שבת קלו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלו - א

ופרכינן: אם כן, מימהל היכי מהלינן ליה בשבת?

והרי כל קטן בן שמונה ימים אפשר לחשוש שמא נפל הוא, ונמצא עושה חבורה שלא לשם מצוה?

אמר רב אדא בר אהבה: מלין אותו ממה נפשך: אם חי הוא שכלו לו חדשיו, שפיר קא מהיל.

ואם לאו, כמחתך בבשר שחוטה הוא. ולאו חבורה היא. ^[1]

ומקשינן: ואלא הא דתניא: ספק בן ז', ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת.

אמאי? נמהליה ממה נפשך.

אם חי הוא, שפיר קא מהיל. ואם לאו, הרי מחתך בבשר בעלמא הוא.

ומתרצינן: אמר מר בריה דרבינא: אנא, ורב נחומי בר זכריה תרגימנא, פירשנו את הברייתא.

וכך פירושה: מימהיל הכי נמי מהלינן ליה.

והא דקתני אין מחללין עליו את השבת. לא נצרכה, אלא לענין מכשירי מילה, ואליבא דרבי אליעזר דאמר בריש הפרק אף מכשירי מילה דוחין את השבת.

ואימתי דוחין? כשידוע שכלו לו חדשיו. אבל ספק, אין מכשיריו דוחין את השבת. דשמא לאו בר מילה הוא, ומחלל שבת בהכנת מכשירי המילה.

ומה שאמרנו שנפל אם הוא לא חי, חבלה בו היא כמחתך בשר בעלמא, מפני שהוא כמת, ואין בחבלתו משום עשיית חבורה.

אמר אביי: הך מילתא, כתנאי, דפליגי אי נפל חשיב כמת גמור, או לא.

כתיב: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב".

והאי קרא בבהמה טהורה קאי, מדדרשינן [בתורת כהנים] "מן הבהמה" להוציא את הטריפה.

ודרשינן: "לאכלה" - להביא ולד בהמה הנולד כשהוא בן שמנה חדשים, שאין שחיטתו מטהרתו, לפי שהוא נחשב כמת, ומטמא.

רבי יוסי ברבי יהודה, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים: בן שמנה - שחיטתו מטהרת ו.

מאי לאו, בהא קמיפלגי: דמר סבר בן שמנה חי הוא. לפיכך שחיטתו מטהרתו.

ומר סבר: בן שמנה מת הוא, ולכן הוא מטמא טומאת נבלה.

אמר רבא: אי הכי, אדמפלגי הנך תנאי לענין טומאה וטהרה. ליפלגי לענין האם הוא מותר באכילה?

אלא, בהכרח דכולי עלמא סוברים כי בן שמנה מת הוא.

ובכך נחלקו: רבי יוסי ברבי יהודה, ורבי אלעזר ברבי שמעון סברי: בן שמנה הוא כטרפה. טרפה, לאו אף גב דמתה היא,; שאינה יכולה לחיות, בכל זאת, שחיטתה מטהרתה, שאינה מטמאה בטומאת נבלה דדרשינן "מן הבהמה", להוציא את הטריפה.

הכי נמי בן שמנה, לא שנא, דאף על גב שמת הוא, אם נשחט, אינו מטמא טומאת נבלה.

ורבנן סברי: בן שמנה לא דמי לטריפה. כיון שטרפה היתה לה שעת הכושר, להשחט ולהטהר קודם שנטרפה. הלכך גם עכשיו שאינה מותרת לאכילה, שחיטתה מוציאתה מידי טומאת נבלה.

אבל האי, בן שמנה, לא היתה לה מעולם שעת הכושר להשחט.

וכי תימא, שהואיל ושחיטתה של הטרפה מטהרתה רק משום שהיתה לה שעת הכושר, אם כן, בהמה שהיתה טרפה מזמן שהיתה בבטן אמה, מאי איכא למימר? וכי היא תטמא טומאת נבלה אף אם היא נשחטה?

ומתרצינן: התם, בטרפה מבטן, יש במינה שחיטה.

אבל הכא, בבן שמונה, אין במינה שחיטה, ולכן סוברים רבנן שאף אם הוא נשחט הוא מטמא טומאת נבלה.

איבעיא להו: מי פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל, דאמר: רק בהמה ששהתה ח' ימים יצאה מכלל נפל. וסבירא להו שאף בתוך ח' ימים היא מותרת.

או לא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל.

אם תמצי לומר: פליגי רבנן עליו. תו מיבעי לן: האם הלכה כמותו, או אין הלכה כמותו?

תא שמע: עגל שנולד ביום טוב - שוחטין אותו ביום טוב.

שמע מינה מותר לרבנן לשוחטו אפילו בו ביום.

[ואינו מוקצה, הואיל ובבין השמשות היה "מוכן" אגב אמו. רש"י].

ודחינן: לא. הכא במאי עסקינן, דקים לן בגויה, שידוע לנו בבירור, שכלו לו חדשיו, והוא בן ט' חדשים, ובודאי אינו נפל. ולכן הוא מותר לאכילה לאלתר.

רבי יהודה ורבי שמעון פליגי במסכת ביצה בבכור שנפל לבור ביום טוב אם מותר לטרוח בתיקונו.

רבי יהודה סבר שירד מומחה לבור ויראה אם הוא בעל מום, ואם יש בו מום ישחט.

ורבי שמעון סובר שאין רואין מומין ביום טוב משום שבהתירו נראה כמתקנו ביום טוב.

תא שמע: ראיה לספיקן. מהא דאיתא התם:

ושוין רבי יהודה ורבי שמעון, שאם נולד העגל ומומו עמו, שזה מן המוכן, ומותר לבקר מומו ביום טוב, ואינו דומה למתקן ביום טוב. שרק אם הוחזק באיסורו קודם לכן, התרתו היא תיקון. מה שאין כן כשנולד ביום טוב, ולא נאסר קודם לכן, אין הכשירו כתיקון. [ומדובר באופן שהדיינים ראו אותו ממש בשעת הלידה. רש"י].

ושמעינן מינה דאם יש בו מום הרי הוא מותר באכילה לאלתר. מכלל דפליגי רבנן על רבן שמעון בן גמליאל.

והא נמי דחינן: הכי נמי איירי דקים לן שכלו לו חדשיו.

תא שמע: דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

ומדייקינן: מדקאמר הלכה, מכלל דפליגי רבנן עליה.

ומסקינן: שמע מינה.

אמר אביי: וולד שנפל מן הגג, או אכלו ארי, בין באדם ובין בבהמה, הואיל ורוב היולדות אינן מפילות - דברי הכל הוא בחזקת שכלו לו חדשיו, ותולים שלולא אותה מיתה הוא לא היה מת.

ולכן, בהמה ששחטה מותרת באכילה. ובאדם ולד כזה פוטר את אמו מן החליצה.

כי פליגיהאם חשיב חי או מת - בעובר שלאחר לידתו פיהק, שזהו סימן לקצת חיות, ולאחר מכן מת.

שבאופן שכזה, מר סבר: חי הוא. ומר סבר: מת הוא.

למאי נפקא מיניה? - לפטור את אמו מן הייבום.

ומקשינן: וכי נפל מן הגג או אכלו ארי - דברי הכל חי הוא?

והא רב פפא, ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעו לבי בריה דרב אידי בר אבין, ועביד להו, שחט לכבודם עיגלא תילתא, ביממא דשבעה שהיה ביומו השביעי ללידתו.

ואמרי ליה רב פפא ורב הונא: אי איתרחיתו ליה, אילו המתנתם לו, עד לאורתא, עד שיהיה ליל יום שמיני, הוה אכלינן מיניה, הואיל ומקצת יום שמיני - ככולו. אבל השתא שלא המתנתם, לא אכלינן מיניה.

הרי שחששו מלאוכלו כיון שלא מלאו לו ח' ימים. והא אמרת שנפל מן הגג, וכמו כן נשחט, דברי הכל חי הוא, משום שתולים שרובן אינן מפילות?

אלא, כשפיהק ואחר כך מת, דברי הכל מת הוא.

כי פליגי: בנפל מן הגג, או אכלו ארי.

מר סבר: מת הוא. ומר סבר: חי הוא.

והם חששו להחמיר כדברי האומר מת הוא.

בריה דרב דימי בר יוסף, איתייליד ליה ההוא ינוקא. ובגו תלתין יומין שכיב. שמת בתוך שלשים יום ללידתו.

יתיב, קמתאביל עילויה.

אמר ליה אבוה [רב דימי]: וכי צוורוניתא, מטעמים שמאכילים את האבל ^[2] קבעית למיכל, ולכן אתה מתאבל עליו חנם?

אמר ליה: אני מתאבל עליו, משום דקים לי ביה שכלו לו חדשיו.

רב אשי איקלע בי רב כהנא, איתרע מילתא שהיה שם אבילות שמת תינוק בגו תלתין יומין. חזייה, ראהו, דיתיב וקא מתאבל עילויה.

אמר ליה: האם לא סבר ליה מר להא דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שרק אם שהה ל' יום יצא מחזקת נפל. ואם כן למה הנך מתאבל? אמר ליה: קים לי בגויה שכלו לו חדשיו.

איתמר: מי שמת ללא בנים, והניח אשתו מעוברת, וילדה, ומת הולד בתוך שלשים יום, ואילו היה בר קיימא היתה אמו נפטרת מן החליצה. והאשה סברה שאינה זקוקה ליבם, ועמדה ונתקדשה.

אמר רבינא משמיה דרבא:

הערות

^[1] בפרי מגדים [בפתיחה להלכות שבת, בסופה] הקשה מסוגיין על שיטת הרמב"ם [פ"ח ה"ז] שחובל חיובו משום מפרק, ואם כן מה בכך דהוי מחתך בבשר בעלמא מכל מקום מפרק הוא? ועיין באבנ"ז סי' נ"ז אות ח' מה שכתב ליישב.

^[2] תוספות והערוך גורסים: צודניתא, לשון צידה ומזונות.

מימהל [למול] היכי מהלינן ליה [כיצד אנו מלים אותו], שמא נפל הוא ואין לחלל שבת על מילתו!

אמר רב אדא בר אהבה: מלין אותו ממה נפשך (בכל אופן שנוכל לדון), ומתוך שיקול זה: אם חי הוא — שפיר קא מהיל [יפה הוא מוהל], ואם לאו [לא], אלא נפל הוא — מחתך בבשר הוא, והמחתך בבשר המת אינו נחשב כעושה חבורה, ואם כן אינו עושה מלאכת איסור.

ומקשים: ואלא הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: ספק הוא בן שבעה חדשים להריון, ספק בן שמונה — אין מחללין עליו את השבת, והשאלה היא: אמאי [מדוע]? נימהליה [נמול אותו] בשבת ממה נפשך! שכן אם חי הוא — שפיר קא מהיל [יפה הוא מוהל], ואם לאו [לא] — מחתך בבשר הוא, וחיתוך בשבת בבשר המת אין בו איסור!

אמר מר בריה [בנו] של רבינא: אנא [אני] ורב נחומי בר זכריה תרגימנא [הסברנו]: אכן, מימהיל [למול] — הכי נמי מהלינן ליה [כך גם כן שמלים אותו]. לא נצרכה מה שאמרנו שאין מחללין עליו את השבת אלא לענין מכשירי מילה שאין מכינים עבורו בשבת, ואליבא [ולשיטת] ר' אליעזר הסבור שלצורך מילה בזמנה דוחים את השבת אפילו להכנת המכשירים.

אמר אביי: ילד שעדיין לא שהה שלושים יום מלידתו אם כחי או כמת הוא נחשב, הרי זה כתנאי [כתנאים], שנחלקו בדבר זה אם נפל דינו כחי או מת, שעל הכתוב "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט) דרשו: פסוק זה בא להביא (לרבות) עובר בהמה גסה (שיולדת כרגיל לתשעה חדשים) בן שמנה חדשים להריון שאין שחיטתו מטהרתו אלא דינו כנבלה. ולא רק שאסור באכילה אלא מטמא במגע ובמשא. ואילו ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אומרים: שחיטתו מטהרתו, ואינו כנבילה.

מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון סבור] שעובר כזה לחי הוא נחשב, ולכן שחיטתו מטהרתו כדין כל בהמה טהורה. ומר סבר [וחכם זה, התנא הראשון, סבור] של מת הוא נחשב.

אמר רבא: אי הכי, אדמיפלגי [אם כך, עד שהם נחלקים] לענין טומאה וטהרה, ליפלגי [שיחלקו] לענין אכילה אם מותר לאכול ולד זה לאחר שחיטה! ומאחר ולא נחלקו בדבר זה — ראיה היא שלא דנו כלל בצד זה.

אלא יש לדחות את ההסבר הקודם ולומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] למת הוא נחשב, ואולם ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון סברי [סבורים] שדינו כטרפה, ומעתה טרפה לאו אף על גב [האם לא אף על פי] שלענין הלכה למתה היא נחשבת, שהרי אין טריפה אלא בהמה שאין לה סיכוי לחיות עוד, ובכל זאת אם שחטוה — שחיטתה מטהרתה, ואינה מטמאה כנבילה, אף שהיא אסורה באכילה כטריפה, הכא נמי — לא שנא [כאן גם כן — אינו שונה]. ורבנן [וחכמים] שאינם מקבלים טענה זו אומרים: לא דמי [אינו דומה] לטרפה, שכן טרפה — היתה לה שעת הכושר, שלפני שנפל בה אותו מום או פצע אשר הטריפה היה זמן שהיתה כשרה לגמרי, ואולם האי [זו] שהיא בת שמונה חדשי הריון בלבד — לא היתה לה שעת הכושר מעולם.

וכי תימא [ואם תאמר]: זו שהיא טרפה כבר מבטן, שנולדה בעלת מום מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והלא גם היא לא היתה לה שעת הכושר? אלא אף שם איכא למימר [יש לומר] ולחלק: התם [שם] בטריפה — יש לפחות במינה שחיטה, הכא [כאן] בנפל — אין במינה שחיטה, שנפל כזה אין שום צד שיהא ראוי לשחיטה.

א איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים]: מי פליגי רבנן עליה [האם חלוקים חכמים עליו] על רבן שמעון בן גמליאל הסבור כי כל בהמה שעברו שמונה יום ללידתה והיא חיה שוב אין לחשוש שהיא נפל, או לא סבורים הם כשיטתו? אם תמצי [תרצה] לומר כי פליגי [חלוקים] הם, אם כן האם הלכה כמותו בענין זה, או אין הלכה כמותו?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: עגל שנולד ביום טוב — שוחטין אותו ביום טוב זה, הרי שאיננו חוששים לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ואין ממתינים עד היום השמיני ללידתו! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], דקים ליה בגוויה [שמוחזק לנו בו] באותו עגל שכלו לו חדשיו ונשלם זמן הריונו ואינו ספק נפל.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: ושוין ר' יהודה ור' שמעון שנחלקו בענין ההיתר לראות את מומי הבכור ביום טוב, שאם נולד בכור הוא ומומו עמו — שזה מן המוכן, ואיננו אומרים שהוא מוקצה כיון שהוא בכור האסור באכילה עד שיפול בו מום ואחר יבוא חכם ויבקר וידע אם מותר לשחטו. ולענייננו — הלא רואים מכאן ששוחטים את הבכור ביום לידתו! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שכלו לו חדשיו בוודאי ואינו ספק נפל.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה בענין זה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל. ונלמד מכאן גם כי אם נפסקת הלכה — מכלל הדבר אתה למד דפליגי [שנחלקו בדבר]. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] תשובה שלימה לשתי הבעיות בענין זה.

ב אמר אביי: תינוק שלא מלאו לו שלושים יום ונפל מן הגג או אכלו ארי — דברי הכל תינוק זה חי הוא, כלומר, אנו מניחים שהיה זה תינוק חי, ומת בתאונה. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במקרה כגון שפיהק ומת. שנשם התינוק מעט ומת מיד, מר סבר [חכם זה, חכמים, סברו]: התינוק חי הוא כיון שנולד חי. ומר סבר [וחכם זה סבור]: מת הוא, עד שיעבור לפחות חודש מלידתו.

למאי נפקא מיניה [מה יוצא מזה להלכה] אם התינוק נחשב כנולד או לא? — הרי זה לענין לפטור את האם מן הייבום. שאם נולד ילד חי — שוב אין אמו חייבת ביבום, ואולם אם מת הוא מתחילה הרי זה כאילו לא היה למת ילד כלל וחייבת אשתו ביבום.

ומקשים: וכי אפשר להניח שנפל מן הגג או אכלו ארי לדברי הכל חי הוא? והא [והרי] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע איקלעו לבי בריה [הזדמנו לבית בנו] של רב אידי בר אבין, ועביד להו עיגלא תילתא ביממא דשבעה [ועשה להם עגל משולש ביום השביעי] ללידתו. ואמרי ליה [ואמרו לו]: אי איתרחיתו ליה עד לאורתא [אם הייתם ממתינים לו עד הערב] — הוה אכלינן מיניה [היינו אוכלים ממנו], השתא [עכשיו] שלא המתנת — לא אכלינן מיניה [אין אנו אוכלים ממנו]. נמצא איפוא שעגל ששחטוהו לפני הזמן שיצא בו מכלל נפל עדיין יש לחשוש שמא נפל היה, ואם כן הוא הדין לילד שמת בתאונה!

אלא יש לגרוס אחרת: כשפיהק ומת לדברי הכל — מת הוא מתחילתו, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה באופן שנפל מן הגג וכן באכלו ארי, שמר סבר [חכם זה, רבן שמעון בן גמליאל סבור]: מת הוא, ומר סבר [וחכם זה סבור] כי כיון שלא מת מעצמו חי הוא.

מסופר: בריה [בנו] של רב דימי בר יוסף אתיליד ליה ההוא ינוקא [נולד לו תינוק אחד]. בגו תלתין יומין שכיב [בתוך שלושים יום מת] אותו תינוק. יתיב קמתאביל עילויה [ישב והיה מתאבל עליו]. אמר ליה אבוה [לו אביו] רב דימי בר יוסף: האם צוורוניתא קבעית למיכל [מטעמים שמאכילים אבלים רוצה אתה לאכול]? והלא הלכה היא שילד שמת לפני שלושים דינו כנפל, ואין מתאבלים עליו! אמר ליה [לו]: קים לי ביה [מוחזק לי בו] שכלו לו חדשיו.

ובדומה לזה מסופר שרב אשי איקלע בי [הזדמן לבית] רב כהנא. איתרע ביה מילתא בגו תלתין יומין [אירע בו דבר על תינוק שמת בתוך שלושים יום]. חזייה דיתיב וקא מתאבל עילויה [ראהו שיושב ומתאבל עליו] על אותו תינוק. אמר ליה [לו]: וכי לא סבר ליה מר להא [אין אדוני סבור את הלכה זו] שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שרק זה שעברו עליו שלושים יום ללידתו אינו נפל? אמר ליה [לו]: קים לי בגויה [מוחזק לי בו] שכלו לו חדשיו ואינו נפל.

ג איתמר [נאמר] שדנו חכמים בשאלה: מה קורה כאשר מת תינוק בתוך שלשים יום ללידתו ונמצאת אמו אלמנה ללא ילדים, ולפני שהספיקו לדון אם חייבת היא ביבום עמדה ונתקדשה לאחר. אמר רבינא משמיה [משמו] של רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If so, with regard to circumcision, how can we circumcise him? Perhaps he is a stillborn and one may not desecrate Shabbat for his circumcision.

Rav Adda bar Ahava said: One may circumcise him whichever way you look at it, based on the following calculation: If he is a child who will live, the circumcisor may well circumcise the child, and if not, if the child is a stillborn and the circumcisor is merely cutting flesh, one who cuts the flesh of a corpse or the flesh of one with the legal status of a corpse is not considered to have made a wound, and therefore has not performed a prohibited labor.

The Gemara raises a difficulty: And however, with regard to that which was taught in a baraita: If there is uncertainty whether he was born after seven months of pregnancy, and uncertainty whether he was born after eight months, one does not desecrate Shabbat on his behalf and circumcise him. The Gemara asks: Why? Let us circumcise him on Shabbat, as whichever way you look at it, that is appropriate. If he is a child that will live, the circumcisor may well circumcise the child, and if not, he is merely cutting the flesh of a corpse, which does not violate any Shabbat prohibitions.

Mar, son of Ravina, said: Rav Naḥumei bar Zekharya and I interpreted this as follows: Indeed, as for circumcision itself, we do indeed circumcise that child even on Shabbat. It was only necessary to say that one does not desecrate Shabbat on his behalf with regard to the issue of preparing facilitators of circumcision on Shabbat, in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer that actions that facilitate circumcision at its appointed time override Shabbat.

Abaye said: The issue of whether a child who has not yet survived thirty days from his birth is considered viable is parallel to a dispute between the tanna’im with regard to the interpretation of the verse: “And if any animal of which you may eat shall die, one who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). The verse is interpreted as coming to include offspring of eight months. Large domesticated animals typically give birth after a gestation period of nine months. If an animal of that sort gives birth after eight months, its offspring is deemed to be not viable and its slaughter does not purify it. Rather, it assumes the status of an unslaughtered animal, which is not only prohibited to be eaten, but also transmits ritual impurity to those who touch or move it. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, say: Its slaughter purifies it, and it does not assume unslaughtered animal status.

What, is it not that this is the matter with regard to which they disagree? That this Master holds that the animal is considered alive and therefore its slaughter is effective, as is the case with regard to all pure animals, while this Master, the first tanna, holds that it is considered dead.

Rava said: If so, instead of disagreeing over the issue of impurity and purity, let them disagree over the issue of eating, i.e., whether it is permitted to eat this offspring after it is slaughtered. Since they did not dispute this point, their disagreement must revolve around a different factor.

Rather, it must be that everyone agrees that it is considered dead, yet Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, hold that it has the legal status like that of a tereifa, an animal with a condition that will cause it to die within twelve months. With regard to a tereifa, is it not that even though it is considered dead from the perspective of halakha because there is no possibility of long-term survival, nevertheless, if it is slaughtered, its slaughter purifies it? It does not cause ritual impurity like an unslaughtered animal, even though it may not be eaten. Here too, it is no different. And the Rabbis, who do not accept this claim, say: It is not similar to a tereifa, since a tereifa had a period of fitness before it became a tereifa. However, this animal that was born after eight months of pregnancy did not ever have a period of fitness.

And if you say: With regard to an animal that was a tereifa from the womb and was born in that condition, what is there to say? It too never had a period of fitness. There is a distinction between the cases. There, with regard to a tereifa, there is slaughter in its type; here, with regard to a stillborn, there is no slaughter in its type, as there is no circumstance where slaughter of a stillborn animal is appropriate.

A dilemma was raised before the Sages: Do the Rabbis disagree with Rabban Shimon ben Gamliel, who holds that any animal that survived for eight days after birth is presumed viable, or not? If you say that they disagree, the dilemma is: Is the halakha in accordance with his opinion, or is the halakha not in accordance with his opinion?

Come and hear proof from that which we learned: With regard to a calf that was born on a Festival, one may slaughter it on the Festival. Apparently, Rabban Shimon ben Gamliel’s opinion is not accepted, and one need not wait eight days after the animal is born. The Gemara refutes this: With what are we dealing here? It is a case in which one is certain that its months of gestation were completed, and therefore, it is certainly not stillborn.

Come and hear another proof from that which we learned: Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, who disagreed with regard to whether or not it is permitted to inspect firstborn animals for blemishes on a Festival, agree that if a firstborn animal was born with its blemish, it is considered prepared for use on the Festival. It is not deemed set-aside and an expert may examine it to determine whether or not it is a permanent blemish. Apparently, a firstborn animal may be slaughtered on the day of its birth. The Gemara refutes this proof as well: It is a case in which one is certain that its months of gestation were completed, and it is certainly not stillborn.

Come and hear a solution to the dilemma, as Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha in this matter is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. Nonetheless, from the fact that the halakha was ruled in accordance with Rabban Shimon ben Gamliel, by inference, the Sages disagree with his ruling. The Gemara concludes: Indeed, conclude from this the resolution to both dilemmas raised above.

Abaye said: With regard to a baby less than thirty days old that fell off a roof or was eaten by a lion, everyone agrees that he is considered to have been alive; it was a viable baby that died in the accident. Where they disagree is in a case where the baby yawned, i.e., breathed momentarily after birth, and then immediately died. This Master, the Rabbis, hold: The baby is considered to have been living, since it was born alive; and this Master holds: It is considered to have been born dead until it lives a month after its birth.

What practical difference is there whether or not the baby is considered to have been alive? The difference is to exempt the child’s mother from levirate marriage. If a man died with no children, and his wife was pregnant and a viable child was born, the woman is exempt from levirate marriage; however, if the child was born dead, the man is considered to have died childless, and his widow is obligated in levirate marriage.

The Gemara raises a difficulty: Is that to say that if the child fell off a roof or was eaten by a lion, everyone agrees that it is considered to have been alive? Didn’t Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, happen to come to the house of the son of Rav Idi bar Avin, and he prepared for them a third-born calf on the seventh day after its birth. And they said to him: Had you waited to slaughter it until the evening, we would have eaten from it. Now that you did not wait, we shall not eat from it. Apparently, if a calf is slaughtered before it was alive for eight days and definitely viable, suspicion that it is stillborn remains; the same is true of a child who dies from an accident within thirty days of birth.

Rather, Abaye’s statement must be reformulated: When the baby yawned and died, everyone agrees that it is considered to have been dead from the outset. Where they disagree is in a case when it fell off a roof or was eaten by a lion: This Master, Rabban Shimon ben Gamliel, holds: It is considered to have been dead; and this Master holds that since it did not die on its own, it is considered to have been alive.

The Gemara relates: A baby was born to the son of Rav Dimi bar Yosef. Within thirty days the baby died. He sat and mourned over him. His father, Rav Dimi bar Yosef, said to him: Are you mourning because you wish to partake of the delicacies fed to mourners? The halakha deems a child that dies before thirty days stillborn, and one does not mourn over it. He said to him: I am certain that its months of gestation were completed.

The Gemara similarly relates that Rav Ashi happened to come to Rav Kahana’s house. A matter befell him, i.e., his child died within thirty days of its birth. Rav Ashi saw him and observed that he was sitting and mourning over him. He said to him: Doesn’t the Master hold in accordance with that which Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with Rabban Shimon ben Gamliel, that only a child who lived for thirty days is not considered stillborn? He said to him: I am certain that its months of gestation were completed and he is not to be considered a stillborn.

It was stated that the Sages discussed the following question: What is the ruling in a case where a baby died within thirty days after birth, leaving its mother a childless widow, and before they decided whether or not she was obligated in levirate marriage, she stood and was betrothed to another? Ravina said in the name of Rava:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר אביי כתנאי לאכלה להביא בן ח' שאין שחיטתו מטהרתו עיקר דבר זה שנוי בתורת כהנים (ויקרא י״א:ל״ט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וכי ימות הרי זו מיתה ודאי מן הבהמה יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאין מטמאה פרט לטריפה ששחטה ונתבאר לנו בזה הכתוב בהמה [טרפה] ששחטה אינה מטמאה ונשאו ונתנו בדבר זה הרבה ואמרו באמצע הדברים בן ח' יוכיח שיש למינו שחיטה ואין שחיטתו מטהרתו.

לקח זה שפחה וזהו עובר זהו יליד בית שנימול לאחד דברי הכל הוא. כי פליגי בילדה ואח"כ הטבילה ת"ק סבר גם זה יליד בית נימול לשמונה. ורב אחא סבר זה יליד בית נימול לאחד. ושאר השמועה פשוטה היא:
תניא רשב"ג אומר כל ששהה באדם שלשים יום אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה. שמונת ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה וגו'. הא לא שהה ספק הוי וזה שאנו מלין כל קטן בן ח' ימים הלא אמר רשב"ג קודם ל' יום ספק נפל הוא ואין מחללין עליו את השבת ומלין אתו בן ח' ימים שמא נפל הוא.

ופרקי' מלין אותו ממה נפשך אי חי הוא שפיר קא מהיל. ואי נפל הוא מחתך בבשר הוא ולא מלאכה היא ומקשינן אלא הא דתניא ספק בן ז' או בן ח' אין מחללין עליו את השבת אמאי (נימא) [נימהליה] ליה ממ"נ ופרקינן מימהל ה"נ ומהלינן ליה לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר ולית הלכתא הכי דשנויא היא ואשינויא לא סמכינן ואם יש להקשות עוד אי הכי אם המילה חיתוך בשר היא ואינה מלאכה אפילו מילה שאינה בזמנה יהא נימול בשבת מחתך בבשר הוא. ופירקו כי מילה דחי מלאכה היא כי מתקן הוא כי כיון שחותך הערלה מתקנו לאכול תרומה ולשחוט עליו אביו את הפסח:

לאכלה להביא בן ח' שאין שחיטתו מטהרתו פי' זו בהמה גסה טהורה שיולדת לט' חדשים היא. ומיבעיא לן רשב"ג פליגי רבנן עליה אי לא ופשטינן דפליגי רבנן עליה והלכתא כוותיה דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג ואי לא דפליגי הלכה למה.

אמר אביי נפל מן הגג ואכלו אריה. דברי הכל כמו חי הוא. [כי] פליגי שפיהק ומת ומקשינן עליה מדרב פפא ורב הונא בריה דר' יהושע דאיקלעו לבי בריה דרב אידי בר אבין ועבד להו עיגלא תלתא ביומא דשבעא ואמר ליה אי אהרתו עד לאורתא הוה אכלינן מיניה. והרי זה נשחט ולא אכלו ממנו שאמרו כיון שלא שהה ח' ימים כנפל חשוב ואין שחיטתו מתירתו באכילה. והדר ביה ואמר אלא שפיהק ומת דברי הכל מת הוא כי פליגי בנפל מן הגג או אכלוה אריה ושמעינן מהאי מעשה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שאם נשחט קודם ח' ימים אסור באכילה ואינו מותר אלא מלילי ח' והלאה (לקרבן) הלכך לילי שמיני מותר באכילה ולקרבן פסול. ואין כשר לקרבן אלא מיום השמיני והלאה וזה שאמר אביי. וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה להביא בן שמונת ימים שאין שחיטתו מטהרתו. ר' יוסי בר יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אומרים שחיטתו מטהרתו:
ברייתא זו שנויה בתורת כהנים. לח' חדשים חלוקתם.

הא דאמר אביי כתנאי. פירש רש"י ז"ל: דאדרב אדא בר אהבה קאי, וכי אמרינן דכולי עלמא מת הוא, לומר דכולהו אית להו כרב אדא דמת הוא וכמחתך בשר בעלמא הוא. ויש מרבוותא ז"ל שהקשו עליו, דאם כן דכולהו סבירא להו דמחתך בשר בעלמא הוא, היכי רבי יוסי בר יהודה ור"א בר"ש סברי דהוי כטריפה, דהא מחתך מן הטריפה בשבת חייב משום חבורה, והשוחט את הטריפה חייב משום נטילת נשמה וכדאיתא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים עג, א), ולפיכך פירשוה דארשב"ג קאי.
ואינו מחוור בעיני, דאם כן למסקנא דאמרינן דכולי עלמא מת הוא וכרשב"ג, א"כ ר' יוסי בר יהודה ור"א בר"ש לכל הפחות דלא עבדי לה מתה טפי מטריפה, אם כן תהדר לה קושיין לדוכתייה דלדידהו היכי מהלינן. וליכא למימר דלרשב"ג אליבא דידהו לא מהלינן אלא מי שכלו לו חדשיו, דאם כן לא הוה מקשינן היכי מהלינן, דמשמע דפשיטא להו דמהלי לכולי עלמא וליכא מאן דאסר אלא דטעמא איסתפקא להו היכי מהלינן, אלא נראה כמו שפירש רש"י ז"ל.
והא דאמרינן כטריפה לאו למימרא כטריפה ממש, אלא לטהרה מידי נבלה בלחוד, וכדמפרשי אינהו טעמא דהא עיקר שחיטה אינה אלא להכשיר באכילה ואפ"ה אהני לה שחיטה לטהרה מידי נבלה, דלמאכל שיש לה רוח חיים מהני לה שחיטת סימניה לטהרה מידי נבלה, הכא נמי אע"ג דמת הוא שחיטת סימניו מטהרין אותו מידי נבלה, כן נראה לי לפי דברי רש"י ז"ל.

ולכולי עלמא מהלינן ספקות ממה נפשך כרב אדא בר אהבה. והתימה מן הרב אלפסי ז"ל שכתב להא ברייתא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת בפסק הלכה, ואילו בגמרא העמידוה כר"א ולמכשירי מילה. ונראה שהרב ז"ל סבור דלא קיימא לן כהא דרב אדא בר אהבה ודחייה בעלמא היא, ולא מהלי' לרשב"ג אלא מי שקים לן בגויה שכלו לו חדשיו. וכן כתב ר"ח ז"ל דלית הלכתא כרב אדא בר אהבה דשנויא בעלמא היא, והא אתי שפיר לפי הפירוש השני שכתבנו בהא דאביי וכמו שכתבתי, וצ"ע לפי דבריהם ז"ל.

הא דאמר אביי כשפיהק ומת דברי הכל מת הוא. פירש מורי הרב ז"ל: דלאו דוקא פיהק אלא הוא הדין לחלה ומת, דאם לא כן מאי קאמר אכלו ארי או שנפל מן הגג מר סבר חי הוא, דאלמא לא נחלקו אלא בשאכלו ארי, דאי לא לימא אבל חלה ומת. אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב דדוקא פיהק ומת דמוכחא מלתא דאית ביה ריעותא, אבל חלה ומת הרי הוא כאכלו ארי דאפילו בן קיימא נמי יחלה וימות. והא דאביי לא כתבה הרב אלפסי ז"ל, לומר שאינה הלכה, דאידחייא לה מהא דאמר רבא מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת, ואוקימנא התם בריש פרק החולץ (יבמות לז, א) כרבנן דרבן שמעון בן גמליאל, דאלמא אפילו בשלא אכלו ארי פליגי רבנן.
וקשיא לי קצת דאי איתא דההיא דרבא פליגא אדאביי, אמאי לא אקשו ליה מינה כדאקשי ליה מההיא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע. ואפשר לומר דלא שמיע להו ההיא דרבא. ועוד יש לומר דלא אקשינן הכי מדרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, אלא לומר דמינה שמעינן דאביי לאו הכי אמרה אלא איפכא דמסתמא לא פליגי אהדדי, אלא אדרבא ודאי פליגא ולא אקשינן לאביי מדרבא. אבל מורי הרב ז"ל פסקה להא דאביי בפסקי הלכותיו, וכתב דההיא דרבא בשנפל מן הגג או כשאכלו ארי. והר"ז הלוי ז"ל פירש דההיא דרבא בשחלה ומת דהיינו כאכלו ארי, ולא אמרינן אלא כשפיהק ומת, וכמו שכתבנו למעלה.

זה שביארנו בקטן שמת בתוך שלשים שהוא בחזקת נפל ואין מתאבל עליו לא סוף דבר בפיהק ומת כלומר שמת מאליו בלא חולי עד שנראה שחסרון שנים טבעו והמיתו אלא אפי' מת בסבה כגון נפל מן הגג או אכלו ארי הדין כן ואינו מתאבל עליו אלא שיש חולקים שבנפל מן הגג מחזיקין אותו לבן קיימא וכן בנהרג או בשאר הסבות ואין הדברים נראין כלל אלא שאף לשטה זו אני אומר שכל שמת בסבת חולי הרי הוא כפיהק ומת שחסרון שלמות טבעו גורם לחליו ולא אמרה בלשון פיהוק אלא שכך הדרך בקטן כל כך שמעט חולי ממיתו בנקל וכן הדברים נראין:

כל שהולד בחזקת בן קיימא הוציאתו מדין זיקה ואם נתקדשה אע"פ שמת בתוך שלשים אינה צריכה חליצה כלל אבל כל שהולד בכלל ספק ומת בתוך שלשים וכבר נתקדשה אם נתקדשה לישראל חולצת שהרי אינה נאסרת לו בכך אבל אם היא אשת כהן אינה חולצת ודנין אותו כבן קיימא אחר הרוב שלא לאסרה על בעלה וכן יתבאר ביבמות ולשטה האחרת כוללין בזה שבפיהק ומת דברי הכל מת הוא ולא שנתירה להתיבם אלא שצריכה חליצה ואפי' נתקדשה לכהן ובנפל מן הגג אסורה להתיבם על כל פנים ואם נתקדשה לישראל חולצת כדעת רבן שמעון בן גמליאל ולכהן אינה חולצת שלא לאסרה על בעלה כדאי הם רבנן לסמוך עליהם וכל שכן במקום שיש לדון כן אחר הרוב:

טרפה שנשחטה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה ואפי' ולד שלא כלו חדשיו ולא שהה שבעת ימים להוציאו מכלל נפל שחיטתו מטהרתו כטרפה ולענין אכילה כל ששחטו עד שיעברו שבעה אסור אפי' שחטו בשביעי אע"פ שהשחיטה סבה הבאה מחוץ שהרי כתבנוה כן באדם בנפל מן הגג או אכלו ארי הא כל שנודע שכלו חדשיו מותר אף ביומו והוא שאמרו עגל שנולד ביום טוב שוחטין אותו ביום טוב וכן בבכור שאם נולד ומומו עמו הרי זה מן המוכן כמו שביארנו במקומו:

מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס חי הוא. פי' חשוב חיותו קצת ולפיכך שחיטתו מטהרתו והה"נ דחשיב חיותו שאסור לחבול בו בשבת דלא כמחתך בשר מת דמי. ומש"ה אין מלין אותו בשבת. דאע"ג דאמרי' חי הוא לאו שנחלל עליו את השבת דכיון דקים לן שאינו יכול לחיות לאו בר מילה הוא או דמי לטרפה שאינה יכול' לחיות דטרפה אע"ג דאינה יכול הלחיות הרי הוא כחי לכל דבר וגיטו גט. כדאמרי' בו שחט בו שנים או רוב שנים ואמר כתבו גט לאשתו כותבין ונותנין וכי היכי דגיטו גט ה"נ דקידושין קדושין. וזוקק לייבום ופוטר מן הייבום. ובפ' הקומץ בתרא אמרי' דטרפה חייב ליתן חמש סלעין כדכתבי' ההם וחייב הוא בכל המצו' שבתור' ואם נולד טרפה בר מילה לשמונ' הוא ודחי שבת. כללו של דבר הרי הוא כחי לכל דבריו לבד בזה שההורגו אינו נהרג. ומ"ש טרפה מבן שמנה שבן שמנה אינו ראוי לחיות עד שלשים יום. והילכך אינו כחי לכל דברי'. אבל טרפה יכול לחיות עד שנים עשר חודש. והילכך הוא כחי לכל דבריו: ומ"ס מת הוא פי' ואל בר חבורה הוא אבל מיהא לא מטמא עד שימות ולא דמי לנטל ירך וחלל שלה ולנשברה מפרק' ורוב בשר עמה ולעשא' גיסטרא שהן כנבלה ומטמאין אע"פ ששמפרכסין דההוא פירכוס לא הוי אלא כזנב הלטאה שמפרכסת אע"פ שהיא חתוכה אבל פירכוס דבן שמנה כיון שיכול לחיות עד כ"ט יום חשוב פירכוס ולא מטמא עד שימות ולא דמי לנטל ירך וחלל שלה ולנשברה מפרק' ורוב בשר עמה ולעשא' גיסטרא שהן כנבלה ומטמאין אע"פ שמרכסין דההוא פירכוס לא הוי אלא כזנב הלטאה שמפרכסת אע"פ שהיא חתוכה אבל פירכוס דבן שמנה כיון שיכול לחיות עד כ"ט יום חשוב פירכוס ולא מטמא עד שימות וראיתי שריב"ם זצק"ל כתב על דכ"ע מת הוא כמו טרפה והחובל בין בטרפה בין בבן ח' לא יהא חייב דכמתים דמי דהוצאת נשמה היא ונטילת נשמה לא שייך בהו דמתים הן וההורג אפילו אדם טרפה פטרו דגברא קטילא קטל. וה"נ לא שייך בהו חבורה ואינם נ"ל דבריו כלל. דטרפה כחיהוא לכל דבריו. ומש"ה שחיטתו מטהרתו משא"כ בבן ח' וכיון דשחיטתו חשובה לטהרו היאך לא תהא חבורתו חבורה. ואפילו לפי מה שברנו דבן ח' הוי כחי לא דמי לטרפה כדפרישית. ואל תביא ראי' מההורגו שפטור משום דבעי' כל נפש והאי כיון דעתיד הוא למות כגברא קטילא הוי ודוקא לענין זה אבל לכל דבר כחי' הוא לכל דבריו שהרי גיטו גם. וה"ה לכל מילי כדפרישית:

אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כרשב"ג פי' ה"נ חזקה מסייעת את המיעוט שהולד כל זמן שהיא במעי אמו בחזקת שלא כלו לו חדשיו הוא והילכך לא סמכי' ארוב נשים יולדת בן קיימא כדי להוציאו מחזקתו אלא חיישי' למיעוטא דמפילות ומוקמינן לי' אחזקי' אבל היכא דאין החזקה מסייעת המיעוט התם ודאי לא חיישי' למיעוטא כדכתבית בפ' שלישי דבכורות משום רבינו תם זצוק"ל עיין מה שכתבתי בהכל שוחטין במהדורא תליתאה:

המברך אומר ברוך אשר קידש כו' פי' אע"פ שבירך על המילה עוד חוזר ומברך כורת הברית מפני שניתנה מצוה זו לאבות מה שאין כן בכל המצות:

תוס' בד"ה מימהל היכי כו' ועוד אמרי' לקמן נפל מן הגג כו' ואי בודאי בן ח' איירי היכי תיסיק אדעתיה לומר דברי הכל חי כו' עכ"ל דאע"ג דבהך דבפרק הערל קאמר דרבי סבר אפי' בודאי בן ח' דחי הוא ותלינן דבר ז' הוא ואשתהי היינו דוקא לאחר ששהה ל' יום דהא דמוקמינן התם כרשב"ג ס"ל דבעי נמי ל' יום וכן כתב שם הרא"ש בהדיא דרבי בעי נמי ל' אבל הכא בנפל מן הגג כו' ותוך ל' ליכא מאן דס"ל דחי הוא בודאי בן ח' ואביי נמי דבעי למימר כתנאי כו' ומ"ד דשחיטתו מטהרתו בודאי בן ח' סבר דחי הוא אין רצונו דחי הוא ולא הוי בכלל נפל אלא דחי הוא להך מלתא דאינו כמחתך בבשר והויא חבורה כסברת המקשה הא לא שהה ספיקא הוה מימהל היכי מהלינן כו' דהוה ס"ל למקשה דאע"ג דנפל הוה ה"ל מחתך עושה חבורה וכן פירש"י בהדיא דאהך מלתא קאמר כתנאי אבל נפל הוה לכ"ע כיון שהוא תוך ח' ודו"ק:

בא"ד והשתא נמי א"צ לדקדק מכל דבלאו הכי יש להוכיח דבסתם ולדות כו' עכ"ל ר"ל השתא דסמכינן אדשמואל בהא דפליגי רבנן עליה דרשב"ג בכולה מלתא סמכינן עליה דרשב"ג בסתם ולדות נמי איירי מדנקט הלכה כרשב"ג ולא נקט רבי וע"כ דשמואל הוה ידע דפליגי רשב"ג ורבנן בסתם ולדות ואין אנו צריכין לדקדק ממלת כל דרשב"ג בסתם ולדות נמי איירי כמ"ש התוס' לעיל אבל למאי דמבעיא ליה מעיקרא אי פליגי רבנן עליה בסתם ולדות ע"כ הא דפסיקא ליה מיהא דרשב"ג בסתם ולדות נמי איירי היינו ממלת כל כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה שפיהק כו' חיות מעט כו' נ"ב אבל סתם מת בתוך ל' הוי כאכלו ארי כדמוכח לקמן עכ"ל מהרש"ל ועיין בזה בר"ן באורך בשם רבינו יונה והרז"ה:

בגמ' ועביד להו עיגלא תילתא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מימהיל וכו' דלקמן מוקמינן וכו' עד והשתא נמי א"צ לדקדק מכלל דבלאו וכו' ס"א מכלל דבלאו הכי וכו' כמו שהוכחתי כצ"ל:

רש"י בד"ה לאכלה כו' מפרסת פרסה ואיננה מעלת גרה וגו' כו' ודאי לאכלה כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה שפיהק כו' חיות מעט כו'. נ"ב אבל סתם מת בתוך ל' הוי כאכלו ארי כדמוכח לקמן ודו"ק:

בד"ה הוי אכלא מיניה כו' ממקום אחר ואמר ספיקא כו' כצ"ל. (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה מימהל היכי כו' היינו בסתם ולדות כו'. נ"ב פי' ורבנן פליגי עליה בתרתי בודאי בן ח' ושהה רשב"ג חושבו כחי גמור ואמרי' אשתהי ורבנן חשבי ליה כמת והיכא שאינו ודאי בן ח' אלא ספק כסתם ולדות רבנן חשבי ליה כחי אפי' לא שהה ורשב"ג סבר איפכא מאחר דלא שהה לא חשבינן ליה כחי:

גמרא ואלא הא דתניא ספק בן ז' כו'. הוא לעיל (קלה א):

גמרא צוורוניתא. נ״ב עתוס' שצ"ל בדלי"ת וכה״ג בכמה דוכתי:

גמ' ואם לאו מחתך בבשר הוא. עי' מ"א סי' תקכו ס"ק יא. ועי' בירושלמי פי"ז דיבמות הלכה ז:

שם הכא אין במינה שחיטה. עי' חולין עד ע"א תד"ה נפקא ליה:

רש"י ד"ה לא נצרכה. ט' חדשים מששמשה. עי' תב"ש סי' טו ס"ק טז:

ד"ה שפיהק בייליר בלע"ז. עי' נדה סג ע"א תד"ה מפהקת:

ד"ה הוה אכלינן מיניה וכו' לילה לקדושה. ועי' בתוס' שם זבחים יב ע"א ד"ה יום וצ"ע:

גמרא ורבנן לא דמי לטרפה וכו'. וק"ל היאך נדמי בן ח' לטרפה. הא בן ח' הוי מת ממש לענין חבלה בשבת כדאמרי' מחתך בבשר בעלמא הוא. ולא שייך ביה שחיטה. כדאמרי' בפ"ק דחולין וכי מתה עומד ומולק. אבל טרפה לא הוי כמתה כדפירש"י שם בחולין. וכן מבואר בפסחים (דף עא) שחטו ונמצא טרפה. דבטרפה חייב משום חובל מש"ה מהני לטהרה מידי נבילה. וצ"ל אף דבן ח' הוי כמחתך בשר בעלמא לענין חבלה מ"מ אינו כמת ממש דהרי אינו מטמא כמ"ש הרשב"ם ב"ב (דף כ) דבן ח' הוא כאבן לא חי ולא מת. ולזה ס"ל להש"ס דדמי לטרפה דתהני ביה שחיטה. ודבר זה צ"ע גדול:

מחתך בבשר הוא. ולא המ"ל מקלקל בחבורה הוא דעכ"פ המציצה הוה תיקון. ועמ"ש לעיל ק"ו ע"א בענין זה:

לא נצרכה אלא למכשירי מילה. מה ששייך לפסק הרי"ף כתבתי לעיל. ופסקי הרמב"ם פ"א ממילה הלכה י"ג וי"ד עיין מ"ש בני אהובה פ"א מיבום הל' ה' דס"ל הלכה י"ד מפרש להלכה י"ג ע"ש. ומה שנלע"ד בזה ע"פ מה שנראה לי בלשון רש"י יבמות פ' ע"א משמע דבעי' גמרו שערו וצפרניו מיד ברגע שנולד אבל מה שגדל אח"כ משיצא לאויר העולם אין בהם ממש. ומעתה לרמב"ם אי הוא בודאי בן ז' אין משגיחין בשער וצפורן ואי גמרו שערו מיד בשעת לידה אזי אפילו ודאי בן ח' אמרינן אישתהי. אך ספק בן ז' ספק בן ח' ולא השגיחו בשערות בשעת לידה ועכשיו גמרו לפנינו יש ספק אי כבר שלם הי' בשעת לידה והרי הוא בן ז' או גמרו עכשיו והרי הוא בן ח' ומוהלין אותו ממ"נ. וא"ש לשונו של רמב"ם בהלכה י"ד בן ז' ושלם הוא:

כטרפה דלכ"ע מנתוונה ולבסוף מתה באותה מיתה. ועוד אפילו נפולה דלא חי' מעל"ע מ"מ שחיטתה מטהרתה מידי נבלה ה"ה נפל. ואידך ס"ל שאני הכא דלא הי' לו ולמינו שעת הכושר וק"ל:

איתמר מת בתוך ל'. עיין פלוגתת הרז"ה והרמב"ן בחלה אי הוה כפיהק או כאכלו ארי. ומשמע ברמב"ן דבה"ג גרס מת ביום ל' משום דחלה הוה כפיהק וסתם מת הוה בחולי. ולכ"ע מת הוא ע"כ גרס ביום ל' משו"ה מקילינן. ותמה רמב"ן דהוא נגד משנה וש"ס ערוך דבכורות מ"ט ע"א וכן הקשו תוס' ביבמות ל"ו אבה"ג ואפירש"י דגרס סוף ל' והיינו הך. ולפע"ד לק"מ דס"ל פיהק ביום שלשים ואכלו ארי בתוך שלשים תרווייהו חד דינא אית להו ותליא בפלוגתת רשב"ג ורבנן כאשר אבאר בעה"י. דהרי המעיין שם בבכורות יראה דר"ע ס"ל דהוה ב' כתובים ולא ילפינן מיני' בעלמא דלא בעי' ומעלה אך מספקא לי' דלמא בכור מבכור ילפינן ע"ש. ולפ"ז נראה דת"ק נמי מודה דהוה ב' כתובים אלא פשיטא לי' דבכור מבכור ילפי' מאי דמספקא לר"ע פשיטא לת"ק אבל כ"ע מודים דהוה ב' כתובים וכל חדש דעלמא הוה יום שלשים כלפני שלשים מכח ב' כתובים ורק בבכור פליגי ר"ע ורבנן. וא"כ לפ"ז בחדש דנפל דהוה הל"מ ככל שיעורין יש לנו לומר יום שלשים כלפני שלשים אלא רשב"ג ס"ל טעמא דקרא ופדויו מבן חדש הוא מטעם חשש נפל א"כ ממילא נפל ובכור חד דינא אית להו ויום ל' כלאחר ל'. ולרבנן דנפל ובכור לא תלי' אהדדי הוה בנפל יום ל' כלפני ל'. ואנן דמחמרינן כרשב"ג חוץ באשת כהן א"כ אכל ארי בתוך ל' או אפי' פיהק ביום ל' תרווייהו לרשב"ג הוה נפל ולרבנן חי הוא ואנן מחמרינן באשת ישראל ומקילין באשת כהן ונכון הוא לע"ד:

ואמנם בגי' רש"י בסוף יום שלשים י"ל עוד דבר חריף דהנה סתם חדש הוא כ"ט י"ב תשצ"ג וכן דעת הב"ח והש"ך לענין פדיון בכור אלא דלא קי"ל הכי כמ"ש מג"א סי' של"ט מטעם דקיי"ל פ"ק דמגילה ימים אתה מונה לחדש ולא שעות ובעי' שלשים יום שלמים ולא נפדה עד התחלת יום ל"א. אמנם לענין חיותו של נפל דקי"ל ע"פ טבע דתלי' בחיות חדש מסתמא תליא בכ"ט י"ב תשצ"ג. אלא דלכאורה תלי' בהנ"ל לרשב"ג דטעמא דופדויו מבן חדש הוא משום נפל וכיון דגז"ה דחדש דתורה אי אתה מונה שעות לחדשים לא יצא מתורת נפל עד תחלת יום ל"א דכתיב לאל גומר עלי. אך אי התורה לא דברה מטעם נפלים רק בכור גז"ה ונפל הל"מ הוא א"כ מת בסוף יום שלשים אחר שכלו לו כ"ט י"ב תשצ"ג חי הוא ותלי' בפלוגתא דרשב"ג ורבנן כנ"ל והיינו דגרס בסוף יום שלשים אחרי ככלות כ"ט י"ב תשצ"ג:

ודע דלדידי מספקא לי טובא בתינוק הנולד באמצע היום אי סוף היום עולה בתחילתו א"כ כשיגיע תחילת יום ל"א שלו עדיין לא הגיע לכ"ט י"ב תשצ"ג ומעלה ואין העולם משגיחים על זה ואם נאמר שצריך להמתין עד שעה שיגיע לכ"ט י"ב תשצ"ג באמצע יום ל"א קשה הא אין מונין שעות לחדשים ויהי' צריך להמתין עד תחילת יום ל"ב ולא שמענו זה. ואולי באמת אין סוף היום עולה בתחילתו אלא מחשבינן שעות מעת לעת הואיל וכתיב ומעלה וא"כ גם בכל שנות האנשים יהיו כן וכתוס' בעירוכין ועיין מג"א סי' נ"ג ס"ק י"ג ומ"ל פ"ב מאישות הל' כ"א ובבני אהובה שם וצ"ע:

והנה רש"י פי' ונולד אחר מיתת האב וכ"כ הטור סי' קס"ד ונראה כוונתו דאי נולד בחיי האב ומת נמצא הניח אשתו בחזקת היתר לשוק דרוב בנים בני קיימא הם ושוב כשמת הולד לא נאסור מספק ולא הוה ס"ד למיסרה לכהן אע"כ מת והניחה מעוברת ואולי אפי' לא הוכר העובר והרי היא בחזקת איסור לשוק ושוב כשנולד ומת חזרה לחזקת איסור קמייתא אע"ג דרוב בני קיימא מנגדתו מ"מ חיישינן הכא למיעוט ואסורה לכהן להך מ"ד. ונ"ל דזה הי' סברת הרמ"ה דמייתי טור סוף סי' קס"ד ותמה עליו. וי"ל ס"ל כשמת ולא הניח ולד יש לה חזקת היתר ליבם ועיין טו"ז שם ס"ק י"א וק"ל:

ועמדה ונתקדשה לאחר זמן עכ"ל רש"י לא ידעתי מה רצה רש"י בזה:

מימהל היכי מהלינן. שום קטן ביום השמיני בשבת דילמא נפל הוא ולא חזי למול ועושה חבורה שלא לשם מצוה: אם חי הוא. כלומר אם כלו לו חדשיו שפיר קא מהיל: מחתך בבשר. שחוטה הוא ולא חבורה היא: לא נצרכה. הא דקתני אין מחללין אלא לענין מכשירי מילה לרבי אליעזר דאמר דחו שבת ה''מ דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו שעברו ט' חדשים מששמשה עד שילדתו ולא שמשה כל ימי עיבורה אבל ספק אין מכשיריו דוחין דילמא לאו בר מימהל הוא ומחלל שבת בעשותו פחמים וברזל: כתנאי. נפל גמור אם חשוב כמת כדקאמר רב אדא בר אהבה דאינו אלא מחתך בבשר או לא והויא חבורה: לאכלה להביא בן ח'. דכוליה קרא דריש ליה בתורת כהנים מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת אינה מטמאה פרט לטרפה ששחטה ומדממעיט טרפה ששחטה מכלל דבטהורה קאי אשר היא לכם להביא בהמה טמאה לפי שפרשה ראשונה דכתיב בה לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ואיננה מעלת גרה וגו' מוקי לה התם באבר מן החי הכתוב מדבר ופרשה זו במתה ודאי לאכלה להביא בן ח' חדשים שאף שחיטתו מיתה ומטמאה: מר סבר חי הוא. לפיכך שחיטתו מטהרתו: לענין אכילה. אי מותר באכילה בשחיטתו אם לאו: טרפה. שחיטתה מטהרתה מלטמא כדפרישית: היתה לה שעת הכושר. לישחט וליטהר קודם שנטרפה: מי פליגי. למישרי ולד של בהמה בתוך ח' ימים: שוחטים אותו ביו''ט. ואינו מוקצה שהרי בין השמשות נמי היה מוכן אגב אמו מיהו שמעינן מינה דמותר לבו ביום: ושוין. רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו ברואין מומין ביו''ט במסכת ביצה שאם נולד היום הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן ומותר לבקר מומו ביו''ט דלא דמי כמתקן ביו''ט דלא איתחזק באיסורא ומוקמינן לה התם כגון דיתבי דייני התם וראוהו בשעת לידה מיד: נפל מן הגג או אכלו ארי. שמת מחמת מיתה הבאה לו בתוך ל' ממקום אחר דברי הכל בחזקת כלו לו חדשיו קאי דאי לאו הך מיתה לא הוה מת הילכך חי הוא ובאדם הוי ולד ופוטר את אמו מן החליצה וגבי בהמה נמי סתם ולד בהמה ששחט בתוך ח' מותר באכילה דלא חזינא ביה ריעותא ורוב היולדות אינן מפילות: שפיהק. ביילי''ר בלע''ז כלומר לאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מעט שפיהק ומת וגבי אדם קאי: ה''ג ועבדו עגלא תילתא ביממא דשבעה: איתרחיתו. מלשוחטו עד אורתא שהוא ליל שמיני: הוה אכלינן מיניה. דמקצת היום ככולו כדכתיב (ויקרא כב) והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי ומיהו מיום השמיני הוא דירצה דאורתא לאו בת הקרבה היא כדכתיב (שם ז) ביום צוותו להקריב אבל מכלל נפל נפקי ליה וחזי לאקדושי כדאמרינן בזבחים (דף יב.) לילה לקדושה יום להרצאה והלכך לענין חולין חזי מאורתא למישחטיה ומיכל אלמא מאן דס''ל כרשב''ג פליג במיתה הבאה לו ממקום אחר ואמר ספיקא הוא: שכיב בגו תלתין. ללידתו: צוורוניתא. מטעמים שמאכילין את האבל: קא בעית למיכל. לכך אתה מתאבל חנם: איתרע מילתא. אבילות: בגו תלתין יומין. ללידת הולד: מת הולד בתוך ל'. ללידתו ולא היה לאביו בן אלא הוא ונולד לאחר מיתת אביו ועל ידו היו פוטרין אמו מן החליצה אם היה בר קיימא: ועמדה ונתקדשה. לאחר זמן לפי שסבורה שאינה זקוקה ליבם:

מימהל היכי מהלינן ליה. מכאן משמע דלא איירי רשב''ג בבן שמנה דוקא אלא בסתם ולדות וכן משמע לקמן דאמר ת''ש עגל שנולד בי''ט שוחטין אותו בי''ט ודחי דכלו לו חדשיו ואת''ל דלא איירי רשב''ג אלא בודאי בן שמנה הוה ליה לדחויי הב''ע בסתם ולדות ועוד אמר לקמן נפל מן הגג ואכלו ארי דברי הכל חי הוא ואי בודאי בן ח' איירי היכי תיסק אדעתיה לומר ד''ה חי הוא ובכולהו דלקמן נמי דמוקמינן בדקים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו וקשה לר''י מהא דאמרינן בפ' הערל (יבמות דף פ:) איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר שערו וצפרניו מוכיחין עליו כו' דאמר האי בר שבעה הוא ואישתהויי אישתהי ופריך הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא כמאן כרבי כיון דאיכא רשב''ג דאמר אישתהי דתני כל ששהה כו' כרבי עבד אלמא משמע בהדיא דבודאי בן ח' איירי מדמוכח מיניה דמשתהי כרבי ומנא ליה דילמא לעולם ס''ל דלא . משתהי ובסתם ולדות איירי רשב''ג כדפרישית ואור''י דע''כ בודאי בן ח' נמי איירי דהא בתוספתא דמכילתין מיתני מילתיה דרשב''ג בתר מילתיה דרבנן ורבי דיבמות ואפלוגתייהו קאי דאיירי בבן ח' וא''ת ובשמעתין מנלן דבסתם ולדות ס''ל לרשב''ג הא לא שהה ספיקא הוי דילמא קסבר ולד מעליא הוי ולא איירי כלל בסתם ולדות אלא בודאי בן ח'י ויש לומר דדייקינן מדקתני כל ששהה דכל משמע לרבות סתם דווקא שהה הא לא שהה' ספיקא הווי והא דמבעיא לן לקמן אי פליגי רבנן עליה דרשב''ג היינו בסתם ולדות דבן ח' ודאי בהדיא קתני לה בתוספתא וא''ת והיכי פשיט לקמן מדאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב''ג מכלל דפליגי בסתם ולדות תאמר דלעולם לא פליגי בסתם ולדות וכי פסיק רב יהודה כוותיה הנ''מ בודאי בן ח' וי''ל דא''כ ה''ל למיתני הלכה כר' דליכא למימר דלא קאמר הלכה כרבי משום דבעי הוכחת סימנין שערו וצפרניו אבל רשב''ג לא בעי דהא פשיטא דבן ח' שלא גמרו שערו וצפרניו לכ''ע לא חי ומדנקט רשב''ג ש''מ דבסתם ולדות איירי ופסק בכולא מילתא כוותיה והשתא נמי אין צריך לדקדק מכל דבלאו הכי יש להוכיח דבסתם ולדות איירי כמו שהוכחתי) ר''י: צודניתא. גרס בערוך לשון צידה ומזונות:

דף קלו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד