש מומחה דמתני' דהוא מומחה גמור וכולה סוגיא קושיא ופירוקא אליבא דרב אחא שפיר אתיא.
ומיהו אליבא דר' אבהו ה"ל למימר דיני ממונות מדאוריית'שלשה מומחין בעי ובקדוש החדש ליכא למימר משום נעילת הדלת דרבנן ומיהו לרבי אבהו נמי כיון דתנן היתר נדרים בשלשה ואם היה מומחה לרבים אפילו ביחיד סלקא דעתך אמינא תהי קדוש החדש כהפרת נדרים קמ"ל דכתיב החדש הזה לכם וכדתניא בפרק יש נוחלין מועדי י"י נאמר' הפרת נדרים לא נאמרה וכו', כך נראה לי.
ופיר' מומחה לרבים, בדוק להם, כענין שאמרו בקמיע מן המומחה איתמחי גברא איתמחי קמיעא והכל יודעין בו דגמיר וסביר וקראוהו מומחה לרבים שהוא מומחה להם ואינו מומחה לתורה שאינו סמוך בר' והוא הנקרא חכם כדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף ל"ז) הפרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר אחד מהן חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא כלומר דגמיר וסביר ואינו נסמך שאלו היה סמוך וכו' כדאמר רב נחמן הכא בדיני ממונות כגון אנא דגמירנא וסבירנא דאיננא דיני ממונות ביחידי.
ושלשה המוזכרים כאן בהפרת נדרים הם שלשה בני הכנסת והיינו דמסברי להו וסברי והם הם שלשה המוזכרים בדיני ממונות והם יושבי קרנות וכשרין לדון דיני ממונות משום דא"א דליכא חד דגמיר כלומר שומע וגמיר או שישאל קודם גמר דין דהא כי קא מסברי להו סברי. וערכאות הם שלשה בני הכנסת הללו אלא שהמחוהו אותם רבים והורגלו בדינין דאי לא גמיר ואי מסברי להו לא סברי היינו רועי בקר ופסולין.
אבל המומחה הנזכר בריש מכילתן גזילות וחבלות בשלשה מומחין וכן כל הנזכרין בתלמוד במקום הדיוטות הוא הסמוך בר' ונקרא מומחה חכם לפי שהוא מומחה גמור של תורה שקראו הכתוב אלהים והוא כשר להפרת נדרים ביחיד.
[אבל מומחה לרבים דגמיר וסביר ולאנסמך אינו כשר] שכהדיוטות הוא כל שלא נסמך ואפילו רב נחמן ואינו כשר אלא להודאות והלואות כמו שמוזכר בפרק קמא וכי קא דייני נמי בהודאות והלואות שליתותייהו קא עבדינן כדאמרינן בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ד ע"ב) ובמסכת גיטין דף פ"ח.
וראיתי בתוספות (ב,ב ד"ה ליבעי) קושיא אהא דאמרן בשמעתא קמייתא אי קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן ליבעי נמי מומחין בהודאות והלואות ואי קסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן שלשה למה לי אלמא הדיוטות כשרין והא בפרק המגרש אמרינן אביי אשכחיה לר' יוסף דקא מעשי אגיטא א"ל והא אנן הדיוטות ותניא לפניהם ולא לפני כותים דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות א"ל שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אלמא פסולא דהדיוטות מהתם והם מעלין אותה בדוחק.
ואני אומר הדיוטות שפסולין ודאי מאלהים נפקא היכא דכתיב אלהים בעינן מומחין היכא דלא כתיב אלהים לא בעינן מומחין אלא הדיוטות כשרין אבל לא בא כתוב אלהים אלא לומר שדינין של הדיוטות אינו דין אבל לאסור עלינו שלא נזקק לפניהם אינו במשמע לכך הוצרך הכתוב לפניהם ולא לפני הדיוטות כשם שערכאות של כותים אף על פי שאתה יודע שדיניהם כדין תורה אי אתה רשאי להזקק להם כך בהדיוטות אסור לך להיזקק להם ועיקרה מאלהים נפקא דקאמר רחמנא ואלה המשפטים לפני האלהים שאני אומר לך ולא לפני הדיוטות ולא כדברי רש"י ז"ל שמפרש דלפניהם קאי אשבעים זקנים שעלו עמו להר אף על גב דלקמי כתיבי ולהכי אקשי ליה אביי לר' יוסף היכי מעשי מר אגיטא והרי אסור לך לדון ולבעלי דינין לדון לפניך כלל.
והיינו דקאמר שליחותייהו דידהו קא עבדינן להתיר אותנו לדון שאלו בא לומר שדיננו דין דהיה לו לומר התם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכטעמא דדרישה וחקירה ומאי שליחותא דידהו איכא למעבד בין לדידן בין לדידהו דיני ממונות בעי דרישה וחקירה ומשום שלא תנעול דלת שאינן צריכין והדיוטות נמי מהאי טעמא מכשרינן להו בריש מכילתן אלא מקום שאמרו דיניהם דין אמרו משום שלא תנעול דלת מקום שאמרו דנין אותו בבבל אמרו משום דשליחותייהו קא עבדינן להתיר בית דין לדון ולבעלי דינין להזקק לבא לפניהם ועשוי דגיטין הודאות והלואות הוא דכיון דשכיחא ואיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא כדאיתא בשלהי יבמות. כן נראה לי זה כפתור ופרח.
וכן מה שהעלו באותה שמועה גזלות וחבלות בשלשה מומחין הוקשה להם לראשונים ז"ל שהרי דיני גזלות דנין אותן בבבל כדאמרינן בבבא קמא (דף קט"ו) תנן בישא גנב גלימא נרשאה גנב ספרא וההוא דגזל פדנא דתורי מחבריה ואתא לקמי' דרב נחמן והכי דייני דין מסור כההוא דאחוי אכריא דחיטא דבי ריש גלותא וההוא דאפקידו גבי' כסא דכספא וגבי שורף שטרות הוה עובדא ואכפיי' רפרם לרב אשי ואגבי ביה ככשור' לצלמי וההוא שותא דהוה מנצו עליה בי תרי קם חד מנייהו מסרה לפרהגנא דמלכא וההוא רעיא דמסרו ליה חיותא ואכיל תרתי מינייהו דשולח יד בפקדון היינו גזלות כדאמרן לעיל גזלות דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים ובבבא בתרא אכולי עובדא דתזקת הבתים מאי בעית בהאי ארעא וכן כל כיוצא בהן.
ואם באנו לומר דכולהו משום אזמנותא דארץ ישראל הוו אי נמי בדתפס כענין שאמרו בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ד) בההוא תורא דאלס ידא דינוקא ואמר רבא זיל שיימוהו כעבדא ופריך עלה והאמר רבא כל הנשום כעב' אין דנין אותו כבבל ופריק דאי תפיס אינו במשמע ומה ראו להקשות במעשה הזה יותר מבכל המקומות הללו ועוד דהא גזלות שכיחי טפי ואית בהו חסרון כיס ובשני דרבי מאיר אמרינן רוב בגזל וכל שכן בשאר דרי ועוד שלא מסרו לנו הגאונים הראשונים כן אלא מעשים בכל יום ודנין דיני גזלות בכל מקום וראיתי בתוספות בזה דוחקים שאין בהם ממש וכן בספר הישר.
ואני אומר במקום מומחה נשנית זו וקתני דדיני ממונות הודאות והלואות אין צריך מומחין כלל אלא הדיוטות כמומחין אבל גזלות וחבלות צריכין מומחין והדיוטות פסולין בהן ומי' אנן בבבל דהדיוטות אנן לא אפשר במומחין עבדינן שליחותייהו דמומחין ודיינינן בשליתותא דידהו ולפי שמשנה זו עם שאר כל המשניות בארץ ישראל נשנו ובזמן סמיכה לפי' שנו כאן סתם אבל גזלות וחבלות של בבל לא נשנו כאן כלל ובאו אמוראין וחלקו בחבלות דנזקי שור בשור ואדם בשור גובין אותו בבבל דשכיחי ואף גזלות נמי שכיחי ודיני שומרין נמי שכיחי ושכיחי ואית בהו בכולהו חסרון כיס ובודאי גובין כלם בבבל.
והטעם לזה, לפי שהודאות והלואות הקלו בדינן בכל מקום כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כמו שאמרו לענין זבורית ולענין מלוה בשטר וכן בדרישה וחקירה כאן אבל גזלות וחבלות במקום דאפשר במומחין לא תקנו במקום דלא אפשר כל דשכיח ואית ביה חסרון כיס לא ראו שיבטלו דיניהן מכל ישראל שבחוצה לארץ וצוו שנעשו שליחותם ונדון ברשותם.
ובודאי דכל דדיינינן בהדיוטות בהודאות והלואות אפילו בארץ ישראל ובגזלות וחבלות בבבל שליחותייהו עבדינן בהו דאי לאו הכי אסור לנו לדון בהם כלל משום דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות וכדפרישית לעיל וזהו שאמרו לשם לענין גיטין שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות לומר שהגרושין דינין מצויין תמיד הם וראוין לתקנה בכל מקום משום חינה ואפילו בא"י כשרין בהדיוטות כהודאות והלואות.
ולפום הכי מקשינן א"ה גזלות וחבלות נמי להוו כהודאות והלואות ובגיטין ואין אנו דנין בהדיוטות חבלות כלל (אלא) [לא] גזלות במקום מומחין ופריק כי עבדינן שליחותייהו במקום דשכיחא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו, כלומר לפי מציאותן - שליחותן.
הילכך הודאות והלואות דשכיחי טובא עבדינן שליחותייהו בכל מקום חבלות דאדם באדם דלא שכיחא כלל לא דיינינן בשום מקום חבלות דשור בשור וכן גזלות דשכיחי קצת כי לא אפשר עבדינן שליחותייהו במקום מומחין לא [יש כאן חסרון דברים] ומשום דמלתא דמפורשא בדוכתא לא מאריכין בה הכא בדלא איכא הכא חסרון כיס.
ועשוי דגיטין אף על גב דליכא חסרון כיס הוא כדאיתמר בשלהי בבא בתרא ובערכין לענין ערב דכתובה מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסרה אפילו הכי כיון דשכיח טובא עבדינן שליחותייהו שאם כן אין כתובה נגבית בחוצה לארץ ותהא קלה בעיניו להוציאה ואתה נועל דלת בפני נישואין כענין בהודאות והלואות וק"ו וכיון דדיינינן בכתובה דיינינן בעשוי דגיטין וכולהו גירושין וקידושין ועידי מיתה כדאמרינן בסוף יבמות כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא.

זו ששנינו בפרק אחד דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה. לא נתברר בגמרא ולא בפירושי ראשונים אם לענין המנין או שלא ישתקו אותו אבל נראה לי שאפילו למנין נמנה עמהם שהרי שנינו בפרק היו בודקין אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו ומושיבין אותו ביניהם משמע שאם עמדו למנין נמנה כאחד מן הדיינין ובודאי כשם שהוא נמנה לזכות נפשות כך הוא נמנה בין לזכות בין לחובה בדיני ממונות דהיינו מתני' דאחד דיני ממונות.
ועוד אמרו א' מן התלמידים שזכה ומת רואין אותו כאלו הוא חי ועומד במקומו מהא ודאי שמעינן (לה וששנינו) [דהא ששנינו] דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואוקימנא בא' מן התלמידים שאפי' להיות במנין הדיינין שנינו שא"ת לומר שלא ישתקו אותו כיון שמת לאיזה דבר אתה רואה כאלו הוא חי ועומד במקומו הרי כבר אמר טעמו והלך לו וליכא למימר דחיישינן דלמא היה מראה פנים לדבריו עד שיהו הכל מודים בהוראתו דא"ה אי אתה רואה אותו כאלו הוא חי ועומד במקומו אלא יותר אתה מחשבו והוה לן למימר זכה א' מן התלמידי' ומת פטור ועוד שא"כ מה זו שאלה ששאלו דלמא אלו היה קיים הדר בו והלא לקולא תולין בו אפילו להחזיר הכל לדבריו והיאך אמרו מוצא מכלל רבינו דלמא יכול הוא לחזור וללמוד חובה בגמר דין אלא שאנו תולין בו שלא יחזור לעולם דהא משא ומתן הוא לדידיה ולית ביה גמר דין ודבר זה לא ניתן ליכתוב שאם הוא חי אינו נמנה עמהם וכשהוא מת ניחוש שמא אחריו כל אדם ימשוך כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבעה אתמהא ואלו אמר כל ראיותיו ומת מי איכא למימר הכי ואנן זכה סתם קאמרינן ומשמע שכבר סיים זכיותיו וראיותיו אלא ודאי ש"מ שמונין אחד במחלוקת הדיינין וכן פי' רש"י ז"ל רואין אותו לענין המנין ועוד פיר' לקמן בפ' נגמר הדין דזכה שהוציא דברו וטעמו.
אבל מה ששאלו בגמרא אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות ונשתתק וזהו פי' הרב ז"ל דהכי קא מיבעי ליה מי אמרינן דלמא אי לא נשתתק היה ממש בדבריו וצריך לסתור הדין להביא דיינים אחרים ומדבריו למדנו שאין כן בשזכה שכבר אמר טעמו וממשו אלא נמנה אחד בכלל הדיינין אבל כשלא למד חוששין לו ותמיה לי א"כ היאך אמרו שם בגמ' ת"ש דאמר ר' יוסי בר חנינא דלמא להכי אר"י בר חנינא זכה לומר דהיכא דזכה מונין לו אחד אבל כשלא זכה דין אחר יש לו שצריך לסתור את הדין לגמרי ואיכא למימר הכי פרכי' זכה אין לא זכה אין חוששין לו כלל דאי הכי לישמעינן ר' יוסי בר חנינא לא זכה וכ"ש כשזכה שאין אומרין דלמא הוה הדר ביה.
הא למדנו מ"מ דהא דתנן ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ומפרשי לה בגמרא באחד מן התלמידים שאפילו לענין המנין תנן ודכוותה רישא בדיני ממונות הכל נמנין בין לזכות בין לחובה כלומר שהן נמנין בדין להלך בהן אחר הרוב. ואם תאמר א"כ לר' יוסי בר יהודה [בתוספתא פ"ט] דאמר אפילו אחד מהעדים מלמד עליו זכות מצינו עד נעשה דיין. איכא למימר כיון דאיכא בית דין שלם חוץ ממנו אינו נקרא דיין אף על פי שהוא נמנה בכלל לענין המחלוקות.
ומיהו הא דתנן אמר יש לי ללמד על עצמו זכות שומעין לו נראה שלא למנין אמרו אלא שלא ישתקו אותו והיינו דלא קתני אלא שומעין לו.
ובירושלמי (ה,ה) אשכחן הכי תני אמר אח' מן העדים יש לי ללמד עליו זכות ובא חבירו וסייעו ובא חבירו וסייעו את מי ממנים לראשון לשני לשניהם נשמעינה מן הדא דאמר ר' יוחנן והוא שנזדכה מפי עצמו אין מושיבין אותו דיין הרי שנזדכה מפי עצמו ונמצא עד ודיין לא מצינו עד נעשה דיין.
ונראה דה"ג: הרי שנזדכה מפי עדו וה"פ אם אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות והיו שלשה וכל אחד ראה דבריו של ראשון מי מעלה ומושיבין אותו ביניהם הראשון שהתחיל ויהי' הוא נמנה בכלל הדיינין ותתקיים עדות בשאר שהרי יש שם שנים אחרים או שמא לשני מונין ולא לראשון אם רואין שהוא יותר חכם ויודע לזכות או שמא לשניהם כלומר לכולם ועד נעשה דיין וקס"ד השתא דכיון דאמרי עד מלמד זכות כאחד מן התלמידים הוא שמעלין אותו ומושיבין אותו ביניהם ופשטינן נשמעינ' מן הדא דמר ר' יוחנן נזדכה מפי עצמו אין מושיבין אותו דיין ולא אמרו שהוא מלמד זכות על עצמו אלא ששומעין לו ואין משתקין אותו וכן נמי לדברי האומר דעד מלמד זכות לא אמר שמושיבין אותו דיין שאין עד המעיד נעשה דיין אלא לומר שאין משתקין אותו ולדברי חכמים משתקין אותו בנזיפה משום דמיחזי כנוגע בעדות כטעמא דמפרש בגמרין.
ותו גרסינן בירושלמי (ו,א) חזקיה שאל הרי שהיה יוצא ליהרג ונשתתק כך אומרים הואיל ולא נשתתק היה לו ללמד על עצמו זכות שמע ר' יוחנן ומר הא שאלתיה דחמרא אלא תני הרי שהיה יוצא ליהרג ואמר יש לי ללמד על עצמי זכות ונשתתק כך אנו אומרים הואיל ונשתתק היה לו ללמד על עצמו זכות ונשתתק אמ' הא אמירה אמורה.
זה סיוע לפי' רש"י ז"ל שפי' בתלמיד ונשתתק אמר שצריך לסתור את הדין שהרי כבר פירשנו שהוא עצמו אינו נמנה במנין אלא לומר ששומעין דבריו ואין משתקין אותו וכיון שכן זה הרי שתיקוהו מן השמים ומה לנו עליו הא נראה שחוששין שמא היה ממש בדבריו וסותרין הדין ודנין אותו בתחלה בסנהדרי חדשה.
אבל מכלל כל הדברים עולה בידינו באחד מן התלמידים שמזכה שנמנה במנין הדיינין לענין המחלוקות ושמעינן דשלשה שישבו בדין שנים מזכין או מחייבין ואחד חולק עליהם ותלמיד אחד או שנים מן השוק רואין דבריו של יחיד אין אותו היחיד בטל במיעוט אלא הולכין אחר רוב העיר ואף על פי שאין רוב דיינין שישבו תחלה בדין זה וכדקתני.
ומצאתי דין לר' משה הספרדי ז"ל שכתב דיני ממונות הטמאות והטהרות האב ובנו הרב ותלמידו מונין בשנים ודיני נפשות ומכות וקדוש החדש ועבור השנה האב ובנו הרב ותלמידו מונין אותם כאחד. זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשנים כגון שהיה אחד מהן בסנהדרין והשני היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות או חובה שומעין דבריו (שאין מעידין) [ונושאין ונותנין עמו ונמנין] עמו ובשע' גמר דין אין גומרין את הדין בקרובים שהדיינין הקרובים פסולין לדין ואף על פי שיש לדקדק בדברי הרב ז"ל ובגרסתו מכל מקום למדנו שהוא מונה אחד מן התלמידים למנין הדיינין.
ועוד כתב אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמוד עליו זכות מעלין אותו עמהם לסנהדרין אפילו אמר הנדון עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ועולין למנין והוא שיש ממש בדבריו. ובזה איני מודה לו כמו שכתו' למעלה.
מצאתי כן בתשובותיו של רבינו האי גאון ז"ל ואם נחלקו בית דין שהם שלשה שנים אומרים כך אם שוין בחכמה מניחין דברי יחיד ועושין דברי שנים ואם האחד עדיף מן השנים הולכין אחר מי שנתן טעם לדבריו, ע"כ.
ולא נתחוור לי ממתניתין דסנהדרין (דגמרא ת"ע) [וגמרא, וצ"ע]. מי' בפרק קמא דיבמות (דף י"ד) גבי מחלוקות דבית שמאי ובית הלל אמרינן כגון [דב"ה] רובא מ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם דהא ב"ה רובא ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי. וקי"ל התם כמ"ד עשו אלמא אם אחד מהם חכם גדול מכל חבריו אין דבריו בטלים. ויש לומר התם לא יושבין בדין הם עושה כרצון עצמו לפי שלבו נוטה אחר חכמה אבל סנהדרין כולן צריכין להם וראוי הי' שיסכימו כולם לאותו דעת ר' אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות הלכך בשלש' דיינין נמי הולכין אחר הרוב.
ועדיין קשה לי הא דיבמות מדר' אליעזר בן הורקנוס דבטלו דבריו ומדר"מ שגלוי וידוע שאין בדורן כמותן. ואם תאמר הן עצמן רשאין לעשות כדבריהם דאינהו קים להו בנפשייהו דידעי טפי אבל אחריני לא והתניא הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה אלמא כל אדם עושין כן.
ושמא יש לומר ר' אליעזר ור"מ יחיד במקום רבים אין דבריו של אחד במקום שנים אבל רבים ורבים אין הולכין אחר רוב מנין אלא אם רצו הולכין אחר רוב חכמה.
מכל מקום זה סיוע קצת לדברי הגאון ז"ל ואין דברי החכם בטילין מיד אלא שואלין עליהם למקום הוועד שאם יש להן לברר כיון דמחודד וגמר טפי אבל אי אפשר לברר עושין כדברי המרובין כמו שעשו במחלוקתן של ר"א ור"מ כדפרישית.

דיני ממונות בשלשה זה בורר וכו' זה הפרק הכוונה בו לבאר החלק השלישי על הדרך שכתבנו בפתיחת המסכתא לבאר ענין ברירת הבית דין ועניני העדים ובדיקתם בדיני ממונות וענין הגמר דין בדיני ממונות האיך הוא ועל זה הצד יחלקו עניני הם רק לחמשה חלקים הראשון לבאר על איזה צד הם בוררים את הבית דין ואם קבלו עליהם את שאינו ראוי על איזה צד דינו דין ועל איזה צד הן יכולין לחזור השני בפסולי עדות מחמת עבירה השלישי בדין פסולי עדות מחמת קורבה ואם אהבה ושנאה בכלל פסולי עדות אם לאו הרביעי בבדיקת העדים ועל איזה צד גומרין את הדין על פי עדותם החמישי אחר שגמרו את הדין על איזה צד יכול הנדון לסתור את הדין זהו שרש הפרק על דרך כלל אלא שיבאו בה דברים בעניני הודאה על איזה צד תועיל ועל איזה צד אין דנין על פיה וכן בשאר דינין ושארי דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שהקדמנו:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין להתחיל בבאור עניני החלק הראשון והוא שאמר דיני ממונות בשלשה זה בורר וכו' תחלת הדברים צריך שתזכור מה שכבר בארנו שזה שאמרה תורה למנות שופטים בכל עיר ועיר אינו אלא בארץ ישראל שנאמר בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך וכן שתזכור שכל עיר שהיתה ממאה ועשרים איש ולמטה היו מעמידין בה הסנהדרין שלשה דיינין ושכל שהיו הסנהדרין מעמידין אותן אין מעמידין אלא מומחין וסמוך מפי סמוך ומעתה תדע שכל שיש בה בית דין כזה ואין שם עוד בית דין אין כח ביד הבעלי דין לברור אלא הולכין לפניהם ודנין אותן אלא שהמלוה יכול לומר אף בזה לדעת קצת נלך לבית הועד כמו שיתבאר אבל אם העמידו סנהדרין בית דין של שלשה בחוצה לארץ אין כח בהם לכוף בעלי דין לידון על פיהם אא"כ מתרצים בכך אבל המלך או ראש גולה שהעמידם דנין אף בחוצה לארץ על כרח בעלי דין ומ"מ ראש גולה או סנהדרין שהעמידו את שאינו הגון או שאינו יודע אין רשותו כלום מעתה משנה זו אתה מפרשה במקום שלא הועמד שם בית דין אלא שיש שם מומחין ראויין לכך או שהמחוהו רבים עליהם או שהועמד שם בית דין שאינו הגון או מצד רבים או מצד מי שירצה או שהעמידוהו סנהדרין והוא חוצה לארץ או שהן מומחין ומורשין מפי בית דין אלא שיש שם בתי דינין אחרים גם כן או שנתרצו שניהם שלא לידון על פי בית דין המיוחד לשם ושיהא אותו הבית דין אצלם כמי שאינו ובגמ' העמידוה באחד משנים שבדרכים אלו או שהיו שם הרבה בתי דינין מומחין או שאינם מומחין אלא שרבים קבלום עליהם במומחין ואלו קבלום כל בני המדינה דרך כלל אומר אני שאין כאן טענה אלא שלא קבלתם כלל המדינה אלא רבים מאותן בני אדם שבה:

וממה שהעמידה בהלואות כמו שהקשו בה ואפילו לוה וכו' וכבר ביררנו שההלואות אין צריכות מומחין אתה צריך לפרש שאינן מומחין בכאן שאינם יודעין או שאינם הגונים והוא שכוונו לדעתי גדולי הרבנים בגמרא בערכאות שבסוריא שלא היו בקיאין בדין תורה אלא שדנין לאומד הדעת ובחקים ונימוסים ואמר שבכל אחד משני דרכים אלו יכולין שניהם ר"ל המלוה והלוה לומר שלא ידונו ברשותם ואע"פ שאלו היה שם בית דין מומחה ואחד לבד לא היה לו רשות לומר נלך לבית הועד ר"ל לבית דין הגדול אלא למלוה אבל לא ללוה בזו אף הלוה יכול לעכב אם אינם הגונים מצד פחיתותם ואם הם מומחין ויש שם הרבה בתי דינין שהרי אין כאן הטרחה:

ואמר על זה שאם אין אחד מהם רוצה לדון שם זה בורר לו אחד והיינו סבורים עכשיו לפרש בית דין אחד וזה בית דין אחד ושניהם בית דין אחד ונמצאו תשעה ושאלו עליה מאי קאמר והרי דיני ממונות בשלשה והיה סבור לפרש בה שזה בורר לו בית דין אחד והלה פוסלו ר"ל שאינו רוצה לדון לפניו וכן הלה בורר וחבירו פוסלו ומתוך כך נשארו אותם השני בתי דינין נפסלים לדינם של אלו ובוררים להם שניהם אחד ואף הלוה מעכב על הראשונים על הדרכים שבארנו עד שהקשו לו ממה שאמר וחכ"א שני הדיינין בוררים להם והאיך הם משתדלים לברור להם והם פסלום לעצמם וכן שלשון זה בורר משמע שכך הדין לכתחלה ולטעם זה היה לו לומר בירר לו זה אחד וזה אחד שניהם בוררין להם עוד אחד עד שפרשוה כהוגן והוא שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושני הדיינין בוררין להם דיין שלישי כדעת חכמים ואין הבעלי דין יודעים בברירת השלישי כלל שהברירה ניתנה לדיינים מפני שאין ראוי לדיין לישב לדון אא"כ יודע מי מצטרף עמו שמא יצטרף עמהם אדם שאינו הגון ויש להם זילותא בכך וכן היו נקיי הדעת שבירושלים עושין אין חותמין בשטר אא"כ יודעין מי חותם עמהם ואין יושבין בדין אא"כ יודעין מי ישב עמהם ואין נכנסין לסעודה אא"כ יודעין מי מיסב עמהם:

ואמר אח"כ שאחר שבירר כל אחד לעצמו יכול כל אחד לפסול דיינו של חבירו ולומר שלא יבא לפניו דברי ר' מאיר ופרשוה בגמ' בשאינו מומחה אלא שהוא מאותם שהמחוהו רבים דרך הנהגה מדינית כמו שבארנו בערכאות שבסוריא וחכ"א שאין יכולין לפסול זה דיינו של זה אחר שהמחוהו רבים לדונם ואפילו היו שם מומחים שמאחר שכל אחד בורר לעצמו דין הוא שיברור מי שירצה אפילו במקום מומחין אחר שיש לו קצת המחאה והוא הדין אף כשאין לו שום המחאה במקום שאין שם מומחין אע"פ שיש גדולים ממנו אא"כ בורר לו עם הארץ במקום תלמידי חכמים או שהוא פוסלו בראיית קורבה או פסול עבירה אבל כל שהוא כשר או מומחה מפי בית דין ופי' בגמ' שהמחוהו רבים עליהם כאלו הוא מומחה מפי בית דין אינו יכול לפסלו אלא שהמלוה יכול לומר מ"מ נלך לבית הועד כמו שיתבאר:

זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה פי' בגמ' עדו וכגון שקבלו עליהם לקבל עד אחד כשנים ואמר ר' מאיר שיכול לחזור וחכ"א שמאחר שקבל עליו כך אינו יכול לחזור אם הוא כשר לעדות אא"כ פוסלו בקורבא או בעבירה ומ"מ דווקא שקנו מידו או שנגמר הדין על פי קבלתם וכן הדין אלו פרשו לקבל אחד מן הפסולים כשנים שאף בפסול אינו יכול לחזור אם קנו מידו או שנגמר הדין וכן פרשוה בצד אחר שהיו שני עדים ובא הוא ואחר לפסלו מצד משפחתו ר"ל שבא מן העבדים ולא נשתחררו ואין ראוי לעדות והיה ר' מאיר סובר שיכול הוא לפסלו ואין נקרא נוגע לעדות שהרי לא עליו הוא מעיד אלא על משפחתו ופסולו מאיליו הוא בא ולדעת חכמים אינו יכול להצטרף הוא בפסולו שמ"מ נוגע בדבר הוא:

זה ביאור המשנה ובכלה הלכה כחכמים על הצדדים שבארנו בדבריהם ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

פרק ג'

דיני ממונות בשלשה וכולהו ממונות מתני' קמייתא בגמרא מפרש לה. וקא מבעיא לן מאי זה בורר לו אחד כו' קס"ד דהאי אחד אחד דקתני בי דיני נינהו ואמטו להכי קא מיבעיא לן מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד דהא ודאי ליכא למימר דזה בורר לו ב"ד אחד דהוו להו שלשה וזה בורר לו ב"ד אחד של שלשה דהוו להו שיתא ושניהן בוררין להן עוד ב"ד א' דהוו להו תשעה דהא אמרת רישא דיני ממונות בשלשה אלמא בתלתא סגיא.

וסברין למימר לעולם האי אחד אחד דקתני בי דיני נינהו. והאי דקתני זה בורר לו אחד לאו דינא קאמר למימרא דהכי מיבעי להו למיעבד אלא בטענתא דבעלי דינין קא מיירי כלומר בזמן שזה בורר לו ב"ד אחד והשני אינו מתרצה בו ואינו רוצה לדון לפניו אלא בורר לו ב"ד אחר הרי שניהן יכולין לעכב זה על זה ואין אחד מהן יכול לכוף את חבירו לדון בפני ב"ד שלו אלא שורת הדין שיהו שניהן בוררין להן ב"ד אחר שיתרצו בו שניהם:

ומתמהינן עלה היכי ס"ד דשניהן יכולין לעכב זה על זה ואפילו לוה מצי מעכב והאמר רבי אלעזר לא שאנו שהאחד יכול לכוף את חבירו לילך לבית הועד אלא היכא דקאמר מלוה לילך לבית הועד דמצי למכפייה ללוה אבל היכא דאמר לוה לילך לבית הועד ומלוה לא ניחא ליה כופין את הלוה ודן בעירו דעבד לוה לאיש מלוה. ואיתא בסוף פרקין. ואע"ג דרבי אלעזר לא קאמר הכי בהדיא מכללא דמילתיה משמע דהכי סבירא ליה דקאמר אמר לפניו רבי אלעזר מי שנושה בחבירו מנה יוצא מנה על מנה וילך לבית הועד אלא כופין את הלוה ודן בעירו אלמא כייפינן ליה ללוה ודיין קמי ההוא בי דינא דניחא ליה למלוה ולא מצי לוה לעכובי עליה למכפייה למיזל קמי בי דינא אחרי:

ומפרקינן כדאמר ר' יוחנן לקמן בשמעתין בערכאות שבסוריא שנו הכא נמי במתניתין בערכאות שבסוריא שאנו שלא היו בקיאין כלל הילכך אפילו לוה מצי מעכב. רב פפא אמר אפילו תימא בבקיאין הב"ע כגון בי דינא כרב הונא ורב חסדא דהוו בחדא מתא דעד כאן לא קאמר רבי אלעזר אלא היכא דמטרח ליה לוה למלוה למיזל למתא אחריתי כדקאמר טעמא יוצא מנה על מנה אבל בחדא מאתא אפילו לוה מצי מעכב דאמר ליה מאי קא טרחנא לך.

תנן וחכמים אומרים שני הדיינין בוררין להן עוד אחד ואי ס"ד האי אחד דקתני ב"ד הוא כדאמרן מאי איכא למימר דהנך ב"ד דפסלי להו אזלי ובררי להו בי דינא אחרינא השתא אינהו פסילי למידן בי דינא אחרי' ברירי בהדי' ועוד מאי זה בורר לו אחד דמשמע דהכי דינא האי בירר זה אחד ובירר זה אחד מיבעי ליה ואידחי ליה ההוא מימרא ואסיקנא דהכי קאמר זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד מאי טעמא כדי שיהא זה מהפך בזכותו של בעל דין שביררו זה והלה מהפך בזכותו של שני שביררו והשלישי שנתרצו בו שניהם אין דעתו נוטה לאחד מהם יתר מחבירו אלא מכריע את דבריהם לאמת והדין נגמר בשניהם ונמצא הדין יוצא לאמתו:

פיסקא וחכמים אומרים שני הדיינין בוררין להן עוד אחד ואמרי' לימא בדרב יהודה אמר רב קא מיפלגי דאמר אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ יודעין מי חותם עמהן שמא יחתום עמהן קרוב או פסול ונמצאת כל העדות בטלה ונמצאו הראשונים נחשדין ויש לפרש לפי שגנאי הוא לאדם כשר לחתום עם מי שאינו הגון ובמכלתין נפקא לן מקרא דאל תשת ידך עם רשע כלומר אפי' להצטרף עמו וה"ה לדיינין שאין יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן דרבי מאיר סבר לענין ברירה לדיינא תליתאה דעת בעלי דינין בלחוד בעינן ולא איכפת לן בדעת דיינין דלא כרב יהודה ורבנן אית להו דרב יהודה. ואסיק דעת דיינין דכ"ע לא פליגי דבעינן והאי דקאמר רבי מאיר שניהן בוררין להן עוד אחד מדעת דיינים קאמר ורבנן סברי לא צריכין לדעת בעלי דינין כלל אלא שני הדיינין לבדם בוררין להם עוד אחד. תניא נמי הכי וכולה פשוטה הוא:

זה פוסל דיינו של זה לומר שלא אדון לפניו וזה פוסל דיינו של זה הא קמ"ל דכי אמרינן זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושני הדיינין בוררין להן עוד אחד וסגיא להו בהכי הני מילי היכא דכל חד מינייהו ניחא ליה בדחבריה למהוי ממנינא אבל היכא דחד מינייהו לא מצי ניחא ליה בדחבריה כלל יכיל למיפסליה להאי דיינא ומהימן עליה: [ומתמהינן] כל כמיניה דפסיל דייני ואוקמה רבי יוחנן בערכאות שבסורא דלא גמירי דמצי אמר בעינא דיינא דגמיר טפי מהאי כי היכי דלא לידיינו שלא כדין. ומתמהינן אבל מומחין מאי לא יכיל למיפסל לר' מאיר הא מדקתני סיפא וחכמים אומרים כו' אבל אם היו כשרין או מומחין כו' אינו יכול לפוסלן מכלל דרבי מאיר מומחין נמי קאמר דמצי פסיל להו וכי תימא אם כן לשמעי' כשרים בלא מומחין וכל שכן כשהם מומחין אי תנא כשרים בלחוד הוה אמינא בכשרים דלאו מומחין פליגי אבל במומחין מודה רבי מאיר ואי תנא כשרים מומחים ולא תנא כשרים דלאו מומחים הוה אמינא בכשרים דלאו מומחים אפילו רבנן מודו להכי תנא כשרים דלאי מומחים וכשרים מומחין לאשמועינן דבתרווייהו פליגי. וש"מ דבמומחין נמי פליג ר"מ. ומפרקינן לעולם במומחין מודה רבי מאיר והאי דאצטריכו רבנן לאיירויי בהן ה"ק אבל אם היו כשרים אע"פ שהן הדיוטות נעשו כמומחין מפי ב"ד.

ואמרינן ת"ש אמרו לו לר' מאיר לא כל הימנו כו' אלמא במומחין נמי פליגי בשלמא מתני' דתנא תרתי כשרים ומומחין יכלת למימר דלאו במומחין גופייהו קא מיירי אלא שנעשו כמומחין קאמר אלא ברייתא דלא איירי אלא במומחין לחודייהו היכי מתרצת לה. ומפרקינן לעולם בהדיוטות מיירי וה"ק לא כל הימנו שפוסל דיין שהמחוהו רבים עליהם כלומר שקבלוהו על עצמן כמומחה:

תניא נמי הכי דבמומחין מודה רבי מאיר לעולם הוא פוסל והולך עד שיקבלנו עליו בפני בית דין מומחה לא מצי למהדר ביה ואי ס"ד אפילו במומחה נמי פליג רבי מאיר כי היכי דיכיל למיפסליה למומחה גופיה כי מקביל ליה להדיוט נמי קמי מומחה ליהדר ליה כמאן דקבליה קמי הדיוט דמי ומדלא מצי למהדר ביה ש"מ דכל לגבי מומחה לא מצי למיפסל ולא מידי דבי דינא מעליא הוי לכל מילי דגבי מומחה מודה ר"מ.

ואם תשאל וכי קבל עליו בפני ב"ד מאי הוו כיון דלפני גמר דין קא מיירי רבי מאיר ובלפני גמר דין הא קאמר (לקמן סנהדרין כ"ד:) יכול לחזור בו לא תיקשי לך התם אבא ואביך מפסל פסילי לאיצטרופי ואי משום דקתני נאמנין עלי ג' רועי בקר התם נמי כיון דכולהו לא גמירי כלל פסילי לדינא אבל הכא דחד בלחוד הוא דקביל עילויה ואידך מדעתיה הוא דמוקמינן להו ותו דערכאות שבסוריא ודאי טפי גמירי מרועי בקר וכל שכן לרבא דאמר (לקמן סנהדרין כ"ה:) רועי שאמרו אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה דכולה מתני' בפסולא קא מיירי והתם הוא דיכיל למהדר משום דקביל עליה קרוב או פסול אבל הכא לא.

ור"ח גריס עד שיקבל עליו בפני ב"ד מומחה לרבים ולהאי גירסא הכין פירושא עד שיקבל עליו מומחה לרבים בפני ב"ד. וכי תימא אי מודה רבי מאיר במומחה למה לי עד שיקבל עליו בעל כרחיה נמי לא מצי פסיל ליה מי סברת האי עד שיקבל על האי דבעי מיפסליה קאמרי' לא עד שיקבל עליו בעל דינו מומחה לרבים בפני ב"ד קאמרינן דכיון דקביל עליה בעל דיניה מומחה לא מצי איהו למפסליה וכי תימא בפני ב"ד למה לי אצטריך משום דבי דינא כייפי ליה להאי למיצת ליה לההוא דיינא. ור"ש ז"ל גריס עד שיקבל עליו בית דין מומחין לרבים וגירסא דמסתבר הוא:

ומקשינן והא שני עדים כשרים למילתייהו כמומחין דמי וקתני זה פוסל עדיו של זה כו'. ומפרקינן הא אוקימנא תני עדו דעד אחד מיפסל פסיל. ודייקינן עדו דאתי למאי אי לאפוקי ממון רחמנא פסליה ולמה לי עד דפסיל ליה איהו ותו מאי טעמא דרבנן דמכשרי ואי לשבועה הימוני מהימן כי בתרי ואכתי הדר קושיין לדיכתיה. ומפרקינן לעולם לממון וכגון דקבליה עליה כי בתרי ובהא קא מיפלגי ר"מ סבר יכול לחזור בו ורבנן סברי בד"א בזמן שמביא ראיה עליו שהוא קרוב או פסול דאיכא תרי פסולי חדא דאיהו גופיה פסול ותו דקבליה עליה כי בתרי אבל אם היה כשר וקבליה עליה כבתרי דליכא אלא חד פסולא אינו יכול לחזור בו. ודייקי' מאי קמ"ל דמצי הדר ביה לטעמא דר"מ תנינא נאמן עלי אבא כו':

גמרא כדאמר ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו ה"נ כו' ואין להקשות למאי דמוקי פלוגתייהו ברישא בערכאות שבסוריא פלוגתייהו דסיפא ל"ל די"ל דאשמועי' בסיפא לר"מ דאפילו בדין אחד שבירר חבירו מערכאות שבסוריא יכול לפסול חבירו השני ולא יכול לומר לו ברר לך ג"כ דיין שלך כפי רצונך דלשון זה פוסל דיינו כו' משמע דיין אחד כדלקמן וק"ל:

שם אלא ה"ק זה בורר לו דיין אחד כו' כצ"ל מספר ישן כתוב בקלף וק"ל:

תוס' בד"ה מאי זה בורר כו' ולא פריך אלא מלישנא דמתני' דקתני כו' ומשני כשזה בורר כו' עכ"ל ודפריך שוב ועוד מאי זה בורר כו' לאו אלישנא דמתני' פריך אלא דמ"מ לא ה"ל למתני בכה"ג דאירע כך שזה בורר לו ב"ד אחד וזה כו' דלא הוי דינא הכי אלא דינא דשניהן בוררין ה"ל למתני וק"ל:

נקיי הדעת שבירושלים לא היו חותמים כו'. אף על גב דבכל מילי מדינא כל ישראל בחזקת כשרות הם באלו הדברים קאמר דנקיי הדעת נהגו סלסול בעצמן דשכיחי פסולים וע"ה וק"ל:

גמרא במתני' או מומחין מפי ב"ד אינו יכול לפוסלן כו' בזמן שמביא עליהן ראיה כו' עד שיקבל עליו בפני ב"ד כו' כצ"ל:

רש"י קודם דבור ה"ק נרשם גמ':

בד"ה ורבנן אית להו בסופו. נ"ב בס"א שאלו היה בעלי דינין בוררין שמא לא יהא הגון ולא יהיו השנים יכולין לומר אין אנו יושבין עם זה לפי שמביישין אותו אבל כשבורר לו זה אחד וזה אחד אם אחד מהן אמר איני יושב עם זה אין לחוש על כך דליכא כיסופא דאכתי לא איתקבעו דינא:

בד"ה ה"ק כו' נעשו כמומחין הס"ד:

תוס' בד"ה מאי זה כו' זה בורר ב"ד וחבירו ג"כ כו' כצ"ל:

גמרא אלא ה"ק כשזה כו' שניהן כו'. לפי גי' הרש"א זה כו' נראה לגרוס ושניהן כו' וכדגרסי' במשנה:

שם תנ"ה לעולם כו' עד שיקבל עליו בפני ב"ד מומחה. כ"ה גי' רש"י ונראה דיקבל הוא מלשון קובלנא כמו בס"פ עוקבן הבבלי קבל קדמנא:

כָּךְ הָיוּ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין. נראה לי בס"ד קראם נְקִיֵּי הַדַּעַת כי שלשה אלו נרמזו באותיות 'דַּעַת' דהיינו ד' הוא דין ועי"ן הוא עדות ואות ת' הוא מספר 'מדור הסעודה' [400] ונראה דנקיט לשלשה הנזכר כסדר זה דנקיט דבר המצוי ורגיל יותר בתחילה כי עדות מצויה יותר מישיבת בית דין המזמנים אותם לפרקים כי בכל מקום יש בית דין קבועין ולפעמים רחוקים לא ידונו לפני בית דין הקבועין אלא זה בורר אחד וזה בורר אחד וכניסתם לסעודה אינה מצויה אצל חכמים כי בסעודת הרשות אין נכנסין כלל ואפילו בסעודת מצוה דרכן להתרחק מאד.

גמ' ל"צ דקבלי' עלי' כבי הרי. לפ"ז מדקתני זה פוסל וזה פוסל היינו בין שהתובע קיבל עליו חד כבי תרי בין שהנתבע קיבל עליו כן. א"כ מוכח דבין באתן ובין במחול פליגי לפ"ז מאי פרכינן מאי קמ"ל דמצי הדר ביה תנינא הא מהתם ה"א דפליגי רק במחול כדס"ל שמואל שם או רק באתן כדס"ל לרבא שם. לזה איצטריך מתני' דהכא דקתני זה פוסל וזה פוסל דמוכח דבתרווייהו פליגי:

בעזה"י חי' סנהדרין פ' זה בורר יום ב' כ"ו אייר מתוקה לפ"ק מקדש תשלח לעזרני באהלך עולמים להתגורר שם ידך תנחני וניב שפתי תברר הערב מדבש והטעימני חי' פ' זה בורר:

ואמר ר"ד כגון דקבלי' עליה בחד. והק' בתו' למ"ל לאתויי הא דר"ד לכאורה יש ליישב כך דאי לא דר' דימי לא הוה ק' מידי דתרוי' אצטריך דממתני' דהכא ה"א משום דא"נ חוזר בו מ"מ נשתייר עליו שבועה דאורי' שהרי ע"א מחייבו שבועה דאורי' ולא נחשדו ישראל לשבע על שקר ולא אמרי' מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ומבואר ג"כ במס' שבועות ל"ב א' דע"א מיקרי גורם לממון דקרוב לודאי שלא ישבע ושם ע"ב מוכח נמי דאפי' לשבע על אמת וליטול ממון אין דרך בני אדם בכך כדאמר שם מאן יימר דמשתבעת מכל הלין מילי מוכח דאין הפסד כל כך בחזרתו ממה שקבל עליו בתרי כיון שמ"מ נשאר עליו שבועה דאורי' משא"כ בנאמן עלי אבא שאם חוזר בו פוטר עצמו מכל וכל ה"א דלא מצי הדר בי' ואי אשמעי' נאמן עלי אבא ה"א התם מצי הדר בי' משום דמן התורה לא חזי' לי' דידי' למידי אבל בע"א דמתני' דמדאורי' מחייבו שבועה עכ"פ א"כ השתא נמי שקבלו לממון לא מצי הדר בי' (דוגמ' למאי דמשני הש"ס דחזי לעלמא) ולא הוה מקשה מידי מנאמן עלי אבא לכן מייתי דרב דימי דלקמן לא קבלו עליו אלא בחד ואיכא עוד סהדא בהדי' (לפי סברת התוס' הכא ולקמן דבעדי' איירי ולא בדיינים) וא"נ הדר בי' מ"מ נשתייר עליו שבועה דאורי' וגם האי עדות חזי לי' מדאורי' דע"א מחייבו שבועה ולא קבלו עליו אלא לממון לעדופי מילתא בעלמא ואפ"ה מצי הדר בי' ותרוי' למ"ל ומתורץ ק' התוס' ואולי יש לכוון זה בתי' תו' דקבל עלי' כבי תרי הוה תרתי לריעותא פי' שאינו ראויה מן התורה כלל לשבועה ולא לממון מה שאין כן משנתינו דלא הוה רק חדא לריעותא דלממון לא חזי ולשבועה מיהו חזי ואם זאת כוונתם מיושב ק' המרש"א מה שהק' מג' רועי בקר דהוה נמי חדא לריעותא והשתא ליתא דתרתי לריעותא הוה דלא חזי למידי למידייני מן התורה כלל ודוק. מיהו עוד ק' השתא דמייתי נמי דר' דימי דלמא ר"ד איירי דליכא אלא האי סהדי ואשמועי' דלא קבלי' אלא בחד לחייבו שבועה ולא ממון והשתא מדאורייתא לא חזי למידי ואי הדר בי' לא מחייב שום דבר ואמר ר"מ יחזיר ואצטריך משנתינו להיכא דמדאורי' חזי לשבועה ואי הדר בי' נשתייר עליו שבועה דבהא נמי יחזיר ולק"מ ולע"ד לכן דקדק רש"י ד"ה נאמן עלי כו' לומר דבדיינים איירי דומי' דג' רועי בקר דהשתא מדאוריית' אפי' בדיין א' סגי כדלעיל ג' א' ר"א ברי' דר"א אמר כו' וקי"ל הלכתא כוותי' אלא כיון דיתבי מעיקרא אדעתי' דתלתא שהרי קבל עליו אביו בשלישי אי חזר בו נפסל כל הדין כדלעיל ה' ב' גופא אמר שמואל ע"ש וא"כ ק' שפיר דממתני' נמי שמעי' הך דמדאורייתא חזי לי' לשבועה דאורי' וה"נ הך ב"ד מדאורי' חזו לי' אפי' לממון נהי דמ"מ אשמועי' חידוש במתני' דלקמן דכיון דהדר בו מהדי' ה"א ממילא נתבטל כל הדין משא"כ הכא דנשאר עליו שבועה דאורייתא וא"כ מתני' דלקמן איצטריך מ"מ מתני' דהכא לא איצטריך וא"ש מיהו לפ"ז הו"מ לשנויי ממתני' דהכא ה"א בהא קאמר ר"מ יחזיר משום שנשאר עליו שבועה דאורייתא ובמתני' דלקמן ה"א בהא קאמרי רבנן דהא השתא נמי משני חזו לעלמא הוה רק צריכתא לחד גיסא וי"ל משום דאי אתא מתני' דלקמן משום ר"מ דאפי' כשמבטל כל הדין מצי הדר לאשמועי' ג' רועי בקר נאמן עלי אבא למ"ל לכן משני היכא דחזו לעלמא דזה לא נשמע מג' רועי בקר ומתורץ ק' המרש"א מה שהק' בכאן בגמ' דג' רועי בקר למ"ל ודוק:

הא מדקתני רישא דיינו. יל"ד דהלא ר"מ ס"ל דב' הבע"ד בוררין להם עוד א' ודעתם נמי בעי' ומבואר להדיא בירושלמי דרבנן הק' לר"מ דאין לדבר סוף דהשלישי שיתרצה עליו התובע לא יתרצה הנתבע וכן בהיפך וא"כ הו"מ למיתני ברישא דייניו פי' שפוסל אותו דיין שבורר מתחלה וגם אותו השלישי שיתרצה עליו ואולי לזה נתכוון ר"ל שנשתבש גי' המתני' שהול"ל בריש' דייניו ובסיפ' עדיו ונתחלף ותני ברישא דיינו וסיפא עדיו וא"כ מה מקשה הש"ס המדקתני רישא דיינו כו' וי"ל דע"כ זהו ליתא דהא קי"ל מן התורה בדיין א' סגי דכתי' בצדק תשפוט עמתך כמש"ל בסמוך והא דבעי' ג' גזרה משום יושבי קרנות ובג' לא סגי דאיכא חד דגמיר עי' כ"ז לעיל וא"כ מכיון שפוסל לו דיין א' עד שימצא לו מומחה לרבים שאומר במומחה אני רוצה תו לא מצי פוסל השלישי כיון דאיכא מומחה א' סגי והא"ש מה שיל"ד שלא הקשה מיד ממתני' דקתני עדיו ועדים כמומחים דמי' טרם שהבי' תניא כותי' דר"מ והשתא ניחא דהוה ידע דר"ל מוקי לי' בעד א' אלא דהוה קשה לי' מדקתני רישא דיינו וסיפא עדיו ואהך ק' סמיך ולכן לא הומ"ל מיד דאיכא למימר כמ"ש שנתחלק הגי' במתני' והול"ל דייניו ועדו כנ"ל אבל השתא דאמר ר"מ דאיני יכול לפסול אלא עד שימצא מומחה לב"ד א"כ ע"כ לא מצי למיתני דייניו ודיינו דוקא ק' שפיר ממתני' והא"ש דפרש"י בד"ה אמר ר"א סיפא כו' ודיינין בערכאות שבסורי' כו' וק' לאיזה צורך כ' זה דלמא רישא נמי בבא לפוסלן כו' ובמומחין איירי' וכן צריכין למימר ע"כ לרבין לקמן דמוקי גם רישא בכה"ג והא"ש דא"כ הי' קשה לתני דייניו כיון דפוסלן בפגם משפחה מצי למפסל אפי' כל הדיינין א"נ לא הוה מצי מוקי רישא בבא הוא ועדיו לפוסלן דלכאורה ק' מאוד לומר דר"מ סבר הני אמשפחה קמסהדי וכי לא ידע דעי"ז מפסל איהו ממילא ומי גרע מגורם בעלמא דה"ל נוגע בעדות וגם ליישב מ"ט לא קאמר הש"ס אלא דהא השתא חזר בו מאוקמתא דר"ל דמוקי לי' בע"א עכנ"ל דאיירי שקבל על חד וכדר"ל ואיהו הביא ב' ואותו השני בא הוא ואחר עמו לפוסלו דהשתא לא מחזי כנוגע בעדותו שהרי מ"מ נשאר עליו השני שקבל עליו כתרי אלא דאכתי לא מיבעי לר"מ דמצי הדר בי' ממה שקבל עליו א"נ למימר שהערים לפסול השני ואח"כ יחזור מן הראשון אלא אפי' לרבנן דלא מצי הדר בי' מ"מ הכא מודו לא מיבעי לפמ"ש לעיל דמתני' דלקמן לא מוכח דס"ל לא יחזור אלא בשלא נשתייר עליו שום דבר לא ממון ולא שבועה משא"כ הכא א"נ הדר בי' מהך קבלה מ"מ נשאר עליו שבועה דאורי' אפשר דמודו דמצי הדר בי' וכיון דמצי הדר בי' ה"ל נוגע בעדות במה שפוסל הא' ואפי' בלא הא דלעיל איכא למימר דס"ל כמ"ד בספ"ק דמכות עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ נפסל ממילא גם השני והשתא ר"מ ס"ל כיון דהשתא מיהת לא חזר בו ע"כ וגם אינו מעיד כ"א אמשפחתו וגברא ממילא מיפסל ה"ל גורם דגורם ורבנן פליגי ולכן לא קאמר אלא דהשתא כל דברי ר"ל קיימים וא"ש דלא מצי מוקי הכא רישא דמתני' בבא הוא ואחר לפוסלן דבדיינים פשיטא דה"ל נוגע בעדות דליכא למימר דאיירי בקבל עליו דיינים הנשארים דא"כ מ"ט דרבנ' לא מיבעי למ"ש לעיל מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דלא שייך גבי דיינים ואפי' לאידך טעמא נמי הכא אינו יכול לחזור לרבנן דהא לא נשתייר עליו מידי כמו באבא ואביך וג' רועי בקר דס"ל לרבנן לא יחזיר ע"כ מוקי לי' בערכאות ובזה מיושב מה שפסק בש"ע ח"מ סי"ג דאין הוא וע"א מצטרפין לפסול דיין א' והק' בתומים דמדמוקי לסיפא דמתני' בבא הוא ואחר לפוסלן ולא רישא ש"מ דברישא נאמן משום דלא הוה נוגע בעדות דדייני טובא איכא בעלמא ופליגי ארבין דלקמן ע"ש ולפי הנ"ל לא עבדי' פלוגתא דודאי בדלא קבל עליו השאר לא מצי לפוסלן ומתני' לא מצי לאוקים בדלא קבל עליו א"כ מ"ט דר"מ ובדקבל נמי לא דמ"ט דרבנן ופסק הש"ע איירי בדלא קבל ודוק:

בגמרא ואפילו לוה מצי מעכב: לכאורה קשה איך קאי הקושיא דוקא הכא בלא"ה אמתניתן יכול להקשות כן אר"מ דאמר זה פוסל דיינו של זה דמשמע ג"כ אפילו לוה. ועוד תקשה דרבנן אדרבנן דברישא מודו לפי תירוץ הגמרא דיכול לפסול ב"ד של חבירו ובסיפא פליגי. אכן ע"ז י"ל (וא"ע מצאתי ג"כ בר"ן) דסיפא איירי היכי שרצה לפסול את הדיינים מכח פסול ובזה סברי רבנן דאינו נאמן אבל רישא איירי שאינו רוצה לדון לפניהם ולא שיפסלם בפסול דבזה גם רבנן מודו ולכן א"ש ג"כ דאמתניתן לא היה יכול להקשות דהיינו אדברי ר"מ דהא ר"מ איירי בפסול ממש ובזה ודאי גם הלוה מצי מעכב ולכן מקשה אתירוץ הגמרא דע"כ איירי ג"כ שאינו רוצה לדון לפניהם ולא שפוסלם בפסול ממש דאל"כ תקשי רבנן אדרבנן כמ"ש הר"ן ובזה אין הלוה מצי מעכב לפי מימרא דר"א ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו המהרש"א לפי תירוץ הגמרא דבערכאות שבסוריא שנו מאי קמ"ל בסיפא הא מרישא שמעינן לה ע"ש דהשתא ודאי לאו מרישא שמעינן דברישא דאיירי בשאינו רוצה לדון לפניהם גם רבנן מודו ובסיפא דאיירי ברצה לפסול פליגי והא דפירש רש"י לקמן בד"ה זה פוסל דאיירי באומר לא אדון לפניו אלמא דגם סיפא איירי כן ולא בפסול ממש לפי האמת פירש כן אבל לפי הס"ד דבגמרא כאן דזה בורר איירי בב"ד וע"כ סיפא בפסול ממש איירי וכמ"ש הר"ן:

בערכאות שבסוריא שנו: לפי מ"ש הר"ן ריש פירקן דמתניתן זו אתיא לפרש האי דיני ממונות בשלשה דתני בריש מסכתין א"כ קשיא לר' אבהו דאוקי לעיל (דף ב' ע"ב) האי דיני ממונות בג' בגזילות וחבלות דבעי ג' מומחין א"כ איך אפשר לאוקמי מתניתן בערכאות שבסוריא הא גבי גזילות וחבלות מומחין בעינן וצ"ל דלענין מתניתן זו גם ר' אבהו מודה דאיירי גם בהודאות והלואות ולא בגזילות וחבלות ומה שחסר במתניתן דלעיל גלה כאן ורק אליבא דשאר מ"ד במתניתן דלעיל גם בהודאות והלואות איירי הוצרך הר"ן לפרש דלפרושי מתניתן דלעיל אתי:

בתוספות ד"ה זה בורר לו. ולא פריך אלא מלישנא דמתניתן: עיין במהרש"א. ולפי עניות דעתי גם לשיטת התוספות נשארה הקושיא דועוד מאי זה בורר לו אחד כמו לפירוש רש"י מדלא פירשו בה פירוש אחר ואעפ"כ לא הוי כקושיא ראשונה דקושיא הראשונה היתה בפשיטות מלשון דמתניתן ואחרי שתירץ לו דהפירוש הוא כשזה בורר לו אחד הקשה לו הא קתני זה בורר לו כו' ולא קתני כשזה והלשון זה משמע דהכי דינא דהא ע"כ גם לפירוש רש"י צריך לפרש כך דלאחר שכבר תירץ כשזה בורר כו' הקשה לו עדיין ועוד מאי זה בורר וע"כ דמהלשון פריך מדלא קתני כשזה בורר וגם מדקתני ושניהם בוי"ו וא"כ גם לפי פירוש התוספות יש לפרש כך. ולפ"ז י"ל דגם רש"י מפרש כפירוש התוס' ויתיישבו כל הקושיות שהקשו התוס' וגם הר"ן על פירוש רש"י:

כך היו נקיי הדעת שבירושלם עושין וכו'. אפשר דבא להשמיענו דמי שהוא נוהג כזה אין בו משום יוהרא ושרי למעבד הכי במעמד שלשתן או בחדא מינייהו ומיהו אם נהג בדבר זה צריך שלא ישנה ולהכי קאמר כך היו נקיי הדעת עושין כלומר תדיר ולהכי לא אמר בקצרה נקיי הדעת שבירושלם לא היו חותמין וכו' אלא הקדים לומר כך היו נ"ה שבירושלם עושין לרמוז כי צריך לנהוג כך תדיר:

לא היו חותמים על השטר. שמא יחתמו עד פסול כמו שפירש רש"י ז"ל ולא זו אלא אפילו לישב בדין דמסתמא אינו יושב אלא הגון ות"ח עכ"ז היו רוצים לדעת מי ישב ולא זו שנוגע בדת ודין אלא אפילו בסעודה שהוא במילי דעלמא לא היו יושבים אא"כ יודעים מי מסב עמהם ועיין בפתח עינים:

כך היו נקיי הדעת שבירושלם עושין וכו'. יש לפרש הני תלתא בדרך לא זו אף זו. לא היו חותמין וכו' ולא זו משום דאיכא למימר דזמנין דמשכחת דגדול ממנו יחתום וצריך הוא לחתום ראשון. אלא אף זו לא היו יושבין בדין ולא זו דהוי מילי דשמיא כי המשפט לאלהים הוא אלא אף זו בסעודה והפשט כמו שפירש"י שמא ימצא עד פסול ונתבטל העדות והכי רהטא סוגיין ועמ"ש הרב עיון יעקב:

מתני' מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. פ''ה דמשמע דלהוו ט' כיצד זה בורר לו ב''ד אחד הרי ג' וזה בורר לו ב''ד אחד הרי ששה ושניהם בוררים להם ב''ד אחר הרי ט' ולהכי מתמה בתלתא סגי ולא נהירא שהרי משמעות הלשון אינו כן דא''כ ה''ל להקשות בהדיא הא גופא קשיא רישא אסיפא אמרת דיני ממונות בשלשה אלמא בג' סגי והדר קאמר דצריך ט' ונ''ל דאף בתחילה היה יודע כמו שמפרש אח''כ שזה פוסל ב''ד של חבירו וזה פוסל ב''ד של חבירו ולא ישבו כ''א ג' אחרונים כדקאמר המתרץ ולא פריך אלא מלישנא דמתני' דקתני זה בורר ב''ד וחבירו כן ולהכי פריך מאי זה בורר לו אחד כלומר לא סגי בלאו הכי ומשני כשזה בורר כלומר אין חובה ודאי לעשות כן אלא מתני' מיירי אם אירע כך: כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה מאי קמטרחנא לך וכו'. פירש הקונטרס שהיו במקום אחד ולא נהירא דהא אמרי' (עירובין סב:) דרב חסדא לא היה מורה לפני רב הונא אפי' ביעתא בכותחא וכ''ש דדין לא היה עושה בפניו ונ''ל שהיו סמוכים זה לזה חוץ לג' פרסאות: כדי שיצא הדין לאמיתו. פירש הריב''ן שאפילו החייב יפרע ברצון ויאמר קושטא דייני שאני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך לפום ריהטא משמע כך הפירוש שמתוך שבירר זה שלו וזה שלו השלישי יצא הדין לאמיתו בלא עוות שיהא הענין שקול ולא ירבו מהפכין לחובה על מהפכין לזכות ולא להפך: