שבת קלז ע"ב

דף קלז - ב

פרק עשרים - תולין

מתניתין:

רבי אליעזר אומר: תולין את המשמרת [מסננת] שמסננים בה את השמרים על הכלי ביום טוב. ואין חוששים משום עשיית אהל בפריסת המסננת מעל הכלי, שלא נאסר דבר זה אלא בשבת.

ונותנין שמרי יין שמעורב בהם יין למסננת שכבר תלויה על הכלי בשבת. ועל אף שהיין מסתנן דרכה, מותר לעשות זאת, משום שאין זה דרך ברירה ^[1].

וחכמים אומרים: אין תולין את המשמרת ביום טוב, ואין נותנין שמרי יין למשמרת תלויה בשבת.

אבל נותנין את שמרי היין למשמרת תלויה ביום טוב, כי זו מלאכת אוכל נפש ^[2].

גמרא:

שנינו במשנתנו: רבי אליעזר אומר: תולין את המשמרת ביום טוב.

והוינן בה: השתא [הרי] רבי אליעזר סובר כי אפילו לאוסופי [להוסיף] אהל עראי בשבת על אהל שהיה קיים מערב שבת לא מוספינן, ואם כן, למיעבד לכתחילה אהל עראי, כמו פריסת המשמרת מעל הכלי - מי שרי?

ומבארת הגמרא: זה שאמרנו כי רבי אליעזר אוסר אפילו הוספת אהל עראי בשבת, מאי היא? [היכן שנינו זאת?] דתנן לעיל [קכה ב]: פקק [תריס] החלון של ארובת הגג ^[3], שרוצה לכסות בו את הארובה ^[4], ובכך הוא מאהיל על הבית.

רבי אליעזר אומר: בזמן שהפקק קשור בחלון בחבל ותלוי באויר ומוכן לפקיקה - פוקקין בו. ואם לאו, שאינו קשור בחלון, או שהוא קשור אבל לא תלוי באויר אלא מונח על מקום מסויים, אין פוקקין בו, לפי שיש בכך משום עשיית אהל עראי, ואסור לעשות כן בשבת.

וחכמים אומרים: בין כך ובין כך - פוקקין בו. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה [להתחיל בניינו] ביום טוב, ואין צריך לומר שאין עושים אהל עראי בתחילה בשבת.

לא נחלקו אלא להוסיף אהל עראי כגון פקק החלון. שרבי אליעזר אומר: אין מוסיפין ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. וחכמים אומרים: מוסיפין בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב.

ומשנינן: רבי אליעזר שהתיר פריסת המשמרת ביום טוב, על אף שאסור לעשות בו אפילו תוספת אהל עראי - סבר לה כרבי יהודה המתיר ביום טוב לעשות מלאכה המאפשרת לעשות מלאכת אוכל נפש.

דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא עשיית מלאכות לצורך אוכל נפש בלבד. רבי יהודה מתיר לעשות ביום טוב אף "מכשירי אוכל נפש" כגון תיקון שפוד שהתעקם, על אף שאין בתיקון עצמו משום "מלאכת אוכל נפש, כי בכך יהיה ניתן לצלות בשר ^[5], שהוא אוכל נפש.

וכן מותר לפרוס את המשמרת, כי בכך יהיה ניתן לסנן את היין שזו מלאכת אוכל נפש.

ופרכינן: אימר דשמעינן ליה לרבי יהודה שהתיר, במכשירין של אוכל נפש שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב, כגון שפוד שנתעקם ביום טוב.

אבל ב"מכשירין" שאפשר לעשותם מערב יום טוב, כגון שפוד שנתעקם בערב יום טוב, מי שמעת ליה שהתיר? ^[6] ואם כן, איך התיר רבי אליעזר לתלות את המשמרת הרי אפשר היה לתלותה מערב יום טוב? ומשנינן: דרבי אליעזר עדיפא [היתרו של רבי אליעזר גדול יותר] מדרבי יהודה. ^[7] כי רבי אליעזר מתיר אפילו במכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם מערב יום טוב ^[8].

שנינו במשנה: וחכמים אומרים: אין תולין את המשמרת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת.

איבעיא להו: תלה את המשמרת בשבת, מאי דינו? אמר רב יוסף: תלה - חייב חטאת, שעשיית אהל היא תולדה של מלאכת בונה.

אמר ליה אביי: אלא מעתה, תלא כוזא בסיכתא [תלה כלי קטן על יתד] ונהיה הכלי כאהל, האם הכי נמי דמיחייב חטאת? והלוא מעולם לא שמענו שיהיה בכך איסור, ^[9] מפני שכל איסור עשיית אהל עראי הוא מדרבנן, ורבנן לא אסרו לתלות כלים על יתד!

וזה מפורש ביבמות בפר' הערל וכל הטמאים:
מתני' ואלו הן ציצין המעכבין את המילה.

א"ר אבינא א"ר ירמיה בר אבא אמר רב בשר החופה את רוב גובהה של עטרה וכו' וכן הלכתא.

ואם הוא בעל בשר מתקנו מפני מראית העין כלומר אע"פ שהציצין הללו אינן חופין רוב גובהה של עטרה מתקנו מפני שלא יהא נראה כערלה:
אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה [ונראה מהול אין צריך למול במתניתא תנא רשבג"א קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ"ז שמתקשה] שאינו נראה מהול צריך למול ואמרי' מאי בינייהם איכא בינייהם [נראה] ואינו נראה צריך למול לרשב"ג דאמר ואינו נראה מהול כלל צריך למול אבל אם נראה ואינו נראה אינו צריך למול. פי' מסורבל מסובב בבשר כדכתי' כפיתו סרבלתהון וכו'.

מל ולא פרע את המילה וכו'. פי' מי שמל ולא פרע את המילה כלומר לא קרע את העור וגילה את העטרה כאלו לא מל:

הדרן עלך ר' אלעזר אם לא הביא..

עז ותהלה לאל אבי.

שית עזר גלילין.

חלץ באזר וההלין.

בפ' ר' אליעזר תולין:

ר' אליעזר אומר תולין את המשמרת ביו"ט וכו' ואקשי' עלה השתא ר' אליעזר להוסיף באהל עראי מחמיר ואמר אין מוסיפין לכתחלה (שאי) [מאי היא].

דתנן פקק החלון ר' אליעזר אומר בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו כו' ופקק זה כגון מסך לסתום בו חללו של חלון ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הכל מודים שאין עושין אהלי עראי בתחלה ביו"ט ואין צריך לומר בשבת לא נחלקו אלא להוסיף שר' אליעזר אומר אין מוסיפין ביו"ט ואין צ"ל בשבת וחכ"א מוסיפין בשבת ואין צ"ל ביו"ט ומפרקינן ר' אליעזר סבר לה כר' יהודה דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ר' יהודה אומר אף מכשירי אוכל נפש וזה שמתיר ר' אליעזר לעשות אהל לכתחלה ביו"ט לתלות המשמרת מפני שהוא מכשירי אוכל נפש כדי לשמר היין לשתות בשמחת יו"ט ונמצא ר' אליעזר מיקל מר' יהודה שר' יהודה אינו מתיר אלא במכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט אבל במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט כגון שימור היין וכדומה לו אוסר ור' אליעזר מתיר אפילו בזה.

ה"ג בהלכות רבינו ז"ל: המל את הגרים אומר אקב"ו למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית וכו'. וק"ל למה תקנו חכמים בגר לומר למול משא"כ בשאר הנימולין שאומר על המילה היה להם לומר על מילת הגרים ואפשר מפני שעיקר מצות הגרים לגר עצמו שהוא גדול והוא ממציא עצמו לכך ונמצא כמל את עצמו משא"כ בקטנים הנימולין שהן אין להן דעת והמצוה אינה מוטלת על המוהל הזה בלבד כדאמרי' במס' פסחים פ"ק לא סגי' דלאו איהו מהיל ואע"ג דאבי הבן מברך נמי על המילה דומיא דעל ביעור כדמוכח התם טעמא דמילתא משום שהיא מצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח וכל מצוה שהיא כן תקנו בה על וכן אנו מפורשים בעל ביעור אבל כאן שכיון שכל הגרים כאלו הן מלין א"ע אע"ג דאינהו אכתי לא חזי לברכה מ"מ כיון שהחובה מוטלת עליהם ולא על המל לפיכך תקנו בה למול ואפשר דמילת גר חובה גמורה על המל ובעי לברוכי למול דהא לא מתעבדא ע"י שליח אלא כל דמהיל מצוה דנפשי' עביד ועיקר. ותמהני עוד למה כללו שתי ברכות של מילה כאחת ולא ברכו בה תחלה וסוף כשאר הנמולין וי"ל לפי שאינו גר עד שימול ויטבול לא ברכו עליו על המילה כמו שאין אנו מברכין על הטבילה אלא הוא עצמו בעלייתו מברך עלי' אבל כללו הכל בברכה זו לפי שדם מילה בריתן של ישראל ועל הברית אנו מברכין ובענין הזה הוא ברכת אירוסין כמו שאפרש במקומה בס"ד. ומה שתקנו בה להטיף מהן לפי שיש כמה גרים כשמתגיירים כשהן נמולין ועיקר מילתן הטפת דם ברית לפיכך תקנו לכולן כן. ואחרים אומרים לפי שהם גדולים ודואגין על דמן הנוטף תקנו להם זאת לנחמם. ובעל ה"ג גורס: המל אומר על המילה והמברך אומר למול וכן במקצת הספרים ותרתי תקנו בתחלה ובסוף כשאר המילות ומה שאמרו בה למול דמשמע להבא אין מדקדקים בכך מפני ברכה שבסוף והדבר ניכר דלא להבא משמע ולא לשעבר שכבר ברכנו לפני' ברכה אחרת אלא נוסח ברכה הוא שקדשנו למול את הגרים כשהן באין לנו להכניסן בברית. ועוד דמתוך שהוא מילת חובה עליו ועלינו תקנו בה למול וכורת הברית כאחת ולפי שהיא מופלגת מן הטבילה שהוא מתגייר בה לפיכך לא הניחו לו שיברך הוא עצמו שאי אפשר וגירסת רבינו שפרשתי' יפה בעיני מזו:

אבי הבן מברך אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. רבנו שמואל ז"ל היה אומר דצריך לברך כן קודם המילה, דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ור"ת ז"ל חלק עליו, שמשנה סדר הברייתא ששנה תחלה ברכת המל ואח"כ ברכת אבי הבן, ועוד דקתני העומדין שם אומרים כשם שנכנס לברית כו' דאלמא משמע שנכנס ונמול כבר. ומה שאומרים להכניסו ואמרינן בפסחים (ז, א) כולי עלמא לא פליגי בלבער דלהבא משמע. לא קשיא דלאו למימרא דלהבא דוקא משמע ולא לשעבר, אלא דטפי משמע להבא מלשעבר, אבל הכי נמי דמשמע לשעבר, ובעל ביעור הוא דפליגי, דמר סבר דמעיקרא בלחוד משמע ומר סבר אפילו להבא משמע, והלכך להכניסו שפיר משמע לשעבר. ולא דמי לכל המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן, דהכא אינו אלא שבח והודאה בעלמא על שזיכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, כמו אשר קדש ידיד מבטן.

ידיד מבטן. פירש רש"י ז"ל: דהיינו יצחק שנתקדש מן הבטן. אבל ר"ת ז"ל כתב שזהו אברהם, כדדרשינן מה לידידי בביתי זה אברהם, כדאיתא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות נג, ב). ובברכה זו מזכיר שלש האבות, ידיד זה אברהם, חוק בשארו שם זה יצחק, וצאצאיו חתם באות ברית קדש זה יעקב. ואם תאמר מנא ליה באברהם שנתקדש מן הבטן. יש לומר דדלמא קים להו דילפי לה בגזירה שוה דידיעה ידיעה, באברהם כתיב כי ידעתיו, ולהלן כתיב (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך.

ה"ג בהלכות הרי"ף ז"ל וכן הוא בספרים מדוייקים: המל את הגרים אומר אקב"ו למול הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ כו' בא"י כורת הברית. ולאחר המילה אינו מברך כלום. ואם תאמר למה בברכת הגרים תקנו לומר למול ולא על המילה כמו שאר הנמולין, והיה להם לומר על מילת הגרים. כבר תירץ הרמב"ן ז"ל משום דמילת גר חובה גמורה היא על המל, ובעי לברוכי למול דהא לא סגיא דלאו איהו מהיל דלא אפשר למעבדה ע"י שליח, דכל דמהיל מצוה דנפשיה קא עביד. אלא דקשה לי קצת, דאם כן מאן דלא מהליה אבוה דבית דין מחויבים למימהליה כדרשינן בפרק קמא דקדושין (כט, א) מהמול לכם כל זכר, א"כ התם ליבריך למול, דכל מאן דמהיל ליה מצוה דנפשיה קא עביד.
והתירוץ השני שתירץ הרב ז"ל טוב מן הראשון, שהוא ז"ל הקשה למה כללו כאן שתי הברכות של מילה באחת ולא ברכו בה תחלה וסוף כשאר הנמולין, ותירץ לפי שאינו גר עד שימול ויטבול לא ברכו עליה על המילה, כשם שאין מברכין על הטבילה אלא הוא בעצמו בעלייתו מברך עליה, אבל כללו הכל בברכה זו לפי שדם המילה בריתן של ישראל הוא ועל הברית אנו מברכין. וכענין זה היא ברכת אירוסין, שמברכין אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות. ומה שתקנו בה [לומר] להטיף מהם דם ברית, לפי שיש כמה גרים שמתגיירין כשהן נמולין ועיקר מילתן הטפת דם ברית, לפיכך תקנו לעולם כן. זו דעת הרמב"ן ז"ל וזה נכון.
ויש ספרים שכתוב בהן, המל אומר על המילה והמברך אומר למול את הגרים. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל דתרתי תקנו תחלה וסוף כשאר המילות. והר"ז הלוי ז"ל הקשה עליו דהיאך יברך לבסוף למול, ולמול להבא משמע וכדאמרינן בלבער. וכבר כתבתי למעלה משם רבותינו הצרפתים ז"ל דלבער ולמול ולהכניסו לאו דוקא להבא, אלא דמשמע טפי להבא ומכל מקום לשעבר נמי משמע, מה שאין כן בעל ביעור דמשמע מעיקרא למ"ד דסבירא ליה הכין התם, והיינו דמברך אבי הבן להכניסו אחר מילה, והכא נמי כיון דלאחר המילה הוא מברך אין לטעות בו שיהא מברך להבא שכבר בירך לפניה ברכה אחרת אלא על המילה שכבר נעשית. ולשון אחר כתב הרמב"ן בזה, שנוסח ברכה הוא שקדשנו למול הגרים כשהן באין אלינו להתגייר ולהכניסם בברית. ומכל מקום גירסת הרי"ף ז"ל נראה יותר, וכך הסכימה דעת כל גדולי האחרונים ז"ל.

דרבי אליעזר עדיפא מדרבי יהודה. יש לפרש דרבי אליעזר לית ליה הוא לחלק, ויש לפרש דאית ליה וכרבי יהודה ממש, ומיהו דוקא במלאכות דאורייתא אבל במלאכות דרבנן שפיר דמי, כיון דהתירה התורה אפילו מכשירין שיש בהן מלאכה גמורה בשאי אפשר לעשותן אף רבנן התירו מלאכות שלהן אע"פ שאפשר לעשותן מערב יו"ט, כן כתבו בתוס'. והראשון נראה לי עיקר, דאם איתא מנא ליה דר"א עדיפא מדר' יהודה דלמא אף ר"י יתיר במלאכות דרבנן ומדר"א נשמע ליה. ויש לדחות שהשיב לו כן, כלומר כשתמצא לומר דר"י לא יתיר בשאפשר לעשותן דר"א עדיפא.

תלה כוזא בסיכתא הכי נמי דמחייב. וא"ת כיון דמדמי אביי תלית משמרת לתלית כוזא, אם כן אף למה דקאמר איהו טעמא מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ליתסר נמי למיתלי כוזא בסיכתא. פירשו בתוס' דאי הוה מדאורייתא, בדאורייתא אין לחלק, אבל בדרבנן יש לחלק, דזה נראה כעובדין דחול וזה אינו נראה.

קטן המסרבל בבשר ונראה כמי שאינו מהול רואין אותו אם בעת שיתקשה נראה מהול אינו צריך כלום אלא יתקן הבשר מעט מפני מראית העין ואם אף בעת שיתקשה אינו נראה מהול חוזרין וקוצצין את הבשר המדולדל מכאן ומכאן עד שתראה העטרה גלויה בעת שיתקשה ודבר זה מדברי סופרים:

לענין ברכת מילה המוהל אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה יש מי שאומר בין במל את בן חברו בין במל את בנו ויש אומרים שבמל את בנו מברך למול את הבן ובפסחים יתרחבו הדברים בענין זה:

אבי הבן מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ונהגו לברכה בין מילה לפריעה מפני שמאחר שלא פרע עדין עובר לעשייה הוא ונמנעים מלברכה קודם מילה מפני שתלוי בדעת מוהל ואם האב בעצמו מוהל אף הוא יכול לברכה קודם המילה אלא שנהגו להיות המדה שוה בכל והעומדים שם אומרים מי שהכניסו לברית הוא יכניסהו לתורה ולחפה ולמעשים טובים ואם אין שם אב גדולי המחברים כתבו שאין לאחרים לברכה ומ"מ בהרבה מקומות נהגו לברכה הסנדקוס או אחד מן הקרובים וכן כתבו גדולי המחברים ואח"כ מברך המוהל בא"י אמ"ה אשר קדש ידיד מבטן חק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית וברכה זו כלה בנויה על יצחק ודרך צחות אמרו ואת בריתי אקים את יצחק נוטריקון של אקים אשר קדש ידיד מבטן וקורהו ידיד על שנאמר אשר אהבת וגדולי המחברים כתבו שאבי הבן מברך שהחיינו ולא נהגו כן ולא עוד אלא שאין ראוי כן משום צערא דינוקא:

המל את הגרים אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנ' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ויש שואלין מה נשתנה נסח זה לברך עליו למול ולא על המילה והיה לנו לומר על מילת הגרים או על המילה עד שתירצו מפני שעקר מצות המילה לגר לעצמו הוא הואיל וגדול הוא וכל שהוא כן הרי הוא בכלל מה שנאמר בפסחים לא סגיא דלאו איהו מהיל ואע"פ שאף אבי הבן מברך על המילה לדעת קצת מפני שאין עקר החיוב לו בערך אל גוף הבן לכשיגדל שהרי אין עליו חיוב כרת הנאמר בה ולדעת הפוסקי' שאבי הבן מברך למול יש לפרש שמילת הגר הואיל ואין לו קרוב שתמסר לו חובת מילתו עקר המצוה על המוהל שיזדמן לו כחובת שאר המילות אצל האב ויש שואלים עוד למה כללו שתי ברכות של מילה בנסח אחד והיה לו לברך ברכת מילה תחלה ואח"כ ברכה אחרת ותירצו שלפי שאינו גר עד שימול ויטבול לא ברכו על המילה כשם שאין מברך על הטבילה אלא שהוא בעצמו בעלייתו מברך עליה וכללו הכל בברכה אחת מפני שדם המילה בריתן של ישראל ומ"מ יש גורסין בשמועה זו שתי ברכות הראשונה על המילה והשניה למול ולהטיף וכו' ואינו נראה שהרי למול להבא משמע והיאך יברכהו אחר מילה ויש מפרשי' במה שנ' כאן למול ולהטיף שלצדדין נאמר כלומר למול אם אינם נמולים ולהטיף אם הם נימולים והדברים נראין שלכלם הוא מברך את שתיהן ומפני שקצת הגרים מתגיירים כשהם נימולים תקנו נסח זה לכלם ויש אומרי' שמתוך שהם בני דעה והם רואים דמם נוטף מזכירין להם הטפת דם ברית כדי שיקבלו עליהם עול תורה ומצות בשמחה ולא יהו דואגים לדמם הנוטף וגדולי המפרשי' פרשו הטעם מפני שאין נכנסין לברית אלא מכח דם זה אבל קטני ישראל כבר נכנסו מקדשת אבות:

המל את העבדים מברך אשר קדשנו וכו' למול את העבדים ולהטיף מהם וכו' ומסיים בה בברכת המילה האמורה בגרים:

כבר ביארנו במסכת ברכות שהמל את הגדול צריך לכסות ערותו ומברך ואח"כ מגלה ומל הגר שנימול אין מטבילין אותו עד שיתרפא למילתו וכשהוא טובל יתבאר במסכת יבמות שהולכים עמו שלשה שהם בית דין ומזהירים אותו כדרך שהזהירוהו בשעת המילה להודיעו קצת עול מצות ועונשין על הדרך שיתבאר שם וגוזזין שערו וצפרני ידיו ורגליו וצריכין לראותו בשעת טבילתו וכשעולה מן המים מברך על הטבילה וכן עבד משוחרר וכן עבד ושפחה הלקוח משאר האומות ומודיעין אותו המצות שיתחייב בהם על הדרך שיתבאר הכל שם:

אין המילה כשרה אלא על ידי ישראל הן עבד הן אשה הן קטן הן ערל שמתו אחיו מחמת מילה אבל שאר עממין אין מילה כשרה על ידם כמו שיתבאר במסכת עבדה זרה ומ"מ אם מל הואיל ואין כאן ספק ערלה כבושה אין צריך כלום:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק עשרים בעזר הצור:

ר' אליעזר אומר תולין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השני שבה והוא ביאור הדברים שנאסרו בה מדברי סופרים ועל החלק הרביעי והוא ביאור הדברים שהותרו מכלל הדברים הדומים למלאכה שהם יתבארו באלו הפרקים האחרונים ביחד ובערבוב וזה אחד מהם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון בביאור קצת דברים שנאסרו מדברי סופרים והשני בקצת דברים מענינים הדומים למלאכות שהותרו אלא שנתערבו החלקים כמו שיראה בפרטי הענינים זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ר' אליעזר אומר תולין את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת וחכ"א אין תולין את המשמרת ביום טוב ואין נותנין לתלויה בשבת אבל נותנין לתלויה ביום טוב אמי הר"ם פי' משמרת הוא שק שנותנין בתוכה שמרי יין והיין יורד ממנו זך וצלול והמשמרת קולטת את השמרים ואסרו חכמי' לתלותה בשבת שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול והמצנן שמרים בשבת במשמרת עושה מלאכה שהוא תולדת בורר או מרקד והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר ר' אליעזר אומר תולין את המשמרת ביום טוב ופי' משמרת מסננת שמסננין דרך בה שמרי היין לכלי ונשארים בה השמרים והיין נצלל לתוך הכלי ואומר עכשיו שתולה אותה על הכלי והוא שמותח פיה לכל צד בעגול ונעשית כאהל על חלל הכלי ונותן בתוכה השמרים לצלול יין לשתות ואע"פ שיש כאן סרך עשיית אהל ביו"ט ואע"פ שבשבת אסר ר' אליעזר אפי' תוספת אהל כמו שביארנו בפקק החלון בפרק כל הכלים ביום טוב הוא מתיר אף עשייתו לכתחלה מפני שהוא סובר כר' יהודה להתיר מכשירי אוכל נפש ולא עוד אלא שמקל יותר מר' יהודה שר' יהודה לא התיר אלא במכשירין שאי אפשר לעשותן מבערב כגון שפוד שנרצם ביום טוב עצמו ור' אליעזר מתיר אף במכשירין שאפשר להם מבערב שהרי תליית המשמרת אפשר לה מבערב ואין צריך לומר בנתינת השמרים לתוכה שהרי אוכל נפש הוא וא"ת מכשירים הם אי אפשר להם מבערב שמא לא נזדמנו לו שמרים עד עכשיו:

ונותנין לתלויה בשבת כלומר שבשבת אין תולין שהרי אף תוספת אהל הוא אוסר כ"ש עשיית אהל מעיקרו אבל אם היתה תלויה מערב שבת נותנין לתוכה שמרים בשבת שאין זה דרך ברירה וחכמים אומרים אין תולין אותה לכתחילה ביום טוב שעשיית אהל מעיקרו אסור לדעתם אפי' בי"ט והתוספת מותר כמו שביארנו בפרק כלים ובשבת אין נותנין אף בתלויה מפני שדרך ברירה הוא אבל נותנין לתלויה ביום טוב כשאר כל אוכל נפש ואם תדון את הנתינה כמכשירים שמא חכמים אלו ר' יהודה ואי אפשר מבערב שמא לא היו לו שמרים ומ"מ עיקר הדברים שאוכל נפש גמור הוא ומותר לדברי הכל והלכה כחכמים ולענין מכשירין אין הלכה כר' יהודה אלא שהותרו קצת מכשירין וכבר ביארנו הענין בהם במקומו במסכת יום טוב:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה אבי הבן כו' והדר המברך אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ונראה כו' עכ"ל דלמול נמי להבא משמע ואפ"ה אומרה אחר שמל אלא ע"כ דאית לן למימר דלשעבר נמי משמע כמ"ש התוס' לקמן וה"נ איכא למימר במילת קטן דנראה שזהו כנגד ברכת אבי הבן וק"ל:

בא"ד ברוך כורת הברית דמשמע דכל זה הוא אחר המילה כו' עכ"ל ר"ל דומיא דכורת הברית במילת קטן דהיא לכ"ע אחר המילה ודו"ק:

בד"ה ידיד כו' וג' האבות נזכרים חק בשארו שם הוא יצחק כו' עכ"ל בתוס' פרק כל המנחות דבריהם מבוארים יותר וז"ל אור"ת ידיד מבטן היינו אברהם שנקרא ידיד כדאמרי' הכא וקדשו הקב"ה מבטן שדורש במדרש דכתיב באברהם כי ידעתיו וכתיב בירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך חוק בשארו שם זה יצחק שקראו הקב"ה יצחק עד שלא נולד וצאצאיו כו' עכ"ל ע"ש ונראה לפרש לפי דבריהם דשארו קאי על אברהם ואין שארו אלא אשתו ור"ל דבעוד שהיה יצחק בבטן אשתו של אברהם שם חק לו וק"ל:

אשר קדש ידיד כו'. עי' פירש"י ותוס' ועי"ל דאכלל ישראל אמר אשר קדש ידיד שקראן הכתוב ידיד כדכתיב מה לידידי בביתי וגו' כפירש"י לפי פשוטו בספר ירמיה וכתיב את ידידות נפשי וגו' ואמר בהם מבטן עש"ה העמוסים בני בטן ואמר חוק בשארו שם לא כשאר חוקים שאינן בגופו של אדם כמו התפילין והציצית אבל זה החוק הוא למעלה בגופו של אדם כההיא דפ' התכלת שכתבנו לעיל ואמר וצאצאיו של אברהם הנזכר לעיל חתם באות ברית קודש שהמילה היא אות ברית כמ"ש לאברהם והיה לאות ברית ביני וגו' והוא חותם הקודש ע"ש גדר ערוה דכ"מ שתמצא גדר ערוה נאמר בו קדושה וכמ"ש שהמילה באה למעט תאות המשגל ועל כן בשכר זאת צוה הקב"ה לאברהם להציל ידידות שאריתנו דהיינו גופינו משחת דהוא הגיהנם כמ"ש בפ' עושין פסין שאברהם יושב על פתחו של גיהנם ומסיק משם למי שאין בו דבר ערוה ועבירה וכל הבא על הנכרית נמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה והיינו למען בריתו אשר שם כו' ודו"ק:

שאלמלא דם ברית חקות שמים וארץ לא נתקיימו כו'. מפורש פ"ד דנדרים ע"ש:

בתוס' ד"ה אבי הבן אומר וכו' ור"ת החזיר המנהג לקדמותו וכו' כשם שהכניסו לברית מכלל שכבר הכניסו וכו' ר"ל וברכה זו קאי על ברכת האב שמברך להכניסו וכו' וממילא גם ברכת האב הוא אחר המילה:

ד"ה ידיד מבטן אומר ר"ת שהוא אברהם אבינו וכו'. כתב הר"ן ומנא לן דאברהם נתקדש מן הבטן י"ל דדלמא קי"ל דילפינן בג"ש דידיעה ידיעה באברהם כתיב כי ידעתיו ולהלן הוא אומר בטרם אצרך בבטן ידעתיך עכ"ל:

תד"ה דר"א. וכי שרי ליה כו' אלא מדרבנן כו' כדאמרינן בביצה. לכאורה גם הכא בסמוך מסקינן דאינו אלא מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ועמש"כ לקמן בר"פ חבית וי"ל:

גמ' והמברך כו'. נ"ב מי שמזומן לכך ע"פ האב או האם או ע"פ ב"ד לא המוהל דווקא כמנהגנו. אלא אברא מוכח קצת שהיו נותנין לאחר לברך. לזכות לרבים במצות:

שם צוה. נקוד מלת צוה בחירק תחת הצד"י (דלא כהש"ך ביו"ד סימן רס"ה ס"ק ה'. וכ"ה בסדורו של ר"ע גאון ובבעל העיטור הלכות מילה בשם ר"ה גאון):

שֶׁאִלְמָלֵא דַּם בְּרִית, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא נִתְקַיְּמוּ. הא דתלה קיום שָׁמַיִם וָאָרֶץ בַּדָּם נראה לי בס"ד, דידוע שהשמים והארץ נבראו בכ"ב אותיות התורה, ולזה אמר (ישעיהו מד, ז) וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני פרשת כי-תשא רמז שפט) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, אך השמים להיותם עליונים נבראו בכ"ב אתוון רברבין, והארץ נבראת בכ"ב אתוון בינונים, ולזה אמר (בראשית א, א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ שכתב 'אֵת' בכל אחת, שהשמים נבראו באותיות בפני עצמו, והארץ באותיות בפני עצמה. אי נמי השמים נבראו בסדר אבג"ד שהוא רחמים, והארץ בסדר תשר"ק שהוא דין, וכן שפע הנפש שהיא תתייחס לשמים ישתלשל בכ"ב אותיות, ושפע הגוף שמתייחס לארץ גם כן ישתלשל בכ"ב אותיות כי האותיות הם צינורות השפע, לכן ליל שבת קורין פסוקים אֵשֶׁת חַיִל וכו' שיש שם כ"ב אותיות, שהם צינורות עליונים אשר הם פתוחים ומריקים שפע וברכה מהבריכה העליונה מראש כל הכתרים כנודע. וכן נמי העונש גם כן יהיה על ידי כ"ב אותיות, לכך מתוודין הודוי בכ"ב אותיות. ובזה פרשתי בס"ד רמז מאמר התנא (אבות ג, טו) וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן, רצונו לומר בתוך אותיות טוב שהוא מלוי שלהם כזה טי"ת וא"ו בי"ת יש 'אותיות' רצונו לומר באותיות שהם נרמזים בתוך 'טוּב' הָעוֹלָם נִדּוֹן. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב בישעיה (מה, יא) כֹּה אָמַר הֳ' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְיֹצְרוֹ הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי, והיינו כי הכל נעשה על ידי הָאֹתִיּוֹת והמה רמוזים בתוך 'טוב'.נמצא בריאת שמים היתה על ידי כ"ב אתוון רברבין, ובריאת ארץ על ידי כ"ב אתוון בינונים או זעירין. אי נמי זו בסדר אבג"ד וזו בסדר תשר"ק, ואיך שיהיה הנה הם שתי בחינות 'כב' ושני פעמים 'כב' הם 'מד' [44], ולכן תלה קיום שלהם בדם ברית, כי 'דַּם' [44] הוא מספר ב' פעמים 'כב'. ואף על פי שאין דם ברית אלא בזכר עם כל זה עשה הקב"ה גם בנקבה דם בתולים שהוא פתח של מצות פריה ורביה, שאין האשה ראויה לוליד אלא עד שתטיף דם בתוליה. ונמצא דַּם בְּרִית ניטף מן הזכר ביום שמיני ללידתו, וְדַּם בְּתוּלִים נוטף מן הנקבה בחופתה במצוה ראשונה, ולכן כמו שתיקנו ברכה על דם ברית כן תקנו ברכה על דם בתולים כנזכר בשולחן ערוך (אבן העזר סי' סב), וזה נוסחה בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר צָג אֱגוֹז בְּגַן עֵדֶן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים בַּל יִמְשֹׁל עוֹד זָר בְּמַעְיָן חָתוּם, עַל כֵּן אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׁמְרָה בְּטָהֳרָה וְחֹק לֹא הֵפֵרָה, בָּרוּךְ הַבּוֹחֵר בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. ויש אומרים שאין מברכים אותה בלא כוס עיין שם. וגם לדעת החולקין צריך לברך אותה אלא שמברכין בלא שם ומלכות, וראה כמה חביבין דם בתולים דארבותינו ז"ל טעם שדם עופות צריך לכסות בברכה, לפי שהעופות כיסו דם בתולים שנשר מרבקה אמנו עליה השלום, ונשאר שמור תחת צילם, עד שבא יצחק אבינו וראה אותו ובירך עליו.

גמרא איבעיא להו תלה מאי, לרבנן דפליגי אר' אליעזר [וסברי אין תולין המשמרת ביו"ט], אר"י תלה חייב חטאת.
קשה לי, מהיכן ס"ד למימר הכי, כיון דלר"א ע"כ תליית המשמרת אינו אוהל ארעי [דבאהל דאורייתא אסור גם לר"א דהא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אסור לעשות ביו"ט וככתוב בתוס' ד"ה דר"א], ובהא לא מצינו מאן דפליג, ויש לנו יותר לומר דטעמא דרבנן דס"ל דמכשירין אסור, דבזה מצינו פלוגתא מפורשת:

להכניסו בבריתו של אאע"ה. עיין רא"ש שיברך בין מילה לפריעה והוה עובר לעשייתן וצ"ע הא לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ע"ה ואיך יאמר על הפריעה להכניסו בבריתו של א"א וי"ל בדוחק:

הודות לה' ותהלה. אשר עזרני בפ' ר"א דמילה. הוא יושיענו וקרננו ירים. בחידושי פרק עשרים:

פקק החלון. מה שפירש"י ארובה כבר ישבנו לעיל ס"פ כל הכלים סוגי' נגר הנגרר ע"ש:

דר"א עדיפא מדר' יהודה. יישוב קושי' תוס' עיין מג"ש ונכון הוא. ולולי דבריו י"ל עוד דר"א שמותי מתלמידי שמאי דלית ליה מתוך. ונ"ל ע"כ מתוך סברא חיצונה ונכונה היא אלא שב"ש ממעט לי' מהוא ולא מה שאינו לצורך וניחא לי' לב"ש ור"א לרבות כל המכשירין מלכם ובלבד שיהי' לצורך אפי' אפשר לעשותן מעי"ט. ולמעט אוכל נפש עצמו אם אינו לצורך דלא נימא מתוך. ור"א לטעמי' בזה דקיל לי' מכשירין שהרי אפי' בכל המצות מתיר מכשירין ה"ה לצורך יו"ט ואמנם אנן ס"ל מתוך באוכל נפש וממעטינן מהוא ולא מכשיריו. ור"ע אע"ג דפליג אר"א במכשירי מצות מ"מ ס"ל בפסחים ה' דלית ליה מתוך וע"כ ממעט לי' מהוא ולא אוכל נפש שאינו לצורך והוא לא צריך מיעוט למכשירי יו"ט דלא דרש לכם להתיר מכשירין אלא לכם ולא לנכרים:

א"נ י"ל ע"פ מ"ש פ"י ביצה י"ב אי אמרינן מתוך ונתיר נמי מכשירין א"כ בטלת כל מלאכת יו"ט ובאמת הרא"ש פ"ב דביצה ותוס' פ"ק דכתובות כ' דבמלאכה שאינה אלא במכשירי אוכל נפש לא אמרינן מתוך והטעם נ"ל בשלמא אוכל נפש דהותר לגמרי אמרינן מתוך אבל מכשירין דחוי' הם שמשום כן מחלקין בין אפשר לא"א לעשותן מעיו"ט משו"ה לא אמרינן בי' מתוך. ולק"מ קושי' פ"י. אמנם לר"א דלית לי' מתוך ולא קשה מידי קושי' פני יהושע ניחא לי' טפי לאקמי מיעוטא דהוא לשום דרשא ולא למעוטי מכשירין משא"כ לדידן דאית לן מתוך ניחא לן מסברא טפי למעוטי מכשירין כי היכי דלא תיקשי לן קושי' פ"י א"כ בטלת כל מלאכת יו"ט:

אמנם הרשב"א כ' לרש"י ס"ל דלמסקנא לא קיי"ל כי האי שקלא וטריא דלא איתמר אלא אליבא דר' יוסף דס"ל תלה חייב חטאת. ומיירי מתני' מאיסור אהל עראי אבל למסקנת אביי הוה טעמא דמתני' משום איסור משמר ולא משום אהל כלל ולא אתאינן לכך דר"א עדיפא מדר' יהודה. ובאמת ברש"י שלפנינו נמצא בהיפוך במ"ש בד"ה לא יעשה וכו' ע"ש מ"מ כן הוא שיטת רמב"ם בחיבורו ובתשובה שבסוף ספר איגרת רמב"ם קטן ורמז עליו מג"א ע"ש:

פרע. גילה: גמ' רוב גובהה. לא תימא רוב העטרה דקתני מתני' רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד: קטן המסורבל בבשר. פלטר''י בלע''ז ששמן ועב ולאחר שנימול נראה כמכסהו: כל זמן שמתקשה. ומתוך הקישוי מתפשט בשרו בדשמואל גרסינן ונראה מהול במתניתא גרסינן ואינו נראה מהול: איכא בינייהו נראה ואינו נראה. לשמואל נראה מהול הוא דאין צריך למולו הא נראה ואינו נראה צריך למתניתא אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה אינו צריך: אשר קידש ידיד מבטן. יצחק קרי ידיד על שם אשר אהבת (בראשית כב): מבטן. דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב (שם יז) אבל שרה אשתך וגו' והקימותי את בריתי אתו היינו מילה: בשארו. בבשרו: שם. חק של מילה: וצאצאיו. אחריו: חתם באות. זו של ברית קדש: צוה להציל ידידות שארינו משחת. מגיהנם דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט): מתני' תולין את המשמרת. שמסננין בה שמרי יין ומותח פיה לכל צד בעגול ונעשה כאהל על חלל הכלי שקורין אשטנד''א ואע''ג דעביד אהל שרי בי''ט כדמפרש בגמרא אבל בשבת מיתלא לכתחילה לא אבל אם תלויה היא נותנין לתוכה שמרים ומסנן דאין דרך בורר בכך: גמ' פקק החלון. כגון ארובת הגג: אלא להוסיף. כגון פקק זה שאינו אלא תוספת עראי על האהל: סבר ליה כרבי יהודה. הלכך הכא שרי דמכשירי אוכל נפש הוא: שאי אפשר לעשותן מעי''ט. כגון שפוד שנרצם בי''ט: עדיפא. חזקה דהוא שרי אפילו מכשירין שאפשר מעיו''ט: תלה כוזא בסיכתא. תלה כלי קטן במגוד: ה''נ דמיחייב. והכא מאי חיובא איכא באהל עראי בנין גמור לא הוי ומדרבנן הוא דמיתסר:

מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. תימה אמאי איצטריך למיתני האי כיון דכבר תנא. דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה: אבי הבן אומר כו'. רבינו שמואל גריס אבי הבן ברישא והדר המל אומר וכבר הנהיג לעשות כן לברך אבי הבן קודם המילה משום דלהכניסו להבא משמע כדאמרינן בפ''ק דפסחים (ד' ז. ושם) בלבער כ''ע לא פליגי דלהבא משמע ועוד דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ור''ת החזיר המנהג לקדמותו וגרס המל ברישא והדר אבי הבן כמו שכתוב בכל הספרים וכן מוכח כולה סוגיא מדקאמר העומדים שם אומרים כשם שהכניסו לברית מכלל שכבר הכניסו ועוד דגבי גר דבסמוך גרס ברישא המל כו' והדר המברך אומר אקב''ו למול את הגרים ונראה הוא שזהו כנגד ברכת אבי הבן והתם א''א לשנות הגירסא שיש באותה ברכה להטיף מהן דם ברית כו' ברוך כורת הברית משמע דכל זה הוא אחר המילה ועוד דהמברך מברך לעולם אחר המילה כמו במילת קטן וההיא דפסחים ה''פ בלבער כ''ע לא פליגי דלהבא משמע טפי מלשעבר ומיהו לשעבר נמי משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר דמשמע מעיקרא טפי מלהבא ומר סבר להבא נמי משמע כמו מעיקרא והא דאמרינן דכל המצות מברך עובר לעשייתן ה''מ כשהמברך עצמו עושה המצוה: ידיד מבטן. אומר ר''ת שהוא אברהם אבינו שנקרא ידיד שנאמר (ירמיה יא) מה לידידי בביתי כדדרשינן במנחות בפרק כל המנחות (ד' נג: ושם) ושלשת האבות נזכרים חוק בשארו שם הוא יצחק וצאצאיו חתם באות ברית קדש הוא יעקב וצאצאיו הוא ובניו כמו שתרגם יונתן הצאצאים והצפיעות בניא ובני בניא (ישעיה כב) כלומר יוצאי צאצאיו: במצותיו וצונו למול את העבדים. שנאמר יליד בית ומקנת כסף (בראשית יז): מתני' תולין. אבל נותנין לתלויה ביום טוב. וצריך לפרש ולומר שאם היה עושהו מאתמול לא היה טוב כל כך וחזק והא דתניא בפרקין דלעיל (ד' קלד. ושם) דאין מסננין את החרדל במסננת שלו בי''ט אם היה עושהו מאתמול לא היה מתקלקל: דרבי אליעזר עדיפא מדר''י. תימה ולר''א תיקשה ליה הנהו קראי דדריש בפ''ק דמגילה (ד' ז:) דקאמר ורבי יהודה כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשיא כאן במכשירין שאפשר וכו' וכ''ת ר''א הוה דריש הוא לדרשה אחרינא א''כ מנ''ל התם דרבי יהודה הוה מפליג לימא דרבי יהודה הוה דריש ליה לדרשה אחריתי כר' אליעזר ונראה דבדאורייתא מודה ר' אליעזר דמכשירין דאפשר אסורים וכי שרי להו הכא ה''מ באהל עראי דאינו אלא מדרבנן גזירה אטו אהל קבע כדאמרינן בביצה בפרק המביא (ד' לב:) מיהו קשה מנ''ל דעדיפא דילמא בהא מודה אפילו רבי יהודה: