סנהדרין כח ע"ב

דף כח - ב

ומספרת הגמרא:

רב איקלע הגיע למזבן  גוילי, לקנות קלפים.

בעו מיניה שאלו אותו: מהו האם מותר שיעיד אדם באשת חורגו במשפטה על נכסיה עם אדם מן השוק ^[6].

וצדדי הספק הם: אף שפסול לחורגו כשם שחורגו פסול לו, ונלמד "מכללא" יתכן שאינו פסול לאשתו. אמנם בכל הקרובים אם פסול לו, פסול גם לאשתו כמבואר (כלל ג), מכל מקום, יתכן שבשאר הקרובים הטעם הוא: משום שהקירבה לאשה באה מחמת הקירבה לבנה הראוי ליורשה, לכן כיון שפסול לבנה פסול גם לה. אבל בחורגו שבנו אינו קרוב, כמבואר במשנה, יתכן שדינה שונה, היות ואין לה קירבה מחמת בנה, שאינו קרוב ^[7].

הגמרא פושטת: בישיבת סורא אמרי: בעל כאשתו ^[8]. בישיבת פומבדיתא אמרי: אשה כבעלה, וכשם שאשתו היא חמותה, כך הוא כאילו חמיה, והריהו פסול ^[9].

דאמר רב הונא אמר רב (נחמן): מניין אנו דורשים שהאשה כבעלה?

דכתיב נאמר בתורה בפרשת עריות (ויקרא י"ח): "ערות אחי אביך לא תגלה, אל אשתו לא תקרב, דודתך היא". ודרשינן, האם דודתו היא!? והלא אשת דודו היא. אלא, מכלל הרי זה בא ללמדנו: דאשה כבעלה.

שנינו במשנתנו: ובעל אמו הוא ובנו וחתנו.

הגמרא דנה על "ובנו", וסברה לומר שמדובר על בנו שהוא גם בנה, והוא אחיו מאם, לכן מקשינן:

"בנו"! היינו אחיו מאם!? וכבר שנינו "אחיו".

ומתרצת הגמרא: אמר רבי ירמיה: לא נצרכה המשנה לא באה להשמיענו על אחיו ממש, כסברת המקשן, אלא לבנו של בעל אמו, שאינו בנו של אמו, והוא אחי האח, כלומר, אחיו בני אב אחד של אחי בני אם אחת.

רב חסדא אכשר הכשיר לעדות באחי האח, וסובר שאינו קרוב, אלא קרוב של קרוב.

אמרו ליה: לא שמיע לך האם לא שמעת הא דרבי ירמיה הסובר שהוא פסול!?

אמר להו רב חסדא: לא שמיע לי לא נשמע לי, כלומר, לא סבירא לי אינני סובר כן.

ומקשה הגמרא: אי הכי, שמדובר באחיו ממש, היינו אחיו? וכבר השמיענו "אחיו" ^[10].

ומתרצת הגמרא: תנא המשנה שונה "אחיו" מן האב, וקתני "בנו" של בעל אמו, שהוא בנו של אמו, והוא "אחיו" מן האם ^[11].

הגמרא דנה באבי חתן ואבי כלה ["מחותנים"] האם הקירבה של בניהם גורמת לקירבה ביניהם להיותם פסולי קרובים.

אמר רב חסדא: אבי חתן ואבי כלה - מעידין זה על זה, ולא דמו להדדי ואין קירבתם קירבה, אלא כי אכלא לדנא כמגופה שאינה דומה לחבית ^[12].

הגמרא דנה האם ארוס כשר להעיד לארוסתו לפני הנשואין, האם הם נחשבים כקרובים.

אמר רבה בר בר חנה: מעיד אדם לאשתו ארוסה, במשפטה עם אדם מן השוק.

אמר רבינא: לא אמרן, היתר זה לא נאמר אף לדעת רבה בר בר חנה, אלא כשבא להעיד לאפוקי מינה להוציא ממנה ממון, דהיינו לחובתה ולזכות בעל דינה, כי אז אינו "נוגע בעדות", אבל להעיד לעיולי לה להכניס לה ממון, דהיינו לזכותה ולחובת בעל דינה - לא מהימן, אף שאינו קרובה היות וחשוד שברצונו להיטיב לה, כדי שהממון יבא לרשותו כשינשאו.

וזה לדעת רבה בר בר חנה, אבל רבינא עצמו סובר -

ולא היא ואין הדין כן, אלא, לא שנא לאפוקי ולא שנא לעיולי בין לחובה ובין לזכות - לא מהימן, ודינו כקרוב.

ומדוע? כי מאי דעתיך מהי סברתך לומר שאינו קרוב אליה - כי ברצונך לדמות דין קרוב לעדות לשאר דיני קירבה החלים ביניהם מעת האירוסין.

ואלו הם שאר דיני הקירבה?

כמו דאמר רב חייא בר אמי משמיה דעולא: [עולא מסכם דיני הקירבה בין ארוס לארוסתו].

אשתו ארוסה אם מתה - לא אונן אינו נוהג דיני אנינות ליאסר באכילת קדשים, כשם שאסור במיתת אשתו הנשואה, ולא מטמא לה אם כהן הוא, כשם שמטמא לאשתו. וכן היא, לא אוננת במיתתו, כאשה על בעלה, ולא מטמאה לו איננה מצווה להתעסק בו ^[13]. אם מתה - אינו יורשה כשם שהבעל יורש את אשתו, ואם מת הוא - גובה כתובתה במקרה שכתב לה כתובה משעת אירוסין [כתובה סתם כותבין משעת נשואין].

וברצונך להשוות דין קירבה לעדות לדין קירבה לגבי טומאת מת, כמו שאינם קרובים גבי טומאה - כן אינם קרובים לדין עדות, השוואה זו אינה עולה יפה, כי -

התם גבי דין טומאה וירושה - ב"שארו" תלה רחמנא, התורה תלתה שני דינים אלו בקירבת "שאר בשר" שהוא נישואין. כמו שנאמר גבי טומאה (ויקרא כא): "כי אם לשארו הקרוב... לה יטמא", וכן נאמר גבי דין ירושה (במדבר כז): "לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה", שמפסוק זה דרשו חז"ל שהבעל יורש את אשתו ^[14].

וכל זמן שלא נישאו אינם "שארי בשר" זה לזה, לכן, אינה מטמא לה ואינה יורשה -

אבל הכא, בדין עדות, הגדרת הקירבה, משום איקרובי דעתא הוא, כל מי שיש ביניהם קירוב הדעת ^[15], והא ארוס איקרבא דעתיה לגבה יש לו קירוב הדעת אליה, ולכן פסול להעיד אליה כבעל לאשתו, לחובה ולזכות.

שנינו במשנתנו: חורגו לבדו.

תנו רבנן: חורגו לבדו. רבי יוסי אומר: גיסו.

ותניא אידך בברייתא אחרת: גיסו לבדו. רבי יהודה אומר: חורגו.

הגמרא מפרשת: מאי קאמר?

אילימא אם נאמר הכי קאמר תנא קמא של הברייתא הראשונה והוא רבי יהודה: חורגו לבדו, והוא הדין לגיסו לבדו, ואילו בנו וחתנו אינם פסולים. ואתא ובא רבי יוסי למימר לומר: גיסו לבדו, והוא הדין לחורגו לבדו.

ויוצא [לפי גירסת הב"ח] שבין רבי יהודה ובין רבי יוסי סוברים, שבין גיסו ובין חורגו פסולים לבדם. ואין מחלוקת ביניהם, אלא שכל אחד מהתנאים אמר על אחד מהם.

ולפי דרך זו, גם הברייתא השניה מתפרשת כן: תנא קמא שהוא רבי יוסי אומר: גיסו לבדו, והוא הדין לחורגו, רבי יהודה אומר: חורגו לבדו, והוא הדין לגיסו.

פירוש זה קשה -

אלא איך נפרש את מתניתין, משנתנו, דקתני: "גיסו הוא בנו וחתנו", מני משנתו של מי היא, לא רבי יהודה ולא רבי יוסי?

ואלא, הכי קאמר תנא קמא בברייתא הראשונה והוא רבי יהודה: חורגו לבדו, אבל גיסו הוא ובנו וחתנו, ואתא רבי יוסי למימר: גיסו לבדו, אבל חורגו הוא ובנו וחתנו.

וכן מתפרשת הברייתא השנייה: רבי יוסי אומר: גיסו לבדו, ורבי יהודה אומר חורגו לבדו.

ולפי פירוש זה משנתנו היא משנת רבי יהודה.

אמנם, לפי פירוש זה מבוארים המשנה והברייתות, ואלא קשה קושיה אחרת, הא דתני רבי חייא: שמונה אבות שהן עשרים וארבעה תולדות, כמאן נשנתה, לא כרבי יוסי ולא כרבי יהודה, דלרבי יוסי יש תשעה אבות [ולשמונה מהם שתי תולדות, וביחד עשרים וחמשה] וכן לרבי יהודה?

ומתרצת הגמרא: אלא, הכי קאמר כך מתפרשת ברייתא הראשונה: תנא קמא והוא רבי יהודה סובר: חורגו לבדו, אבל גיסו הוא ובנו וחתנו, ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו, וכל שכן חורגו "לבדו" בלי בנו וחתנו.

וכן מתפרשת ברייתא השנייה: תנא קמא והוא רבי יוסי אומר: גיסו לבדו וכל שכן חורגו, רבי יהודה אומר: חורגו לבדו, אבל גיסו הוא ובנו וחתנו.

ומעתה מתורץ הכל: מתניתין היא משנת רבי יהודה הסובר חורגו לבדו, וגיסו הוא ובנו וחתנו. ואילו ברייתא של רבי חייא, שמנתה רק שומנה אבות ולהם תולדות, היא משנת רבי יוסי הסובר שגיסו וחורגו שניהם אינם אבות, כי אין להם תולדות ^[16].

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי.

הגמרא דנה האם פסק שמואל כמו רבי יוסי של משנתנו, והיא משנה ראשונה. ואי לכך - גיסו כשר, היות ואינו ראוי ליורשו, כמבואר שם. או כרבי יוסי של הברייתא הפוסל גיסו לבדו. ומבררים זאת מעובדא -

ההיא מתנתא שטר מתנה, דהוי חתימי עלה שחתמו עליה תרי גיסי שני אנשים שנשותיהם הן אחיות.

סבר האמורא רב יוסף - לאכשורה רצה להכשיר את השטר, ולחייב את בעל השטר לתת את המתנה.

דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי, וסבר שהכוונה לרבי יוסי של המשנה המכשיר גיסו לגיסו, לכן מכשיר גם "גיסו לעלמא".

אמר ליה אביי לרב יוסף: ממאי מנין לך, ששמואל התכוון על דברי רבי יוסי דמתניתין דמכשיר בגיסו, דילמא הלא יתכן ששמואל התכוון על רבי יוסי דברייתא דפסיל בגיסו?

השיב רב יוסף: לא סלקא דעתך אינו מסתבר כן, דאמר שמואל פירוש "גיסו": כגון אנא ופנחס דהוינן שאנו אחי וגיסי, שני אחים הנשואים לשתי אחיות, והם אחים וגיסים.

ודייק רב יוסף מדברי שמואל: רק הם פסולים בהיותם אחים, אבל גיסי דעלמא, שפיר דמי כשרים לעדות. ולכן מסתבר שכוונת שמואל היא, שהלכה כרבי יוסי דמתניתין.

הקשה לו אביי: ודילמא, הלא יתכן שכוונת שמואל באמרו: כגון אנא ופנחס לפרש מהו גיסו, והביא דוגמא מעצמו, ופסולו משום דגיסו קאמר, כלומר, אף אם לא היינו אחים היינו פסולים מחמת "גיסו".

וחזר בו רב יוסף, ופסל את "עידי" השטר.

בכל זאת רצה להכשיר את השטר על ידי דין "עידי מסירה". והוא: אם יביא עידי ראייה ש"ראו" את נותן המתנה "מוסר" את השטר למקבל המתנה, אפשר להכשיר בכך את השטר.

אמר ליה רב יוסף למקבל המתנה: "זיל לך! הבא עידי ראיית מסירת השטר, ובכך קניה קנה את המתנה בעידי מסירה".

כרבי אלעזר הסובר: שטר אף אם אין חתום עליו עדים, אלא שנתנו "בפני" עדים, הרי השטר כשר ככל דיני שטר.

השיב לו אביי: אכן, אם אין בו עדים כלל, סובר רבי אלעזר שהשטר כשר, אבל שטר זה חתומים עליו עדים פסולים, והלא אמר רבי אבא: מודה רבי אלעזר בשטר המזויף מתוכו, שחתמו בו עדים פסולים, שהוא פסול, והוא גרוע מאם לא חתמו בו כלל. והטעם, כי אם לא חתמו כלל, נעשה הקנאת השטר - שהוא שטר כשר - על ידי מסירת השטר בעידי מסירה, אבל אם חתמו עליו פסולים והשטר פסול, אין כאן שטר והוא נייר בעלמא, ובמה נעשה הקנין.

אמר ליה רב יוסף למקבל המתנה: "זיל! לא שבקי לי תלמידי אינו נותן דאותביניה לך שאתן לך את הזכות לקבל את המתנה".

שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב.

אמר רבי תנחום אמר רבי טבלא אמר רבי ברונא אמר רב: הלכה כרבי יהודה.

ואילו רבא אמר רב נחמן: אין הלכה כרבי יהודה. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אין הלכה כרבי יהודה.

איכא יש דמתני ששנה להא דרבה בר בר חנה, אהא על ברייתא זו:

את זו דרש רבי יוסי הגלילי. נאמר בתורה (דברים י"ז): ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. וקשה, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו!?

אלא מפרש רבי יוסי הגלילי: זה השופט שהיה קרוב ונתרחק, אליו תבוא, אבל אם הוא קרוב, הריהו פסול.

ועל דברים אלו אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי הגלילי, הסובר שקרוב ונתרחק - כשר.

רב איקלע למיזבן גוילי בעי מיניה מהו שיעיד אדם לאשת חורגו א"ל בסורא אמרי בעל כאשתו. בפומבדי' אמרי אשה כבעלה כלומר עדותו פסולה. מנא לך דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא מיכן שהאשה כבעלה. רב נפק למתרי משכון לר' חייא רבה עבר בחד אתר ואשכח ר' יוחנן יתיב מקשי תנינן חורגו לבדו אשת חורגו מהו בעל חורגתו מהו אשה כבעלה הבעל כאשה. וקמת אשת חורגו כחורגו. והבעל כאשה. רב חסדא בעי משה שיהא כשר באשת פנחס:

חורגו כבר בארנו במשנה שאע"פ שאינו פסול לבניו ולחתניו לאשתו מיהא פסול שהאשה כבעלה או שהבעל כאשתו ושתי לשונות האמורים כאן שזה אמר בעל כאשתו וזה אמר אשה כבעלה אין ביניהן מחלוקת כלל אלא מצד הלשון שיש גורסין בעל כאשתו אמרינן אשה כבעלה לא אמרינן כלומר בעל כאשתו ואין מעיד לבעל חורגתו שהרי הוא כחורגתו אבל מעיד הוא באשת חורגו שאינה לו כבעל ובפומבדיתא אמרו בהיפך שאשה כבעלה ואינו מעיד באשת חורגו אבל אין בעל כאשתו ומעיד לבעל חורגתו ולמדו מן התורה שאשה כבעלה והוא הדין לבעל כאשתו וי"א שהאשה כבעלה וכן הדין שהרי קנינו היא וכגופו דמיא אבל בעל אינו קנוי לה אלא שמדברי סופרים עשאוהו גם כן כאשתו ובתלמוד המערב השוו בהן את המדות ונוסח דבריהם רבא עבר בחד אתר אשכח ר' יוחנן יתיב ומקשי תנינן חורגו לבדו אשת חורגו מהו בעל חורגתו מהו אשה כבעלה ובעל כאשתו וכל שביארנו באשת חורגו בדיני ממונות אלא בנכסים שאין לבעל רשות בהם שאם בנכסי מלוג הרי יש בהם זכות לבעל וכן נשי כל הקרובים לא הוצרכו לשאול בהם כלום לענין דיני ממונות שמאחר שבניהם פסולים לו והוא להם הרי הם ראויים לירש ונמצא פיסולם מחמת עצמם ובעלי קרובות אשתו שאדם כשר בהם אע"פ שאפשר שיש בהם זכות לאותן הקרובות ומהן לבעליהן כגון שעבוד כתובה שמא ימות הוא בחייה ואותן הקרובות יורשות אותן ומהן לבעליהן כתבו הגאונים שאין פוסלין בכך אחר שאין הזכות מבורר שמא תמות היא בחייו ואף אם ימות הוא בחייה שמא יש שם נכסים אחרים ויש מי שחוכך מיהא בנכסים המיוחדין בתוך השטר כגון ששעבד שדה בפרט והעדות על אותו שדה וראוי להחמיץ בכל כיוצא בזה את הדין:

אחי האח כבר בארנו במשנה שכשרים הם זה לזה כיצד רחל שנשאת ליעקב והוליד ממנה יוסף וחנה נשאת לאלקנה והוליד ממנה שמואל מתה חנה ומת אלקנה ונשאת חנה ליעקב והוליד ממנה רחבעם שנמצא רחבעם פסול ליוסף ופסול לשמואל הרי מ"מ יוסף ושמואל כשרים זה לזה:

אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה שכל שאני פסול מחמת אישות מעיד אני לשאר קרוביו כמו שביארנו ואין זו הרכבה טבעית אלא הרכבה שכנית כמגופת החבית לחבית:

אשתו ארוסה אע"פ שאם מתה אינו יורשה אינו מעיד עליה שכבר נתקרבו הדיעות ונפסל להעיד לה בין לחוב בין לזכות כשאר הקרובים אלא שמ"מ מעיד הוא לקרוביה וכן כתבו גדולי המחברים מ"מ אם היתה אשת כהן לא אונן ליאסר באכילת קדשים ביומו ולא מיטמא לה וכן היא אינה נאסרת באנינותו בקדשים שהיא אוכלת בבית אביה ולא מיטמאה לו ר"ל שאינה מצווה בכך שאם מתורת רשות הרי לא הוזהרו כהנות בטומאה ונשואה מיהא מצווית בכך שמצוה להטמא בקרובים ואע"פ שגדולי המחברים כתבו שכדרך שאינה מוזהרת שלא ליטמא כך אינה מצווית ליטמא לקרובים עד שלדבריהם לאו דווקא נקט הכא בארוסה לא מיטמא לו דהוא הדין לנשואה כמוה היא תימה היא אלא וודאי בארוסה דווקא ופירשו שאינה מצווית בכך או שמא לא מטמאה לו פירושו ברגל שהכל חייבין לטהר את עצמם מתה אינו יורשה ואם מת הוא גובה כתובתה ודוקא בעיקר כתובה ובדכתב לה וכמו שהארכנו בענין זה בראשון של מציעא:

כבר ביארנו במשנה שגיסו בכלל פסולי עדות הוא ובניו וחתניו ולמדנו ממנה שלא סוף דבר בבעלי אחיות שנפסלו זה לזה אלא אף בעל ראשונה לבעל שניה כגון בעלה של דינה לבעלה של רחל וודאי כך הדין בחתנו של ראובן לבעל דינה דמה לי בעל אחות חמי מה לי בעל אחות חמותי שכל קורבא שמצד אישות אע"פ שקורבא זו שמצד אישות משני צדדין היא הואיל ויש ראשון מצד אחד נפסלו ולא הוכשרו אלא בעלי שניות כמו שכתבנו וזהו דעת גדולי הפוסקים והמחברים ומ"מ יש לשאול בה שהרי אמרו כאן בשמו של ר' יוסי גיסו לבדו ונפסקה הלכה כמוהו ומ"מ הם השיבו שלא אמר גיסו לבדו אלא להוציא בניו שמאשה אחרת ואע"פ שבשאר הקורבות שמצד אישות כן כמו שכתבנו באחי האח תפש הענין בגיסו והוא הדין לשאר ולשון תלמוד המערב מעיד כן שם אמרו גיסו אית תנאי תני יש לו בנים וחתנים ואית תנאי תני אין לו בנים וחתנים מאן דמר יש לו בנים וחתנים מאותה אשה מאן דמר אין לו בנים וחתנים מאשה אחרת ומ"מ גדולי הרבנים פירשו שלא אמר ר' יוסי גיסו לבדו למעט את הבן אלא למעט את החתן שהרי בן גיסו נכלל הוא בבעל אחות אמו ומ"מ הוא ממעט את חתנו אף מאותה אשה והטעם חד בעל כאשתו אמרינן תרי לא אא"כ בבעלי אחיות או בעלי אמה ובתה ונמצא לדעתם שאין הלכה כסתם משנתנו בגיסו אלא חתנו כשר ונמצאו כל בעלי קרובות כשרים חוץ מבעלי אחיות או בעלי אמה ובתה ונמצא בעלה של רחל לבעלה של דינה או חתן ראובן לבעל דינה כשרים זה לזה ועיקר הדברים כדעת ראשון וכמו שכתבנו במשנתנו:

גדולי המפרשים הפריזו על מדותיהם לומר שזה שאמרו גיסו לבדו ולא בניו וחתניו לא בא אלא למעט בנים וחתנים שמאשה אחרת כדברי גדולי הפוסקים אלא שהוסיפו עליהם לומר שכל האחרים יש להם פסול בנים וחתנים אף מאשה אחרת חוץ מאחי האח שאין להם שום שיכות בנחלה אבל כל האחרים יש בהם צד נחלה ופירשו כל הסוגיא על דעת זו:

ומפני שיוצא לנו מדבריהם חדוש גדול לענין הוראה אני רואה לכתוב תורף פירושם שבהלכה זו כדי שנדון לפי מה שתראה הראיות חזקות או חלושות או הפירוש מקובל או רחוק מן הדעת ובחן ענין המאמר ואל תשא פני איש וזהו תורף פירושם אלו הם הקרובים אחיו ובנו וחתנו שיש כאן שני בראשון אחי אביו ובנו וחתנו שיש כאן שני בשני וכל אלו נוחלין ומנחילין ובין בבניהם ובין בחתניהם יש צד ירושה והלכך נוגעין בעדותן הם ואחי אמו פסול להעיד הוא ובנו וחתנו ואע"פ שאין נוחלין הואיל ומנחילין ואפילו בנים מאשה אחרת שאם ימותו הם יירשם אחי אמו ומאחי אמו יפלו לאמו ובעל אחותו פסול להעיד לו שהבעל כאשתו והרי הוא ראשון בראשון הואיל ואותו בעל אחותו נחלו אע"פ שאינו מנחילו ובנו וחתנו אפילו מאשה אחרת שהרי יש כאן שיכות נחלה שאם ימות תירשנו אחותו ומאחותו לבעלה ומבעל אחותו לכל בניו ובעל אחות אביו הוא ובנו וחתנו ואפילו מאשה אחרת שכלם נקראים בני דודו וכמו שאמרו ביבמות פרק כיצד כ"א ב' אשת אחי האב מן האב ערוה אשת אחי האב מן האם שניה וגזרו על אשת אחי האם מן האב משום אשת אחי האב מן האם ואמרו שם טעמא מאי כלהו דודי קרי להו דדודי בדודי מיחלפי הכא נמי כל מי שישמע שקורא אותו דודו לא יבין אם הוא בעל אחות אמו או אחי אמו או אפילו אחי אביו הלכך פוסלין לבניו ולחתניו וחתניו פסולים משום בעל כאשתו או משום גזירה דחתנים לאחי האם ובעל אמו בגמרא מפרש מפני מה שנה בנו הואיל והוצרך לשנות בנו שנה בעל אמו או שמא משום חורגו שרצה לשנות לבדו שנה בבעל אמו הוא בבנו וחתנו וזה שלא הקשה בגמרא חתנו היינו בעל אחותו מפני שמשום בנו לא שנה הוא אמו דהיינו אחיו ומשום חתנו נמי דהיינו בעל אחותו אלא שהקשה מבנו והוא הדין לאחרים ומ"מ תירצוה לאחי האח ר"ל בנים שמאשה אחרת ואע"פ שאין לומר בהם דודו קרו להו שבעל אמו אינו מוחלף באביו ושיכות נחלה אין בה כלל אעפ"כ נפסלו משום קורבת אחיו מן האם שנוחלין זה את זה וחתנו גם כן פסול להעיד לו אע"פ שאין שם צד נחלה שהרי אחים מן האם לא נוחלין ולא מנחילין משום בעל אחותו אבל חתנו מאחות האח כשר שאין זה קרוי בעל אחותו ורב חסדא ורב ירמיה לא נחלקו אלא באחי האח אבל בבעל אחות האח מודים הם או שמא ר' ירמיה פסל בבעל אחות האח משום בעל כאשתו ורב חסדא שהכשיר באחי האח סובר שלא הועילה בהם כלום קורבת אחיו הואיל ואין לומר בהם טעם דודי בדודי שבעל אמו אינו מתחלף באביו הלכך כשרים לו וחמיו הוא ובנו וחתנו ואין לומר מה בא חמיו להשמיענו שלא הייתי דן שלא לומר בעל כאשתו אלא בשאר הבא מכחו כגון בעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו שכל אלו הבעלים משום שאר הבאים מאליהם הוא אבל חמיו כל הפסלות אינו בא אלא מצד אשתו ואשתו שאר הבא מחמת קדושין הוא ובשביל כך הוא שונה חמיו ובנו וחתנו שיש בהם צד ירושה שהוא נוחל את חמיו מפני אשתו אע"פ שאינו מנחילו ואפילו בנים מאשה אחרת שהרי אחי אשתו הם מהאב ונוחלין זה את זה וא"ת הרי שמענו במשנתנו בבעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו שאר הבא מחמת הקידושין שכמו שבעל אחותו פסול לאחי אשתו כך אחי אשתו לבעל אחותו ואין פסולו אלא משום קידושי אשתו וכן כלם אפשר שזה התנא לא סדר המשנה בהפוך שאם כן לא ישנה בעל אחותו שהרי מחתן בעל אמו שמענוהו ולא בעל אחות אמו שמבנו של גיסו שמענוהו וכן הרבה אלא מילי מילי קתני ומפרש את שיש בהם צד ירושה כל שיש בהם חשש גזרה וגיסו הוא ובנו וחתנו אפילו מאשה אחרת שהבעל כאשתו והיא דעתה מתקרבה לגבי אחותה לפי ששתיהן יורשות זו את זו ובניהן יורשין אמותיהן וגם לאותן בנים שמאשה אחרת מתקרבת דעתה להם שהרי יורשים אותם אחיותיהם וכיון שפסולים אצלה פסולים אצלו שהבעל כאשתו ואף לרב חסדא שהכשיר באחי האח של בעל אמו פוסל באחי האח של גיסו משום דודי בדודי מיחליף ואפילו בשני קידושין ועד עכשו לא שמענו במשנה בעל כאשתו אלא בשאר דחד קדושין כגון חמיו ועכשו בא ולימדנו אף בשני קדושין אמר ר' יוסי זו משנת ר' עקיבא וכו' בא להכשיר גיסו ובעל אחות אמו ובעל אחותו שאין בהם שיכות נחלה ובברייתא אמר הוא בעצמו גיסו לבדו ולא בא למעט אלא בנים מאשה אחרת שלא נאמר אחי האח פסולין בה אבל בנו וחתנו מאותה אשה שזהו בעל אחות אמו מודה ר' יוסי שלא נחלק אלא בגיסו אבל בבעל אחות אמו מודה ר' יוסי שהרי ר' חייא שהוא מונה שמנה אבות שהם כ"ד עם בניהם וחתניהם כר' יוסי הוא סובר כמו שנאמר בגמרא והרי אין כאן שמנה אבוה אלא בבעל אחות אמו אלמא שיש בגיסו בנים וחתנים אף לר' יוסי וכדברי גדולי הפוסקים זהו תורף דבריהם ואתה תבחר ואם עלינו אתה סומך תפוש לשון ראשון וכמו שסדרנו הכל במשנה:

אחי אשתו לא הוזכר במשנה והטעם שלא הוצרך לו כלל שאם מצד עצמו הינו בעל אחותו אם משום בנו הינו בעל אחות אביו אם משום חתנו לסתם משנתנו שפוסל בחתן גיסו וכשיטת גדולי הפוסקים הרי הוא בעל חתן גיסו על הדרך שהיה ר' יוחנן קורא לר' שמעון בן לקיש גיסו על שהיה בעל אחותו ומ"מ לשטת גדולי הרבנים אין פסול בחתנו אבל שאר השנויים כלם הוצרכו או משום עצמו או משום בנו או משום חתנו חוץ מבעל אמו ובנו וחתנו ומתוך כך שאל עליו בגמרא כמו שביארנו הכל במשנה:

מי שהחתים שטרו בעדים פסולים אע"פ שמסרו בעדים כשרים לא עשה כלום שאע"פ שאמרו עידי מסירה כרתי דווקא בשאינו מזוייף מתוכו ושמא תאמר מה אתה צריך לכך והלה לא אמרו עידי מסירה כרתי אלא בגיטין אבל לא בשאר שטרות וא"כ אין לדבריך מקום אלא לגיטי נשים ומה ענינה בכאן ולא עוד אלא שגדולי הפוסקים הביאוה בכאן לענין מתנה תדע שאין הפסק מוחלט בזה כל כך אלא שיש פוסקים אותה אף בשטרות ואף לדעת הפוסק שאינו כן אלא בגיטין י"מ בה בגיטין ושאר שטרות הדומים לו והם אותם שגוף המעשה נעשה בשטר והיא היא עיקר הקנייה כגון שטר מתנה ולא בא למעט אלא שטר מכר וכיוצא בה שאין גוף המעשה נעשה בה ואינה אלא לראייה בעלמא:

האוהב והשונא כבר ביארנו שכשרים הם לעדות ומ"מ לדין פסולים ולא עוד אלא אפילו שני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה אסור להם לישב בדין זה עם זה:

זה שכתבנו בקרוב ונתרחק שהוא כשר דוקא שמסירת העדות והעדות הכל היה אחר שנתרחק אבל אם נמסר לו העדות בשעת הפסול אע"פ שנתרחק בשעת העדות פסול ואין צריך לומר ברחוק בשעת מסירת העדות שנתקרב בשעת העדות מעתה היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פסול וכן פקח ונתחרש פתח ונסתמא שפוי ונשתטה אבל אם לא היה חתנו בשעת מסירת העדות ונעשה חתנו ומתה בתו בשעה מסירת העדות כשר כללו של דבר כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר אע"פ שנפסל בין מסירה לעדות וכל שתחלתו או סופו בפסלות פסול ומעתה צוואת שכיב מרע שיצאה בבית דין ועידיה קרובים למיתנא ורחוקים לבניו פסולה שהרי בשעת מסירת העדות פסולים היו למצווה ומ"מ מקצת גאוני הראשונים הכשירוה הואיל ואף בשעת מסירת העדות היו כשרים לזוכים לקצת רבותי ראיתי שאף הפוסל לא פסל אלא בשנעשה כן דרך טעות שהיה חושב שכשרים הם אחר שהם רחוקים לבניו אבל אם נתברר שיודע היה בפיסולם אלא שכיון לצוות לפני קרובו שלא לפרסם את ענינו לזרים שלא להשביע את בניו כשרים ומדין דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי והרי הענין דומה למה שפסקנו בפרק חזקת הבתים בשכיב מרע דאמר אל תגלו מתנה זו עד לאחר מותו שאין בה משום מתנה טמירתא ואף הם ספרו לנו שמנהג קבוע היה בנרבונה להכשיר קרובם בצואת שכיב מרע מפני שאדם רוצה לעשות כן בצנעה:

התבאר בבתרא בפרק מי שמת שמי שהיה יודע עדות לחבירו עד שלא נפסל בעבירה ואח"כ נפסל בעבירה שאפילו יצא עדותו בחתימת שטר אינו מעיד על כתב ידו ואף אם נתקיימה עכשיו אין דנין בה אא"כ נתקיימה חתימתו שבשטר זה בבית דין קודם שנעשה גזלן אבל אם נפסל מחמת קורבא כגון שנעשה חתנו הוא אינו נאמן על כתב ידו אבל אחרים מקיימין אותה עכשיו ודנין על פי אותה עדות שהפסול מחמת קורבא אין חוששין שמא זייף אבל הפסול בעבירה חשוד לזייף ושמא משנעשה גזלן חתם לקצת גדולי הדורות ראיתי שכל שבאו לדין והביא האחד עד שנמצא קרוב או פסול ונגמר הדין לפסול את העדות ואח"כ נתרחק ובא להוציאו עכשיו לדין שאינו נאמן שכל אדם עשוי להחזיק את דבריו והרי הוא כעין נוגע בדבר:

בתלמוד המערב התבאר שאם כתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה אם נתערבו המתנות ר"ל שלא בירר מה שנותן לזה ומה שנותן לזה השטר פסול אף לרחוק וכבר הארכתי בענין זה בבתרא פרק נוחלין:

רב איקלע למיזבן גוילי אמרו ליה מהו שיעיד אדם באשת חרגו כי תנן חורגו לבדו הני מילי למעוטי בנו וחתנו למימרא דכשרין להעיד אבל אשת חרגו כחרגו מיהו כיון דלענין אסהודי איהו קא מיירי לא שייך למעוטי אשתו לאכשורה דבין כך ובין כך אשתו לאו בת עדות הוא אבל לענין אסהודי לדילה מיבעיא לן מי אמרינן כי היכי דלדיליה פסיל לאתתיה נמי פסיל או דילמא לדיליה הוא דפסיל לאיתתיה לא אמר להו בסורא אמרי הבעל כאשתו דכל היכא דאשתו קרובה איהו נמי קרוב ונפקא מינה דבעל חורגתו פסול בפום בדיתא אמרי האשה כבעלה. ונפקא מינה דפסול לאשת חורגו. וכי קאמרינן דבעל כאשתו ואשה כבעלה הני מילי למיפסלינהו לדידהו אבל למיפסל אחריני מחמתייהו לא דאם כן אחי האח ליפסלו כדבעינן למימר קמן:

פיסקא בעל אמו ותני עלה הן ובניהן וחתניהן ומקשינן בנו היינו אחיו ופריק ר' ירמיה לא צריכא לבנו מאשה אחרת דלאו אחיו דידיה הוא אלא דהוה ליה אחי אחיו מאמו ודוקא דהוה ליה להאי בעל ברא מהאי איתתא ואיהו הוא דמשוי להו לאינך תרי אחי דידי' דלהוו קרובין זה לזה אבל היכא דלית ליה להאי בעל ברא מהאי איתתא אפי' לר' ירמיה כשרין זה לזה דלאו אחי האח נינהו. רב חסדא אכשר באחי האח אמרי ליה והאמר ר' ירמיה לא נצרכה לאחי האח אלמא קרובין הן אמר להו לא סבירא לי אמרו ליה אי הכי היינו אחיו אמר להו תנא אחיו באחיו מאביו ותנא בנו של בעל אמו לאשמועינן אחיו מאמו וקי"ל כרב חסדא. ושמע מינה דהני בנים וחתנים דתני גבי הני קרובים כולהו דהויא קורבא דידהו מחמת אישות דלא פסלינן להו אלא בבנים וחתנים דהוו להו מהנך נשי גופייהו דאתיא קורבא מחמתייהו אבל בבנים וחתנים דהוו להו מאיתתא אחריתי כשרים. והכי נמי מסתברא דאי ס"ד אפי' בנים וחתנים דאית להו מאיתתא אחריתי פסולין א"כ אחי האח ליפסלו אלא לאו ש"מ כדאמרינן. ואי קשיא לך מאי שנא דקא קשיא ליה גבי בעל אמו ותו לא גבי אחיו נמי תיקשי ליה בנו היינו אחי אביו לא תיקשי לך דכי קא מבעיא ליה גבי בעל אמו משום דפשיטא ליה דלא איצטריכא ליה אלא משום סירכא דבנו דאי משום סירכא דגופיה פשיטא דהא אשמועינן ברישא דמתניתין טובא דבעל כאשתו גבי בעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו וכיון דאיתברר דכי איצטריך ליה משום סירכא דבנו קא קשיא לן בנו היינו אחיו אבל גבי אחיו ליכא לאקשויי הכי דכי איצטריך ליה אחיו משום סירכא דגופיה איצטריך ליה דהא אכתי לא אשמעינן קורבא אחריתי מיקמי הכי ואע"ג דהא אשמועינן בתר הכי אחי אביו הא ברירנא דלא זו אף זו קתני:

אמר רב חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה ואין אומרים הואיל ונתקרבו הבנים זה לזה נתקרבו גם האבות לא דמו להדדי אלא כי עוכלא לדנא שאין דומין זה לזה אלא בכיסוי החבית לחבית שאין בהן דיבוק אלא הנחה בעלמא ואינו מגופו של כלי:

אמר רבה בר רב הונא מעיד אדם לאשתו ארוסה אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקי מינה ממונא דלאו קרוב הוא אבל לעיולי לא מהימן דנהי נמי דלאו קרוב הוא נוגע בעדות היא ואסיקנא לא היא לא שנא לאפוקי ולא שנא לעיולי לא מהימן דמאי דעתיך דסבירא לך דלא מיפסיל משום קורבא משום דילפת מאנינות וטומאה וירושה כדאמר רב חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן לה אם מתה [אינו נאסר] בקדשים דאונן אסור בקדשים דכתיב הן היום הקריבו וגו' ולא מיטמא לה אינו מצווה להיטמא לה כדכתיב לה יטמא לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו אע"ג דנשים לא הוזהרו על הטומאה דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן איצטריך לאשמועינן שאינה מחוייבת להתעסק בו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה ובשנים אוחזין מוקים בדכתב לה הא לא דמי עדות לא לאנינות וטומאה ולא לירושה דהתם גבי טומאה וירושה בשארו תלה רחמנא כדכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו ואמרינן שארו זו אשתו וגבי ירושה כתיב ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה ומוקמינן ליה ביש נוחלין בירושת הבעל וה"ה לענין אנינות דילפינן מטומאה וכיון דתלה רחמנא בשארו משמע לשון קירוב בשר והיינו לאחר נישואין שדבקו זה בזה והיו לבשר אחד וארוסה לאו שארו היא אבל הכא לענין עדות משום קורבא הוא דמיפסלא והא איקרבא לה:

פיסקא חורגו לבדו. תנו רבנן חורגו לבדו רבי יוסי אומר גיסו ותניא אידך גיסו לבדו רבי יהודה אומר חורגו ואמרינן מאי קאמר אילימא הכי קאמר חורגו לבדו אבל בנו וחתנו לא וכ"ש גיסו דקאתי מחמת תרי קורבי דאישות דבנו וחתנו כשרין ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו אבל חורגו הוא ובנו וחתנו ואידך תנא דקתני גיסו לבדו הכי קאמר גיסו לבדו אבל חורגו הוא ובנו וחתנו ורבי יוסי היא רבי יהודה אומר חורגו לבדו וכ"ש גיסו דכ"ע מיהת גיסו לבדו אלא מתניתין דקתני גיסו הוא ובנו וחתנו מני לא רבי יהודה ולא ר' יוסי ואלא הכי קאמר חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו כדפרישית לטעמא דתנא דידן ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו אבל חורגו הוא ובנו וחתנו דהא לא קאתי אלא מחמת חד אישות ואידך תנא דתני גיסו לבדו למעוטי חורגו קאתי ור' יוסי היא ורבי יהודה אומר חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ומתני' רבי יהודה היא אלא הא דתני ר' חייא ח' אבות על כרחיך תרי אית ליה לר' חייא דמכשר בבניהן וחתניהן ומני לא רבי יהודה ולא רבי יוסי דהא לתרווייהו חד בלחוד הוא דפסול לבדו ופשו להו תשעה דאית להו בנים וחתנים אלא ה"ק חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו כדפרישית במתני' ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו והוא הדין לחרגו ומאי גיסו דקאמר רבי יוסי אף גיסו והיינו דקתני באידך ברייתא גיסו לבדו והוא הדין לחורגו ור' יוסי היא ר' יהודה אומר חרגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ומתני' רבי יהודה היא וברייתא דר' חייא כר' יוסי דאמר גיסו וחרגו לבדן ופשו להו תמניא אבות דאית להו בנים וחתנים. ואיכא דמקשו הכא היכי מצינן למימר דבן גיסו לרבי חייא כשר והא קתני שמונה אבות ובעל אחות אמו חד מינייהו וכיון דבעל אחות אמו פסול לי ואעפ"י שאינו ראוי לירשני כ"ש אנא דחזינא למירתי' דפסלינא לדיליה והיינו בן גיסו אלמא בן גיסו לרבי יוסי פסול. ופשטי לה דאע"ג דאמרינן דבעל אחות אמו פסול לו ואיהו נמי פסול לבעל אחות אמו דהוה ליה בן אחות אשתו אבל בן גיסו מאשה אחרת כשר דליתיה בכלל בעל אחות אמו. ומייתו לה ראיה מגמרא דבני מערבא דתני התם גיסו אית תנא תני יש לו בנים וחתנים ואית תנא תני אין לו בנים וחתנים אלא גיסו לבדו מאן דמר יש לו בנים וחתנים מאחות אשתו ומאן דמר אין לו בנים וחתנים אלא כשרין הן בבנים וחתנים שיש לו שלא מאחות אשתו אלא מאשה אחרת. והאי תירוצא לא דייק גבן חדא דמאן לימא לן דהנך תנאי דפליגי בגיסו בגמרא דבני מערבא דתרווייהו אליבא דר"י דברייתא פליגי ודילמא תרווייהו אליבא דת"ק דמתני' פליגי וכי תימא אי הכי קשיא רבי יוסי אדר' יוסי דקא מני בעל אחות אמו וסבירא ליה דגיסו לבדו איכא (דאמרי) [למימר] דכי קאמר ר' יוסי גיסו לבדו לאו למעוטי בנו קאתי אלא למעוטי חתנו דכשר ואשמועינן דכל שנים שאינן קרובין זה לזה כלל אלא נשותיהן קרובות זו לזו אינן פסולין אלא אם היו נשואין שתי אחיות אבל אם היו נשותיהן רחוקות יתר מכאן כגון אחד נשוי רחל ואחד נשוי דינה אעפ"י שבעל רחל פסול לדינה דהוה ליה בעל אחות אמה הרי הוא כשר לבעלה דקסבר ר' יוסי דלאו בכל דוכתא אמרינן הבעל כאשתו ועדיין הדבר צריך הכרע. אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי:

אמר ליה אביי ממאי דכי אמר שמואל כר' יוסי דמתני' קאמר דמכשר בגיסי דתנן אמר ר' יוסי זו משנת רבי עקיבא זו ולא סבירא ליה אבל משנה הראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי לו לירשו לאפוקי גיסו דאינו ראוי לו ליורשו דכשר כדפרישית ודילמא כרבי יוסי דברייתא דפסיל בגיסי ומכשר בבנו וחתנו דקתני רבי יוסי אומר גיסו לבדו אלמא גיסו מיהת פסול. אמר ליה רב יוסף לא ס"ד דאמר שמואל כגון אנא ופינחס אחי דהוינן גיסי פסילינן מאי לאו כגון אנא ופינחס דאחי וגיסי אבל שאר גיסי דעלמא דלית להו קורבא אחריתי שפיר דמי ודחינן ודילמא כגון אנא ופינחס משום גיסי קאמר ופירושא דגיסו קאתי לאשמועינן והדר ביה רב יוסף מיהא ואמר ליה למקבל מתנה זיל קנייה בעידי מסירה כלומר זיל אייתי סהדי אחריני דמסריה לשטר מתנה ניהלך באפייהו וקנית לה בהכי דסבר לה כמ"ד במס' גיטין אפי' לא חתמו בו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם הכא נמי לא גרע האי שטרא מהיכא דלית ביה עדים כלל דקני לה לזכותא דשטרא בעידי מסירה. ואקשי ליה אביי וכי האי גונא מי מהני ביה עידי מסירה והאמר רבי אבא ומודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו כלומר שעידי חתימה פסולין שהוא פסול אמר ליה זיל לא שבקו לי דאיתיב נהלך. וקי"ל כרבי יוסי דברייתא דפסיל בגיסו ומכשר בבנו וחתנו דהא הדר ביה רב יוסף לגביה דאביי ועבד בה מעשה. נקיטינן השתא מהא שמעתתא דשני בשני פסול ואין צריך לומר שני בראשון וכ"ש ראשון בראשון אבל שלישי בראשון כשר. וקי"ל דבעל כאשתו ואשה כבעלה וכל היכי דאיהי פסולה בעלה נמי פסול וכל היכא דבעל פסול אשתו נמי פסולה. כתב ר"ח ז"ל גבי בעל אחותו ובעל אחות אביו שאין הבנים והחתנים פסולין אלא בזמן שהן בני אחותו ובני אחות אביו אבל בנים מאשה אחרת כשרין הן:

פיסקא רבי יהודה אומר אפי' מתה בתו ויש לו בנים הימנה הרי זה קרוב ולית הלכתא כרבי יהודה דאמר רבה אמר רב נחמן אין הלכה כרבי יהודה וכן אמר רבה בר בר חנה אין הלכה כרבי יהודה והוה ליה רב יחיד לגבי רבים ואין הלכה כרב ועוד דקי"ל כרבי יוסי הגלילי דמכשר בקרוב ונתרחק דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי הגלילי והכי אסיקנא במעשה דמר עוקבא דאמרינן בני חמוה דמר עוקבא קרובין ונתרחקו הוו אתו לקמיה לדינא אמר להו פסילנא לכו לדינא אינהו סבור משום קורבא קאמר להו מאי דעתיך כר' יהודה דפסיל בקרוב ונתרחק אנן מייתינן איגרתא ממערבא דלית הילכתא כרבי יהודה אמר להו פשיטא דלית הילכתא כר' יהודה ואנא לאו משום קורבא פסילנא לכו דאטו בקבא דקירא אידבקי בכו כלומר נדבקתי בכם בקב של שעוה שאיני יכול להפרד ולהתרחק מכם אלא כי אמינא לכו הכי משום דגיסיתו בי ולא צייתיתו דינא:

בד"ה גיסו לבדו כו' ומדמסקינן דהלכה כרבי יוסי דגיסו לבדו למעוטי חתנו יש לדקדק כל שכן שנים כו' עכ"ל מדבריהם נראה דכן יש לדקדק ב' נשואים ב' בנות אחיות כו' היינו לרבי יוסי אבל לתנא דמתניתין דפוסל פוסל נמי בב' הנשואין ב' בנות אחיות או אחים והיינו משוה כיון דתנא דמתניתין פוסל בתרי בעל כאשתו מסתמא אין לחלק בין ראשון לשני ובין שני לשני כיון דזה פסול כמו זה בקרובים בזה יש ליישב מ"ש הטור בשם הרי"ף דפוסל אפילו נשואים ב' בנות אחין עכ"ל ותמה עליו הב"י דאף על גב דפסל הרי"ף בחתן גיסו כו' דהוי ראשון בשני ואמרינן תרי בעל כאשתו אבל לא לשני בשני וכן דעת הרמב"ם כו' עכ"ל דהא כיון דהרי"ף לא פסק כרבי יוסי אלא בבנו שיש לגיסו מאשה אחרת אבל בבנו וחתנו מאחות אשתו פוסל כתנא דמתני' מסתמא אית לן למימר דפוסל נמי שני בשני בתרי בעל כאשתו כיון דזה פסול כמו זה בקרובים כנראה מדברי התוס' דלית לן להכשיר נשואים ב' בנות אחיות אלא לר"י דוקא ואף שהרמב"ם חילק בזה בין ראשון בשני לשני בשני מ"מ כיון שהרי"ף סתם דבריו לית לן לפלוגי בינייהו וכמ"ש התוס' ודו"ק:

גמ' מהו שיעיד באשת חורגו כו'. נ"ב וזה לשון הירושלמי אשת חורגו מהו. בעל חורגתו מהו. אשה כבעלה ובעל כאשתו. וקמת אשת חורגו כחורגו והבעל כאשה:

רש"י בד"ה אבי חתן. ראובן לשמעון הס"ד:

בד"ה גיסו לבדו כו' דהוה ליה בן גיסו ופסול הוא לו כצ"ל:

בא"ד אבל משום קורבא דבן גיסו לא מיפסל ונפקא מיניה דחתן גיסו כשר להעיד לו כצ"ל והס"ד וכל זה נמחק. ונ"ב כל זה נ"ל טעות גמור:

בד"ה זהו נוסח אחר בפירוש ונראה גיסו לבדו ורבי יוסי פליג אמתניתין בחדא דקתני מתניתין גיסו ובנו וחתנו כשרים לגיסו דאבעל אחות אמו כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה מאי גיסו צ"ל ומאי גיסו כו'. נ"ב זה שייך נמי על הא דלעיל ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו והוא הדין לחורגו וקל להבין:

בד"ה ברייתא רבי יוסי כו' ועוד אי מאשה כו' אחי האם מיבעיא כצ"ל והם"ד:

בד"ה במזויף מתוכו כו' פסול דבמאי הד"א:

גמרא בעדי מסירה כר' אלעזר. כצ"ל בל"י וכן לקמן ובתוס':

שם א"ל זיל לא שבקו לי כו'. כה"ג בב"מ (כט ב) ובגיטין (מז):

רש"י ד"ה באשת חורגו. בהשפטה (כצ"ל) כו' לפי שהבנים ראוים לירש כו'. לכאורה הרי חורגו ג"כ ראוי לירש את אשתו וצ"ל דמיירי בשכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך כו' כדאיתא ר"פ הכותב. ובלא"ה צ"ל כן משום פירות דאכיל חורגו ועי' ברמ"א סי' ל"ג ס"ג:

רש"י ד"ה בעל כאשתו. והרי הוא כו'. כצ"ל והב"ת ואשה כבעלה נ"ל למחוק:

רש"י ד"ה אבי חתן. ול"א בשביל בנו שנתקרב (שמעון כו'. כצ"ל) ולמחוק תיבת ראובן שבינתים וכן בנ"י ליתא:

בגמרא אר"י לא נצרכה אלא לאחי האח: ולפ"ז האי ובנו דקתני במתניתן לא איירי אלא בשיש לאמו בנים מבעלה זה דאל"כ לא הוי אחי האח אבל לפי אוקימתא דרב חסדא איירי גם באין לה בנים:

ברש"י ד"ה ואין מטמא לה. ול"ד דנשים דכהונה לא כא הוזהרו על הטומאה: עיין ביבמות (דף כ"ט) דפי' רש"י וגם התוס' דדוקא הוא וברגל איירי דמוזהר לטהר עצמו. וע' מש"כ בספרי ע"ל ובישוב פסקי הרמב"ם שם:

גוילי. קלפים: באשת חורגו. על נכסי מלוג שלה בהשפטה עם אדם מן השוק ובנשי שאר קרובים לא איבעי להו דכיון דבניהם פסולין לו והוא להם פסול אף לנשים לפי שהבנים ראויין לירש את אמן אבל חורגו דבנו כשר מיבעי' לן באשתו: בעל כאשתו. ואשה כבעלה והרי הוא כאילו חמיה ותנן (דף כז:) חמיו פסול קרוב הוא: אחי האח. בן שיש לבעל אמו מאשה אחרת פסול לו מפני שהוא אחי אחיו: אבי חתן ואבי כלה. בן ראובן שנשא בת שמעון לא נתקרבו ראובן ושמעון בכך וכשרין להעיד זה לזה בכל עדיות ולא אמרינן בשביל בנו שנתקרב ראובן לשמעון נפסל ראובן לשמעון: ולא דמו. ראובן ושמעון להדדי: אלא כי אכלא לדנא. כמגופה שאינה דומה לחבית: לאפוקי מינה. לחוב לה ולזכות לבעל דינה דקרוב לא הוי כל זמן שלא נשאה ומיהו לעיולי לה לא מהימן דאדעתא דידיה קעביד: מאי דעתיך. דלא חשבת ליה קרוב: לא אונן. אם מתה אינו נאסר בקדשים מחמת אנינות: ואין מטמא לה. אם כהן הוא ואית דל''ג אינה מטמאה וכן היא אינה נאסרת באנינות מיתתו בקדשים ואינה מטמאה אינה מצווה להתעסק בו ואיידי דתניא לא אוננת תנא ולא מיטמאת ולאו דווקא דנשים דכהונה לא הוזהרו על הטומאה: גובה כתובתה. בדכתב לה מן האירוסין מוקמינן לה בשנים אוחזין (ב''מ דף יח.) ואהא דקתני לא מטמא לה קא סמכת ואמרת לאו קרוב הוא: התם. גבי טומאה וירושה: בשארו תלה רחמנא. כדכתיב (ויקרא כא) כי אם לשארו הקרוב ואמר מר (יבמות דף כב:) שארו זו אשתו וכן בירושת הבעל לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה מיכן שהבעל יורש את אשתו ביש נוחלין (ב''ב ד' קט:): גיסו. לבדו אבל בנו וחתנו כשרים לגיסו ורבי יוסי פליג אמתני' בתרתי חדא דקתני מתני' בגיסו בן וחתן ופליג נמי אבעל אחות אמו דקתני מתני' דהוה קרוב וכן גם הוא קרוב לו דהוי לו בן גיסו פסול הוא לו משום דאיהו לדידיה בעל אחות אמו אבל משום קורבה דבן גיסו לא מיפסיל ונפקא מינה דחתן גיסו כשר להעיד לו (והוא הדין לגיסו והיינו דקתני בברייתא בתרייתא ר' יהודה אומר חורגו אף חורגו דמודה נמי בגיסו ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו והוא הדין לחורגו) זה''ו נוס''ח אח''ר בפי' ונראה גיסו לבדו ורבי יוסי פליג אמתניתין בחדא דקתני מתני' גיסו ובנו וחתנו (כשרים לגיסו) דאבעל אחות אמו דקתני מתניתין דהוי קרוב וכן גם הוא קרוב לו דהוי ליה בן גיסו לא פליג רבי יוסי עלה ומודה הוא דבן גיסו פסול לו משום דאיהו לדידיה בעל אחות אמו אבל משום קורבה דבן גיסו לא מפסיל ונפקא מינה דחתן גיסו כשר וכו': מאי גיסו דקאמר רבי יוסי אף גיסו. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: הכי גרסינן אלא הכי קאמר חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו אבל חורגו הוא ובנו וחתנו: אלא הא דתני רבי חייא כו' לא רבי יהודה ולא ר' יוסי. דלר' יהודה ט' אבות הוויין במתני' בר מחורגו וכן לר' יוסי תשעה הווין: אלא חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו וכל שכן חורגו: ומתני' רבי יהודה. דקתני בן וחתן בגיסו: ברייתא ר' יוסי. אפיק גיסו וחורגו הוי ח' אבות ובנים וחתנים ואית דמוקמי להאי בן גיסו דקא מכשר ר' יוסי בבן שיש לו לגיסו מאשה אחרת כי היכי דלא לפלוג ר' יוסי אבעל אחות אמו ולא מיתוקמ' שפיר דכל בניהם דמתני' מאותה אשה קאמר ועוד אי מאשה אחרת מכשיר ר' יוסי מכלל דתנא דידן מאשה אחרת נמי פסול משום קרוב מחמת קרוב תיקשי לרב חסדא דאכשר באחי האח דהשתא בן גיסו פסול משום אחי בן אחות אשתו אחי האח מיבעיא: הלכה כר' יוסי. קס''ד כר' יוסי דמתני' דלא פסול אלא קרוב הראוי לירש וגיסו אינו ראוי ליורשו: דפסיל בגיסו. דקתני גיסו לבדו: לא ס''ד. דהא בהדיא פריש שמואל לפסולא דגיסו כגון אנא ופנחס שהיה אחיו וגיסו מכלל דגיסו דעלמא כשרין: משום גיסו. ושמואל פירושא דגיסו אתא לאשמעי': א''ל. למקבל מתנה: זיל קנייה בעדי מסירה. אם יש לך עדים אחרים שמסר לך שטר זה בפניהם הביאם ויעידו ותהיה שלך דסבר כרבי אלעזר דאמרי' במסכת גיטין (ד' נ:) אפי' לא חתמו בו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם: במזויף מתוכו. שחתמו בו עדים פסולים שהוא פסול דבמאי קני ליה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא:

גיסו לבדו וכ''ש חורגו. אינם שוים דחורגו לבדו למעוטי בנו וחתנו וגיסו לבדו לא למעוטי בנו דהא ברייתא ר' יוסי היא אלמא חשיב בעל אחות אמו והיינו בן גיסו ולא אתא למעוטי אלא חתנו כדפי' הקונטרס ומדמסקי' דהלכה כר' יוסי דגיסו לבדו למעוטי חתנו יש לדקדק כ''ש שנים הנשואים שתי בנות אחיות או בנות שני אחים דכשרים: והא מודו רבי אלעזר במזויף מתוכו. מדמהדר ליה אביי הכי משמע דס''ל כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי אלמא קסבר אביי כתב לאחד ומסר לאחר זה שמסר לו קנה דהכי א''ר אלעזר בסוף מי שהיה נשוי (כתובות דף צד: ושם) ותימה הא אביי הוא דאמר בפ''ק דב''מ (דף יג. ושם) עדיו בחתומיו זכין לו וי''ל דההיא דכתב לאחר מיירי בב' שטרות היוצאים ביום אחד שזמנם שוה דכיון דלא מוכח מתוך השטר איזה קדם לא שייך למימר עדיו בחתומיו זכין לו ואזלינן בתר מסירה אבל היכא דמתוך השטר מוכח איזהו קדם עדיו בחתומיו זכין לו ואפילו נמסר לבסוף: