סנהדרין סא ע"ב

דף סא - ב

מאי שנא איהו מינן דידן!? במה הוא שונה מאתנו עד שנעבוד לו? ו"אין" דקאמרי - אחוכי עליה. ומה שענו לו "כן", צחוק הוא שעשו מדבריו.

ומתניתין, ואת הסתירה שיש בדברי המשניות, נתרץ:

כאן, המשנה להלן, המחייבת על דיבור, מדברת ביחיד הניסת, שהסכמתו לדברי המסית היא הסכמה מוחלטת, שלא יחזור ממנה, ולכן הוא חייב על דיבורו. ואילו המשנה כאן האומרת "העובד", שמשמע ממנה שהאומר פטור, מדברת ברבים הניסתים, שגם לאחר שהסכימו הם נוהגים להתחרט בהם ולחזור, ולכן אין הסכמתם של רבים נחשבת כמי ש"אבה ושמע".

ומבארת הגמרא את החילוק בין יחיד הניסת לרבים הניסתים: יחיד - לא מימלך, אינו חוזר בו מהסכמתו לעבוד, וטעי בתריה. וטועה אחריו. אבל רבים מימלכי, מתחרטים בהם כעבור זמן, ולא טעו בתריה. אמר רב יוסף: מנא אמינא לה שאפילו לרבי יהודה חייבים על דיבור גרידא?

דכתיב [דברים יג] לגבי איסור השמיעה למסית: "לא תאבה לו, ולא תשמע אליו".

ומשמע: הא אבה ושמע - חייב על הסכמתו בדיבור, גם אם עדיין לא עשה מעשה.

איתיביה אביי לרב יוסף, על תירוצו לחלק בין המשניות בין יחיד לרבים: מי שאני, בין ניסת דרבים לניסת יחיד?

והתניא: "כי יסיתך אחיך בן אמך" - אחד יחיד הניסת, ואחד רבים הניסתים [בעיר הנידחת]. ואולם, הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים, ורבים מכלל יחיד.

הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים - להחמיר על גופו, לחייבו מיתת סקילה, החמורה, ולהקל על ממונו, שאינו הולך לאיבוד.

והוציא הכתוב רבים בעיר הנידחת, מכלל יחיד - להקל על גופם, שמיתתם במיתת סייף, הקלה מסקילה, ולהחמיר על ממונם, שהולך לאיבוד.

ומדייק אביי מהברייתא: בהא מילתא - הוא דשאני בין רבים ליחיד. אבל בכל מילי

- כי הדדי נינהו!

ומוכח מהברייתא שאין חילוק בין יחיד הניסת לרבים הניסתים.

אלא, אמר אביי, כך יש לחלק בין שתי המשניות:

כאן, משנתנו הפוטרת את האומר, מדברת בניסת מפי עצמו, שלא הסיתו אדם, אלא אמר מאליו, "אעבוד". ואילו כאן, המשנה להלן, המחייבת את האומר "אעבוד", מדברת בניסת מפי אחרים.

ומבאר אביי את טעם החילוק: הניסת מפי עצמו - מימלך, עתיד הוא להתחרט, ואין הסכמתו מוחלטת, ולכן פטור עליה. אבל הניסת מפי אחרים - גריר בתרייהו, הוא נגרר אחריהם ואינו חוזר מהחלטתו.

אמר אביי: מנא אמינא לה שחייב הניסת מפי אחרים על החלטתו הגמורה, גם בלי מעשה?

דכתיב "לא תאבה לו, ולא תשמע אליו",

הא אבה ושמע - חייב.

רבא אמר לתרץ את סתירת המשניות: אידי ואידי, שתי המשניות, מדברות בניסת מפי אחרים. אלא שיש חילוק בצורת ההסתה:

הא שחייב על אמירה, מדובר באופן דאמר ליה המסית לניסת: כך אוכלת עבודת כוכבים זאת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה. שאז משתכנע הניסת, ואינו חוזר בו מהסכמתו לעבוד. אבל הא, משנתנו הפוטרת על אמירה, מדברת באופן דלא אמר ליה כך אוכלת כך שותה כו', שאז, כיון שלא שמע הניסת מהמסית את שבחה של העבודת כוכבים, הרי הוא חוזר בו מהסכמתו לעבוד, ולכן אין הוא חייב משום "אבה ושמע".

אמר רבא: מנא אמינא לה? - דכתיב בפרשת מסית [דברים יג], "מאלהי העמים אשר סביבתיכם, הקרבים אליך או הרחוקים ממך".

מה לי קרובים, ומה לי רחוקים? מדוע הזכיר את הכתוב?

אלא הכי קאמר לך: מטיבותן של עבודות כוכבים קרובים, שאתה מכירם ויודע שאינם אוכלים ואינם שותים, אתה למד מה טיבותן של עבודות כוכבים רחוקים, שמזכיר המסית, בשבחו אותן.

ומדייק רבא: מאי לאו, דאמר ליה המסית למוסת: עבודת כוכבים זו, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה.

שמע מינה שחיוב הניסת על אמירתו "אעבוד" הוא רק באופן הזה.

רב אשי אמר: סיפא המחייבת את האומר "אעבוד" מדברת בישראל משומד, שאינו עתיד להתחרט בו.

רבינא אמר: לעולם שתי המשניות מדברות בישראל שאינו משומד, ובטעם אחד, אלא שבדרך של "לא זו, אף זו", קתני, נשנו שתי המשניות. שתחילה שנה התנא במשנתנו "העובד", ואחר כך שנה את משנת "האומר", ללמדך שלא רק עובד חייב, אלא אף אומר.

איתמר, העובד עבודה זרה במזיד בהתראה, או בשגגה, באופן שאינו מתכוון לקבלה עליו באלוה, ואינו עושה זאת משום שרוצה לעבדה למענה, אלא עושה זאת מאהבה לאדם מסויים, שרוצה לעשות לו נחת בכך שהוא משתחוה לעבודה זרה שלו, ומיראה, או שעושה זאת מיראה מפני בן אדם, שחושש שמא ירע לו באם לא ישתחוה לה.

ועשה זאת במזיד, או ששגג בכך שהיה סבור כי מותר לעבוד עבודה זרה כשהוא עושה זאת מאהבת אדם או מיראתו.

אביי אמר: חייב מיתה אם היה זה במזיד ובהתראה, וחייב חטאת אם סבר שמותר לעבוד באופן הזה.

רבא אמר: פטור מכלום, בין ממיתה במזיד, בין מחטאת בשוגג, כיון שלא עשה כלל מעשה של עבודה לעבודה זרה, היות ועשה זאת מחמת אהבת אדם ויראתו, ולא עשה זאת למען אלהותה.

ומבארת הגמרא את דבריהם:

אביי אמר: חייב, דהא פלחה. ועצם עבודת הפולחן מחייבת, גם בלא כונה לעבדה למען אלהותה.

רבא אמר: פטור, כי רק אי קבליה עליה באלוה - אין, אז הוא חייב. אבל אי לא, אם עבד בלי לקבל את אלהותה - לא. הוא לא חייב, כי לא עשה כלום. ^[12]

ומביאה הגמרא את שלשת המקורות של אביי, ונותנת בהם סימן: עב"ד, ישתחו"ה, למשי"ח.

ואמר אביי: מנא אמינא לה שחייב על עבודה זרה אפילו באופן הזה?

דתנן במשנתנו: העובד עבודה זרה - אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר.

ולכאורה יש לתמוה: הרי המזבח והמקטר בכלל העובדים הם, ומדוע נקט התנא בלשונו "אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר"?

מאי לאו, האם אין לנו לומר, בהכרח, שכוונתו לומר: אחד העובד מאהבה ומיראה! וכך אמר התנא: אחד העובד אפילו מיראה ואהבה, ואחד המזבח לשם אלהות של עבודה זרה. ובאה הסיפא "אחד המזבח ואחד המקטר", לגלות על הרישא "אחד העובד", שהוא עובד אפילו מאהבה ומיראה, ובכל זאת הוא חייב.

ורבא אמר לך: לא, אין ראיה מלשון המשנה כדבריך, אלא יש להעמידה כדמתרץ רבי ירמיה [בדף הקודם] את דברי המשנה, ש"העובד" הוא כל עבודה כדרכה, ו"המזבח" ו"המקטיר" הוא עבודה שלא כדרכה, אך כל המשנה מדברת בעובד לשם אלהות, כי אחרת אין בכך כלום.

עוד אמר אביי: מנא אמינא לה? -

דתניא: [שמות כ'] "לא תשתחוה להם". מלמד הכתוב "להם", שרק להם, לשמש ולירח ולכל צבא השמים, אי אתה משתחוה. אבל אתה משתחוה לאדם כמותך.

יכול יהיה מותר להשתחוות אפילו לאדם שעשה עצמו לעבודת כוכבים, והוא נעבד על ידי אנשים, כהמן ^[13] -

תלמוד לומר [שמות כ'] "ולא תעבדם". מיתור הכתוב אנו למדים לאסור להשתחוות לאדם שעשה עצמו "נעבד".

ומדייק אביי: והא המן, רק מיראה של המלך שציוה לכרוע לו הוה נעבד, ובכל זאת אמרה תורה "לא תעבדם".

ורבא סובר, שאין מכאן ראיה לאביי, כי כך היא כונת התנא בברייתא לומר, שאין להשתחוות לנעבד כהמן - ולא כהמן ממש.

כהמן - דאיהו גופיה עבודה זרה, ולכן אסור להשתחוות לו.

ולא כהמן - דאילו המן, היו משתחוים לו מיראה, ודבר זה אינו נחשב עבודה. ואילו הכא, הברייתא האוסרת לעבוד לאדם הנעבד, לאו בעבודה מיראה מדברת, אלא בעבודה לשם אלהות. ^[14]

ועוד אמר אביי: מנא אמינא לה? - שנינו במסכת הוריות:

א. יחיד שחטא בשגגה מביא קרבן חטאת - כשבה, או שעירת עזים.

ב. ציבור שחטא בשגגה, עקב הוראה מוטעית של בית הדין הגדול שבירושלים, כגון שטעו בית דין וסברו שחלב הקיבה אינו נחשב לחלב האסור באכילה אלא הוא נחשב לשומן בעלמא שמותר באכילה -

חייב הציבור [או בית הדין, כפי שיתבאר במסכת הוריות] להביא קרבן פר לחטאת. קרבן זה נקרא "פר העלם דבר של ציבור".

במקרה שכזה, רק פר החטאת הזה לבדו מכפר, ואין כל יחיד ויחיד מביא כשבה או שעירה לחטאת על שגגתו.

ג. כהן גדול שחטא בשגגה, אינו מביא קרבן חטאת של כשבה או שעירת עזים כמו יחיד שחטא, אלא חייב להביא פר לחטאתו.

קרבן הכהן הגדול נקרא "פר העלם דבר של הכהן המשיח".

ד. אין הכהן מביא את הפר לחטאת על שגגתו, אלא אם היתה השגגה מחמת הוראה מוטעית בהלכה, שטעה בה הכהן הגדול והורה לעצמו לנהוג לפיה. אבל אם טעה הכהן הגדול בשגגת מעשה, כמו יחיד מישראל שחטא בשגגה, הוא פטור לגמרי מקרבן.

דין זה נלמד מדברי הכתוב "אם הכהן המשיח יחטא - לאשמת העם". הקיש כאן הכתוב את חטאו של הכהן לחטאו של הציבור, לומר, שאין הכהן הגדול מביא את פר "העלם דבר" שלו, אלא אם כן נעלם ממנו הדין, ומכח העלם הדין הוא חטא. כמו הציבור, שמביאים פר העלם דבר, רק אם חטאו משום ההוראה בטעות של בית הדין.

ה. במה דברים אמורים, כאשר היה החטא בשאר המצוות, שבהן אמרה תורה שאין הכהן הגדול מביא קרבן על חטאו כשבה או שעירה ככל יחיד, אלא מביא פר העלם דבר.

אבל אם היה החטא בדין עבודה זרה, מביא הכהן הגדול קרבן ככל יחיד בישראל שחטא בעבודה זרה בשגגה, שמביא שעירת עזים בלבד לחטאת.

ו. ציבור שחטאו בשגגה בעבודה זרה על פי הוראת מוטעית של בית הדין הגדול, וכגון שטעו והורו בית דין על עבודה מסוימת שאינה דרך עבודה של עבודה זרה, מביאים הציבור [או בית הדין] שעיר עזים לחטאת, ופר לעולה.

דתניא: מה הוא דינו של כהן משיח שחטא בשגגה בעבודה זרה -

רבי אומר: כיון שקרבנו של הכהן גדול על שגגת עבודה זרה שוה לקרבנו של יחיד שחטא בעבודה זרה, בשעירת עזים, וחלוק מקרבן הציבור, שמביא שעיר לחטאת ופר לעולה, הרי מוכח מכאן שלא הוקש דינו של הכהן הגדול לדינו של ציבור בעבודה זרה אלא רק בשאר המצוות. ולכן, בעבודה זרה חייב הכהן להביא קרבן על חטאו בשגגת מעשה, ואין צורך שתהיה שגגתו דוקא מחמת הוראה מוטעית.

וחכמים אומרים: רק לגבי סוג הקרבן שוה הכהן הגדול ליחיד בעבודה זרה, אבל לא לגבי אופן השגגה בעשיית החטא, ולכן גם בעבודה זרה אין הכהן הגדול מביא קרבן חטאת אלא אם כן היתה שגגתו בהעלם דבר, שטעה בהוראתו ועשה על פיה, וכגון שטעה בסוג מסויים של עבודה, וסבר שאין העבודה הזאת נחשבת לעבודה אצל העבודה זרה שעבד.

ושוין רבי וחכמים, לגבי סוג קרבן החטאת שמביא הכהן הגדול שחטא בעבודה זרה, שדינו בשעירה - כיחיד. והיינו, שאפילו רבנן, הסוברים שחלוק דינו של כהן גדול מדינו של יחיד לגבי חיוב הקרבן, שכהן גדול אינו חייב אלא אם טעה בהוראה, מודים הם שמביא את סוג הקרבן שמביא יחיד, שעירת עזים בלבד.

ושוין רבי ורבנן, בכהן גדול, שהסתפק אם חטא בשגגה בעבירה שחייבים עליה חטאת, שאין מביא אשם תלוי כמו יחיד שמסתפק. ^[15]

ומעתה דן אביי, ומוכיח:

האי "שגגת מעשה" בלי שגגת הוראה דעבודה זרה, שלדעת רבי חייב עליה הכהן הגדול חטאת כיחיד הדיוט, היכי דמי? אי קסבר הכהן הגדול בטעות על בית עבודה זרה, כי בית הכנסת הוא, והשתחוה לו, בתוכו, להקב"ה -

מה בכך!? הרי לבו להשתחוות לשמים, והוא לא עבד לעבודה זרה כלל! ואם כן, מה לי לשגגתו או לטעותו של זה ולחייבו עליה חטאת!? והרי אפילו היה מזיד, שהיה יודע שהוא בית עבודה זרה, והיה משתחוה בתוכו לשמים, גם אז הוא היה פטור, כיון שלא עבד עבודה זרה אלא השתחווה להקב"ה, ואם כן, כיצד נחייבו חטאת כאשר שגג ולא ידע שבית זה הוא בית עבודה זרה!?

אלא, בהכרח, מדובר באופן דחזא אנדרטא, ראה פסל העשוי בדמות של המלך. ויש אנדרטאות שהן נעבדות כעבודה זרה, ויש אנדרטאות שאינן אלא לכבודו של המלך, והמשתחוה להן מכבד את המלך, אך אינו עובדו כעבודה זרה. וראה הכהן הגדול אנדרטה שהיו עובדים אותה כעבודה זרה, אך הוא לא ידע שפסל זה הוא מהאנדרטאות הנעבדות, והשתחוה לו,

וטוען אביי: אי קבליה עליה לדמות של פסל המלך באלוה, ומכח קבלתו לאלוה השתחוה לו, הרי מזיד הוא, וחייב מיתה, ולא קרבן חטאת!

העובד ע"ז מאהבה או מיראה אלא שאינו מקבלה באלוה כלל אפילו לאדם הנעבד כגון המן שעשה עצמו ע"ז ואפילו אין לבו לשמים פטור ממיתה אלא שיש בו איסור ודבר זה גדולי המחברים פירשוה מאהבה מתוך חשק הצורה לרוב נויה ויפיה ומיראה שמא תריע לו וביראה מיהא אין דבריהם נראין שכל שעובד מיראת עונש הרעה ועובד לו לשנות עליו תפקידו אפילו עבד כוכב על דרך זה קבלת אלוה הוא שאם הכוכב יורה עליו לרעה ומתפלל לו אין לך קבלת אלוה יותר מזה ואפילו יודה בסיבה אחרת למעלה הימנה וגדולי הרבנים פירשוה מאהבת מי שעשאה או מיראתו ואחר שכן מה שאמרו יהרג ואל יעבור למצות קדושת השם וכענין חנניה מישאל ועזריה ומרדכי אבל אם לא עשה אינו נהרג בבית דין ואע"פ שהפוער עצמו לפעור לבזותו אינו מקבלה באלוה ואעפ"כ חייב הואיל ועבודתו בכך שמא מאחר שזו היא עבודתו ואינו אנוס סתמו מקבלו הוא וכל שכן אחר התראה ויראה לי שאם אמר בהדיא איני עובדה אלא לבזותו פטור אא"כ מתרין אותו אף בכך וי"מ דבר זה בצלם שעשאו המלך לכבוד עצמו וצוה לכבדה מכח מצותו ולא לכונת אלהות ונראין הדברים כפירוש אמצעי ומ"מ למי שרוצה לקדש את השם יש לו לקדש ואפילו בלבו לשמים כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה ומרדכי ושאר העם מותרין לכתחלה ובלבד שיכונו בלבם לשמים וצלם העשוי לכבוד אדם או לנוי כל שלבו לשמים פטור לגמרי:

במסכת הוריות ז' ב' התבאר שכל שהורה כהן משיח לעצמו בטעות בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ושגג על פי הוראתו מביא קרבן בפני עצמו שלא כשאר היחידים והוא נקרא פר כהן משיח אבל בע"ז קרבן הכהן המשיח וקרבן נשיא שוים בו עם שאר היחידים וכלם בשעירה ומ"מ כהן משיח אינו חייב בו בשגגת מעשה לבד אלא בשגגת מעשה עם העלם דבר ר"ל בהוראה שבטעות וכהן משיח אינו בדין אשם תלוי על ספק שגגת הוראתו על הצד שהתבאר שם בצבור:

אמר רב יוסף מנא אמינא לה דיחיד הניסת בדיבורא בעלמא מיחייב דכתיב לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אבה ושמע מיחייב והכי משמע ליה קרא לא תאבה לו שלא תתחייב מיתה כמוהו ואיכא למימר דאיתורי מיתר דהא לאזהרה לא אצטריך דנפקא לי מאידך קרא לא תשמע אל דברי הנביא האי קרא דמסית למה לי ללמדך שאם אבה ושמע חייב:

איתיביה אביי ומי שאני בין מסית את הרבים למסית את היחיד והתניא כי יסיתך אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים במשמע והוציא הכתוב יחיד הניסת דכתיב וילך ויעבוד מכלל רבים הניסתים אנשי עיר הנידחת רבים הניסתים מכלל יחיד הניסת יחיד מכלל רבים להחמיר על עצמו לידון בסקילה ולהקל על ממונו שיהא פלט מה שאין כן ברבים שהן בסייף וממונן אבד דכתיב הכה תכה כו' ואת כל שללה כו' ורבים מכלל יחיד להקל על גופן לידון בסייף ולהחמיר על ממונן שיהא אבד בהא מילתא הוא דשני בין יחיד הניסת לרבים הניסתים הא בכל מילי כי הדדי נינהו: אלא אמר אביי רישא בניסת על פי עצמו דלא מיחייב בדיבורא דכיון דלית ליה אחרים דמסיתי ליה מימלך והדר ביה סיפא בניסת על פי אחרים דכיון דאיכא אחרים דמסתי ליה גריר בתרייהו: אמר אביי מנא אמינא לה דניסת מפי אחרים בדיבורא בעלמא מיחייב דכתיב לא תאבה לו והתם בניסת מפי אחרים קאי:

רבא אמר אידי ואידי בניסת מפי אחרים רישא דקתני עובד אין אומר לא בדלא א"ל מסית שבחיה דהך ע"ג דלא גריר ניסת בתרה ואע"ג דקאמר עבידנא מימלך והדר ביה סיפא דא"ל שבחי דילה כך אוכלת כך שותה כך מטיבה וכך מריעה כדקתני במתני' בהדיא א"ל יש יראה במקום פ' כך אוכלת כו' דעלה קתני האומר אעבוד דכיון דשבחה באפיה גריר ניסת בתרה ולא מימלך והדר ביה ומכי אמר אעבוד דוקא דקאמר ומשום הכי מיחייב: ואמר רבא מנא אמינא לה דכי כתיב לא תאבה לו דדייקינן מינה הא אבה ושמע חייב בדאמר ליה מסית כך אוכלת כך שותה קא מיירי דכתיב הקרובים אליך או הרחוקים ממך מה לי קרובים מה לי רחוקים אלא מטיבן של קרובים שאתה רואה שאין בהן ממש אתה יודע טיבן של רחוקים שגם הם אין בהם ממש למאי אצטריך למימר הכי לאו כגון דאמר ליה מסית לניסת כך אוכלת וכך שותה כך מטיבה וכך מריעה שכן דרכו של מסית שאין משקר אלא על ע"ג רחוקה שאין הכל בקיאין בטיבה כדי שיתפתו ויאמינו בו וקאמר קרא אם יאמר לך שיש ע"ג במקום רחוק שיש בה ממש אל תאמן בו שמטיבן של קרובים אתה יודע מה טיבן של רחוקים אלמא קרא בדאמר ליה כך אוכלת וכך שותה קאי ש"מ: רב אשי אמר סיפא בישראל מומר דמיתפקר בע"ג מקמי הכין דכי אמר בתר הכי ודאי עביד ולא הדר בה: רבינא אמר תרווייהו בישראל שאינו מומר עדיין והאי דקתני רישא אחד העובד לאו לאפוקי אומר הוא דאתא אלא תנא חמירתא והדר תאני קילתא ולא זו אף זו קתני לא העובד בלבד אמרו אלא אף האומר:

איתמר העובד ע"ג מאהבה ומיראה מאהבתו האדם (שעובדה) [שעובדו] או מיראתו אותו. דבר אחר מאהבתו בה או מיראתו אותה שמא יזקנו השר שלה. אביי אמר חייב בשוגג ואתידע ליה חטאת במזיד ואתרו ביה סקילה רבא אמר פטור דהא לא קבלי' באלהו' עליה. ואי קשיא לך מתני' דקתני העובד ע"ג אחד העובד כו' והדר תאני והמקבלו עליו לאלוה אלמא רישא בדלא קבליה עליו לאלוה עסקינן הא לא קשיא רישא בסתם דפלחה ולא קבלה עליה לאלוה בפירוש ולא גלי אדעתיה נמי דמאהבה ומיראה קפלח לה סיפא דקבלה עליה באלוה בפירוש כי קאמר רבא היכא דגלי אדעתיה דמאהבה ומיראה קא פלח לה והוא הדין בשוגג לענין קרבן ואע"ג דלא גלי אדעתיה כיון דאיכוון להכי פטור. אלא אי קשיא הא קשיא תנן הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ואוקימנא ואע"ג דמיכוון לבזויה והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ואוקימנא אע"ג דקא מיכוון למרגמיה אלמא אע"ג דלא קבליה עליה באלוה חייב וכי תימא התם לענין קטלא דכיון דאתרו ביה וקא עביד כמאן דקבליה עליה באלוה דמי כי קאמר רבא בשוגג לענין קרבן הא מדקאמר אביי מנא אמינא ומייתי ראיה ממתני' דאחד העובד ואצטריך רבא לתרוצה כדרבי ירמיה מכלל דחיוב מיתה וחיוב קרבן בהא מילתא חד דינא הוא דאי לא תימא הכי הוה ליה לתרוצי ליה אמינא לך אנא חיוב קרבן ואת אמרת לי חיוב מיתה. ומסתברא לן דהתם נמי בסתמא קאי כגון דלא קבליה עליה באלוה בפירוש ולא גלי אדעתיה נמי דלא קבליה עליה באלוה דאע"ג דגלי אדעתיה דלמרגמי ולבזויה קא מיכוון חייב שהרי עבודתו בכך אבל היכא דגלי אדעתא דלא קבליה עליה באלוה פטור אלא מיהו עד כאן לא קאמר רבא אלא למיפטריה לבתר דעבד אבל לכתחלה יהרג ואל יעבור כדאיתא בסוף בן סורר ומורה:

אמר אביי מנא אמינא לה דתנן אחד העובד כו' מאי אחד העובד ואחד המזבח אטו מזבח לאו עובד הוא אלא לאו הכי קאמר אחד העובד מאהבה ואחד המזבח לשום אלהות ותנא סיפא לגלויי רישא אי נמי זו ואין צריך לומר זו קתני וש"מ דהעובד מאהבה ומיראה חייב. ורבא אמר לך לא מיתרצא מתני' הכי אלא הכי כדתריץ לה ר' ירמיה לעיל אחד העובד כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה אפי' שלא כדרכה ולעולם אידי ואידי לא שנא כדרכה ולא שנא שלא כדרכה לא מיחייב עד דעביד לשם אלהות:

ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא לא תשתחוה להם שאין ת"ל להם ומה ת"ל להם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם מפני הכבוד ומפני היראה יכול אפי' כעבד כהמן שעשה עצמו ע"ג כדאיתא במגילה ת"ל ולא תעבדם ואית דאמרו דכוליה יתירא הוא דהא כתיב קרא אחרינא לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ואנא אמינא דהכי קא דריש לא תעבדם לרבות כל הנעבדים. והא המן מיראה הוו פלחי ליה כדכתיב כי כן צוה לו המלך וקתני ת"ל לא תעבדם וכיון דאזהר ביה קרא בהדיא על כרחיך כי הדר ענש אההיא מילתא דאזהר קא עניש ותו דגבי עונש נמי הא כתיבא עבודה וילך ויעבוד. ורבא אמר לך האי דנקט המן לאו למימר דכי המן ממש דפלחי ליה מיראה אלא אדם הנעבד נקט ולעולם דפלחי ליה לשום אלהות: ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כהן משיח שמביא קרבן על שגגת ע"ג כיצד רבי אומר בשגגת מעשה כיחיד שהרי קרבנו שוה בה כשאר יחידים ולא בעי העלם דבר וחכמים אומרים אינו חייב אלא בהעלם דבר כצבור ובהוריות פרק שני מפרש טעמייהו אבל משיח בשאר מצות לא פליגי ביה דגבי צבור כתיב ונעלם דבר ובפר כהן משיח כתיב לאשמת העם משיח כצבור והא איכא בין שגגת מעשה להעלם דבר היכא דשגג בכוליה מעשה כגון דסבר דלא הוה צד איסור בההוא מילתא דקא עביד כי היכי דלצטריך לעיוני ביה היינו שגגת מעשה והיכא דאיתחזקא בההוא מעשה מילתא דהוה צריך למרמא אדעתיה ולעיוני אי שרי או אסיר מיהו איעלם מיניה דבר הלכה וסבר מותר היינו העלם דבר היינו פשטה דמתניתא ולקמן מפרש היכי דמי. ושוין כו' אע"ג שחלקן הכתוב בשאר מצות בסדר ויקרא שוין בע"ג שבשעירה כיחיד שהרי לא חלקן הכתוב בע"ג דכתיב בסדר שלח לך ואם נפש אחת תחטא בשגגה אחד יחיד ואחד נשיא ואחד כהן משוח במשמע דהא לא כתיב ביה מעם הארץ. ושוין שאין מביא אשם תלוי על שום לא הודע שבתורה ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא לרבנן דסבירא להו דאינו מביא קרבן בע"ג אלא בהעלם דבר הוא דאימעיט לן כהן משיח מאשם תלוי דכתיב ביה על שגגתו אשר שגג דמשמע מי שמביא חטאת על הודע בשגגת מעשה יצא זה שאין מביא חטאת על הודע כלל אלא בהעלם דבר אבל לרבי דמחייב ליה על שגגת מעשה בע"ג לא אימעיט אלא אפי' לרבי נמי מימעט מדכתיב התם שגגתו שגגתו תרי זימני מי שכל חטאתו בשגגה יצא משיח שאין כל חטאתו בשגגה שהרי בשאר מצות צריך העלם דבר. דייקינן מינה האי שגגת מעשה בלא העלם דבר היכי דמי אי דחזא בית ע"ג וקסבר בית הכנסת הוא והשתחוה הרי לבו לשמים שלא השתחוה אלא למי ששיכן את שמו שם ואלא דחזא אנדרטא דמות המלך שמשיבין על פתחי כפרים וכרכים להשתחוות לה לכבוד המלך כדאמרינן התם בע"א (מ':) באנדרטי של מלכים שנינו ופעמים שנעבדים וזה היה סבור שאין זה נעבד דהיינו שגגת מעשה ובא והשתחוה לה היכי דמי אי דקבליה עליה לאלוה מכל מקום מזיד הוא ולאו בר איתויי קרבן הוא ואי דלא קבליה עליה לאלוה ולכבוד בעלמא הוא דעבד ולא כלום הוא ואמאי מייתי קרבן אלא לאו דפלחיה לשום ע"ג מאהבה ומיראה וכסבור שמותר לעבוד מאהבה ומיראה והיינו שגגת מעשה דמייתי עלה קרבן ואמאי קרו לה שגגת מעשה לפי שהיה סבור שאין זה עובד ע"ג כלל דהוה ליה כוליה מעשה בשגגה אבל אומר עבודה זו מותרת לאו שגגת מעשה הוא שהרי הוא יודע שעבודה היא אלא שהוא אומר מותר ובמסכת הוריות יליף מקראי דלא מיחייב על העלם דבר אלא בקיום מקצת וביטול מקצת. מכל מקום משמע מהכא דעובד מאהבה ומיראה בר אתויי קרבן הוא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אלא בכהן משוח אבל ביחיד גופיה לא פליגי כלל:

ורבא אמר לעולם דקבליה עליה לאלוה ודקא קשיא לך מזיד הוא הכא במאי עסקינן באומר מותר. ומתמהינן אומר מותר היינו העלם דבר שיודע שהוא ע"ג ואין כאן שגגת מעשה אלא שסבור שמותרת והיינו העלם דבר. ומפרקינן שגגת מעשה באומר מותר לעבוד ע"ג לגמרי שכיון שעקר את האיסור מעיקרו הוה ליה כולי מעשה בשגגה ושגגת מעשה קרי ליה כדפרישנא מעיקרא והעלם דבר קיום מקצת וביטול מקצת כגון שיודע שאסור לעבוד ע"ג אלא שסבור שאין אסור אלא בזיבוח וקיטור וניסוך אבל השתחויה מותרת ובהוריות מוקים לה באומר השתחויה גופיה כדרכה אסורה שלא כדרכה מותרת והיינו העלם דבר שהוחזק כאן דבר איסור אלא שנתעלם ממנו בו דבר אחד:

גמרא מאי לאו אחד העובד מאהבה כו' ולעיל דרמי מתני' אהדדי עובד אין אומר לא כו' לאו מאחד עובד פריך דהא איכא למימר בכה"ג מאהבה ויראה הוא דקאמר הכי עובד אין אומר לא אלא מעובד עבודת כוכבים דריש המשנה פריך מלשון עובד ולא אומר ועוד נראה דאין סברא לחלק דכיון דמאהבה ויראה הוי עבודת כוכבים מה לי עובד ומה לי אומר כיון דאומר הוא כעובד עבודת כוכבים ובהכי יתיישב נמי הא דפריך לרבא מיכול אפילו נעבד כהמן תלמוד לומר לא תעבדם ליכא למימר דרבא מודה דל"ת איכא בעובד מאהבה ויראה אלא דממיתה קאמר דפטור דאין סברא לחלק ביה דאי הוה כעובד עבודת כוכבים יתחייב נמי מיתה דבמגפף ומנשק בשלא כדרכה דהוה בל"ת ולא במיתה היינו משום דממעטינן להו מזביחה דיצתה מן הכלל כו' דהוי עבודת פנים וק"ל:

בגמרא אמר רב יוסף מנא אמינא לה דכתיב לא תאבה לו כו' יש לדקדק מה צריך רב יוסף לאתויי ראיה שהניסת חייב בדיבורא הא המקשה נמי הוה סבירא ליה ממתניתין דלקמן דהאומר אעבוד כו' דניסת חייב בדיבורא בעלמא משנתרצה ואפילו לפירוש התוס' דהמקשה דלעיל לא הוה ידע האי טעמא דלא תאבה לו וגו' אלא הוה ס"ד דטעמא הוי משום דהוי כאילו קבלו עליה באלוה יהא כך מה צריך ר"י לטעמא אחרינא ממה דהוה סבירא ליה להמקשה ונראה לי שרב יוסף אינו מביא ראיה אלא שיש לחלק בין יחיד הניסת לרבים הניסתים ודייק לה מדכתיב לא תאבה לו ולא תשמע אליו בלשון יחיד דמיניה דייקינן הא אבה ושמע חייב משמע דוקא יחיד אבל רבים לא וכן אביי דאמר בסמוך לקמן מנא אמינא לה לא מייתי נמי ראיה אלא שיש לחלק בין ניסת מפי עצמו ובין ניסת מפי אחרים ודייק לה דכי כתיב חיובא דאבה ושמע בניסת מפי אחרים משתעי:

בתוס' ד"ה רבא אמר פטור כו' ואין לומר דרבא לטעמיה כו' דאם כן כל הני ברייתות דמייתי כו' דפלוגתא דתנאי כו' ורבא סבירא ליה כההוא תנא דהוא רבי ישמעאל דסבירא ליה בפרק בן סורר ומורה דבצנעה יעבור ואל יהרג ולכך סבירא ליה העובד מאהבה ומיראה פטור אלא ודאי רבא נמי סבירא ליה כההוא תנא דאמר אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור דהכי פוסק שם רבי יוחנן וקי"ל כותיה והא דאמר רבא בפרק רבי ישמעאל דדוקא בפרהסיא יהרג ואל יעבור אבל בצנעה אפילו בע"ז נאמר בו וחי בהם כו' לא לטעמיה דנפשיה ולפסק הלכה אמר כן אלא לאוקמי ההיא מתניתין אפילו למ"ד דבצנעה יעבור ואל יהרג אבל רבא בעצמו סבירא ליה דאפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ואפילו הכי פוטר בעובד מאהבה או מיראה ולכך מייתי שפיר מכל הנהו ברייתות דמחייבי מיראה ולכך א"ל דרבא לטעמיה דאמר בפרק רבי ישמעאל דלאו טעמא הוא דלא אליביה דנפשיה קאמר לה ואם כן על כרחך צ"ל דסבירא ליה דלרבא דאף על גב דהדין הוא דאפילו בצנעה יהרג ואל יעבור וחייב למסור עצמו מכל מקום היכא דלא מסר את עצמו ועבד ע"ז מיראה לא מחייב מיתה:

בא"ד ויש מפרשים הא דאמר יהרג ואל יעבור כו' ומתניתין דאחד העובר כו' כלומר וכי תימא אם כן מאי מייתי אביי ראיה ממתניתין להוכיח מינה דעובד מאהבה ומיראה חייב דלמא מתני' איירי בסתם ע"ז דמודה בה רבא לכך קאמר מתניתין דאחד העובד משמע דאיירי בכה"ג ר"ל בע"ז שהכל עובדים לה מאהבה ומיראה דאי בסתם לא אצטריך דשמעינן ממתני' דהפוער לפעור אף על גב דאין כוונתו לעבדה אלא לבזותה והוא הדין היכא דעובד מאהבה ומיראה והיינו דוקא לאביי דסבירא ליה הכי גבי פוער לפעור דחייב אפילו אינו מכוין לעבוד אי נמי לפי הי"מ דרבא מודה בסתם ע"ז אבל לקמן פירשו התוס' דלרבא פוער לפעור אינו חייב כשאין מכוין לעבדה ועיין לקמן בדף ס"ד בתוס' ד"ה אע"ג דקמכוין לבזויה:

בא"ד ואם תאמר אמאי לא השתחוה מרדכי להמן כו' קושיא זו לפי הי"מ דרבא סבירא ליה דבע"ז שהכל עובדים לה מיראה יעבור ואל יהרג ובע"ז כזו קאמר רבא בעובד מאהבה ומיראה פטור אם כן אמאי לא השתחוה מרדכי להמן כו':

בא"ד ויש לומר כדאיתא במדרש שהיה דמות על לבו כו' ואין להקשות אם כן מה מייתי אביי מהברייתא דקתני יכול אפילו כהמן תלמוד לומר לא תעבדם והא המן מיראה הוה נעבד הא איכא למימר דשאני המן דהיה צלמים על לבו דאין זה קושיא דע"כ דהברייתא דקתני יכול אפילו כהמן תלמוד לומר לא תעבדם לא איירי כשיש צלמים על לבו דלזה לא צריך קרא דת"ל משום צלמים בלא אדם אלא ודאי הברייתא איירי במשתחוה לאדם עצמו מיראה בלא דמות כהמן דהיו משתחוים לו הכל משום יראה אף בלא צלמים אלא שבשעה שראה מרדכי היה לו צלמים על לבו:

גמרא יחיד לא ממלך וטעי בתריה. כצ"ל:

שם רבא אמר כו' הא דא"ל כך אוכלת כו'. וכן מיתניא בהדיא במתניתין ברישא דהאומר אעבוד כו' ע"ש וקצת תימה דלא הביאה רבא לסיוע:

שם רבינא אמר לזא"ז קתני. כה"ג משני ג"כ לקמן (סז):

שם אמר אביי מנא אמינא דתנן כו'. כצ"ל בל"ו והב' צ"ל בו':

שם האי שגגת מעשה דעו"ג ה"ד אי קסבר בה"כ הוא כו'. לכאורה המ"ל כגון שהתריז לפעור וקסבר ע"ג אחרת היא וכה"ג איתא בתוס' לקמן (סב ב) בסד"ה העלם ועמש"כ שם:

רש"י ד"ה ודלא כהמן. הא דקתני יכול כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ושוין שאינו כו'. מי שמביא חטאת על הודע דשגגת מעשה כו'. כצ"ל:

בא"ד מדכתיב בא"ת שגגתו שגג תרי זימני כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הרי לבו. ולא שוגג אלא לשמים. כצ"ל ומלת הוא למחוק:

תוס' ד"ה רבא. וי"מ הא דאמר. ע"ל סה ע"א תוד"ה הואיל וישנו:

בא"ד אע"ג דמכוין לבזויי. ע"ל סד ע"א תוס' ד"ה אע"ג:

בגמרא ואין דקאמר אחוכי עלי': א"ל הא בב"ק (ס"פ החובל) קאמר בפשיטות דיש הן שהוא כלאו והכא משמע דפליגי תנאי בהכי די"ל דלאו בהכי פליגי אלא אי אמרינן דמסתמא אחוכי עלי' כמו התם בחבלת גופו או לא:

רבים מימלכי ולא טעו בתריה: הר"ן גרס איפכא משום דקשיא ליה דמתניתן דאעבוד ליכא לאוקמי ביחיד משום דתני בסיפא נלך ונעבוד ע"ש אכן לשיטת רש"י ג"כ יש לפרש דנלך ונעבוד אניסת ואמסית קאי ולעולם ביחיד הניסת איירי:

וא' רבים הניסתים: דהיינו עיה"נ כדמשמע בסיפא דהך ברייתא אכן קשה לר"ש דסבר לקמן (דף פ"ט ע"ב) דקרא דמסית דוקא במסית יחיד איירי אבל מדיחי עיה"נ הם בחנק הרי דברבים הניסתים אין לו דין מסית וא"ל דהך ברייתא באמת לא אתיא כר"ש אלא כרבנן דסברי (שם) דמדיחי עיה"נ בסקילה א"כ מאי פריך מהך ברייתא אתירוץ ר' יוסף דלמא מתניתן דא' העובד אתיא ככ"ע וגם כר"ש ולכן לא נקט אמירה דאינה ברבים הניסתים דלר"ש שפיר יש לחלק בין רבים הניסתים ליחיד הניסת וברייתא דלא חילקה אתיא כרבנן אכן לפי מש"כ הר"ן דרבים הניסתים דברייתא לאו דוקא עיה"נ קאמר אלא שאר יחידים הניסתים ע"ש אתי שפיר:

לא זו אף זו קתני: לכאורה היה לנו לפסוק כרבינא דבתרא הוא וא"כ בין בניסת בין בעובד דהיינו ניסת מפי עצמו יתחייב באומר אלך ואעבוד אכן ראיתי ברמב"ם (פ"ה מה' עכו"ם הל' ה') שהביא דין זה רק לענין ניסת ושם (פ"ג ה' ד') לענין עע"ז בלא ניסת הביא דאומר לו אלי אתה מיחייב כמתניתן דלעיל ולא הביא דגם באלך ואעבוד מיחייב וזהו אינו לכל תירוצי הש"ס דכאן רק לתירוץ אביי דלכל תירוצים אחרים היה לו לחלק או גבי מסית או גבי עובד ולא לכתוב במסית סתמא ובעובד כלל וכלל לא וצ"ע למה בחר דוקא בתירוץ אביי ודוחק לומר שמה שכתב בפ"ג אחר שכ' האומר לו אלי אתה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל שכוון להך דאלך ואעבוד שאין זה כיוצא דהאומר לו אלי אתה:

אי קבליה עליה אין: א"ל איך שייך שקבלו לאלוה לגבי שוגג ומפי' רש"י נראה דגם לגבי שוגג פליגי דמשכחת לה באומר מותר שאין ע"ז בתורה ועבדו בקבלת אלוה וכמבואר לקמן בשמעתן:

רבא אמר פטור: עיין בר"ן שהביא בשם הר"ר דוד לתרץ מה שהקשו בתוספות מהא דיהרג ואל יעבור דבאמת היכי שנאנס לומר אלי אתה בהדי עבודה גם רבא מודה דחייב ובהא אמרינן דיהרג ואל יעבור והא דפליגי היינו דוקא בעבודה לחוד בלא אלי אתה ע"ש אכן לפ"ז ק"ל מאי קאמר אביי מנא אמינא לה הא כל הנך ג' ראיות יש לפרש דאיירי באמר אלי אתה מאהבה ויראה בהדי עבודה דבהא גם רבא מודה דמיחשב עע"ז גמור:

מאי לאו א' העובד מאהבה ומיראה: עיין מה שהקשה מהרש"א בזה והנה ודאי מהא דמקשה עובד אין אומר לא ליכא קושיא דהאי מצי סבר כרבא אלא קושיתו היא מדהוצרך אביי לתרץ ובזה י"ל דמ"מ הוצרך אביי לתרץ דגם אי מהא דקתני עובד ליכא קושיא מ"מ קשה מא' הזובח דאיירי לדידיה בכדרכו וכמו שפירש רש"י ומשמע מהני דוקא עובד בכה"ג אבל אומר לא וכן קשה מהא דקתני האומר לו אלי אתה דמשמע בהכי דוקא מיחייב אבל באומר אלך ואעבוד לא גם ל"ק לאביי אי האי זובח ומקטיר איירי בכדרכו א"כ מנ"ל דחייבין בד' עבודות שלא כדרכה וכי ס"ד דיפלוג אהך דינא די"ל דודאי מודה דמיחייב כדדריש בברייתא מקרא רק דקאמר דמתניתן לא איירי בכה"ג ולכן א"ש הא דנקט במתניתן אבל המגפף והמנשק כו' ולא בסתם אבל שלא כדרכה דבאה להוציא עבודת פנים דחייבין אפילו בשל"כ אכן ק"ק כיון דלאביי א' הזובח כו' דמתניתן איירי בכדרכה וא"כ לא נקט הני אלא לדוגמא וה"ה כל עבודה כדרכה א"כ למה הוצרך אביי לתרץ אהא דמקשה לעיל וליחשב נמי זורק דזורק היינו מנסך הא ל"ק רק לפי תירוץ ר' ירמיה דמתניתן איירי בעבודת פנים א"כ ליחשב נמי הך עבודת פנים אבל אי איירי בכדרכה אטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזיל כל עבודות כדרכה וי"ל:

והא המן מיראה הוי נעבד: א"ל דדלמא אזהרה איכא אבל מיתה ליכא דכבר תירץ המהרש"א דאי איכא אזהרה א"כ בכלל עע"ז ומיתה נמי איכא אכן קשה לפי מש"כ הר"ן בשם הרמב"ן דהא דאביי סבר חייב אף דנהי חייב למסור את עצמו לכתחלה מכל מקום היכי דלא מסר את עצמו לא מיחייב מיתה משום דמיראה דקאמר לאו היינו מחמת מיתה אלא מחמת ממון א"כ מאי מייתי אביי ראיה מהא דנעבד כהמן תקשי איהי לנפשיה דהא התם יראת מות היה דהא עבירת ציווי המלך היה וכאשר באמת רצה המן להמית את מרדכי והרי ביראת מות לכ"ע לא מיחשב עע"ז לחייב מיתה אם עבר:

ברש"י ד"ה נעבד כהמן. דאי לאו הכי לא הוה מרדכי מתגרה בו: ק"ק לפי מה שכתבו התוס' בשם המדרש שהיו צלמים על לבו מאי ראיה היא זו דהמן גופיה ג"כ היה נעבד וא"ל דברייתא לא סברה כהמדרש מ"מ לפי מה שתירצו התוס' דרבא ע"כ סובר דלכך לא השתחוה מרדכי להמן שהיו צלמים על לבו א"כ מנ"ל כלל להברייתא דהמן הי' נעבד הא לרבא ע"כ היו צלמים על לבו ומזה לכאורה ראיה לתירוץ בתרא דהתוס':

בד"ה ושוין שבשעירה. והיחיד מביא כשבה: כאן לא הוצרך רש"י לפרש אם נאכל או נשרף דקרבן כשבה או שעירה שהוא נקבה לעולם אינו נשרף רק נאכל דנקבה אינה אלא חטאת או שלמים ותרוייהו נאכלין אבל בשעיר דאיכא ג"כ שעירי עולה או שעירים הנשרפים שאינם נאכלים בו הוצרך לפרש דנאכל וכן גבי פר איכא שאינו נשרף כגון פר שלמים שנאכל לכן הוצרך לפרש בו שזה נשרף:

בד"ה ושוין שאינו שגגתו שגגתו תרי זימני: ק"ק הנך ב' זימני לרבנן למאי אתו ועיין בהוריות:

בתוספות ד"ה רבא אמר. היכי דלא מסר עצמו לא מיחייב מיתה: א"ל דא"כ מ"ט דאביי דמחייב מיתה בעבד מיראה די"ל דיראה דהכא לאו היינו יראת מות אלא יראת ממון וכמו שפי' הר"ן:

בא"ד. וחי בהן ולא שימות בהן: ק"ק דאכתי תקשי הא בפרהסיא מודה התם דיהרג ואל יעבור ואכתי תקשי לרבא אמאי יהרג הא לא עביד מידי כיון דלא קבלי' לאלוה וכמ"ש התוס' דהיה לו למרדכי להשתחות להמן אי לאו שהיה צלמים על לבו ובשלמא לתירוץ בתרא דמשום קדוש הי' ניחא אבל לתירוץ קמא קשה ועוד קשה אמאי שתירצו התוס' דא"כ מכל הברייתות לא מק' מידי זה לפי האמת ק' מאי מקשה מהברייתות דלמא אתי כמ"ד דיהרג ואל יעבור ובאמת לא נימא דהיכי דלא מסר דאינו חייב מיתה וי"ל דזה גופא רצו התוספות להוכיח דע"כ דאמרינן הכי דגם למ"ד דיעבור ואל יהרג עכ"פ קשה מבפרהסיא דאל"כ אלא רבא לטעמיה אזיל תקשי מאי פריך מכל הני ברייתות. ועוד י"ל בתירוץ קושיא שני' דהתוס' רצו להוכיח בזה מש"כ בע"ז שם דרבא רק אליבא דר' ישמעאל קאמר וליה לא ס"ל וכמש"כ המהר"ם אכן כתירוצנו קמא ע"כ צריך לפרש בשבת (דף ע"ב ע"ב) שלאחר שהביאו שם ג"כ מש"כ הכא דל"ל דרבא לטעמיה דא"כ לא מקשה מידי מכל הנך ברייתות דמייתו הביאו שם עוד קושיא בשם הרשב"א ואי הפי' בדבריהם הוא שרצו להוכיח מדאקשי מהנך ברייתות דע"כ רבא אליבא דר' ישמעאל קאמר וליה לא ס"ל מאי הביאו עוד אח"ז קושית הרשב"א הא גם היא מתורצת בתירוץ זה ע"ש:

בא"ד. אמאי לא השתחוה מרדכי להמן: א"ל דלמא בפרהסיא היה. ולקמן בפ' בן סורר אמרינן דבפרהסיא בכל המצות יהרג ואל יעבור די"ל דהכא גרע משאר מצות דליכא איסור כלל לרבא ועוד הא השתחואה שמנע מרדכי מהמן היתה בשער המלך ושם לא היה יושב שום א' מהיהודים רק מרדכי לבדו כנראה מהכתובים ובפרהסיא לא הוי רק לפני עשרה מישראל כדאמרינן לקמן:

גמ'. איתמר העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור, אביי אמר חייב, דהא פלחה, רבא אמר פטור, אי קבליה עליה באלוה אין, אי לא לא.
עיין ברש"י ד"ה מאהבה ומיראה וז"ל מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא חשבה בלבו באלהות עכ"ל. ומבואר דאביי ורבא נחלקו אם התורה אסרה מעשה עבודה זרה אף בלי שקיבלו עליו לאלוה או דחיוב ע"ז תלוי בקבלה לאלוה. והנה עיין ברמב"ן עה"ת (שמות כ:ג) שפירש דהפסוק "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", "היא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלוהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה". ומבואר דיש איסור לאו שלא לקבל עליו אלוה אחר. ועיין לעיל בשיעורים (דף ס: ד"ה תנא עד שיברך שם בשם) שהבאנו את המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן בספה"מ (מצות ל"ת ה') האם החיוב בע"ז הוא מחמת מעשה העבודה לע"ז או משום קבלת אלוהות. וצ"ע דבפשטות זוהי מחלוקת בין אביי ורבא בסוגיין.
ונראה דאביי סובר שהתורה חייבה מיתה על עבודה זרה בב' אופנים: א) בקבלה לאלוה בלבד בלי מעשה עבודה, ב) משום מעשה עבודה בלי קבלה לאלוה, והעובד מיראה ומאהבה חייב מחמת מעשה העבודה. משא"כ לרבא החיוב בעבודה זרה הוא רק משום קבלה לאלוה, אלא דס"ל דיש ב' דרכים של קבלה לאלוה: א) קבלה מפורשת, ב) קבלה הניכרת מתוך מעשיו - דמעשה עבודה לעבודה זרה מהוה גילוי דקיבלו עליו לאלוה. משא"כ בעובד מאהבה ומיראה דליכא במעשה העבודה קבלת אלוהות, ולכן סובר רבא דפטור.³⁸⁹
תוס' ד"ה רבא אמר פטור. וז"ל אף על גב דבפ' בן סורר ומורה (לקמן דף עד.) אמר בעבודת כוכבים יהרג ואל יעבור, י"ל נהי דחייב למסור עצמו לכתחלה מ"מ היכא דלא מסר את עצמו לא מיחייב מיתה, ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל (ע"ז דף נד. ושם) אפי' עבודת כוכבים בצינעא נאמר וחי בהן ולא שימות בהן דא"כ הני דמייתי לימא דאתיא כמ"ד בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא. וי"מ הא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם עבודת כוכבים והכא איירי בעבודת כוכבים שהכל עובדים מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי, ומתני' דאחד העובד משמע ליה דאיירי כה"ג דאי בסתם עבודת כוכבים לא איצטריך דשמעינן ממתני' דהפוער עצמו לפעור אף על גב דמכוין לבזויי חייב, מיהו ההיא דכהן משיח הוה מצי לאוקומי בסתם עבודת כוכבים אלא דמשני שפיר. וא"ת לרבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן, וי"ל כדאמר במדרש שהיו צלמים על לבו אי נמי משום קידוש השם כדאמרינן בירושלמי דשביעית (פ"ד) כגון פפוס ולוליינוס אחים שנתן להם מים בזכוכית צבועה ולא קיבלו עכ"ל.
והנה התוס' הקשו היאך יכול רבא לומר שהעובד ע"ז מאהבה או מיראה פטור והרי קיי"ל דע"ז הוי יהרג ואל יעבור, ופשיטא דכשעכו"ם מאנס ישראל לעבוד ע"ז או יהרגנו הריהו עובד מיראה ואמאי קיי"ל דיהרג ואל יעבור. ותירצו התוס' "דנהי דחייב למסור עצמו לכתחילה מ"מ היכא דלא מסר עצמו לא מחייב מיתה". ונראה דתוס' סברי כשיטת הרמב"ן (בספה"מ ל"ת ה) דאיסור ע"ז המחייב מיתה תלוי בקבלה לאלוה, ובעובד מאהבה או מיראה ליכא חיוב מיתה דע"ז מכיון שלא קיבלו עליו לאלוה. אמנם אעפ"כ חל דין יהרג ואל יעבור אף בעובד מאהבה ומיראה משום דחל דין יהרג וא"י אף באבזרייהו דע"ז, והעובד ע"ז מיראה בלי קבלת אלוה עובר באיסור לאו, אע"פ דליכא חיוב מיתה דעבודה זרה והוי בכלל אבזרייהו דע"ז, ומשו"ה הדין הוא דיהרג ואל יעבור.
ועוד כתבו התוס' "ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל (ע"ז דף נד. ושם) אפי' עבודת כוכבים בצינעא נאמר וחי בהן ולא שימות בהן, דא"כ הני ברייתות דמייתי לימא דאתיא כמ"ד בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא". ונראה לבאר דבריהם דס"ד דרבא פוטר את העובד ע"ז מאהבה או מיראה משום דס"ל (במס' ע"ז דף נד.) דבעובד ע"ז בצינעא חל דין "וחי בהם" ומעיקר הדין פקו"נ דוחה את האיסור דעבודה זרה, והא דחל דין יהרג וא"י בעובד ע"ז בפרהסיא הוא משום מצות קידוש ה'. ולפי"ז י"ל דבזה נחלקו אביי ורבא בסוגיין, דאביי ס"ל דהעובד ע"ז מיראה חייב מיתה משום דסובר דאף בצינעא חל דין יהרג וא"י בעבודה זרה דפקו"נ אינו דוחה את האיסור דע"ז, ולכן אף בעובד ע"ז מיראה חייב מיתה. משא"כ רבא סובר דמעיקר הדין מצות וחי בהם ופקו"נ דוחה את האיסור דע"ז, והא דחל דין יהרג וא"י הוא רק בפרהסיא משום מצות קידוש ה', ובאופן שעובד ע"ז בפרהסיא מיראה ביטל מצות עשה ד"ונקדשתי בתוך בני ישראל", אך אינו נהרג על ביטול עשה דקידוש ה', ומשו"ה ס"ל לרבא שהעובד ע"ז מיראה פטור. ושוב דחו התוס' דאין לומר הכי, דא"כ רבא היה יכול לדחות את כל הברייתות שהביא אביי כראייה לשיטתו דס"ל כמ"ד שסובר שחל דין יהרג ואל יעבור בעבודה זרה אף בצינעא, ד"וחי בהם" אינו דוחה את האיסור דע"ז. ועל כרחך דבין אביי ורבא תרווייהו ס"ל דפקו"נ אינו דוחה איסור ע"ז, ואעפ"כ נחלקו בדין העובד מאהבה ומיראה, וסברת רבא דפטור ממיתה אינו משום שסובר דבע"ז חל רק מצות עשה דקידוש ה' וליכא חיוב מיתה על ביטול מצות עשה. ויסוד המחלוקת בין אביי ורבא הוא האם המחייב היא מעשה העבודה או קבלת אלהות.
והנה יש לעיין בדין יהרג ואל יעבור בעבודה זרה, האם חל דין וחי בהם דפקו"נ דוחה את האיסור דעבודה זרה אלא דחל חיוב בפנ"ע של קידוש ה' ומשו"ה חל דין דיהרג ואל יעבור, או"ד דמעיקר הדין ליכא מצות וחי בהם כשעובד ע"ז ופקו"נ אינו דוחה את איסור ע"ז ומשו"ה חל דין דיהרג ואל יעבור. ולכאורה זה תלוי במחלוקת הראשונים, דשיטת הבעה"מ (דף יח. מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר) היא שמותר לעבוד ע"ז בהנאת עצמן, וי"ל דס"ל דמעיקר הדין חל היתר דפקו"נ לדחות את האיסור דעבודה זרה, והא דיש חיוב יהרג ואל יעבור הוא משום מצות קידוש ה', והבעה"מ סובר דבאופן שהעכו"ם מאנס את ישראל לעבוד ע"ז להנאת עצמן ליכא חילול ה' ולכן ליכא חיוב מסי"נ מצד מצות קידוש ה'. אולם הרמב"ן (במלחמות ה' שם) חולק על הבעה"מ וסובר דליכא היתר דהנאת עצמן באיסור ע"ז, וי"ל דסובר דבע"ז ליכא דין וחי בהם ואין פקו"נ דוחה איסור ע"ז, והחיוב דיהרג וא"י אינו מפאת מצות קידוש ה' אלא משום שאין האיסור דע"ז נדחה מפני פקו"נ.³⁹⁰
והנה קיי"ל (פסחים כה:) שאסור להתרפאות בעצי אשירה, (וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ו – ה"ז), ולכאורה אי נימא דהחיוב יהרג וא"י בע"ז הוא משום מצות קידוש ה' אבל מעיקר הדין איסור ע"ז נדחה מפני פקו"נ דחל מצות וחי בהם אף כשעובד ע"ז, א"כ יש לתמוה אמאי אסור לחולה להתרפאות בעצי אשירה, והרי לכאורה אין כאן חילול ה' אם יתרפה בעצי אשירה דהרי לא הכריחוהו עכו"ם לעבור על איסור ע"ז. ועל כרחך צ"ל דמוכח מכאן דיסוד הדין הוא שאין איסור ע"ז נדחה משום פקו"נ דליכא מצות וחי בהם באופן שעובד ע"ז, ולכן אסור להתרפאות בעצי אשירה³⁹¹.
ועיין בתוס' שכתבו וז"ל וי"מ הא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם עבודת כוכבים והכא איירי בעבודת כוכבים שהכל עובדים מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי, ומתני' דאחד העובד משמע ליה דאיירי כה"ג דאי בסתם עבודת כוכבים לא איצטריך דשמעינן ממתני' דהפוער עצמו לפעור אף על גב דמכוין לבזויי חייב וכו' עכ"ל. ונראה דהיש מפרשים מחלקין בין סתם עבודת כוכבים, דהיינו, עבודה זרה הנעבדת בעלמא שיש לה עובדים המקבלים אותה כאלוה, דאזי חייב מחמת עצם מעשה העבודה ולא בעינן קבלת אלוה כדי להתחייב, ומשו"ה בסתם ע"ז קיי"ל דיהרג ואל יעבור, ואע"פ שרק עובד מיראה שלא ימיתנו האנס. משא"כ בע"ז שהכל עובדין אותה רק מחמת אהבה או יראה כגון המן, דהיינו שאין הדבר הנעבד בעצמותו עבודה זרה שמאמינים בו כאלוה, בדומה להמן שלא האמינו אנשים שהמן הוא אלוה, אלא שציוה המן שכולם ישתחוו לו ועשה עצמו אלוה, ועבדוהו בהשתחואה מפני היראה, דאזי אינו חייב מחמת עצם מעשה העבודה דהשתחואה אלא חייב רק אם קיבלו עליו לאלוה, דהרי עצם ההשתחואה להמן אינו מראה שקיבלו אותו כאלוה דאפשר דרק השתחוו לו מחמת היראה, ורבא סובר דבעבודה זרה שהכל עובדים אותה רק מאהבה או מיראה בדומה להמן אינו חייב אא"כ קיבלו עליו כאלוה. ואילו כשעבד ע"ז שהכל עובדין אותה רק מאהבה או מיראה ולא קיבלו עליו לאלוה סובר רבא דפטור. ואילו אביי סובר דאף בכה"ג חייב. ומבואר מדברי הי"מ דרבא מודה דבעבודה זרה הנעבדת בעלמא שנתפסת בקבלה לאלוה חייב מיתה אף כשעובד מיראה ומאהבה וחל דין דיהרג וא"י, משא"כ בע"ז שאינה נעבדת וכולם עובדים אותה רק מאהבה או מיראה דאז חולק רבא על אביי וסובר דהעובד מאהבה ומיראה פטור. ונראה לבאר דבסתם ע"ז הנעבדת איכא חפצא דעבודה זרה, ולרבא מעשה עבודה לחפצא דעבודה זרה מחייב מיתה, ואילו חפצא שעובדים אותה תמיד רק מאהבה או מיראה לא הוי חפצא דע"ז אליבא דרבא ופטור. משא"כ אביי מחייב אף בכה"ג דס"ל דמעשה העבודה מחשיב ליה לחפצא של עבודה זרה, וחייב אע"פ שלא קיבלו עליו לאלוה.³⁹²
והנה לכאורה שיטת הי"מ ס"ל כשיטת הרמב"ם (בספה"מ ל"ת ה') שיסוד החיוב מיתה בעבודה זרה הוא מחמת מעשה העבודה, והי"מ חילקו בין ע"ז הנעבדת לבין ע"ז שאינה נעבדת אלא שכולם עובדין אותה מאהבה ומיראה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' עבודת כוכבים ה"ו) וז"ל העובד עבודת כוכבים מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור וכו' עכ"ל. ובפשטות מיירי בסתם ע"ז ולא בע"ז שכולן עובדים אותה מאהבה או מיראה, ופסק הרמב"ם שאם עבדה מאהבה או מיראה פטור (כשיטת רבא), והרמב"ם לא חילק כתוס' בין ע"ז סתם לבין ע"ז שהכל עובדין אותה מחמת יראה. וצ"ע דהרי הרמב"ם עצמו סובר דיסוד החיוב בע"ז הוא מחמת עצם מעשה העבודה ואין החיוב תלוי בקבלת אלהות, וא"כ למה פסק שהעובד ע"ז סתם מאהבה או מיראה פטור. ועוד צ"ע דבגמ' איתא דהזורק אבן למרקוליס והפוער לפעור כדי לבזותה חייב שדרך עבודתה בכך (וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' עכו"ם ה"ה), ומשמע דהחיוב תלוי במעשה העבודה ולא בקבלת אלהות, וא"כ למה פסק שהעובד ע"ז סתם מיראה פטור. וי"ל דהרמב"ם סובר דבזורק אבן למרקוליס או בפוער עצמו לפעור כדי לבזותו ליכא אומדנא דמוכח שעושה מעשה זה כדי לבזות את הע"ז ולא לשם עבודה, דהרי זוהי דרך עבודתה, ובכן נראה מעשה זה כעבודת ע"ז כדרכה, ומשו"ה פסק הרמב"ם שחייב מחמת עצם מעשה העבודה ואפילו לא קיבלוה לאלוה. משא"כ באופן שעובד עבודה זרה רק מאהבה או מיראה אזי יש אומדנא דמוכח דלא קיבלו עליו לאלוה דאינו עובד אלא מחמת אהבה או מיראה, ומשו"ה פסק דפטור. דלהרמב"ם יסוד החיוב הוא מחמת מעשה העבודה, אלא דבאופן שיש אומדנא דמוכח למה הוא עובד דהיינו שניכר שעובד רק מיראה לא חל כאן מעשה עבודה דעבודה זרה, ומשו"ה פטור. משא"כ היכא דליכא אומדנא דמוכח שאינו עובד ע"ז וכגון בזורק אבן למרקוליס ובפוער עצמו לפעור חל מעשה עבודה לע"ז, ולפיכך חייב מיתה.^{393 394}
והנה עיין בתוס' לקמן (דף סד. ד"ה אף על גב דקמיכוין לבזויה) שכתבו וז"ל ולעובדה בבזוי דאי לא קמכוין אלא לבזות הא אפילו עובד מאהבה ומיראה פטור לרבא ואפילו לאביי דמחייב התם הכא מודה דפטור עכ"ל. ועיין בגליון הש"ס (שם) שציין הגרע"א זצ"ל וז"ל עיין לעיל דף סא: בתוס' ד"ה רבא עכ"ל. ובגליון הש"ס על תוס' (דף סא: ד"ה רבא) ציין הגרע"א זצ"ל וז"ל ועיין לקמן סד ע"א תוס' ד"ה אף על גב עכ"ל. ולכאורה כוונתו להקשות דיש סתירה בדברי התוס', דלעיל (בדף סא: ד"ה רבא) נקטו דהפוער עצמו לפעור אע"ג שמתכוון רק לבזותו חייב משום שהמחייב הוי עצם מעשה העבודה לע"ז בלי קבלת אלוה, ואילו לקמן (בדף סד. ד"ה אע"ג) ס"ל דאינו חייב מיתה אא"כ נתכוון לקבלו כאלוה ולעובדו בביזוי, ואפילו לאביי דמחייב העובד ע"ז מיראה מודה דהפוער לפעור ומכוון רק לבזותו פטור, וצ"ע דמשמע דס"ל דהחיוב תלוי בקבלת אלהות, ואילו לעיל תוס' נקטו דהחיוב חל מחמת מעשה העבודה. וי"ל דתוס' שם מיירי באופן שהעובד אינו יודע שדרך עבודת ע"ז זו היא ע"י ביזוי, דאזי אם הוא פוער בכוונה כדי לבזותו ולא קיבלו עליו לאלוה הריהו פטור אף אליבא דאביי, משא"כ בסוגיין מיירי שיודע שדרך עבודת ע"ז זו היא ע"י ביזוי ואזי אם נתכוון לבזותה חייב אע"פ שלא קיבלו עליו לאלוה. ולפי"ז מבואר דלתוס' יסוד החיוב אינו משום קבלת אלהות אלא מחמת מעשה העבודה, אולם לא חל חלות שם מעשה עבודה דעבודה זרה אא"כ הוא יודע שזוהי דרך העבודה של עבודה זרה זו. ואם הוא יודע שדרך עבודה של פעור היינו שיפעור עצמו לפניה אזי אם פער בפניה אפילו אם פער כדי לבזותה בלי קבלת אלוהות הריהו חייב, מחמת שעשה מעשה עבודה דע"ז.
ועיין במהרש"א (שם ד"ה תוס' ד"ה אע"ג) שהרגיש בסתירה שבין דברי התוס', ופירש דמש"כ התוס' דמיירי שנתכוון לעובדה בביזוי ומשו"ה חייב, היינו לענין חיוב מיתה, דאינו חייב מיתה אלא אם כן דנתכוון גם לעובדה, אבל לענין חיוב חטאת חייב אף בלא נתכוון אלא לביזוי כיון דעבודתה בכך. וכתב שכן מדוייק מדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות עכו"ם ה"ה) שכתב וז"ל הפוער לפעור כדי לבזותו כו' הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו עכ"ל, והשתא מתני' דקתני פוער לפעור ה"ז עבודתו וזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ומפרש לה אף על גב דמכוין לבזויה ולמרגמיה אתי כפשטיה דלא נתכוון כלל לעובדה אלא לבזותו וחייב חטאת הואיל ועבודתה בכך, ומיהו התוספות לא ניחא להו לפרש דמתניתין איירי לענין חטאת דכולה מתניתין אאלו הן הנסקלין דרישא קאי, עכת"ד המהרש"א³⁹⁵. ולכאורה דבריו צ"ע דאם כשעובד כדי לבזותה הרי זה נחשב למעשה עבודה זרה בנוגע לחיוב חטאת וחיוב כרת אמאי אין זה נחשב נמי למעשה עבודה זרה בנוגע לחיוב מיתה, דמ"ש חיוב מיתה מחיוב כרת, וצ"ע.³⁹⁶
ובביאור דברי התוס' י"ל דתוס' (בדף סד.) חולקים על היש מפרשים (בתוס' דף סא:) וס"ל שאם לא קיבל עליו אלהות אינו חייב, כשיטת הרמב"ן (בספה"מ ל"ת ה') ודלא כהרמב"ם דבעבודה זרה חייב מחמת עצם מעשה העבודה אפילו בלי קבלת אלהות. אי נמי י"ל דתוס' ס"ל כשיטת הי"מ והרמב"ם שאם עבדו חייב מיתה אפילו בלי קבלת אלוהות, אמנם היכא שלא ידע העובד שזו היא דרך העבודה של ע"ז זו הריהו פטור, דמכיון שאינו יודע שדרך עבודת ע"ז זו היא ע"י ביזוי אזי כשנתכוון לביזוי ליכא מעשה עבודה זרה כלל. אולם היכא שיודע שעבודה דרך בזיון היא דרך עבודתה של ע"ז זו, אזי אם עבדה בדרך בזיון וכגון שפוער עצמו לפעור אזי אע"פ שלא קיבלו עליו לאלוה הריהו חייב, וכמש"נ.
ועוד נראה לתרץ את קושיית התוס' (ד"ה רבא) שהקשו דהיאך קאמר רבא דהעובד מיראה פטור והרי קיי"ל בע"ז דיהרג ואל יעבור ואין לך עבודה מיראה גדולה מזו. ויש לתרץ עפ"י מש"כ הרמב"ם (ספה"מ מ"ע ט') וז"ל והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו (אמור כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית' ואמונת יחודו עכ"ל. ומבואר דיש חיוב למסור נפשו ליהרג אף באופן שלבו לשמים וליכא עבירת ע"ז כלל, אמנם חל חיוב מסי"נ ליהרג על קידוש ה' שלא יטעה העכו"ם לומר שכפרנו בה'. ולפי"ד הרמב"ם י"ל דאע"פ שמצד איסור ע"ז ליכא חיוב יהרג וא"י בעובד ע"ז מיראה דליכא איסור ע"ז כלל, מ"מ חל דין דיהרג וא"י משום מצות קידוש ה', שלא יטעה העכו"ם לחשוב שכפר בה' ועבד ע"ז. ונראה דדין זה חל רק באופן שעכו"ם מאנסו לעבוד ע"ז.³⁹⁷
גמ'. ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כהן משיח בעבודה זרה, רבי אומר בשגגת מעשה, וחכמים אומרים בהעלם דבר. ושוין שבשעירה כיחיד, ושוין שאין מביא אשם תלוי האי שגגת מעשה דעבודה זרה היכי דמי אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה לו הרי לבו לשמים, אלא דחזא אנדרטא והשתחוה לו, אי קבליה עליה באלוה מזיד הוא ואי לא קבליה עליה באלוה לא כלום הוא אלא לאו מאהבה ומיראה.
והנה מבואר בגמ' דאע"פ שאביי סובר שהעובד ע"ז מאהבה או מיראה חייב מיתה מ"מ סובר שהמשתחווה לבית ע"ז ומכוון לבו לשמים אינו חייב מיתה, ופרש"י (בד"ה הרי לבו לשמים) וז"ל ולא השתחוה זה לעבודה זרה לא מזיד ולא שוגג הוא, אלא לשמים, שהרי לשמים נתכוין, ואפילו היה יודע שזה הבית עבודה זרה הוא והוא משתחוה בתוכו לשמים אין כאן עונש וכו' עכ"ל. ויל"ע אליבא דאביי מ"ש המשתחווה לבית ע"ז ומכוון לבו לשמים דפטור, מהעובד מאהבה ומיראה שחייב מיתה, והרי בתרווייהו עשה מעשה ע"ז בלי שמקבלו עליו לאלוה. וי"ל דבמשתחווה לבית ע"ז ומכוון לבו לשמים מיירי באופן שהמשתחוה החליט בדעת עצמו להשתחוות ולכוון לבו לשמים ואזי ההשתחוואה נקבעת עפ"י דעתו ולא הוי מעשה ע"ז, וע"כ אף אביי מודה דפטור. משא"כ בעובד מאהבה ומיראה מיירי שבא עכו"ם ודרש מישראל לעבוד ע"ז והישראל עובד מאהבה או מיראת העכו"ם, עיין ברש"י (דף סא: ד"ה מאהבה ומיראה) וז"ל מאהבת אדם ומיראת אדם ולא חשבה בלבו לאלוה עכ"ל, דאזי ההשתחוואה מתפרשת עפ"י דעת העכו"ם, ונחשב כמעשה דעבודה זרה ומשו"ה חייב מיתה.
ועוד י"ל עפי"ד הרמב"ם בספה"מ (מ"ע ט') וז"ל ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם עכ"ל. וי"ל דלפי הרמב"ם באופן שעכו"ם מאנס את ישראל לעבוד ע"ז אם יטעה העכו"ם לחשוב שכפר ועבד ע"ז חל דין קידוש ה' שיהרג ולא יעבוד, אע"פ שבעצם מצד איסור עבודה זרה ליכא איסור דהרי לבו לשמים, מ"מ מכיון שהעכו"ם יבוא לטעות ולחשוב שהישראל עובד ע"ז חל מצות קידוש ה' שלא לעבוד ולא נטעהו לחשוב כי כפרנו בה'. ונראה דמצות קידוש ה' קובע דבכה"ג נחשב מעשה העבודה לע"ז. ונראה דמשום כך לא אזלינן בתר דעת העובד אלא בתר דעת העכו"ם המאנסו לעבוד ע"ז דנחשב כמעשה דעבודה זרה, ולכן חייב מיתה אליבא דאביי. משא"כ באופן שמשתחוה מדעת עצמו לבית ע"ז ומכוון לבו לשמים לא חשיב כמעשה עבודה זרה ופטור אליבא דאביי.³⁹⁸
רש"י ד"ה הרי לבו לשמים. וז"ל ולא השתחוה זה לעבודה זרה לא מזיד ולא שוגג הוא, אלא לשמים, שהרי לשמים נתכוין, ואפילו היה יודע שזה הבית עבודה זרה הוא והוא משתחוה בתוכו לשמים אין כאן עונש, שהרי אף משתחוה לבית הכנסת לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עליה עכ"ל.
וצ"ע בדבריו דבגמ' לקמן (סד.) איתא שאף בנתכוון לביזוי חייב העובד, דעצם מעשה העבודה מחייב מיתה, וא"כ מהו ההיתר להשתחוות בבית ע"ז כשמכוון לבו לשמים. ומשמע מרש"י דמכיון דנתכוון בהשתחואה זו לשמים ליכא כאן מעשה איסור דע"ז, וצ"ע דא"כ נימא הכי אף כשעכו"ם מאנסו לעבוד ע"ז ואמאי קיי"ל דיהרג וא"י דהרי יכול להתכוון להקב"ה ולא יהיה איסור ע"ז כלל, וצ"ע. ואי נימא דרש"י סובר כשיטת הרמב"ן דהמחייב הוי קבלת אלוה, א"כ הו"ל לומר בפשיטות שהמשתחווה לבית הכנסת אינו חייב מיתה משום שלא קיבלו עליו לאלוה, ומשמע דס"ל לרש"י כשיטת הרמב"ם.^399
389 עיין בר"ן דף סא: ד"ה איתמר וז"ל ורבא אמר פטור דנהי דתנן במתני' דבעבודה מן העבודות חייב אף על גב דלא אמר בפירוש אלי אתה, היינו משום דכל שעובד איזו ע"א באיזו עבודה מן הסתם הוא קבלה באלוה אף ע"ג דלא אמר בפירוש, אבל זה שצוו עליו בקנס מיתה שיעבוד כך לע"א ומיראת המות הוא עובדה פטור דודאי לא קבלה עליה באלוה ואין שם שום אומדנא שקבלה באלוה כיון שעבדה דעבודה זו מחמת האונס היא, והיינו דקאמר רבא אי קבלה עליה באלוה אין אי לא לא, כלומר כשנעשה העבודה מעצמו שלא באונס יש לנו לתלות שהוא קבלה באלוה וחייב אבל זה שנעשה מאונס אין עשיית העבודה הוכחה שקבלה באלוה אא"כ אמר בפירוש אלי אתה עכ"ל. והנה הרמב"ם פסק כרבא (פ"ג מהל' עכו"ם ה"ו, עיין בכס"מ ובהגהות מיימוניות שם) ויוצא שמחייב בע"ז רק כשמוכח מתוך מעשיו שמקבל עליו לאלוה. וא"כ צ"ע מהי המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן. וי"ל דתרווייהו ס"ל דבעינן שיעבוד ע"ז בהדי קבלת אלוה אלא דפליגי האם עיקר המחחיב הוי מעשה הע"ז (הרמב"ם), או קבלת אלוה (הרמב"ן).
³⁹⁰ ולכאורה לפי"ז מבואר דשיטת הבעה"מ היא דאף בצנעה חל מצות קידוש ה', דנתבאר בשיעורים דלשיטת הבעה"מ המחייב דיהרג ואל יעבור בג' עבירות הוא מפאת מצות קידוש ה', ומשו"ה ס"ל דחל היתר להנאת עצמן בג' עבירות דיעבור ואל יהרג, דבהנאת עצמן ליכא חילול ה' ומחייב דיהרג ואל יעבור משום מצות קידוש ה'. ונמצא דכשאנס מכריחו לעבוד עבודה זרה בצנעה להעבירו על הדת, דחל חיוב יהרג וא"י מפאת מצות קידוש ה'. דמעיקר הדין חל היתר דפקו"נ לדחות אף את האיסור דעבודה זרה, והא דיש חיוב יהרג ואל יעבור הוא משום מצות קידוש ה', ומבואר מזה דלשיטת הבעה"מ חל מצות קידוש ה' אף בצנעה. וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד) וז"ל וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים וכו' וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים עכ"ל. ומשמע שאף בצנעה חל קיום מצות קידוש ה' אלא שאם נהרג בפרהסיא אזי חל קיום מיוחד של קידוש ה' ברבים, וכמו"כ אם עבר בפרהסיא חל חילול ה' ברבים אך אף בצנעה העבירה מהווה חילול ה', וחל מצות קידוש ה' בצנעה בג' עבירות דיהרג ואל יעבור. ועיין בתוס' מס' ע"ז נד. (ד"ה הא בצנעא) וז"ל הרב ר' משה מקוצי בספר המצות שחבר כתב בסוף פרק בן סורר ומורה וז"ל רבא דפ' ר' ישמעאל לא פליג עליה דר' יוחנן אלא ה"פ אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם בין לאזהרה בין למיתה כשהוא אומר וחי בהם יצא אונס דצנעא מכל וכל בין מאזהרה בין ממיתה אבל הא מודי רבא דאיכא עשה דבכל נפשך שיש למסור עצמו אפילו בכל אונסא כדאמר ר"א בברייתא כשהוא אומר לא תחללו אהדריה בכלליה והיינו אונס דפרהסיא בין לאזהרה בין למיתה והואיל ורבא שהוא בתרא לא פליג עליה דרבי יוחנן שריר וקיים פסק השאלתות שיש לאדם למסור עצמו למיתה ואפילו באונס ובצנעא עכ"ל. ומשמע דס"ל דהחיוב דיהרג ואל יעבור בע"ז בצנעא הוא מפאת מצות קידוש ה', וכמש"נ בשיטת בעה"מ. (חתן רבינו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל) ועיין בס' אור גדול (להגאון ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן זצ"ל "הגדול ממינסק") סימן א' קונטרס בדיני קדה"ש ד"ה וכל מי שנאמר יהרג ואל יעבור (עמ' יז – יח) שהוכיח דהרמב"ם ס"ל דחל מצות קידוש ה' בצנעא היכא דיהרג וא"י.
³⁹¹ והעיר חתן רבינו הג"ר אהרן ליכטנשטיין זצ"ל דצ"ע לפי"ז לשיטת בעה"מ שחל היתר הנאת עצמן בעבודה זרה וס"ל דמעיקר הדין חל וחי בהם אף לגבי איסור עבודה זרה ופקו"נ דוחה האיסור דעבודה זרה והחיוב ליהרג ולא לעבור הוא מפאת מצות קידוש ה' (וכמש"נ בשיעורים) א"כ אמאי אסור להתרפאות בעצי אשירה, והרי אין עכו"ם מכריחו לעבוד ע"ז ולכאורה ליכא חילול ה' דנימא שאסור להתרפאות מפאת מצות קידוש ה'. ולכאורה מוכח מכאן דאף בחולה שייך מצות קידוש ה', ודלא כדברי רבינו זצ"ל. ואולי אפשר לתרץ עפ"י פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד, וה"ו) דהעובד ע"ז מחמת אונס עכו"ם פטור מעונש משום שעבד ע"ז באונס, משא"כ המתרפא בעצי אשירה דחייב בעונש מכיון שאינו אונס אלא מזיד הוא דעשה את המעשה עבירה מרצונו. וי"ל דלבעה"מ העובד ע"ז מחמת עכו"ם הו"ל אונס, ולפי"ז יתכן דס"ל לבעה"מ דעבירת ע"ז באונס לא הוי עבירת עבודה זרה כלל. משא"כ בעצי אשירה דחל עבירה דעבודה זרה במזיד דלא הותרה מחמת פקו"נ כלל, וחייב למסור את נפשו גם בצנעה, מפאת איסור ע"ז.
³⁹² ועיין בספר יראים (סימן רע) שכתב וז"ל ע"ז שהגוים מקבלים עליה אלוהות מחמת יראת אדם או אהבתו ואין בלב עובדיה כוונת אלהות ולא עבדה אדם כי אם מיראה ומאהבה כהמן דכתיב וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך אם אותה נקראת ע"ז לחייב עובדיה בלא קבלת אלהות ולהקראות ע"ז לאסור משמשיה ונוייה ותקרוביה בזה נחלקו אביי ורבא בסנהדרין פ' ד' מיתות (ס"א:) דאיתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה פי' העובד בדבר הנקרא ע"ז שלא נעבדה מעולם כי אם מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור עכ"ל. ומשמע דס"ל דאביי ורבא נחלקו אם חפצא הנעבדת רק מאהבה ומיראה הוי חפצא של ע"ז דחייב מיתה מחמת שעבדה או לא, וכמו שביאר רבינו זצ"ל בשיטת היש מפרשים שבתוס'.
³⁹³ ועיין ביד רמה (ד"ה איתמר) וז"ל אלא אי קשיא הא קשיא תנן הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ואוקימנא ואף על גב דמיכוון לבזויה והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ואוקימנא אף על גב דקא מיכוון למרגמיה אלמא אף על גב דלא קבליה עליה באלוה חייב, וכו' ומסתברא לן דהתם נמי בסתמא קאי כגון דלא קבליה עליה באלוה בפירוש ולא גלי אדעתיה נמי דלא קבליה עליה באלוה דאע"ג דגלי אדעתיה דלמרגמי ולבזויה קא מיכוון חייב שהרי עבודתו בכך, אבל היכא דגלי אדעתא דלא קבליה עליה באלוה פטור וכו' עכ"ל. ועיין ביד רמה (סד. ד"ה פיסקא והפוער) וז"ל והפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו ואוקי' ואף על גב דקא מיכוון לבזוייה מיהו לא גלי אדעתיה דלא קבליה עליה באלוה אלא גלי אדעתיה דמיכוון לבזוייה הרי עבודתו בכך וליכא בהכי גלויי דעתא דלא קבליה עליה באלוה. וכן במרקוליס אף על גב דמיכוון למרגמיה כיון דלא גלי אדעתיה דלא קבליה עליה באלוה חייב שהרי עבודתו בכך וכו' עכ"ל. ומבואר דבפוער עצמו לבעל פעור אע"פ שמכוון לביזוי חייב מכיון דליכא אומדנא דמוכח שאינו עובד ע"ז, דהרי דרך עבודתה בכך, וליכא גילוי דעת שלא קיבלה עליו כאלוה, ומשו"ה חייב. משא"כ בעובד רק מיראה יש גילוי דעת שלא קיבלה לאלוה ורק עובד מיראה ופטור, וכמש"נ בשיטת הרמב"ם.
³⁹⁴ ועוד יתכן לומר דהרמב"ם מחייב מיתה משום חלות שם מעשה עבודה זרה ובפוער עצמו לפעור דכוונתו לבזותו הוי מעשה עבודה זרה המחייב כיון דדרך עבודתו בכך, משא"כ בשאר עבודה זרה דפטור אם עובד מאהבה ומיראה דאין דרכו בכך ואזי אינו מעשה ע"ז ואילו כשעכו"ם מכריחו לעבוד ואל"כ יהרגנו דחל מצות קידוש ה' דיהרג ואל יעבור אזי הוי חלות שם מעשה ע"ז מחמת כוונת העכו"ם המאנסו לעבוד.
³⁹⁵ ועיין בכסף משנה פ"ג מהל' עכו"ם ה"ו שכתב בשם הריב"ש וז"ל עוד אפשר לדחוק לדעת הרמב"ם דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות משום דדמי לאנוס אף על פי שעבדה דרך עבודתה ממי שעובד ומכוין לבזות כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו ביזוי אלא שעובדיה חושבים שהעבודת כוכבים ההיא חושקת באותו ביזוי וזה טועה בזה ומכוין לבזויי ולזה כתב הרב חייב ומביא קרבן על שגגתו ור"ל שאינו מזיד ואינו בר סקילה וכרת אלא חייב חטאת בשוגג עכ"ל,
³⁹⁶ ועיין בחזון איש סנה' סימן כ"ד ס"ק ב'. ולכאורה נראה דלפי המהרש"א תוס' ס"ל שאם עובדה בביזוי הריהו חייב מיתה משום דהרי זה נחשב שקיבלו לאלוה, דאע"פ שנתכוון לביזוי מ"מ נתכוון גם לעובדה בדרך עבודתה והו"ל קבלה לאלוה ומשו"ה חייב מיתה. משא"כ כשמתכוון לביזוי בלבד הו"ל מעשה עבודה זרה מכיון שעכ"פ עובד עבודה זרה זו בדרך עבודתה אך ליכא חלות קבלת אלהות, ומשו"כ הריהו חייב רק כרת וחטאת, דמעשה עבודה זרה בלי קבלת אלהות אינו אלא לאו טפל ולא עיקר הלאו. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' עכו"ם ה"ה) שכתב וז"ל העובד עבודת כוכבים כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב, כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו עכ"ל, ובכס"מ פירש דר"ל דאם עבדו בשוגג כדי לבזותו הריהו חייב חטאת דאי במזיד מוטעה הוא ואינו חייב מיתה. ועיין בספר עבודת המלך (פ"ג מהל' עכו"ם ה"ה) שדחה את דברי הכס"מ דהרי אם הוי מזיד אזי מיירי דאתרו ביה ואמר אעפ"כ אני עושה, וא"כ ידע דאסור לעבוד בביזוי והתיר עצמו למיתה ולמה לא יתחייב מיתה. ועיין בספר תורת חיים סנה' (סד. ד"ה אף על גב דקמכוין לבזויי) שהקשה על הכס"מ וז"ל דאין סברא כלל לחלק בין שוגג למזיד, דממה נפשך אי קסבר דהפוער עצמו לפעור וקא מכווין לבזויי עבודה היא, דבזה הוא מקבלו עליו, ולכך הטועה עצמו וסבר דלאו עבודה היא חייב חטאת, אם כן אם התרו בו שלא יעשה והוא לא השגיח ועשה מיתה נמי ליחייב, ואי קסבר דהפוער עצמו לפעור וקמכוין לבזויי לאו עבודה היא ולכך לא מחייב מיתה אם התרו בו א"כ אם שגג אמאי חייב חטאת והא לא עשה כלום כיון דנתכוון לבזויי, ואף על גב דנעבד בכך מכל מקום איהו לאו לעבודה קמיכוין אלא אדרבא לבזיון ואין מביאין חטאת אלא על העלם דבר והאי לא נעלם מיניה מידי, ועוד הקשה דאי ס"ל להרמב"ם דמתניתין דוקא לענין קרבן איירי אם כן הוה ליה למיכתב "הואיל ועבודתו בכך חייב להביא קרבן על שגגתו" אבל ממש"כ הרמב"ם "הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו" משמע דתרי מילי נינהו דחייב מיתה במזיד ומביא קרבן על שגגתו. וביאר התורת חיים דבפוער עצמו לפעור אע"פ שלא נתכוון אלא לבזותו מ"מ מכיון דזוהי דרך עבודתו הרי זה נחשב כמקבלו עליו לאלוה, ואם התרו בו ועבר חייב מיתה ובשוגג חייב קרבן, משא"כ בעובד מאהבה ומיראה פטור לרבא דשאני התם שאינו מקבלו עליו לאלוה ע"י עבודתו שאינו עושה כן אלא לאהבת אדם או מיראתו, משא"כ הכא כיון דכל עבודת ע"ז דבעל פעור דרך בזיון הוא א"כ במאי דקא מיכוין לבזויי מקבלו עליו כדמשמע מעובדא דסבטא עכת"ד. ועיין במנ"ח (מצוה כ"ו אות א') דהפוער לפעור במזיד כדי לבזותו חייב מיתה, דאע"פ שלא קיבלו לאלוה התורה חייבה מיתה על עצם העבודה לעבודה זרה כדרך עבודתה.
³⁹⁷ ועיין ברמב"ם (פ"ה הלכות יסודי התורה ה"ד) וז"ל וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר עכ"ל, ומבואר דהעובד עבודה זרה מחמת שעכו"ם מאנסו פטור מעונש משום דהוי אונס, אע"פ שחל דין דיהרג ואל יעבור. וצ"ב קצת א"כ מדוע חל דין יהרג ואל יעבור בעובד ע"ז באונס, והרי לכאורה מכיון דפטור מעונש משום דהוי אונס, א"כ לכאורה יש חסרון באיסור עבודה זרה שעושה ומדוע חל חיוב דיהרג ואל יעבור. וי"ל דהחיוב יהרג ואל יעבור כשעכו"ם מאנסו לעבוד ע"ז, הוא מפאת מצות קידוש ה', דחייב לקדש ה' וליהרג ולא לעבור על איסור ע"ז אפילו באונס כדי שלא יחשוב העכו"ם שכפר בה' ועבד עבודה זרה. והחיוב של קידוש ה' כשעכו"ם מאנסו לעבוד ע"ז אינו מפאת עצם האיסור דעבודה זרה אלא משום מצות קידוש ה', וכדמשמע מהרמב"ם בספה"מ (מ"ע ט') הנ"ל.
³⁹⁸ אמנם לכאורה צ"ע דבשלמא לפי רש"י דפירש דהעובד מאהבה ומיראה היינו מיראת העכו"ם או אהבתו אזי י"ל דלא אזלינן בתר דעת העובד אלא בתר דעת העכו"ם המאנסו לעבוד ע"ז דנחשב כמעשה דעבודה זרה, אך צ"ע לפי מש"כ הרמב"ם (פרק ג מהל' עכו"ם ה"ו) וז"ל העובד עבודת כוכבים מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור עכ"ל, דמיירי דליכא עכו"ם אנס המכריחו לעבוד. ואליבא דהרמב"ם נראה דיש לחלק בין כשלבו לשמים כגון דקסבר שהוא בית הכנסת והשתחווה לו דכשלבו לשמים ליכא מעשה ע"ז כלל, משא"כ בעובד מאהבה ומיראה באופנים שהזכיר הרמב"ם דאין לבו לשמים והוי מעשה ע"ז וחייב אליבא דאביי משום דהו"ל חפצא של ע"ז, ואע"פ שאינו מקבלו עליו לאלוה, מכיון דאין לבו לשמים משו"ה הו"ל מעשה ע"ז וחייב.
³⁹⁹ אך אליבא דתוס' לקמן (דף סד. ד"ה אע"ג) אין קושיא דס"ל דאי לא קמכוון אלא לבזותו לאביי נמי פטור דאין בזה מעשה עבודה זרה כלל, דה"ה בלבו לשמים דאין בזה מעשה ע"ז כלל. וי"ל דרש"י ס"ל כתוס'. א"נ י"ל דלבו לשמים שאני שמפקיע כל חלות שם מעשה עבודה זרה דאינו עובד אלא לשם ה', וכמש"כ רש"י וז"ל שהרי אף המשתחווה לביהכ"נ לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עליה עכ"ל. ועוד י"ל דשאני השתחואה דהמעשה נקבע ע"י כוונתו, ואי מתכוון לשמים לא הוי מעשה ע"ז כלל, משא"כ בפוער לפעור כדי לבזותו דמכיון דקא עביד מעשה עבודה זרה כדרך עבודתה הו"ל מעשה עבודה זרה וחייב מיתה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.