סנהדרין פח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פח - א

נאמרה "קרחת וגבחת" באדם, ונאמרה "קרחת וגבחת" בבגדים ואנו לומדים בגזירה שוה מה להלן באדם פרח בכולו טהור, אף כאן בבגדים פרח בכולו טהור.

ורבנן חולקים על רבי יונתן בן אבטולמוס, שבנגעי בגדים אפילו פרח בכולו טמא.

ואם יכניס אדם בגד כזה שהנגע פרח בכולו, למקדש, או שהוא יגע בבגד הזה ויכנס למקדש, הרי שלפי רבנן הוא חייב כרת, ולפי רבי יונתן בן אבטולמוס הוא פטור מכרת.

"דברי" - אלו הערכין והחרמים והקדישות.

הערכין יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן -

דתניא: המעריך פחות מבן חדש שאמר על תינוק פחות מבן חדש "ערכו עלי". והרי בפרשת ערכין שבתורה נאמר שרק מבן חדש ומעלה יש לו "ערך" שהמעריך צריך ליתן כפי הקצוב שם בפרשה -

רבי מאיר אומר: נותן דמיו המעריך צריך לתת להקדש כפי השווי של התינוק אילו היה נמכר בשוק לעבד.

וחכמים אומרים: לא אמר כלום ואינו חייב ליתן כלום. ^[91]

ויש במחלוקת זו נפקא מינה לענין איסור כרת, באופן שהגזבר בא ומשכן את אותו אדם שנדר בצורה כזאת, שלפי רבי מאיר המשכון הוא הקדש ואי אפשר לקדש בו את האשה, ולפי רבנן המשכון נשאר ברשות הבעלים ויכול לקדש בו את האשה, נמצא שהמחלוקת הזו נוגעת לענין איסור אשת איש.

ועוד יש נפקא מינה, שלפי רבי מאיר שהמשכון הוא הקדש, אם יהנה ממנו אדם הוא יתחייב להביא קרבן אשם מעילות, ואם יאכל מאותו אשם אדם טמא הוא יתחייב כרת, ואילו לפי רבנן שהמשכון אינו הקדש ומותר ליהנות ממנו, אם כן אותו אשם הוא חולין, ואין חיוב כרת על אותו אדם שאכל ממנו כשהוא טמא.

החרמים יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן -

דתנן במסכת ערכין [כח ב]: רבי יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים שאמר על דבר מנכסיו "הרי זה חרם" ולא פירש אם לבדק הבית אם לכהנים - ניתנים לבדק הבית, שנאמר [ויקרא כז כח] "כל חרם קדש קדשים הוא לה"'.

וחכמים אומרים: סתם חרמים ינתנו לכהן, שנאמר במי שהקדיש את שדה אחוזתו [שם כא] "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" משמע שסתם חרמים הם לכהן.

אם כן שסתם חרמים לכהן מה תלמוד לומר "כל חרם קדש קדשים הוא לה"' שמזה משמע שסתם חרם הוא הקדש?

ללמד שהחרם הניתן לכהנים חל על קרבנות שהם קדשי קדשים, ועל קרבנות שהם קדשים קלים. ^[92]

ולפי רבי יהודה בן בתירא, הרי שאותו דבר שהוחרם בסתם הוא הקדש לבדק הבית והנהנה ממנו חייב בקרבן אשם מעילות, ואילו לפי חכמים שהוא ניתן לכהנים, הרי שאין בו קדושה ואין חיוב אשם על הנהנה ממנו. והרי הדבר נוגע לאיסור כרת כפי שנתבאר לעיל.

הקדשות יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי אליעזר בן יעקב ורבנן -

דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אפילו צינורא מזלג קטן שטווין בו זהב של הקדש צריכה עשרה בני אדם שמאים שיעריכו את שוויה כדי לפדותה מן ההקדש.

ורבנן חולקים עליו שדי בשלשה שמאים בלבד כדי לפדות מטלטלין מן ההקדש.

ואם פדו חפץ של הקדש בשלשה שמאים בלבד, הרי שלפי רבי אליעזר בן יעקב החפץ נשאר הקדש, ואילו לפי רבנן הוא יצא לחולין. ואם כן הדבר נוגע לאיסור כרת באופן שיהנו מהחפץ הזה ויביאו עליו אשם מעילות.

"ריבות" - זה השקאת סוטה ועריפת העגלה וטהרת מצורע.

השקאת סוטה יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע -

דתנן בתחילת מסכת סוטה: המקנא לאשתו מי שמתרה באשתו שלא תתייחד עם איש פלוני -

רבי אליעזר אומר: מקנא על פי שנים ההתראה צריכה להיות בפני שני עדים, ואם לא קינא לה בפני שני עדים היא אינה נאסרת עליו אף אם הסתתרה עם פלוני, וגם אינו יכול להשקותה את המים המאררים.

אך ומשקה על פי עד אחד כדי להשקותה את המים המאררים די בעד אחד שיעיד שהיא הסתתרה עם פלוני או על פי עצמו שהבעל עצמו בא ואומר שראה שהסתתרה עם פלוני לאחר שהתרה בה, אף בכך די לאוסרה עליו עד שתשתה את המים המאררים.

רבי יהושע אומר: מקנא על פי שנים ומשקה על פי שנים שגם הסתירה צריכה להיות על פי שני עדים שיעידו שהסתתרה עם פלוני, ואם לאו הוא אינו יכול להשקותה ואינה נאסרת עליו על ידי הסתירה.

ואשה זו שיש רק עד אחד שהסתתרה עם פלוני, הרי שלדברי רבי אליעזר היא אסורה על בעלה כל עוד שהיא אינה שותה את המים המאררים לברר אם נטמאה אם לאו.

ואם היא אינה רוצה לשתות, בעלה חייב לגרש אותה מבלי לשלם לה את כתובתה.

ואילו לדברי רבי יהושע היא מותרת לבעלה, ואם הוא רוצה לגרשה הוא חייב ליתן לה את כתובתה.

וכאשר האשה הזאת תמכור את כתובתה לאדם אחר, והוא יתפוס את ממונו של הבעל כתשלום על הכתובה, הרי שלפי רבי אליעזר הממון שבידו הוא גזל והאשה שיקדש בממון הזה אינה מקודשת, ואילו לפי רבי יהושע הממון שייך לו והאשה מקודשת.

נמצא שמחלוקת זו נוגעת לאיסור אשת איש שעונשו כרת.

עריפת עגלה יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא -

דתנן [שם מה ב]: מאין מאיזה מקום בגופו של החלל שנמצא בשדה היו מודדין את המרחק ממנו לערים שמסביב, כדי לידע מי מהם הכי קרובה שחייבת להביא עגלה ערופה?

רבי אליעזר אומר: מטיבורו של החלל.

רבי עקיבא אומר: מחוטמו. ^[93]

רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל דהיינו מצוארו כמו שנאמר [יחזקאל כא לד] "לתת אותך אל צוארי חללי הרשעים". ומכאן שסתם חלל הוא מן הצואר. ולכן מודדים משם שהרי נאמר בפרשת עגלה ערופה "העיר הקרובה אל החלל".

והרי עגלה ערופה אסורה בהנאה והמקדש אשה בעגלה ערופה אינה מקודשת.

נמצא שמחלוקת נוגעת לאיסור אשת איש, באופן שעיר אחת היתה קרובה לטיבורו של החלל והשניה היתה קרובה לחוטמו, ושתיהן הביאו כל אחת עגלה ערופה. והרי רק אחת מהעגלות דינה כעגלה ערופה שאסורה בהנאה ואילו השניה היא חולין גמור ומותרת בהנאה. ואם יקדש אדם אשה באחת מן העגלות, דינה של אשה זו תלוי במחלוקת של מדידת עגלה ערופה, שלפי התנא הזה היא מקודשת ולפי התנא השני היא אינה מקודשת.

טהרת מצורע יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן -

דתנן במסכת נגעים [יד ט]: אם אין לו למצורע בהן יד ימנית, או בהן רגל ימנית, או אוזן ימנית ליתן עליהם מן הדם ומן השמן של קרבנותיו, הרי אין לו למצורע זה טהרה עולמית.

רבי אליעזר אומר: נותן לו את הדם ואת השמן על מקומו של הבהן והאוזן הימנית ויוצא בכך ידי חובתו.

רבי שמעון אומר: נותן על בהן ואוזן של שמאל, ויוצא. ^[94]

וכל עוד שלא נתכפר המצורע כדין, הוא נשאר בטומאתו, ואסור לו ליכנס למקדש ולאכול בקדשים.

נמצא שמחלוקת זו נוגעת לאיסור כרת של טומאת המקדש.

"בשעריך" - זה לקט שכחה פיאה.

לקט אפשר שיחלוקו בהא דתנן במסכת פאה [ו ה]: שני שבלין שנשרו בשעת הקצירה יש עליהם דין לקט והם לעניים. אבל אם נשרו שלשה שבלין אינן לקט אלא הם שייכים לבעל הבית.

[ותיכף תביא הגמרא את דברי בית שמאי החולקים על כך].

שכחה אפשר שיחלוקו בהמשך המשנה: שני עומרין שנשכחו בשדה יש להם דין שכחה ושייכים לעניים. שלשה עומרין שנשכחו אינן שכחה אלא שייכים לבעל הבית.

ועל כולן על כל אלו השנויים במשנה [שם במסכת פאה יש במשנה עוד אופנים שלדברי התנא קמא רק שנים לעניים ולא שלשה] בית שמאי אומרים: שאפילו שלש הם לעניים ורק ארבע לבעל הבית.

ואם לקט העני שלשה מהלקט או מהשכחה ובא בעל הבית ונטלן ממנו, ^[95] לפי התנא קמא הרי זה ממון של בעל הבית ואם יקדש בו את האשה היא תהא מקודשת, ואילו לפי בית שמאי הוא גזל ביד בעל הבית והאשה אינה מקודשת.

פיאה אפשר שיחלוקו בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן -

דתניא: מצות פיאה להפריש מן הקמה בעוד השבלין עומדות בשדה שלא נקצרו, כמו שנאמר "לא תכלה פאת שדך לקצור" משמע אלא השאר לעניים שהם יקצרו את הפאה.

לא הפריש מן הקמה, יפריש פאה מן העומרין מאגודות השבלין הקצורות.

לא הפריש מן העומרין, יפריש מן הכרי מערימת החטים, עד שלא מירחו כל עוד שלא החליק את הערימה, שזהו גמר מלאכתו לענין חיוב מעשר, ועד אז הוא יכול לתת לעני את הפאה מבלי שיצטרך לעשר אותה תחילה.

אבל אם כבר מירחו חל על הכרי חיוב הפרשת מעשרות, ולכן מעשר הוא צריך להפריש קודם את כל המעשרות ^[96] מהכרי, ורק אחר כך נותן לו לעני את הפאה, כדי שלא יפסיד העני מכך שהוא איחר לתת לו את הפאה עד שנתחייבה במעשר, שאילו היה נותן לו קודם המירוח, לא היה העני צריך לעשר את הפאה, משום שפאה פטורה מן המעשר, ועתה שכבר נתחייבה במעשר ביד בעל הבית, גם העני יצטרך לעשר אותה. ^[97] ואם לא הפריש מן הכרי אלא הוא טחן את החטים ועשה מהקמח עיסה, הוא פטור מלהפריש ממנה פאה לפי שהוא קנה אותה בשינוי.

משום רבי ישמעאל אמרו: אף אם לא הפריש פאה עד שעשה מן החטים עיסה, מפריש את הפאה מן העיסה כי שינוי אינו קונה, והחטים הם עדיין של העניים גם אחרי שנשתנו ונעשו עיסה.

ואם בא העני ולקח לבד מהעיסה, פאה, הרי שלפי תנא קמא הוא גזל בידו ואם יקדש בה את האשה היא לא תהא מקודשת, ואילו לפי רבי ישמעאל היא תהא מקודשת.

שנינו במשנה: שלשה בתי דינין היו שם.

אמר רב כהנא: הוא אומר אם הזקן ממרא אומר שמה שהוא מורה להלכה הוא מפי השמועה שכך קיבל מפי רבותיו, והן אומרין: מפי השמועה הבית דין הגדול אומרים שהם קיבלו מפי רבותיהם להיפך, אינו נהרג.

וכמו כן כאשר הוא אומר: כך הוא בעיני שכך נראה לי הדין, ולא שקיבלתי מפי רבותי, והן אומרין: כך הוא בעינינו שלנו נראה שהדין הוא אחרת, אינו נהרג.

וכל שכן כשהוא אומר: מפי השמועה, והן אומרין: כך הוא בעינינו, שאינו נהרג.

עד שיאמר הזקן ממרא: כך הוא בעיני, והן אומרין: מפי השמועה. ^[98]

תדע שכך הוא שהרי לא הרגו את עקביא בן מהללאל שנחלק על החכמים שבלשכת הגזית בכמה דברים, ועל כרחך הטעם, מפני שהוא אמר שקיבל כך מרבותיו. ^[99]

ורבי אלעזר אומר: אפילו הוא אומר: מפי השמועה, והן אומרין: כך הוא בעינינו הוא נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל!

ואם תאמר: מפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל?

מפני שלא הורה הלכה למעשה בניגוד לדעת החכמים.

תנן במשנתנו ראיה נגד רב כהנא: ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי.

מאי לאו האם לא מדובר דהוא אמר: מפי השמועה, והן אומרין: כך הוא בעינינו ^[100] ובכל זאת הוא נעשה זקן ממרא, וקשיא לרב כהנא?

ומתרצת הגמרא: לא! אלא מדובר שהוא אומר: כך הוא בעיני, והן אומרין: מפי השמועה.

תא שמע קושיא לרב כהנא: דאמר רבי יאשיה: שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים:

א. בעל שמחל על קינויו שנתן לאשתו רשות להסתתר עם אותו אדם שהתרה בה שלא תסתתר עמו קינויו מחול וגם אם תסתתר עם פלוני אינה נאסרת עליו.

הערות

^[91] הגמרא בערכין [ה א] מבארת את מחלוקתם, שרבי מאיר סובר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, והרי הוא יודע שאין "ערך" לפחות מבן חדש, ובודאי התכוין בנדרו "לשם דמים". ורבנן סוברים שאדם מוציא דבריו לבטלה.

^[92] המשנה ממשיכה שם לפרש שאין החרם חל ממש על הקרבנות שינתנו הם עצמם לכהן אלא שהוא צריך לתת לכהן את שווי הבהמה אם הקרבן היה נדר, ואם היה נדבה הוא צריך לתת רק כפי טובת הנאה שיש לו בה. ראה שם הביאור בזה.

^[93] הגמרא בסוטה מבארת טעם פלוגתתם, שרבי אליעזר סובר שעיקר חיותו של האדם הוא בטבורו, ואילו רבי עקיבא סובר שעיקר חיותו הוא בחוטמו.

^[94] הגמרא מבארת לעיל [מה ב] את מחלוקתם, שלפי התנא קמא בעינן "קרא כדכתיב" שצריך לקיים את דין התורה דוקא כפי שכתוב, ואילו התנאים האחרונים סוברים שכאשר אי אפשר לקיים את ה"קרא כדכתיב" הוא אינו מעכב.

^[95] רש"י. ולא רצה לפרש כפשוטו שהעני עצמו קידש את האשה, כמו להלן בפיאה שהפריש מהעיסה. שאם כן צריך לומר שהזקן ממרא מקל כבית הלל שאינה מקודשת ובית דין הגדול סובר כבית שמאי שהיא מקודשת, והרי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. מהרש"א.

^[96] ולא הזכיר תרומה, משום שהוא דבר מועט וקל לתרום לכן לא חשש להזכירו. ועוד משום שרגילים להפרישה מיד בגורן. תוס' ד"ה מרחו כאן ובבבא קמא [צד א].

^[97] ולא שייך לומר "יש ברירה" והוברר למפרע שהפיאה לא היתה חייבת במעשר, משום שכל זמן שלא הפריש את הפיאה ולא בירר אותה היה הכל שלו ונתחייב הכל במעשר, ושוב לא יפטר. תוס' ד"ה מירחו.

^[98] בערוך לנר הקשה: הרי בברייתא נאמר "דבר זו הלכה" דהיינו שחולקין בהלכה למשה מסיני, ואיך שייך לחלוק בהלכה למשה מסיני אם לאו מפי השמועה? ותירץ על פי דעת תוס' שרבי יהודה חולק על כל הדרשות של הברייתא [ראה הערה 110], ואם כן אפשר שרב כהנא סבר כרבי יהודה.

^[99] במסכת עדיות [ה ו] מובא שחלק על החכמים בארבעה דברים. ובשעת מיתתו אמר לבנו: בני חזור בך מאותם הדברים. אמר לו בנו: ולמה לא חזרת בך אתה? אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים ואתה שמעת רק ממני שאני יחיד.

^[100] הגמרא סברה שכיון שהוא מקדים את דבריו לפני דברי הבית דין שהוא אומר "כך דרשתי וכך דרשו חבירי" על כרחך משום שהוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו, ולפי שקבלתו קדמה בזמן לכן הקדים את דעתו. ודוחה הגמרא שאף על פי שהוא אומר כך הוא בעיני והם אומרים מפי השמועה הוא מקדים את דעתו, משום שכוונתו לומר שכך דרשתי מדעתי מכבר ועכשיו שמעתי שחברי לא דרשו כן מפי השמועה. ערוך לנר. וראה תורת חיים.

לפריחה של נגע צרעת בבגדים שהיא טהורה, שאם פרח הנגע ונתמלא כל הבגד בצרעת שהוא טהור, כשם שהדין בנגעי אדם?

— נאמרה קרחת וגבחת בנגע האדם ("וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע". ויקרא יג, מב), ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים ("וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע... פחתת היא בקרחתו או בגבחתו". ויקרא יג, נה). מה להלן באדם — אם פרח הנגע בכולו טהור, אף כאן בבגדים — אם פרח בכולו טהור. וחכמים שאינם סבורים כן, אומרים שבגד זה הריהו טמא, והנוגע בו ונכנס למקדש חייב כרת.

"דברי" — אלו הערכין והחרמים והקדישות. ונבאר אף באלו מחלוקת שיש בה צד כרת. הערכין — בפלוגתא [במחלוקת] של ר' מאיר ורבנן [וחכמים], דתנן [שכן שנינו במשנה]: המעריך ילד פחות מבן חדש שלא נאמר בתורה כל ערך לו, ר' מאיר אומר: נותן דמיו, שוודאי נתכוון אותו אדם לא לערך, אלא לנדור כפי שוויו של תינוק זה. וחכמים אומרים: לא אמר כלום. ומתוך השאלה האם כסף זה יש בו קדושה, נובעים כמה הבדלים (לענייני קידושין ועוד) העשויים להביא לידי כרת.

החרמים — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' יהודה בן בתירה ורבנן [וחכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יהודה בן בתירה אומר: סתם חרמים אם אמר אדם על חפץ "חרם הוא" — הרי הם כהקדש, והם לצורך בדק הבית של המקדש, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה' "(ויקרא כז, כח).

וחכמים אומרים: סתם חרמים לכהן, כלומר, אין בהם קדושה אלא הם ניתנים לכהנים, שנאמר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (ויקרא כא), הרי ששדה החרם נחלת הכהן הוא. אם כן מה תלמוד לומר "קדש קדשים הוא לה' "? — ללמד שהחרם חל גם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, שאף דבר שיש בו קדושה יכול להחרימו וצריך לתת את ערכו להקדש. וממחלוקת זו אם החרם הוא קודש או חול, יש הבדל לענין שימוש בו לצרכים שונים, ולענין קידושין יש כאן צד כרת.

הקדשות — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר בן יעקב ורבנן [וחכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' אליעזר בן יעקב אומר: אפילו צינורא (כעין מזלג קטן) של הקדש צריכה בית דין של עשרה בני אדם כדי לפדותה, וחכמים סבורים שדי בשלושה. שלדעת ר' אליעזר בן יעקב אם פדו אותה רק שלושה הריהי עדיין קודש, ויש הבדל לדין מעילה ולאפשרות השימוש בצינורא.

"ריבת" — זה השקאת סוטה, ועריפת העגלה, וטהרת מצורע. השקאת סוטה — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר ור' יהושע. דתנן [שכן שנינו במשנה]: המקנא לאשתו, כלומר, הבעל המזהיר את אשתו שלא תהא במקום סתר עם גבר מסויים, ר' אליעזר אומר: מקנא ומזהיר אותה על פי שנים (בפני שני עדים), ומשקה, כלומר, מביא אותה למקדש להשקותה מי סוטה אם נסתרה עם אותו אדם על פי עד אחד או על פי עצמו.

ר' יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים, ומשקה אותה על פי שנים. ומכאן נובע הבדל לענין כתובתה אם מגיע לה כתובתה או לא (שסוטה שלא נבדקה אינה מקבלת כתובה), ולענין השימוש בממון כתובתה, ואם הוא נחשב כגזל.

עריפת עגלה — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר ור' עקיבא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מאין היו מודדין מן החלל לעיר הקרובה? ר' אליעזר אומר: מטיבורו של המת, ר' עקיבא אומר: מחוטמו. ר' אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה בו חלל כרגיל, מצוארו, ולדעת כל חכם אם מדדו ממקום שאינו מתאים אין העגלה מתקדשת, והיא חולין ואפשר לקדש בה אשה, ויש גם כאן צד כרת.

לגבי טהרת מצורע — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' שמעון וחכמים, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצורע שאין לו בהן יד, או בהן רגל, או אוזן ימנית שאמרה התורה שיש לתת עליהם דם ושמן כדי לטהר את המצורע — אין לו טהרה עולמית. ר' אליעזר אומר: נותן לו על מקומו, על המקום בו היו חלקים אלה בגופו, ויוצא. ר' שמעון אומר: נותן על של שמאל ויוצא. ובקביעה אם מצורע זה נטהר תלוי היתרו להכנס למקדש, ואם נכנס — אם חייב כרת משום טומאה.

"בשעריך" — זה לקט שכחה ופיאה. כיצד? לקט — דתנן [שכן שנינו במשנה]: שני שבלין שלא נקצרו עם האלומה ומצאן עני בשדה — הריהן לקט, ומותר לקחתן, שלשה שיבלים — אינן לקט ויחזור בעל הבית ויקחן, אם ירצה. ובדין שכחה — שני עומרין שנשארו בשדה הם בגדר שכחה, ושייכים לעניים, שלשה עומרים ויותר — אינן שכחה, ושייכים לבעל הבית.

ועל כולן בית שמאי אומרים: שלש לעני וארבע לבעל הבית. ולפי זה אם לקח העני שבולת שלישית או עומר שלישי הריהו לדעת בית הלל גזלן, ואינו יכול לקדש בו את האשה.

פיאה — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' ישמעאל ורבנן [וחכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצות פיאה האמורה בתורה לתת את פאת שדהו לעניים היא להפריש את הפיאה מן הקמה. ואם לא הפריש מן הקמה — יפריש שיעור פאה (אחד משישים בערך) מן העומרין. לא הפריש מן העומרין — יפריש מן הכרי עד שלא מירחו (שלא סידרו בערימה חלקה וישרה כראוי). ואם מירחו — נתחייבה כבר תבואה זו במעשר, ואז מעשר כראוי ונותן לו לעני כדי שיעור פיאה.

משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העיסה כשיעור פיאה, וחכמים אומרים שלאחר טחינה שוב אין חיוב פיאה בקמח. וכשלקח העני מן העיסה מחלוקת אם נחשבת היא כרכושו הראוי לקדש בו, או לא.

א שנינו במשנה שהיו בירושלים שלשה בתי דינין, וכיצד היה עושה בית הדין שבפניו בא הזקן הממרא. אמר רב כהנא: אם הוא הזקן הממרא אומר מפי השמועה, כלומר, כך שמעתי ולמדתי מפי רבותי, והן בית הדין אומרין מפי השמועה, שכך קיבלו הם מפי רבותיהם — אינו נהרג, שיש לו על מה לסמוך.

הוא אומר: "כך הוא בעיני", שאין לו מסורת, אבל כך נראה בעיניו, והן אומרין: "כך הוא בעינינו" — אינו נהרג. וכל שכן אם הוא אומר מפי השמועה, והן אומרין: "כך הוא בעינינו" — ודאי אינו נהרג. עד שיאמר הוא: "כך הוא בעיני", והן אומרים: מפי השמועה קיבלנו היפך דבריך. שאם הוא בא ורוצה על ידי סברתו לחלוק על מסורת הקבלה הריהו נידון למיתה. תדע, ראיה לדבר, שהרי לא הרגו את עקביא בן מהללאל אף שחלק על כל חכמי דורו, וזאת משום שאמר מפי השמועה.

ור' אלעזר אומר: אפילו הוא אומר מפי השמועה, והן אומרין "כך הוא בעינינו" — נהרג, וטעם הדבר הוא — כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ותיפסק הלכה אחת לכל העם. ואם תאמר: מפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל? — מפני שלא הורה הלכה למעשה, ורק טען לאמיתות שיטתו, ודבר זה מותר תמיד.

תנן [שנינו במשנתנו] שאומר הזקן הממרא: כך דרשתי וכך דרשו רוב חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי". מאי לאו [האם לא] כולל הדבר שהוא אומר מפי השמועה, והם אומרין "כך הוא בעינינו"! ודוחים: לא, יש לפרש כך: שהוא אומר "כך הוא בעיני", והם אומרים מפי השמועה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שאמר ר' יאשיה: שלשה דברים סח לי זעירא שהיה מאנשי ירושלים: בעל שמחל על קינויו, שלאחר שקינא לאשתו שלא תסתר חזר ואמר שהוא מוחל לה — קינויו מחול, ואם נסתרה אינו צריך להשקותה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with regard to a case where there is a spread of leprosy in garments that culminates with the garment’s being completely covered with leprous marks that the garment is pure, just as it is with regard to leprosy of a person?

Karaḥat and gabbaḥat are stated with regard to leprosy of a person (see Leviticus 13:42), in the sense of baldness on the back of one’s head and forehead, and karaḥat and gabbaḥat are stated with regard to leprosy of garments (see Leviticus 13:55), in the sense of the newer and the older sections of the garment. Just as there, with regard to leprosy of a person, if the leprosy spread to his entire body he is pure, so too here, with regard to leprosy of garments, if the leprosy spread to the entire garment it is pure. The Rabbis disagree and hold that even if the leprosy spreads, the garment remains impure. Therefore, if one touches the garment throughout which the leprosy spread and enters the Temple, according to the Rabbis, he is liable to receive karet, while according to Rabbi Yonatan ben Avtolemos, he is not liable.

“Matters of”; these are the valuations, and the dedications, and the consecrations. The Gemara elaborates: In the case of valuations, the dispute concerning such a prohibition is with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Meir and the Rabbis, as we learned in a baraita: In the case of one who valuates a child less than one month old, for whom the Torah does not specify a value, Rabbi Meir says: He gives the monetary value of the child, as it is apparent that his intent was to give a donation, not a valuation. And the Rabbis say: He did not say anything. If the money is consecrated and one betrothed a woman with it, she is not betrothed, and one who engages in intercourse with her is liable to receive karet.

In the case of dedications, the dispute concerning such a prohibition is with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Yehuda ben Beteira and the Rabbis, as we learned in a mishna (Arakhin 28b): Rabbi Yehuda ben Beteira says: Dedications dedicated without specification of their purpose are designated for Temple maintenance, as it is stated: “Every dedicated item is most sacred unto the Lord” (Leviticus 27:28).

And the Rabbis say: Dedications dedicated without specification of their purpose are designated for the priest, as it is stated with regard to one who consecrated a field and did not redeem it: “As a field dedicated; to the priest shall be its possession” (Leviticus 27:21). If so, why must the verse state: “Every dedicated item is most sacred unto the Lord”? It is to teach that dedication takes effect on offerings of the most sacred order and offerings of lesser sanctity. According to the Rabbis, the property is not consecrated, and if a woman is betrothed with that property, the betrothal takes effect, and one who engages in intercourse with her is liable to receive karet. According to Rabbi Yehuda ben Beteira, the property is consecrated and he is not liable.

In the case of consecrations, the dispute concerning such a prohibition is with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Eliezer ben Ya’akov and the Rabbis, as it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Even a small fork that is consecrated property requires a court consisting of ten people in order to redeem it. The Rabbis say: A court of three judges is sufficient. According to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, if it is redeemed before a court of three, the property remains consecrated. According to the Rabbis, the property is not consecrated, and if a woman is betrothed with that property, the betrothal takes effect, and one who engages in intercourse with her is liable to receive karet. According to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, the property is consecrated and he is not liable.

“Disputes”; this is the giving of the bitter waters to a sota to drink, and the heifer whose neck is broken, and the purification of a leper. In the case of giving the bitter waters to a sota to drink, the dispute concerning such a prohibition is with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua, as we learned in a mishna (Sota 2a): With regard to one who issues a warning to his wife not to seclude herself with a particular man, Rabbi Eliezer says: He issues a warning to her based on the presence of two witnesses; only then is the warning effective. And the husband gives her the bitter waters based on the testimony of one witness who saw the seclusion, or even based on his own testimony.

Rabbi Yehoshua says: He both issues a warning to her based on the presence of two witnesses and gives her the bitter waters to drink based on the testimony of two witnesses to the seclusion. If the seclusion took place in the presence of one witness, according to Rabbi Eliezer, she is a sota and not entitled to receive payment of her marriage contract. According to Rabbi Yehoshua, she is not a sota and she is entitled to receive payment of her marriage contract. The difference is whether the money of her marriage contract is hers. According to Rabbi Eliezer, if she gave that money to another who betrothed a woman with it, it is a betrothal with stolen property and the woman is not betrothed. According to Rabbi Yehoshua, the betrothal would not take effect.

In the case of the heifer whose neck is broken, the dispute concerning such a prohibition is with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva, as we learned in a mishna (Sota 45b): From where on the body of the murder victim would they measure the distance to determine which city is closest? Rabbi Eliezer says: From his navel. Rabbi Akiva says: From his nose. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: From the place where he became a slain person, which is from his neck. According to all of these tanna’im, if the corpse was measured from a place on the body other than the place prescribed, the heifer is not consecrated for its purpose. According to Rabbi Akiva, if the measurement was taken from his navel, the heifer is not consecrated for its purpose, while according to Rabbi Eliezer, it is consecrated for its purpose. This has clear ramifications with regard to a situation in which one attempts to betroth a woman with that heifer.

In the case of the purification of a leper, the dispute concern-ing such a prohibition is with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Shimon and the Rabbis, as we learned in a mishna (Nega’im 14:9): If a leper does not have a thumb, or a big toe, or a right ear upon which the Torah says that blood and oil must be placed as part of the purification process for a leper, he has no possibility of purification forever. Rabbi Eliezer says: The priest places the blood and oil for him on its place, i.e., where those body parts would have been if they were intact, and he fulfills his obligation. Rabbi Shimon says: The priest places the blood and oil on his left thumb, toe, and ear, and he fulfills his obligation. Both Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon maintain that it is possible to purify such a leper, who would then not be liable to be punished with karet if he were to enter the Temple. The Rabbis, who maintain that such a leper has no possibility of purification, hold that if he enters the Temple he is liable to be punished with karet.

“In your gates”; this is gleanings, forgotten sheaves, and produce in the corner of the field [pe’a]. In the case of gleanings, the dispute concerning such a prohibition is as we learned in a mishna (Pe’a 6:5): Two stalks that were not cut with the sheaves and are then found in a field by a poor person are gleanings and belong to the poor person. Three stalks are not gleanings and the owner of the field can take them, if he chooses. In the case of forgotten sheaves, the same mishna teaches that if he forgot two sheaves, they are forgotten sheaves and belong to the poor, whereas three or more bundles are not forgotten sheaves and belong to the owner of the field.

And with regard to all of them, Beit Shammai say: If there are three, it belongs to the poor person, and if there are four, it belongs to the owner. According to Beit Hillel, if a poor person took three stalks or sheaves, they do not belong to him, and if he betrothed a woman with them, the betrothal does not take effect. According to Beit Shammai, she is betrothed.

In the case of pe’a, the dispute concerning such a prohibition is with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Yishmael and the Rabbis, as we learned in a baraita: The mitzva of pe’a is to designate it from the standing grain still growing from the ground. If he did not designate it from the standing grain, but reaped the entire field, he designates a portion from the sheaves as pe’a. If he did not designate it from the sheaves, he designates it from the pile where one places the kernels after threshing, before he smooths the pile, at which point the produce is considered grain from which one is obligated to take terumot and tithes. If he already smoothed the pile before designating the pe’a, he tithes the grain in the pile and then gives the pe’a to the poor. If he ground the kernels into flour, he no longer designates pe’a.

In the name of Rabbi Yishmael they said: One designates pe’a even from the dough. If a poor person takes pe’a from the dough and betroths a woman with the dough, according to the Rabbis the betrothal does not take effect, while according to Rabbi Yishmael, she is betrothed.

§ The mishna teaches: There were three courts there in Jerusalem. The mishna then details the procedure followed when a rebellious elder appeared before these courts. Rav Kahana says: If the rebellious elder says his ruling on the basis of the tradition he received from his teacher, and the members of the court say their ruling on the basis of the tradition they received from their teachers, the rebellious elder is not executed, because there is a legitimate basis for his ruling.

If the rebellious elder says: This is the correct understanding in my eyes, and does not claim that his ruling is based on tradition, and the members of the court say: This is the correct understanding in our eyes, he is not executed. And all the more so if he says his ruling on the basis of the tradition, and the members of the court say: This is the correct understanding in our eyes, he is not executed. He is not executed unless he flouts tradition on the basis of his understanding and says: This is the correct understanding in my eyes, and the members of the court say their ruling on the basis of the tradition. Know that this is so, as Akavya ben Mahalalel was not executed despite the fact that he ruled contrary to the consensus ruling of his contemporaries, because he based his ruling on a tradition that he received.

And Rabbi Elazar says: Even if the rebellious elder says his ruling on the basis of the tradition, and the members of the court say: This is the correct understanding in our eyes, he is executed, so that discord will not proliferate among Israel and to ensure that there will be a standard halakhic ruling. And if you say: For what reason was Akavya ben Mahalalel not executed? It is due to the fact that he did not issue his ruling as practical halakha; he merely claimed that his understanding was correct in theory, which is always permitted.

We learned in the mishna that the rebellious elder says: This is what I interpreted and that is what my colleagues interpreted; this is what I taught and that is what my colleagues taught. The Gemara asks: What, is it not including a case where he says his ruling on the basis of the tradition, and the members of the court say: This is the correct understanding in our eyes? The Gemara rejects this: No, the reference is to a case where he says: This is the correct understanding in my eyes, and the members of the court say their ruling on the basis of the tradition.

Come and hear proof from that which Rabbi Yoshiya says: There are three matters that Zeira, one of the residents of Jerusalem, said to me: The first is that in the case of a husband who, after warning his wife not to enter into seclusion with a certain man, retracted his warning, his warning is retracted, and if she enters into seclusion with that man, she is not rendered forbidden to her husband.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המעריך פחות מבן חדש או בן חדש מצומצם כגון שהיה בן שלשים יום מצומצמים ואמר ערכו עלי אין זה כלום והרי זה כמעריך את הכלי שאינו נותן כלום שאין ערך לכלי ולא לבן חודש ואינו נותן אפילו דמיו חלק הזקן עליה לומר שנותן דמים ומשכנו הגזבר הרי זה גזל בידו לענין קדושין וכענין חברותיה:

סתם הקדשות לבדק הבית אבל סתם חרמים כגון שאמר דבר זה יהא חרם ולא אמר לשמים הרי הוא לכהנים שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה ואין בהם מעילה והוא שאמר גם כן כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו א"כ למה נאמר קדש קדשים הוא לי"י שחל על קדשי קדשים כבקדשים קלים והוא ששנינו מחרים אדם את קדשיו אם נדר שהוא חייב באחריותו נותן דמיהם אם החרים סתם לכהנים ואם לשמים לבדק הבית והבהמה תקרב למה שהיא ואם נדבה נותן טובת הנאה שבה כלומר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה אע"פ שאינו צריך לה ונותן כאותו שיעור לכהנים בסתם ולבדק הבית במפרש חלק הזקן על זו אם לכהן אם לבדק הבית הרי יש בה שיכות אצל זדון כרת ושגגת חטאת על הדרך האמור בחברותיה:

ההקדשות כבר ביארנו בפרק ראשון שנפדין בשלשה ושלא כדברי האומר שאפילו מזלג קטן של הקדש צריך עשרה בני אדם חלק בה הזקן אם להקל אם להחמיר הרי אתה מפרש בה זדון כרת ושגגת חטאת על הדרך האמור בחברותיה:

המקנא לאשתו ר"ל שאמר לה אל תסתתרי עם איש פלוני צריך לקנא על פי שנים ואם נסתתרה אח"כ ושהתה כדי שעור טומאה אסורה עליו עד שתשתה ומ"מ אינו יכול להשקותה אא"כ באו שני עדים על הסתירה אבל על פי עצמו ר"ל שהוא בעצמו ראה שנסתרה אחר קנויו יוציא ויתן כתובה ואם לא ראה הוא אלא שהעיד לו אחד בכך אם הוא אדם כשר עד שדעתו סומכת עליו כבשנים יוציא ויתן כתובה ואם לאו הרי אשתו מותרת לו חלק הזקן לומר שמשקה על פי עצמו או על פי אחד ולא רצתה לשתות אף הוא צריך לומר לשיטתו שאין לה כתובה ואם מכרה כתובתה ותפש זה הלוקח ממונו של זה בכדי כתובתה וקדש הרי נמצא בקדושיו זדון כרת ושגגת חטאת על הדרך שביארנו או כלך לדרך אחרת שאם צריכה לשתות ומת אסורה ליבמה ואם לאו מותרת ליבמה:

כבר ידעת בחלל הנמצא בדרך שמודדין לו איזו עיר קרובה לו ומביאה עגלה ערופה על הדרך שיתבאר במקומו ומהיכן מודדין מחוטמו חלק הזקן לומר שמטבורו מודדין ונמצאת במדידה זו עיר אחרת קרובה לו ולא אותה שהיתה קרובה אלו נמדד מחוטמו נמצא לדעתו שזו מביאה עגלה והמקדש בה לא קידש וכמו ששנינו המקדש בעגלה ערופה לא קידש ולדעתינו אינה עגלה והמקדש בה קידש ונמצא ענין זה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת:

כבר בארנו בפרק שישי שהמצורע שלא היה לו אוזן ימנית ולא בהן יד ולא בהן רגל אין לו טהרה עולמית ואין תקנה בנתינה על המקום או על השמאלית חלק בה הזקן הרי הכשירו להכנס בעזרה ואם חלק כדין הרי לדעת המרובין טהור וקרבנו קרבן ונמצא לכל צד שיחלוק שהוא חולק בדבר הבא לידי זדון כרת ושגגת חטאת:

הלקט הוא כל שנפל מתוך המגל בשעת הקצירה או מתוך ידו בשעת קבוץ השבלים ומ"מ אחד או שתים לקט שלש אינן לקט וכן לענין שכחה שני עמרים המובדלים זה מזה שכחה שלשה אינן שכחה חלק בה הזקן הרי יש כאן ספק בממון זה אם הוא של עני או של בעל הבית ונמצא מי שקדש מהם בספק קדושין:

מצות פאה להניחה מן הקמה במחובר לא הניחה מן הקמה מפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי עד שלא מירחו ואם מירחו מעשר ונותן לו אפילו טחנו או אפילו לשו ואפאו ועשאו פת נותן פאה לעניים מן הפת חלק הזקן בענין זה ובא העני ותפש מממונו בכדי פיאתו יש כאן דין ספק גזל לענין קדושין כמו שהתבאר בחברותיה:

אפילו חלק בגזירת סופרים כגון שהתיר חמץ בהנאה בשעה ששית או אסר בחמישית חייב הואיל וגזירתם נעשית על ענין שיש בעיקר איסורו כרת וחטאת וכן בכל דבר שאפשר לחקור בו שיהא באפשר לבא לידי כרת וחטאת כל שבארנו בזקן ממרא שהוא חייב אין בו חלוק בין שהיה מיקל בין שהיה מחמיר ולא סוף דבר שהסנהדרין חולקין בשם קבלתם והוא מפי סברתו אלא אפילו הוא והם מפי הקבלה או הוא והם מפי הסברא או אפילו הוא אומר מפי הקבלה והם מפי הסברא חייב שלא ירבו מחלוקות בישראל ושמא תאמר א"כ היאך לא הרגו את עקביא בן מהללאל שנחלק על חכמים שבלשכת הגזית בארבעה דברים כמו שהתבאר בעדויות ומפי השמועה היה אומרן כמו שהתבאר שם לא נמנעו מלהרגו אלא מפני שלא עשה ולא הורה לעשות כדברי עצמו:

בפירש"י בד"ה ר' מאיר אומר כו' והאחר שקדש בו אינה מקודשת כו' עכ"ל ר"ל דבשוגג לרבי מאיר אינה מקודשת ולרבנן מקודשת לבעלים ויש בו כרת ובמזיד איפכא דאחר שקדש בו אשה לרבי מאיר מקודשת ויש בו כרת ולרבנן אינה מקודשת דלבעלים הוא וק"ל:

בד"ה ג' אינה שכחה כו' ובא עני ונטלן ובא בעל הבית ונטלן הימנו לזקן ממרא הוי גזל כו' עכ"ל מה שדקדק לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות בבא עני ונטלן וקדש בו אשה וכן פירש לקמן גבי מפריש מן העיסה נראה משום דאם העני קדש בו אם כן ע"כ צריכין אנו לומר דזקן ממרא כבית הילל דאינה מקודשת ורבנן כבית שמאי דמקודשת ואנן אמרינן בעלמא דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ודו"ק:

תוס' בד"ה מרחו מעשר כו' דתנן במסכת מעשרות פרק שלשה מינין פירות כו' עכ"ל לא מצאתי בסדר המשנה גם אין שום פרק במסכת מעשרות קרוי ג' מינין אבל מצאתי ברייתא שנויה בירושלמי פרק ג' דמעשרות דתני מצא פירות ממורחין כו' ע"ש וכצ"ל הכא בתוספות דתני בירושלמי במסכת מעשרות פרק שלישי מצא פירות כו' ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד בין כך ובין כך חייבים במעשר ופטורין מן התרומה וליתא כו' עכ"ל צריך עיון לדברי הי"מ דמשום הפקר נגעו בה לפטור מן (התורה) [התרומה] התינח במפוזרין אבל במכונסין דאינן הפקר דהא אסורין משום גזל למה יפטור מן התרומה טפי מן המעשר ויש ליישב בדוחק דפטורין מן התרומה לא קאי רק אמפוזרין וק"ל:

גמ' זו השקאת סוטה כו' זו לקט כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לפריחה בבגדים אם פרוח כו' כצ"ל:

בד"ה אדם שפרחה כו' הצרעת וגו' והנה כסתה הצרעת את כל עור בשרו וטיהר את הנגע ופליגי רבנן כו' כצ"ל:

בד"ה ר"מ כו' לשם דמים ולרבנן פטור כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ומשקה על פי כו' ואם מכרה לאחר כתובתה קנה כצ"ל והס"ד:

בד"ה ר"ע כו' בטיבוריה הס"ד:

בד"ה מרחו כבר נתחייב כו' כצ"ל:

גמרא עריפת עגלה בפלוגתא דר"א ור"ע כו'. כאן שלא הזכיר גם ראב"י י"ל משום דדי בפלוגתת ב' ראשונים. אבל בסמוך גבי טהרת מצורע דדלג את ר"א הקודם ונקט את ר"ש המאוחר צריך טעם:

רש"י ד"ה י' כהנים. ט"ס וצ"ל בני אדם:

רש"י ד"ה ממקום שנעשה חלל. לתת אותך על צוארי חללי רשעים. כצ"ל:

רש"י ד"ה שלש אינן לקט. שאין דרך להפקירן. טעמו לא מחוור דהפקירא דמלכא היא. וע"ש במפרשים טעם בשם הירושלמי מקרא:

תד"ה מרחו. וא"ת תרומה נמי לתני כו'. עי' מה שציינתי ע"ד בב"ק בס"ד:

תד"ה קינויו. היינו דוקא קודם שנמחקה כו'. הן בסוטה מסקינן דאף לאחר סתירה אינו יכול למחול. ולשון רש"י כאן מזוקק:

בגמרא מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה: אף דבנדה (דף י"ט ע"א) קאמר דנגע טהור ליכא לפרש בכולו הפך לבן דהאי בוהק מקרי ולאו נגע איקרי ואיך מפרש לי' בבגדים בכולו הפך די"ל דבוהק לא שייך רק לענין דמטמא במראה לובן וזה מקרי בוהק כמו שפי' רש"י שם אבל לא בבגדים דמטמאים במראות ירקרק ואדמדם:

דתנן המעריך פחות מבן חודש: צ"ל דתניא דברייתא היא ולא משנה אכן לא ידעתי למה לא נקט פלוגתת דמתניתן דערכין כגון המעריך נכרי וכדומה שם:

אר"כ הוא אומר מפי השמועה: ק"ק דא"כ איך משכחת מה דדרשינן לעיל בברייתא דבר זו הלכה ומפרשינן דהלכות אחד עשר הוא ואיך משכחת פלוגתא בהל"מ אם לא במפי השמועה וצ"ל דר"כ ס"ל כרבי יהודה לקמן דלא ס"ל הנך דרשות דברייתא דלעיל כמש"כ התוס' לקמן וכפי מש"כ הר"ן פסק הרמב"ם כרבי יהודה:

מאי לאו דהוא אמר מפי השמועה: הא דמשמע ליה הכי דוקא ולא דשניהם מפי השמועה או שניהם מדעת עצמם או כפי מה דמתרץ דהם אומרים מפי השמועה י"ל כיון דהך לישנא הוא דנקטה מתניתן דכך לימרי' וא"כ למה יאמר דעתו מקודם קודם דעת ב"ד הל"ל כך דרשו חברי וכך דרשתי ולכן משמע ליה דהוא מפי השמועה קאמר והם מדעתם וכיון דשלו קדום בזמן דנתקבל לו מרבותיו לכן מקדים לדידי' ואהכי מתרץ דלעולם י"ל דהם אומרים מפי השמועה והוא מדעתו ואעפ"כ מקדים לדידי' ברישא משום דהכי קאמר כך דרשתי מדעתי כבר ועכשיו שמעתי שחברי לא דרשו כן מפי השמועה:

בעל שמחל על קינויו: בסוטה (דף כ"ה) פליגי אמוראי אי יכול למחול קודם סתירה או אחר סתירה דוקא ומדברי רש"י משמע כאן דקודם סתירה דוקא והכי קדייק התם דאל"כ משכחת דיש לה היתר ע"ש אכן לפענ"ד קשיא על זה דהא קדייק התם ממתניתן דקתני ומוסרים לו שני תלמידי חכמים דאי אמרת יכול למחול קינויו למחול וליבעל ומתרץ דבעינן ת"ח ולימרו ליה הך דינא וא"כ מאי קדייק מהך דאין לו היתר דהא קאמר התם כן אי אמרת דאין מוסרין לו ת"ח ומהימנינן ליה כמו נדה והרי אז לפי דעתו אין לה היתר דלא יודע הדין דיכול למחול והנה התוס' כתבו כאן דלאחר שנמחקה המגילה אין יכול למחול וזה לכאורה נגד סוגיא דשם דתליא בסתירה ולא במחיקת המגילה. אכן מה שכתבו התוס' הוא בירושלמי דשמעתין:

ברש"י ד"ה אדם שפרחה בכולו. והכניסו למקדש: אף דבעירובין (דף ק"ד ע"ב) קאמר שמואל המכניס שרץ למקדש פטור משום דאין לו טהרה בטבילה וה"נ בגד מנוגע אין לו טהרה מכ"מ הרי מסקינן שם דהך דשמואל תנאי היא והלכה כר"ע מחבירו ולכן גם הרמב"ם לא פסק כוותי' דשמואל ולכן שפיר כתב רש"י לענין הלכה דגם המכניס בגד חייב למ"ד טמא:

ד"ה ר"מ אומר נותן דמיו. ובהקדש במזיד קידש: פי' לר"מ לשיטתו הוי הכי דהוא ס"ל כן בקידושין (דנ"ב) וכיון דאליבא דר"מ קיימינן א"כ צ"ל דהז"מ פסק כרבנן דקידושיו קידושין ולא הוי לקולא ולא משכחת רק בקדשה שני ולכן כתב רש"י דגם בראשון הוי נפקותא לענין קדשה אחר במזיד א"נ לענין אשם מעילות ולכן הוצרך רש"י להך א"נ אף דלכאורה נראה יותר דוחק מהפי' הראשון:

בד"ה חולין לעזרה הוא: א"ל דאכתי היאך התיר ז"מ לגמרי כיון דעכ"פ אסור מטעם חולין בעזרה והרי הורה לעשות בעינן די"ל דס"ל כמ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא אכן אכתי קשה לפי מה שכתב רש"י בפסחים (דכ"ב ע"א) דאכילת חשנב"ע לכ"ע הוי דאורייתא א"כ האיך הורה להיתר ולשיטת התוס' שם דלא ס"ל הכי א"ש:

בד"ה י' כהנים: כדמפרש בפ' י' כהנים: הך עשרה כהנים קמא נראה דלא גרסינן דהא לא בעינן רק תשעה וכהן כדאמרן לעיל וגם בש"ס לא קאמר רק עשרה בני אדם ולא כהנים:

בד"ה נותן על מקומו. וטהור לכנוס למקדש: קשה דהא הכא קושית התוס' לעיל בד"ה בפלוגתא דר"י ורבנן במקומה עומדת דלא שייך כתירוצם בככר של תרומה דהא טהרה זו היא טהרה של מחוסר כפורים ומחוסר כפורים מותר בתרומה כדאמרינן בנגעים (פי"ד) ג' טהרות במצורע וגם א"ל דהנפקותא בנגע בקודש וקדש בו אשה דהא בקודש אפי' הוא טהור אינה מקודשת כדאמרינן בקידושין (דנ"ב ע"ב) המקדש בחלקו בין ק"ק ובין קדשים קלים אינה מקודשת וצ"ע וי"ל דהנפקותא כגון דנכנס למקדש או אכל קודש והוצרך להביא חטאת ובאותו חטאת קדש אשה דאי היה מחייב אותו א"כ הוי מקדש בקדשים ואינה מקודשת ואי לא מחייב הוי חולין ומקודשת ואפילו שחטו בעזרה ה"ל מקודשת למ"ד חולין שנשב"ע לאו דאורייתא בקידושין (דף נ"ו) ע"ש:

בד"ה שלש אינו לקט. שאין דרך להפקירו: הכא לא נקט רש"י טעם דספרי דקמייתי לקמן דאתיא מולגר ליתום ולאלמנה אכן מפי' הר"ש והרמב"ם במתניתן שם משמע דגם לקט מדרשה זו אתיא וכן משמע קצת בספרי גופא:

(פח א תוספות) ד"ה קינויו מחול היינו דוקא קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר מיכן אין יכול למחול.—בהגהות הרצה"ח והרש"ש תמהו ע"ז מסוטה (כה א). אבל נראה שהתוס' סמכו כאן על הירושלמי (פ"ח ה"ו, כו ע"ב) דהתם איתא על דברי זעירה: "סברין מימר עד שלא נכתבה המגילה אתא מימר ואפי' משנכתבה המגילה ובשלא נמחקה המגילה אבל אם נמחקה המגילה לא בדא". ונעלמה מהם לפי שעה סוגית התלמוד שלנו בסוטה שם, ועי' מה שכתבנו בסוטה שם.

גמ'. הקדשות וכו' דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר אפילו צינורא של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה.
עיין בגמ' מס' תמורה (דף כז:) דשמואל ס"ל דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, ועיין בתוס' (שם ד"ה לא אמרו) שכתבו וז"ל וצריך לומר דהכא מיירי בבעל הבית הפודה הקדש שלו, וכי האי גוונא אמר שמואל דמחולל על פחות משוויו, אבל גזבר המוכר הקדש צריך שלשה או עשרה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עכ"ל. ומבואר דתוס' ס"ל דדין זה דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל נאמר רק לגבי הבעלים אבל אחר שפדה הקדש שוה מנה בפרוטה לא חל הפדיון. וביאר הדבר אברהם (עיין בשו"ת דבר אברהם ח"א סימן ט"ו בהגהה ד"ה ויש להסתפק) וכ"כ בטורי אבן (מגילה דף כג: ד"ה כבר כתבתי) דיש זכות מיוחדת לבעלים לפדות הקדש השוה מנה בפרוטה. והקשה הגר"מ זצ"ל דלכאורה יסוד הדין דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל הוא משום דאין אונאה להקדש (עיי"ש בסוגיא בתמורה), והוי דין בחפצא של הקדש בדומה לדין אין אונאה לקרקעות, וא"כ מהו הנפ"מ מי פודה את ההקדש – הבעלים או אדם אחר, הרי אין אונאה להקדש. ועוד הקשה הגר"מ זצ"ל דדין זה נאמר בין בקדשי מזבח ובין בקדשי בה"ב, וידוע יסודו של הגר"ח זצ"ל בנוגע לחילוק בין קדושת בדק הבית לבין קדושת המזבח, דבגמרא (ב"ק דף עו.) איתא שהגונב ומקדיש לבדק הבית משלם ד' וה' כי "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים" ואילו הגונב ומקדיש למזבח פטור מד' וה' כי "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". וביאר הגר"ח זצ"ל, דמבואר מזה דקדשי בדק הבית חלוקים מקדשי מזבח בעיקר דינם, דהגונב ומקדיש לבדק הבית חייב בד' וה' מדין מכירה משום שקדשי בדק הבית הם ממון הקדש וקנינו, והמקדיש הקנה את הבהמה להקדש בדק הבית בקנין גמור ואחרי שהקדישה אין הבהמה שייכת כלל להדיוט, ומשו"ה הגונב ומקדיש לבה"ב חייב בד' וה'. מאידך קדשי מזבח עיקר דינם הוא שחל חלות קדושה למצות הקרבה, ואף אחרי ההקדש נקרא המקדיש בעל הקרבן ויש לו בו קנין ממון, ולפיכך אין ההקדש נחשב כמכירה להדיוט, ומשו"ה פטור הגנב מד' וה'. והקשה הגר"מ זצ"ל דבשלמא בקדשי מזבח יש חלות דין בעלים למקדיש "דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן", דחל בבהמה חלות מצות הקרבה לגבוה אבל בדיני ממונות עדיין הוי ממון הדיוט, אבל קדשי בה"ב הוי לגמרי ממון הקדש וקנינו וליכא למקדיש קדשי בה"ב חלות דין בעלים, וא"כ לכאורה אין דין זכות בעלים בקדשי בה"ב⁵⁸⁹, ואעפ"כ קיי"ל דקדשי בה"ב שוה מנה שחיללן על שו"פ נתחללו. ועל כרחך צ"ל דדין זה אינו דין בזכות הבעלים שפודין, אלא דליכא אונאה בהקדש.⁵⁹⁰
ויש להביא ראייה לדברי הגר"ח זצ"ל ביסוד החילוק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, דמבואר בערכין (כח:) ובתמורה (לב.) שחל הקדש עילוי בקדשי מזבח כדי להוסיף עליהם קדושת בדק הבית, אבל לא איפכא. ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' ערכין הל"ח) שכתב וז"ל המקדיש קדשי בדק הבית למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים או החרימם לכהנים לא עשה כלום ואין הקדש מזבח או החרם חל על קדשי בדק הבית שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל. ומפורש הוא שבבדק הבית אין להדיוט קנין ממון ומשו"ה לא חלה קדושת מזבח על קדשי בה"ב דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואילו בקדשי מזבח יש לבעלים קניני ממון, ולכן שפיר חלה קדושת בדק הבית על קדשי מזבח.
ועל פי יסודו של הגר"ח זצ"ל ביאר הגר"מ הלוי זצ"ל⁵⁹¹ את פסק הרמב"ם (פ"ג מה' מעילה הל"א) וז"ל קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה עכ"ל, ומשמע שרק קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה, ואילו בקדשי בדק הבית מועלין גם משמתו. וביאר הגר"מ זצ"ל דהטעם בזה הוא כי קדושת קדשי מזבח תלויה במצות הקרבה, ומשמתו פקעה מצות הקרבה וקידוש גמור למזבח, ולכן אין מעילה. מאידך קדושת בדק הבית בעיקרה היא חלות ממון הקדש ואף משמתו יש להקדש קנין ממון, ולא נפגמה הקדושה ולכן יש בהם מעילה.
ולפי"ד הגר"ח זצ"ל יש לבאר נמי את דברי רש"י בפסחים (דף ה: ד"ה ולא יראה לך) וז"ל דמדכתב לך משמע מינה: שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה בגבולין של אחרים, כגון נכרי ושל גבוה, אם הקדישם לבדק הבית עכ"ל. ומשמע דס"ל שהמיעוט של חמץ הקדש מבל יראה ובל ימצא - "אתה רואה של גבוה" - חל רק לגבי חמץ שהוקדש לבדק הבית ולא לגבי חמץ שהוקדש למזבח - כגון לחמי תודה - שעובר עליו בב"י וב"י. ונראה שלדעת רש"י דוקא בעלות גמורה של הקדש פוטרת את ההדיוט מב"י וב"י, ומשום כך רק קדשי בדק הבית פטורים לפי שאין בהם קנין הדיוט כלל כי אם קנין הקדש, ואילו על חמץ של קדשי מזבח הואיל שחל קנין הדיוט עוברים בב"י וב"י.
גמ'. השקאת סוטה בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע. דתנן המקנא לאשתו, רבי אליעזר אומר מקנא על פי שנים, ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו. רבי יהושע אומר מקנא על פי שנים, ומשקה על פי שנים.
יש לעיין האם הא דבעי ר"א ור"י ב' עדים לקינוי הוא משום דבעינן ב' עדים לקיום הדבר (כמו גיטין וקידושין דבעינן ב' עדים לקיום הדבר) או דעדי קינוי הויין עדי בירור בעלמא. ועיין בגמ' סוטה (דף ב:) "א"ר חנינא מסורא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה לא תיסתרי בהדי פלוני, דילמא קי"ל כרבי יוסי בר' יהודה, דאמר קינוי על פי עצמו, ומיסתתרא, וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה, וקאסר לה עילויה איסורא דלעולם". ומשמע דדוקא אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה חל קינוי ע"פ עצמו אך אליבא דר"י ור"א בעינן ב' עדים לקינוי. וי"ל דר"י ור"א ס"ל דעדי קינוי הויין עדי קיום הדבר ואי קינה לה עפ"י עד א' או עפ"י עצמו לא חל חלות שם קינוי להשקותה מי סוטה אם נסתרה אח"כ.
ויל"ע בנוגע לעדי סתירה האם העדים הויין עדי קיום או עדי בירור. ולפום ריהטא נראה דהויין עדי בירור דהסתירה מהווה מעשה האוסרה לבעלה בדומה למעשה זנות, והא דבעינן עדים לקיום הדבר היינו רק היכא דהחלות תלוי בדין דעת (עיין בחידושי רבנו חיים הלוי פ"ד מהל' יבום וחליצה הט"ז), אבל כאן עצם האוסר הוא מעשה הסתירה דהאיסור חל ממילא ולא בעינן עדים לקיום הדבר אלא העדים הם עדי בירור בעלמא. ויש להעיר דעיין בירושלמי (פ"א סוטה ה"א) וז"ל והכא כן נסתרה בעד אחד בשחרית ובעד א' בין הערבים. ייבא כהדא נתייחדה עמו בפני שנים. צריכה הימנו גט שני. באחד אינה צריכה הימינו גט שני. בא' בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ושאל ר' לעזר בן תדאי את החכמים ואמרו אין זה ייחוד. קינא לה בעד אחד בשחרית ובעד אחד בין הערבים מאחר שהוא איש והיא אשה אין קינויו קינוי. ייבא כהדא אין מקבלין מן העדים אלא אם כן ראו שניהן כאחת. רבי יהושע בן קרחה אומר ואפילו באו זה אחר זה עכ"ל, ומשמע דעדות מיוחדת מהני בקינוי (לריב"ק) אבל עדות מיוחדת לגבי סתירה אינה אוסרה לבעלה לכולי עלמא⁵⁹². וצ"ע דלכאורה אי עדי סתירה הויין עדי בירור בעלמא וא"כ למה לא יועיל עדות מיוחדת לענין סתירה לאוסרה על בעלה, והרי בדיני ממונות מועיל עדות מיוחדת כיון דהוי עדי בירור בעלמא, ורק היכא דבעינן עדות לקיום הדבר לא מועיל עדות מיוחדת. ועיין בשו"ת בית הלוי (ח"ב סימן ל"ט אות י') שכתב דיש לגרוס להיפך בדברי הירושלמי דעדות מיוחדת מועילה בסתירה מכיון דבעינן רק עדות לבירור הדבר כמו בממון משא"כ בקינוי עדות מיוחדת אינה מועילה.⁵⁹³
גמ'. פיאה בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן. דתנן מצות פיאה להפריש מן הקמה, לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרין, לא הפריש מן העומרין יפריש מן הכרי עד שלא מירחו, מירחו מעשר ונותן לו. משום רבי ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה.
ופרש"י (בד"ה אף מפריש מן העיסה) וז"ל אם טחנה ולשה, ולתנא קמא טחנה פטור, דקנייה בשינוי, ואם בא עני ונטל כדי פאה משטחנה, לר' ישמעאל לא הוי גזל, לרבנן הוי גזל עכ"ל. ובפשטות נחלקו ת"ק ור' ישמעאל אי שינוי מועיל להפקיע חיוב פאה או לא. ועיין בגמ' ב"ק (דף צד.) דאפילו אי ר"י ס"ל דשינוי קונה הכא חייב בפאה דכתיב תעזוב יתירא. וצ"ב דאי שינוי קונה א"כ העיסה שייכת לבעלים ואמאי חייבים להפריש ממנה פאה. וי"ל דיש ב' דינים בחיוב פאה: א) יש לעניים זכות ממון בחפצא של פאה, ב) יש חיוב על הבעלים להפריש פאה. ונראה דהגזה"כ "תעזוב" באה ללמד דאפילו אם קנו הבעלים את הפאה ע"י שינוי, ואין לעניים דין ממון בפאה דהויא של הבעלים מ"מ חל על הבעלים חיוב הפרשה להפריש פאה לעניים, ומשו"ה ס"ל לר"י דחייבים להפריש פאה מן העיסה.
גמ'. אמר רב כהנא הוא אומר מפי השמועה והן אומרין מפי השמועה אינו נהרג, הוא אומר כך הוא בעיני והן אומרין כך הוא בעינינו אינו נהרג. וכל שכן הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו אינו נהרג, עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה. תדע, שהרי לא הרגו את עקביא בן מהללאל. ורבי אלעזר אומר אפילו הוא אומר מפי השמועה, והן אומרין כך הוא בעינינו נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.
ונראה דאליבא דרב כהנא כדי להתחייב משום זקן ממרא בעינן שיהיה הזקן גברא החולק על שאר דייני ב"ד הגדול וממרא עליהם בנוגע למסורת התורה, ואילו באופן שהזקן אומר דכך קיבל ההלכה מרבותיו (הוא אומר מפי השמועה) אינו חולק מעצמו על דבריהם דאינו אלא מוסר את מה ששמע מרבותיו, ולא חשיב שמורה הוראה כנגד סנהדרין, ומשו"ה אינו נעשה זקן ממרא. ובאופן שהזקן אמר כך נראה בעיני והם אמרו כך נראה בעינינו אינו נהרג מכיון דלא המרה על המסורת של התורה וקבלת הסנהדרין אלא רק חלק על סברת דייני ב"ד הגדול. ודוקא כשהזקן אומר כך נראה בעיני והם אומרים מפי השמועה שחולק מעצמו על עיקר המסורה אזי נעשה זקן ממרא. ואילו ר"א סובר דהמחייב של זקן ממרא הוא עצם המחלוקת עם ב"ד הגדול ובין אם חולק עליהם משום שכך קיבל מרבותיו או שחולק עליהם מסברא הריהו חייב משום זקן ממרא.
גמ'. בעל שמחל על קינויו קינויו מחול.
פרש"י (ד"ה קינויו מחול) וז"ל ואם נסתרה אינה נאסרת עליו עכ"ל. ומשמע דלרש"י חלה מחילה רק קודם הסתירה. אמנם עיין בתוס' (ד"ה קינויו מחול) וז"ל היינו דוקא קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר מיכן אין יכול למחול עכ"ל. ומתוס' משמע דס"ל דחלה מחילה אף לאחר סתירה קודם שנמחקה המגילה, והקשו האחרונים (עיין ברש"ש) דבגמ' מס' סוטה (דף כה.) מסקינן דלאחר סתירה אינו יכול למחול, וצ"ע בתוס'.
והנה בפשטות יש לומר דתוס' ס"ל דמחילת הקינוי חלה מדין בעלים - דהבעל הוי בעלים למחול על קינויו עד מחיקת המגילה, אמנם לאחר שנמחקה המגילה פקעה רשות הבעל דתו לא הוי בעלים למחול, דדין השקאת סוטה אינו דין של הבעל אלא דהוי חלות קיום מקדש דתלוי בכהני העזרה, דעיין ברמב"ם (פ"ג מהל' סוטה הי"א) שכתב בסדר השקאת סוטה וז"ל ואח"כ כהן אחד בא אליה מכהני העזרה וכו' ואח"כ משקה אותה וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דמהי כוונת הרמב"ם דהוי כהן מכהני העזרה דלכאורה זה פשוט דהרי ההשקאה נעשית כנגד שער המזרח מבחוץ, ונראה דר"ל דצריך שיהיה א' מהכהנים שבבית אב ומאנשי משמר, והשקאת סוטה מהוה קיום עבודת המקדש. ונראה דמשו"ה אין הבעל יכול למחול לאחר מחיקת המגילה דפקעה רשות הבעלים וחל קיום מקדש לעשות את ההשקאה. אמנם עדיין צ"ע בתוס' דבגמ' סוטה (כה.) מבואר דלא חלה מחילה לאחר סתירה.
ועיין בגמ' מס' סוטה (דף כה.) "איבעיא להו בעל שמחל על קינויו, קינויו מחול או אינו מחול מי אמרינן בקינוי דבעל תלא רחמנא, ובעל הא מחיל ליה לקינויו, או דלמא כיון דקני ליה מעיקרא לא מצי מחיל ליה". וברש"י (ד"ה שמחל על קנויו) פירש וז"ל והשתא ס"ד דקבעי בין שמחל קודם סתירה בין שמחל לאחר הסתירה, ואם תימצי לומר עוברת על דת שרצה לקיימה מקיימה הני מילי בלא קינוי אבל היכא דאיכא קינוי וסתירה ורצה למחול מהו מי עקר קינוי ושריא ליה או לאו עכ"ל. ובביאור יסוד הספק שבגמ' האם מועילה מחילה על הקינוי לאחר סתירה נראה דזה תלוי ביסוד הדין דבעל שמחל על קינויו קינויו מחול, האם מחילתו מהני לבטל את הקינוי, או"ד דמחילתו מהני להתיר את האיסור לבעל. דאם יסוד הדין הוא דמחילה מהני לבטל את הקינוי י"ל דאם מחל על הקינוי לאחר סתירה אין המחילה מועלת משום דכבר חל איסור לבעל מחמת הסתירה, משא"כ אם מחילה חלה בתורת מתיר להפקיע את האיסור לבעל אזי יתכן דמועילה מחילה אף לאחר סתירה. ובגמ' (שם) מסקינן דלאחר סתירה אינו יכול למחול, וצ"ע בתוס'.
ונראה ליישב את שיטת התוס' דס"ל דיש ב' דינים בבעל שמחל על קינויו קינויו מחול: א) המחילה מתיר את האיסור לבעל, ב) המחילה הוי פוטר מהשקאה. וי"ל דהא דאמרינן בגמ' דמחילה אינה חלה לאחר סתירה היינו לענין להתיר את האיסור לבעלה, דמאחר שכבר חל איסור לבעל מחמת הסתירה אין המחילה חלה להתיר את האיסור. אך י"ל דתוס' מיירי לענין חלות מחילה לפטור מהשקאה ולגבי זה ס"ל דמועיל מחילה אף לאחר סתירה קודם מחיקת המגילה כדי לפטור את הסוטה מהשקאת מי סוטה.
אמנם לכאורה צ"ע למה צריך את הדין השני דמחילה מהווה חלות פטור הפוטרת ומפקיעה חובת השקאת סוטה, והרי קיי"ל שאם הבעל אמר איני רוצה להשקותה דאינה שותה, וא"כ למה צריכים חלות דין פוטר לפטור מהשקאה ע"י שמחל על קינויו, דמהו הנפ"מ לדינא. וי"ל דהא דבעינן חלות דין פטור דמחילה פוטרת מחובת השקאה הוא משום דיש חלות מחילה שחלה בנוגע לסתירות שהיא תעשה בעתיד, ויש גם חלות מחילה על הסתירה שהיא עשתה כבר לאחר הקינוי, דכשאומר הבעל "אל תסתרי עם פלוני" חל קינוי לגבי כל סתירות שהיא תעשה בעתיד עם איש זה ויתכן היכי תימצי שהבעל רוצה שתחול המחילה רק לגבי הסתירות שהיא תעשה בעתיד עם פלוני ולא לגבי הסתירה שהיא עשתה כבר מיד לאחר שקינה בה, ואילו היה הדין רק דכשאמר איני רוצה להשקותה שאינה שותה אזי י"ל דבכה"ג היא היתה שותה מכיון דלגבי הסתירה הזו שנסתרה מיד לאחר הקינוי הבעל רוצה שתשתה, וחידשו התוס' דמ"מ חלה חלות דין מחילה לאחר סתירה להפקיע את חובת ההשקאה אף על הסתירה דלשעבר, משום שקינוי שבטל מקצתו בטלה כולו, ומאחר שחלה מחילה להפקיע חובת השקאה מהסתירות שהיא תעשה בעתיד, ה"ה דפקע חובת השקאה מחמת הסתירה דלשעבר, ואע"פ שבהיכי תימצי הבעל רוצה שתשתה על הסתירה דלשעבר. ולפי"ז מיושב הסתירה בין הגמ' לתוס', דהא דמסיקינן בגמ' דאינו יכול למחול לאחר סתירה היינו בנוגע לאיסור לבעל, דאין המחילה מתירה איסור שכבר חל, אך מש"כ התוס' דיכול למחול עד שנמחקה המגילה היינו דחל חלות דין פטור מהשקאה ע"י מחילה. והא דבעינן חלות דין מחילה לפטור מהשקאה הוא היכא דמחל הבעל על הקינוי בנוגע לסתירות שתעשה לעתיד מכאן ולהבא אך אינו מוחל את הקינוי בנוגע לסתירה שכבר עשתה, ואע"פ שרוצה שתשתה חל פטור מהשקאה, מכיון דבטל הקינוי במקצת בטלה כולו.
⁵⁸⁹ עיין בדבר אברהם ח"א סימן ט"ו ד"ה אבל יש להשיב.
⁵⁹⁰ ועיין בחידושי הגר"ח על הש"ס קידושין דף ה. בענין פדיון הקדש, ובמס' תמורה דף כז: בענין חילול בהקדש, ובחידושי הגרי"ז תמורה (דף כז:).
⁵⁹¹ עיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"ב מהל' מעילה ה"ה.
⁵⁹² עיין בפני משה ובקרבן העדה שם.
⁵⁹³ עיין בשו"ת בית הלוי (חלק ב סימן לט אות י') שכתב וז"ל והנה בירושלמי (פרק א' דסוטה ה"א) איתא וז"ל נסתרה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים יבא כהדא נתייחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני כו' באחד בשחרית ובא' בין הערבים זה הי' מעשה ושאל ר"א בן תדאי את חכמים ואמרו אין זה יחוד, קינא לה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים מאחר שהוא איש והיא אשה אין קינויו קינוי, או יבא כהדא אין מקבלין מן העדים אלא א"כ ראו שניהם כאחד, ריב"ק אמר ואפי' באו זה אחר זה, והב"י בחו"מ סי' ל' הביאו וכתב בו פירוש דחוק יעו"ש. דלפירושו אין חילוק בין קינוי לסתירה וה"ק הירושלמי נסתרה בע"א שחרית כו' יבא כהדא דאמרו חכמים אין זה יחוד וה"ה דלא הוי סתירה וכמו כן בקינוי לא הוי קינוי כה"ג או יבא כהדא דפליגי ריב"ק ורבנן בממון אי מצטרפין. וכתב הב"י דהירושלמי מספקא ליה אי דמי' לנפשות או לממון, ובודאי דפירושו דחוק טובא, ומפשטות לשון הירושלמי נראה דס"ל לחלק בין קינוי לסתירה דבסתירה קאמר דודאי בכה"ג לא הוי סתירה, וכמו דאמרו דאין זה יחוד גבי גט ישן להצריכה גט שנית, ובקינוי תלוי בפלוגתא דריב"ק ורבנן גבי ממון אי מצטרפין, ובודאי דלפום רהיטא אינו מובן מהו החילוק שבין קינוי לסתירה בזה. גם עוד יותר קשה לכל הפירושים לפי מה שהעלנו לקמן (בסימן מ"א) דגבי סתירה אפי' למאן דאמר סתירה בפני שנים מ"מ אין צריך העדים רק לברר האמת שנסתרה ואם הוא בעצמו ראה שנסתרה אסורה עליו יעו"ש, ולדברינו הא הוי כעידי זנות דבודאי מהני ביה עדות מיוחדת ומאי מדמי לי' הירושלמי להא דבכה"ג א"צ הימנו גט שני דלא הוי קידושין דמאי מדמה קידושין דלא מהני כלל בלא עדים לזנות דא"צ עדים רק לברר האמת, ולכאורה הירושלמי הלז הוי סתירה לכל עיקר דברינו הנאמרים למעלה, שוב מצאתי בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע נדפס שם תשובה אחת מהגאון בעל שאגת אריה ומביא שם דברי הירושלמי הלז ומהפך בו הגירסא דבסתירה תלוי בפלוגתא דריב"ק ורבנן וקינוי מדמה להא דגט שני, וכ' הסברא כמש"כ דבסתירה דא"צ רק לברר האמת מהני כמו בממון אבל בקינוי דבלא עדים לא הוי קינוי כלל ואף על גב דהוא יודע האמת שקינא לה מותרת לו מש"ה מדמי לה להא דגט שני ושמחתי שבעיקר סברתו כוונתי לדעתו הגדולה רק לא הביא כל הראיות שהבאנו לעיל עכ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

לפריחה בבגדים. אם פרוח תפרח הצרעת ונתמלא כל הבגד: אדם שפרחה בכולו טהור. דכתיב (ויקרא יג) אם פרוח תפרח הצרעת וגו' ופליגי רבנן עליה והיכא דפרחה בבגד כולו והכניסו למקדש או הנוגע בו נכנס למקדש לרבנן חייב ולר' יונתן פטור: המעריך פחות מבן חדש. אמר על פחות מבן חדש ערכו עלי והתורה לא נתנה לו ערך דגבי ערכין כתיב (ויקרא כז) ואם מבן חדש וגו': ר''מ אומר נותן דמיו כמה שהוא נמכר בשוק דקסבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ויודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים ולרבנן פטור ואם בא גיזבר ומשכנו לר''מ הוי הקדש ואין אשה מתקדשת בו אלא אם כן יודע בו כדתנן (קידישין דף נב:) ובהקדש במזיד קידש בשוגג לא קידש ולרבנן לא הוי הקדש והרי הוא של בעלים לקדש בו האשה והאחר שקדש בו אינה מקודשת א''נ לר''מ הוי הקדש והנהנה ממנו מביא אשם מעילות והרי אותו אשם קדש קדשים והאוכלו בטומאת גופו חייב כרת ולרבנן לא הוי הקדש והרי של בעלים הוא והנהנה ממנו לא מעל ואם הביא אשם מעילות חולין לעזרה הוא ואין חייבין עליו משום טומאה: לבדק הבית. ומועלין בהן: לכהנים. ואין מועלין בהם: שחל על קדשי קדשים. כדתנן (ערבין דף כח:) מחרים אדם את קדשיו אם נדר נותן דמיהם ואם נדבה נותן את טובתם כפי חלק שיש לו בה כדמפרש במסכת ערכין בפ' המקדיש: צינורא. מזלג קטן שטווין בו זהב: י' כהנים. כדמפרש בפרק קמא י' כהנים כתובין בפרשה אם נפדית בפחות מעשרה בני אדם עדיין הקדש היא ומועלין בה ולרבנן אין מועלין בה: המקנא לאשתו. המתרה באשתו אל תסתרי עם איש פלוני: ומשקה על פי עד אחד. שבא ואמר אני ראיתיה שנסתרה ואם לא השקה נאסרת עליו ותנן (סוטה דף כד.) אלו לא שותות ולא נוטלות כתובתן האומרת איני שותה והיכא דליכא עידי סתירה ואמרה איני שותה לרבי אליעזר אין לה כתובה לרבי יהושע יש לה כתובה שאינה נאסרת עליו ואם מכרה לאחר כתובתה קנה ואם תופס ממונו של זה כדי כתובה הרי הוא שלו לקדש בו את האשה ולרבי אליעזר הוי גזל ולא קידש: מאין היו מודדין. לידע אי זו עיר קרובה אל החלל: מטבורו. ואותה שקרובה לטבורו תביא את העגלה ולא הקרובה לחוטמו: ר' עקיבא אומר מחוטמו. ובמסכת סוטה מפרש טעמא מר סבר עיקר חיותיה באפיה ומר סבר עיקר חיותיה בטבוריה: ממקום שנעשה חלל. דהיינו מצואריה דסתם חלל מן הצואר כדמפרש התם לתת אותך על צוארי חלל רשעים ותנן (קידושין דף נו:) המקדש בעגלה ערופה אינה מקודשת ואם מדד זקן ממרא מטיבורו וב''ד מחוטמו והביאו אלו עגלה ואלו עגלה למר זו עגלה אסורה ואין מקדשין בה וזו אינה עגלה ומקדשין בה ולמר הוי איפכא: אין לו טהרה עולמית. דבעינן קרא כדכתב כדאמרן בנגמר הדין: נותן על מקומו. על . מקום הבוהן נותן דם האשם וטהור ליכנס למקדש ולאכול קודש דהיינו זדונו כרת: שלש אינן לקט. שאין דרך להפקירן: שלשה אינן שכחה. בסיפרא יליף לה מקראי בפרשת שכחה ואם נחלק זקן ממרא ואמר אף שלשה שכחה ובא עני ונטלן ובא בעל הבית ונטלן הימנו לזקן ממרא הוי גזל ואין מקדשין בו אשה ולרבנן מקודשת: מצות פיאה מפריש מן הקמה. דכתיב לא תכלה אלא הנח לפניהם והם יקצרוהו: מרחו. בכרי נתחייב במעשר דנגמרה מלאכתו הלכך מעשר תחילה את הכרי מכל מעשרותיו ונותן לו את הפאה שאילו הפרישה לא היו עניים צריכין לעשרה דלקט שכחה פאה פטורין מן המעשר: אף מפריש מן העיסה. אם טחנה ולשה ולת''ק טחנה פטור דקנייה בשינוי ואם בא עני ונטל כדי פאה משטחנה לר' ישמעאל לא הוי גזל לרבנן הוי גזל: עקביא בן מהללאל. נחלק על חכמים בלשכת הגזית בד' דברים במסכת עדיות (פ''ה משנה ו) שהיה אומר לבנו בשעת מיתתו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר אמר לו אבא ואתה מפני מה לא חזרתה בהם אמר לו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים הם עמדו בשמועתן ואני עמדתי בשמועתי אבל אתה שמעת מפי היחיד וכו': על קינויו. שקינא לאשתו אל תסתרי עם פלוני: קינויו מחול. ואם נסתרה אינה נאסרת עליו:

מרחו מעשר ונותן לו. ואפילו למאן דאית ליה ברירה כל זמן שלא הפריש פיאה ולא ביררה היה הכל שלו ונתחייב הכל במעשר ושוב לא יפטר וא''ת תרומה נמי לתני שתורם ונותן לו וכ''ת דתרומה בלאו הכי יפריש העני דכל פיאה חייבת בתרומה חדא דאם כן הרי הוא מקדים מעשר לתרומה גדולה ועוד דתנן במסכת תרומות פ''ק [מ''ה] אין תורמין מן הלקט מן השכחה ומן הפיאה וי''מ דלהכי לא תני תורם דאפילו הפקיר לאחר מירוח פטור מן התרומה (דתנן במסכת מעשרות פ' שלשה מינין) פירות ממורחין בשדה מכונסין אסורים משום גזל מפוזרים מותרין בין כך בין כך חייבין במעשר ופטורים מן התרומה וליתא דבירושל' מפרש דלהכי פטורין מן התרומה לפי שאי אפשר לגורן שתעקר. אלא אם כן נתרמה ממנו תרומה גדולה לפיכך אין צריך לתרום כשמצא פירות דמסתמא הופרשה מהם תרומה גדולה ונראה לפרש דמשום דתרומה דבר מועט לא חש להזכיר: קינויו מחול. היינו דוקא קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר מיכן אין יכול למחול:

דף פח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד