שבועות יט ע"ב

דף יט - ב

ואפילו בקמייתא [ואף באופן הראשון], והרי באופן הראשון שלא נטהר מן ההליכה הראשונה עד שהלך גם בשניה, הרי ממה נפשך טמא הוא, וידועה לו טומאתו קודם שנכנס, ולמה ייפטר!?

אמר תירץ רבא: לעולם באופן הראשון שבדברי תנא קמא, לא נחלק רבי שמעון אפילו לדעת רבי שמעון בן יהודה, שהרי יודע הוא בודאי שטמא הוא -

אלא הכא במאי עסקינן, כלומר: האופן שבו נחלקו תנא קמא אליבא דרבי שמעון ורבי שמעון בן יהודה אליבא דרבי שמעון, באופן אחר הוא שנחלקו: ^[1]

כגון שהלך בראשון ולא נכנס, והלך בשני ונכנס, ובשעה שהלך בשני, שכח שהלך בראשון, ובאופן זה סובר תנא קמא אליבא דרבי שמעון שהוא חייב, ואף שלרבי שמעון יש לנו לפוטרו וכמו בהזה ושנה, היות וקודם הכניסה המחייבת לא היתה לו ידיעה ודאית אלא ידיעת ספק טומאה, שהרי את ההליכה הראשונה אינו זוכר - ומשום דהויא ליה "מקצת ידיעה" ולא "ידיעת ספק" - כי באופן שהיזה ושנה אף שיודע הוא את כל העובדות הרי טומאתו ספק בכל כניסה וכניסה; אבל כאן אילו היה זוכר את כל העובדות שהיו בעבר ידועות לו הרי היתה לו ידיעה ודאית, ומשום שיכחה אינו יודע בודאי, ואין זו ידיעת ספק אלא "מקצת ידיעה". ^[2]

ובהא קא מיפלגי תנא קמא ורבי שמעון לדעת רבי שמעון בן יהודה:

תנא קמא אליבא דרבי שמעון סבר: אמרינן: "מקצת ידיעה" ככל ידיעה.

ורבי שמעון סבר לא אמרינן: "מקצת ידיעה" ככל ידיעה.

כאן שבה הגמרא לתחילת הברייתא, ששנינו:

הלך בראשון ונכנס, הזה ושנה וטבל, חזר והלך בשני ונכנס, חייב. ורבי שמעון פוטר, ומקשינן על תנא קמא:

ואמאי חייב!? הרי ספק ידיעה היא, שהרי ספק טמא הוא באמת לפני כל כניסה, ואין כאן ידיעה לחייבו!?

אמר תירץ רבי יוחנן: כאן עשו ספק ידיעה כידיעה. ^[3] וריש לקיש אמר: הא מני רבי ישמעאל היא, דאמר: לא בעינן ידיעה בתחילה; ומאחר שיודע היום שבודאי נכנס למקדש בטומאה, די בזה כדי לחייבו קרבן עולה ויורד כשאר חטאות, שדי בהן בידיעה בסוף לחייבו.

א. האוכל חלב בשגגה, שלא היה יודע בשעת אכילה שחלב אכל, ושוב נודע לו שהיה זה חלב, הרי זה חייב חטאת.

ב. האוכל שני זיתי חלב זה אחר זה, אינו חייב אלא חטאת אחת, אך אם נודע לו בין אכילה לאכילה שחלב אכל, ה"ידיעות מחלקות" והוא חייב חטאת על כל אכילה.

ג. האוכל חלב כסבור שומן הוא, ושוב נסתפק לו אם חלב או שומן הוא, הרי זה חייב אשם תלוי.

ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ורמי דריש לקיש אדריש לקיש:

דתניא: אכל ספק חלב ונודע, כלומר: האוכל חלב כסבור שומן הוא ושוב נודע לו שספק הוא אם חלב או שומן הוא, ואכל עוד ספק חלב אחר ונודע לו:

רבי אומר: כשם שמביא חטאת על כל אחד ואחד, וכפי שיתבאר כוונתו בהמשך הענין, כך מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד, כי ידיעת הספק שבינתיים מחלקת לאשמות.

רבי שמעון בן יהודה, ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו משם רבי שמעון:

אינו מביא אלא אשם תלוי אחד ואין הידיעה שבינתיים מחלקת, שנאמר בפרשת אשם תלוי [ויקרא ה יז]: "ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה, ולא ידע ואשם ונשא עוונו. והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג [משמע כמה שגגות] ", התורה ריבתה שגגות הרבה, ואשם תלוי אחד.

ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בביאור מה שאמר רבי "כשם שמביא חטאת על כל אחד ואחד":

ואמר ריש לקיש: כאן שנה רבי ידיעות ספיקות מתחלקות לחטאות, כלומר: כוונת רבי היא לומר, כשם שאילו היתה לו ידיעת ספק בין אכילה ואכילה, ולבסוף היה נודע לו בודאי שחלב אכל, היתה מועילה ידיעת הספק שבינתיים לחייבו בשתי חטאות, ["ידיעות ספק מתחלקות לחטאות"], כך מועילה ידיעת ספק לחלק ביניהם לענין אשם תלוי. ^[4]

ורבי יוחנן אמר: לא נתכוין רבי לומר שידיעת הספק מועילה היתה לחייבו שתי חטאות, כי לענין חטאת שהיא צריכה ידיעת ודאי אין מועילה אלא ידיעת ודאי כדי לחלק, אלא כך אמר רבי:

כשם שידיעות ודאי בעלמא מתחלקות לחטאות, כלומר: כשם שלענין חטאת אילו היתה נודעת לו ידיעת ודאי בין שתי האכילות הלוא היתה מועילה ידיעה זו לחייבו שתי חטאות, כך ידיעות ספק מתחלקות לאשמות, שהרי חיובם הוא בידיעת ספק.

ומבואר שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדין "ידיעת ספק", האם היא ידיעה לחלק. ולרבי יוחנן "ספק ידיעה לאו כידיעה", ואילו לריש לקיש "ספק ידיעה כידיעה", וזה הוא היפוך שיטתם דלעיל, שלרבי יוחנן "ספק ידיעה כידיעה" ולריש לקיש אינה כידיעה!?

מוסיפה הגמרא לבאר את קושייתה:

בשלמא דרבי יוחנן, לא קשיא, שהרי אף בדבריו דלעיל אמר רבי יוחנן "כאן - לגבי ידיעה בתחילה בביאת מקדש - עשו ספק ידיעה כידיעה", ומשמע: ולא בכל התורה כולה עשו; וטעם החילוק הוא:

הכא - בדין ידיעה בתחילה גבי ביאת מקדש - הוא דידיעת ספק הוי ידיעה משום דלא כתיבה ידיעה בהדיא בתורה, אלא ממשמעות לשון "ונעלם" הוא דקא אתי [הוא נלמד], דמשמע: עכשיו נעלם ומתחילה ידע.

ולא בכל התורה כולה - דהיינו גבי ידיעה בסוף לגבי חטאת - עשו ספק ידיעה כידיעה, משום דכתיב [ויקרא ד גבי חטאת נשיא]: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה, והביא את קרבנו", בהדיא, ומשמע, ידיעה מעלייתא בעינן.

אלא לריש לקיש קשיא, כי אדמוקים ליה עד שהוא מעמיד לתנא קמא דמשנתנו כרבי ישמעאל, דלא בעי ידיעה בתחילה, נוקמה כרבי, שאמר "ידיעת ספק הוי ידיעה"!?

ומשנינן: לעולם יכול היה ריש לקיש לפרש את דברי תנא קמא כרבי, אלא הא קא משמע לן ריש לקיש בתירוצו, דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה, ולכך פירש כרבי ישמעאל.

ומקשינן עלה: והרי פשיטא דלא בעי רבי ישמעאל ידיעה בתחילה, מדלא מייתרי ליה קראי "ונעלם", דהא מיחייב רבי ישמעאל על העלם מקדש. כלומר: הרי מקור דין ידיעה בתחילה הוא מכפל הלשון "ונעלם", וממילא דלרבי ישמעאל שהוא דורש מכפל לשון "ונעלם" לחייב אף על העלם מקדש שלא נאמר בתורה בהדיא, הרי בהכרח שאין הוא מצריך ידיעה בתחילה, כי הרי אין כאן כפל מיותר ללמד על כן!?

ומשנינן: מכל מקום הוצרך ריש לקיש ללמדנו דלרבי ישמעאל אין צריך ידיעה בתחילה, כי מהו דתימא: כי לית ליה לרבי ישמעאל ידיעה בתחילה מקרא, כלומר: אכן ודאי שלרבי ישמעאל אין מקור ללמוד מן

הכתוב ידיעה בתחילה, אבל שמא מגמרא [מהלכה למשה מסיני] אית ליה לרבי ישמעאל ידיעה בתחילה -

וקא משמע לן ריש לקיש שלרבי ישמעאל אין צריך ידיעה בתחילה כלל.

הדרן עלך פרק ידיעות הטומאה

פרק שלישי - שבועות שתים

מתניתין:

המשנה מפרשת עתה את מה ששנינו בראש המסכת "שבועות שתים שהן ארבע" -

האומר: שבועה שאוכל היום ^[1] דבר מה, וכן האומר: שבועה שלא אוכל היום.

שתי שבועות ביטוי אלו שהן על העתיד, מפורשות בתורה, שנאמר [ויקרא ה ד] "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב", דהיינו שנשבע על להבא ["להרע"

- שלא אוכל, שמענה את עצמו. "להיטיב"

- שאוכל. ולקמן במשנה [כה א] דרשינן מהמקרא, שאף דברים שאין בהם הרעה והטבה לאדם, הם בכלל זה, כל שנשבע אעשה דבר פלוני או לא אעשה].

והוסיפו עליהם חכמים, שדרשו מריבוי הכתוב עוד שתי שבועות ביטוי, וביחד הן ארבע.

השבועות שאינן מפורשות בתורה ונלמדות מריבוי, הן שבועות על העבר, כגון שנשבע שאכלתי, והנשבע שלא אכלתי.

האומר "שבועה שלא אוכל", ואכל אפילו כל שהוא, חייב מלקות אם הוא מזיד, וקרבן אם הוא שוגג, למרות שבשאר איסורים שבתורה אין חייבים רק על אכילת כזית, דברי רבי עקיבא.

אמרו לו חכמים לרבי עקיבא: היכן מצינו בכל התורה באוכל כל שהוא, שהוא חייב? ואם כן מדוע אתה אומר שזה שנשבע ואכל כל שהוא חייב?

אמר להם רבי עקיבא: וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שיהא אדם חייב קרבן משום שביטל את דיבורו? ולדבריכם יקשה כיצד יתכן שזה הנשבע מדבר ומביא קרבן על ביטול דיבורו. אלא על כרחך אתם צריכים לומר שחידשה תורה בפרשת שבועות ביטוי שיש חיוב קרבן על ביטול דיבורו בלבד, ואם כן גם אם אכל רק כל שהוא הרי ביטל דיבורו, שכל האומר "לא אוכל" דעתו לאסור עצמו אפילו בכל שהוא. ^[2]

גמרא:

שנינו במשנה, האומר "שבועה שאוכל" ולא אכל הרי הוא חייב.

והוינן בה: למימרא, האם נאמר דמי שאומר "שבועה שאוכל" - דאכילנא משמע! שכוונתו להשבע שהוא מתחייב לאכול?

ורמינהו סתירה לכך ממשנה בנדרים: האומר לחבירו אחד משלשה לשונות דלהלן, אסור לו לאכול משלו -

א. שבועה לא אוכל לך, שמשמעותו: שבועה עלי, שלא אוכל משלך.

ב. שבועה שאוכל לך, שמשמעותו: מה שאוכל משלך יהא עלי באיסור שבועה.

ג. לא שבועה שלא אוכל לך שמשמעותו: רק מה שלא אוכל משלך לא יהא עלי באיסור שבועה, אבל מה שאוכל משלך יהא עלי באיסור שבועה.

בכל אלו אסור הנשבע לאכול משל חבירו.

ומוכח שלשון "שאוכל לך" משמעותו שהאדם רוצה לאסור על עצמו את האכילה, ולא לחייב עצמו לאכול, כמו שמשמע במשנתנו?

ומתרצינן: אמר אביי: לעולם, משמעות "שאוכל" - דאכילנא משמע, ובכל זאת לא קשיא, כי כאן במסרבין [מפצירין] בו לאכול, וכאן בשאין  מסרבין בו לאכול.

ואקשינן פוטר בכולם ואפילו בקמייתא דתני הלך בראשון ולא נכנס למקדש הלך בשני ונכנס. אפילו בחא פטר ר' שמעון. מכל מקום כיון שהלך בשנהן ואח"כ נכנס למקדש נמצא כי ודאי הוא טמא ונכנס למקדש. ופריק רבא כגון שהלך בראשון. ובשעת הילוכו בשני שכח שהלך בראשון. ובמקצת ידיעה פליגי.

רבנן סברי מקצת ידיעה ככל ידיעה היא. ואע"ג דבשעה שהלך בשני לא ידע דהלך בראשון ידיעה היא. ור' שמעון ידיעה כי האי גוונא לא הויא ידיעה:
אמר מר הלך בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל וחזר והלך בשני ונכנס חייב.

וומתמהינן אמאי חייב והא ספק ידיעה היא. אי בראשונה היה טמא אי בשניה ואין שם ידיעה ודאית בטומאה ידועה.

א"ר יוחנן כאן בידעת הטומאה עשו ספק ידיעה כידיעה דלא כתיבא בה ידיעה בהדיא. אלא דייקינן בדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא. כל ידיעה דאית בה חייב. ולא עשו בכל התורה כולה ספק ידיעה כידיעה. דהא בהדיא כתיב או הודע אליו עד דמתיידע ליה ודאי. והיינו דאמר ר' יוחנן בהא דת"ר אכל ספק ללב ונודע לו.

ספק חלב ונודע לו. כשם שמביא חטאת בכל אחד ואחד כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת כו'.

כאן שנה רבי כשם שידיעה ודאי מחלקת לחטאות. וחייב על כל ידיעה חטאת. כך ידיעה בספקות מחלקת לאשמות:

וריש לקיש אמר מתני' דשני שבילין ר' ישמעאל היא דלא בעי ידיעה בתחלה:
ואקשינן אדמוקים לה כר' ישמעאל נוקמה כרבי דהא הוא דאמר כאן שנה רבי ידיעות ספיקות מחלקות לחטאות. ודחי' ריש לקיש אתא לאשמעינן דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה. ואמרינן הא פשיטא היא דהא מפיק להו תרי קראי ונעלם ונעלם לחייב על העלם הטומאה ועל העלם מקדש ולא מייתר ליה קרא לרבויי ידיעה בתחלה כי היכי דמרבי ליה ר' עקיבא כדגרסי' ברישא דהא מסכתא.

ודחי מהו דתימא מקראי לית ליה מגמרא אית ליה קמ"ל דלית ליה. וזו השמועה כולה בכריתות בפרק ספק אכל חלב:

הדרן עלך ידיעות הטומאה.

פ"ג שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל כו'.

ואקשינן למימרא דשאוכל דאכילנא משמע מדקתני סיפא שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא. ורמינהו שבועה שאוכל לך אסור לו לוכל לו מכלל דלא אכילנא משמע.

הא דאמרי' אדמוקי לה בר' ישמעאל נוקמה כרבי. משום דברייתא משמע כפשטה דאי תנא ידיעה בתחלה נמי בעי ואע"פ דלרבי לא בעינן אלא ידיעת בית רבו וזה אם אינו יודע שהקבר מטמא ושטמא אסור ליכנס למקדש אפי' ודאי ידיע' נגיעה לאו ידיעה היא אלא על כרחין בשיש לו ידיעת בית רבו היא ואפי' הכי בעי האי ספק ידיעה דבשלמא התם אלו ראה נגיעתו בשרץ היה יודע שנטמא אבל הכא אי אפשר לידע בזה שום ידיעת ודאי בטומאה זו ומשום הכי בעינן הך ידיעה.
ויש לפרש הא דאקשינן נוקמה כר' לומר דהאי תנא נסיב לה כר' בספק ידיעה כידיעה וסבר לה כוותיה אבל לא בידיעת בית רבו דסתמא דברייתא משמע דידיעה בתחלה ממש בעי וכי היכי דמיתפקא מדרבי ישמעאל מתפקא מדר' ומפרקי' הא קמ"ל דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה כו' וכל היכא דאמרינן רבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כו' מהכא קמ"ל ואע"ג דאי משום הך טעמא אפשר דבעי ידיעת בית רבו כדר' לא אשכחן דדריש הכי אלא ר' בלחוד.

הכי גירסת רש"י ז"ל: לא שבועה לא אוכל לך אסור. ופירש דהכי קאמר לא יהא שבועה מה שלא אוכל משלך אבל מה שאוכל משלך יהא שבועה דמכלל לאו אתה שומע הן ולפי דבריו מתני' דלא כרבי מאיר דאמר לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן.
וקשיא, דהא רישא רבי מאיר דתנן התם קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר ואקשינן בגמרא מאן תנא הקרבן מותר רבי מאיר אי הכי לקרבן אסור דהכי שמעינן ליה לרבי מאיר התם ומפרקי תני לא קרבן דלא להוי קרבן קאמר וכיון דרישא רבי מאיר סיפא נמי דרבי מאיר היא ולא שבועה לא אוכל לך לא ליהוי שבועה קאמר כי רישא ואי נמי לא הוה משמעותיה הכי הא לית ליה מכלל הן אתה שומע לאו להכי גרסינן לשבועה לא אוכל לך ואע"ג דרישא אוקים לא קרבן סיפא כדקימא קימא. ולשבועה תנן במתני' ולרבי מאיר אסור דה"ק לשבועה יהא לפיכך לא אוכל לך דהכי אמר התם. ואי קשיא ליתני נמי חיובא גבי קרבן ואדרהיט ותני סיפא לשבועה אסור ליפלוג וליתני בדידה לקרבן אסור ואיכא למימר אגב שארא נקט הני תרוייהו בתרוייהו.

אדמוקי לה כר' ישמעאל לוקמה כר'. איכא למידק והיכי מצי לאוקומה כרבי, דהא רבי סגי ליה בידיעת בית רבו (לעיל שבועות ה, א), והך תנא דברייתא בעי אע"ג דידע ידיעת בית רבו דתהא ליה ספק ידיעה. וי"ל דאע"ג דבעלמא סגי ליה בידיעת בית רבו, הכא בעי דתהא ליה ספק ידיעה, דכשהוא יודע ידיעת בית רבו מאי קחסר ליה שאינו מכיר אותו שרץ שיהא טמא מ"מ כשידע שאותו שרץ מטמא ידיעה גמורה יש לו ודאית, אבל הכא אינו כן שהרי אין אנו יודעין הטומאה באיזו שביל הוא, והילכך אפילו רבי בעי הכא דתהא ספק ידיעה.

פשיטא דלא בעי מדלא מייתי' קראי. וא"ת ובלא קרא מי לא מצי מוכח דידיעה בתחלה בעינן, לעולם אימא לך דר' ישמעאל בעי ידיעה בתחלה ונפקא ליה מדר' דדריש ונעלם מכלל דידע, ולא מייתר ליה קרא, דאיהו נמי דריש ונעלם להעלם טומאה ולהעלם מקדש, הכי נמי אימא לך דס"ל לר' ישמעאל. וי"ל אם איתא דס"ל לר' ישמעאל בעינן ידיעה בתחלה כיון דמדיוקא אתיא ליה, הוה ליה למימר הכי בהדיא ולגלויי דעתיה כר' דדריש בהדיא ונעלם מכלל דידע, כיון דלא עבד הכי שמע מינה דלית ליה ידיעה בתחלה

כך גירסת הספרים: לא שבועה לא אוכל לך אסור. ופירש רש"י ז"ל: לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך שבועה דמכלל לאו אתה שומע הן. ותימה הוא דהא רישא דההיא מתניתין אוקימנא בנדרים פרק אלו מותרים (נדרים יג, ב) כר"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, וסתמא מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ, ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שתירצו דדילמא משום חומר שבועה אית ליה לר"מ בה מכלל לאו אתה שומע הן, והנכון דל"ג לא שבועה אלא שבועה לא אוכל, ופירוש לשבועשה הא לפיכך לא אוכל לך.

גי' הספר רבנן סברי מקצת ידיעה ככל ידיעה ורש"י ז"ל מוחק אותה דמשמע מהאי לישנא דהיינו רבנן דבמתניתא והא ליתא דרבנן אפי' בספק ידיעה מחייבי וכ"ש במקצת ידיעה והוא ז"ל גורס ת"ק סבר ופי' זה דהיינו ת"ק דבתרייתא ור"ש בן יהודה דקא מפלגי אליבא דר"ש דת"ק סבר דלא פטר ר"ש אלא בספק ידיעה אבל במקצת ידיעה מחייב ור"ש בן יהודה אמר דאף במקצת ידיעה פוטר ר"ש ויפה פי' ז"ל ומיהו צריכנן למידק היכן מחלוקת זו במשנה זו ואי השתא מוספי' לה לא הול"ל הכא במאי עסקינן אלא חסורי מחסירא והכי קתני ואי רישא מוקמינן לה להכי זו בדברי חכמים היא ולא בדר"ש ולרבנן לא נצרכה כלל כדפי' רש"י ז"ל וי"ל דלעולם קמייתא מפרשי בהכי ות"ק קתני סתם ברישא חייב לומר חייב לדברי הכל ומשום ר"ש נקט לה הכי ואח"כ שנה האחרונה לומר דבספק ידיעה בלחוד נחלקו ואתא ר"ש בן יהודה ואמר דאף בקמייתא פטר ר"ש ועכ"ז הא דקתני פוטר בכולם לא דק דהא ליכא אלא ב' בבות בלחוד ומתמהינן אברייתא אמאי דקתני חייב אמאי חייב והא ספק ידיעה היא דגריעה ממקצת ידיעה ומהדרינן אר"י וכו':

ורמי דר"י אדר"י ורמי דר"ל אדר"ל דתניא אכל ספק חלב ונודע וכו' ר' אומר כשם שמביא חטאת על כל א' וא' כך מביא אשם תלוי על כל א' וא' ונחלקו על לשון זה ר"ל ור"י דאמר ר"ל כאן שנה ר' ספקות ידיעות מתחלקות לחטאות פי' דסבר ר"ל דר' ה"ק כשם שמביא חטאת על כל חלב וחלב אם היתה לו ידיעה ודאית בכולם בסוף ואעפ"י שלא היתה לו ידיעת ספק בין כל א' וא' כך מביא אשמות הרבה בידיעות ספק דבנתיים ובסוף וש"מ דלרבי ידיעת ספק מחלקת ואפי' לחטאות ור"י פי' דרבי ה"ק כשם שידיעת ודאי מחלקת לחטאות כך ידיעת ספק מחלקת לאשמות אבל ידיעת ספק אינו מחלקת לחטאות דלאו ידיעה היא וק"ל לר' יוחנן מאי כשם איפכא מבעי ליה כשם שמחלקת לאשמות כך מחלקת לחטאות ואי משום דבאשמות מיירי מ"מ לא שייך כשם מחטאות לאשמות דכל שכן הוא דכיון דמחלקת לחטאות כ"ש לאשמות וי"ל דנקט הכי לפי שבחטאת יש מעליותא שאין באשמות דהויא תמן בסוף ידיע' ודאית ונראה דמשום דק"ל לר"ל האי כשם לא הוה מפריש לה כר"י:

כאן עשו ולא בכל התורה כולה עשו הכא הוא דלא כתיבא ידיעה בהדיא מונעלם הוא דאתי יש מקשים כאן על גי' רש"י ז"ל ופי' שפי' בפ"ק בדברי ר"ע דלדידיה והוא ידע דכתיב בקרא היינו ידיעה קמייתא וא"כ הא כתיבא בהדיא כקרא וליכא למימר דאליבא דר' אמרינן לה הכא דהא ודאי מתני' דלעיל לאו ר' היא כדבעינן לפרושיה בסמוך בס"ד ונראה דל"ק כלל דאף לרש"י ז"ל לא כתיבא בהדיא דאדרבא פשטיה דקרא בידיעה דבסוף הוא דלבתר ונעלם כתיבא אלא דמייתור שאינה ענין לבסוף אנו מפרשין אותה בידיעה דבתחילה ומסרסי קרא דבעינן לומר ונעלם מה שידע כבר וזה נראה ברור:

אלא לר"ל אדמוקים ליה כר"נ לוקמה כרבי איכא למידק מאי עדיפותא דר' טפי מדר"י ואי משום דלר"י כיון דלא בעי ידיעה בתחילה כלל פשי' דסגי ליה בספק ידיעה ולהכי עדיף לאוקמוה כרבי דבעי מיהת ידיעת בית רבו ואפ"ה סגי ליה בספק ידיעה הא כד מעיינת בה שפיר לאו מילתא היא דהא מתניתא דב' שבילין לא אתיא כר' כלל דלדידיה כולה ידיעת בית רבו איכא בכל חדא מינייהו דהא לא מיירי בתינוק שנשבה לבין העכו"ם ואע"ג דלית ליה שום ידיעת טומאה לית לן בה לפי פי' רש"י ז"ל וגם פר"ח ז"ל ופירושנו בידיעת ב"ר בשלמא לפי ר"ת ז"ל שפיר' דבידיעת ב"ר יש ידיעת טומאה אלא שלא ידע אם הטמא אסור בקודש ומקדש ניחא הא דהכא דליכא ידיעת בית רבו אבל לאידך פירושי ידיעת בית רבו איכא ומה לנו לספק ידיעת טומאה או מקצת ידיעה שנחלקו בהם הא לא בעינן ידיעת טומאה כלל וא"כ הדרן קושיין לדוכתה מאי רבותא דר' בהא טפי מדר"י י"ל דכיון דמתניתא דשני שבילין מיירי בספק ידיעה ואשכחן כר' דאית ליה ספק ידיעה כידיעה משמע ליה דבדידיה עדיפא ליה לאוקמא ואע"ג דלית בדידיה רבותא טפי מדר"י עוד י"ל והוא הנכון יותר בעיני דכי אמרינן הכא דלוקמה כר' לאו למימרא דתהוי הא דשני שבילין לענין ידיעה כרבי דהא לא אפשר וכדפרישי' אלא דלוקמא לענין ספק ידיעה באידך דרבי דאמר בידיעה דלבסוף בחטאות דעלמא וכאילו דתימא דהאי תנא ס"ל בידיעה כר"ע דבעי ידיעה גמורה בטומאה ולא ידיעת בית רבו אלא דבכל ידיעה ס"ל כאידך דרבי סבר דאף בידיעה בתרייתא דלכ"ע בעינן ידיעה גמורה ס"ל דספק ידיעה כידיעה גמורה לחלק בחטאות מיהת. גי' רש"י ז"ל מדלא מייתר ליה קרא פי' דלא מייתר ליה ונעלם תניין למדרשיה בידיעה קמייתא דהא מבעי ליה להעלם קדש ומקדש ויש גי' אחרת מדלא מייתי ליה מתרי קראי פי' דלא מייתו לה לידיעה בתחלה מתרי קראי פי' דכתיב ונעלם ונעלם ב' פעמים ויש גי' אחרת מדקא מייתו לה מתרי קראי ופירושא דקא מייתי להעלמת קודש ומקדש מתרי קראי דונעלם ולא דריש חד מינייהו לידיעה קמייתא וכל הגי' עולות בקנה אחד אלא שגי' רש"י ז"ל ניחא בלשונה יותר מכולם ומהאי סוגייא נפקא לן כל מאי דאמרינן בפרקין דלעיל:

ידיעת ספק מחלקת לאשמות ואינה מחלקת לחטאות כיצד כבר ידעת שהאוכל כזית חלב ונודע לו ואכל כזית אחר בשוגג ונודע לו וכן כמה חייב על כל אחת ואחת שהרי ידיעות הודאי שביניהם מחלקות ואם לא נודע עד שאכל את כלן אינו חייב אלא אחת שהרי כלן בהעלם אחד אבל אם אכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שספק חלב אכל כגון שהיו שם שתי חתיכות והיה סבור ששניהם שומן ונמצאת אחת חלב וכן פעם אחרת אפי' כמה ואחר כלן נודע לו שמשל חלב אכל אינו מביא אלא חטאת אחת שידיעות ספק שבנתים אין מחלקות לחטאות אבל אם לא נתברר לו לבסוף שמשל חלב אכל והרי הוא על כלן בדין אשם תלוי מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת שידיעות ספק מחלקות לאשמות על הדרך שידיעות ודאי מחלקות לחטאות וכשם שהידיעות מחלקות להחמיר כך הן מחלקות להקל שאם שכח ואכל חצי זית חלב ונודע לו וחזר ושכח ואכל חצי זית אחר בכדי אכילת פרס ונודע לו ידיעה שבנתים מחלקת ואין שני החצאין מצטרפין לחייבו קרבן אע"פ ששניהם בתוך כדי שיעור שהזכרנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

שבועות שתים וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שעקר הכונה בזאת המסכתא הוא לבאר עניני השבועות כלן על תכלית השלמות וחלקנו עניני השבועות לארבעה סוגים ומהם שבועת בטוי ושבועת שוא וביארנו שם ענינם בכלל דרך הקדמה והצעה וייעדנו על שתי שבועות אלה שהם החלק השני והשלישי וששניהם נתיחד מקום ביאורם בפרק זה בפרטיהם ובעניניהם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר עניני שבועת בטוי על צד השלמות בכל עניניה ופרטיה השני לבאר עניני שבועת שוא על זה הדרך גם כן והשלישי לבאר הדברים שנכללו בו שתיהן וקצת דברים שיש ביניהן חלוק באותן הדברים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים על הדרך שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר שבועות שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד הנאמר בשבועת בטוי הוא בשתים המפורשות בתורה במה שאמר להרע או להיטיב והם שאוכל ולא אכל או שלא אוכל ואכל שהן ארבע עם השתים שניתוספו ממדרש חכמים והם לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי וכן בכל שאמר בו שאעשה ושלא אעשה או שעשיתי ושלא עשיתי ואחר שאמר כן דרך כלל החל בפרטי הדברים ואמר שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב ואע"פ ששאר איסורין אין שעורן אלא בכזית והיה לנו לומר שלא תהא חתיכה זו יותר מחתיכת איסור הואיל ומ"מ משום בטול דבורו הוא מתחייב הרי אף בכל שהוא נמצא מבטל דבורו דברי ר' עקיבא וחכמי' סוברים שלא מצינו אוכל כל שהו מתחייב ואין כאן בטול דבר שאין אכילת כל שהוא קרויה אכילה כלל ואע"פ שלא מצינו מתחייב קרבן בדבור וזה מתחייב קרבן בדבור אם נתחדש בו חדוש זה אין למדין ממנו ולא עוד אלא שאף חדוש זה אינו כלום שהרי מצינו מי שהוא מתחייב קרבן בדבור על דרך שבועה והוא קרבן מעילה שבקונמות על הדרך שיתבאר בגמרא והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

זה שבארנו במשנה שהאומר שבועה שאוכל אנו דנין כונתו שהוא נשבע שיאכל צריך שתדע שיש צדדין שאנו דנין בלשון זה שהוא נשבע שלא יאכל כיצד הרי שהיה חברו מסרהב ומפציר בו שיאכל עמו והוא מסרב ואומר שלא יאכל בשום פנים עד שמתוך דברים אלו הוא אומר שבועה שאוכל או שבועה שאוכל לך הרי כונתו נדונת שלא לאכול ואנו מפרשין את דבריו שהוא אומר באיסור שבועה יהא עלי את שאוכל אבל כל שאומר שלא בהפצר שבועה שאוכל כונתו לאכול ואם לא אכל חייב וכן כל לשון שאתה יכול לפרשו במניעת אכילה הואיל ועל ידי הפצר הוא בא אתה דנו כן ואם בא בהפצר ואי אתה יכול לדונו במניעת אכילה כגון שאמר נשבע אני שאוכל אתה דנו אחר הלשון אא"כ הוא אומר שבלבו היה לומר כך ואע"פ שהיו מסרבין בו אין אומרין לשונו נתעקם אלא דנין אחר הלשון עד שיאמר שאין בלבו כן וכשיאמר שאין בלבו כן אין כאן שבועה ושמא תאמר נשאל לו מה היה בלבו ואם תפרשה בשאינו כאן זה אינו שהרי אתה בא לחייבו קרבן או מלקות וי"מ שלא נאמר להאמינו אלא לקרבן אבל למלקות לא וגדולי המחברים פי' שאף במלקות אם נשבע שלא יאכל ואכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אשתה וכיוצא בזה אינו לוקה ומ"מ הם פירשוה דוקא עד שיודה בעדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען בטעות ואתה יכול לפרשה על דרך זה:

אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהלך בראשון ובשעת הילוכו בשני שכח שהלך בראשון דהויא לה ידיעה דבתחילה מקצת ידיעה תנא קמא סבר האי ידיעה דבעינן בתחילה ואפילו במקצת ידיעה סגי ליה ורבי שמעון בן יהודה סבר ידיעה מעליתא בעינן אבל מקצת ידיעה אינה ככל ידיעה הלך בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל ואחר כך הלך בשני ונכנס חייב ואמאי ספק ידיעה היא פי' האי קושיא על ידיעה דבתחילה היא שהרי כשהלך בראשון ונודע לו שהלך בה ספק ידיעה היא לפי שאפשר שאותו שביל שהלך בה טהור היה וכיון שכן כשנעלם ממנו אחר כך ונכנס אמאי יהא חייב והנה הידיעה שבתחילה ספק ידיעה היא וכך כשהלך בשביל השני ונודע לו שהלך בו ואחר כך נעלם ממנו ונכנס אמאי יהא חייב והא הידיעה דבתחילה ספק ידיעה היא שהרי אפשר שהשביל הראשון הוא היה הטמא וכבר הזה ושנה וטבל ממנו וכיון שכן נמצאת ידיעה זו שנודע לו בתחילה שהלך בזה השביל השני שספק ידיעה הוא ואמאי חייב אמר רבי יוחנן כאן עשו ספק ידיעה כידיעה וריש לקיש אמר הא מני רבי ישמעאל היא דאמר לא בעינן ידיעה בתחילה אבל ידיעה בסוף דהכא ידיעה ודאי היא שהרי ממה נפשך כבר נכנס אל המקדש כשהוא טמא.

ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ורמי דריש לקיש אדריש לקיש דתניא בא לפניו ספק חלב פי' ונעלם ממנו שהוא ספק חלב ואכלו ואחר כך נודע לו שספק חלב היה ועוד בא לפניו ספק חלב ונעלם ממנו שהוא ספק חלב ואכלו ואחר כך נודע לו שהוא ספק חלב ר' אומר כשם שמביא קרבן על אחד ואחד מביא אשם תלוי על אחד וא' כו'.

ואמר רבי שמעון בין לקיש כאן שנה ר' ידיעת ספק מחלקת לחטאות פירוש קסבר ריש לקיש דהא דקתני ר' אומר כשם שמביא קרבן על כל אחד ואחד הכי קאמר כשם שאלו נודע לו לבסוף שזה הספק חלב שאכל שחלב ודאי היה מביא חטאת על כל אחת ואחת שהרי נודע לו בינתיים שאכל ספק חלב והידיעה מחלקת לחטאת ואעפ"י שאותה ידיעה שחלקה בינתיים ספק ידיעה היתה כן בשלא נודע לו לבסוף שהחלב ודאי היה אלא נודע לו שאכל אותו והוא ספק חלב מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד לפי שאותן ידיעות שנודעו לו בינתיים שאכל ספק חלב מחלקות לאשמות.

ורבי יוחנן אמר לעולם אותן ידיעות שנודעו לו בנתים שאכל ספק חלב אינן מחלקות לחטאות ואם יתברר לבסוף שחלב ודאי היה חטאת אחת הוא שמביא על הכל והאי דקתני כשם שמביא קרבן על כל אחד ואחד הכי קאמר כשם שידיעה ודאי בעלמא מחלקת לחטאות כגון שאכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שאכלו ואחר כך אכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שאכלו מביא חטאות על כל אחד ואחד כך ידיעות ספק מחלקות לאשמות נמצא עכשיו לדברי ריש לקיש אליבא דר' ידיעת ספק מחלקת לחטאות כמו שמחלקת ידיעת ודאי אלמא עשו ספק ידיעה כידיעה ולדברי רבי יוחנן ידיעת ספק אינה מחלקת לחטאות אלמא לא עשו ספק ידיעה כידיעה וכיון שכן קשי' דר"ל אדר"ל וקשי' דר"י אדר"י בשלמא לר"י היינו דקאמר עשו כאן ספק ידיעה כידיעה ודאית כלומר גבי ידיעה דבעינן בתחלה בטומאת מקדש וקדשיו הוא דעשו ספק ידיעה כידיעה משום דלא כתיבה בה ידיעה בהדיא אלא מדרשא הוא דאתיא דכיון דלא כתיבא בה ידיעה אלא מדרשא הוא דאתיא בידיעה דשניא מהעלמה סגי לן אבל לגבי ידיעה דבסוף דכתיב בה או הודע אליו חטאתו ידיעה מעליתא היא בעינן והא ידיעה דבנתים ידיעה דבסוף היא שהרי על חלב שכבר אכל הוא שנודע אלא לר"ש בן לקיש כיון דהא איכא ר' דאית ליה עשו ספק ידיעה כידיעה אמאי אצטריך לאוקמה כר' ישמעאל דאמר לא בעינן ידיעה נוקמא כר' דאמר עשו ספק ידיעה כידיעה ומהדרינן הא קא משמע לן דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה:

ודייקינן פשיטא מחייב על העלם מקדש אלמא האי ונעלם ממנו תרי זימני לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש הוא דקא דריש ליה ולאו אידיעה בתחילה ומהדרינן מהו דתימא כי לית ליה לר' ישמעאל ידיעה בתחילה מקראי אבל מסברא אית ליה קא משמע לן דלא בעי ידיעה בתחילה כלל לא מקראי ולא מסברא:

סליק פירקא בס"ד

פרק שלישי

מתני' שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי וכו' ודייקינן בגמרא למימרא דשאוכל דאכילנא משמע ורמינהו שבועה לא אוכל לך שבועה שאוכל לך לא שבועה שאוכל לך אסור פי' אלמא שבועה שאוכל לך כמאן דאמר שבועה עלי אם אוכל לך הוא משמע לא אוכל אמר אביי לעולם שאוכל דאכילנא משמע ומתני' דהתם דשמעת מינה דשאוכל לא אוכל משמע במסרבין בו לאכול הוא וקאמר לא אכילנא דכי קא משתבע בתר הכי וקאמר שבועה שאוכל לא אוכל הוא דקאמר והכי קאמר שבועה עלי אם אוכל רב אשי אמר תני התם שבועה שאי אוכל ודייקינן אי הכי מאי למימרא ומהדרינן מהו דתימא זה שנשבע ואמר שבועה שאי אוכל שאוכל הוא שנתכוון לומר ולישניה הוא דעקים ליה ואמר שבועה שאי אוכל שאוכל הוא שנתכוון כמו שאנו רואין כמה אנשים שמתחילין הדיבור ומתעכב הדיבור בלשונם ונמצאו שונים בתחילת הדיבור כמה פעמים ואחר כך משלימין אותו קמ"ל.

בפרש"י בד"ה ת"ק סבר כו' דהתם ידע לה לכולי מלתא ואפ"ה ספק הוא אבל הכא אי הוה ידע כו' עכ"ל ולקמן בספק חלב דפריך מיניה ידע לכולי מלתא דהיינו כולי ספיקא אי חלב אי שומן כי הכא שידע שהלך בשני שבילין דהיינו כולי ספיקא משא"כ בשכח שהלך בראשון דלא ידע כולי מלתא ואי ידע כולי מלתא הוה ליה ידיעה ודאית וק"ל:

תוס' בד"ה עשו ספק כו' אי כזית מטמא אי בכעדשה מטמא דהתם הוא מסופק אי כו' אבל הכא כו' דאיכא טומאה כו' עכ"ל ק"ק לקמן גבי חלב נמי מסופק הוא אי חלב אי שומן ולא פשיטא ליה דאיכא איסורא ומאי פריך מיניה לר' יוחנן לומר ביה שיעשו ספק ידיעה כידיעה דההיא דומה ממש לכך דאי כזית כו' ויש לחלק ודו"ק:

בד"ה כאן שנה רבי כו' ואם יש לחלק כו' ובדוחק י"ל דהכי פריך כו' עכ"ל מיהו איך שיהיה ק"ק [א] אמאי הוצרך למימר לר"י כאן עשו ולא בכל התורה כולה דידיעה דהכא גריעה אמאי לא הניח סברת המקשה דידיעות דהכא ודהתם שוות נינהו אלא דר"י לא בעי למוקמי התם משום דידיעות ספיקות מחלקות לחטאות דא"כ תקשה דר"ש בן יהודה אדר"ש בן יהודה ודו"ק:

בד"ה נוקמה כו' ועוד דמטעם ספק ידיעה לא מצי לאוקמא כו' עכ"ל אבל מטעם דאמר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה ה"מ לאוקמא בפשיטות כקושייתם ולא תקשי אמאי נקט בברייתא בכה"ג דאיכא למימר דלרבותא דר"ש נקט לה דאפי' בכה"ג בספק ידיעה פוטר ר"ש וכן צ"ל למאי דמוקי כר"י דלא בעי ידיעה כלל מתחלה דנקט לה בכה"ג משום רבותא דר"ש דפוטר ודו"ק:

רש"י בד"ה ונודע לו כו' באשם תלוי וחזר כו' הד"א:

סליק פרק ידיעות הטומאה:

גמ' במתני' היכן מצינו במדבר שהוא מביא קרבן שזה מביא קרבן כצ"ל:

תד"ה כאן. תימה כו' אבל בהא דמחלקות לחטאות מודה. תימה דהלא בכריתות (י"ח ב') אמרינן כי אר"ז (דהוא אזיל ג"כ בשטת ר"ל) לרבי הא רבנן היא ופרש"י ר' יוסי (דשם הגי' ר' יוסי ברי"ה תחת רשב"י דהכא ולגי' דשם ג"כ אזדא קושייתם דהכא והם עצמם העתיקו שם בד"ה והתניא ריב"י) ור"א ע"ש הרי דפליגי נמי בהא דמחלקות לחטאות וצ"ל ע"כ דהם מפרשים דהא דקאמר התם כי אר"ז לרבי היינו רבי ומחלוקותו (וכן הא דקאמר שם וכאן נוקמה כרבי) ורבנן היינו רבנן אחריני דפליגי עליהם וכ"נ מדבריהם שם בד"ה והתניא וכ"מ מדלא מייתו טעמא למלתייהו אלא מקרא דגבי א"ת וכן אמרם אינו מביא אלא א"ת אחד אבל יש לתמוה על הרש"ק דגם הוא מקשה שם קושיית התוס' דהכא והוא הלא ראה פירש"י:

במשנה שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש חייב דר"ע כו'. נסתפקתי בלא אכלתי ואכל כ"ש מהו דלכאורה תשובת ר"ע שזה מדבר ומביא קרבן דר"ל מדבר ואוסר אינה אלא בלהבא עי' לקמן (כ"ב) ובתד"ה והרי מגדף וי"ל גם לאידך גיסא לפי מה דמסיק המל"מ דרבנן מודים דבלשון בנ"א אכילה בכ"ש רק דס"ל דבסתמא לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה א"כ בלעבר דלא שייך הך טעמא יודו דאפי' כ"ש:

תד"ה ורמינהי. לקצר המשנה שמביא. כצ"ל:

בא"ד דאין לומר שהביא ברייתא משום דלא קתני השבועה (ר"ל וא"כ מוכח דלאו היינו מתניתין) דלא כו' כיון דמצי למיפרך ממתניתין. ר"ל כדמוכח בנדרים דפריך אמתניתין דשם:

מתני' ושלא אוכל. עיין לקמן דף כה ע"א תוס' ד"ה איני:

תוס' ד"ה שבועות וכו' ול"ג בסמוך ברייתא. עיין בשיטה מקובצת ב"ק דף עה ע"א ד"ה ברייתא שכ' לקיים הגירסא ברייתא:

ד"ה עשו כו' אי שייכא כלל טומאה במה שנגע פי' בכעדשה לא איקבע איסורא כלל משא"כ בשני שבילין איקבע איסורא וכן לקמן בחלב ושומן איירי בב' חתיכות דאיקבע איסורא דאל"ה לא מייתי אשם תלוי כמבואר בכריתות פ' ספק אכל ודברי המהרש"א בכאן לא הבנתי וק"ל:

ד"ה כאן עשו כו' ובדוחק י"ל דהכי פריך כו' ולפע"ד דליכא דוחק כלל דודאי לר"ש בן יהודה לק"מ דאיכא למימר דנפקא ליה ידיעה בתחלה כדמפקא ר"ע לעיל ד' סוף ע"א וע"ב ע"ש בפרש"י ותוס' מוהוא ידע הטל בין ב' ונעלם וא"כ חמירי ידיעה קמייתא דמקדש וקדשיו כידיעת בתרייתא דכל חטאות דבעי בודאי ידיעה ודאית אבל לחלק ההעלמות סגי בידיעת ספק (דהרי לעיל י"ח ע"א תוס' ד"ה אי בעם הארץ כו' כ' דלדידן אפי' באמרה נטמאתי סגי לחלק) ואפ"ה שפיר מקשה דהו"מ לשנויי דרבי הוא דאיהו מפיק מונעלם מכלל דידע פשיטא דסגי בידיעת ספק:

ובזה יש לישב ייתור לשון בשלמא לר' יוחנן כו' דודאי אי הוה קשה לר' יוחנן ולא היתה שום סברא לומר דונעלם משמע דסגי בידיעות ספק טפי מבשאר חטאות והיה קשה לר' יוחנן לריש לקיש לק"מ לוקמי כר' משום דיש לומר כקו' תוספות דע"כ לא קאמר ר' אלא בידיעות מחלקת אבל בידיעות קמייתא דמקדש וקדשיו בעי ידיעה גמורה אבל כיון דבאמת לר' יוחנן לק"מ דמונעלם משמע דסגי הכא טפי ידיעת ספק מבשארי חטאות קשה שפיר אריש לקיש:

ומיושב נמי קושית המהרש"א דלא הו"מ למימר לר' יוחנן כאן עשו ובכל התורה נמי עשו ומוקי ליה בידיעת ודאי משום קו' תוספות ז"א דברור כתירוצינו הנ"ל דמאן דמפיק מוהוא ידע פשיטא דבעי ידיעה קמייתא ידיעה ודאית דומיא דבתרייתא והא דקאמר הש"ס לר' יוחנן ידיעה קמייתא מונעלם נפקא היינו לת"ק דאיהו רבי דמפיק ליה מונעלם וקיי"ל כוותיה כנ"ל:

ויש לישב נמי קו' תוספות ד"ה נוקמי כרבי דבלא"ה נמי תקשה נוקמה כר' ובידיעת בית רבו ז"א דאם כן אדמפלגי בשני שבילין לשמועינן רבותא טפי בידיעת בית רבו ור"ש פליג אידיעת בית רבו וע"כ דלא ס"ל ונעלם מכלל דידע וממילא נדע דלא מהני ידיעת ספק דגם זה בונעלם תליא וא"כ אמאי לא תניא ידיעות אלא ע"כ דליתא ודו"ק:

ודע דלפי מסקנא זו נלפע"ד לישב פסק הרמב"ם שפסק דבעי ידיעה גמורה בתחלה ומחייב נמי בהעלם מקדש ועי' מ"ש כבר לעיל ה' ע"א ובר"פ:

וכעת נלפע"ד דס"ל להרמב"ם דרבא ורב פפא לעיל ה' ע"א פליג אאביי וס"ל דלרבי נמי בעי ידיעה גמורה ואי תקשה אלא מעתה גבי סוטה דכתיב ונעלם מכלל דידע ומי בדקי לה מיא כיון דלמסקנא ונעלם אינו מחייב ידיעה ודאית אלא בספק וסוטה נמי ידיעת ספק בעיא דאי ידע בודאי שנטמאה או שלא נטמאת אינה שותה וא"ש ודו"ק:

אליך אלי. המחתל מחלי אמצת חילי, אשא קולי:
בקידה וכריעות אליך מגיני. אשא עיני. החזקת ימיני. בפרק שני:
פרק ידיעות אליך קדושי. אכף ראשי מלא מבוקשי. בפ' שלישי:

דין גברא וחפצא בשבועות ובנדרים
א

רש"י ד"ה שבועה שאוכל לך ז"ל באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך דהכי משמע מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה, עכ"ל. מוכח מכאן שרש"י סובר ששבועה חלה בלשון נדר,¹ ואמנם בנידון זה נחלקו רבותינו הראשונים כמבואר בר"ן בריש נדרים (ב: ד"ה איידי). שיטת ר"ח והר"י אבן - מגש והרשב"א היא ששבועה בלשון נדר אינה חלה כלל.² הרמב"ן חולק וסובר שחלה מדין ידות ולדעתו החלות היא חלות איסור גברא כבשאר שבועות הנאמרות בלשון שבועה, עיין בספר מלחמות ד' (ספ"ג במכילתין). אולם בעה"מ (שם) סובר ששבועה בלשון נדר חלה לבטל מצות עשה כגון הנשבע ישיבת סוכה אסורה עלי בשבועה. והשיג עליו הרמב"ן שאפי' אם חלה שבועה בלשון נדר עכ"ז איסור גברא הוא ולא איסור חפצא ומדין ידות ולכן אינה חלה לבטל מצוה, וזה מש"כ במלחמות וז"ל - והמזכיר שבועה איסור נפשיה הוא ודיני שבועות עליו, עכ"ל.³
יוצא מהנ"ל שלבעה"מ שבועה בלשון נדר חלה מדין איסור חפצא, ולכן חלה לבטל מצוה. וזה בהתאם לעיקר החילוק בין שבועה שאינה חלה לבטל מצוה לבין נדר שחל לבטל מצוה, וכדאיתא בגמ' נדרים (ט"ז ב) וז"ל שם, מנין שאין נשבעין לעבור על המצות ת"ל לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה' לא יחל דברו וכו' אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה, עכ"ל. שבועה בעלמא המהווה איסור גברא אינה חלה ואילו נדר המהווה איסור חפצא חל. ואליבא דבעה"מ שבועה בלשון נדר גם היא חלה כאיסור חפצא ומבטלת מצוה.⁴
והנה מפרש"י שלפנינו משמע שדעתו כבעה"מ - ושלא כרמב"ן - ששבועה בלשון נדר חלה מדין איסור חפצא, שכן לשונו, מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה, עכ"ל, כלומר, האוכל בעצמו נאסר באיסור חפצא. וכן מוכח מפירש"י לקמן (כ') בסוגיא של מתפיס בשבועה (בד"ה איסר מיתפס בשבועה), וז"ל, שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר ה"ז כזה שהתפיס את השני בראשון, עכ"ל. אליבא דרש"י, סובר אביי שאין מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי אלא באופן של התפסת חפצא בחפצא - כגון שנשבע זה כזה, והיינו משום שיתכן איסור חפצא בשבועה. גם התוס' לקמן (כה. ד"ה מה) בתירוץ הראשון סוברים כשיטת בעה"מ, עיין שם. המורם מהנ"ל דאליבא דרש"י, תוס' לקמן, ובעה"מ יש שתי הלכות בשבועה:
א) שבועה סתם שחלה מדין איסור גברא כדאיתא בגמ' נדרים (ב:), וז"ל נדרים דמיתסר חפצא עליה וכו' שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא, עכ"ל.
ב) שבועה שחלה מדין איסור חפצא כשנשבע לאסור החפצא עצמה, שבועה כזו חלה לבטל את המצוה.
ברם הרמב"ן חולק על בעה"מ ורש"י; הוא סובר שלא יתכן איסור חפצא בשבועה. אליביה שבועה חלה רק מדין איסור גברא ועקב כך בכל אופן אין נשבעין לבטל מצוה. ועיין בפירושו עה"ת (פ' מטות, פרק ל' פסוק ג').
ב

שיטת הרמב"ם באיסור חפצא בשבועה
ז"ל הרמב"ם פ"ה משבועות הל"ד: אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן ראובן פטור שהרי הוא אנוס ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ובכסף משנה שם הביא דברי הטור (סי' רל"ו), וז"ל ואיני מבין דבריו שאין אדם יכול לאסר שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חברו בקונם אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אא"כ יקבל עליו השבועה עכ"ל. וביאר הגאון מרן רבינו משה הלוי זצ"ל אביו של מו"ר שליט"א דשיטת הרמב"ם כרש"י וכבעה"מ שיש איסור חפצא בשבועה ולא רק איסור גברא. ולפי דבריו יתכן לפרש את פסק הרמב"ם דלכן הוה בידו של אדם לאסר נכסיו על חבירו בשבועה כמו בנדר כשהוא מטיל עליהם איסור חפצא בשבועה. ואילו הטור סובר כרמב"ן שאין בשבועות איסור חפצא אלא איסור גברא ועקב כך א"א לאדם לאסר נכסיו על חבירו בשבועה.
אך אין ביאור זה מוכרח, כי ביאר זקנו של מו"ר נ"י הגאון מרן רבינו חיים הלוי מבריסק זצ"ל ששיטת הרמב"ם כאן שיש לבעלים זכויות להשביע את חבירו שלא יהנה מנכסיהם, וחל על חבירו מדין מושבע מפי אחרים כדמצינו בשבועת העדות ובשבועת הפקדון, וזכות הבעלים להשביע אחרים על נכסיו בעל כרחם.⁵ לפי פירוש זה ליכא הכרח מכאן שלדעת הרמב"ם יש איסור חפצא בשבועה.
אולם ניתן להוכיח כיסוד הגר"מ זצ"ל מפסקו במתפיס בשבועה שהרי כתב הרמב"ם בפ"ב משבועות הל"ט וז"ל: וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה וחזר ואמר והרי הפת זו כבשר הזה הרי הוא פטור על הפת שהרי לא הוציא שבועה מפיו עליה אלא התפיסה. ואע"פ שהוא פטור מן המלקות או מן הקרבן אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיס בשבועה, עכ"ל. יוצא שהמתפיס חפצא בחפצא בשבועה אסור, ומוכח איפוא שיש חלות דין איסור חפצא בשבועות כי רק באיסור חפצא שייך להתפיס חפצא בחפצא.
אמנם צריך ביאור למה יפטר המתפיס בשבועה ממלקות וקרבן. ואולי לשיטת הרמב"ם רק שבועה שחלה מדין איסור גברא נכללת בפסוק לא תשבעו בשמי לשקר, (עיין בפ"א משבועות הל"ג) - הלאו המחייב מלקות וקרבן. לעומת זה שבועה שחלה מדין איסור חפצא אינה נאסרת מלאו דשבועת שקר. והביאור לזה הוא כי בשבועה בעלמא, על הגברא לאמת השבועה ואסור לו לשקר בדברי השבועה. ברם באיסור חפצא דשבועה, אין בו חוב על הגברא לאמת דבריו, כי איסור החפצא הוא כשאר איסורי חפצא שבתורה כמו חלב ודם, שאין בם איסור לא לשקר או חוב לאמת ומשום כך אינה בכלל לאו דלא תשבעו בשמי לשקר, ופטור ממלקות ומקרבן. בכל זאת קיים איסור שלא לעבור על איסור השבועה דאיסור חפצא. וקרוב לומר שהוא האיסור דבל יחל דברו, כדכתיב בפ' מטות, איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו. מהפסוק הזה שכולל שבועות יחד עם נדרים נאסרת שבועה שחלה מדין איסור חפצא כמו איסור החפצא של נדרים. אעפ"כ, סובר הרמב"ם, אין לוקים עבור איסור דבל יחל בשבועות כי עיקר הלאו בא לאסור איסור החפצא בנדרים ועל נדרים לוקים כמו שפוסק בפ"א מנדרים הל"ה. מאידך שבועות החלות מדין איסור חפצא נאסרו דוקא באיסור טפל ולא בעיקר הלאו ועל איסור טפל אין לוקין.
והשווה חידושי הרמב"ן על הסוגיא שכתב וז"ל: ולמאי דקיימא לן מתפיס בשבועה לאו כמוציא מפיו דמי פירש רב יוסף הלוי אבל איסורא מיהא איכא כו' והראב"ד ז"ל דורש בזה או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע דהיינו מתפיס, ורבה אותו לבל יחל אבל לא לקרבן, עכ"ל. ולפי ביאורנו דעת הרמב"ם כרבו הר"י הלוי מיגאש וכראב"ד דיש איסור בל יחל במתפיס בשבועה, והוא איסור החפצא בשבועה הנלמד אליבא דהראב"ד מהדרשה או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע.⁶
הרמב"ם פוסק בפ"ב משבועות הל"ד וז"ל: אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו, אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין כמו שבארנו, עכ"ל. ומתבקשת השאלה אם אינו לוקה ואינו מביא קרבן למה יאסר בדבר שנשבע עליו בלי הזכרת השם.
ונראה לומר שהזכרת השם בשבועה מעכבת דוקא בשבועה שחלה מדין איסור גברא ושנאסרת בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר. אולם שבועה שחלה מדין איסור חפצא ע"פ הקרא דלא יחל דברו, הואיל ואין בה דין של אמת ושקר לכן אין מעכבת בה הזכרת השם. ולפי"ז דברי הרמב"ם מוסבים רק על שבועות שחלות מדין איסור חפצא, וזה ניתן לדייק מלשונו "הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו", כלומר, דוקא כשאסר דבר חפצא עליו בשבועה.⁷
ולפי"ז קיימת נ"מ בין ב' הפירושים דלעיל בפסק הרמב"ם בנוגע לראובן שנשבע שלא יכנס שמעון לביתו ועבר שמעון ונכנס ששמעון חייב. אם האיסור על שמעון הוא מדין איסור חפצא אמנם אסור לו לשמעון להכנס אבל לא ילקה ולא יביא קרבן. ברם אם שמעון נאסר מדין מושבע מפי אחרים ילקה ויביא קרבן כי השבועה חלה עליו כשבועה גמורה כאיסור גברא. דברי הרמב"ם נוטים ששמעון חייב מלקות וקרבן וא"כ הוא דין מושבע מפי אחרים. (וככה טען רבנו שליט"א בצעירותו לאביו הגר"מ זצ"ל)
אך יתכן שהרמב"ם סובר כי כל שבועות בין דאיסורי חפצא ובין דאיסורי גברא נכללות בלאו דבל יחל, ובבל יחל אין דין של הזכרת שם שמים, לכן בכל אופן הנשבע בלי הזכרת השם אסור לחלל דברו,⁸ והדבר צ"ע.
ג

הנדרים חלים כאיסורי חפצא כדאיתא במס' נדרים (ב ב, ט"ז ב). ועקב זה מתייחס הרמב"ן בפירושו על התורה בפ' מטות, (במדבר ל': ג') לקושיא: הרי בנדרי הקדש אומר הרי עלי, דהוי נדר בקום ועשה ואיפה החפצא של נדר. והנה הרא"ש בנדרים (ח.) והרא"מ (עיי"ש בתוס' ד"ה האומר אשנה) סוברים דיש נדר בקום ועשה לקיים מצוות כמו נדרי צדקה והקדש. הרמב"ן בעצמו כותב שתי תשובות לקושיתו:
א) ז"ל שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט, עכ"ל. זאת אומרת דנדרי הקדש וצדקה מחילים שעבודי ממון על נכסי הנודר ולכן קיים חפצא של נדר - נכסיו המשתעבדים להקדש ולצדקה עבור קיום הנדר. ובכך שונים נדרי הקדש וצדקה משאר נדרים דליתנהו בקום ועשה כי נדר הקדש או נדר צדקה חל משום שכתוצאה ממנו מתהווה התחייבות על נכסי הנודר מטעם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
ב) ובא"ד מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש עכ"ל, ר"ל שהפרשת החפצא לנדרו לבסוף קובעת חפצא של נדר, והנדר דהרי עלי מתקיים בסוף כשהוא מייחד החפצא. ונראה לפי"ז שבהפרשת הקרבן אין צורך לנדור נדר שני ולומר הרי זו לנדרי כי לדעת הרמב"ן ההפרשה מקיימת הנדר הראשון של הרי עלי למפרע ובעת ההפרשה חלה קדושת הקרבן בחפצא מחמת הנדר של הרי עלי שנדר מקודם. ובכך ניתן ליישב מה שיש להקשות לדעת הרמב"ן (ב"ב עט.) דליכא מעילה בהקדש אלא כשנתקדש בקדושת פה למה מועלין בקרבנות שנתקדשו בגביית בי"ד ממי שנדר הרי עלי ומסרב להביא קרבנו. והביאור לזה הוא כי בשעת הפרשת הקרבן חל הנדר דמעיקרא להקדישו, ויוצא שקדושת הקרבן קדושת פה היא מחמת הנדר הראשון ולכן מועלין בו, ובכן אין גביית בי"ד מקדשת בתורת עצמה אלא שע"י הגבייה חלה הקדושה משום בטוי הפה דמעיקרא.^9
1 וכן דייק הר"ן (ז:, בדפי הרי"ף, דפוס ווילנא) מפירש"י לקמן (כ.) ד"ה מבטא שבועה ע"ש. וראה חדושי הריטב"א לקמן (כה.) ועיי"ע בתשובות האלשיך ק"ג.
² ראה פסקי הרא"ש פרק א' דנדרים סוף סי' ב' ובטויו"ד סי' ר"ו, ובש"ע סעי' ר"ו סעיף ה' ובסי' רל"ט סעיף י"א ובבאר הגולה שם. ועיי"ע במאירי לנדרים (טז:) ד"ה מנין, ובנמוקי יוסף לנדרים פ"ב (ה: בדפי הרי"ף דפוס ווילנא).
³ וכן מפורש בפסקי הרמב"ן (ה: דפוס ווילנא בדפי הרי"ף במס' נדרים) וז"ל אלא מיהו כל שאמר נדר בין דאמר זה בין דאמר עלי איסור חפצא עליה וכל דיני נדר עליו, וכל שאמר שבועה איסור נפשיה הוא ודיני שבועות עליו עכ"ל. וכ"כ התוס' בנדרים (טז:) ד"ה הא דאמר ישיבת סוכה עלי בתירוץ השני.
⁴ עיין בהריטב"א למס' נדרים (ה: בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) מש"כ בשם הרב ר' ברוך ב"ר שמואל, וע"ע בשיעורים לקמן (כד.) על בעה"מ ספ"ג דשבועות ובדף (כה.) ד"ה שהנדרים חלים על דבר מצוה כו'.
⁵ כמובן שניתן לחלק שבשבועת העדות ושבועת הפקדון הואיל והם תובע ונתבע יש לתובע הזכות להשביע את הנתבע, ועוד כי שם יש דין כפירה בבי"ד וההשבעה חלה להפך את הכפירה לכפירת שבועה, משא"כ כאן.
⁶ ועי' בר"ן על הרי"ף (ז: בדפוס ווילנא) המשוה דעת הרמב"ם עם דעת הר"י מגא"ש וכדומה בפסקי הרא"ש כאן סוף סי' א' ועי' בכסף משנה ובקרית ספר לפ"ב מהל' שבועות הל"ח. והוכחה נוספת לרבינו שליט"א יש ממה שהראב"ד אינו משיג בהשגותיו על הרמב"ם במשנה תורה על הפסק דיש איסור במתפיס בשבועה.
⁷ יש לעיין בדמיון בין שיטת הרמב"ם לבין שיטת רש"י ובעה"מ אליבא דהגר"מ זצ"ל, ויבלח"ט מו"ר נ"י, כי בשלמא בנידון של רש"י ובעה"מ יש לכה"פ לשון נדר, וא"כ חל איסור חפצא אליבייהו, משא"כ לרמב"ם בפסקיו בנוגע לראובן שאסר נכסיו על שמעון ובשבועה בלי שם הרי חסר לגמרי לשון של נדר שהרי נשבע בלשון שבועה. וצ"ל שלא נתכוונו הגר"מ זצ"ל ויבלח"ט רבינו שליט"א לומר שדעת הרמב"ם היינו ממש כדעת רש"י והרז"ה, אלא ששיטת הרמב"ם היא דומה לשיטתם והיינו ששייך איסור חפצא בשבועה, ובמקום דאין איסור גברא חל איסור חפצא. ויתכן לרמב"ם שהוא מדין ידות, ואפילו כשנשבע בלשון שבועה (ואכמ"ל ביסוד דין הידות בנדרים ושבועות). ועי' בירושלמי ראש מס' שבועות וז"ל בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה עכ"ל, משמע שאיסור חפצא חל בכל לשון שנשבע.
ויש להעיר שמאחר שבכל שבועה אליבא דהרמב"ם יש אפשרות לחלות איסור חפצא למה לא תחול השבועה לבטל את המצוה כמו הנדר שחל לבטל את המצוה. ונראה כיון שהנשבע לבטל את המצוה הוי' שבועת שוא הרי היא מופקעת מחלות שבועה לגמרי וגם כאיסור חפצא. לעומת זאת מי שנשבע לאסור את חבירו בהנאת נכסיו או שנשבע בלי שם אין בהן מפקיע של שבועה ואין בהן דין שבועת שוא, ולכן אע"פ שאינן חלות כאיסורי גברא הן חלות כאיסורי חפצא. עיין בשיעורים (כ:). בשיטת הרמב"ן בדין נדר לקיים מצוה וע"ל תוס' (כ:) ד"ה נשים, וע"ע בברכת שמואל למס' נדרים בענין הנשבע על אחרים שלא יהנה מנכסיו ומה שכ' שם בשם מרן רי"ז הלוי הגאב"ד דבריסק זצוק"ל, ועיין בקהלות יעקב שבועות סי' י"ג.
בנוגע לביאור הרישא התמוהה ברמב"ם (פ"ה משבועות הל"א - ד) עיין להלן בשיעורים כ: ד"ה שיטת הרמב"ם באזהרות השבועות אות ב' ובענין התראת ספק אות ג' בחלק הענינים.
⁸ עיין בר"ן בריש מס' נדרים (ב.) ד"ה ושבועות ובהשגות הראב"ד (פ"ב מהל' שבועות הל"ג).
⁹ עיין עוד לקמן בשיעורים (כד.) בביאור בעה"מ ומלחמות ד' (ספ"ג) וגם בשיעורים בענין נדרי גבוה ובענין צדקה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ואפילו בקמייתא. בתמיה ממה נפשך טמא הוא קודם שנכנס היה טמא ודאי וידיעת ודאי הוה ליה בתחלה: שכח שהלך בראשון. ואין כאן אלא מקצת ידיעה: תנא קמא סבר כו'. תנא קמא אליבא דרבי שמעון שפוטר בהזה ושנה ואינו פוטר בראשונה סבר כיון דטומאת ודאי הוא אף על גב דאיהו לא ידע לה לכולהו דתיהוי ליה ידיעת ודאי אלא ידיעת ספק עדיפא היא מהנך ידיעות ספק דהזה ושנה דהתם ידע ליה לכולה מילתא ואפי' הכי ספק הוא אבל הכא אי הוה ידע לה לכולה מילתא הוה ליה ידיעה ודאית הילכך לאו ידיעת ספק היא אלא מקצת ידיעה ודאית ומקצת ידיעה ככל ידיעה ורבי שמעון בן יהודה אליבא דר''ש סבר לא אמרינן מקצת ידיעה ודאית ככל ידיעה: ואמאי ספק ידיעה היא. לתנא קמא פריך: אכל ספק חלב. חתיכה ספק חלב וספק שומן: ונודע. לו לאחר זמן שהוא ספק חלב והרי הוא באשם תלוי וחזר ואכל ספק חלב ונודע לו שספק חלב אכל: כשם שמביא חטאת. כו'. לקמיה פליגי ר' יוחנן ור''ש בן לקיש בפירושא דהא מילתא דרבי: על שגגתו אשר שגג. בפרשת אשם תלוי כתיב: כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות. והכי קאמר רבי כשיודע לו לאחר זמן שחלב היה יביא חטאת על כל אחד ואחד שידיעת ספק שהיתה לו בינתים מחלקתם דלא ניהוו שני זיתי חלב בהעלם אחד כך כל זמן שלא נודע לו שהן ודאי חלב אלא ספק חלב מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת אלמא מדקתני שמביא חטאת על כל אחת סבירא ליה ידיעות ספק מחלקות לחטאות: ור' יוחנן אמר. לא אמר רבי כך אלא כך פירשה כשם שלענין חטאות שבאין על ידיעת ודאי ידיעת ודאי שבינתים מחלקות לחטאות כך לענין אשם תלוי הבא על ידיעת ספק ספק ידיעות שבינתים מחלקות לאשמות: אדמוקים לה כרבי ישמעאל כו'. מאי דוחקיה למימר דלא בעי האי תנא ידיעה בתחלה דלמא לעולם בעי וסבירא ליה כרבי דאמר ספק ידיעה כידיעה: הא קא משמע לן. ריש לקיש: מדלא מייתר ליה קרא. דדריש במתניתין ונעלם להעלם טומאה והעלם מקדש: מגמרא. הלכה למשה מסיני: מתני' שבועות. שאוכל ושלא אוכל. הן שתים המפורשות דכתיב (ויקרא ה) להרע או להיטיב דמשמע להבא ולא אוכל להרע אוכל להיטיב: שאכלתי ושלא אכלתי. הן שתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף לה ר''ע לקמן בפירקין (דף כה.) מריבוי הכתוב: מדבר ומביא קרבן. בשביל ביטול דיבורו וכיון דמשום ביטול דיבורו הוא אף זה ביטול דיבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא: גמ' שבועה לא אוכל לך כו'. אמר אחד משלש לשונות הללו אסור לו לאכול משל אותו האיש שנדר הימנו דהכי משמע שבועה לא אוכל לך שבועה עלי שלא אוכל משלך: שבועה שאוכל לך. באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך דהכי. משמע מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה: לא שבועה לא אוכל לך. לא יהא עלי באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה:

עשו ספק ידיעה כידיעה. לא דמי לנגע בכעדשה דריש פירקא (דף יד:) ולא ידע אי כזית מטמא אי בכעדשה מטמא דהתם הוא מסופק אי שייכא כלל טומאה במה שנגע אבל הכא פשיטא ליה דאיכא טומאה הלכך הוי ליה ידיעה טפי: כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות . תימה לר''ל תיקשה דר''ש בן יהודה אדרבי שמעון בן יהודה דהכא לא פליג ארבי אלא לענין אשם תלוי אבל בהא דמחלקות לחטאות מודה ולעיל פטר גבי מקדש דלא חשיב ליה ידיעה ואם יש לחלק ולומר דגבי מקדש בעינן ידיעה מעלייתא טפי משום דבעינן ידיעה בתחלה ודאית דומיא דידיעה בתרייתא א''כ היכי פריך מר''ל אר''ל ובדוחק י''ל דהכי פריך אמאי מוקי לה כרבי ישמעאל לוקמה כרבי ולימא דסבירא ליה דאין חילוק בין ידיעה המחלקת לחטאת ובין ידיעה דמקדש ופליג אדרבי שמעון בן יהודה: נוקמה כרבי. . תימה דבלא ההיא דידיעת ספק מחלקת תקשה ליה נוקמה כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה ועוד דמטעם ספק ידיעה לא מצי לאוקמה כרבי דהא איהו לא בעי ידיעה כלל וי''ל שזה לא היה חידוש אי הוה מוקי לה כרבי דלא בעי אלא ידיעת בית רבו אלא הכי פריך דאפילו כמאן דבעי ידיעה גמורה מצי לאוקומה וכרבי דאמר ידיעות ספק מחלקות: שבועות שתים. ורמינהי שבועה שאוכל לך. משנה היא בפרק ב' דנדרים (דף טז.) אף ע''ג דהתם קתני השבועה שאוכל לך והכא קתני שבועה דרך הגמרא לקצר המשנה שהביא ואין חילוק בין שבועה להשבועה דאהאי מתני' דהתם נמי פריך ממתני' דהכא בגמ' ומשני כי הכא ול''ג בסמוך ברייתא במסרבין בו לאכול דאין לומר שהביא ברייתא משום דלא קתני השבועה דלא ה''ל למיפרך מברייתא כיון דמצי למיפרך ממתני' אלא גר' התם במסרבין: לא שבועה לא אוכל לך אסור. דמשמע הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה ואע''ג דבפ''ב דנדרים (שם) מוקי רישא דהך משנה כר''מ ור''מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן גבי נדרים כדאמרינן ספ''ק דנדרים (דף יג:) יש חילוק בין שבועה לנדרים כמו שאפרש בס''פ שבועת העדות (דף לו: ד''ה ה''ג) בע''ה: