שבת קמד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמד - א

ואסקו חכמים למילתייהו: אבל למה יטמא חלב הבהמה שיצא שלא לרצון? והרי בבהמה קיימא לן, שדם היוצא מגפתה טהור [אינו מכשיר], לפי שאינו חשיב משקה, משום שדם בהמה אינו בכלל "דם חללים". הילכך, אף חלבה אינו מטמא אלא כשיצא לרצון. ודוקא בהכי חשיב משקה, כדילפינן מדכתיב "ותפתח את נאד החלב ותשקהו" ^[1].

אמר להן רבי עקיבא: אף אם דם בהמה אינו מכשיר, חלבה מכשיר אף שלא לרצון. לפי שמחמיר אני בחלב יותר מבדם.

שהרי החולב את הבהמה לצורך לרפואה ^[2] [כדי שלא יזיק לה החלב], אותו חלב טמא. דהא לרצונו הוא יוצא ממנה.

אבל המקיז דם מבהמתו לרפואתה, הרי הדם טהור. ואף שהוציאו לרצונו - לאו משקה הוא.

וכיון שהחלב חמור מדם, ומטמא לרצון, הרי הוא מטמא אף שלא לרצון.

[והא דחלב אשה מטמא אף שלא לרצון, לאו משום ד"דם נעכר ונעשה חלב הוא", כדאמרי חכמים. דאם כן, היה לו לחלב בהמה להיות טהור, כשם שדמה טהור. אלא מהא דכתיב "ותפתח את נאד החלב ותשקהו" ילפינן דהוא חשיב משקה, בין לרצון ובין שלא לרצון. הלכך, אף בחלב בהמה אמרינן כן, מקל וחומר דלעיל. תוספות].

אמרו לו חכמים לרבי עקיבא: סלי זיתים וענבים יוכיחו, שאין דומה משקה היוצא לרצון למשקה היוצא שלא לרצון.

שהרי המשקין היוצאין מהן לרצון הבעלים, טמאין בטומאת משקין אם נגע בהם שרץ. וכן מכשירים הם את האוכלין. ואילו המשקין היוצאין מהן שלא לרצון, טהורין מליטמא. וכן אינם מכשירין את האוכלין ^[3].

והוינן בה: מאי לאו, הא דקתני בזיתים וענבים "לרצון", היינו דניחא ליה בהו. ו"שלא לרצון", היינו בסתמא, שלא פירש אם רוצה להשתמש בהן לאוכל או למשקין.

ומסקינן לקושיין: ומה זיתים וענבים, דבסתמא בני סחיטה נינהו, ואפילו הכי אם יצאו המשקין "שלא לרצון" אלא הכניסם בסתמא, לא חשיבי משקין ולא כלום.

תותים ורימונים, דבסתמא לאו בני סחיטה בדוקא נינהו [אלא עומדים אף לאוכלין], לא כל שכן דאם הכניסן בסתמא ויצאו מהן משקין, לא חשיבי משקין, ולא אמרינן דלאחר שיצאו ניחא ליה בהו?

ואם כן, קשיא לרבי יהודה, דקאמר לעיל, דתותים ורמונים שהכניסם בסתמא, ניחא ליה במשקה היוצא מהן, ומשום כך הם אסורים. דחיישינן שמא יבוא לסחוט לכתחלה. ^[4]

ואין לתרץ דהך מתניתין בשיטת חכמים דרבי יהודה קיימא - דהא לחכמים בסתמא לא חשיב משקה, וכל שכן דלרבי יהודה לאו משקה הוא. שהרי בהכניסן לאוכלין, דהחשיבום חכמים למשקה, מצינו דלרבי יהודה לאו משקה הוא. וכל שכן במידי דלחכמים לא הוי משקה, דאף לרבי יהודה לא הוי משקה.

[והוא הדין, דהוה מצי למירמי מ"זיתים וענבים" א"זיתים וענבים". דהא קתני בהו לעיל דמודה רבי יהודה, דאף בהכניסן לאוכלין אסורים. אלא אלימא ליה לאקשויי אתותים ורמונים. דאף דלאו בני סחיטה נינהו, קאמר בהו רבי יהודה דבסתם אסורין.

והכא קאמר, דאף זיתים וענבים בסתם לא חשיבי משקין. רש"י ^[5]].

ומשנינן: לא כן הוא פירושא דמתניתין. אלא "לרצון" דקתני בזיתים וענבים, היינו בהכניסן סתמא. דאף בהכי ניחא ליה בהו, וחשיבי משקה. ו"שלא לרצון" דקתני דלא חשיבי משקין, היינו היכא דגלי אדעתיה להדיא, דאמר "לא ניחא לי בהו". ובהכי הוה גילוי דעת טפי מזיתים וענבים שהכניסן לאוכלין, דמודה בהו רבי יהודה דחשיבי משקין. ^[6]

ואיבעית אימא: לעולם, סתמא נמי הוי כ"שלא לרצון". ושאני סלי זיתים וענבים, שהם נקובים, והמשקה היוצא מהן נופל לארץ. דכיון דהמשקין לאיבוד קיימי, אפקורי מפקר להו. הלכך, בסתמא לא ניחא ליה בהו.

והא דקאמר רבי יהודה לעיל, דבסתם תותים ורימונים נמי ניחא ליה במשקה, מיירי כשהם מונחים בתוך שאר כלים, דלא אזלי מהם המשקים לאיבוד ^[7].

והוינן במאי דקאמר שמואל לעיל, "מודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות": אשכחן בברייתא דלעיל לרבי יהודה דמודי לרבנן בזיתים וענבים. מיהו, רבנן דמודו ליה לרבי יהודה בשאר פירות, שאם הכניסן לאוכלין המשקה היוצא מהן מותר, מנלן?

הערות

^[1] כן פירש רש"י בסברת חכמים. אבל הר"ש שם תמה על דבריו, דאם כן למה איצטריך תרי קראי לדם ולחלב? תיפוק ליה משום ד"דם נעכר ונעשה חלב", והיינו הך הם. [מיהו, כבר תירצו זאת בתוספות כאן, דלא איצטריך לקרא ד"ותפתח את נאד החלב", אלא לרבי עקיבא, או לחלב בהמה לרבנן]. והרשב"א כאן הביא בשם הר"ש, דחומרא בעלמא קאמר. דלפי שאשה חמורה בכך שדמה מטמא, אין ללמוד ממנה לבהמה אף לענין חלב. אכן בר"ש שם דחה אף פירוש זה. ופירש, דאשה שאני משום שיש להשוות את כל המשקין היוצאין מן האשה. וכשם שדמה מטמא בכל גוונא, אף חלבה כן.

^[2] ולחנם נקט "חולב לרפואה". אלא הוה מצי לאוכוחי מכל חלב בהמה שהוא טמא, אף שדמה טהור. דמוכח מזה, דטעמא דטומאת החלב אינו משום "דם נעכר ונעשה חלב". תוספות. ויש ליישב, דמדם בהמה העומד לשתיה, ליכא לאוכוחי מידי. דבאמת הוא, מכשיר כמו חלב. ודוקא מדם הקזה דאינו מכשיר, מוכחינן. דהא כוותיה בחלב, דהיינו "חולב לרפואה", הרי הוא מכשיר. תוספות יום טוב, סוף מכשירין.

^[3] והשיבם שם רבי עקיבא: אם אמרתם בסלי זיתים וענבים, שתחלתן אוכל וסופן משקה, ומשום כן בעינן בהו רצון, תאמרו בחלב שתחלתו וסופו משקה, דבעי רצון?

^[4] ותימא, דלמא ברייתא דלעיל איירי דוקא ב"משך" [שהתחיל לסוחטן בערב שבת, כדפירשו התוספות לעיל, קמג ב. ויעוין שם בהערה 7]. אבל הכא איירי בלא משך. דבכהאי גוונא, בסתמא דלמא לא הוה משקה. תוספות.

^[5] ובעל המאור כתב, דמזיתים וענבים ליכא לאקשויי מידי. וכן לחכמים ליכא לאקשויי. דהא לא דמיא שבת לטומאה. דבטומאה לא סגי בכך דחשיב משקה. אלא בעינן ניחותא דבעלים. מה שאין כן בשבת, בשם משקה תליא, ולא בניחותא דבעלים. וכל דחשיב משקה גזרינן ביה, דלמא אתי לידי סחיטה. ולא פריך אלא מהא דלענין שבת חשיב סתמא כ"רצון". ומטומאה מוכח דסתמא הוא כ"שלא לרצון". ויעויין ברמב"ן שהביא גם כן כעין תירוץ זה, ודחאו. משום דהא בהא תליא. ואי חשיבי משקין בהכרח דניחא ליה בהו. ותירץ באופן אחר. דבשבת יש לומר, דאף אם לא חשיב משקה, נמי גזרינן ביה. דילמא מימליך עליה לסוחטו ואתי לידי סחיטה. אי נמי, משום נולד אסרינן להו, ולא משום חשש סחיטה. ולא פריך אלא מהא דקאמר רבי יהודה, דסתם כמפרש דמי.

^[6] רש"י. ובעל המאור פירש, דמשום דאזלי לאיבוד, לאו כמשקין חשיבי. ומעיקר הדין, אף לרצון אינן מכשירין. אלא מגזירת י"ח דבר הוא דמכשירין. דהיינו גזירת "הבוצר לגת". ולא גזרו אלא במפרש דהוי לרצונו. אבל בסתמא לא החמירו.

^[7] ולא הוזכר בדברי הפוסקים לדינא, הך מילתא דקאמר רבי יהודה, דתותים ורמונים שהכניסן לסתם אסור. וכבר עמד על זה הקרבן נתנאל. והעלה לדינא דלא כרבי יהודה, ומותר. והמשנה ברורה סימן שכ, הכריע להלכתא דאף בסתמא אסורין.

לא לרצון, שכן דם מגפתה של הבהמה טהור (אינו מכשיר לקבל טומאה). אמר להן ר' עקיבא: מחמיר אני בחלב מבדם, שהחולב לרפואה — טמא, שהחלב היוצא מחליבה זו מכשיר לקבל טומאה, ואילו המקיז דם לרפואה — אין הדם נחשב למשקה, וטהור. אמרו לו: סלי זיתים וענבים יוכיחו, שהמשקין היוצאין מהן לרצון — טמאין, ושלא לרצון — טהורים. נמצא שהכל תלוי אם המשקה יוצא לרצון, ומשקה היוצא שלא לרצון טהור.

ולענייננו מאי לאו [האם לא] "לרצון" משמעו — דניחא ליה [שנוח לו, שהוא רוצה בכך], ושלא לרצון — בסתמא [בסתם] שלא גילה דעתו, ומעתה נסיק לענין שהתחלנו בו. ומה זיתים וענבים שבני סחיטה נינהו [הם], כלומר, שהם מיועדים בעיקרם לסחיטה ולעשות משקים מהם, אם יצא מהם משקה שלא לרצון, שלא נתכוון במיוחד לכך — ולא כלום הוא ואינו מטמא, תותים ורמונים, דלאו [שלא] בני סחיטה נינהו [הם] כרגיל, לא כל שכן שאינו מכשיר לקבל טומאה?

ודוחים: לא, "לרצון" משמעו — אפילו בסתמא [בסתם], "שלא לרצון" — דגלי אדעתיה [שגילה דעתו] במפורש ואמר "לא ניחא [נוח] לי במשקה היוצא". ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי שאני [שונים] סלי זיתים וענבים, כיון שלאיבוד קיימי [הם עומדים], שהם נוטפים ויוצאים, והרי מעיקרא אפקורי מפקרי להו [מתחילה מפקיר הוא אותם], ואין להוכיח מהם, וכרגיל משקים שאינם נועדים מתחילה לאיבוד נחשבים כמשקים אפילו בסתם.

א אשכחן [מצאנו] בברייתא שהובאה מקודם ר' יהודה דמודי לרבנן [שמודה לשיטת חכמים] בזיתים ובענבים, שבין אם יצאו המשקים לרצון בין לא לרצון הריהם מכשירים לקבל טומאה, ואולם רבנן דמודו ליה [חכמים שמודים לו] לר' יהודה בשאר פירות שיש הבדל בין אם הכניסן למשקים או לאוכלים מנלן [מנין לנו]? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סוחטין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

if it was expressed unintentionally, as the blood of its wound is ritually pure, meaning that it does not render food susceptible to ritual impurity. Rabbi Akiva said to them: I am more stringent with regard to milk than with regard to blood, as if one milks an animal for medicinal purposes, the milk renders food susceptible to ritual impurity, and if one lets blood for medicinal purposes, the status of the blood is not that of a liquid and is ritually pure, in the sense that it does not render food susceptible to ritual impurity. They said to him: The case of baskets of olives and grapes will prove that there is a difference between liquids that emerge of his own volition and those that do not, as liquid that seeps from them volitionally renders food susceptible to ritual impurity. However, liquid that seeps from them unvolitionally is ritually pure, i.e., it does not render food susceptible to ritual impurity. Apparently, liquid renders food susceptible to ritual impurity only if it emerged of its own volition.

The Gemara analyzes the terms of that mishna: What, is it not true that the term volitionally is referring to a situation where one is pleased with the emergence of liquids, and the term unvolitionally is referring to an indeterminate situation, where he expressed no preference? This leads to a conclusion with regard to our original topic of discussion. Just as in the case of olives and grapes, which are primarily designated for squeezing in order to extract oil and wine respectively, if liquid leaked from them unvolitionally, in the sense that one did not intend for the liquid to emerge, it has no significance and does not render food susceptible to ritual impurity; in the case of mulberries and pomegranates, which are not typically designated for squeezing, is it not all the more so that liquid that seeps from them unvolitionally does not render food susceptible to ritual impurity?

The Gemara refutes this argument: No, the term volitionally is referring even to a situation where one’s preference is indeterminate, and the term unvolitionally is referring to a situation where one revealed his mind-set explicitly and said: I am not pleased if liquid emerges. And if you wish, say instead that baskets of olives and grapes are different; since the liquid that leaks from them stands to be lost, one renounces it from the outset. No proof can be cited from this mishna. Generally speaking, however, the legal status of liquids that are not designated to be lost from the outset is that of liquids, even if one did not express pleasure with their emergence.

We have found in the baraita cited above that Rabbi Yehuda conceded to the Rabbis with regard to olives and grapes, that liquid that seeps from them on its own on Shabbat, both volitionally and unvolitionally, is prohibited during Shabbat. From where do we conclude that the Rabbis concede to Rabbi Yehuda with regard to other fruits and distinguish between fruits designated for eating and those designated for juicing? As it was taught in a baraita: One may squeeze

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מפני שהן משקין והמשקין אין צריכין הכשר ושלא לרצון טהורין כלומר אוכלין הן. וכיון שלא הוכשרו אינן מטמאין. ובאנו להעמיד משנה זו לרצון דניחא ליה.

שלא לרצון בסתמא להודיע כי אפילו זיתים וענבים דבני סחיט' נינהו סתמא אוכל הן. וכ"ש תותים ורמונים. ואמרינן לא. פי' לרצון דמתניתין בסתמא. וכל סתם משקה הוא חשוב.

ופי' שלא לרצון דגלי אדעתא בפי' שאין רצונו להוציא מהן משקין. (איכא) [איבעיא] תימא שאני סלי זיתים וענבים כיון שהסלין לאו בני קיבול משקה הן דבר ידוע הוא שכל משקה השותת מהן לעפר והולך וזהו לאיבוד כאילו מעיקרא הפקירן וכשאינן חשובין ולפיכך הן טהורין. תוב אתינן לפרושי דרבנן מודו לי' לר' יהודה בשאר פירות מהא דתניא סוחטין בפגעים. יש מי שאומר ספיגיל ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים. ואוקימנא אפילו תימא רבנן כיון דלא בני סחיטה נינהו אפילו לכתחלה. ושל בית מנשיא היו סוחטין בחול ברמונים ועושין ממנו יין של רמונים כלומר שהרמונים בני סחיטה נינהו כזיתים וענבים ואסור לסוחטן בשבת. אמר רב נחמן הלכה כשל בית מנשיא בן מנחם. ואמרינן וכי מנשיא תנא הוא.

ואב"ע שאני סלי זתים וענבים דכיון דלאיבוד קיימי וכו'. ואי ק' הא הבוצר לגת הוכשר ואפי' בסלים שאינן מזופתין, י"ל התם בבוצר לגת בפי' גזירה משום קופות זפופו' שהרי עשוי הוא לבצור בהן דהא למשקין נינהו הא בבוצר סתם בסלין לא גזרו:

והא דאמרינן נמי השתא ומה זיתים וענבים דבני סחיטה נינהו שלא לרצון ולא כלום הוא, תותים ורמונים דלאו בני סחיטה נינהו לא כל שכן. פירש רש"י ז"ל: דהוא הדין דהוה ליה לאקשויי זיתים וענבים אזיתים וענבים, דקתני לעיל ברבי יהודה לאוכלין היוצא מהן (מותר) [אסור], אלא אלומי אלים ליה לקושיא וכו' דהכא אפילו בסתם נמי שרינן וכל שכן כשהכניסן לאוכלין, ובמאי דמפרקינן ומפרשינן לרצון בסתמא, שלא לרצון דגלי אדעתיה דאמר בפירוש לא ניחא לי, איתרצו כולהו קושיי, דטפי עדיף אומר בפירוש לא ניחא לי במשקין ממכניס לאוכלין.

אבל הרמב"ן ז"ל פירש דמדרבנן לא קשיא ליה כלל, משום דכיון דאסרי רבנן אפילו בתותים ורמונים שהכניסן לאוכלין היוצא מהם אסור, שמע מינה דלאו משום דמשקין נינהו, אלא משום דגזרינן בהו משום שמא יסחוט, אטו זיתים וענבים דהא דמו למשקין, וכן בזיתים וענבים לרבי יהודה כיון דהכניסן אפילו לאוכלין אסר, אי אפשר דמשום דחשיב להו משקין הוא, אלא משום גזירה שכיון שדרכן לסחוט אותן וממליך עליהם אסורין משום שמא ימלך עליהן לסחטן, א"נ לרבי יהודה משום נולד, דאיהו אית ליה מוקצה דנולד בכל מקום, אלא בתותים ורמונים דשרי רבי יהודה לאוכלין ואסר למשקין ולסתם שמע מינה דמשקין נינהו בסתמא דסתם כמפרש למשקין דמי, ומשום הכי קא מקשה מק"ו דתותים ורמונים ומדרבי יהודה ולא מזיתים וענבים ומדרבנן. וא"ת לימא ליה מתניתין רבנן היא ולא תיקשי. לא קשיא דהא עדיף תירוציה טפי, ועוד דלגבי משקין ולא משקין לא פליגי, ומדרבי יהודה נשמע לרבנן דסתם משקין הוו, עד כאן. והוא הנכון שבשמועה זו.

חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון. פירוש: כדמפרש ואזיל דדם מגפתה טמא.

וחלב הבהמה מטמא לרצון ואינו מטמא שלא לרצון. כתבו בתוספות דצריך עיון מאי שנא חלב בהמה דבעי תחלתו לרצון, וכן בסלי זיתים וענבים כדאיתא בסמוך, ומאי שנא מים דלא בעינן תחלת נביעתן לרצון, דמי גשמים לא בעינן רצון אלא בשעת (נביעתן ו)ירידתן על הפירות. ותירצו דהתם במסכת מכשירין (פרק ח', משנה ח') משמע דאף במי גשמים בעינן תחלת נביעתן לרצון. והכי תנינן לה בפרק בתרא דמסכת מכשירין בהא פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן: אמר להם לא אם אמרתם בסלי זיתים וענבים שתחלתן אוכל וסופן משקה תאמרו בחלב שתחלתו וסופו משקה, אמר ר"ש עד כאן היתה תשובה, מכאן ואילך היינו משיבין לפניו, מי גשמים יוכיחו שתחלתן וסופן משקה ואינן מטמאין אלא לרצון, אמר לנו לא אם אמרתם במי גשמים שהרי אין רובן לאדם אלא לארצות ולאילנות, ורוב החלב לאדם. ומשמע מהכא דלרבנן כל המשקין אינן מטמאין אלא כשהיה תחלתן לרצון חוץ מחלב האשה בלבד, וטעמא משום דדם מגפתה טמא.

שכן דם מגפתה טמא. פירש רש"י ז"ל: וחלבה כדם מגפתה דדם נעכר ונעשה חלב, ודם מגפתה סתמא שלא לרצון והוא יטמא. והקשה עליו ר"ש ז"ל בפי' המשנה אשר לו במסכת מכשירין (פ"ו, מ"ח) דאם כן למה צריך תרי קראי במסכת נדה בפרק דם הנדה (נדה נה, ב) לדם וחלב ואפילו יהיו אותן קראי אסמכתא בעלמא. ועוד מה משיב רבי עקיבא מחמיר אני בחלב, שהרי דם וחלב חדא מלתא נינהו. ועוד בפרק כל היד (נדה יט, ב) אמרינן אין דם ירוק מכשיר לרבנן, ואמאי מי גרע מחלב. ועוד למה לי קרא בתוספתא דשבת (פ"ט, הי"ד) לדם הדוה שמכשיר מדכתיב (ויקרא יב, ז) מקור דמיה וכתיב (זכריה יג, א) יהי' מקור נפתח לבית וגו'. ולפיכך הוא ז"ל פירש דמשום שיש חומרא באשה קאמר, שאפילו דם מגפתה טמא, ובשלא הקיז לשתיה קאמר דאי איתקז לשתיה אפילו בבהמה נמי מכשיר וכדתנן התם במכשירין, וטעמא משום דאחשביה.

שאני סלי זיתים וענבים דכיון דלאיבוד קיימי מעיקרא אפקורי מפקר להו. ואם תאמר והא הבוצר לגת הוכשר ואפילו בקופות שאינן מזופפות (לעיל שבת טז, א). ויש לומר דהתם משום גזירת בוצר בקופות מזופפות הוא, ובמפרש לבצור גזרו ולא בסתם.

החולב לרפואה טמא אבל המקיז דם לרפואה טהור וזו ראיה לאומרים שדם מגפה טהור באדם שהרי דם הקזה כדם מגפה הוא ומ"מ יש לישבה לשיטה האחרת שאין להקזת דם רפואה שם משקה אבל אם הוציאה לשתיה כגון להשקותה לאיזו בריה או לאיזו צורך טמא ומכשיר:

סלי זיתים וענבים שהמשקים מנטפים מהם אינן משקה כלל לא ליטמא ולא להכשיר אחר שהולכין לאבוד אא"כ נתכוון להוציא משקה דרך שם אבל בשאר כלים סתמן משקה:

סוחטין בפגיעין ובפרישין ובעוזרדין פי' כיון שאין דרך העולם לסוחטן אע"פ שהוא מתכוין להוציא מימיהן מותר כי היכי דאשכחן במוצץ מציצות ובבורר יד על יד שאע"פ שהמוצץ הוא תולדה דדש והבורר היא מלאכה ע"י שינוי הותרו והה"נ הסחיטה אע"פ שהיא תולדה דמפרק ע"י שינוי הותר' וכיון שאין דרך בני העולם לסוחטן אין לך שינוי גדול מזה:

בד"ה תותים כו' מאי קשה כו' הנ"מ במשך דוקא והכא בלא משך כו' עכ"ל יש להקשות דאימא דלשמואל פריך שפיר דלא מפליג בין משך ובין לא משך כמ"ש התוס' לעיל וי"ל דמה שכתבו התוס' לעיל דלשמואל איירי אפי' בלא משך היינו דלא צריכין אנו לחלק לדשמואל לעיל בין משך ובין לא משך כמו לר"י ולרב וסמכו אדברי המקשה דהכא דמוכח דאיירי שמואל אפי' בלא משך דאל"כ מאי קא מקשה הכא אבל הכא הכי קשיא להו לתוס' דקושטא הוא מנליה למקשה דאיירי שמואל אפי' בלא משך אימא דשמואל נמי מפליג בין משך ובין לא משך כדמפליג ר"י ורב ולא תקשי ליה מידי וצ"ע ודו"ק:

בד"ה לא לרצון כו' ואת"ל דאינו מזכיר מעיין אלא כלומר כמשקה חשיב כו' עכ"ל ולפום סברא דהשתא לא יסבור רבא כסברת המקשה דמפליג וסבר אע"ג דחלב אשה משקה הוא בפי תינוק שזהו מאכלו חשיב כאוכל אלא דסבר הכא דאין חילוק דבפי תינוק נמי משקה הוא ואהא קשיא להו דמדקתני לרצון מטמא נמי ה"מ לאוכוחי דמשקה הוא אבל אי מעיין ממש קאמר ניחא דמדקתני לרצון מטמא ליכא לאוכוחי דמעיין הוא אלא משקה הוא אבל מדתני שלא לרצון מטמא דהיינו דלא ניחא ליה דלא הוה משקה וע"כ דאינו מטמא אלא משום מעיין ממש אך קשה דבפשיטות ה"מ לדחויי דע"כ מעיין ממש קאמר דאל"כ מאי קא מקשה ליה מההיא דט' משקין בזב כו' דאי רבא לא קאמר דהוה מעיין ממש אלא כמשקה הוא שפיר קתני התם דלית ביה טומאה חמורה וי"ל דהכי קאמרי דאת"ל דלאו מעיין ממש קאמר אלא כמשקה מנליה למקשה להקשות מההיא דט' משקין כו' ואהא תירצו דשפיר פריך ליה דע"כ מעיין ממש קאמר דאי כמשקה קאמר מדקתני לרצון ה"מ למפרך כו' ודו"ק:

בא"ד וההיא דנטף חלב מדדיה ונפל לתוך התנור כאומר לא ניחא כו' כיון שהלך לאיבוד כו' עכ"ל ולא הוה תורת משקה מעולם על הך טיפה דנפל מדדיה כיון דלאיבוד הלכה והתנור טמא מטיפה המלוכלכת ע"פ הדד כמ"ש התוס' לעיל אע"ג דבנופלת לתוך התנור נמי הולכת לאיבוד מ"מ כיון דכבר משקה היה ע"פ הדד לא בטיל מינה תורת משקה בנפילתה וק"ל:

רש"י בד"ה ואב"א כו' דדוקא נקט סלין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לא לרצון כו' וא"צ הכשר משמע ליה דמה שהוא כו' כמו שאם היה מעיין וא"צ הכשר כו' אלא אמר רבא כו' כצ"ל:

בא"ד אתי שפיר דהכא אמר לא ניחא כו'. נ"ב פי' לא ס"ל שלא לרצון הוא פי' לא ניחא ליה אלא סתמא כמו שפי' לקמן במסקנא אי הכי מאי שלא לרצון כו':

בא"ד ותימה הוא לומר דמה שהוא חוזר כו'. נ"ב פי' אלא הכל תלוי במעגל ויוצא ומסיק ומ"מ כן הוא שתלוי ג"כ בחוזר ונבלע כו':

בא"ד מהכא דאינו חוזר כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה מחמיר. עמש"כ בשלהי מכשירין בס"ד ותעמוד על כוונתם בד"ז:

תד"ה לא. אבל לר"נ ארב"א א"ש דהיכא דאמר לנ"ל כו' כצ"ל:

גמ' ואבע"א שאני סלי זיתים וכו'. הנה לפירש"י שכתב בד"ה שלא לרצון וכו' והה"ד דמצי למירמי זיתים וענבים אזיתים וענבים דקתני לעיל דמודה בהן ר"י דאף לאוכלין אסור וכו' הרי דמדמה שבת להכשר ובמה דקמשני לרצון דלא ניחא ליה נזהר רש"י וכתב דזה גרע טפי מהכניסן לאוכלין] א"כ קשה מה דמשני ואב"א שאני סלי זיתים וכו' קשה דאכתי נרמי סלי זיתים וענבים אסלי זיתים וענבים דלעיל אמר רב יהודה אמר שמואל מודה ר"י בסלי זיתים וכו' הרי דאפי' בסלים והכניסן לאוכלין אוסר ר"י וכאן אומר דבסלים אפי' סתמא לא הוכשר. ואמנם הרז"ה והרמב"ן כתבו דליכא למירמי כלל הכשר על איסור שבת ועיקר הקושיא מדהתיר ר"י לאוכלין ואסר לסתם ולמשקין מכלל דמסתמא למשקין קיימי ולשיטתם ניחא דמשני שאני סלי זיתים וכו' ואף דלפי הגירסא בחולין מודה ר"י בסלי זיתים היינו לענין איסור שבת, וגזר בזיתים וענבים גזירה אטו הכניסן למשקין או דבשבת לא איכפת בלא ניחא לכל מר כדאית ליה ועיקר התירוץ דבסלים אין, סתמא למשקין. אבל לשיטת רש"י קשה. וצריך לומר דלרש"י באמת הגירסא אינה כמו בחולין רק כמו שהוא במכילתין מודה ר"י בזיתים ובענבים ולא גרסינן בסלי. דבסלים פליג לפי מה שכתבתי לעיל במתני' להוכיח דת"ק אוסר בסלים. והך משנה דסלי זיתים יוכיחו ר' יהודה היא. [ועיי' לעיל בדברי התוס' ד"ה שמשך וכו']:

שדם מגפתה. של אשה אם נגף רגלה או ידה וכל חבורה שיצא ממנה דם כדאמר בפרק דם הנדה (נדה דף כה:) דם חללים דהיינו דם הרוג קרוי משקה שנאמר ודם חללים ישתה ודם מגפתו מפרש התם דדם חללים הוי דמה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא וחלב כדם מגפתו דדם נעכר. ונעשה חלב ודם מגפתה סתמיה שלא לרצון הוא וטמא: יטמא חלב הבהמה שלא לרצון. בתמיה שהרי דם מגפתה טהור דבהמה לאו בכלל חלל הוא ומיהו דם שחיטה מכשר משום דאיתקש למים דכתיב (דברים יב) על הארץ תשפכנו כמים: מחמיר אני בחלב. לטמאו אף שלא לרצון מבדם: שהחולב. לרפואת הבהמה שלא יזיקנה חלבה טמא דהא לרצון הוא והמקיז דם לבהמתו לרפואה טהור דדם מגפתה היא והואיל והחולב לרפואה טמא אף הנוטף שלא לרצון טמא: אמרו לו. אינו דומה שלא לרצון ליוצא לרצון שהרי סלי זיתים וענבים יוכיחו שהמשקה כו': שלא לרצון בסתמא. וקתני טהורין דלא חשיב משקה אי רבי יהודה קאמר לה קשיא ואי רבנן קאמרי כל שכן טהורין לרבי יהודה דהא מידי דלרבנן משקה הוא לרבי יהודה לאו משקה הוא וכ''ש מידי דלרבנן לאו משקה והשתא ומה זיתים וענבים כו' והוא הדין מצי למירמי נמי זיתים וענבים אזיתים וענבים דקתני לעיל דמודה בהו רבי יהודה דאף לאוכלין היוצא מהן אסור אלא הא אלימא ליה לאקשויי דתותים ורמונים דלאו בני סחיטה נינהו קתני לעיל דסתם אסור והכא קתני דאפי' זיתים וענבים סתמא לאו למשקה: דגלי דעתיה. בהדיא ואמר לא ניחא לי והוי גילוי דעתא טפי מהכניסו לאוכלין: ואיבעית אימא שאני סלי זיתים וענבים וכו'. ודווקא נקט סלין שהמשקה הנוטף מהן נופל לארץ והולך לאיבוד הלכך סתמא לא ניחא ליה: אפקורי מפקיר. לההוא משקה אבל שאר כלים אפילו תותים ורמונים אימא לך סתמא למשקה:

מחמיר אני בחלב מבדם שהחולב לרפואה טמא והמקיז לרפואה טהור. א''כ מאי דמטמינן חלב האשה לא מחמת דם הוא דדם נעכר ונעשה חלב דא''כ חולב לרפואה טהור כמו דם אלא ודאי משום דכתיב ותפתח את נאד החלב ואומר רבי דבחנם נקט חולב לרפואה דהכי נמי הו''מ להשיב לרבנן מחלב בהמה גופה שדמה טהור וחלבה טמא א''כ החלב אינו טמא מחמת דם אלא משום דכתיב ותפתח את נאד החלב וא''כ שלא לרצון נמי מהאי טעמא יהא טמא. מ''ר: סלי זיתים וענבים יוכיחו שמשקה היוצא מהן לרצון טמא שלא לרצון טהור. בשילהי מסכת מכשירין מסיים לא אם אמרת בסלי זיתים וענבים שהרי תחילתו אוכל וסופו משקה תאמרו בחלב שתחילתו וסופו משקה: מאי לאו לרצון דניחא ליה ושלא לרצון בסתמא. ולרצון ושלא לרצון דגבי חלב אשה ליכא למימר דמיירי בשלא לרצון בסתמא ודווקא בסתמא אבל אמר לא ניחא לי אינו מטמא דהא לפי מה שפירשתי הטעם משום דם מגפתה אפי' אמר לא ניחא לי נמי מטמא אלא משמע דשלא לרצון דקתני בכולהו באשה ובהמה וזיתים וענבים מיירי בכל ענין בין מסתמא בין אמר לא ניחא לי: תותים ורימונים דלאו בני סחיטה נינהו. תימה לי מאי קשה דילמא הא דתניא לעיל גבי תותים ורמונים למשקין ולסתם היוצא מהן אסור הנ''מ במשך דוקא והכא בלא משך איירי הלכך שלא לרצון דהיינו בסתמא לא חשיב משקה: לא לרצון בסתמא ושלא לרצון דגלי דעתיה דאמר לא ניחא לי. דתניא התם בכריתות פרק אמרו לו (דף יג.) התירו לו למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור ופריך בנה אמאי טהור כיון דינק חלב איטמי ליה מחלב וכי תימא לא איתכשר איתכשר בטיפה המלוכלכת ע''פ הדד ואע''ג דחלב אשה משקה הוא ואין צריך הכשר [משמע ליה] דמה שהוא בפי התינוק שהתינוק יונק חשיב כאוכל וצריך הכשר לפי שזהו מאכלו של תינוק וקאמר דאיתכשר בטיפה המלוכלכת בפי הדד דהוי משקה כסתם חלב דלאו לאוכל בעי ליה ומשני רב נחמן אמר רבה בר אבוה בתקיפה אחת שלא הניח טיפה המלוכלכת ע''פ הדד אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דקא חזינן ליה לפומיה דינוקא דמלא חלבא ועוד מקום חלב מעין הוא דהא תנן חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון מאי היא דלא ניחא ליה וקתני מטמא פי' אלמא חשיבא כמעין מדמטמא שלא לרצון וכיון דחשוב כמעין גם בפי התינוק נמי יהא חשוב כמשקה כמו שאם היה מעין ואין צריך הכשר כך צריך לפרש דאת''ל דאינו מזכיר מעין אלא כלומר דכמשקה חשיב א''כ מאי צריך למימר שלא לרצון מאי היא כו' דמדקתני לרצון מטמא הו''מ למיפרך אלמא לרצון חשיב כי משקה ואשה דמניקה את בנה לרצון הוא אלא אמר רבא כו' עד ולרבא מקום חלב מעין הוא ולא צריך הכשר והתנן האשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר התנור התנור טמא וקשיא לן במאי איתכשר ואמר ר' יוחנן בטיפה המלוכלכת ע''פ הדד והשתא קשה לר''י מאי קאמר במאי איתכשר דמדבעי הכשר אלמא אוכל חשיב ליה וא''כ איך יטמא אוכל את התנור והא אין אוכל מטמא כלי ואומר ר''י דה''פ וקשיא לן במאי איתכשר כלומר לא מבעיא שאין התנור טמא אלא חלב הנוטף מדדיה גופה אמאי יהא טמא הא לא איתכשר ומשני בטיפה המלוכלכת ע''פ הדד ואותה טיפה עצמה המלוכלכת ע''פ הדד תטמא התנור שהיא חשובה משקה ומשקה מטמא כלי כדאמרינן בפ' קמא דמכילתין (דף יג:) והשתא פריך שפיר לרבא דאמר דאפילו אמר לא ניחא לי מטמא חלב האשה דחשיב משקה והכא חשיב ליה אוכל אבל לר''נ אמר רבה בר אבוה אתי שפיר דהכא דאמר לא ניחא לי ודאי חשיב ליה אוכל ונטף חלב מדדיה חשיב לא ניחא ליה כיון שהוא נופל לאויר תנור ואזיל לאיבוד דודאי לא ניחא ליה ועוד פריך התם לרבא מדתניא ט' משקין בזב הזיעה וליחה סרוחה והריעי טהורים מכלום דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמא טומאת משקין ברביעית רוקו וזובו ומימי רגליו מטמא טומאה חמורה בכל שהוא ואי אמרת מקום חלב מעין הוא חלב באשה נמי יטמא טומאה חמורה בכל שהוא כזובו ורוקו וקשה לרבי מאי קפריך לעולם מעין הוא ואפ''ה לא יטמא טומאה חמורה משום דבעינן דומיא דרוק כדאיתא בנדה (ד' נו.) מה רוק שמתגלגל ויוצא וחוזר ונבלע אף כל שמתגלגל ויוצא וחוזר ונבלע יצא חלב שבאשה שמתגלגל ויוצא ואינו חוזר ונבלע ותימה הוא לומר דמה שהוא חוזר ונבלע גרם לו ליחשב כמעין ומכל מקום ודאי כן הוא וצריך לומר דמה שהיה חושבו רבא כמעין להיות חשיב משקה בפי התינוק היינו משום דסלקא דעתיה שחוזר ונבלע ומייתי ראיה מן המשנה דחוזר ונבלע הוא מדקתני מטמא שלא לרצון דהיינו אמר לא ניחא לי א''כ חוזר ונבלע הוא דאי לאו הכי אם אמר לא ניחא ליה לא יהיה מטמא והשתא פריך ליה מהכא דאינו חוזר ונבלע אלמא מקום חלב האשה לאו מעין הוא ופריך אי הכי קשה הא דקתני מטמא שלא לרצון ומשני מי סברת שלא לרצון דלא ניחא ליה לא שלא לרצון בסתמא דדעתיה דתינוק קרובה גבי חלב אבל אמר לא ניחא ליה טהור וההיא דנטף חלב מדדיה ונפל לתוך התנור כאומר לא ניחא ליה חשיב דודאי לא ניחא ליה כיון שהלך לאיבוד והא דקאמר שלא לרצון בסתמא היינו כשנופל בקערה שאינו הולך לאיבוד דמהני טעמא דדעתיה דתינוק קרובה גבי חלב לאחשוביה אז כמשקה ובפי התינוק לעולם כאוכל חשיב והשתא קשה לר''י חדא דבשמעתא מסקינן איפכא לרצון בסתמא ושלא לרצון דאמר לא ניחא ליה ודומיא דהך דזיתים וענבים הוי ההוא דחלב האשה דאי לאו הכי לא שייך למימר יוכיחו וכ''ת ס''ל כאיבעית אימא דאמר שאני סלי זיתים וענבים כיון דלאיבוד קיימא אפקורי מפקר להו אכתי קשה דדומיא דהכי אית לן למימר בחלב האשה דאזיל לאיבוד וא''כ היינו באומר לא ניחא ליה והתם מטמא דוקא סתמא אבל לא ניחא ליה טהור ועוד קשה לרבי מאי קאמר התם אלא קשה הא מתני' וקאמר נמי מי סברת שלא לרצון לא ניחא ליה וקאמר דלא ניחא טהור ואמאי והא טעמא שלא לרצון טמא היינו משום דחשיב דם מגפתו דדם נעכר ונעשה חלב כדפי' לעיל וא''כ גם אמר לא ניחא ליה נמי יהא טמא. מ''ר:

דף קמד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד