סנהדרין ס ע"א

דף ס - א

דכתיב:  "מכשפה לא תחיה", וכתיב בפסוק שאחריו: "כל שכב עם בהמה מות יומת".

וכך דורשים מסמיכות העניינים:

כל שישנו בכלל "כל שכב עם בהמה" - ישנו בכלל "מכשפה לא תחיה". והיות ובן נח ישנו בכלל איסור שכיבה עם בהמה, ישנו אף בכלל איסור כישוף.

עוד שנינו באותה ברייתא: רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים נצטוו.

מנא הני מילי?

אמר שמואל: דכשהזהירה התורה "בהמתך לא תרביע כלאים וכו'", פתח ואמר קרא: "את חקתי תשמרו", לשון שלא נקט במקומות אחרים. משמע, אזהרות אלו דלהלן - חוקים שחקקתי לך כבר בעבר הם, שהזהרתי עליהם לבני נח.

ואלו הם: "בהמתך לא תרביע כלאים", "שדך לא תזרע כלאים".

מה איסור כלאים של בהמתך, שהזהרתי לבני נח - בהרבעה הוא, שאסור להרביע מין על מין אחר, אבל לא נאסרה עליהם חרישה בשור וחמור,

אף איסור כלאים בשדך, שהזהרתי לבני נח - היינו בהרכבה [הדומה להרבעה]. שנאסר עליהם להרכיב מין אחד על אחר. אבל כלאי הכרם - לא נאסרו להם.

ועוד דורשין: מה איסור הרבעה של בהמתך - נוהג בין בארץ בין חוצה לארץ, שהרי אין זה איסור התלוי בארץ, אלא בגוף, אף איסור כלאים שנאמר בשדך - נוהג בין בארץ, ובין בחוצה לארץ.

והוינן בה: אלא מעתה, שאמרנו שהלשון "את חקתי תשמרו" משמע חוקים שחקקתי לך כבר, האם נאמר כך גם כלפי מה שנאמר על כל מצות התורה: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי" - דהיינו חקים שחקקתי לך כבר, שנצטוו בני נח בכל מצות התורה!?

ומבארינן: התם שכתוב "ושמרתם את חקתי" - משמע חוקים דהשתא, שנתחדשו עתה.

אבל הכא, שכתוב "את חקתי תשמרו", שהקדים והזכיר את החוקים לפני ציווי השמירה, משמע שכך אמר הכתוב: חקים דמעיקרא, שכבר נצטוו עליהם בני נח - תשמרו ^[6].

שנינו במשנתנו: אמר רבי יהושע בן קרחה כו' [בכל יום דנים את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי].

אמר רב אחא בר יעקב: המגדף אינו חייב - עד שיברך שם בן ארבע אותיות.

לאפוקי את המברך שם בן שתי אותיות - דלא [שאינו חייב משום מגדף].

ומקשינן: פשיטא שכך הוא, שהרי "יכה יוסי את יוסי" תנן, ומה שנקט רבי יהושע בן קרחה את השם "יוסי", היינו משום שהוא בן ארבע אותיות, כמו השם שחייבים על ברכתו!

ומבארינן: מהו דתימא, שמא תאמר, שמה שנקט התנא "יוסי", מילתא בעלמא הוא דנקט, ולא בדווקא, קא משמע לן שחייבין דווקא על שם בן ארבע אותיות.

איכא דאמרי, כך אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה מדברי רבי יהושע בן קרחה, ששם בן ארבע אותיות - נמי שם הוא, וחייבין על ברכתו, ואין צריך דווקא שם המפורש, בן ארבעים ושתים אותיות.

ותמהינן: פשיטא, הרי "יכה יוסי את יוסי" תנן, והיינו ארבע אותיות! ומבארינן: מהו דתימא, באמת אינו חייב עד דאיכא שם רבה [עד שישנו שם גדול, של ארבעים ושתים אותיות]. ומה שנקט במשנה את השם יוסי, מילתא בעלמא הוא דנקט, קא משמע לן שחייב אף על שם בן ארבע אותיות.

שנינו במשנתנו: נגמר הדין כו' והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין.

שצריכים הדיינים להיות עומדין - מנלן?

אמר רבי יצחק בר אמי: דאמר קרא: "ואהוד בא אליו [אל עגלון מלך מואב], והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו. ויאמר אהוד: דבר אלהים לי אליך. ויקם מעל הכסא". הרי שעגלון קם מעל הכסא כששמע שאהוד עומד לומר לו דבר אלקים.

והלא דברים קל וחומר: ומה עגלון מלך מואב, שהוא נכרי, ולא ידע אלא בכינוי של השם - עמד מפניו,

ישראל ששומע, ועוד, ששומע שם המפורש [שם המיוחד, ולא כינוי] - על אחת כמה וכמה שצריכים לעמוד!

ושצריכים הדיינים להיות קורעין - מנלן?

דכתיב כאשר שלח מלך אשור את רבשקה בחיל כבד על ירושלים: "ויבא אליקים בן חלקיהו וגו' ושבנא הספר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים, ויגידו לו את דברי רבשקה". והיינו, שקרעו בגדיהם על הגידופים ששמעו מפי רבשקה, כפי שנאמר שם: "אשר שלחו מלך אשור אדניו לגדף אלקים חי".

הרי שכששומעין גידוף - צריך לקרוע! ושלא מאחין את הקרע - מנלן?

אמר רבי אבהו: אתיא [דבר זה נלמד] בגזירה שוה: "קריעה קריעה". כתיב הכא, במעשה רבשקה: "קרועי בגדים". וכתיב התם, כאשר אליהו נפרד מאלישע ועלה לשמים: "ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים".

ויש לתמוה: ממשמע שנאמר: "ויקרעם לשנים", איני יודע שהן קרעים?

ומה תלמוד לומר "קרעים"?

מלמד שהן נשארים קרועים לעולם, ואינם מתאחים.

תנו רבנן: אחד השומע את הגידוף מפי המגדף עצמו, ואחד השומע את הדבר מפי השומע מהמגדף - חייב לקרוע.

והעדים שבאו להעיד על הדבר בפני בית דין, אין חייבין לקרוע בשעה שהם מעידים, ושומעין מפי עצמם, כיון שכבר קרעו בשעה ששמעו מהמגדף.

והוינן בה: וכי קרעו בשעה ששמעו - מאי הוי? הא קא שמעי השתא [הרי הם שומעים שוב עתה]!

ואמרינן: לא סלקא דעתך שיהו צריכים לקרוע שוב. דכתיב בהמשך מעשה רבשקה, לאחר שבאו אליקים שבנא ויואח, וסיפרו למלך את דבריו: "ויהי כשמע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו".

הרי שאף שגם הם שמעו שוב את דברי הגידוף [מפי עצמם], בכל זאת רק המלך חזקיהו קרע, והם לא קרעו, כיון שכבר קרעו כששמעו בפעם הראשונה מפיו של רבשקה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: השומע אזכרה [ברכת השם] מפי הנכרי - אינו חייב לקרוע.

ואם תאמר, הרי כששמעו מפי רבשקה קרעו בגדיהם?

רבשקה לא היה נכרי, אלא ישראל מומר היה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: אין קורעין - אלא על שם המיוחד בלבד. לאפוקי [להוציא] כינוי - דלא, שאין קורעין על ברכתו.

ופליגי דרבי חייא בתרוייהו [ושני דבריו של רב יהודה אמר שמואל - חולקים על דבריו של רבי חייא].

דאמר רבי חייא: השומע אזכרה בזמן הזה, שאנו בגלות, ואין אימת בית דין מוטלת על הבריות, שאין דנין את חייבי המיתות - אינו חייב לקרוע.

משום שאם אי אתה אומר כן, אלא יהא חייב לקרוע, הרי יהיה הדבר תדיר, משום שאין אימת בית דין, ונתמלא כל הבגד קרעים.

ועתה, ממאן [ממי] שמע השומע את האזכרה?

אילימא מישראל, מי פקירי כולי האי [וכי מופקרים ישראל כל כך], שמברכים את השם תדיר?! אלא פשיטא - ששמע מנכרי.

ואי חייב בקריעה רק בשמיעת שם המיוחד - מי גמירי [וכי הנכרים יודעים כל כך טוב את השם המיוחד], שמקללים בו תדיר?

אלא לאו - מדובר ששמע מנכרי, ובכינוי. ושמע מינה: בזמן הזה הוא דלא קורעין, משום שאין אימת בית דין, ויתמלא בגדו קרעים. הא מעיקרא, בזמן שהיה בית דין - חייב, אף ששמע מפי נכרי, ושמע רק כינוי.

שמע מינה שנחלק רבי חייא על דברי שמואל בשני הדברים: שחייב אף בשמיעה מנכרי, ואף כששמע כינוי.

שנינו במשנתנו: השני אומר אף אני כמוהו.

אמר ריש לקיש: שמע מינה שמעיקר הדין, אם באו עדים להעיד, ואמר אחד מהם את גוף העדות, ואחר כך אמר השני: "אף אני כמוהו" - כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות, והרי זה כאילו אמר גם השני את גוף העדות. ומעלה הוא דעביד רבנן [מעלה היא שעשו חכמים] בעניין עדות, שהצריכו שכל העדים יפרשו עדותן.

והכא, בעדות ברכת השם, כיון דלא אפשר שכל העדים יפרשו עדותם, מפני כבוד השם - אוקמוה רבנן אדאורייתא [העמידו חכמים את הדין כפי שהוא מדאורייתא], שאף כשאומר "אף אני כמוהו" - הרי זה נחשב לעדות.

דאי סלקא דעתך שבכל העדויות האומר "אף אני כמוהו" פסול, וכי אפשר לומר שהכא, בענין ברכת השם, משום דלא אפשר - קטלינן לגברא [הורגים את האדם] בלי העדאת עדים כשרה?

אלא, על כרחך שמדאורייתא עדות כזו כשרה.

שנינו במשנתנו: והשלישי אומר אף אני כמוהו.

סתמא [סתמה משנתנו] כשיטת רבי עקיבא, דמקיש שלשה עדים - לשנים. שכשם שבשני עדים, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול - עדותם בטלה, כך גם בשלשה ויותר, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, אף שנותרו שני עדים כשרים - עדותם בטלה.

ולכן אנו צריכים לשמוע אף את עדות השלישי, כדי שאם יוזם או יוכחש, תיבטל כל העדות. וזהו ששנינו במשנתנו: "והשלישי אומר: אף אני כמוהו".

כל הרבעת בהמה בשאינה מינה אסורה לישראל אף בחוצה לארץ ולוקה עליה בכל מקום וכן המרכיב אילן באילן כגון ייחור של תפוח באתרוג וכיוצא באלו אבל כלאי זרעים בארץ לוקה בחוצה לארץ מותר וכלאי הכרם לוקה בהם בארץ ובחוצה לארץ אסור מדברי סופרים כמו שיתבאר במסכת קידושין ל"ט א' ומ"מ הפירות מותרין באכילה אף למי שעבר וזרע ואפילו בהרכבת אילן כמו שיתבאר במקומו:

כבר ביארנו במשנה שכשהעדים מזכירים לשון הגדוף עומדין וקורעין עמידה זו לא מפני הקריעה בלבד היא אלא שכל שמזכירין את השם בפרט ראוי לאותו שהוזכר בשבילו לעמוד שנאמר ויאמר אהוד דבר אלוקים לי אליך ויקם מעל הכסא ומה עגלון שהוא גוי ובכנוי עמד ישראל ובשם המפורש לא כל שכן לא סוף דבר שהסנהדרין קורעין אלא אף כל השומע וכן השומע מפי השומע כלם חייבין בקריעה ושיעורה עד שיגלה את לבו ואינו מאחה לעולם והעדים כשהם מגידים עדותם אין צריכים לקרוע שהרי קרעו בשעה ששמעו ואין קריעה אלא על ברכת שם המיוחד ושיקלל בשם המיוחד או בשם שאינו נמחק לדעת גדולי המחברים כמו שביארנו במשנה ויש פוסקים שלא נאמר שם המיוחד אלא לסקילה אבל קורעין אף על ברכת הכנויים:

קריעה האמורה על ברכת השם לא נאמרה אלא בשומע מפי ישראל אבל אם שמעה מפי הגוי אין קורעין עליה ולא קרעו על גדופו של רבשקה אלא מפני שרבשקה ישראל משומד היה ויש חולקין בשני אלו לפסוק שקורעין אפילו מפי הגוי ושקורעין אף על הכנויים והביאוה מתלמוד המערב ששנו בענין זה תני ר' אושעיא אחד השומע אזכרה מפי הגוי ואחד מפי ישראל חייב לקרוע מה טעם אני י"י אלהי כל בשר מהו לקרוע בזמן הזה ר' חזקיה ור' ירמיה בשם ר' יוחנן משרבו הגדפנים פסקו מלקרוע מהו לקרוע לכנויים נשמעיניה מן הדה ריש לקיש הוה מהלך באיסרטא פגע ביה חד כותאי הוה מגדף וקרע הוה מגדף וקרע נחית ליה מן חמריה ויהיב ליה מרתוקיא גוליביה אמר ליה בר כותאי בר כותאי אית לאמך מנין מספקא לי מילתיה אמרה שקורעין בזמן הזה מילתיה אמרה שקורעין על הכנויים ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שאין קורעין מפי הגוי בזמן הזה שאם אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים וכמעשה שהזכרנו בריש לקיש:

התבאר באחרון של נדרים במגדף שחזר בתוך כדי דבור אינו כלום אלא כיון שגדף בעדים נסקל וחבריו לענין זה קדושין וגירושין כמו שיתבאר שם:

וכן התבאר למטה בפרק נשרפין שאם קלל את השם בשם עבודה זרה קנאין פוגעין בו אבל בית דין אין הורגין אותו וכבר ביארנו למעלה בענין מגדף שהעדים והדיינים סומכין את ידיהם על ראשו לומר דמך בראשך ואינו כן באחד מהרוגי בית דין אלא במגדף לבד:

כבר ביארנו בבדיקת העדים וחקירתם הן בדיני ממונות הן בדיני נפשות ששניהם צריכין לפרש עדותם ולא די לשני בשיאמר אף אני אומר כראשון ודבר זה מדברי סופרים ובמגדף לכבוד השם העמידוהו על דין תורה שלא להזכיר ברכת השם ללא צורך:

רבי אליעזר אומר אף על הכלאים ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה והרכבת אילן ואמרינן מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא את חוקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר תשמורו ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה שמחבר מין ושאינו מינו כדי שיצא מהן מין שלישי ויש אומרים מה בהמתך בהרבעה דבר מסוים על גבי דבר מסוים אף שדך בהרכבה דבר מסוים על גבי דבר מסוים. ומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ [דהכי קי"ל] בכל מצוה שהיא חובת הגוף כדאיתא בפ"א דמידושין אף שדך בין בארץ בין בחוצה לארץ והאי היקישא בתרא לא איצטריך ליה הכא גבי ב"נ אלא אגררא נסביה ואיידי דדרשיה להאי קרא דריש ביה נמי כל מאי דאית ליה למדרש. ואי קשיא לך אלא מעתה יהו אסורין נמי ללבוש כלאים דהא כתיב נמי בסופיה דקרא ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך וכי תימא הכי דריש את חוקותי תשמורו חקים שחקקתי בהם את עולמי שלא תשנו סדרי בראשית לא ס"ד חדא מדמתמהינן אלא מעתה ושמרתם את חוקותי חקים שחקקתי לכם כבר ומסיק התם ושמרתם את חוקותי דהשתא הכא את חקותי תשמורו חוקים דמעיקרא תשמורו ותו אי חוקים שחקקתי בהם את עולמי קא דריש מנא ליה דאיתסרו לבני נח. לא תיקשי לך דקסבר ר' אליעזר חוקותי תרי משמע והאי דכתיב בסופיה דקרא ובגד כלאים שעטנז מילתא אחריתי היא ולאו בכלל חוקותי דרישא הויא אלא איידי דאיירי באיסור כלאים כתב נמי כלאים בגדים בהדייהו. ומקשינן אלא מעתה הא דכתיב בשאר מצות ושמרתם את חוקותי ואת משפטי הכי נמי חוקים שחקקתי לכם כבר והא גבי עריות דכתיב הכי ואיכא נדה דלא נצטוו ב"נ עליה ומפרקינן התם כיון דכתיבא שמירה מעיקרא וחוקותי לבסוף ולא מפסיק מדעם בין חוקותי למצות דמפרש בהו בהאי דוכתא משמע חוקותי דהשתא דלהכי סמכיה לחוקותי להנך מצות דמיפרשי התם ולא איפסיקא שמירה בין חוקותי לדידהו משום דאכתי לא אמרינהו זימנא אחריתי ואי הוה כתיב את חוקותי תשמורו הוה משמע כמי שהשלים את הענין שרצה לומר והוה משמע דמיירי בחוקים שידועים כבר הילכך איצטריך למסמך חוקותי להנך מצות דמיפרשי התם לאשמועי' דאכתי לא אמרי' עד השתא אבל הכא גבי כלאים דכתיב חוקותי מעיקרא והדר כתיבא שמירה משמע חוקים דמעיקרא תשמורו ולהכי כתב שמירה לבתר חוקות ולא איצטריך למסמכיה לסופיה דקרא דכיון דמיירי בחוקים שידועים מתחלה שייך למפסקיה לענינא מקמי דלימא מאי נינהו וראינו מי שפירש בה פי' אחר ואינו כדאי לדקדק בו לפיכך לא כתבנוהו:

פיסקא אמר ר' יהושע בן קרחה כו' אסיקנא אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות שהן יו"ד ה"א וא"ו ה"א אבל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד לאו שם הוא אלא כינוי מיקרי ולא מיחייב עלה כדתנן בשבועות (ל"ה) באל"ף דל"ת ביו"ד ה"א כו' ותני עלה המקלל בכולן רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין ותו דהא תנא קתני דאינו חייב עד שיפרש את השם ותנא דברייתא קתני דלא מיחייב אלא אשם המיוחד והדבר ידוע דלא מיקרי שם המפורש ולא שם המיוחד אלא יו"ד ה"י וא"ו ה"י אבל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד לא מיקרי לא שם המפורש ולא שם המיוחד אלא כינוי מיקרי דתניא בסוטה פרק אלו נאמרין (סוטה ל"ח.) כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש או אינו אלא בכינוי ת"ל ושמו את שמי על בני ישראל שמי המיוחד לי דהיינו יו"ד ה"י ו"ו ה"י דשמעת מינה דלא מיקרי שם המפורש ולא שם המיוחד אלא יו"ד ה"א וא"ו ה"א אבל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד כינוי הוא דמיקרי ובמסכת תמיד (פ"ז) נמי תנן גבי ברכת כהנים במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינוי דשמעת מינה דאל"ף דל"ת כינוי הוא והיינו דנקט ביה יוסה דאית ביה ארבע אותיות ושלשתן משם המפורש יו"ד וא"ו ה"א ולא תימא עד דאיכא שם רבה כגון שם בן ארבעים ושתים אותיות אי נמי שם בן (ארבעה עשר) [שתים עשרה] אותיות כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע"א.):

והדיינין עומדין על רגליהן ואמרינן עומדין מ"ל אמר קרא ויקם מעל הכסא והלא דברים קל וחומר כו' ומשמע מהכא דלאו משום ברכת השם קיימינן אלא משום דמדכר ליה לשמא קמן דהא אהוד לאו ברוכי בריך: קורעין מנא לן דכתיב ויבא אליקים כו' לפי ששמעו אותו רשע שהיה מחרף את השם דכתיב ומי בכל אלהי הארצות כו' כי יציל ה' את ירושלם מידי וכל שכן במגדף ממש ויש אומרים שאותו רשע מגדף ממש היה ומשום הכי קרע והיינו דכתיב את מי חרפת וגדפת: ולא מאחין. מנא לן אתיא קריעה קריעה דכתיב ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי כו' ויחזק בבגדיו ויקרעהו לשנים קרעים ממשמע שנאמר לשנים איני יודע שהן קרעים ומה ת"ל קרעים שהיו קרועין ועומדין לעולם כלומר שלא אחה אותן מה להלן אין מאחין אף כאן אין מאחין:

תנו רבנן אחד השומע מפי המגדף ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע והעדים ששמעו מפי עצמן אינן חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו שנאמר ויקרע בגדיו והן לא קרעו. אמר רב יהודה אמר שמואל השומע הזכרה מפי כותי דרך גידוף אינו חייב לקרוע ואם תאמר מפני מה קרעו על דברי רבשקה רבשקה ישראל מומר הוה: ואין קורעין אלא על השם המיוחד בלבד לאפוקי כינוי דלא ופליגא דר' חייא בתרווייהו דא"ר חייא השומע הזכרה בזמן הזה שאין אימת סנהדרי מוטלת עליהן ותדירין לגדף אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כולו קרעים קרעים. ודייקינן עלה ממאן כלומר אילימא מישראל מי פקרי בעבירה כולי האי לגדף תדיר דקא חיישת שמא יתמלא הבגד כולו קרעים אלא לאו מכותי ושם המיוחד מי גמירי רובייהו כדי שיהו תדירין לגדף בו אלא לאו בכינוי וש"מ דבתר חדא זימנא הוא דלא קרעינן מאחר דחזינן דפקרי' ביה כולי האי שמא יתמלא כל הבגד כולו קרעים קרעים אבל לכתחילה מקמי דתתדר מילתא דרגילי בה תדיר היכא דשמעינן הזכרה מפי כותי ואפי' בכינוי קורעין ש"מ:

פיסקא והשני אומר אף אני כמוהו אמר ר' שמעון בן לקיש ש"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעבוד רבנן בין דיני ממונות בין דיני נפשות שיהא כל אחד מן העדים מפרש עדותו כדקתני בדיני ממונות (לעיל סנהדרין כ"ט.) כיצד בודקין את העדים מוציאין אותן לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומר לו כיצד אתה יודע שזה חייב לזה והדר תני היו מכניסין את השני ובודקין אותו והכא גבי מגדף כיון דלא אפשר דלימרו כל חד מינייהו לסהדותא מפני חילול השם אוקמוה רבנן אדאורייתא כו': והשלישי אומר אף אני כמוהו סתמא כרבי עקיבא דמקיש שלשה לשנים על פי שני עדים או שלשה עדים אם העדות מתקיימת בשנים מה ת"ל שלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה הכא נמי מה שנים צריכין שניהם לברר עדותן אף שלשה שבאו להעיד כאחד צריכין לברר עדותן. ואית דאמרי כי היכי דאי מתזמי או מתכחשי מבטלין לה לסהדותייהו:

תוספות בד"ה חוקים שחקקתי כו' דבפרק אלו טרפות וכו' ה"א דאסירי בני נח להרכיב שני דשאים כו' עכ"ל לא קאמרינן התם דאיירי בבני נח אלא דהכי משמע להו לכאורה דהא מלמינהו דכתיב גבי אדם בעי למילף ליה ועוד דאי בישראל איירי הא משנה שלימה היא בפרק קמא דכלאים אין נוטעין ירק כו' ולקמן כתבו ליישב ההיא דא"ט לרבנן דמצי איירי בישראל ובחוצה לארץ ודו"ק:

בא"ד והא דפריך אלא מעתה ושמרתם גו' אע"ג דלא מוקמינן האי בבני נח אלא משום דאשכחן כבר למינהו כו' עכ"ל קצת קשה ומאי קושיא דהא כיון דחקותי שחקקתי לך כבר משמע אי שחקקתי לבני נח ואי שחקקתי לך כבר במרה והכא גבי ושמרתם את חקותי וגו' פריך שפיר דשחקקתי לך כבר במרה נמי ליכא לפרשו דהאי קרא בכל התורה קאיירי כמו שכתבו התוספות לקמן ודו"ק:

בא"ד וי"ל דנהי דלא דרשי רבנן למינהו כו' גבי ישראל דרשינן כו' ונ"מ לענין דגים כו' עכ"ל וקצת קשה למה ליה הך דרשה מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה נילף ליה למינהו דאילנות מלמינהו דגבי בהמה כדיליף ליה למינהו דדגים מלמינהו דבהמה ולתירוץ שני של התוספות שכתבו דלא הוה אסרינן הרכבה כו' אי לאו למינהו ניחא דאי לאו דגלי הכא דחקותי שחקקתי לך כבר דהיינו למינהו באילנות לא הוה דרשינן נמי למינהו בדגים ובדוחק יש ליישב כי האי גוונא גם לתירוץ זה דלמינהו בדגים נמי לא הוה דרשינן למילף מבהמה אי לאו דילפינן הכא אילנות מבהמתך מה בהמתך בהרבעה כו' אבל מ"מ קשה לתירוץ ראשון של התוספות למינהו באילנות למה לי דהא לא נ"מ בדרש דלמינהו רק בדגים ויש לדקדק לפי דברי התוס' דמלמינהו לחוד לא ילפינן מידי ולעיל אמרינן לתנא דבי מנשה דיליף כלאים בבני נח מדכתיב מן העוף למינהו ודוחק לומר דסמך שם אהך דחקותי שחקקתי כו' דאם כן הוה ליה לאתויי התם הך דרשה דחקותי שחקקתי כו' וי"ל דודאי למינהו דכתיב גבי בריאה ליכא למילף מיניה מידי אי לאו חקותי כו' כמו שכתבו התוספות הכא אבל למינהו דנח דהוה ציווי שפיר ילפינן מיניה ומאן דיליף ליה הכא מחקותי כו' ומלמינהו דגבי בריאה לא בעו למילף מלמינהו דנח דהא אמרינן לעיל ההוא לצוותא בעלמא וק"ל:

בא"ד והשתא ההיא דהרכיב ב' דשאים דפרק א"ט לרבנן כו' עכ"ל קאי לב' תירוצים של תוספות וק"ל:

בד"ה אתיא קריעה כו' דיליף דקריעה מעומד דכתיב ויקם איוב ויקרע כו' עכ"ל לא קאי התם הכי אלא מויקם דוד ויקרע גו' יליף לה וקריעה גופא נמי מהכא יליף לה אלא דלישנא דתלמודא דהתם נקטו התוס' בדבריהם עיין שם וק"ל:

בד"ה המלך קרע תימה היאך אמרו למלך מה ששמעו כו' עכ"ל ואגופה דקרא לא תקשי להו הכי דאימא דלאו אגדופי קרע רק אשמועות רעות וק"ל:

נחמנו אלהינו:

גמ' דכתיב ויבא אליקים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שם בן כו' שם המפורש כו'. נ"ב נ"ל שס"ל כרב האי גאון ששם המפורש הוא שם של מ"ב עיין באשרו דיומא צה ע"ב. בד"ה השומע אזכרה כו' חייב לקרוע הס"ד:

בד"ה דאי ס"ד כו' כולם אטו הד"א:

בד"ה כרבי עקיבא כו' דאי מתזם או מתכחש מבטלין לסהדותייהו כצ"ל:

תוס' בד"ה חוקים שחקקתי כו' דמייתי הכא חקותי כו' כצ"ל:

בד"ה אתיא קריעה קריעה כו' תימה דבפרק בתרא דמועד קטן יליף כו'. נ"ב עיקר הקושיא אמאי לא נילף שכל הקריעות נמי לא מאחין מקריעה דהכא ואנן קיימא לן שכל הקריעות של אבילות מאחין חוץ מעל אביו ואמו אבל תימה הוא בעיני איך תולין קושיא זו בהא דקורעין מעומד ולשם בסוף פרק בתרא דמו"ק הקשו התוס' קושיא זו על הא דמסיק אתיא קריעה קריעה כו' אבל בהאי דקרעינא מעומד שהוא לעיל מיניה לא הקשו התוס' כלום ונראה בעיני שדעת התוס' לחזק הקושיא כלומר מאחר שמצינו שכל שאר הקריעות ילפינן שהן בעמידה מאחר דאשכחן הכי בקרא א"כ לענין מאחין נמי נילף שאר הקריעות מהא דהכא דהא אשכחן הכי בקרא ודו"ק:

גמרא סתמא כר"ע דמקיש כו'. עמ"ש בס"ד במכות (ה ב):

רש"י ד"ה אלא לאו בכינוי. אבל בזמן ב"ד קורעין כו'. כצ"ל:

תד"ה המלך. תימה כו'. ול"נ ליישב ע"פ הירושלמי דמקשה אמאי דתנן דא"ל אמור מה ששמעת בפירוש וא"ל גדף אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קלל כו' הביאו הכ"מ בפ"ב מהל' ע"ג הל"ח. ואף דהש"ס שלנו אינו סובר כן דה"ל לפרש כמ"ש התוי"ט. מ"מ שמעינן מיניה דזה לא נקרא גידוף ועכ"ז חייבין עלה לקרוע כדתני במתניתין. ואיכא למימר דבכה"ג א"ל לחזקיה:

בגמרא כל שישנו בכלל כל שוכב: א"ל דא"כ נימא ג"כ כל שישנו בכלל מכשפה ל"ת ישנו ג"כ בכלל כי יפתה איש נערה בתולה דסמיך לי' כמו דדרשינן סמוכים לענין כל שוכב עם בהמה ואף דזה בחדא פרשה וזה בב' פרשיות הא ביבמות (דף ד' ע"א) דרשינן סמוכים לענין גדילים תעשה לך ולא תלבש שעטנז ולענין לא יגלה כנף אביו דהוא ג"כ בב' פרשיות די"ל דלא מרבינן מסמוכים לב"נ אלא כישוף דהוא חיוב מיתה דכיוצא בהם יש בהם אבל דיני קנסות דאין בהם כיוצא בו לא:

אף על הכלאים מנה"מ: אהא דאמר ר' חדקא בברייתא לעיל (דף נ"ו ע"ב) אף על הסירוס לא פריך מנה"מ דכבר פי' לעיל (דף נ"ז ע"א) אליבא דתנא דבי מנשה דאתיא כן מדכתיב שרצו בארץ. אך לפ"ז קשה מאי פריך על הכלאים מנה"מ הא גם זה כבר פי' שם דאתיא מהעוף למינהו וי"ל דבשלמא אתנא דבי מנשה דאמר סתם על הכלאים ויש לפרש אכלאים דהרבעה דוקא מייתי שפיר מהעוף למינהו דנח דכתיב בב"ח אבל ר' אלעזר דאמר בברייתא לעיל מותרים ב"נ ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורים אלא בהרבעת בהמה והרכבת אילן פריך שפיר מה"מ דבזה אין לפרש דאתיא מלמינהו דהא זה לא כתיב רק בבהמה ואכתי הרכבת אילן מנ"ל ואהא מתרץ שמואל מאת חקותי תשמרו ובזה א"ש הא דהוצרך שמואל גם לפרש כאן סיפא דקרא דמה בהמתך בהרבעה דבזה אתי לתרץ למה דחייבים אהרכבת אילן ולא אזריעת כלאים:

שם בן ד' אותיות: מזה משמע דכש"כ דשם של מ"ב שם הוא וא"כ קשה על הרמב"ם דפסק (בפ"ב מהל' עכו"ם) דאין חייבים אלא על שם יו"ד ה"א או אל"ף ד'. ונלע"ד דשם של מ"ב ושל י"ב הוא ג"כ שם המיוחד דיו"ד ה"א אלא דנקרא לפי אותיותיו. וכן מוכח מהא דאמרינן ריש פרק עשרה יוחסין דכהנים היו מברכים את העם בשם בן י"ב אף דכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' אלא ודאי דשם בן מ"ב הוא ג"כ השם של יו"ד ה"א:

עומדים מנלן: ק"ק מאי פריך דלמא לכך היו צריכים לעמוד משום דצריכין לקרוע ואין קריעה אלא מעומד כדאמרינן במ"ק (דף כ' ע"א) וזה יותר מדוייק בלישנא דמתניתן משום דקתני הך והדיינים עומדים לאחר שהזכירו את השם וקודם הקריעה ואי העמידה משום הזכרת שם הא קודם ההזכרה היה להם לעמוד. וי"ל דלא אמרינן דאין קריעה אלא מעומד אלא דוקא גבי קריעה דעל מיתת קרובים דהתם כתיבא גבי איוב ודוד אבל דברכת השם דלא כתיבא לא ואף דילפינן לקמן קריעה קריעה הא ע"כ מהך דויקרע דגבי איוב לא ילפינן דאל"כ נילף ג"כ איפכא הך דאיוב מהך דברכת השם דלא מאחין וכמו שהקשו התוספות באמת בשמעתין. אכן ממה שכתב מהרש"ל בשמעתין משמע דסובר דגם קריעה דמברך השם צ"ל מעומד. ומה שהכריחו לזה לפרש דעת התוס' למה דמייתי הך דאיוב נלע"ד ליישב בפשטות דהא דאבל חייב לקרוע יליף במ"ק שם מדכתיב ובגדיכם לא תפרומו משמע הא אחר יפרום וא"כ לא כתיב לשון קריעה כלל ואיך שייך למילף קריעה קריעה לכן הוצרכו התוס' להביא הך קרא דאיוב דילפינן מיניה דקריעה מעומד ומזה מוכח דקריעה זו היא משום אבלות וא"כ כתיב לשון קריעה גבי אבילות ושייך שפיר למילף קריעה קריעה:

השומע אזכרה מפי נכרי: א"ל הא זה ע"כ לא איירי אלא בכינויי דאי בשם המיוחד מי גמירי כדאמרינן לקמן וא"כ מאי איריא נכרי אפילו ישראל דהא סבר אידך דר"י אמר שמואל דאין קורעין על הכינויי די"ל דלא אמרינן לקמן דלא גמירי אלא דלא רגילי ביה כ"כ ששייך למימר נתמלא הבגד כולו קרעים וכמו שפירש רש"י אבל מ"מ אפשר דאיכא חד בהו דגמיר ולעולם בשם המיוחד איירי:

ופליגא דר"ח בתרוייהו: א"ל לפי מה דסבר ר' מיישא לעיל (דף נ"ו ע"א) אליבא דרבנן דב"נ חייב גם על הכינויי אבל לא ישראל וכמו שפירש גם הרמב"ם א"כ מנ"ל דפליג ר"ח אתרווייהו דלמא מודה ג"כ להא דאין קורעין על הכינויי כיון דריא"ש ע"כ בישראל איירי דהא על הנכרי אין קורעין כלל ובישראל אין קורעין רק על השם המיוחד דחייבין עליו מיתה אבל על כינוי דאין חייבים עליו מיתה לא אבל ר"ח דע"כ איירי בנכרי כדדייק בגמרא דחייב מיתה גם אכינויי לכן אמר שפיר דקורעין גם אכינויי אבל לעולם לענין ישראל מודה לריא"ש דאין קורעין על הכינויי די"ל כיון דהא דנכרי חייב מיתה יותר מישראל אין זה משום חומרא דכינויי גבי נכרי יותר מישראל אלא משום דבנכרים אזהרה שלהם זו היא מיתתן משא"כ גבי ישראל א"כ לא שייך לחלק בזה לענין קריעה:

וש"מ בזמן הזה הוא דלא. פירוש משום דאין מתייראין מב"ד וא"כ ע"כ מוכח דסובר דב"נ נהרג על הכינוי דאי פטור א"כ מ"ש בזמן הזה דוקא הא בזמן דידנו תקיפא ג"כ אין להם לירא. ומזה ראיה לפסק הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ג) שפסק הרמב"ם כן וע"ש בכ"מ ולחם משנה שנדחקו ליישב למה דפסק הרמב"ם כר' מיישא לעיל (דף נ"ו) ולפ"ז א"ש דע"כ ר' חייא קאי כוותיה ובפרט כיון דהרמב"ם פסק בהא כר' חייא דחייבין קריעה גם על הכינויי:

סתמא כר"ע דמקיש ב' לג'. כר"ש לא בעי למימר דמקיש ג"כ ב' לג' במתניתן דמכות (דף ה' ע"ב) לענין דאין נעשים זוממים עד שיזומו שלשתן דאין סברא שיבדקו אותן כי היכי שיהיו פטורין אם יזומו אלא מסתמא הוא לזכות אותו שמעידין עליו וכמו שפירש רש"י כי היכי שיצורף לעדות אם קרוב או פסול הוא ויבטל על ידו ולכן נקט רש"י ג"כ מימרא בתרא דר"ע שם ולא מימרא קמא לעשות דינו כיוצא באלו דמסתמא אזכות קמהדרינן ולא בודקים את השלישי לחובה אלא לזכות:

בתוספות ד"ה חוקים שחקקתי לך. ומפרש ר"ת דאי לאו את חקותי: והשתא מתורץ מה שהקשו מהמרביע ב' מינים דאי לאו דילפינן מלמינהו דיבשה דקאי חוקים שחקקתי לך עליו מלמינהו לחוד לא הוי מצינן למילף וגם מה שהקשו מפרק אלו טריפות דגם שם הפירוש הוא דאי הוה כתיב בגופיה הוי ילפינן בגז"ש מיבשה:

בד"ה חקותי דהשתא. דב"נ נצטוו על העריות: ואף דבאותה פרשה כתיבי ג"כ עריות דחייבי כריתות ועליהן ב"נ אינן מוזהרים לר"מ לעיל (דף נ"ז ע"ב) והרי ע"כ קאי חקותי אכל מה דכתיב שם כדהקשו התוס' לעיל לענין שעטנז צ"ל דר"מ לית ליה דר"א דדריש חקותי אלא כרבנן דלא דרשי כן:

ד"ה המלך קרע. תימה האיך אמרו למלך: עיין במהרש"א וא"ל דאכתי מאי פריך בתוס' דלמא באמת לא אמרו והא דקרע מפני שמועה רעה ואעפ"כ דייק שפיר כמו דמשום שמועה רעה אין חייבין לקרוע פעמים ה"ה ג"כ משום ברכת השם דע"כ מוכח דלא שייך בזה שמועה רעה כלל והיינו כדאמרינן במ"ק דלא שייך זה אלא ברוב ציבור וכמעשה שהיה דאל"כ מנ"ל כלל דברכת דשם צריך קריעה דאי משום דכתיב קרועי בגדים דלמא היה זה מפני שמועה רעה אע"כ דלא שייך בזה שמועה רעה כלל. וראיתי בתשובות מהרי"ק הביא הכ"מ בהל' עכו"ם שהביא בשם שיטה אחת ישוב לקושיא זו דהתוס' דבאותו פעם גמרו דינו כל שימצאוהו ולכן הוצרכו לומר מה ששמעו בפירוש ומה שרצה לדייק מזה דרבשקה ישראל מומר היה לא זכיתי להבין כלל דגם אי עכו"ם היה ג"כ צריך גמר דין בעדים כדאמרינן לעיל דב"נ צריכים עדה ועדים והתראה אכן בעיקר הדבר ג"כ יש לעיין איך שייך שגמרו דינו הא אמרינן בב"ק אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו והכי הלכתא. וגם קשה איך שייך למימר דמשום גמר דין אמרו כן לפני חזקיה הא אין מושיבין מלך בסנהדרין לדון דיני נפשות ואפילו ממלכי ב"ד וכמו שכתבו התוס' לעיל (דף י"ט ע"א) בד"ה אבל ע"ש:

(ס ע"א) ש"מ שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא וכו' מ"ד עד דאיכא שם רבה וכו'.—לפי' רש"י "שם רבה" הוא שם המפורש בן מ"ב אותיות. ופלא שבסוכה (מה א) כתב רש"י, דשם של ע"ב שמות הוא שם המפורש. ומ"מ מפשטות לשון התלמוד כאן משמע, דכל שם שהוא גדול מד' אותיות ה"ז "שם רבה". וכ"כ הרמ"ה בחדושיו כאן: "שם רבה כגון שם בן מ"ב אי נמי שם בן י"ב". והיינו דכל שכן שהוא חייב על כל השמות שהם יתירים מד' אותיות (ועי' קידושין עא א).

ושיטה אחרת יש להרמב"ם בזה במורה ח"א פס"ב, דשמות בן י"ב ומ"ב הם למעלה בקדושה משם א־דני בן ד' אותיות ולמטה משם הוי"ה (ועי' קידושין שם בארנו טעמו בזה). ומ"מ בהל' ע"ז פ"ב כתב, שנסקל על נקיבת שם אדנות והוי"ה, והשמיט את השמות הגדולים. וטעמו שהוא פירש כאן שם בן ד' אותיות היינו שם אדנות, ושם רבה היינו הוי"ה^*כ"ש בס' כתאב אלרסאייל בהשגת רמ"ה ותשובת חכמי לוניל, שנדפס בפריש תרל"א, עמ' ח ומ"ז.. ואף דשם בן י"ב ושם בן מ"ב הם למעלה בקדושה משם אדנות מ"מ אינו חייב עליהם, שלא נתחייבו אלא על השמות הכתובים בתורה בלבד.

(שם תוספות) ד"ה המלך קרע תימה היאך אמרו למלך מה ששמעו וכו'.—נראה ברור, שהם לא אמרו למלך מה ששמעו בפירוש, אלא ש"רבשקה בירך את ה'", ומאחר שאלו היו אומרים לו בפירוש היה חזקיה חייב לקרוע מה"ת, לכך החמיר חזקיה על עצמו וקרע על שמועה זו. אבל הם עצמם אפי' אם חזרו ואמרו בפירוש לא היו חייבין לקרוע מפני שכבר קרעו, לכך עתה שלא אמרו בפירוש לא החמירו על עצמם לקרוע. וראיתי בשו"ת מהרי"ק סי' צ' שתירץ בשם תוס' שיטה, "שבאותה אמירה גמרו את דינו לכשימצאוהו". וזה פלא שהרי אין גומרים דינו של אדם אלא בפניו. ועי' בהגהות הרש"ש כאן.

גמ'. אמר רבי יהושע בן קרחה כו'. אמר רב אחא בר יעקב אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות, לאפוקי בן שתי אותיות דלא, פשיטא,יכה יוסי את יוסי תנן מהו דתימא מילתא בעלמא הוא דנקט, קא משמע לן.
יל"ע מהו החידוש דרב אחא בר יעקב שאינו חייב על ברכת השם של ב' אותיות. ועוד צ"ב מדוע נקט ב' אותיות ולא ג' או ה' אותיות. ונראה לבאר עפ"י שיטת הרמ"ה (עיין ביד רמ"ה דף ס. ד"ה ר' יהושע בן קרחא וכו') דרק שם הוי"ה חשיב שם המפורש. ונראה דמשו"ה קס"ד דיתחייב על שם י - ה שהוא שם בן ב' אותיות מאחר דהוי מקצת שם הוי"ה, וקס"ד דחל ביה קדושת שם המפורש במקצת (עיין ברמב"ם פ"ו מהל' יסוה"ת ה"ד), ומשו"ה יתחייב, משא"כ בשם בן ג' אותיות או ה' אותיות, וקמ"ל דאינו חייב אלא שם בן ד' אותיות – דהיינו שם הוי"ה בלבד, דחל ביה חלות קדושת שם המפורש.
גמ'. איכא דאמרי אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא. פשיטא, יכה יוסי את יוסי תנן מהו דתימא עד דאיכא שם רבה, ומילתא בעלמא הוא דנקט קא משמע לן.
עיין ברש"י (ד"ה שם בן ארבע אותיות) וז"ל שם הוא ולא בעינן שם המפורש בן ארבעים ושתים אותיות עכ"ל. ועיין בחכמת שלמה שדייק דרש"י סובר כשיטת ר' האי גאון ז"ל דשם של מ"ב הוי שם המפורש. אמנם הרמב"ם פסק דשם הוי"ה הוא שם המפורש וכמש"כ (פ"ו מהל' יסודי התורה ה"ב) וז"ל השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש עכ"ל, ובפי"ד מהל' נשיאת כפים (ה"י) וז"ל ואומר את השם ככתבו והוא השם הנהגה מיו"ד ה"א וא"ו ה"א, וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום, ובמדינה אומרים אותו בכינויו והוא באל"ף דל"ת וכו' עכ"ל. ולפי הרמב"ם שם מ"ב אותיות אינו אלא כינוי (עיין ברמב"ם פ"ו יסוה"ת ה"ה, ובמורה נבוכים ח"א פס"ב) ושם המפורש הוא רק שם הוי"ה. ונראה דלרש"י ההו"א בגמ' "עד דאיכא שם רבה" ר"ל שם מ"ב אותיות וקמ"ל דחייב אף בשם הוי"ה. ואילו להרמב"ם ההו"א היא דיתחייב רק בשם הוי"ה, וקמ"ל דחייב אף על שם אדנות. ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' עבודה זרה ה"ז) וז"ל ואלו הן דיני המגדף, אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים שנאמר ונוקב שם ה' על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה, ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל עכ"ל. ונראה דמקורו מסוגיין, וכמש"נ.
גמ'. נגמר הדין כו'. עומדין מנלן אמר רבי יצחק בר אמי דאמר קרא ואהוד בא אליו והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא, והלא דברים קל וחומר, ומה עגלון מלך מואב, שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי עמד, ישראל ושם המפורש על אחת כמה וכמה.
לכאורה צ"ע מדוע עומדין רק בשמיעת שם הוי"ה בלבד ולא בשמיעת כל שם, והרי עגלון עמד בשמיעת שם אלוקים, ומדוע לא נלמוד מיניה בלא ק"ו דיש לעמוד לכל ז' שמות. וי"ל דלעכו"ם לא נמסר שם המפורש אלא הכינויים דהיינו ז' שמות שאינם נמחקין בלבד, ולידיהו השם אלוקים הוי כשם המפורש לדידן.
ברם יש לעיין אליבא דהרמב"ם שסובר דשם אדנ"י חל בו קדושת שם המפורש (וכדפסק פ"ב מהל' עבודה זרה ה"ז) לענין חיוב מגדף, דשם אדנ"י מהוה חלות דין קריאה של שם הוי"ה (עיין בשיעורים לעיל דף נו. ד"ה תנא עד שיברך שם בשם). וא"כ צ"ע מדוע אין חיוב לעמוד בשמיעת השם אדנ"י כמו בשמיעת שם המפורש. והנה במשנה יומא (סו.) לענין וידוי כה"ג בשעיר המשתלח איתא "והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ובירושלמי (יומא פ"ג ה"ז) איתא "הקרובים היו נופלים על פניהן הרחוקים היו אומרים בשכמל"ו". ונראה דשמיעת שם המפורש במקדש מחייבת השתחוואה ואילו מחוץ למקדש השמיעה מחייבת עמידה ואמירת בשכמל"ו, דזה מהוה קיום של כיבוד ושבח לשם השם³⁸¹. וצ"ע אליבא דהרמב"ם דשם אדנ"י מהוה קיום קריאת שם המפורש למה אין חיוב לעמוד ולומר בשכמל"ו בשמיעת שם אדנ"י.
גמ'. אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי הנכרי אינו חייב לקרוע.
לפום ריהטא י"ל דהטעם שהשומע אזכרה מפי עכו"ם אינו חייב לקרוע היינו משום דקיי"ל שאין קורעין אלא על שם המפורש, ובעכו"ם ליכא חלות שם המפורש ואפילו אם אמרו, ומשו"ה א"צ לקרוע. אך יש לדחות פירוש זה דבהמשך הגמ' איתא "ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד, לאפוקי כינוי דלא, ופליגי דרבי חייא בתרוייהו, דאמר רבי חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע, שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים. ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי, אלא פשיטא מנכרי, ואי שם המיוחד מי גמירי", ומשמע דאילו גמירי העכו"ם את שם המפורש אזי חייבין לקרוע על אמירת שם המפורש ע"י עכו"ם. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' עבודה זרה ה"י) וז"ל כל השומע ברכת השם חייב לקרוע ואפילו על ברכת הכינויין חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל, אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע, אבל השומע מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע ולא קרעו אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה היה ישראל מומר עכ"ל. ודבריו צ"ב דפסק שחייבין לקרוע אף על שמיעת ברכת כינויין (כלומר א' מז' שמות שאינן נמחקין) ומ"ש דאין קורעין על שמיעת ברכת השם מפי עכו"ם. וי"ל דיסוד הדין שאין קורעין על שמיעת גידוף מפי עכו"ם הוא משום שרק גידוף מפי ישראל מהוה מרידה בהקב"ה שמחייב קריעה משא"כ בעכו"ם. ודומה לדין שבירושלמי (מובא בתוס' מועד קטן דף כו. ד"ה לא אמרו) שאין קורעין על שריפת ס"ת אא"כ נשרף ע"י ישראל, ולא כשנשרף ע"י עכו"ם. ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל' אבל ה"ט) וז"ל ומנין שקורעין על ספר תורה שנשרף, שנאמר ויהי כקרא יהודי שלש דלתות וארבעה וגו' עד תם כל המגילה על האש אשר על האח ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו, מכלל שחייבין לקרוע, ואין חייבין לקרוע אלא על ספר תורה שנשרף בזרוע כמעשה שהיה, וכו' עכ"ל. ונראה דמש"כ הרמב"ם כמעשה שהיה כוונתו לס"ת שנשרף ע"י ישראל וכהירושלמי הנ"ל. וצ"ע בזה דאם שריפת ס"ת מחייבת קריעה מ"ש מי שרפו. ועכצ"ל דאין החיוב קריעה מפאת עצם שריפת התורה, ואם ח"ו ישראל רואה שריפה בבית הכנסת ונשרף הס"ת אינו חייב בקריעה, אלא חיוב קריעה הוא משום מעשה מרידה בהקב"ה שישנה בשריפת הס"ת, ולכן דוקא כששרפו ישראל חייבין לקרוע, דרק מרידת ישראל בה' ע"י מעשה של שריפת ספר תורה מחייבת קריעה, וזוהי כוונת הגמ' (מו"ק כו.) "לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה". וי"ל דה"ה במגדף שאין הקריעה על עצם שמיעת לשון הגידוף וברכת השם, אלא חיוב קריעה הוא משום ראיית מעשה מרידה בה' של הגברא המגדף, ומשו"ה יש חילוק בין שמיעה מפי ישראל לשמיעה מפי עכו"ם, דרק כששומע גידוף מפי ישראל חייב בקריעה.
³⁸¹ ובביאור ההלכה שבירושלמי ש"הקרובים היו נופלים על פניהן והרחוקים היו אומרים בשכמל"ו י"ל דהקרובים ר"ל אלו שבעזרה, משום דיש איסור התשחוואה על אבן משכית מחוץ לעזרה וכדאיתא בגמ' מגילה (כב:) "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש", ובעצם כל הזכרת שם המפורש מחייבת השתחואה אלא שאין היתר השתחואה על אבנים אלא בעזרה. ועיין במנ"ח (מצוה שמ"ט). ועוד נראה דקיום השתחואה הוא רק לפני ה', וכדכתיב "והשתחוית לפני ה' אלוקיך" וכמו שאומרים בנוסח התפילה "ואין אנחנו יכולים לעלות וכו' ולהשתחוות לפניך בבית בחירתנו" דליכא קיום השתחוה מחוץ לעזרה. ולפי"ז י"ל דנשים העומדות בעזרת נשים שבביהכ"נ לא ישתחוו בסדר עבודת יוה"כ דאף במקדש הנשים היו כמו הרחוקים שאומרים רק בשכמל"ו, דהנשים עמדו בעזרת נשים, ורק האנשים שהיו עומדים בעזרה היו משתחווים, והא דמשתחוים בזה"ז ביוה"כ בביהכ"נ הוא משום דיש מנהג להתנהג בביהכ"נ כמו שהיו נוהגים בעזרה. (רבינו זצ"ל).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.