שבת קלד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלד - ב

מתניתין:

מרחיצין את הקטן, במים חמים, בין לפני המילה, ובין לאחר המילה. ומזלפין עליו מים חמים, ביד, אבל לא יזלף עליו בכלי.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן כדרכו ביום השלישי למילתו שחל להיות בשבת. שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים".

תינוק שהוא ספק אם הוא בן ט' חודשים או ח' חודשים ^[1]. ואנדרוגינוס, שיש לו סימני זכר ונקבה כאחד, אין מחללין עליו את השבת.

ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס למולו בשבת.

גמרא:

והוינן בה: מאי טעמא תני "ביד אבל לא בכלי", והאמרת רישא מרחיצין, ומשמע אפילו כדרכו?

רב יהודה ורבה בר אבוה דאמרי תרוויהו מרחיצין דרישא לאו כדרכו הוא, אלא "כיצד" תני, וסיפא לפרושי דרישא: מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה, כיצד מרחיצין אותו? מזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי. אמר רבא: והא "מרחיצין" קתני, ומשמע כדרכו.

אלא אמר רבא: הכי קתני: מרחיצין את הקטן, בין מלפני המילה, בין לאחר המילה. ביום הראשון, כדרכו. וביום השלישי שחל להיות בשבת, מזלפין עליו ביד, אבל לא בכ לי.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים". [וחולק על תנא קמא שאמר בשלישי מזלפין].

תניא כוותיה דרבא: מרחיצין הקטן בין לפני מילה ובין לאחר המילה, ביום ראשון כדרכו. וביום השלישי שחל להיות בשבת, מזלפין עליו ביד.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר יש. שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כו אבים".

וכשהן מזלפין, אין מזלפין לא בכוס, ולא בקערה, ולא בכלי, אלא ביד.

והך סיפא דתני שאין מזלפין אלא ביד, אתאן לתנא קמא, דהא לרבי אלעזר בן עזריה שרי אף כדרכו.

והוינן בה: מאי "אף על פי שאין ראיה לדבר", אמאי אין זו ראיה גמורה? ומבארינן: משום דמעשה שכם מילה דגדול הוה, ולא סליק בישרא הייא, אין בשרו מעלה ארוכה מהר. ואילו קטן, סליק בשרו הייא, בשרו מעלה ארוכה ויוצא מסכנתו מהר.

ההוא דאתא לקמיה דרבא, אורי ליה להתיר לו רחיצה כדרכו ביום הראשון כשמעתיה.

איחלש רבא, ודאג שאולי מפני כן נענש בחליו.

אמר: אנא, בהדי תרגימנא דסבי למה לי? מה היה לי לחלוק כנגד הזקנים הללו [רב יהודה ורבה בר אבוה] שאסרו?

אמרו ליה רבנן לרבא: והתניא כוותיה דמר, ומדוע אתה דואג שנענשת בגלל זה?

אמר להו רבא: משום דמתניתין כוותיהו דיקא.

והוינן בה: ממאי, מהיכן מדוייק כשיטתם?

ומבארינן: הכי קאמר רבא:

מדקאמר במתניתין: רבי אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת.

אי אמרת בשלמא תנא קמא מזלפין קאמר, וכדרכו אסור. היינו דקאמר ליה רבי אלעזר בן עזריה "מרחיצין", ופליג בכך דשרי אף כדרכו.

אלא אי אמרת תנא קמא סבירא ליה מרחיצין ביום הראשון קאמר. ומזלפין, ביום השלישי. מאי האי דתני: רבי אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין?

והרי לשיטתי, אף תנא קמא מתיר לרחוץ ביום הראשון, ורבי אלעזר בן עזריה מוסיף על דבריו בכך שאף ביום השלישי מותר לרחוץ, אם כן, "אף ביום השלישי מרחיצין" מיבעי ליה למיתני?

ומכאן ראיה לרב יהודה ורבה בר אבוה שסוברים דלתנא קמא אסור לרחוץ כדרכו אפילו ביום הראשון.

כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר: הלכה, כרבי אלעזר בן עזריה.

הוו בה במערבא: האם רבי אלעזר בן עזריה מתיר הרחצת כל גופו, או רק הרחצת מקום המילה?

אמר להו ההוא מרבנן, ורבי יעקב שמיה, מסתברא, שהתיר הרחצת כל גופו.

דאי סלקא דעתך שהתיר רק הרחצת מקום המילה, מאי טעמא אסרי רבנן? מי גרע מנתינת חמין על גבי מכה, דשרי?

דהא אמר רב: אין מונעין חמין ושמן ^[2] מעל גבי מכה בשבת.

מתקיף לה רב יוסף: וכי לא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת, לחמין שהוחמו בערב שבת? והכא גבי מילה בחמין שהוחמו בשבת עסקינן.

מתקיף לה רב דימי: וממאי דהכא בחמין שהוחמו בשבת פליגי?

דילמא בחמין שהוחמו בערב שבת פליגי?

אמר אביי: אנא בעאי דאישני ליה, אף אני רציתי לתרץ כתירוצו של רב יוסף.

וקדם ושני ליה רב יוסף שוודאי במילה ההיתר הוא אף בחמין שהוחמו בשבת, מפני שסכנה הוא לו.

איתמר נמי, כי אתא רבין אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה - בין בחמין שהוחמו בשבת, בין בחמין שהוחמו מערב שבת. בין הרחצת כל גופו, בין הרחצת מילה - מפני שסכנה היא לו.

גופא, אמר רב: אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת.

ושמואל אמר: נותן אותם חוץ למכה. ושותת ויורד למכה. אבל על מכה עצמה אסור משום גזירת שחיקת סמנים.

מיתיבי: אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך ליתן על גבי מכה בשבת. שמע מינה אסור משום גזירת שחיקת סמנים וכדשמואל.

ומתרצינן: התם טעמא דאסור, משום סחיטה.

תא שמע: אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך שעל גבי מכה בשבת. שמע מינה אסור, ודלא כרב.

ומתרצינן: התם נמי טעמא דאסור משום סחיטה.

תניא כוותיה דשמואל: אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת. אבל נותנין חוץ למכה, ויורד ושותת למכה.

תנו רבנן: נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש, כיון שאינו עושה כן לרפואה אלא כדי למנוע שלא תשרט מכתו על ידי בגדיו הקשים.

אבל לא יתן גמי יבש, ולא כתיתין, חתיכות בגדים דקות, משום שהם מרפאות והוי בכלל גזירת שחיקת סמנים.

קשיא רישא דקתני שנותנין מוך, דהיינו כתיתין, אסיפא דקתני ולא כתיתין יבשין?

ומתרצינן: לא קשיא.

הא דאסרינן, היינו בחדתי, שחדשים שלא היו על גבי מכה הם מרפאים את המכה.

הא דשרינן, בעתיקי, בישנים שאינם מרפאים.

אמר אביי: שמע מינה, הני כתיתין - מסו, מועילים לרפואה.

שנינו במשנה: ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת.

תנו רבנן: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". ערלתו שהיא ודאי, דוחה את השבת.

הערות

^[1] עיין בתוס' רע"א שהקשה על רש"י מדוע לא פירש ש"ספק" היינו שנולד בין השמשות? ועיין באמרי בינה [שבת סי' לא' ד"ה והא] מה שכתב ליישב.

^[2] בתוד"ה ואין, ביארו שהכונה שהחמין ושמן מעורבים יחד, משום שכל אחד בפני עצמו שנינו לעיל אבל סך הוא את השמן.

א משנה מרחיצין את הקטן, בין לפני המילה ובין לאחר המילה בשבת, ומזלפין (מתיזים) עליו מים חמים ביד, אבל לא בכלי, בכדי לעשות שינוי. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן, אפילו ביום השלישי למילתו שחל להיות בשבת, שהרי ביום השלישי למילה התינוק נחשב כיש בו סכנה, וכפי שנאמר באנשי שכם שמלו: "ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים" (בראשית לד, כה), והרי שאף ביום השלישי כאב המילה קרוב לסכנה.

תינוק שיש ספק אם למולו אם לאו, וכן אנדרוגינוס (מי שיש לו איברי זכר ונקבה) — אין מחללין עליו את השבת כדי למולו, כיון שאין מילתו מחוייבת ודאי, וחילול שבת יש בכך. ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס.

ב גמרא מתחילה מקשים על סגנון המשנה נאמר בה שמזלפים על הקטן ביד, ומקשים: והא [והרי] אמרת ברישא [מתחילה] שמרחיצין אותו, ואם להרחיץ מותר — לזלף לא כל שכן!

רב יהודה ורבה בר אבוה דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שמשנה זו בדרך הסגנון של "כיצד" תני [שנוי] ומשפט אחד בא לבאר את משנהו. וכך יש להבינה: מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה. כיצד עושים זאת? — מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי.

אמר רבא: והא [והרי] בלשון "מרחיצין" קתני [שנינו], והרחצה אינה זילוף! אלא אמר רבא: הכי קתני [כך שנינו]: מרחיצין את הקטן בין מלפני המילה בין לאחר המילה, ביום הראשון למילה — כדרכו, וביום השלישי שחל להיות בשבת — רק מזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי, ובודאי שאין מרחיצין. ואילו ר' אלעזר בן עזריה אומר: אף מרחיצין את הקטן אף ביום השלישי שחל להיות בשבת, שהרי הוא נחשב כיש בו סכנה, וכפי שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: מרחיצין את הקטן בין לפני ובין לאחר מילה, ביום הראשון — כדרכו, וביום השלישי שחל להיות בשבת — מזלפין עליו ביד, אבל אין מרחיצין. ר' אלעזר בן עזריה אומר: אף מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת. ואף על פי שאין ראיה גמורה לדבר מכל מקום יש זכר לדבר, וכפי שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים".

וממשיכה הברייתא: וכשהן מזלפין — אין מזלפין מים לא בכוס ולא בקערה ולא בכלי אחר, אלא ביד. ומעירים: אתאן [באנו] לשיטת התנא קמא [הראשון], שהרי הביאור כיצד נעשה הזילוף אינו לשיטת ר' אלעזר בן עזריה אלא המשך לדברי התנא הראשון.

ומעירים: מאי [מה פירוש] "אף על פי שאין ראיה לדבר מכל מקום יש זכר לדבר"? מדוע קורא לכך "זכר לדבר"? והלא לכאורה ראיה גמורה היא שביום השלישי עדיין גדול כאב המילה! ומשיבים: אכן אין זו ראיה גמורה משום שבאדם גדול (מבוגר) לא סליק בישרא הייא [אין הבשר מתרפא מיד], קטן סליק ביה בישרא הייא [בקטן מתרפא הבשר מיד] ושמא ביום השלישי שוב אינו מסוכן.

ומסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד בא לפני] רבא לשאול בענין רחיצת תינוק לאחר מילה, אורי ליה כשמעתיה [הורה לו כשמועתו, כהלכתו] שלדעת הכל מותר לרחוץ את התינוק ביום הראשון. אחר כך איחלש [נחלש, חלה] רבא בחולי, ואמר: אנא בהדי תרגימנא דסבי [אני בין שיטותיהם של הזקנים] למה לי להתערב, שהרי חכמי הדור הקודם פירשו את הדברים בדרך אחרת ולחומרה, וסבר רבא שנענש בידי שמים על שהקל בדעת חכמי הדור הקודם.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא: והתניא כוותיה דמר [והרי שנויה ברייתא כשיטתו של אדוני], ומשום מה חושש אתה לפירושך? הרי ראויה היא! אמר להו [להם]: מתניתין כוותייהו דיקא [משנתנו כשיטתם מדוקדקת].

וממאי [ממה] אפשר להסיק זאת — מדקאמר [ממה שאמר] שם שר' אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שלדעת התנא קמא [הראשון] מזלפין בלבד קאמר [אמר], ולא התיר כלל להרחיץ את התינוק, אף ביום הראשון — היינו דקאמר ליה [זהו שאמר לו] ר' אלעזר בן עזריה שלדעתו אף מרחיצין. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי התנא קמא [הראשון] אף מרחיצין ביום הראשון קאמר [אמר], ומזלפין ביום השלישי, אם כן האי [ביטוי זה] שר' אלעזר בן עזריה אומר שמרחיצין אינו במקומו, ו"אף מרחיצין" מיבעי ליה [היה לו] לומר, שהרי לא נחלק על עיקר היתר הרחיצה, אלא על רחיצה ביום מסויים. וכיון שדקדוק דברי המשנה מסייע לאמוראים ההם אין כוחה של ברייתא לעקור את הדבר.

ולגופה של הלכה, כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' אלעזר: הלכה כשיטת ר' אלעזר בן עזריה.

ג הוו [עסקו] בה בשאלה זו במערבא [במערב, בארץ ישראל]: האם מה שנאמר בענין רחיצה הכוונה להרחצת כל גופו של התינוק או הרחצת מקום המילה בלבד?

אמר להו ההוא מרבנן [להם אחד החכמים], ור' יעקב שמיה [שמו]: מסתברא [מסתבר] לומר שהמדובר בהרחצת כל גופו, דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר שנחלקו בהרחצת מילה, מי גרע [האם גרוע הדבר] מחמין ששמים על גבי מכה (פצע), שכן אמר רב: אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת, ואם כן בודאי מותר לרחוץ אף את המילה!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אין מקום לפתרון זה, ולא שני לך [וכי אין זה שונה לך, בעיניך] בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת? שחמין שהוחמו מערב שבת יש בהם רק החשש שבגזירת איסור רפואה, ואילו חמין שהוחמו בשבת הוא חילול שבת.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב דימי על דברי רב יוסף: וממאי דהכא [וממה מסיק אתה שכאן] בחמין שהוחמו בשבת פליגי [נחלקו]? דילמא [שמא] בחמין שהוחמו בערב שבת פליגי [נחלקו]?! אמר אביי: אנא בעאי דאישני ליה [אני רציתי לתרץ לו], וקדם ושני ליה [ותירץ לו] רב יוסף שבודאי אין מדברים אלא בחימום חמין בשבת מפני שסכנה הוא לו.

איתמר נמי [נאמר גם כן] בשם אמורא אחר שכי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' אבהו שכך אמר ר' אלעזר, ואמרי לה [ויש אומרים] שכך אמר ר' אבהו שכך אמר ר' יוחנן: הלכה היא כשיטת ר' אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת, בין בחמין שהוחמו מערב שבת, בין הרחצת כל גופו, בין הרחצת מקום המילה בלבד, מפני שסכנה היא לו.

ד הזכרנו קודם בדרך אגב את דברי רב בענין טיפול בפצע בשבת. ומעתה באים לדון בהם גופא [לגופם]. שנינו שאמר רב: אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת. ושמואל אמר: אסור לתת את החמין או השמן ישירות על גבי המכה משום שנראה הדבר כרפואה, אלא נותן את החמין או השמן חוץ למכה מעליה, ושותת ויורד למכה עצמה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך (סמרטוט) ליתן אותו על גבי המכה בשבת, והרי זה כדברי שמואל האוסר לעשות דבר שנראה כעשוי לרפואה, וקשה לרב! ומשיבים: התם [שם] לא משום חשש רפואה אסרו אלא משום חשש סחיטה.

ועוד תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא דומה: אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך, שעל גבי מכה בשבת, והרי ראיה מכך לשיטת שמואל. ותירצו: התם נמי [שם גם כן] משום סחיטה חששו.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא מפורשת כשיטתו] של שמואל: אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת, אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש, אבל לא גמי (מין סוף) יבש ולא כתיתין (סמרטוטים) יבשין. ומעירים: קשיא [קשה] מענין כתיתין על ענין כתיתין, שהרי מתחילה התיר מוך ואחר אסר כתיתים! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאסר — הרי זה בחדתי [בחדשים] שמרפאים, הא [זה] שהתיר הרי זה בעתיקי [בישנים] שאינם מועילים כל כך. אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] שהני [אלו] הכתיתין מסו [מרפאים], ונלמד מכאן לענין רפואת כל מכה.

ה שנינו במשנה כי תינוק שיש ספק אם למולו אם לאו וכן אנדרוגינוס אין מילתם דוחה את השבת אף שהיא היום השמיני ללידתם. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), ופירשו את הכתוב: "ערלתו" משמעו — ערלתו ודאי דוחה את השבת,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: One may wash the baby on Shabbat, both before the circumcision and after the circumcision. And one may sprinkle hot water on him by hand but not with a vessel, in order to depart from the usual manner in which this is done. Rabbi Elazar ben Azarya says: One may wash the baby on the third day following his circumcision, even if that third day occurs on Shabbat. On the third day following circumcision, the baby is considered to be in danger, as it is stated with regard to the men of Shekhem, who were circumcised: “And it came to pass on the third day, when they were in pain” (Genesis 34:25). This teaches us that on the third day the pain of circumcision poses a danger.

If there is uncertainty whether or not to circumcise a baby, and likewise in the case of a hermaphrodite [androginos] baby, who possesses both male and female genitals, one does not desecrate Shabbat to perform the circumcision, since it is not certain that the circumcision is required. And Rabbi Yehuda permits doing so for a hermaphrodite baby.

GEMARA: The Gemara questions the mishna’s statement that one may sprinkle hot water on the baby only by hand: Didn’t you say in the first clause of the mishna that one may wash him? If it is permissible to wash the baby, it is certainly permitted to sprinkle water on him with a vessel.

It was Rav Yehuda and Rabba bar Avuh who both said that this mishna is taught employing the style known as: How. In this style, the latter clause clarifies the former. It should be understood as follows: One may wash the baby both before circumcision and after circumcision. How may one wash him? One sprinkles water on him by hand, but not with a vessel.

Rava said: Doesn’t it teach the phrase one may wash, and washing is not sprinkling. Rather, Rava said that this is what the mishna is teaching: One may wash the baby, both before circumcision and after circumcision. On the first day, one may wash him in his usual manner. However, on the third day following his circumcision, if that third day occurs on Shabbat, one may sprinkle water on him only by hand, but not with a vessel, and one may certainly not wash him. Rabbi Elazar ben Azarya says: One may even wash the baby on the third day following his circumcision, if that third day occurs on Shabbat, because the baby is considered to be in a state of danger, as it is stated: “And it came to pass on the third day, when they were in pain.”

A baraita was taught in accordance with the opinion of Rava: One may wash the baby, both before circumcision and after circumcision. On the first day, the baby is washed in its usual manner; and on the third day that occurs on Shabbat, one sprinkles water on him by hand but not with a vessel, and one may not wash him. Rabbi Elazar ben Azarya says: One may even wash the baby on the third day that occurs on Shabbat. And although there is no absolute proof for this matter, there is an allusion to this matter, as it is stated: “And it came to pass on the third day, when they were in pain.”

The baraita continues: And when one sprinkles water, he may not sprinkle it with a cup or with a bowl or with any other vessel; rather, he does so by hand. The Gemara comments: We have arrived at the opinion of the first tanna, as this clarification of how the sprinkling was performed is not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. Rather, it is an elaboration of the statement of the first tanna.

The Gemara comments: What is the meaning of the baraita’s statement: And although there is no absolute proof for this matter, there is an allusion to this matter? Why does the baraita refer to it as a mere allusion when it appears to offer absolute proof that the pain of circumcision is significant on the third day? The Gemara answers: Indeed, it is not a complete proof, because an adult’s flesh does not heal immediately, but a child’s flesh heals immediately. Perhaps a baby is not considered to be in danger on the third day.

The Gemara relates: A certain person came before Rava to ask a question with regard to washing a baby after circumcision. Rava ruled in accordance with its halakhic ruling, that everyone agrees that it is permitted to wash the baby on the first day. Afterward, Rava became ill. He said: Why did I involve myself in the opinions of the Elders? The Sages of the previous generation, Rav Yehuda and Rabba bar Avuh, articulated the halakha in a different, more stringent manner. Rava felt that his illness was divine punishment for taking their opinions lightly.

The Sages said to Rava: Wasn’t it taught in the baraita in accordance with the opinion of the Master, so why are you concerned with regard to your ruling, which is correct? Rava said to them: The language of the mishna is precise according to their opinion.

From where can this be concluded? From the fact that it is stated: Rabbi Elazar ben Azarya says: One may wash the baby on the third day that occurs on Shabbat. Granted, if you say that the first tanna is saying only that one may sprinkle, but prohibited washing the baby even on the first day, that explains what Rabbi Elazar ben Azarya said to him in response: One may wash. However, if you say that the first tanna is saying one may wash on the first day and one may sprinkle on the third day, this statement: Rabbi Elazar ben Azarya says that one may wash, is imprecise. Rather, he should have said that one may even wash on the third day. Rabbi Elazar ben Azarya is not disputing whether it is ever permitted to wash the baby, as the first tanna also agrees that it is permitted on the first day; the dispute is whether or not that leniency extends to the third day as well. Since a precise reading of the mishna supports the opinion of Rav Yehuda and Rabba bar Avuh, the baraita supporting Rava’s opinion is not sufficiently authoritative to supplant that understanding.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Elazar said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya.

They discussed the following question in the West, in Eretz Yisrael: Is this referring to washing the entire body of the baby, or to washing the place of the circumcision?

One of the Sages, named Rabbi Ya’akov, said to them: It stands to reason that it is referring to washing his entire body, as if it should enter your mind that the dispute is with regard to washing the place of the circumcision, is this washing any worse than placing hot water on a wound? Rav said: One does not prevent placing hot water and oil on a wound on Shabbat. Therefore, it should certainly be permissible to wash the place of the circumcision.

Rav Yosef strongly objects to this proof: And is there no difference for you between hot water heated on Shabbat and hot water heated on Shabbat eve? Placing hot water heated on Shabbat eve on a wound violates only the rabbinic decree prohibiting healing; whereas heating hot water on Shabbat violates a Torah prohibition.

Rav Dimi strongly objects to Rav Yosef’s point: And from where do you know that here it is with regard to hot water heated on Shabbat that they disagree? Perhaps it is with regard to hot water heated on Shabbat eve that they disagree. Abaye said: I wanted to answer him, but Rav Yosef answered him first: The dispute is certainly with regard to heating water on Shabbat, because failure to do so poses a danger for the baby.

It was also stated that when Ravin came to Babylonia from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Abbahu said that Rabbi Elazar said, and others say that Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya, both with regard to hot water heated on Shabbat and with regard to hot water heated on Shabbat eve; both with regard to washing the entire body and with regard to washing the place of the circumcision alone, because failure to do so poses a danger for the baby.

Rav’s statement with regard to the treatment of a wound on Shabbat was mentioned in passing. The Gemara proceeds to discuss the matter itself. Rav said: One does not prevent placing hot water and oil on a wound on Shabbat. And Shmuel said: It is prohibited to place hot water or oil directly onto the wound, because it appears to be medical treatment. Rather, one places the hot water or the oil outside the wound, above it, and it flows and descends to the wound itself.

The Gemara raises an objection from that which was taught in a baraita: One may not place oil or hot water on soft material to place it on a wound on Shabbat. This supports the opinion of Shmuel, who prohibits performing actions that appear to be medical treatment. However, that ruling contradicts the opinion of Rav. The Gemara answers: There, the baraita prohibited placing oil or hot water on a rag, not because it appears to be medical treatment; rather, it is prohibited due to concern that one might perform the prohibited labor of squeezing.

The Gemara cites an additional proof. Come and hear that which was taught in a similar baraita: One may not place oil or hot water on soft material that is on a wound on Shabbat. This baraita supports the opinion of Shmuel. The Gemara answers: There too, it is prohibited due to concern for squeezing.

A baraita was taught explicitly in accordance with the opinion of Shmuel: One may not place oil or hot water on a wound on Shabbat; however, one may place it outside the wound so it flows and descends to the wound.

The Sages taught another baraita: One may place a dry compress and a dry sponge on a wound, but not a dry reed and not dry rags. The Gemara comments: This is difficult, as the first statement with regard to rags, i.e., a dry compress which is a type of rag, contradicts the second statement with regard to rags, as the baraita first permitted placing rags on a wound and then prohibited doing so. The Gemara answers: This is not difficult. This statement, which prohibits placing rags on a wound, is referring to new rags, which heal the wound; that statement, which permits placing rags on a wound, is referring to old rags, which are not effective in healing. Abaye said: Conclude from this that these rags heal, which is useful information with regard to the treatment of wounds.

We learned in the mishna: If there is uncertainty whether or not to circumcise a baby, and likewise in the case of a hermaphrodite baby, one does not desecrate Shabbat to perform the circumcision of a hermaphrodite, even on the eighth day following the birth. The Sages taught in a baraita: The verse states: “And on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised” (Leviticus 12:3), and they interpreted the verse: “His foreskin” indicates that only the circumcision of his halakhically certain foreskin overrides Shabbat,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תינח גדול דכתיב ביה בשר קטן נמי כתיב ביה בשר בינוני מנלן פי' כבר ידענו כי הקטנים פטורים ממצות והשכר והעונש הם תלויין בחיוב המצות ומאחר שנדע כי לא חייב הכתוב במצות אלא לפי שיש בו עניני החיוב כגון שהביא ב' שערות ושהגיע למספר שני האנשים ושיצא מגבול הנערות אז הוא בן עונשין וכיון שראינו שענש הכתוב מי שלא נימול שנאמר (בראשית י״ז:י״ד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה וגו' ידענו כי דבר זה מיוחד הוא באנשים גדולים ולא בנערים ומצאנו כתב בו בשר ערלתו להודיענו שהמילה דוחה את הצרעת על דרך העיקר שהקדמנו דאתי עשה ודחי לא תעשה וכי בעת שתהיה בערלה בהרת ימול ויחתוך אותה וידחה מה שכתוב (דברים כ״ד:ח׳) השמר בנגע הצרעת והוצרכנו שיבאר לנו דבר זה להסיר מדעתנו מה שהיה עולה עליו שמה היינו סוברים כי זה שכתב (שם) לשמור מאד ולעשות הוא דבר מוסף על הלאו והוה ליה לא תעשה ועשה ואין המילה דוחה אותן שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה והסיר ממנו סברא זו והודיענו שהוא לא תעשה בלבד והמילה דוחה אותה וזהו שאמרו תינח גדול דכתב ביה בשר והקטן נמי שהוא בן ח' ימים נאמר בו וביום השמיני ימול בשר ערלתו ידענו כי המילה ביום ח' תדחה (עוד) את הצרעת נשאר לנו לשאול על הבינוני והוא שעברו עליו ח' ימים ולא נימול מפני מאורע שאירע לו כגון שהיה חולה או שהיה בו ספק התהיה המילה ראויה בו בעת שיש בהרת בערלתו או לא ולפיכך אמרו בינוני מנלן ובאה התשובה משם אביי דאתיא מבינייא ומשם רבא מילה בזמנה [לא] צריכא קרא כו' ופירוש על דעת אביי שהמילה מותרת בבינוני במקום שיש בהרת נלמוד מגדול וקטן כמו ששנינו (ריש ספרא) בבנין אב משני כתובים הצד השוה שבהן כו' וכן הוא הילוך הדבר בכאן כי הבינוני לא יתכן שנלמוד מן הגדול לפי שהגדול ענוש כרת לכך התירו בו הכתוב חתיכת הבהרת אבל הבינוני שאין בו חיוב כרת אין דבר זה מותר בו וכמו כן לא נלמוד דבר זה מן הקטן כי הקטן מילתו בזמנה ביום ח' והיא דוחה את השבת ולפיכך התיר הכתוב חתיכת הבהרת אבל הבינוני שאין מילתו בזמנה לא ומאחר שלא יכולנו ללמוד דבר זה מאחד מהן חיברנו אותם ביחד וקיימנו דבר עיקר מהם שהבינוני מותר לחתוך בהרת מערלתו וכן הילוכו של דבר בענין זה בינוני מנלן אמר אביי אתיא מבניינא מה לגדול שכן ענוש כרת קטן יוכיח שאינו ענוש כרת מה לקטן שכן מילה בזמנה גדול יוכיח שאין מילה בזמנה וחזר הדין הצד השוה שבהן שמילתו דוחה את הצרעת אף אני אביא בינוני שתהא מילתו דוחה את הצרעת ורבא לא הוצרך לדבר זה כי הוא סובר כי בשר ערלתו שנאמר בבן שמנת ימים לא בא להתיר מילת בן שמונת ימים במקום שיש בהרת כי זה נלמדנו מקל וחומר השתא שבת חמורה דוחה צרעת קלה לא כל שכן והואיל ואינו צריך לבן ח' ימים הועיל להתיר המילה בבינוני במקום שיש בהרת:
לא צריכא אפי' ר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור כבר פירשנו זה בפ' כירה.

פי' סילתא שיליא מקוטמא לאולמא ממקום הדק לעבה:
ת"ר דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביו"ט שוחקין כמון וטורפין לה יין ושמן יין בפ"ע ושמן בפ"ע אבל ע"י ליכא [אסור]. פי' ליכא עירוב יין ושמן להוליך השמן בתוך היין על [ידי] עירבוב. (אבל) א"ל אביי לרבה מהו לגבן. פי' לגבן ביו"ט לקפות גבינה לקבץ פיתותי החלב הקפוי ולעשותם חריץ של גבינה. א"ל אסור לגבן. א"ל והלא גיבון כמו לישת העיסה שנותן מים בקמח ומולל בידיו ועושה פתיתין ומוסיף מים ומקבץ הפתיתין ועושה אותם עיסה. כך מקפה החלב בטוכמסו ואחר שיקפה בכלי ויעמוד מכניס ידו ופיתתו. ואח"כ מכניס ידו ומגבן מתוך הכיס. הנה גיבון ולישה מלאכתן שוה מפני מה זה מותר וזה אסור ופירק לו קמח אי אפשר לאוכלו אלא ע"י לישה ביומו. והחלב אפשר לאכלו חלב או לעשותו גבינה בערב. אקשינן עלה והא אמרו נהרדעי גבינה בת יומא מעליא והנה היא כמו הלישה וכשם שהפת חמה מעליא כך הגבינה בת יומא מעליא ופריק ליה הכי קאמר אפילו בת יומא מעליא מכלל שבת שנים ושלשה ימים מעליא טפי ואפילו בת יומא מעליא:
אין עושין למילה חלוק לכתחילה אבל כורך עליה סמרטוט:
מתניתין מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ומזלפין עליו אבל לא בכלי. ואקשי היאך קתני מזלפין מכלל שרחיצה אסורה והא רישא דמתניתין קתני מרחיצין ופרקי' רב יהודה ורבה בר אבוה אמר כך סידור המשנה מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה. והרחצה זו כיצד היא ע"י זילוף היא ביד אבל לא בכלי. ואקשי עליהו רבה והא מרחיצין קתני וזילוף אינה רחיצה ופריק רבא משנתנו הא דקתני מרחיצין ביום ראשון של מילה אם היא שבת רחיצה כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין ביד אבל לא בכלי ותניא כוותיה דרבא ואע"ג דתניא כוותיה לפום דקדוקא דמתניתין לא מיתוקמה כתירוציה דהא רבה כנפשיה אורי כשמעתיה ואיחלש ועיין במתניתין שפיר וחזא דלכאורה כתירוציה רהטא.

הלכה כראב"ע בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו בע"ש. היה נראה דדוקא לאחר המילה אבל קודם המילה מזלפין משום דאוקימתא דסבי עיקר ורבנן לא שרו בין לפני המילה בין לאחר המילה אלא בזילוף וראב"ע לא שמעי' לי' דפליג אלא בלאחר מילה. אבל קבלה היא ביד רבינו שקיבל מן הגאונים ז"ל דאפי' לפני המילה נמי וראב"ע ה"ק להו לא מבעי' ביום ראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני מילה בין לאחר מילה אלא אפי' ביום הג' נמי מרחיצין אותו כדרכו בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מע"ש או שהם סומכין על הברייתא יותר מדיוק' של רבא דהא מתני' נמי מרחיצין קתני וברייתא לית לה זילוף אלא לאחר מילה בשלישי וכיון דהלכה כראב"ע אין לנו זילוף אלא רחיצה. וא"ת לפני מילה היאך שבת נדחית תדחי מילה כדמוכח בפ' הדר ובפסחים פ' א"ד קרי רחיצה מכשירי מילה ולר"א דפרקי' מותר הא לרבנן אסור ופשוט הוא אלא אנן בחמין שהוחמו קאמרי' ולא שנתיר להחם אלא שאם הוחמו ע"י גוי או לאמו כשאמרה צריכה אני מותר להרחיצו בהם ובא לומר שאע"פ שיש כאן משום גזירת מרחצאות מותר שאם מלין אותו בלא רחיצה סכנה הוא לו. ומיהו לאחר מילה ביום א' או ביום ג' אי אשתפיך חמימי' מחמין לו אפי' ע"י ישראל כדרך כל פקוח נפש שדוחה שבת. א"נ בין בחמין שהוחמו בשבת אלאחר מילה בלחוד קאי לראב"ע וכן הלשון עצמו שכ' רבינו ז"ל בין לפני המילה בין לאחר מילה בין בחמין שהוחמו בשבת תפתר לאחר מילה סמך לו על מ"ש לקמי' והיכא דאשתפוך בתר דאימהל וכולה שמעתא דעירובין. וכן בעל הלכו' אמר וה"מ דלא דחי שבת מכשירין דקמי מילה אבל מכשירין דבתר דאתמהיל כגון דאיתשיד חמימי או דאיבדור סממנא ולא אפשר אלא באחולי שבתא עלייהו סכנה הוא ומחללין שבתא עלייהו התם הוא דאשתפוכי חמימי' או דאיבדר סמנא או דאיפגם איזמל מקמי דמימהלי דאמרי' תדחה מילה למחר הכא כיון דאיכא סכנה מחללין שבתא עלי' כ"ז כ' בעל הלכות ז"ל אלא ששיבש במקום אחר ואמר מחמין חמין לחולה ולקטן ולחיה בשבת בין להשקותו בין להברותו א' קטן בריא ואחד קטן חולה מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת וזה לא אמרוהו אלא לדברי ר"א וא"צ לפנים. אבל יש לי בכאן ספק אם היה לו חמין כדי רחיצה שלפני מילה ואין לו כדי רחיצה שניי' שלאחר מילה או שנשתפכו חמין שהכין לה מקמי מילה שאני אומר רוחצין אותו ומלין אותו שאין כאן מכשירין דוחין כלום ואחר שמל הרי כאן סכנת נפשות שדוחה שבת ואין אומרים תדחה מילה כדי שלא להביא אותו לסכנה ונדתה שבת אלא מילה עצמה דוחה שבת וסכנת נפשות נמי דוחה ואין למצוה אלא שעתא שאין לדחות מילה מפני דחיית שבת שיבא לאחר מכאן מפני הסכנה. וראיתי מי שסובר שאין מלין אא"כ היה לו חמין וסמנין לאחר המילה ואם נשפכו קודם מילה תדחה (לאחר מילה) מחללין ולשון בעל הלכות מסייעו לפי פשוטו אלא שהדברים עצמן מכריעין כמ"ש. ומתני' נמי דייקא דתנן לא שחק מע"ש לועס בשניו ונותן אם לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומביא ואפי' מחצר אחרת ולא קתני בשאין לו כמון בביתו או שא"א ללעוס בשניו תדחה ומדקתני תקנתא ולא תני דחיי' ש"מ כדאמרן. ועוד דכורך על אצבעו ומביא דרך רה"ר איסורא דרבנן הוא ומשאוי הוא לו וא"נ מחצר אחרת שלא נשתתפו נמי איסורא הוא ונדחה מילה מידי דהוה אאיזמל שאין מביאין אותו דרך שער בשנוי ואפי' במבוי שאינו משותף אלא שאין צרכי סכנה שלאחר מילה דוחין אותו מתחלה אלא מל ואח"כ מחלל לצורך הסכנה כדפי'. וי"א דראב"ע וכ"ש בשני קאמר. ואי ק"ל הא כתיב ביום הג' בהיותם כאבים אלמא טפי מסתכן בג' מבשני לאו קושי' הוא שבג' היו חלושים ביותר ולא היו יכולין לברוח ולהלחם אבל ביום הב' עדיין לא תשש כחם אע"פ שסכנת יום ב' גדולה משל ג' ויום ראשון תוכיח שלא נגעו בהן מפני שעדיין כחם עליהם אע"פ שהן מסוכנין יותר. ובירושלמי ויהי ביום הג' בהיותם כואבים כתוב כאן ולא בהיותו כואב בשעה שכל איבריהם כאבים עליהן. ודעת רש"י ז"ל שאפילו לדברי חכמים יום ב' כיום א', וזה אינו נכון:

האי ר' אליעזר בן עזריה אומר מרחיצין אף מרחיצין מיבעי ליה. קשיא לי והא ברייתא נמי דקתני בהדיא בדברי ת"ק ביום ראשון מרחיצין כדרכו, לא קתני בדר"א בן עזריה אף מרחיצין, אלא מרחיצין כלישנא דמתניתין. ויש לומר דרבא משבש לה לכולה ברייתא.

הא דאמרינן: אי אמרת הרחצת מילה מי גרע מחמין שעל גבי המכה. פירש רש"י ז"ל: מי גרע מחמין שעל גבי המכה דשרי, והכא אסרי רבנן בשלישי. ואינו מחוור בעיני, חדא דהא לא שייכא האי קושיא לתרגומה דרבא קמייתא ודתניא כותיה, דהא בהדיא תניא בברייתא ברבנן, ובשלישי מזלפין דאלמא רבנן לא אסרי בשלישי ליתן עליה חמין, והלכך אפילו תמצא לומר דלתרגומה דסבי פליגי רבנן לגמרי ביום שלישי, כלל [ו]כלל לא ואפילו בזילוף, כיון דללישנא בתרא דברייתא לא פליגי, הוה ליה לרבי יעקב למימר בהדיא דאי אמרת להרחצת מילה לתרגומא דסבי מי גרע ממכה. ועוד דהא אפילו לתרגומא דסבי, מנא ליה דפליגי לגמרי דהא במתניתין לא פירשו רבנן לא יום ראשון ולא יום שלישי, אלא סתמא קתני מרחיצין בין לפני מילה בין לאחר מילה. ואי משום דקתני ר"א בן עזריה אומר מרחיצין ביום השלישי, דלכאורה משמע דרבנן לא שרו ביום שלישי כלל, דאי רבנן שרו לזלף אפילו ביום שלישי, ור"א בן עזריה שרי בכולהו להרחיץ ואפילו בשלישי, א"כ מאי שנא יום שלישי דנקט. לא היא דר"א לרבותא נקטה, לומר דאפילו בשלישי מרחיצין אותו, וכן נמי משמע מהא דאמר רבא, אי אמרת בשלמא ת"ק מזלפין קאמר, היינו דאמר ר"א מרחיצין, אלא אי אמרת ת"ק מרחיצין ביום ראשון קאמר ומזלפין ביום השלישי וכו', ר"א בן עזריה אף מרחיצין מיבעי ליה, והשתא אי אמרינן דלרבנן דלתרגומא דסבי ביום שלישי כלל [ו]כלל לא, כל שכן דהוי ליה למיתני אף, כלומר אף ביום השלישי מרחיצין.
ועוד דאי רבנן לגמרי אסרי אף לזלף ביום שלישי, מנא ליה דר"א פליג בתרתי אדרבנן, ושרי ביום שלישי אפילו בהרחצה גמורה, דלמא לא שרי אלא בחדא, כלומר דמזלפין עליו ביד ביום שלישי, ומרחיצין דר"א בן עזריה כמרחיצין דרבנן. ועוד מאי קא מייתי מרב דאמר אין מונעין חמין מעל גבי המכה, דלמא רב דאמר כר"א דהלכתא כותיה. אלא נראה לי דהכי פירושא אי אמרת הרחצת מילה, אמאי אשמועינן תנא במילה ליתני מכה וכל שכן מילה דמי גרע מילה ממכה, ופרקינן מי לא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת, והלכך נקט מילה, משום דבמילה שרי אפילו בשהוחמו בשבת, ואילו במכה ליכא מאן דשרו אלא כשהוחמו מערב שבת.

הלכה כר"א בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בהרחצת כל גופו בין בהרחצת מילה. פירוש: בשלישי וכל שכן בראשון ובשני דיותר מסוכן ביום ראשון ושני מביום שלישי, שהרי לתרגומא דברייתא רבנן דפליגי ביום שלישי, מודו ביום ראשון, והוא הדין נמי לתרגומא דסבי, וכל שכן לפירושו של רש"י ז"ל דפירש לתרגומא דסבי דרבנן לא שרו בשלישי אפילו לזלף, וביום הראשון שרו לזלף מיהא, אלמא לכולי עלמא טפי חמור יום ראשון מביום שלישי, ויום שני נמי דכל דלא סליק טפי מצטער ומסתכן. והא דכתיב (בראשית לד, כה) ביום השלישי בהיותם כואבים, לאו למימר דמסתכן דוקא ביום השלישי, אלא משום דבשלישי איכא חולשא טפי,והיינו דאתו עלייהו ביום השלישי ולא ביום הראשון ואף על גב דלכולי עלמא ביום ראשון מיהא מסתכן טפי, משום דאע"ג דמצטערי טפי מכל מקום ליכא חולשא.
ולפני מילה נמי מרחיצין אותו אפילו בחמין שהוחמו בשבת על ידי עכו"ם שחממן מעצמו, ואפילו עבר ישראל ואמר ליה לעכו"ם זיל אחים לי, ואפילו עבר נמי וחממן ישראל, דכל הני משום קנס הוא דאסרינן ליה בעלמא, אבל הכא במקום מצוה לא קנסינן.
ותדע לך דאפילו לפני מילה מרחיצין אפילו בחמין שהוחמו בשבת, דהא קתני במתניתין מרחיצין את המילה בין לפני מילה ובין לאחר מילה, אלמא לפני מילה ולאחר מילה חד דינא אית להו בהא. ובמאי דמרחיצין או מזלפין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לאחר מילה הכי נמי מרחיצין או מזלפין נמי לפני מילה, ומתרגומא דרבא נמי שמעינן לה, דהא לתרגומיה ת"ק שרי ביום ראשון להרחיץ כדרכו בין לפני מילה בין לאחר מילה, ומינה נשמע לר"א בן עזריה דכי היכי דשרי רחיצה כדרכו לאחר מילה הכי נמי שרי לפני מילה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל משמא דרבוותא, וכן כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל בהלכותיו.
וא"ת היאך אפשר לומר דהרחצה דלפני מילה מותרת בחמין שהוחמו בשבת, וכן הרחצת כל גופו קודם מילה, והא מכשירי מילה נינהו, וחמין שהוחמו בשבת אסורין מדבריהם (לעיל שבת לט, ב) בין בשתיה בין ברחיצה, וכן נמי הרחצת כל גופו אסורה מדבריהם ואפילו אבר אבר (לעיל שבת מ, א), ואנן הא קיימא לן כרבנן דר"א דאסרי מכשירי מילה ואפילו בדבר שאין בו אלא שבות דרבנן. יש לומר דחמין שהוחמו בשבת קנס הוא דקנסינן, ובמקום מצוה לא גזרו, וכן הרחצת כל גופו לאו מלאכה הוא שהרי בצונן מותר, וכן פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת, אלא שאסרוה מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת, ובמקום מילה לא גזרו. וכן תירץ מורי הרב ר' יונה ז"ל.
ואם תאמר עוד והא יהבינן טעמא בגמרא להרחצה דלאחר מילה בהרחצת כל גופו ובחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו, הא לפני מילה דאין שם סכנה ליתסר ותדחי מילה. תירץ מורי הרב ז"ל דמשום הכי נקט האי טעמא בגמרא, משום דלאחר מילה אי ליכא סכנה לא שריא ולא מידי ואפילו זילוף, אבל לפני מילה התירו לצורך המילה. ועוד דמשום הכי נקט בגמרא האי טעמא, לומר דעל כרחין חמין שהוחמו בשבת נמי שריא. ומעתה הרחצה שהתירו לאחר מילה התירו לפני המילה דחד דינא אית להו בהא, וכדמוכחא מתניתין כדאמרן.
ולי נראה דכיון דהוצרכו להתיר שבות דרחיצה לגבי מילה, לא רצו לאסור אף לפני מילה דהויא לה כחוכא, לאחר מילה נתיר להדיא מפני שסכנה היא לו, הא אפילו קודם מילה יודעין בה הכל שעל כרחנו יבא לידי כך, ועכשיו נאסור, והלכך כל מה שהתירו בענין רחיצה לאחר המילה התירו אף לפני המילה.

והיכא דאישתפוך חמימי ואיבדור סממני לאחר מילה, מחממין ושוחקין מפני הסכנה, ומיהו כל היכא דאפשר לשנויי משנינן, וכדתניא במתניתין לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו, ולא יטרוף יין ושמן אלא נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, כלומר בכלי בלא בילה כדאיתא בגמרא.
אבל אשתפוך קודם מילה ואי אפשר לו להרחיצו לאחר מילה אלא אם יאמר לעכו"ם להחם דקא מידחי ביה שבות דרבנן שיש בו מלאכה, ואי נמי בדליכא ויצטרך ישראל להחם לו, בזה ראיתי מחלוקת בין הגדולים, שהרמב"ן ז"ל כתב שאם יש לו חמין להרחיצו לפני המילה ואין לו להרחיצו לאחר מילה, שרוחצין אותו ומלין אותו שאין כאן מכשירין דוחין כלום, ואחר שמל הרי כאן סכנת נפשות שדוחה שבת, ואין אומרים תדחה מילה כדי שלא להביא אותו לסכנה ונדחה שבת, אלא מילה עצמה דוחה שבת וסכנת נפשות דוחה שבת, ואין למצוה אלא שעתה, ואין לדחות מילה מפני דחיית שבת שיבא אחר מכן מפני הסכנה. והביא ראיה ממתניתין דקתני לא שחק כמון מערב שבת לועס ואם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא ואפילו מחצר אחרת, ולא קתני כשאין לו כמון בביתו או שאי אפשר ללעוס בשיניו תדחה, ומדקתני תקנתא ולא קתני נמי דחייה שמע מינה כדאמרן. ועוד דכורך על אצבעו ומביא דרך רשות הרבים איסורא דאורייתא הוא דמשאוי הוא לו, אי נמי מחצר אחרת שלא נשתתפו נמי איסורא הוא ונדחה מילה מידי דהוה אאיזמל שאין מביאין אותו דרך שער בשינוי ואפילו במבוי שאינו משותף, אלא שאין צרכי סכנה שלאחר מילה דוחין אותה מתחלה, אלא מל ואחר כך מחלל לצורך הסכנה ע"כ.
ולפי דברי הרב ז"ל הא דאמרינן בעירובין (סז, ב) בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה, דקודם מילה הוא. ואין נראה כן מדברי הגאונים ז"ל, אלא שנשפכו חמימי דלאחר מילה. ולא התירו הגאונים ז"ל אלא בדאישתפוך חמימי ואיבדור סממני לאחר מילה, הא קודם מילה תדחה, דעל כרחין אתי למידחי שבת במישחק סממני ומיחם חמימי. וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל מפורש. ומסתברא לי כותייהו מדתני בפרק קמא דביצה (ב, א) השוחט בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, וב"ה אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום, ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל, לעולם שוחטין ואע"פ שאין לו דקר נעוץ מפני מצות שמחת יום טוב, דבשעת שחיטה אין כאן דחוי כלל, ולאחר שחיטה הרי כאן מצות עשה דכסוי, ומצות עשה הוא דדוחה חפירת הדקר דאיסורא דרבנן הוא, ואין דוחין מצות שמחת יום טוב בשעתה שלא נבוא לידי איסורא דרבנן דלאחר שחיטה, אלא ודאי שמעינן דכל דבר שאנו יודעין בתחילת הענין שיבא לידי איסור מלאכה ואפילו דרבנן שאינה נתרת קודם זמן תדחה אותה מצוה כדי שלא נבוא לבסוף לידי כך וכל שכן במלאכה דאורייתא.
ומה שהתירו לו לכרוך על אצבעו להביא מחצר שאינה מעורבת ולא דחו את המילה בכך, כדדחינן לה מפני הבאת האיזמל ואפילו דרך גגות וקרפיפות. יכילנא לשנויי, דאין הכי נמי אי אתידע מלתא מקמי מילה, ומתניתין בדלא ידעי עד לאחר מילה, ואפילו הכי כל היכא דאיכא לשנויי משנינן. ואלא מיהו אפילו תמצא לומר דבאתידע מקמי מילה מיירי, לא קשיא ולא מידי, דהתם שאני דכיון דעל כרחין מידחיא שבות דרבנן בלאחר מילה בהכין דהיינו נתינת אספלנית משום דהוה ליה הני אי אפשר לעשותה מערב שבת, אפילו אתידע מקמי מילה נמי לא דחי' מילה מקמי שבות דלאחר מילה דאין בה איסורא דאורייתא, והא דלא קתני נמי לא הביא כמון מערב שבת או שאי אפשר לו ללעוס תדחה מילה, אינה ראיה, דהא קתני רישא כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, והלכך תנא לאו כרוכלא תני ואזיל, ואם אי אפשר לעשותה מערב שבת, אלא הבאת כמון ואפילו מרשות הרבים שרי, כיון דאפשר להביאו בשער או לאחר ידו דאין בו אלא שבות דרבנן שאין בזה מלאכה דאורייתא, וכל שבות דלאחר מילה שאין בו מלאכה שרי כדאמרן, דמה לי דחיית שבות נתינת אספלנית, מה לי שבות אחר דלאחר מילה, כך נראה לי.

המשנה השלישית והכונה בה לבאר בענין החלק השלישי והוא שאמר ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת ופי' ספק כגון שנולד בין השמשות ערב שבת ואין ידוע אם שמיני שלו בשבת או בערב שבת וכן שנולד במוצאי שבת בין השמשות ואין ידוע אם שמיני שלו בשבת אם ביום ראשון ומספק אין מוהלין אותו בשבת ואי אתה מפרש ספק זה ספק בן שבעה ספק בן שמנה ומטעם שמא בן שמנה הוא ואין מלין אותו שכל כיוצא בזה כבר התבאר בגמ' שמילתו דוחה שבת שאם בן שבעה הוא חי ומן הדין ראוי למולו ואם בן שמנה הוא אינו אלא כמחתך בבשר בעלמא ומ"מ יש דוחים סוגיא זו ופוסקים שאף זה אין מחללין עליו את השבת וראשון עקר וכן ראיתיו מוסכם לרוב גאונים וכן כתבו גדולי המחברים:

וכן אנדרוגינוס אין מילתו דוחה שבת שנאמר ערלתו ערלתו גמורה ולא מי שחציו נקבה ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס מפני שהוא לענין זה זכר גמור וכן שהבא עליו חייב סקילה מטעם משכב זכור ואין הלכה כר' יהודה לא לענין מילה ולא לענין משכב זכור אלא כחכמים אלא שבמשכב זכור מכין אותו מכת מרדות אפי' בדרך נקבותו ומכל מקום התבאר במקום אחר שהאנדרוגינוס מותר לישא אשה ויש חולקין לפסוק כר' יהודה כמו שכתבו גדולי הפוסקים בהלכותיהם ואין נראה כן ומ"מ הטומטום אם נקרע מערב שבת ונמצא זכר הואיל ונימול לשמיני כמו שהתבאר בב"ב דוחה שבת ויש חולקין ומ"מ אם לא נקרע מערב שבת אין קורעין אותו מספק:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אנדרוגינוס לא נדחית מילתו בשבת מתורת ספק אלא שאינה ערלה גמורה ולמדו מפי השמועה ערלתו ולא אנדרוגינוס אבל מ"מ חייב הוא במילה על כל פנים ומעתה אם גדל ולא מלוהו אחרים הרי הוא בתליית כרת עד שימול:

רב יהודא ורבה בר אבוה דאמרי תרווייהו כיצד קתני כו'. פי' ת"ק סבר כיצד מרחיצין אותו ע"י זילוף והזילוף נמי ביד אבל אל בכלי אבל לרחוץ כל גופו אסור שכמו שאסרו רחיצת כל גופו לגדול כדאמרן בפ' כירה הה"נ אסרו אותה לקטן. וראב"ע סבר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת וכ"ש יום שני ויום ראשון וכ"ש לפני המילה דלא גזרו רבנן רחיצת כל גופו לא בגדול ולא בקטן מפני שהוא צריך לרחיצה בחמין. ורבא פירש דגם ת"ק מתיר הי' רחיצת כל גופו בין לפני המילה בין לאחר המילה ודוקא יום ראשון למילתו הי' מתיר לרחוץ אבל יום שלישי לא הי' מתיר אלא בזילוף וא ברחיצה וראב"ע הי' מתיר גם יום השלישי ברחיצה ואין בין ת"ק לראב"ע אלא יום שלישי אב יום ראשון ויום שני ולפני המילה גם ת"ק שרי. ואיפסקא הלכה כראב"ע דשי אפילו יום שלישי בין בחמין שהוחמו בערב שבת בי בחמין שהוחמו בשבת. בין הרחצה מילה. בין הרחצת כל גופו מפני שסכנה היא לו וכל סוגיא דשמעתא אזלא דאל מחללינן עלי' שבתא להחם לו חמין בשבת דעד כאן לא שרינן לי' אלא רחיצת גופו אבל להחם לו חמין בשבת אסור דהא מרחיצין קתני ולא מחמין ועוד דתנן בין לפני המילה בין לאחר המילה דמשמע דין אחד להם. והיאך נוכל לחלק ביניהן ולומר דרחיצה דקמי מילה לא דחיא שבת. ודבתר מילה דחיא שבת כדכתבית במהדורא תנינא א"ה מוכחא מתני' דלא שרינן לי' אלא רחיצה בלחוד או שיעשו לו חמין בשבת ומרחיצין דר' אלעזר דומיא דמרחיצין דת"ק הוא ולא שיחמממו לו חמין בשבת והאי דאמר שהוחמו בשבת ע"י גוי הוי כדפריש ריב"ם זצוק"ל ((ומפני שבמעשה) והאי דקאמר מפני שסכנה היא לו לאו סכנה ממש שנחלל עליו את השבת שיאן המילה מכה של חלל אלא לדחות מפניו הרחיצה שהיא איסור דרבנן. ורב אחא משבחא ורבינו יצחק מפא"ס ובעל ה"ג זצו"ל שמתירים היכא דאשתפיך חמימי' ואיבדור ממני' בתר דאימהיל שמחללין עליו את הבת מפני שסכנה היא לו צריכן ראי' גדולה לדבריהם . ואינו נ"ל ההיתר שלה' לחלל עליו את השבת דכי היכי דעקמי מיל הלא מחללינן כדמוכח בפ' הדר עם הנכרי הה"נ לאחר המילה לא מחללינן דהכי תנן בין לפני המילה בין לאחר המילה דמשמע דינן שוה ודברי רבא שהביא בעל הלכות גדולות דאמר הכל אצל מילה חולין הן ואחד קטן בריא ואחד קטן חולה מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת בפסחים בפ' אלוא דברים הן. והכי אמרי' התם השיב ר"ע הזאת טמא מת שחל להיות שביעי שלו בערב הפס' שחל להיו' בשבת תוכיח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינה דוחה את השבת גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנ' ארבע אמות דרך רה"ר וליעבר' דהא שמעי' לי' לר' אליעזר דאמר מכשירי מצוה (דוחין שבת) הנ"מ היכי דגברא חזי אבל היכא דגברא לא חזי ליכא חיובא עלי'. אמר רבה לדברי ר"א קטן בריא מחמין לו חמן להברותו ולמולו דהא חזי קטן חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו דהא לא חזי פי' קטן חולה ששכל זמן שלא ירחיצוהו בחמין לא יראה למול ואם ידחוהו יראה למול. ולהכי קרי ליה חולה שהוא צריך להתחזק בחמין קודם המילה כדי שיוכל לסבול צער המילה אבל לא חולה ממש דא"כ לאו בר מילה הוא כלל כדתנן קטן החולה ממתינין אותו עד שיבריא וכיון שבלא חמין אין ראוי למול לא חל חיובא עלי' ואין מחמין לו חמין בשבת אמר רבא אי בריא חמין למה לי אלא אמר רבא הכל אצל מילה חולין הן ול"ש בריא ול"ש חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו דהא לא חזי כך מצאתי כתובה הגירסא בכל הספרים וכך גורס גם המורה ופירש חולין הן כל זמן שלא נדיחנו בחמין ואפילו לר"א צריך להיות מחמין חמין מע"ש ובעל הלכות שגורס אלא אמר רבא הכל אצל מילה חולין הן ואחד קטן בריא וא' קרטן חולה מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת נראים לי דבריו בזה וגריסת הספרים אינה נראית לי דהא כל דרמי עלי' חיובא בחול דחו מכשירי שבת לר' אליעזר ואם כל הקטנים לא רמו עלייהו חיובא א"ע היאך צוה השם למול כל אדם יכול להיפטר משום דלא רמי עלייהו חיובא ולא עברי בעשה. אלא ודאי אע"ג דחולין הן כך צוה להחם ולמול כמו שצוה להביא איזמל ולמול (מחמין). וכיון שכך צוה בחול גם השבת דוחין והילכך מחללין גרסינן ולא דמיא מילתא דרבא לרבה. דרבה חילק בין בריאים לחולים והילכך יש לומר על בריאים רמאי חיובא ולא על חולים אבל רבא דאמר הכל חולין הן בעל כרחין הכי רמיא עלייהו חיובא בחול להחם ולמול והילכך גם בשבת מחמין אב מיהו כל זה הוא אליבא דר' אליעזר כדאמרי' בפירוש התם לדברי ר' אליעזר אבל לרבנן דאמרי שאין המכשירין דוחין את השבת בודאי שאין מחממין חמין בשבת. ומפני שקראו הקטן חולה נתן עליו בעל ההלכות תורת חולה לחלל את השבת ואל היא דלא נקרא חולה אלא שצריך להתחמם בחמין להתחזק ולמול ולא שיהא מסוכן לחלל עליו שבת כדין חול ההמסוכן למות:

בפירש"י בד"ה אי אמרת בשלמא תנא קמא מזלפין ביום ראשון קאמר ולא איירי בהרחצה כו' אלא אי אמרת ת"ק כו' ולא פליג ר' אליעזר כו' עכ"ל לכאורה מפירושו דבלהדי תרגימנא דסבי נמי מרחיצין דר"א מיהת הרחצה ממש הוא אבל לא יתכן לומר כן דאם כן לדידהו נמי ה"ל למתני אף מרחיצין כיון דלרבנן אינו אלא מזלפין אפילו ביום ראשון ולר"א מרחיצין ממש אף ביום ג' אלא דנראה לומר דלדידהו מרחיצין דר"א דומיא דמרחיצין דת"ק דהיינו מזלפין ואע"ג דאכתי ה"ל לר"א למימר אף ביום השלישי דרבנן לא סברי מזלפין אלא ביום ראשון וביום שלישי פליגי בזילוף מכל מקום כיון דלא מפורש בדברי תנא קמא לחלק בין יום ראשון ליום שלישי לא שייך למיתני בדברי ר"א אף ביום שלישי והכי מוכח נמי משמעתין ממה שהיה דואג רבא דאורי כשמעתיה דאם נימא דלר"א מרחיצין ממש קאמר אפילו לדידהו נמי שפיר עביד דאינהו נמי ודאי דס"ל הלכה כר"א כדלקמן דליכא מאן דפליג בהא לקמן אבל השתא דמרחיצין דר"א נמי מזלפין קאמר ניחא דהוה אורי דוקא כשמעתי' ומיהו לפ"ז ה"מ לפרושי דאורי כשמעתיה מרחיצין ממש וביום ג' כר"א אלא דניחא ליה לרש"י לפרש דאורי כשמעתיה ביום ראשון ואליבא דכ"ע ובהכי יתקיים כל פירש"י הישנים שפי' בד"ה דאי ס"ד כו' והכא אסרי רבנן בשלישי לגמרי עכ"ל דודאי כן הוא דרבנן אסרי בשלישי אפילו זילוף דבהא פליג ר"א עלייהו לפי תרגימנא דסבי דהוא נמי לא התיר אלא זילוף בשלישי ומהרש"ל מחק מלת לגמרי מפרש"י ולפי דרכינו אין צורך והדברים ברורים למבין:

בד"ה וקדם רב יוסף ושניה ליה כו' ולר"א אף בג' מפני שמניעת חמין סכנה כו' עכ"ל דמיירי בהוחמו בשבת פסיקא ליה לרב יוסף מהאי טעמא דמניעת חמין סכנה היא לו אבל הרחצת כל גופו לא פסיקא ליה מה"ט כדאתקיף רב יוסף גופיה ולא שני לך בין חמין כו' מיהו לר' אלעזר ולר"י לקמן דפסקו כראב"ע פסיקא ליה נמי הרחצת כל גופו מהאי טעמא דסכנה היא לו כדקאמרינן לקמן וק"ל:

רש"י בד"ה אי אמרת בשלמא ת"ק מזלפינן ביום הראשון קאמר ולא איירי כו' כצ"ל:

בד"ה אמר אביי כו' אתקפתא זו כדשני ליה כו' כצ"ל:

בד"ה ערלתו כו' דבהאי קרא וביום השמיני כו' בשבת כתיב כו' כצ"ל (עיין במהרש"א):

תוס' אחר ד"ה ואין מונעין צ"ל ד"ה הלכה כר"א בין בחמין שהוחמו בשבת כו' פי' שהוחמו ע"י נכרי מעצמו ולא שיאמר לנכרי בשבת שיחמם כדמוכח בעירובין דאמר נישייליה לאימיה וניחום אגב אימיה ע"כ. ונ"ב וכן באשר"י אלא שכתב לאחר המילה מחמם אפי' הישראל עצמו ע"ש:

במשנה ומזלפין. התוי"ט כתב שהוא מלשון ארמי ע"ש ואני אומר שמקורו הוא מלשון עברי מן דלף כי הז' והד' מתחלפין. מל"ע לל"א כמו זכר בל"ע דכר בל"א ודומיו הרבה:

רש"י ד"ה ספק. כגון כו' וספק בן ט'. ובברייתא לקמן (קלה א) איתא ספק ב"ז ס' ב"ח ולכאורה ה"נ דהברייתא דוקא נקטא כה"ג דתרווייהו ספיקי מיעוטי נינהו אבל בציור רש"י יש לן למיזל בתר רובא דרוב נשים לט' ילדן (יבמות לז א) ואולי הברייתא כרבנן דרשב"ג לקמן (קלו א) ורש"י מפרש אליבא דרשב"ג דפסיק לקמן ריא"ש כוותיה ועמ"א סי' ש"ל סקט"ו:

רד"ה אלא אי אמרת. בשני הימים. ול"י מניין לו דלת"ק בשני מרחיצין רבא ל"א אלא מרחיצין ביום הראשון ולישנא דאחר המילה משמע נמי בסמוך (עיין בר"ן בכוונת דברי הרמב"ם שהביא) ול"מ לדעת הרי"ף והרמב"ם כפי שהבינם הר"ן דאפי' לראב"ע ג' דוקא ולא ב' אלא אפילו להחולקין דכ"ש שני לת"ק נאמר ג"כ כ"ש שני דמזלפין אבל לרחוץ אין לנו:

גמרא האי ראב"ע אומר מרחיצין אף מרחיצין מבעי' לי'.
תימא הא בברייתא דת"כ דרבא קתני ג"כ הך לישנא ראב"ע אומר מרחיצין, ויקשה נמי אף מרחיצין מבעי' ליה, וא"כ איך נידוק מתני' נגד הברייתא:

רש"י ד"ה מבפנים וכו', ומלבן ממש לא הוי, [בגמרא אמר רב כהנא טיט על גבי בגדו, מכסכסו ומשפשפו מבפנים, ואין מכסכסו מבחוץ, ופירש"י מבפנים לא מוכחא מילתא לאתחזויי כמלבן, ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים]:
משמע דס"ל לרש"י דאין ליבון בלא מים.
ותימא מלקמן (ריש דף קמז) דאר"ה המנער טלית בשבת חייב חטאת, ופירש"י שם המנער מן העפר:

מרחיצין את הקטן וכו' ולעיל פ"ו ע"א גרסינן מרחיצין את המילה ונראה התם אאבר המילה קסתים לן כראב"ע אבל מכל גופו לא מיירי התם. והשתא אי משנתנו נמי מיירי מהרחצת המילה ולא מכל גופו וכסברת ר' יוסף ואביי לקמן א"כ ה"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם בחדא מסכתא דלכ"ע יש סדר למשנה. אך אי משנתינו מיירי מכל גופו וא"כ נהי רבי סתם בהרחצת המילה כראב"ע מ"מ בכל גופו לא הכריע והניח הפלוגתא ומ"מ אפשר הלכה כראב"ע כדפסיק ר' יוחנן לקמן דהלכה כראב"ע אפילו בכל גופו. וא"ש דקדוק לשון הוו בה במערבא פירש"י דקדקו בה ולא אמר מיבעי' לי דהוו בה משמע לשון קושי' ועוד מ"ט לא קבעו ספיקא אמתני' והמתין עד שפסק הלכה כראב"ע. והא"ש דהוו ודקדקו בפסק הלכה כראב"ע דאי אאבר א' קאי אין הלכה כראב"ע דה"ל סתם ואח"כ מחלוקות והכי ס"ל לאביי ור' יוסף. והיינו טעמא דרבא דאורי כת"ק פירש רש"י בד"ה אורי לי' וכו' משום דס"ל אין הלכה כראב"ע וכר' יוסף ועיין מהרש"א ורשב"א:

בין לפני המילה וכו'. עיין פסחים ס"ט ע"א אמר רבה לדברי ר"א וכו' אמר רבא ואי בריא הוא וכו' לכאורה י"ל דרבה קאי אחמין דלאחר מילה ונשתפכו קודם המילה וס"ל כהרז"ה דלדידן דאין מכשירין דוחין שבת אין מוהלין אותו. וא"כ לר"א נהי דמכשירין דוחין ומוהלין היינו כשהוא בריא אבל אם אינו בריא וצריך חמין או שום מעשה להברותו אין מברין אותו לחלל עליו שבת ולא מקשה רבא מידי אי בריא הוא חמין למה לי דאחמין דלאחר המילה קאי. וצ"ל רבא ס"ל כהרמב"ן שבר"ן דפליג אהרז"ה וס"ל משום חמין דלאחר המילה אין שום עיכוב דאין למצוה אלא שעתו וא"כ יש מכאן ראי' לרמב"ן:

ביום השלישי. דעת רי"ף ורמב"ם בחיבורו ובפירושו לעיל פר"ע דוקא יום ראשון ושלישי אבל יום ב' לא. ואין כן דעת רש"י אלא יום א' וב' כ"ע מודים ופליגי בשלישי. עיין ר"ן ותוס' יו"ט. ועיין פי' ר"ן בנדרים ל"א ע"ב ועיין פי' המפרש המכונה רש"י שם ל"ב ע"ב ד"ה מפני שנתעסק וכו' לא הי' באותה שעה אלא בן ח' ימים עכ"ל. ותמה בס' נחלת יעקב פ' שמות דהא משמע ביום יציאתו מביתו הי' ראוי למול וא"כ הי' אז יום ח' והמלון שהי' סמוך למצרים ע"כ הי' ג' ימים אח"ז ואיך הי' אז בן שמנת ימים ותי' בדוחק גדול. ולדידי צל"ע לפמ"ש רמב"ן בפ' יתרו דהר האלקים לא הי' רחוק ממדין שהרי משה הי' רועה צאן יתרו חותנו בהר האלקים חורבה ע"ש וא"כ כיון דאחר המלון הזה כתיב באהרן ויפגשהו בהר האלקים א"כ הי' המלון בין מדין ובין הר האלקים והי' המלון קרוב יותר למדין מהר האלקים ואם הי' המלון ג"כ קרוב למצרים כמ"ש רש"י ור"ן שמשו"ה לא הי' סכנה לצאת משם אחר המילה א"כ א"א שיהי' ג' ימים ממדין למצרים. ותו פשטיות דקרא בדרך במלון משמע שהוא המלון הראשון ביציאתו ממדין. ע"כ נלע"ד ע"פ דרכו של המפרש אע"פ שאין כן כוונתו. דאתי' כמ"ד דוקא ראשון ושלישי ולא שני דאין בו סכנה וממדין למצרים ליכא אלא מלון א' דמלון השני כבר הוא במצרים אע"ג דישראל לא הגיעו להר האל' עד החדש השלישי הם הלכו וסבבו דרך ים סוף ומרע"ה הלך דרך הישר. והנה אי הי' מל טרם צאתו ביום השמיני בבקר כראוי הי' צריך להתעכב אותו היום הראשון שהוא מסוכן בודאי וממילא לא יצא גם בשני שהרי יהי' בדרך שלא יגיע לעיר מושב עד סוף יום ג' שיבא למצרים וא"א להביא תינוק ביום ג' לידי חולשא דאורחא. וע"כ הי' צריך להמתין ג' ימים ע"כ לא מל טרם צאתו. אך לעתות ערב באותו היום עצמו כשנכנס למלון עם דמדומי חמה הי' עוד זמן למולו בשמיני ולפי מאי דקיי"ל דאותן הימים אין מונים מעת לעת אלא אם נימול קודם הלילה מיד למחר ה"ל יום ב' למילתו א"כ שוב אין סכנה למחר ולמחר יגיע לעיר מושב למצרים ואפ"ה נתעצל ואולי טעה מרע"ה וסבר דבעי' מעל"ע ועכ"פ משום כן נסתכן מרע"ה:

והרא"ם הקשה פ' שמות הא קודם מתן תורה לא נאמר וחי בהם א"כ מי הגיד למרע"ה שאינו מחויב לסכן הבן עבור מילה בשמיני. ונחלת יעקב תי' כיון שהמצוה על האב ולא על הבן אין לו רשות לסכן הבן עבור מצוה שאינו מוטלת על הבן. וי"ל לריב"ק דאמר מרע"ה נתרשל על המילה ר"ל שחשב מרע"ה שאין המילה כדאי לסכן התינוק עלי' כתי' נחלת יעקב וטעה בזה כי הי' לו להביא התינוק בסכנה קודם מ"ת דלא כתיב וחי בהם הכי ס"ל לריב"ק ויש לפרש בזה מה דכתיב וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות פי' אז אמרה שצריך למסור נפשו וליתן דמיו על המילה ודלא כסברת מרע"ה. והנה מדאמר רשב"ג התם במס' נדרים דלתינוק רוצה להרוג וא"כ היה התינוק מסוכן למות וקשה א"כ איך מלה צפורה התינוק הא קטן החולה אין מולין אותו עד שיבריא אע"כ קודם מתן תורה שאני וכהרא"ם הנ"ל. וע' גיטין נ"ז ע"ב פירש"י ד"ה זו מילה וכו' ע"ש:

וראיתי דבר נפלא בס' המכריע סי' נו"ן שכ' רחיצה דלאחר המילה דומיא דלפני מילה ע"י גוי או מגו אגב אימי' אבל ע"י ישראל לא דאין כאן שום סכנה דלאו מכה של חלל היא דניחול עליו שבתא ומה דאמרינן מפני שסכנה היא לו פי' סכנה קלה שדוחים עליו שבות דרחיצה אבל לא לחלל להחם ע"ש. והנה מ"ש שאינו מכה של חלל אמת הוא אך מ"מ הוא מכת חרב עיין ש"ע סי' שכ"ח סעיף ז' ועיין טור וב"י שם. ואולי המכריע פי' פירוש אחר בפדעתא דש"ס דע"ז כ"ט ע"א. ולכאורה י"ל דמשו"ה ותיקח צפורה צור ולא ברזל שלא יהי' מכת חרב ויסתכן על הדרך ואולי זה הי' התרשלות של מרע"ה שהי' לו למול בצור ואין כאן סכנה אלא שצע"ג אנן נמי מ"ט לא מהלינן בצור ומכ"ש בשבת. אע"כ אע"ג דאינו מכה של חלל מ"מ ה"ל כמכה שע"ג היד ורגל וצ"ע. ומיהו הרמב"ם פ"ב ממילה כתב מצוה מן המובחר בברזל וכ"כ בש"ע י"ד סי' רס"ד סעיף ב' וכ"מ לא הראה מקומו ועיין פרישה סי' רס"ד. ואולי מדכתיב עשה לך חרבות צורים משמע חרב דוקא. ועיין תרגום אונקלוס שפי' ותקח צפורה צור טינרא ויונתן תרגם חרבות צורים איזמל חריפא וכן פירש"י ביהושע. אמנם ברבה נח בפסוק עשה לך תיבת עצי גופר מפרש חרבות צורים טינרא ע"ש ועיין היטב מ"ש רדב"ז דרמז עליו מגיה במ"ל פ"א דמגילה הל' י"א במי שיכול לעשות המצוה מיד ולכשימתין ויחמצנה יעשנו מן המובחר הי' מינייהו עדיף. ובח"צ סי' ק"ו ומג"א ריש הל' תפלין וביעב"ץ ח"א סי' י"ח. וא"כ י"ל מרע"ה התרשל כדי לעשות המצוה מן המובחר בברזל וע"כ לא יכול למול פה שיצטרך להמתין ג' ימים מפני הסכנה ולמול בצור דליכא סכנה אין המצוה מן המובחר ע"כ נתעצל כדי לעשות מצוה מן המובחר בברזל וכשנסתכן מרע"ה אז הבינה צפרה טוב למהר המצוה ע"י צור מלעשות מן המובחר בברזל. ואולי מילה בשמיני שאני שהוא עיקור מצוה ולא זריזות בעלמא אבל בעלמא ס"ל מצוה מן המובחר עדיף מזריזות ואין להאריך כאן יותר:

ואמרתי בחי' תורה שלי במאי דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ליישב קושי' הר"ן אמאי לא הרגום ביום הראשון דפשיטא שהם יותר מסוכנים וי"ל לפי מ"ש רמב"ן דיעקב ע"ה כעס על שמעון ולוי כי אולי הי' גירותם שלימה וי"ל המה נמי הי' מסופקים ע"כ בחנו אם הי' גירותם שלימה לא יאונה להם מכשול ע"י המילה ושלוחי מצוה אינם ניזוקין וזה א"א לברר ביום ראשון משום דשכיחא הזיקא והיכי דשכיחא הזיקא שאני כדאיתא פ"ק דפסחים אך ביום הג' דלא שכיחא הזיקא כולי האי אי הי' גירותם לשם שמים שומר מצוה לא ידע דבר רע ומדהי' כואבים ראו והבינו שאינם ראוין להצלה:

(קלד סע"ב) הא בחדתי הא בעתיקי.—עי' רש"י: חדתי חדשים שלא היו על גבי מכה מעולם מסי. והרי"ף והרא"ש פירשו להיפך. ולפי זה עתיקי היינו ג"כ שלא היו על מכה, וכן עיקר. עי' נדה יז א, דפשתן חדש אינו יפה לבדיקה מפני שהוא קשה, ושחקי יפה שהוא רך, וכמו שכתבו בתוס' הרא"ש שם.

מתני' ומזלפין עליו. את החמין: ביד. אבל לא בכלי ובגמ' פריך הא אמרת רישא מרחיצין דמשמע כדרכו והדר תני אפילו לזלף עליו בכלי אסור: ספק. כגון ספק בן ח' חדשים [וספק בן ט'] דהוא כאבן בעלמא ואין מילתו דוחה שבת (וספק בן ט'): ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס. דאיתרבי מקראי כדמפרש בגמ' לקמן: גמ' והא אמרת רישא מרחיצין. ואפילו כדרכו: כיצד קתני. מרחיצין דרישא לאו כדרכו הוא דתנא סיפא לפרושי כיצד מרחיצין כגון לזלף ביד ואפילו ביום ראשון: תניא כוותיה דרבא כו' ה''ג ביום השלישי מזלפין עליו ביד ולא גרסינן: אבל לא בכלי: אתאן לת''ק. הך סיפא תנא קמא אמרה דאילו ר''א אפילו הרחצה כדרכו שרי: משום דגדול לא סליק בישרא הייא. היינו טעמא דמעשה שכם לאו ראיה גמורה היא משום דגדול אין מכה שבבשרו מעלה ארוכה מהר אבל קטן נתרפא מידי סכנתו מהר: אורי ליה כשמעתיה. התיר לו הרחיצה כדרכו ביום ראשון שחל להיות בשבת: איחלש. נעשה חולה והיה דואג שמא על כך נענש: אמר בהדי תרגימנא דסבי למה לי. מה היה לי לחלוק כנגד זקנים הללו רב יהודה ורבה בר אבוה שפירשו שאסור להרחיץ: אי אמרת בשלמא ת''ק מזלפין. ביום ראשון קאמר ולא איירי בהרחצה כלל אלא בזילוף היינו דאתא ר''א בן עזריה ופליג ואמר מרחיצין: אלא אי אמרת. תנא קמא נמי מרחיצין אמר בשני הימים ולא פליג ר''א אלא איום שלישי דקאמר ת''ק מזלפין אף מרחיצין ביום השלישי מיבעי ליה: הוו בה. דייקי בה: דאי ס''ד הרחצת מילה מי גרע מחמין על גבי מכה. דשרי והכא אסרי רבנן בשלישי (לגמרי): ולא שני כו'. והכא גבי מילה בהוחמו בשבת עסקינן הלכך בשלישי דליכא סכנתא לא: אמר אביי אנא בעאי דאישני ליה. אני הייתי רוצה לתרץ אתקפתא זו כדשני ליה רב יוסף מפני שסכנה היא לו: וקדם רב יוסף ושנייא ליה. דודאי מתניתין חמין שהוחמו בשבת נמי שרי בימים הראשונים ולר''א אף בשלישי מפני שמניעת חמין סכנה היא לו: אין נותנין כו'. קס''ד גזרה משום שחיקת סמנין כשמואל דטעמיה משום הכי הוא והיינו דקאמר אבל נותן חוץ למכה דלא מוכחא מילתא דלרפואה: מוך יבש וספוג יבש. דלאו לרפואה היא אלא שלא ישרטו בגדיו הקשים מכתו: אבל לא כתיתין יבישים וגמי יבש. חתיכות בגדים דקות משום דמסו וגזרו משום שחיקת סמנין: קשיא כתיתין אכתיתין. רישא שרי מוך יבש דהיינו כתיתין וסיפא אסר כתיתין: חדתי. חדשים שלא היו על גבי מכה מעולם מסו עתיקי לא מסו: ה''ג שמע מינה הני כתיתין מסו: ערלתו ודאי דוחה השבת. דבהאי קרא וביום השמיני דילפינן מיניה אפילו בשבת כתיב בסיפיה ערלתו דמשמע מיעוטא ערלתו של זה ולא אחר ולמעוטי ספק אתא:

מי גרע מחמין על גבי מכה. והיכי אסרי רבנן בשלישי אע''ג דאיכא למימר דרב אמרה למילתיה כר''א בן עזריה דפסקינן. לעיל הלכתא כוותיה משמע ליה דלכ''ע קאמר ועוד דאפילו לר''א בן עזריה פריך דמשמע דשרי בשלישי משום סכנה מדמייתי קרא ויהי ביום השלישי ורב איירי במכה שאין בה סכנה: ואין מונעין חמין ושמן. פירש ה''ר יוסף פורת בשם רבינו שמואל דבמעורבת יחד איירי דאי כל חד באפי נפשיה מאי קמ''ל בשמן מתני' היא בפ' שמנה שרצים (לעיל דף קיא.) אבל סך הוא את השמן והיינו אפילו על גבי מכה מדקתני בני מלכים סכין ע''ג מכותיהן שמן וורד מכלל דבשאר שמן מותר לאחר אפילו ע''ג מכה ושמואל נמי היכי הוה פליג:

דף קלד - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד