סנהדרין מח ע"א

דף מח - א

משמשין ממשמשין גמרינן. עדיף ללמוד מת מעבודה זרה ששניהם "משמשין", שבמת הנידון לגבי משמשי המת, וכן הפסוק "אשר עבדו שם הגויים" מדבר במשמשי עבודה זרה. ^[184]

לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה שאילו עגלה ערופה היא עצמה קדושה, ואינה "משמשין". ^[185]

ודנה הגמרא: ואביי מאי טעמא לא גמר מעבודת כוכבים? ומתרצת הגמרא: אמר לך אביי: מידי דאורחיה ממידי דאורחיה גמרינן מת ועגלה ערופה שניהם, הדרך שיהיו לאפוקי עבודת כוכבים דלאו אורחא אין הדרך לעבוד עבודה זרה, שהרי אפילו בן נח אסור בעבודה זרה, ולכן אין ללמוד משם שהזמנה אינה אוסרת, כי שמא דוקא שם משום שאף שהזמין את הדבר לשימוש עבודה זרה שמא בסוף יתחרט ולא ישתמש בו לעבודה זרה.

[סימן כפ"ה נפשי"ה דחציב"א נכיס"א דא ומנ"א] [סימני המשניות והברייתות מהם תדון הגמרא להוכיח במחלוקת אביי ורבא אם הזמנה מילתא היא אם לאו].

מיתיבי מהא דתנן במסכת כלים: כפה מטפחת שהאשה לובשת על ראשה שהוא טמא מדרס שאף שהמטפחת אינה מיועדת בעיקרה לישיבה, מכל מקום היא מקבלת טומאת מדרס משום שלפעמים האשה מקפלת אותה ויושבת עליה או שמשעינה את ראשה עליה, ונתנתו לספר היא ייחדה את המטפחת לעטוף בה ספר תורה ^[186] טהור מן המדרס נפקעה ממנה טומאת המדרס בלי שום טבילה, שהרי עתה אינה ראויה עוד לישיבה שאסור לשבת על מטפחת של ספר תורה, ובטל ממנה שם "מדרס" שהרי אומרים לו "עמוד ונעשה מלאכתנו".

אבל טמא [מגע מדרס] עדיין נשאר על המטפחת טומאה יותר קלה של מגע מדרס [ויורדת מדרגת אב הטומאה של מדרס עצמו לטמא אדם וכלים לדרגת ראשון לטומאה שמטמא רק אוכלים בלבד].

משום שאף בתור מטפחת של ספרים יש עדיין עליה שם "כלי" לקבל טומאת מגע, והרי המטפחת בנוסף לזה שהיא עצמה היתה טמאה מדרס הרי באותה שעה נגעה המטפחת בעצמה ונטמאה בטומאת מגע מדרס, וטומאה זו נשארת עליה גם לאחר שירדה ממנה טומאת המדרס.

הרי שבייחוד בלבד של המטפחת לספר תורה נפקעה ממנה טומאת מדרס משום שהזמנה מילתא היא, וקשיא לרבא שאומר הזמנה לאו מילתא היא?

ומתרצת הגמרא: אימא אמור במשנה שהיא לא רק נתנה את המטפחת וייעדה אותה לספר תורה אלא נתנתו וכרכתו שהיא גם כרכה אותה על הספר תורה, שיש כאן מעשה ולא רק הזמנה בלבד.

ושואלת הגמרא: למה לי נתנתו וכרכתו מדוע צריך את שניהם שגם תייעד את המטפחת לספר תורה, ולא די בכריכה לבד שהיא מעשה?

ומתרצת הגמרא: כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין סודר שהזמינו להכניס בו תפילין וצר ביה תפילין והכניס בו את התפילין אסור למיצר ביה פשיטי אסור לשים בו כסף משום שהסודר נעשה תשמישי מצוה.

ודוקא בגלל שהזמין את הסודר וגם צר בו את התפילין, אבל אם רק אזמניה לצורך תפילין ולא צר ביה בסוף את התפילין, אינו נאסר לצור בו מעות משום שהזמנה לאו מילתא היא.

וכן אם רק צר ביה ולא אזמניה לכך מלכתחילה שרי למיצר ביה פשיטי משום שהכנסת התפילין שם היתה רק באקראי בעלמא. ^[187] ולכן אומרת המשנה "ונתנתו" שהאשה צריכה גם לייעד את המטפחת לספר תורה ולא די בכריכה בלבד. ^[188]

ולאביי דאמר: הזמנה מילתא היא הוא חלוק על רב חסדא אלא אזמניה, אף על גב דלא צר ביה די בכך לאסור מלצור בו מעות משום שהזמנה מילתא היא.

אך אם צר ביה בלבד את התפילין, בזה הוא מודה לרב חסדא שרק אי אזמניה לכך מלכתחילה אין אז הוא נאסר, אבל אי לא אזמניה, לא אינו נאסר, משום שזה רק אקראי בעלמא.

ולדעת אביי תתפרש המשנה בכלים כפשוטה, שדי אם האשה נתנתו את המטפחת לספר תורה שיפקע ממנה טומאת מדרס הואיל והזמנה מילתא היא, ואין צריך שגם תכרוך אותה על הספר תורה.

תא שמע: תניא: נפש בנין שעל גבי הקבר שבנאו לשם אדם חי לקוברו בו כשימות מותר בהנאה שעדיין אין עליו שם קבר.

ואם הוסיף בו דימוס אחד [נדבך אחד של אבנים] לשם מת בשביל אדם שכבר מת אסור בהנאה.

הרי שבניית הקבר בלבד והזמנתו למת דיה לאסור בהנאה, וקשיא לרבא שהזמנה לאו מילתא היא?

ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן: דרמא ביה מת שלא רק הזמין את הקבר למת אלא אף קבר בו את המת ולכן הוא נאסר בהנאה.

ומקשה הגמרא: אי הכי, מאי איריא מדוע דוקא הוסיף דימוס, שהרי גם כי לא הוסיף, נמי יאסר, מאחר שקבר שם ממש את המת? ^[189] ומתרצת הגמרא: לא צריכא הברייתא להשמיענו אלא שאף על גב דפנייה אפילו פינה משם אחר כך את המת בכל זאת הקבר נשאר אסור בהנאה בגלל שהוסיף שם דימוס והזמינו לצורך המת, שלולי ההזמנה לא היה הקבר נאסר לאחר הפינוי, כי היינו אומרים שהקבורה היתה רק אקראית, כמו בצר ביה ולא אזמניה בתפילין שלא נאסר לשים בו מעות משום שהכנסת התפילין שם היתה רק באקראי.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: אם היה מכירו את אותו דימוס שהוסיף עליו לשם מת חולצו מהבנין ומותר בהנאה, שהרי ביטל בכך את מעשה ההזמנה. ^[190]

תא שמע: תניא: החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר, הרי זה לא יקבר בו הבן עולמית.

הרי שבחציבת הקבר בלבד נאסר בהנאה, משום שהזמנה מילתא היא, וקשיא לרבא?

ומתרצת הגמרא: התם אין הטעם משום איסור הנאה, אלא משום כבוד אביו לכך לא יקבר בו הבן. ואמנם אם חצב את הקבר לצורך מת אחר שאינו אביו יהא מותר לו להיקבר בו.

הכי נמי מסתברא שכל הטעם רק משום כבוד אביו.

דקתני סיפא של אותה ברייתא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף החוצב אבנים מההר לבנות בהם קבר לאביו, והלך וקברו בסוף במקום אחר, ולא בנה מהם את הקבר לאביו, הרי זה לא יקבר בהן הבן עולמית.

אי אמרת בשלמא שהטעם הוא משום כבוד אביו שפיר שלכן לא יקבר בהן הבן עולמית משום שאין זה כבוד האב.

אלא אי אמרת שהטעם הוא משום הזמנה, תיקשי: וכי טווי לאריגה, מי שטוה פשתן לארוג ממנו בגד למת מי איכא למאן דאמר שיאסר!? והלא אפילו אביי אינו אומר שהזמנה מילתא היא אלא רק כאשר ארג את הבגד והשלימו עד שהוא ראוי כך למת, אבל טויה בלבד, ודאי שלא נחשבת אפילו הזמנה?

וגם כאן, חציבת אבנים בלבד אין עליה אפילו שם הזמנה, ומדוע יאסר על הבן להיקבר באותן אבנים? אלא ודאי הטעם הוא רק משום כבוד אביו.

תא שמע מהא דתניא: קבר חדש שעדיין לא קברו בו מותר בהנאה.

ואם הטיל בו נפל לתוך הקבר אסור בהנאה.

ומדייקת הגמרא: הטיל, אין. רק אם קבר בו בפועל את המת הוא נאסר. אבל לא הטיל, לא. אינו נאסר, ואפילו אם הזמין את הקבר לצורך אדם מת.

וקשיא לאביי שסובר הזמנה מילתא היא?

ומתרצת הגמרא: לעולם הוא הדין דאף על גב דלא הטיל בו את הנפל הוא נאסר מיד בהזמנה משום שהזמנה מילתא היא.

ולכן נקטה הברייתא שהטיל בו נפל, כדי להשמיענו שהנפל יש עליו תורת מת לאסור את קברו ואפילו לאחר שפינהו משם. ^[191]

ולאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר: אין לנפלים תפיסת הקבר שאם קברו נפל ופינוהו משם, לא נאסר הקבר בהנאה, משום שנפל אין עליו תורת מת.

קמשמע לן שהנפל אכן אוסר את קברו.

וקבר חדש שמותר בהנאה היינו שחצבו אותו לאדם חי כדי לקוברו כשימות, או שחצבו סתם כדי להשתמש בו בשעת הצורך. ואין על כך שם של הזמנה.

תא שמע מהא דתנן במסכת שקלים: מותר המתים כסף שנשאר ממגבית צדקה שערכו לצורך מתי מצוה או לצורך עניים מתים, ישתמשו בו לצורך מתים אחרים.

מותר המת אם אספו את הכסף לצורך מת פלוני, הרי המותר ליורשיו. היורשים יכולים ליהנות מהכסף שנשאר. ^[192] הרי שעל אף שהוא הזמין את הכסף לצורך מת פלוני אינו נאסר בהנאה, וקשה לאביי שהזמנה מילתא היא? ^[193] ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן: שגבו את הכסף מחיים כשפלוני היה עדיין חי, ואין עליו שם של הזמנה ליאסר בהנאה. ^[194]

ומקשה הגמרא: הא לא תני הכי! הרי הברייתא אינה מפרשת כך את המשנה.

דתנן במשנה "מותר המתים למתים. מותר המת ליורשיו".

ותני עלה, מפרשת הברייתא: כיצד?

גבו למתים סתם - זהו מותר המתים למתים.

גבו למת זה - זהו מותר המת ליורשיו.

הרי שהברייתא מפרשת שמדובר באופן שגבו לצורך אדם שכבר מת.

אך דוחה הגמרא: וליטעמיך, אימא סיפא. עד שאתה מקשה מהרישא יש לך להביא ראיה מהסיפא להיפוך, שבסיפא של אותה משנה נאמר: רבי מאיר אומר: מותר המת אינו ליורשיו אלא לא יגע בהן עד שיבא אליהו.

רבי נתן אומר: יעשנו דימוס יבנה ממנו מצבה על קברו, או יקנה ממנו יין ויעשה עמו זילוף [שידיף ריח טוב] לפני מטתו של אותו פלוני שגבו עבורו את הכסף.

הרי שהם סוברים שאסור ליהנות מכסף שהוזמן למת. ואם כן, קשה מזה לרבא שסובר הזמנה לאו מילתא היא?

ומתרצת הגמרא: אלא אביי מתרץ לטעמיה! ורבא מתרץ לטעמיה!

אביי מתרץ לטעמיה -

דכולי עלמא סברי: הזמנה מילתא היא אלא שתנא קמא סבר שמותר המת ליורשיו, כי רק דחזי ליה תפיס הכסף שנצרך להוצאות הקבורה הוא שנתפס ונאסר בהנאה, ואילו דלא חזי ליה לא תפיס מה שנשאר והתברר שהוא אינו נצרך להוצאות המת, מלכתחילה לא נתפס באיסור הנאה ולא חלה עליו ההזמנה. ^[195]

ורבי מאיר מספקא ליה בדין זה אי הא דלא חזי ליה תפיס, אי לא תפיס.

ולכן מספק אסור לתת את המותר ליורשים שיהנו ממנו, אך גם לעשות ממנו דימוס לקברו של המת ללא הסכמת היורשים אי אפשר, כי שמא הדין הוא שלא תפיס ונמצא מפסיד ליורשים את הכסף השייך להם.

הלכך לא יגע בהן עד שיבא אליהו.

ורבי נתן פשיטא ליה דודאי תפיס.

הלכך יעשה דימוס על קברו.

ורבא מתרץ לטעמיה -

לכולי עלמא הזמנה לאו מילתא היא ואין חשש של איסור הנאה ממותר הכסף.

אלא שיש כאן חשש שמא המת אינו מסכים שיהנו היורשים מכסף שהוא התבזה עליו.

ובזה נחלקו התנאים -

תנא קמא סבר: כי בזו ליה למרות שהמת מתבזה בכך שאוספים עבורו כסף, בכל זאת אחולי מחיל זילותיה גבי יורשין בעודו בחיים הוא מוחל על בזיונו אפילו רק להנאת היוורשים.

לכן ינתן המותר ליורשיו.

ורבי מאיר מספקא ליה אי המת מחיל על בזיונו בשביל היורשים אי לא מחיל.

הלכך מספק לא יגע בהן עד שיבא אליהו.

ורבי נתן פשיטא ליה דלא מחיל המת על בזיונו בשביל היורשים, אלא רק עד כמה שזה לצורכו.

הלכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו.

תא שמע: תניא: היו אביו ואמו של המת מזרקין בו כלים מתוך חיבה הם זורקים עליו את בגדיהם יותר מהצורך, שמתוך צער הם מוכנים להפסיד את כל ממונם עליו מצוה על האחרים להצילן ולהורידם מעליו, שאין לך השבת אבידה גדול מזה. ^[196]

וקשיא לאביי, שאם הזמנה מילתא היא, מה יועיל שיורידו ממנו את הבגדים, והרי כבר נאסרו על ידי הזמנה בלבד?

גמר שם שם מע"ז שנאמר אשר עבדו שם הגוים מה ע"ז בהזמנה לא מיתסר עד שתיעבד אף מת כך ומותבינן עליה דרבא הא דתנן במס' כלים פרק כ"ח כפה שטמא מדרס ונתנתו על הספר טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת ותנן במס' זבים פ"ד אמר ר' יהושע נדה שישבה עם הטהורה במטה כיפה שבראשה טמאה מדרס ישבה בספינה כלים שבראש הנס שבספינה טמאים מדרס ש"מ הזמנה מילתא היא ופריק נתנתו וכרכתו על הספר כלומר צריך הזמנה ומעשה לפיכך נתנתו היא הזמנה וכרכתו כדר' חסדא דאמר סודר דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר בי' תפילין אסור למיצר ביה זוזי אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי רב חסדא סבר בעי' הזמנה ומעשה תרווייהו אבל הא בלא הא לא מהני. במנחות פ"ג הקשו מהא דתנן במס' כלים פרק כ"ז סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא אם נגע בו זב טמא מגע זב ושקלו וטרו ואמרי אלא מסיפא מודה ר' יוסי בב' סדינין המקופלין ומונחין זע"ז וישב הזב עליהן העליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס ש"מ כלי שאינו לא משכב ולא מושב ודרס עליו הזב טמא מדרס והיא טומאה (קלה) [חמורה] פי' טמא מדרס ומגע מדרס שאם היה סדין טמא מדרס ומגע מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס ונשארה טומאת מגע מדרס שנגעה בו:

והא דאמר רב פפא אם היה מכירו לההוא דימוס דאוספיה לשם מת חולצו ומותר אותו נפש שבנאו לשם חי פשוט הוא:

והא דאמר רשב"ג אף החוצב אבנים לקבר אביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו עולמית. פריק רבא התם לאו משום דהזמנה מילתא היא אלא משום כבוד אביו ת"ש מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו כיצד גבו למת סתם זהו מותר המתים למתים גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו ר' נתן אומר יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו רבא מתרץ לה כולה לטעמיה ואמר כולי עלמא הזמנה לאו מילתא היא תנא קמא סבר זה המת זכה בהו בכולהו וכי מבזי ליה יורשין ומשייריה מידי מהני זוזי דגבו להו לתכריכין מחיל זילותא לגבייהו לפיכך אמר מותר המת ליורשיו ור"מ מספקא ליה אי מחיל אי לא מחיל לפיכך תני לא יגע בהן ר' נתן פשיטא ליה דלא

[מספר תורת האדם: היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילן. אמר רשב"ג במה דברים אמורים שלא נגעו במטה. אבל נגעו במטה אסורין. ודוקא במטה הנקברת עמו ומשום דמחלפי בתכריכי המת.
ותניא (באבל רבתי פי"ג) מזרקים כלים על המת. וקולטין ומצילין עד שלא יזכה בהם המת. שכל הכלים שהמת זוכה בהן אסורים בהנאה. חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקבורה. היו אביו ואמו וכו'. ותניו אידך באבל (פ"ט) כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המתים. ויש שמצילין ויש שאין מצילין. עד שלא הגיעו לארון מצילין. משהגיע לארון אין מצילין. אבל מלמדין שלא יהא חבלן. מפני שאמרו כל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום בל תשחית דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר' צדוק אומר מנוול. ורשב"ג אומר מרבה עליו את הרמה. ר' נתן אומר כסות היורדת עם האדם וכו'.
ומסתבר כגון אלו הכלים שאסורין בהנאה בשבילו נקברין עם המת. ולא עם המת ממש. שאין כבודו בכך. אלא עמו בתפיסתו. וכדתניא (ירושלמי נזיר ז,א) קבור תקברנו מצות עשה מנין אתה מרבה הסייף שנהרג בו. והעץ שנתלה בו והסודרים שנחנק בהן שכלם טעונים קבורה. ת"ל כי קבר תקברנו. הא כיצד קבורה לו קבורה לעצו קבורה לאבנו. הא כיצד מעמיד שלשה טפחים כדי שלא תעצם המחרישה.
ושורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. שנאמר ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך (ע"ז דף י"א ע"א). וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים. ומה הן שורפין עליהם מטתן וכלי תשמישן. ומעשה שמת ר"ג הזקן ושרף עליו אונקלוס הגר את מטתו וכלי תשמישו בשבעים מנה צורי. עוקרין סוס שרכב עליו. ואיזהו עיקור מנשר את פרסותי' מן הארכובה ולמטה. בתוספתא בסנהדרין כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על הדיוטו' הלכך אם בא לשרוף על הדיוטות מעכבין על ידו דאיכ' יוהר' והשחתה.]

[מספר תורת האדם: בשקלים (פ"ב מ"ה) מותר המת למתים. מותר המת ליורשיו. כיצד גבו למת סתם זהו מותר המת למתים. גבו למת זהו מותר המת ליורשיו. ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו. ר' נתן אומר יעשו דימוס על קברו. או זילוף לפני מטתו . והלכתא כת"ק. ולא משום דקני מיתה דהזמנה לאו מלתא היא אלא משום דזילותא הוי ליה בגווי' דמלתא. ואחולי אחיל זילתי' ליורשים. הלכך אפי' גבו מעות. נמי ליורשיו הוו].

[מספר תורת האדם: תניא אידך קבר שבנאו לשם חי מותר בהנאה. הוסיף בו דימוס אחד לשום מת אסור בהנאה. ואוקימנא דרמא בו מת. ואע"ג דפניה למת משם אסור ואע"ג דקברי' על מנת לפנויי. משום דדימוס מיהא לשום מת איתעביד. הא לא הוסיף בו אע"ג דרמא ביה מת על דעת לפנותו מותר. דקי"ל צר ביה ולא אזמניה שרי. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא אם היה מכירו לאותו דימוס חולצו ומותר. ואם קבר לקבר עולם אע"פ שלא הוסיף אסור כל הקבר. וקבר חדש מותר בהנאה הטיל בו נפל אסור בהנאה. והא נמי בקבר בנין ואע"ג דפנייה לנפל אסור דיש לנפלים תפוסת הקבר כשאר כל המתים.
והחוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר. הרי זה לא יקבר בו עולמית. רשב"ג אומר אף החוצב אבנים לאביו והלך וקברו במקום אחר ה"ז לא יקבר בהן עולמית ומסתברא לן דאפילו בקבר קרקע אסור משום כבוד אביו ואע"ג דבגמרא מקשו ומוקמינן לה בקבר בנין. ההיא לדעתיה דאביי איתוקמא הכי מקמי דתיקום לן מסקנא. דקס"ד מדאמור בברייתא. הזמנה מילתא היא אבל לרבא דסבר הזמנה לאו מילתא היא. אפילו בקבר בנין נמי מותר אלא משום כבוד אביו. הילכך אפילו בקבר קרקע איכא כבוד אביו. ומאי לא יקבור בהן עולמית בנו דחייב בכבודו. אבל אם בא אחר לקבור שם מתו אין ממחין בידו וחכמי הצרפתים ז"ל אומרים קרקע עולם כיון שבשאר אנשים אפילו נקבר שם המת אינו נאסר. ליכא כבוד אביו דמידע ידעי דקרקע עולם אינה נאסרת.

כבר ידעת שהזב והזבה מטמאין טומאת מדרס והיא נקראת בלשון מקרא טומאת משכב ומרכב וענינה שכל כלי העשוי לשכיבה או לרכיבה או לישיבה אם עמד הזב עליהן או ישב או שכב או נתלה או נשען אפילו היה אותו כלי תחת האבן והזב ישב או נשען על האבן ולא נגע בכלי הרי הכלי טמא טומאת מדרס ונעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ואדם במגע ומשא אבל כלי שאינו עומד לישיבה או לשכיבה אינו מטמא מדרס שהרי אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו אלא שאם נגע בו הרי הוא ראשון לטומאה והיא הנקראת מגע מדרס ואם לא נגע בו טהור אלא שאם היה אדם למטה ממנו נעשה ראשון משום נושא זב ואם היה הזב למטה והכלים שאין ראויים למשכב ומושב עליו אע"פ שלא נגע בהם נעשים ראשון משום נישא של זב:

צעיף של ראש האשה הרי הוא מדברים הראויים למדרס שפעמים האשה יושבת עליו או משענת ראשה עליה נתנתו לכרוך בה ס"ת וכרכתו בו אחר שנטמאה מדרס פירשו גדולי הרבנים שפקעה טומאת מדרס ממנה בלא טבילה ואחרוניהם מפרשים על דבריהם דוקא ע"י מעשה כגון שחיבר בה חוטי זהב לכבוד ס"ת וכיוצא בזה שאל"כ הרי אין הכלים יוצאים מטומאתן במחשבה ואין אנו צריכים לכך שהכריכה על ס"ת מעשה הוא אבל טמא מגע מדרס ר"ל שנשארה בו טומאת מגע מדרס לידון כראשון לטמא אוכלין ומשקין שמטפחות הספרים אינן מיטמאין מדרס אבל מיטמאין במגע והלכך אם פרחה מכאן טומאה שאין יכולה לבא לא פרחה אותה שיכולה לבא וי"מ שאם נטמאה לא פקעה טומאתה על ידי מעשה שלא נאמר מחשבה ומעשה אלא בדבר שהמחשבה עושתו כלי נגמר והמעשה מחזירו לכלי שאינו נגמר אבל זה נגמר ועומד הוא ופירוש שמועה זו לדבריהם שעד שלא נתנה לספר מקבלת טומאת מדרס אבל משנתנה לספר אינה מקבלת עוד טומאת מדרס אבל מקבלת היא טומאת מגע כדין מטפחות הספרים שאין מצויירות שהמצויירות אינן מקבלין טומאה לעולם שציורן מעיד עליהם שלספר נעשו ולא לתשמיש אדם כלל כמו שיתבאר במקומו נתנה לספר שכתבנו פירושו נתינה וכריכה שהנתינה לבד אינו כלום שאין הזמנה מחדשת כלום ואף הכריכה בלא הזמנה אינה כלום שמא דרך מקרה הוא מעתה סודר שהזמינו לצור בו תפליו ועשה כן אסור אח"כ לצור בו מעות אבל הזמינו ולא צר בו או צר בו תפלין דרך ארעי ושלא בקבע בלא הזמנה אינו כלום ומותר לצור בו מעות אחר שנטלו התפילין משם:

כבר בארנו שקבר בנין שהוטל בו המת אסור בהנאה אע"פ שפינהו מ"מ אם עשאו לשם חי אפילו הטיל בו אח"כ מת ופינהו מותר בהנאה עשה כל הקבר לשם חי והוסיף בה דימוס של אבנים לשם מת וקברו אע"פ שפינהו אסור כולו בהנאה משום אותו תוספת ומ"מ אם היה מכיר התוספת חולצו והשאר מותר:

כל קבר שנאמר עליו שתופש מקום קברו אף לאחר פנויו לא סוף דבר במת גמור אלא אף בנפל יש לנפלים תפיסת הקבר לאסרו אף לאחר פינויו ויש שפירשו בשמועה זו שכל קבר שנאמר עליו שמותר לפנותו נוטל את המת שמצא ונוטל כל עפר תחוח שתחתיו ואח"כ חופר בבתולת קרקע שלש אצבעות וזו היא תפישת הקבר ואפילו לא היה שם אלא נפל יש לו תפישת הקבר וזה אינו כלל לענין פירוש הסוגיא לא לפי סוגיא זו ולא לפי סוגיא שבמקומה בתוספת אהילות י"מ תפישת הקבר האמורה לענין ארבע אמות של קבר שאסור לנושאי טהרות ולכהן מדברי סופרים ליכנס בתחום ארבע אמות שלו כמו שיתבאר במקומו ואמר שאף בנפלים כן ולענין פירוש מיהא לא יראה כן:

מותר המתים למתים ר"ל שאם גבו צדקה לצורך מתים עניים בסתם ואירע מת עני והותירו מגוביותם אע"פ שלא היתה דעתם אלא למת אחד כגון שזה דרכם לגבות לצורך מת אחד קודם שיארע שם מניחים המותר לצורך מתים אחרים אבל מותר המת כגון שגבו לצורך מת זה בפרט הרי המותר ליורשיו ואין אומרין להוציאו כלו בעניניו של זה אף בדברים שאין צריכין כגון דימוס על קברו וזילוף לפני מטתו מפני הריח אלא הרי הוא ליורשים שסתם הנותן לא למת אחר נותן אלא לזה וכל שלא הוצרך לזה כבר נעשה הפקר והיורש זכה בו שאף המת מטיל בסמוך למיתתו חלול שאלת צרכיו על היורש ומוחל מותרו אצלו:

מת שהיו אביו ואמו מזרקין עליו כלים בחמתם מצוה על אחרים להצילם במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אין מצילין אותן ר"ל במטה הנקברת עמו שמא יתחלפו בתכריכי המת הא מן הדין לא נאסרו שאין הזמנה עושה כלום ואף גזירה זו אינה אלא במה שדעת המניח להיות אותו דבר נקבר עמו הא כל שאין דעתו לכך אין נגיעת מטה אוסרת כלום:

ואותיבניה לרבא מיהא דתנן במס' כלים פרק כ"ח כפה צעיף שבראש האשה שהוא טמא מדרס כלומר שדרם עליו הזב ונטמא משום משכב ומושב בחמשה דרכים לטמא אדם ולטמא בגדים עומד יושב שוכב ונתלה ונשען והן הן מדרס והמשכב מטמא את האדם בז' דרכים לטמא בגדים עומד יושב שוכב ונתלה ונשען במגע ובמשא כדאיתא בזבים סוף פרק שני וכפה ראוי למדרס שפעמים שמקפלתו ויושבת עליו או שנשענת בראשה עליו נטמא ואם נתנתו לספר תורה להיות מטפחת טהור מן המדרס בלא טבילה ותו לא מטמא אדם וכלים דבטל ליה שום מדרס מיניה שנאמר אשר ישב עליו מי שמיוחד לישיבה פרט לזה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו אבל מיטמא משום מגע מדרס ככלי שנגע במדרס שהרי נגע בעצמו ובגופו ונהי דבטיל שם מדרס מיניה על כרחיך עדיין שם כלי עליו וראוי ליטמא במגע כשאר מטפחות הספרים שמיטמאות מגע וכיון שאלו נגע במדרס היה טמא כל שכן כשהיה הוא מתחלה טמא מדרס שאע"פ שטהר מן המדרס שיטמא משום מגע עצמו קתני מיהת טהור מן המדרס בהזמנה בעלמא אלמא הזמנה מילתא היא:

ומפרקינן אימא נתנתו וכרכתו ומקשינן אי בשכרכתו נתנתו למה לי ומפרקינן כרב חסדא דאמר תרווייהו בעינן דאלו כרכתו לחודיה אקראי בעלמא הוא ופשוטה היא. ואי קשיא לך מכדי רבא הזמנה לאו מילתא היא מע"ג גמר לה אי הכי הזמנה למה לי כלל תיסגי ליה בתשמיש לחודיה דהא ע"ג עבודה גרידתא כתיבא בה לא תיקשי לך דכי יליף רבא מע"ג לענין תכריכי המת דכתיב ג"ש ותרווייהו איסורי הנאה נינהו אבל לענין שאר משמשין לא וכי תימא שאר משמשין מנא ליה ילפי בק"ו מהנך ומה הנך דאיסור הנאה נינהו לא מיתסרי בהזמנה לחודה דברים שאינן איסור הנאה לא כל שכן אבל למסרינהו בתשמיש לחודיה לא יכלי למילף מינייהו שאין למדין מן החמור לקל להחמיר עליו וכ"ת הא קבר דתשמישי המת ניהו וקאמרינן דכי לא אזמניה ומצא ביה מת והדר תנייה לא מיתסר שאני התם דמחובר הוא כדבעינן למימר קמן:

ת"ש קבר שבנאו לשום חי יש אומרים שיקבר בו לכשימות מותר בהנאה וי"א לשם חי לדירת חי ממש והכי מסתבר ורבינו חננאל ז"ל גרם נפש שבנאו לשם חי. הוסיף בו דימוס אחד נדבך של אבנים לשום מת אסור בהנאה הוסיף לשום מת אע"ג דלא קבר בו מת אלמא הזמנה מילתא היא ומפריק הכא במאי עסקינן דרמא ביה מת. ומקשינן אי הכי מאי איריא הוסיף אפי' לא הוסיף נמי איתסר ליה ואע"ג דתרתי בעינן כדרב חסדא הני מילי למסריה לגמרי אע"ג דפנייה אבל כל כמה דמשתמש ביה דכ"ע אסיר ומפריק כי אצטריך הוסיף למסריה אע"ג דפנייה אבל היכא דלא הוסיף ורמא בה מת והדר פנייה לא מיתסר ואע"ג דקבר תשמישי מת ניהו ומע"ג ילפי ליה ומשמשי ע"ג לא בעו הזמנה הני מילי בתלוש אבל במחובר בעו הזמנה דכיון דכי בנייה לשם חייא לא מיתסר ע"י תשמיש ותנן נמי (ע"א מ"ז:) גבי ע"ג כה"ג שלשה בתים הם בית שבנאוה מתחילה לשם ע"ג הרי זה אסור סיידו וכיידו לשם ע"ג וחידש נוטל מה שחידש הכניס לתוכו ע"ג והוציאה הרי זה מותר ותנן נמי (שם) גבי אבנים וגבי אשרות כה"ג. ואיידי דאייתינן לה להאי מתניתא הכא אייתינן מימריה דרפרם דאיתמר עלה אם היה מכירו לאותו דימוס חולצו והרי השאר מותר דכיון דלא איתסר כוליה אלא משום האי דימוס אזל ליה איסורא:

ת"ש החוצב קבר לאביו כו' אלמא הזמנה מילתא ודחינן התם משום כבוד אביו. הכי נמי מסתברא דקתני סיפא רשב"ג אומר אף החוצב אבנים לקברו של אביו וכו' אי אמרת בשלמא משום כבוד אביו שפיר אלא אי אמרת משום הזמנה טווי על מנת לארוג מי איכא למאן דאמר דהויא הזמנה עד כאן לא קאמר אביי אלא באורג בגד למת דאריג חזי למת אבל טווה פשתן לארוג הימנו בגד למת לא קאמר דמהיכא תיתי ליה הא לא דמיא לעגלה ערופה והכא כטווה לארוג דמי שהרי חוצב אבנים לבנות בהן קבר לאביו:

ת"ש קבר חדש מותר בהנאה כמו שפירשנו. הטיל בו נפל אסור בהנאה בשלמא רישא יכלת לאוקומה שחצבו סתם לכשיצטריך דליכא הזמנה אלא סופא דקתני הטיל בו נפל הטיל אין לא הטיל לא היכי דמי אי דלא אזמניה וכי הטיל בו נפל מאי הוי אי לאיתסורי כל זמן שהנפל בתוכו כדברירנא לעיל האי הטיל בו נפל משמע אע"ג דפנייה בתר הכי ואי דלא אזמניה כי הטיל בו מאי הוי והא בין לאביי בין לרבא צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזיה אלמא תרווייהו הזמנה בעו אלא לאו דאזמניה וטעמא דהטיל הא לא הטיל לא שמע מינה דהזמנה לאו מילתא היא ודחינן הוא הדין אע"ג דלא הטיל והאי דקאמר הטיל הא קא משמע לן דנפל תופס את מקומו לאסרו אע"פ שפינהו ולאפוקי מדרשב"ג דאמר אין לנפלים תפיסת קבר:

ת"ש מותר המתים לשאר מתים מותר המת ליורשיו עיקר הא מתני' דלא איפליגו אביי ורבא לענין הזמנה אלא אי מהניא כמעשה דהזמנוה לדיליה ואי לא אבל לענין אפוקיה לההוא מדעם מרשותא דמריה ומיקנייה ההוא דמטו לידיה אדעתא דהכי דכ"ע קאני היכי דמי כגון שגבו למת זה דכ"ע מכי נפקי זוזי מידא דנותן קננהו מיתנא ואף על גב דמת לא בר זכייה הוא דאפילו לרבי מאיר גופיה למי שאינו בעולם לא שמעת ליה (גיטין י"ג:) גבאי גופיה מכי מטי לידיה קני ליה למעבד ביה צרכי המת ואשתכח דאית ליה למת זכותא בגויה כי פליגי לענין מחשבא לההיא הזמנה כמעשה למאן דאמר הזמנה מילתא היא כיון דכולהו להכי אזמנוהו איתסרו להו ועושין לו נפש על גבי קברו או זילוף לפני מטתו ומאן דמספקא ליה סבר לא יגע בהן ומאן דאמר הזמנה לאו מילתא היא הוי ליורשיו ולאו מכח ירושה זכו ביה אלא משום דידע דמת גופיה מחיל זילותיה לגבייהו וניחא ליה דלשקלינהו יורשין דיליה וכיון שגבו למת זה והותירו עבדינן ביה מאי דניחא ליה למת ויש לפרש דכיון דאית ליה למת זכיה בגויהו והותירו אנן חשבינן להו כנכסי המת ויהבינן להו ליורשיו דמאי נעביד בהו וכי תימא נעביד ליה דימוס וזילוף מת גופיה מחיל זילותיה לגבי יורשים והשתא רישא ודאי לרבא לא קשיא דכיון דלמת סתם הוא דגאבו' כלהו מתים אית להו זכותא בגויה דמסתמא כי היכי דאתיהיב להאי הכי אתיהיב להאי וכבר ברירנא דלענין מיקנא דכ"ע כיון דנפיק מרשותא דמריה אדעתא דהכי מיקני אבל לאיתסורי כמאן דאתעביד ביה ההיא מילתא גופה לא מיתסר אלא סיפא דקתני מותר המת ליורשיו קשיא לאביי כדפרישנא.

ומשנינן הכא במאי עסקינן שגבו לו מחיים שכן דרך הגבאין לגבות לחולה מעות כשהוא גוסס לצרכי תכריכיו וקבורתו כדי שלא ישתהה ויבוא לידי ניוול וכיון דמחיים גבו ליה לא מיתסרי. מהכא שמעינן דהזמנה לא הויא אלא ע"י מעשה כגון שעת גבייה אי נמי דשקיל ביה בידיה אדעתא דהכי דהא הכא דאע"ג דגבו מחיים כי מיית מיהת דעתייהו לאזמוניה לשום ההיא מילתא דגאבו ליה ולא הויא הזמנה כדברירנא לעיל:

ומקשינן והיכי מצית לאוקומה בשגאבו מחיים הא לא תאני הכי בברייתא גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו מדקתני גבו למת זה שמע מינה לאחר מיתה גבו. ומתמהינן ולטעמיך אימא סיפא כו' כלומר אדקשיא לך רישא לאביי תיקשי לך סיפא לרבא רבי מאיר אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו איכא למימר דסבירא ליה דהזמנה מילתא היא מיהו מספקא ליה אי עבדינן לה נפש לקבריה דהאי אי נמי למת אחר ואי בעי תימא מספקא ליה אי הזמנה מילתא היא ואי לא כדלקמן רבי נתן אומר מותר המת עושין לו דימוס כעין איצטבא וכיוצא בה על גבי קברו כגון נפש או מזלפין יין לפני מטתו לכבוד כדרך שמדליקין לפניו אבוקות ביום לכבוד כדאיתא בברכות (נ"ג.) דסבר הזמנה מילתא היא כדלקמן. ואסיקנא לא רישא תיקשי לאביי ולא סיפא תיקשי לרבא דאביי מתרץ לה למתני' לטעמיה לאוקומי כולהו תנאי אליביה ורבא מתריץ לה נמי לטעמיה אביי מתריץ לה לטעמיה דכ"ע הזמנה מילתא ות"ק סבר מאי דחזי ליה תפיס מאי דלא חזי ליה כגון מותר לא תפיס הילכך ינתן ליורשיו מהנך טעמי דכתבי' ורבי מאיר מספקא ליה אי תפיס אפי' מאי דלא חזי ליה אי לא תפיס הילכך יהא מונח עד שיבא אליהו ור' נתן פשיטא ליה דתפיס כוליה הילכך עושה לו דימוס כו' ורבא מתריץ לטעמיה דכ"ע הזמנה לאו מילתא היא ולא תפיס מידי למיסר אלא מיהו כיון דקנייה לההוא ממונא למעבד ליה מיניה כל מאי דצריך כיון דעבדו ליה מאי דחזי ליה לתכריכין וקבורה לא צריך למעבד ליה לא דימוס ולא זילוף דכי בזו ליה יורשין אחולי אחיל זילותיה לגבי יורשין כי היכי דלתהנו מיניה ורבי מאיר מספקא ליה אי מחיל אי לא מחיל ולא יגע בהן ורבי נתן פשיטא ליה דלא מחיל לפיכך עושה דימוס על גבי קברו או זילוף לפני מטתו:

איכא דבעו אהא מתני' דגאבו מאי אילימא דגבו מעות אפי' לאביי דאמר הזמנה מילתא היא בטווי לאריג מודי כדאמרינן לעיל ואלא דגבו דברים הראויין למת אמאי יעשה מהן זילוף או דימוס הא קדשי להו קדושת הגוף כדאמרינן גבי אצטלא דמילאתא דפרסוה אמיתאנא. ומוקמי לה לעולם בשגבו דברים הראויים למת וכי קדשי קדושת הגוף הני מילי דפרסוה אמיתאנא דכיון דחזי לההיא מילתא תו לית להו רשות לשנייה אבל כל כמה דלא עבדי ביה ההיא מילתא דחזי ליה אית להו רשותא לשנוייה למידי אחרינא דצריך ליה למת. אי נמי שאני מותר דכיון דלא צריך ליה לא קדיש קדושת הגוף. ולדילן מסתבר לעולם בשגבו מעות וכי אמרינן דטווי לאריג ליכא מאן דאמר משום דלא מטי ליה גבאי כגון הטווה פשתן משלו לארוג בגד למתו וכן החוצב אבנים לקבר מתו אבל מעות דמטו ליד גבאי לשום צרכי המת אע"ג דלא קדשי קדושת הגוף לא גרעי משאר מעות של צדקה ובהא פליגי מאן דאמר הזמנה מילתא היא סבר כיון דזכי בהו גבאי למעבד מינייהו צרכי המת (לא) חיילא עלייהו קדושת דמים לאיתסורי וכד מעיינת בהאי פירוקא סליק לך אליבא דהילכתא:

בתוס' ד"ה משמשין ממשמשין גמרינן מ"מ מת גופיה ילפינן מעגלה ערופה כצ"ל:

ד"ה נתנו לספר וכו' והמ"ל הכא כדאיתא שינוי מעשה וכו' כלומר ואיכא לשנויי דהכא איירי בדעשה שום שינוי מעשה ולכך מהני ולא תקשה לאביי וצ"ל דייחודא דדבור לא מהני כלומר לכך נקיט אריגה ונתינה והוסיף בו דימוס דאפילו לאביי לא מהני ייחוד דדבור בעלמא והא דנקט האורג ולא נקט הנותן כו':

גמ' הא לא תני הכי דתנן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה טהוכ מן כו' ראוי לה ומדקתני כו' כצ"ל:

בד"ה ה"ג כו' הוא דהוה הס"ד:

בד"ה דימוס נדבך של אבנים הס"ד:

בד"ה הוא הדין כו' והאי דקאמר הטיל משום דבעי לאשמועינן כו'. נ"ב פי' ואיירי בהזמינו לכך דאי לא הזמינו הוי כצר ביה ולא הזמינו כמו שפירש"י לעיל רק שרישא דקבר חדש לא איירי בהזמינו ודו"ק:

בא"ד שפינהו לאפוקי כו' הד"א:

בד"ה זלף יין צ"ל זלוף יין:

בד"ה ומתרץ צ"ל מתרץ:

תוס' בד"ה נתנו לספר כו' ומההיא דהיו אביו ואמו מזרקין בו כלים משמע דבזריקה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' ומזה נמי קשה:

תד"ה נתנו. דמשמע אבל ייחד לא. לכאורה יקשה לפ"ז מאי דקאמר ולאביי כו' אזמני' אע"ג דלא צר דילמא ר"ח איירי בהזמנה לחוד דהיינו יחוד דגם אביי מודה דלאו כלום הוא. וי"ל דגם לר"ח דבעינן תרתי הזמנה וצר ההזמנה איננה ביחוד לבד אלא במעשה כדמוכח ההיא דהוסיף בו דימוס דמוקי לה אליבא דר"ח ורבא דרמא ביה מת וכן ההוא דכיס שעשאו להניח בו תפילין דמוקי לה דהניח ג"כ:

גמ' כפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר. נ"ב ש"מ דלית בה אסור משום דנשתמש בו הדיוט [ועי' מ"א סימן קמ"ז ס"ק ה' ובאחרונים]:

שם טהור. נ"ב משום שצעיף הוא לשון זכר:

בגמרא לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופא קדושה: י"ל מה קדושה שייך גבי עגלה וי"ל דהא דעגלה אסורה בהנאה אתיא משום דכפרה כתיב בה כקדשים כדאמרינן בקדושין (דף נ"ז) והתוס' הקשו שם הא משם תהא קבורתו אתיא ותירצו דמשם ידעינן לאחר עריפה ומכפרה ידעינן מחיים דהוי כקדשים שמועלים בה מחיים וא"כ הכא דאיירינן מאיסור הנאה לענין הזמנה דהוי קודם עריפה דאז הוי משום דכפרה כתיב בה דאסור כקדשים לכן נקיט בש"ס שפיר דהיא גופא קדושה דקודם עריפה האיסור משום קדושה דמכפרה אתיא:

ואביי מ"ט לא גמר מע"א: ק"ק כיון דיכול לילף ג"כ מעגלה ערופה לחומרא א"כ לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וי"ל דפריך מ"ט לא גמר מע"א דדמי ליה טפי דהוי משמשין ממשמשין כדמתרץ אליבא דרבא:

אם הי' מכירו חולצו ומותר: ק"ק גם אם אינו מכירו למה לא יהיו מותרין ליבטל הדמוס ברוב כיון שאינו מכירו ונעשה היתר ויחשב זה כאלו חלצו וי"ל כיון שנאסר הדבר ע"י מעשה שהוסיף בו הדמוס אין לו היתר ג"כ רק מעשה כשחלצו דאין מוציא מכלל מעשה רק מעשה וכעין זה אמרינן סוף פ' כ"ה דכלים ע"ש:

הרי זה לא יקבר בו עולמית: ה"ה דהוי מצי לתרץ דרמי ב"ר אבהו ופנהו כדמתרץ אקושיא קמייתא אלא דעדיפא מיני' משני כדקאמר ה"נ מסתברא א"נ לישנא דהלך וקברו בקבר אחר לא משמע שקבר אותו בו לפי שעה:

ולאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל: פי' דאל"כ ל"ל למיתני הטיל בו נפל ליתני רבותא טפי דאפילו הזמין למת אסור כיון דקבר חדש איירי בלא הזמין וא"ל דאכתי ליתני רבותא טפי דהיינו הזמין אותו לנפל אבה"נ דמוכח מיניה דהזמנה אסורה וגם לאפוקי מדרשב"ג די"ל דאי משום הזמנה נחשב כאלו הנפל נקבר בתוכו ובודאי כל זמן שנקבר הנפל בו אסור הקבר בהנאה גם לרשב"ג ולכן לא הוי מוכח מזה מחה לאפוקי מדרשב"ג:

ת"ש קבר חדש מותר בהנאה: פי' וקשיא לאביי והוי מצי לשנויי דברייתא אתיא כמ"ד דעגלה ערופה עריפה אוסרתה דאז לא מצינו למילף מיניה דהזמנה מלתא היא ואביי סבר כמ"ד ירידתה לנחל איתן אוסרתה כמ"ש רש"י לעיל דהא פלוגתא דתנאי היא בכריתות (דף כ"ה) אלא דבלא"ה משני שפיר וכן ג"כ אליביה דרבא דהא לפי דמסקינן לקמן פליגי תנאי בהזמנה וא"כ כל קושית הש"ס בין לרבא בין לאביי דשמעתין יכול לתרץ בזה ואעפ"כ פסק הרמב"ם ככל תירוצי הש"ס דלפנינו:

הא לא תני הכי דתניא מותר המתים: ק"ק ל"ל תו להביא הברייתא שהביא לעיל דאין זה מדרך הש"ס ולימא בקיצור הא תני עלה ונלענ"ד משום דמאי דמקשה מינה בקמייתא אינו ברייתא רק מתניתן פ"ב דשקלים רק דשם לא תני הך כיצד לכן הוצרך להביא הך ברייתא דגם שם קתני הך דמתניתן ושם תני עלה כיצד ולכן א"ש דכשמקשה ת"ש לא קאמר דתניא והכא מוסיף דתניא להורות דאין זה המשנה שהביא בקמייתא רק ברייתא היא:

אחולי מחיל זילותא לגבי יורשים. ק"ק לפי"ז מאי מבעי' לעיל (דף מ"ו ע"ב) אי הספידא יקרא דחיי או דשכבי ונפ"מ לאפוקי מיורשים ולפי מאי דמסקינן דיקרא דשכבי הוא באמת מפקינן מהיורשים ואמאי כיון דלרבא אליבא דת"ק דפסקינן כוותי' אפילו זלזול מוחל לגבי יורשים כש"כ שמוחל כבודו דגרע מזלזול דהא ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול ואעפ"כ אין יכול למחול על בזיון וא"כ גם אי יקרא דשכבי היא ג"כ לא לפקו מיורשים דודאי אוחיל יקרו לגביהם וצ"ע:

ברש"י ד"ה אזמני' ולא צר ביה. וברייתא נתנתו דוקא קאמר: אף דמתניתן הוא (פכ"ח) דכלים מ"מ קרי ליה ברייתא דאשכחן לפעמים בש"ס דקרו למתניתן דסדר טהרות ברייתא:

בתוספת ד"ה משמשין מיהו מת מצוה גופא ילפינן מעגלה: א"ל דלרבא דלא יליף שם מעגלה רק מע"ז מנ"ל האי די"ל תרי שם כתיבי ותמת שם מרים ותקבר שם ובהאי שם דגבי קבורה פליגי אי ילפינן מע"ז או מעגלה אבל הך דגבי ותמת לכ"ע ילפינן מעגלה:

בא"ד ומפרש ר"ת: עיין בנדה (דף נ"ה ע"א) שהקשו התוס' ג"כ קושיא זו רק דשם הקשו דנילף איה"ל מעגלה וע"ז תירצו בתירוץ השני דעור אינו בכלל בשר לענין איה"ל דהא עגלה לא אתיא רק מקדשים ועור קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה ע"ש. אך לפי מה שכתבו בקדושין דאיה"ל לאחר עריפה משם תהא קבורתו אתיא ולכאורה נסתר תירוץ זה דהא ודאי גם עור עגלה ערופה צריך קבורה עמו וא"כ שפיר נילף מינה לעור אדם גם קושיתם דכאן דודאי לא יגרע עור מתכריכין לא מתורץ בתירוצם שם ולכן ע"כ צ"ל כתירוצם הראשון. אך דעל תי' הזה ק"ק דמ"ש דוקא עור אביו ואמו דנקט דמשמע דהוא ביזוי לאבותיו שיעשה מעורם שטיח לחמור הא עור אדם שייך גזירה שיהנה ממנה והרי היא אסורה בהנאה מדאורייתא ודוחק לומר דנקט אביו ואמו משום דבזה חיישינן יותר שישאיר עורם אצלו להעלות זכרונם תמיד דמדנקיט ויעשה אותן שטיח לחמור משמע דמשום תשמיש ביזוי הוא. א"ע מצאתי בר"ן פרק העור והרוטב שהקשה כן ותי' דבאמת גם בשאר מתים שייך גזירה אלא דנקט אביו ואמו דבהם יש איסור כפול איה"נ דמת ואיסור ביזוי אבותיו דחייב לכבדם בחייהם ובמותם אכן הרמב"ם פי' כמש"כ דמשום חיבתם ישאיר עורם אצלו ומתוך כך יעבור על בל תלין או שיטעה ויעשה מהן שטחין בהחשבו שעור בהמה הוא ע"ש:

ד"ה נתנו לספר וכן מדנקט כיס שעשאו להניח בו תפילין: ק"ק לפ"ז מנ"ל להש"ס דרב חסדא כרבא ס"ל דמדקאמר ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא אזמנה אע"ג דלא צר ביה דלמא איירי ר"ח היכי דאזמני' בדבור בלא שום מעשה ובהא גם אביי מודה דבעינן צר ביה בהדי':

בא"ד. הנך נמי בדאיתא שינוי מעשה: ולרבא צ"ל דכופה שיחדו לישיבה בשכבר ישב עליו כי היכי דלא להוי הזמנה לחוד והך דסדין שעשאו וילון ג"כ שכבר תלאו להוילון על הפתח וכמ"ש רש"י שם. אכן לאביי צריך לפרש עשאו שתקנו בתפירה לוילון ולא תלאו עדיין דאל"כ יקשה עשאו אין לא עשאו לא:

ד"ה מותר המת. הא א"א לקנותו דאסור בהנאה: ק"ק הא אפשר למכרו לעכו"ם וי"ל דאסור שמא יחזור וימכרנו לישראל וכדאמרינן בפ' גיה"נ גבי שולח אדם ירך לנכרי ובשאר דוכתי אכן הא קשיא הא יכול למכרו לישראל לצורך מת אחר דבזה אין הנאה לישראל הקונה כיון שגם מן השוק הי' יכול לקנות באותן הדמים ומשום מת לא שייך איה"נ דנעשה חפשי מן המצות כמ"ש הנימוקי יוסף בשם ר"י גיאות:

גמ'. מיתיבי כפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס אימא נתנתו וכרכתו.
ופרש"י (בד"ה טהור מן המדרס) וז"ל בלא שום טבילה, דבטיל ליה שם מדרס דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו, ואינו מטמא עוד אדם וכלים, אבל שם כלי עליו, שאף מטפחת הספרים מטמאות טומאה במגע וזה הרי נגע בעצמה בעודו מדרס, וכשאבד שם מדרס ממנו מכל מקום עדיין כלי הוא ונשאר עליו טומאת מגע שהרי הוא ראוי לה, מדקתני טהור מן המדרס בהזמנה בעלמא אלמא הזמנה מילתא היא עכ"ל. ומבואר מדברי רש"י דכשפקע דין מדרס ולא הוי אב הטומאה לטמא אדם וכלים עדיין שם כלי עליו והוי טמא מדין ראשון לטומאה. אמנם עיין ברמב"ם (פכ"ב מהל' כלים ה"י) וז"ל כפה שנתנו על הספר טהור מלקבל טומאת מדרס, אבל מתטמא במת ובשאר טומאות עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם מפרש את המשנה במס' כלים (פכ"ח מ"ה) דמיירי שנתנו על הספר קודם שנטמא דאזי טהור מלקבל טומאת מדרס אולם עדיין הוי כלי ליטמא בשאר הטומאות, ומשמע שאם נתנו לספר לאחר שנטמא (וכדפרש"י בסוגיין) אזי בטל לה דין טומאה לגמרי ואינו אפילו ראשון לטומאה. וצ"ב ביסוד המחלוקת בין רש"י להרמב"ם.
ועוד צ"ע דבעלמא קיי"ל דכדי לטהר כלי מטומאתו בעינן שבירה או שינוי מעשה (סוכה יד.), ואילו הכא מבואר דפקע דין טומאה ע"י שיחדו את הכפה לס"ת.
והנה בגמ' (ב"ק ב.) איתא דאבות הטומאה תולדותיהן לאו כיוצא בהן, כלומר דכשטומאה עוברת מדבר המטמא לחפץ שני יש ירידה בדרגת הטומאה, וכגון הא דאב הטומאה מטמא כלים להיותן ראשון לטומאה וכו', ואין אב מטמא חפץ אחר להיותו אב הטומאה כמותו. והא דקיי"ל דחרב הרי היא כחלל, מ"מ אין החרב נעשה ממש כמו האב דקיי"ל שאין החרב עושה חרב אחר כמותו (עיין בתוס' ב"ק דף ב: ד"ה דאילו). והנה קיי"ל דזב, זבה, נדה והיולדת הן אב הטומאה ומטמאין משכב ומושב להיות המשכב והמושב אב הטומאה וכדפסק הרמב"ם (פ"א מהל' מטמאי משכב ומושב) ה"א וז"ל הזב והזבה והנדה והיולדת כל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות, מטמאין כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא, ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו ועושה אותן אב טומאה עכ"ל. ולכאורה צ"ע היאך נעשה המשכב ומושב של זב וזבה נדה ויולדת לאב הטומאה ע"י שישבו או שכבו עליהן והרי קיי"ל דאבות הטומאה תולדותיהן לאו כיוצא בהן. ועכצ"ל דהא דנעשו משכב ומושב אב הטומאה אינו משום שהטומאה עוברת מהזב למשכב ומושב והן נטמאו מכח הזב, דא"כ היה דינם צריך להיות ראשון לטומאה – דקיי"ל דתולדותיהן לאו כיוצא בהן. אלא על כרחך מוכח דמשכב ומושב של זב הוי חלות שם אב הטומאה בפנ"ע - וטמא מכח עצמו, והא דבעינן שישב או ישכב הזב על הכלי היינו רק כדי להחיל על המשכב או מושב חלות שם "משכב ומושב של זב", וממילא חלה חלות דין אב הטומאה מאליה על משכב או מושב הזב.
ולפי"ז נראה דרש"י והרמב"ם נחלקו היכא דנעשה הכלי למשכב ומושב הזב וחל עליו חלות דין אב הטומאה ואח"כ נתבטל חלות שם משכב ומושב הזב דעליו דנתנוהו לספר תורה והוי חלות שם כלי בעלמא אי פקע מיניה דין טומאה לגמרי או דנשאר ראשון לטומאה, דרש"י סובר דבמדרס הזב יש ב' הלכות: א) דנטמא מדין אב הטומאה מעצמו מחמת חלות שם מדרס הזב, ב) דנטמא מדין ראשון לטומאה מחמת שטימאו הזב. ולכן רש"י סובר דכשנתבטל שם מדרס ופקע מיניה חלות שם מדרס הזב, נתבטל חלות דין אב הטומאה דהוי חלות טומאה שחלה מאיליה מחמת חלות שם מדרס הזב, אך נשאר על הכלי דין טומאה כראשון לטומאה דנטמא מחמת שישב עליו הזב. משא"כ הרמב"ם סובר דמדרס הזב טמא רק מדין אב הטומאה בפנ"ע, מחמת חלות שם משכב הזב, ולא משום מגע הזב כראשון לטומאה, דמכיון שחל בה דין טומאת אב כזב תו לא חל במדרס חלות דין טומאה מחמת מגע הזב מדין ראשון, ומאחר שבטל חלות שם משכב הזב פקע ממנו דין טומאה לגמרי.
ונראה דיסוד הדין דטומאת מדרס הזב חלה מחמת חלות שם "משכב ומושב הזב" דהוי אב הטומאה בפנ"ע ומטמא מצד עצמו ואין הטומאה עוברת למדרס מכח הזב, ומשו"ה פקע לה הטומאה משנתבטל חלות שם "משכב ומושב הזב" מהכלי, ולכן לא בעי מעשה שבירה לטהר את הכלי. ומשו"ה אם הזמינו את הכפה להיות מעיל לס"ת וחל עליה חלות שם "מעיל של ס"ת" מדין הזמנה מילתא ממילא בטל ממנה חלות שם "משכב הזב" ופקעה הטומאה מאליה. משא"כ בשאר כלים שנטמאו אינן עולין מידי טומאתן אלא בשבירה או בשינוי מעשה. ומבואר דיסוד הדין דהזמנה מילתא הוא דחל חלות שם החפצא על הדבר בהזמנה בלבד ולא צריך לעשות מעשה, ולכן בהזמנה להיות מעיל של ס"ת חל חלות שם "מעיל של ס"ת" על הכפה ופקע ממנה טומאת מדרס הזב.
והנה קיי"ל דהבועל נדה מטמא משכב ומושב (רמב"ם פ"ג מהל' מטמאי משכב ומושב ה"א), אמנם נראה דהתם אין המשכב ומושב טמאים מדין אב הטומאה מחמת חלות שם "משכב ומושב הבועל נדה", אלא דהטומאה עוברת מהבועל למשכב והמושב והן ראשון לטומאה (עיין ברמב"ם פ"ג מהל' מטמאי משכב ומושב ה"ב). ולפי"ז נראה דיש נפ"מ בין משכב ומושב הזב לבין משכב ומושב דבועל נדה, דבמשכב הבועל נדה מכיון שנטמא מחמת שהבועל שוכב עליו ומעביר לה טומאה מחמת מגעו א"צ שיהיה מיוחד דוקא לשכיבה, משא"כ במשכב הזב דבעינן כלי המיוחד לשכיבה כדי שיחול עליו חלות שם "משכב הזב" ויטמא מדין אב הטומאה מאליו. ועוד י"ל דנפ"מ דבמשכב הזב בעינן שיהא שם משכב עליו אף בשעה שמטמא לנוגעו ולנושאו והיושב עליו, דאם כבר פקע ממנו חלות שם משכב לא יטמא אחרים כלל. משא"כ במשכבו של הבועל נדה, שאין צריך אלא שיהיה במצב של משכב תחת הבועל כשקיבל טומאה ממנו דאזי נטמא בתורת ראשון לטומאה ואף אם נתבטל שם "משכב" ממנו עדיין יטמא אוכלין ומשקין מדין ראשון לטומאה. ויוצא דלהרמב"ם יש חומרא במשכב הבועל נדה דאף אם פקע ממנו שם משכב עדיין מטמא אחרים מדין ראשון לטומאה, ואילו במשכב הזב אם נתבטל ממנו שם משכב פקע ממנו דין טומאה לגמרי.
ג
גמ'. אלא אי אמרת משום הזמנה טווי לאריגה מי איכא למאן דאמר.
ונראה לבאר דיסוד הדין אליבא דאביי דהזמנה מילתא אינו שחל האיסור ע"י ההזמנה באופן ישיר, אלא שע"י שמזמינו לשם תכריכי המת או לשם קבר חל חלות שם תכריכים או קבר המת על החפצא וממילא הוא נאסר. ואמרינן בגמ' "דטווי לאריגה מי איכא" כלומר דהזמנה מילתא חלה באורג בגד למת משום דהבגד ראוי לתכריכים, אך במזמין חוטים שיעשו מהם בגד למת לא חל דין הזמנה ליאסר בהנאה. והנה אם יסוד הדין דהזמנה מילתא דילפינן מעגלה ערופה היינו דכל היכא שמזמין ומייחד חפץ לדבר האסור חל בו כבר האיסור ע"י ההזמנה, צ"ע מ"ש דלא חל איסור בהזמנת החוטים לאריגת בגד למת, דמ"ש חוטים מבגד. אך לפימש"נ י"ל דכשמזמין בגד לתכריכי המת אין הבגד נאסר ע"י ההזמנה באיסור הנאה דמת באופן ישיר אלא דחל חלות שם תכריכין ומשמשי המת על הבגד וממילא הבגד נאסר בהנאה. ולפי"ז י"ל דרק בבגד חל חלות שם תכריכים, משא"כ בטווי חוטים לאריגה לא שייך לחול חלות שם תכריכים, ולכן לכו"ע הזמנה לאו מילתא בטווי לאריגה. דיסוד הדין דהזמנה מילתא הוא דחל חלות שם על החפצא וממילא החפצא נאסרת בהנאה.
בגמ'. ת"ש מותר מתים למתים מותר מת ליורשיו.
ופרש"י בד"ה מותר המתים) וז"ל גבו צדקה למתי מצוה או לעניים מתים והותירו מהן יניחום לצורך מתים אחרים. מותר המת - גבו לשם מת פלוני. ליורשיו - ליהנות מהן, אלמא הזמנה לאו מילתא היא עכ"ל. ועיין בתוס' (ד"ה מותר המת ליורשיו) וז"ל תימה אי בגבו מעות טווי לאריג מי איכא למ"ד ואי בגבו בגדים היאך יעשה דימוס לקברו הא אי אפשר לקנותו דאסור בהנאה כי ההיא איצטלא דמילתא דאפרסוה אמיתנא בפ' אלמנה ביבמות (דף סו:) וי"ל דפרסוהו שאני א"נ מעות עדיפי מטווי לאריגה משום דחזו למיקני בהו כל מילי עכ"ל.
ונראה ליישב שיטת רש"י, שכתב דמיירי שגבו מעות לעניים מתים, ומשו"ה חל איסור הנאה אף ע"פ דגביית מעות הוי כטווי לאריגה משום דחל חלות שם צדקה מיוחדת "צדקה של מת" ומפאת איסור צדקה המעות אסורות. אמנם לכאורה צ"ב דא"כ איך זה שייך למחלוקת בין אביי ורבא האם הזמנה מילתא או לא, הרי חל חלות שם צדקה משהגיעו המעות ליד הגבאי ונתינת צדקה אינה בגדר הזמנה אלא מהוה מעשה ממש ותקשי קושיית הגמ' נמי אליבא דרבא. וי"ל דמיירי שהיורשין נמי היו עניים, דאל"כ הם היו משלמין בעצמן עבור קבורת אביהם. ומכיון שהיורשין הן עניים הנידון הוא אם משנין המעות שנגבו לצורך קבורת אביהם לצורכי היורשין ותלוי אם משנין מעות מצדקה לצדקה. ונראה דזה תלוי במחלוקת בין אביי ורבא, די"ל דהא דהוקש צדקה להקדש לענין נדרים דהויין נדרי גבוה, היינו לענין שחל חלות שם צדקה על המעות שהפריש, אך לא לענין שחל חלות שם צדקה פרטית על המעות שיהיו נקראים "צדקת פלוני המת" או "צדקה של קופה" או "צדקה של תמחוי", ולכן אליבא דרבא מובן שפיר דנותנין את המעות ליורשים ולא חל בזה איסור לשנות מצדקה לצדקה. משא"כ אליבא דאביי דס"ל דהזמנה מילתא י"ל שחל חלות שם "צדקה של פלוני המת" על המעות וממילא אסור לשנות את המעות לצדקה אחרת, ולתת אותן ליורשי המת העניים. אולם לפי"ז יוצא דאליבא דרבא ליכא איסור לשנות מעות צדקה לצדקה אחרת, וזה חידוש גדול.
ד
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

משמשין. של מת: ממשמשין. של עבודת כוכבים: גמרינן. דלא מיתסרי בהזמנה דהאי קרא אשר עבדו שם במשמשי עבודת כוכבים מוקמינן ליה במס' ע''ג (דף נא:) דתניא אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהן לע''ז הכתוב מדבר דאילו מקומות ממש לא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם יכול יהו נאסרין מיד משעת הזמנה ת''ל אשר עבדו שם מתשמיש ואילך: מידי דאורחיה. שדרך היהודים לעשות כן אבל ע''ז אסורה לעבוד אף לבני נח הלכך לא מיתסרא תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו עבודת כוכבים: כפה. צעיף: שהוא טמא מדרס. שאף הוא ראוי למדרס פעמי' שמקפלתו ויושבת עליו או נשענת ראשה עליה: ונתנתו לספר. תורה: טהור מן המדרס. בלא שום טבילה דבטיל ליה שם מדרס דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ואינו מטמא עוד אדם וכלים אבל שם כלי עליו שאף מטפחת הספרים מטמאות טומאה במגע וזה הרי נגע בעצמה בעודו מדרס וכשאבד שם מדרס ממנו מ''מ עדיין כלי הוא ונשאר עליו טומאת מגע שהרי הוא ראוי לה מדקתני טהור מן המדרס בהזמנה בעלמא אלמא הזמנה מילתא היא: ה''ג ל''ל נתנתו וכרכתו כדרב חסדא. כלומר למה לי תרוייהו תיסגי בכרכתו לחודיה דהא איכא מעשה ומשני כדרב חסדא דאמר תרוייהו בעינן דכרכתו אקראי בעלמא הוא דהוה: אזמניה ולא צר ביה. הזמנה לאו מילתא היא צר ביה ולא אזמניה אקראי בעלמא הוא ואביי פליג עליה דרב חסדא ואית ליה הזמנה מילתא היא הלכך אזמניה אע''ג דלא צר ביה (וברייתא) נתנתו דוקא קאמר ולא בעי כרכתו: צר ביה אי אזמניה אין לא אזמניה לא. דאקראי בעלמא הוא: נפש. בנין שעל הקבר שבנאו לשם חי לכשימות יקבר בו: דימוס. נדבך של אבנים: אסור. אלמא הזמנה מילתא היא: לא צריכא. האי הוסיף אלא לאשמועינן דאע''ג דפנייה למת לאחר זמן מתוך הקבר הקבר אסור בהנאה משום הוסיף דה''ל הזמנה ומעשה דאי לא הוסיף שרי אי פנייה דה''ל כצר ביה ולא אזמניה: אם היה מכירו. לאותו דימוס: לא יקבר בו. אלמא הזמנה מילתא היא: משום כבוד אביו. יש לחוש אבל משום איסורי הנאה ליכא כגון אם חצבו לשם מת אחר מתחילה לא: החוצב אבנים. מן ההר לבנות בהן קבר לאביו ולא בנה הרי זה כו': טוי לאריג מי איכא למ''ד. אפי' אביי לא קאמר אלא באורג דאריג חזי למת אבל טווה פשתן לארוג בגד למת לא אמר דתיהוי הזמנה: קבר חדש. השתא קס''ד אפילו זימנו למת: לא הטיל לא. ואע''ג דהזמין: ה''ה אע''ג דלא הטיל. וקבר חדש דקאמר כשחצבו לאדם חי או סתם לכשיצטרך והאי דקאמר הטיל משום דבעי לאשמועינן דנפל תופס קברו לאוסרו אף ע''ג שפינהו: ולאפוקי דר''ש כו' במסכת אהלות (פט''ז בתוספתא): מותר המתים. גבו צדקה למתי מצוה או לעניים מתים והותירו מהן יניחום לצורך מתים אחרים: מותר המת. גבו לשם מת פלוני: ליורשיו. ליהנות מהן אלמא הזמנה לאו מילתא היא: אימא סיפא. אדרמית לה מרישא סייעיה מסיפא: לא יגע בהן. כדמפרש טעמא לקמן: דימוס. בנין: זילוף. יין: מתרץ לטעמיה. לאוקומי כולי תנאי כוותיה: דלא חזי ליה. שאינו צריך להוציא בו דהיינו מותר: מספקא ליה. הלכך בלא דעת יורשין לא יעשה דימוס דילמא לא תפיס ומפסדת להו ליורשין: לאו מילתא היא. וטעמייהו דר''מ ורבי נתן לאו משום איסורי הנאה הוא אלא לפי שנתבזה המת עליהן כשגבו אותם בשמו: ת''ק סבר. מחיים אחליה לזילותיה וניחא ליה שיתבזה לאחר מיתתו להנאת יורשין: מזרקין בו כלים. זורקין בגדיהם עליו יותר מן הצורך מפני חיבתו ומחמת צערן מתכוונין לאסור את כל ממונם עליו: מצוה על אחרים. הרואין אותם להצילם וליטלן מעליו דאין השבת אבידה גדול מזה אלמא הזמנה לאו מילתא היא דאי מילתא היא ליכא הצלה:

משמשין ממשמשין גמרינן. מיהו מת מצוה גופיה ילפינן מעגלה ערופה כדאיתא בפ''ב דמסכת ע''ג (דף כט: ושם) וא''ת ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרי' בהעור והרוטב (חולין דף קכב.) דבר תורה עור אדם טהור ומפני מה אמרו טמא מפני שלא יעשה אדם מעור אביו ואמו שטיחין לחמור אלמא ליכא איסורא דאורייתא ומפרש ר''ת דאע''ג דאסור מדאורייתא הוצרכו לגזור טומאה משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא כדאשכחן בסוף כיצד צולין (פסחים דף פה.) הפיגול והנותר מטמאין את הידים משום חשדי כהונה ומשום עצלי כהונה אע''ג דבלאו הכי איכא לאו דבל תותיר: נתנו לספר. תימה תקשה נמי לאביי דנקט האורג דמשמע אבל ייחד לא והמ''ל הכא בדאיתא שינוי מעשה דהא אין כלי עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה וכן ההיא דנפש שבנאו לשם חי והוסיף בו דימוס אחד לשם מת משמע דיחוד בלא הוסיף לא מהני מדפריך מיניה לרבא ולאביי ניחא וכן מדנקט כיס שעשאו להניח תפילין ולא נקט יחדו וכופת שאור שייחדה לישיבה דפ' אלו עוברין (שם דף מה: ושם) וסדין שעשאו וילון דהקומץ רבה (מנחות דף כד: ושם) הנך נמי בדאיתא שינוי מעשה מיהו קשה דא''כ בלא נתנתו לספר נמי טהור מן המדרס אי איכא שינוי מעשה ומההיא דהיו אביו ואמו מזרקין בו כלים משמע דבזריקה בעלמא בלא שום מעשה מהני לאביי וצ''ל דייחוד דדיבור בעלמא לא מהני אלא א''כ נטלו ואמר זה יהיה למת ולספר והא דנקט האורג לאו דוקא אלא משום רבותא דרבא דאפ''ה שרי: מותר המת ליורשיו. תימה אי בגבו מעות טווי לאריג מי איכא למ''ד ואי בגבו בגדים היאך יעשה דימוס לקברו הא אי אפשר לקנותו דאסור בהנאה כי ההיא איצטלא דמילתא דאפרסוה אמיתנא בפ' אלמנה ביבמות (דף סו:) וי''ל דפרסוהו שאני א''נ מעות עדיפי מטווי לאריגה משום דחזו למיקני בהו כל מילי: