שבת קמה ע"ב

דף קמה - ב

ואין עד מפי עד כשר,  אלא לעדות אשה בלבד. להעיד לאשה שמת בעלה, ולהתירה לינשא. דאקילו בה רבנן משום עיגונא ^[1].

ואף שמן התורה אין עד אחד נאמן כלל, דהא קיימא לן "אין דבר שבערוה פחות משנים", ומדאורייתא, עדיין באיסור אשת איש קיימא, ואיך התירו רבנן איסור דאורייתא? - אלא קיימא לן, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ומעיקרא הסכימה דעתו, שאם בעתיד לא יחפצו חכמים בקידושין אלו, מעיקרא לא יחולו קידושיו. ובכי האי גוונא דהעיד עד מפי עד על מיתתו, הפקיעו רבנן לקידושין מיניה. וממילא הרי הם נעקרים למפרע מן התורה ^[2].

איבעיא להו: עד מפי עד לעדות בכור, מהו? שהבכור יש בו קדושת מזבח, ואסור לשוחטו ולאוכלו בגבולין עד שיפול בו מום מאליו. אבל אם הטיל בו הכהן מום בידים, הרי הוא אסור משום קנס. משום דקא עבר על איסור "מטיל מום בקדשים".

ואם נתן הישראל את הבכור לכהן כשהוא תמים, ואחר כך נמצא בו מום, אין הכהן נאמן לומר שנפל בו המום מאליו. משום שנחשדו הכהנים להטיל מום בבכורות, כדי לא יצטרכו להקריבם בעזרה. אלא בעינן עדות אחרים על כך. ומיהו, סגי בעדות של עד אחד בכך, ואף עדות פסולים כשרה בזה.

וקא מיבעיא לן, אי אף עד מפי עד כשר להעיד על כך.

ופשטינן: רב אמי אסיר לאותו בכור שהעיד עד מפי עד על מומו, ולא האמין לעדות זו.

ורב אסי שרי לאותו בכור. והאמין לעד מפי עד, שנפל המום מאליו.

אמר ליה רב אמי לרב אסי: והא תנא דבי מנשיא: אין עד מפי עד כשר, אלא לעדות אשה בלבד. משמע, דדוקא בזה הוא כשר, ולא בעדות בכור.

ומשני ליה: אימא, הכי קאמר תנא דבי מנשיא: אין עד מפי עד כשר, אלא לעדות שהאשה כשרה לה בלבד. ואף עדות בכור, היא עדות שהאשה כשרה להעיד בה.

רב יימר אכשר עד מפי עד לעדות בכור.

קרי עליה מרימר: "יימר שרי בוכרא". שכינהו "יימר מתיר הבכורות". ולשון גנאי הוא.

ומסקינן: והלכתא, עד מפי עד כשר לעדות בכור.

שנינו במתניתין: חלות דבש שריסקן מערב שבת, ויצאו מעצמן בשבת - אסורין. ורבי אליעזר מתיר.

כי אתא רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה. דתניא: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, ויצאו מהם המשקין מעצמן בשבת, אסורין משקין אלו לאותו שבת. ואף דתו אין דרכן בסחיטה, וליכא למיחש בהו לשמא יסחוט, גזרו במרוסקין אטו שאינן מרוסקין.

ורבי אליעזר ורבי שמעון מתירין. דלית להו הך גזירה.

אמר רב יוסף: וכי גברא יתירא אתא רב הושעיא לאשמועינן? והלא פלוגתא זה כבר נשנתה במתניתין לגבי חלות דבש. ולא הוסיפה בזה הברייתא כי אם דאף רבי שמעון סבירא ליה כרבי אליעזר.

אמר ליה אביי: טובא קא משמע לן רב הושעיא מהך ברייתא. דאי ממתניתין, הוה אמינא, דוקא התם בחלות דבש מתיר רבי אליעזר. משום דמעיקרא בעוד הדבש בתוך החלות, הוה הדבש אוכלא. ולבסוף לאחר יציאתו, נמי אוכלא הוא. והפרדת אוכל מאוכל אינה חשובה "מפרק", כמבואר לעיל ^[3]. אבל הכא, בזיתים וענבים, דמעיקרא בעוד המים בתוך הפרי, הוו אוכלא. ולבסוף לאחר יציאתן, נעשים משקה, אימא לא פליג רבי אליעזר דאיכא בסחיטתן משום "מפרק", ואף במרוסקים כבר. קא משמע לן, דכל שהם מרוסקים מערב שבת, תו ליכא בסחיטתן משום "מפרק". ולית לן למיגזר מידי היכי דיצאו מאליהם.

מתניתין:

כל דבר שבא בחמין וכבר נתבשל מערב שבת, שורין אותו בחמין בשבת. ולית בזה משום "מבשל", שהרי אין בישול אחר בישול. ואין עושין כן אלא כדי שיהיה התבשיל נימוח.

וכל שלא בא בחמין מערב שבת, כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי על ידי הדחק, אין שורים אותו בחמין בשבת. שהרי כלי ראשון הוא מבשל. אבל מדיחין אותו בחמין בשבת. דעירוי מכלי ראשון הוא, ולא חשיב בישול בהכי ^[4].

חוץ מן המליח הישן, [ודגים מלוחים קטנים], וקולייס האיספנין [דג שמחמת מליחותו אין אוכלים אותו אלא על ידי הדחה בחמין]. שאת כל אלו אסור אפילו להדיח בחמין בשבת. משום שהדחתן, זו היא גמר מלאכתן. שמאחר ואי אפשר לאוכלם בלא הדחה, זהו בישולם ^[5].

גמרא:

שנינו במתניתין: דבר שבא בחמין מערב שבת, שורין אותו בחמין בשבת.

והוינן בה: כגון מאי?

אמר רב ספרא: כגון תרנגולתא דרבי אבא. שהיה נוהג לשרות את התרנגולת לאחר בישולה ימים רבים, בכדי שתמחה מאליה, ואוכלה לרפואה.

ואמר רב ספרא: זימנא חדא איקלעית להתם [למקומו של רבי אבא], ואוכלן מיניה [אכלתי מתרנגולת זו]. ואי לא רבי אבא דאשקיין [השקני] חמרא בר תלתא טרפי [יין בן שלש שנים], איתנסי [הייתי נאנס להקיא מחמת מיאוס].

רבי יוחנן הוה רייק [יורק] בהזכרו מכותחי דבבלאי. לפי שהיה מאוס בעיניו.

אמר רב יוסף: כשם שבני ארץ ישראל מואסים במאכלינו, כן לירוק אנן מתרנגולתא דרבי אבא [שאוכלים בני ארץ ישראל], מחמת מאיסותה בעינינו. שקשה היה בעיניו, על שבני ארץ ישראל מואסים כל כך במאכלי בני בבל.

ועוד, הא אמר רב גזא: זימנא חדא איקלעית להתם [לארץ ישראל], ועבדית כותח דבבלאי. ושאילי מיניה [בקשו ממנו] כל בריחי מערבא [חולי ארץ ישראל]. הרי דאף הם צריכים לו, ואין להם למאוס בו.

שנינו במתניתין: כל שלא בא בחמין מערב שבת, מדיחין אותו בחמין בשבת. חוץ מן המליח הישן וכו'.

והוינן בה: ואם הדיח אותן בשבת, מאי דינו?

אמר רב יוסף: אם הדיח חייב חטאת. משום שזהו בישולו.

אמר מר בריה דרבינא: אף אנן נמי תנינא כן. דהתנן: חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין. שהדחתן זו היא גמר מלאכתן.

שמע מינה, חיוב שבת גמור הוא.

יתיב רב חייא בר אבא ורבי אסי קמיה דרבי יוחנן. ויתיב רבי יוחנן וקא מנמנם. אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי: מפני מה עופות שבבבל שמנים?

אמר ליה רבי אסי: כלך למדבר עזה, ואראך עופות שמנים מהן. שמדבר עזה הוא מארץ ישראל, ואף בו העופות שמנים.

ועוד שאלו: מפני מה במועדים, אנשים שבבבל יותר שמחים מאנשי ארץ ישראל?

אמר ליה: מפני שבני בבל הן עניים. וכל השנה אין להם שמחה במאכל ובמשתה, ולא מרגוע ממלאכה. לפיכך, כל שמחתם היא במועדים.

ועוד שאלו: מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין במלבושים נאים?

אמר ליה: מפני שבני בבל אינן בני תורה. הלכך לא יכבדום מחמת תורתם. כי אם על ידי שילבשו מלבושים חשובים. אבל בני ארץ ישראל שהם בני תורה, הריהם מכובדים בלאו הכי.

ועוד שאלו: מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים?

אמר ליה: מפני שהם אוכלין שקצים ורמשים.

תוך כדי כך, איתער וגער בהו רבי יוחנן. אמר להו: דרדקי. בחורים אתם, ועדיין לא הגעתם לסברה. ואין לכם לומר דבר מדעתכם. וכי לא כך אמרתי לכם: "אמור לחכמה אחותי את" - אם ברור לך הדבר כשם שברור לך באחותך שהיא אסורה לך, אומרהו. ואם לאו, לא תאמרהו.

אמרו ליה: ולימא לן מר תשובה על שאלותינו.

אמר להם: על איזה מהן?

אמרו לו: מפני מה עופות שבבבל שמנים?

אמר להם: מפני שעופות בבל מעולם לא גלו. שנאמר "שאנן מואב מנעוריו, ושקט הוא אל שמריו, ובגולה לא הלך". אבל עופות של ארץ ישראל גלו.

והוינן בה: ועופות דהכא [דארץ ישראל], מנלן דגלו?

ומשנינן: דתניא: רבי יהודה אומר: נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה. שנאמר "על ההרים אשא בכי ונהי, ועל נאות מדבר קינה, כי נצתו מבלי איש עובר, ולא שמעו קול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו". ובהמה בגימטריא חמשין ותרתין הוו.

ואותן נ"ב שנה, אלו השנים שבין גלות צדקיה מלך יהודה עד שנפקדו בימי כורש. שהרי גמר בנין בית שני, היה לסוף ע' שנה לגלותם. ועלייתם לארץ ישראל היתה י"ח שנים קודם לגמר הבנין.

הרי דכתיב להדיא בקרא, דאף העופות גלו מיהודה.

אמר רב יעקב אמר רבי יוחנן: ואחר שגלו, כולן [כל בעלי החיים] חזרו לארץ ישראל. דהא "עד בהמה" כתיב. כלומר, עד נ"ב שנה גלו, ולא יותר. חוץ מקולייס האיספנין שלא שב.

דהא אמר רב: הני מדרי [מדרונות] דבבל, מהדרי מיא לעין עיטם, שהוא מקום גבוה שבארץ ישראל. שיש תחת קרקע של נהר הפרת סילונות וסולמות, שדרכם חוזרים המים ועולים לארץ ישראל. והדגים חזרו מגלותם דרך אותם סולמות. והאי "קולייס האיספנין", כיון דלא שריר שדריה [אין שדרתו קשה] לא מצי סליק לארץ ישראל דרך שם.

ועוד שאלוהו: מפני מה מועדים שבבבל שמחים יותר מאשר בארץ ישראל?

והשיבם: מפני שבני בבל לא היו באותה קללה שנתקללה בה ארץ ישראל. דכתיב "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה".

וכן כתיב "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח" ^[6]. ודוקא ארץ ישראל נתקללה בכך, ולא בבל. ומשום כן שמחים הם במועדים.

והוינן: מאי "היו עלי לטורח"?

אמר רב אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לישראל בכך שהם חוטאין לפני, אלא שהם גם מטריחין אותי לידע, איזו גזירה קשה אביא עליהן.

אמר רבי יצחק: אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בו בולשת [חיל המלכות] לציפורי.

ואמר רבי חנינא: אין לך רגל ורגל שלא בא בו לטבריה, אגמון וקמטון ובעל זמורה [כינוי לאנשי השלטון], לבוזזם ולהטיל עליהם עול. ולא באו דוקא בשביל להשביתם משמחת המועד, אלא שהקללה גרמה לכך שיבואו דוקא בזמן הרגל.

ועוד שאלוהו: מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין?

אמר להם: לפי שאינן במקומן. שהרי גלו לשם מארץ ישראל. וכל הגולה למקום זר, מקשט עצמו במלבושים כדי שיהיה חשוב.

והיינו דאמרי אינשי: במתא [בעירי] חשוב אני מפני שמאי [שמי] בלבד. ואיני צריך להתכבד במלבושים. אבל בלא מתא [כשאיני בעירי] כבודי תלוי בתותבאי [בשמלתי].

כתיב "הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל".

תני רב יוסף: אלו תלמידי חכמים שבבל, שעושין ציצין ופרחים לתורה. והכי קאמר קרא: אותם מבית יעקב שיבואו לבבל, ישרישו ויעשו ציצים ופרחים לתורה.

ומסייע ליה לרבי יוחנן, דטעמא דהם "מצוינין", אינו מפני שאינם בני תורה, כדאמר רבי אסי. דהא אדרבה, מהאי קרא משמע, שהם גדולים בתורה.

ועוד שאלוהו: מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין?

אמר להם: מפני שלא עמדו על הר סיני.

ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד כשאמר כי מת בעלה התירוה בית דין לינשא ואע"פ שהמועט העתיק דבר זה מזולתו וכמו שביארו דבר זה בפרק אשה שהלך בעלה וצרתה (דף קכב) והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד וכו':
עד מפי עד בבכור מהו. עיקר דיליה במסכת בכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לה) דתניא ר' יהושע בן קפוסאי אומר בכור בי כהן צריך ב' מן השוק להעיד עליו רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו בנו ובתו ואמרו הלכתא כרבן שמעון ודוקא בנו ובתו אבל אשתו לא מאי טעמא אשתו כגופו דמיא ועוד אמרו איבעיא להו עד מפי עד מהו לעדות בכור אמר ליה תני אלא לעדות אשה כשירה לו וכבר נתברר לנו שבתו כשירה והואיל ואשה כשירה לעדות בכור עד מפי עד נמי כשר לעדות בכור וכן פסקה ההלכה וזה שאמרו בבכור בהמה אבל בבכור אדם לא. גרסינן בפרק י' יוחסין (קידושין דף עד) ג' נאמנין על הבכור חיה ואמו ואביו חיה לאלתר אמו כל ז' אביו לעולם:
כגון תרנגלתיה דר' אבא. כך פירשה אדוננו האיי גאון ז"ל תרנגולת שמבשלין אותה ומוציאין אותה מהמרק וממלאין אותה בתבלין וכשרוצה לאכול ממנה שורין אותה במים חמים ואוכלים אותה כאילו היא חמה:

סליק פרק חבית.

והא דתניא סוחטין בפגעים ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים דשל בית מנשיא בן מנחם היו סוחטין ברמונים אמר רב נחמן הלכה כשל בית מנשיא בן מנחם וסלקא שמעתא דאסור לסחוט ברמונים בשבת והא דתני אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד. אוקימנא לעדות שהאשה כשרה לה והלכתא עד מפי עד כשר לבכור. פי' עד מפי עד נאמן להעיד על בכור בהמה טהורה שזה המום שיש בו אפי' שראוי לבוא בידי אדם הוא לא נפל בו מידי אדם ובזו העדות החכם מתירו להאכל במומו וכ"ש בעדות גדולה מזו. ומפורש כך בבכורות פ' כל פסולי המוקדשי'. וסלקא שמעתא התם דהלכתא כרשב"ג דאמר אפילו בנו ובתו נאמנים ויש מי שאומר כי עד מפי עד נאמן בבכור אדם וטעות הוא בידו:

חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ור' אלעזר מתיר. כי אתא רב הושעיא מנהרדעא אתא ואייתי מתניתא בידיה זיתים וענבים שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורים. ור' אלעזר ור"ש מתירין. והא מתניתא מסייעא נמי לר' יוחנן:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת וכו'. ומיבעיא לן כגון מאי.

ואמר רב ספרא כגון תרנגולתא דר' אסא שהיתה מלוחה ביותר וכשמבקשין לאוכלה שורין אותה במים חמין. אמר רב ספרא כגון זו התרנגולת אם הובאה בחמין מלפני השבת מותר לשרותה בחמין בשבת ולאוכלה.

עד מפי עד כשר לעדות בכור ר"ל לעדות בכור בהמה שהוא ביד כהן להעיד עליו שנפל בו מום מאליו ולא בגרמתו ומפני שנחשדו הכהנים על הבכור להטיל בו מום הוצרכו בו לעדות ואפי' בנו ובתו נאמנים בכך אבל לא אשתו מפני שהיא כגופו ואי אתה מפרשה בבכור אדם לומר ששמע מאביו שזהו בכור שאפי' עד אחד אינו נאמן בכך כמו שביארנו במסכת סנהדרין פרק בורר וא"כ אין גורסין כאן מה שגורסין כאן במקצת ספרים ג' נאמנים על הבכור חיה ואביו ואמו שזו בבכור אדם נאמרה והגירסא הנכונה בזה אימא לעדות שהאשה כשרה לה דתניא ר' יהושע אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו רבן שמעון בן גמליאל אומר אפי' בנו ובתו אבל אשתו לא מאי טעמא אשתו כגופו:

המשנה השלישית כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותן בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן אמר הר"ם פי' אמר כי כל מה שנתבשל קודם השבת ואחר כך הוציאו מן המרק והצניעו שמותר להשרותו במים חמין בשבת וכל מה שלא נתבשל קודם השבת שאסור להשרותו אלא מדיחין אותה בלבד חוץ מן הדג המליח ומן הדג דק הקלפה והוא הנקרא קולייס האספלנית לפי שאלו הדחתן מכשרתן לאכילה ויהיה אם כן כמו שבשל אותם בשבת:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר כל שבא בחמין לפני השבת ר"ל שנתבשל כל צרכו אלא שרוצה עכשו לשרותו כדי לרככו להיותו ראוי לאכילה יפה יפה שורין אותו בשבת בחמין שהוחמו מבערב עד שתתרכך שאין כאן בישול שהרי כבר נתבשל כל צרכו וכל שלא בא בחמין מלפני השבת אלא שאוכלין אותו בשבת על ידי הדחק בלא בישול כגון בשר מליח ביותר מדיחין אותו בחמין בשבת ואין אומרין הדחתו זהו בישולו שאף ההדחה אינה מספקת להאכילו בריוח ושלא ע"י הדחק אבל לא שורין כלומר שעה או חצי שעה שהשראתו הואיל ובכלי ראשון היא מבשלתו קצת חוץ מן המליח הישן ר"ל של שנה שעברה וקולייס האספלנין והוא דג שאוכלי' אותו על ידי הדחתו בחמין שכל אלו אף בהדחה לבדה נאסרו שאף בחול הדחתם זהו גמר בשולם וי"מ כל שבא בחמין שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ואין זה נראה שהרי מ"מ מצטמק ויפה לו הוא אלא שנתבשל כל צרכו וכמו שהתבאר ובכל אלו שהזכרנו ששרייתם או הדחתם אסורה אם שרה או הדיח חייב חטאת:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

חלות דבש שריסקן כו' דוקא בריסקן פליגי דתו לא גזרינן דילמא אתי למיסחט דאפילו אי סחיט להו ליכא חיוב חטאת כדאמרן בפ"ק אבל אם ריסקן מודו לת"ק דאסירי ות"ק אפילו ריסקן אסר שאם סוחט אותן איכא חיוב חטאת והכי אשכחן דפליגי בשום ובוסר ומלילות ר' ישמעאל ור"ע בפ"ק ואי קשיא מ"ש שום ומלילות מפגיעין וכרישין וי"ל דשום ומלילות דרך בני אדם להוציא מימיהן ודמי לרימונים וכל שדרכו בכך אסור כגון תפוחים שמוציאים מהן יין וכן הלימוני חדשים שסוחטין אותם למימיהם כל הני אסירי מדרבנן ולכתוש שומן שלא להוציא מימיהן אלא לערב בהן חומץ או מים או שמן אסור ואינן דומין לפלפלין דשרינן בפ' תולין בקתא דסכינא דהתם אע"ג דאסורי משום טוחן כדכתבית בפ' כלל גדול ע"י שינוי שרי דהוי כמפרק אוכלין וה"נ אם רוצה לפזר שחיקתו של שומים על התבשיל שרי ע"י שינוי אבל לערב בתוכן חומץ זה הוא כעין לישה ואסור לעשותו בשבת כדאמרן בפ' תולין חרדל שלשו מערב שבת ושחלים ושומין שריסקן מערב שבת ובשבת אסירי דמיחזי כי לש:

וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת פי' מדיחין אין אבל שורין לא ולא דמי לתבלין דתנן בפ' כירה אבל נותן הוא לתוך הקערה דהתם שרייהן לא הוי גמר מלאכתן אבל הני שהן מלוחין שרייתן והא גמר מלאכתן:

למדבר עזה. פירש"י והיא מא"י עכ"ל ולמאי דמסיק טעמא משום דגלו מא"י נ"ב שנה צ"ל דמדבר עזה גם שהיא ג"כ מא"י לא גלו העופות ממנה שהיא מארץ פלשתים מכלל א"י וק"ל:

מפני שהן עניים כו'. דעיקר שמחה במועד לאנשים ביין כדאמרי' פ' ע"פ ובא"י היין מצוי להם כל השנה משא"כ בבבל שהן עניים ואין היין מצוי להם וק"ל:

אמור לחכמה אחותי וגו' אם ברור לך כו'. מפורש במס' סנהדרין (דף ז' ע"ש):

שאנן מואב וגו'. מייתי ראיה ממואב על בבל היינו דמצינו מי שאינו גולה עומד בשמנו וטעמו כדמסיים בהאי קרא על כן עמד טעמו בו וריחו וגו' וק"ל:

בהמ"ה גימטריא נ"ב כו'. דמלת בהמה יתורא הוא דבכלל מקנה הוא ועוד דהי"ל להקדים בהמה לעוף כמו זאת תורת הבהמה והעוף וגו' וכן רבים וע"כ דרשו דבהמה גופה ודאי בכלל מקנה הוא ועד בהמה גימטריא הוא דעד נ"ב שנין נדדו וגלו ולא יותר ואהא מייתי דכולן חזרו חוץ מקולייס כו' בקרא אינו מפורש דהדגים גלו כלל ואפשר לומר דלמדו לומר כן דגלו מדלית ליה לקולייס בא"י וק"ל:

והשבתי כל משושה כו'. לכאורה קשה דבאותה קללה בא"י הוזכר נמי חדשה ושבתה וא"כ הל"ל דבבל נמי לא היה באותה קללה של חדשה ושבתה וי"ל דכל משושה משמע דלא קאי רק אחגה דסמיך ליה דכתיב ביה שמחה בתורה ולמילי אחרנייתא קאמר והשבתי חדשה ושבתה וק"ל:

וכתיב חדשיכם ומועדיכם וגו'. משום דכתיב במועדים אלה מועדי ה' וגו' ר"ל שגם השמחה יהיה לה' לשם שמים אבל חדשיכם ומועדיכם הם שאתם משמחים בהם שלא לש"ש והיו עלי רק לטורח לידע איזו גזירה אביא עליהם מאחר שהם מקיימים שמחת יו"ט אלא שאינו לש"ש רק להרבות ולמלא תאותם ואמר שזו הגזירה מביא הקב"ה אין לך כל רגל ורגל כו' שחיל המלך יעלו סעודתם ומבטל מהם שמחתם שהיה להם שלא לש"ש ודו"ק:

אלו ת"ח כו'. ר"ל אותן של יעקב הבאים לבבל הם שרשם בתורה כדאמרי' פ' המגרש צדקה עשה הקב"ה כו' ועדיין גלות יכניה קיימת שנא' החרש והמסגר בשעה שפותחין נעשו הכל כחרשין וכיון שסוגרין אינן פותחין וק"ל:

גמ' קמטין ובעל זמורה כו'. נ"ב מצאתי בעלי זמורה ליצנים לשון זמר כך הגיה מהר"ר אברהם מפראג:

שם לפי שאינן במקומן דאמרי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הני מרדי כו' מן הקרקע ודרך כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לעדות אשה. ואפקיעו רבנן לקדושין מיניה. בנ"י רפ"י דיבמות דחה פירוש זה מהא דאמרי' שם אחיו של ראשון חולץ מה"ת כו' ולדעת רש"י י"ל דע"כ לא הפקיעו אלא בזמן שלא נודע ממנו אבל כשבא לפנינו או שב' עדים מכחישין איגלאי מילתא למפרע דאין כאן עד:

רד"ה בר תלתא טרפי. בן ג' שנים. עי' לעיל (קכט) בפירושו:

רד"ה נ"ב שנה. י"ח שנה קודם גמר הבנין כו' בשנת שתים לדריוש. עמש"כ (במגילה י ב) ותראה שדבריו כאן שלא בדיוק:

גמ' מהו רב "אמי". נ"ב י״ג אתי:

שם מפני שלא גלו. נ״ב והא דשל מדבר עזה שמנים. אע"ג דעזה ודאי א"י ומכבוש ראשון הוא כדכתיב. מ"מ מאחר שחזרה לפלשתים ולא נתישבו בה ישראל בימי בית ראשון. לא נגזר גלות על עוף ובהמה יותר מעל יושבי הארץ ההיא שלא היו בכלל גזרת אותו הגלות:

שם אמר ר' יוחנן כולן חזרו חוץ כו'. נ"ב ר"י לטעמיה דאמר הכי בפ"ק דקדושין (י"ג א') שקשין לעולם מדור המבול. ואע״ג דהכא נמי לא כתיב אלא מעוף עד בהמה סמיך אקרא דכתיב גם דגי הים יאספו:

מִפְּנֵי מַה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצֻיָּנִים? לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. הדבר יפלא איך סלקא דעתך לגנות כל כך בחכמי בבל אשר בזמן רבי יוחנן היו עיקר החכמים בבבל, וחד מינן דסליק להתם הוי כתרי מנייהו (כתובות עה.)? ונראה לי בס"ד דאמרינן בגמרא (בבא מציעא פה.) כל שהוא תלמיד חכם ובנו ובן בנו תלמידי חכמים שוב אין תורה פוסקת מזרעו, כי בדור שלישי נעשה אכסניה של תורה, ואז מדור שלישי ואילך נקראים בְּנֵי תוֹרָה, ואפשר כי בארץ ישראל באותם הימים היו נמצאים הרבה שנקראים בְּנֵי תוֹרָה דהיינו שלשה דורות של אבותם בזה אחר זה כולם היו תלמידי חכמים, אבל בבבל אף על פי שמצויים תלמידי חכמים הרבה הנה אלו שנקראים בני תורה אינם מצויים הרבה. והנה בודאי אלו שנקראים בני תורה שיש להם חזקת אבות בתורה מכמה דורות הם נודעים וניכרים לכל המון העם, ואלו אין צריכים לציין עצמם בבגדים חשובים כי יכירום בלאו הכי וינהגו בהם כבוד תלמידי חכמים, אבל אותם שאין להם חזקת אבות בתורה שאין נקראים בני תורה אין ניכרים לכל המון העם, ולכן הם מציינין עצמם בבגדים חשובים כך הוה סלקא דעתך מעיקרא.

אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ, שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ, אָמְרֵהוּ!. הקשה הרב תאוה לעינים ז"ל רבים שאלו אדנקט קרא צד איסור דהיינו אחותו, לינקוט צד היתר ולכתוב אֱמֹר לַחָכְמָה 'אִשְׁתִּי' אָתְּ, לומר אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כְּאִשְּׁתְּךָ, שֶׁמֻּתֶּרֶת לְךָ, אָמְרֵהוּ עד כאן לשונו. ויש להוסיף יותר על הקושיא, כיון דאמרינן (שמות רבה לג, ז) אל תקרי מוֹרָשָׁה אלא מֵאֹרָסָה, נמצא התורה בלאו הכי נדמית לאשה והוה ליה למימר 'אִשְׁתִּי אֵשֶׁת'? ועוד קיימא לן כחא דהתירא עדיף, ואם כן עדיף טפי למנקט הדמיון על ההיתר? ונראה לי בס"ד דהיתר של אשתו הוא רק בימי טהרתה וזה אינו ברור אצלו כשמש, כי אם רק על פי דבריה שאומרת טהורה היא שהתורה האמינה אותה, ולכן לא עשה הדמיון על היתר אשתו. ועוד נראה לי בס"ד כי עיקר ההיתר של אשתו בנשאו אותה אינו ברור כשמש, אלא הוא משום דאזלינן בתר רובא וכמה שנאמר בגמרא דחולין (דף יא), מנלן דאזלינן בתר רובא (שמות כא, טו) מִמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת, ודילמא לאו אביו הוא, וכן כאן דילמא אביו זינה עם אמה של אשתו ונמצאת אסורה לו כי היא אחותו מאביו, או שמא היא לבדה ממזרת ואסורה בקהל, ונמצא היתר נשואין האיש עם האשה הוא משום דאזלינן בתר רובא, אבל איסר אחותו הוא ברור דשניהם יצאו מרחם אחת לעיני הכל, וכן נמי יש ספק בהיתר אשתו שמא זינתה תחתיו והרי היא אסורה עליו.

וְלֵימָא לָן מַר אֵיזֶה מֵהֶם. יש להקשות אמאי בקשו ממנו רק על מקצתם? ונראה לי בס"ד דלא סלקא דעתך שטעו בכולם אלא חשבו שמצא טעות במקצתם אחת או שתים, ולזה אמר לֵימָא מַר אֵיזֶה מֵהֶן שלא ערבו לך.

מַאי: "הָיוּ עָלַי לָטֹרַח"?. נראה לי בס"ד מועדים בחוץ לארץ הם כ"ב, וסימן (שיר השירים א, ד) נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, וקודם אותיות הוי"ה [טדהד=22] יש מספר 'בָּךְ' [22], לזה אמר הָיוּ עָלַי לָטֹרַח רצונו לומר מועדי חו"ל שהם רמוזים באותיות שהם על שמי. ומה שאמר לֵידַע אֵיזוֹ גְּזֵרָה קָשָׁה אָבִיא, רצונו לומר לֵידַע קאי על ישראל שצריך אני לעשות המצאה קודם ביאת הגזרה כדי שידעו מה גְּזֵרָה אָבִיא עליהם, ועל דרך זה פירש רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל במאמר (רש"י במדבר א, א) מנאן לידע הנותרים.

הֶגְמוֹן, וְקַמְטוֹן, וּבַעַל זְמוֹרָה. נראה לי הֶגְמוֹן גדול מִקַמְטוֹן אך שניהם מכובדים רוכבי סוסים, אבל בַּעֲלֵי זְמוֹרָה הם הולכים רגלי ואוחזים הזמורה בידם להכות בה והן בעלי אגרופין, ואפשר שהם כנגד שלש מדרגות של עוונות, שהם של חשובים ושל בינונים ושל פחותים.

אֵלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁעוֹשִׂין צִיצִין וּפְרָחִין לַתּוֹרָה. יש להקשות מהיכא מפיק הרמז של בָּבֶל? ונראה לי בס"ד כי שם יעקב נאמר קודם שם ישראל, גם שם יעקב הוא כפול ושם ישראל אינו כפול, ואם כן סדרן הוא יעקב יעקב ישראל סופי תיבות בָּבֶל, ולכן דריש להו על תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל. ואומרו צִיצִין וּפְרָחִין, נראה לי צִיצִין זה הרמז שהם דברים קטנים וקצרים, וּפְרָחִין זה הפלפול דאינו יוצא ממונו דין ורק משמח הלב, וכן הפרח מראהו משמח אך אינו נאכל אלא נופל לארץ. אי נמי ציצין הם הקישורים שעושין להלכות זה עם זה אף על פי שהם רחוקים זה מזה, וּפְרָחִין הם סימנים שעושין לתורה בהלכות שבה שלא ישתכחו, כפרח זה שהוא שומר את הפרי בתחילת יציאתו מן האילן.

מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים? אָמַר לֵיהּ: כַּלֵּךְ לִכְּפַר עַזָּה, וְאַרְאֶךָ שְׁמֵנִים מֵהֶם. יש להקשות, למה אמר לו 'כַּלֵּךְ לִכְּפַר עַזָּה' דרוצה לומר שילך שם, יאמר לו 'אִיכָּא בִּכְפַר עַזָּה שְׁמֵנִים מֵהֶם'?
ונראה לי, דאפשר הוא היה דרכו לילך לכפר עזה, והזמינו שילך עמו שם ויראה, ותרתי קאמר לו כַּלֵּךְ לִכְּפַר עַזָּה שהזמינו לילך עמו, וגם אמר לו שֶׁיַּרְאֵהוּ שְׁמֵנִים מֵאֵלּוּ.
אי נמי, אם היה אומר לו 'אִיכָּא בִּכְפַר עַזָּה שְׁמֵנִים מֵהֶם' היה אומר לי מהיכן ידעת שעופות כפר עזה שמנים משל בבל? והלא אתה לא היית בבבל! לכן אמר לו אתה שהיית בבבל ויודע שמנם, עתה תלך לעזה ותראה איך שמנים יותר משל בבל.

אָמַר לְהוּ: דַּרְדְּקֵי. נראה הקל בכבודם לקרותם 'דַּרְדְּקֵי' בשביל שהקלו בכבוד חכמי בבל שדרשו עליהם 'אֵינָם בְּנֵי תוֹרָה'.

לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ". כתב הגאון בכור שור ז"ל, מדברי רבי יוחנן אלו משמע דנפקא מינה מן פלפול זה איזה דין איסור והיתר מדאייתי מהכא ראיה וכו' עיין שם.
ונראה לי בס"ד דיוצא מדבריהם נפקותא לדינא, כי הם אמרו דעכו"ם מזוהמין משום דאכלי שקצים ורמשים, ולדברי רבי יוחנן משום דלא פסקה זוהמת הנחש מינייהו, ונפקא מינה לדעת רבי יוחנן אין העכו"ם שורה עליו רוח רעה דשינה ולא רוח רעה דבית הכסא. ולכן אם יגע באוכלין ומשקין בקומו מן השינה וביציאתו מבית הכסא אינו מטמאן, כי כיון דזוהמת הנחש לא פסקא מינייהו לא שריא עלייהו רוח רעה, דאין רוח רעה שורה אלא בגוף טהור וקדוש, וכמו שנאמר בזוהר גבי מתים, לחלק בין מתי ישראל ובין מתי עכו"ם.
ונמצא לרבי יוחנן דברור לי שמישראל פסקה זוהמא ומעכו"ם לא פסקה, אין עכו"ם מטמאים מאכל ומשקה כשיגיעו בו בקומם משינה ובית הכסא. אך לפי דרשה דידהון, ליכא הפרש בדבר זה של רוח רעה בין ישראל לעכו"ם.

מְנָלָן דְּגָלוּ? דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא עָבַר אִישׁ בִּיהוּדָה וְכוּ'. וקשה, למאי הוצרך להביא דרשה דנ"ב שנה, לימא קרא כתיב 'מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ' (ירמיה ט, ט) אם כן שמע מינה דגלו העופות?
ונראה לי מקרא לחודיה לא הוה משמע דגלו הכל, אלא הוה אמינא דגלו מקצתם, דמה שאמר 'מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם' היינו מקצת עוף, כדאמרינן בעלמא מ"ם מקצת משמע, דהא לא אמר 'כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם' לכך הביא דברי רבי יהודה דקאמר חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא עָבַר אִישׁ בִּיהוּדָה, וכיון דלא עבר איש, ודאי לא היו עופות כלל, דגמירי אין עופות דרים אלא במקום בני אדם, ורק חיות דרים במקום שאין בו אדם.

כֻּלָּן חָזְרוּ, חוּץ מִקּוּלְיָס הָאִיסְפָּנִין. קשה, למה הביא האי דרשה הכא באמצע הענין?
ונראה לי בס"ד, דקשיא ליה מאי שייך גלות בעופות לומר גלו וכחש שמנן, דבשלמא אדם יכחיש חילו בעינוי הדרך מחמת בלבול טבעו ויגיעת גופו ונדוד שינה וכיוצא, אך העוף מה איכפת לו בזה? ולא שייך גביה עינוי הדרך!
ונראה לי בס"ד, דהעוף כשירד ממקום גבוה למקום נמוך נח לו, אבל כשעולה ממקום נמוך למקום גבוה קשה עליו ויהיה לו יגיעה ויכחיש כחו, לכך הביא האי דרשה דרבי יוחנן דדריש כּוּלָּם חוּץ מִקּוּלְיָס הָאִיסְפָּנִין, דנמצא עלו ממקום נמוך למקום גבוה, אם כן גם העוף נחשב לו זה לגלות כיון שצריך לעלות.

וּכְתִיב "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח". הקושיא כאן על אֵם הַדֶּרֶךְ למאי הוצרך להביא פסוק זה, ולא עוד אלא שהוצרך לפרשו? וכבר הרגיש הרי"ף ז"ל בזה, עיין שם.
ונראה לי בס"ד, כי מפסוק 'וְהִשְׁבַּתִּי' (הושע ב, יג) מוכח שקללה זו של ביטול השמחה לא היתה אלא על ארץ ישראל, שבזמן היותם שם היתה קללה זו ולא חלה על ארצות חוץ לארץ מיהו קללה זו היא כתובה על שבתות וחגים, ולא נמצא הפרש בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בשמחה אלא רק במועדים. אבל בשבתות שוים הם, וכאשר תמצא שהשואל לא שאל אלא על הפרש שיש במועדים, כי רק מועדים שבבל שמחים, ולכך הביא פסוק 'חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי' וכו' דכאן לא נזכר מועדים אלא שבתות לבד.
ועל זה קשה איך אומר 'הָיוּ עָלַי לָטֹרַח' וכי יש טרחה קמי שמייא להתבונן בדבר איזה גזרה קשה יביא ואיזה יוכשר לעשות? אופן זה או אופן אחר? והלא הקב"ה יודע מה שהיה ומה שעתיד להיות, והוא יתברך ידיעתו שלימה ואין אצלו חידוש בהנמצאים שיודע אותם קודם מציאותם כאשר יהיה אחר מציאותם, וליכא ספיקא קמי שמייא כדי להתיישב בדבר לדעת מה שראוי לעשות! ואיך אומר מטריחים אותי לידע איזה גזרה קשה אביא עליהם?!
אך דבר זה פירשתיו היטב בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע דהכונה באומרו 'לֵידַע' לא קאי על הקב"ה אלא קאי על ישראל, כלומר צריך אני לעשות איזה דבר שממנו ידעו הבריות אֵיזֶה גְּזֵרָה קָשָׁה אָבִיא עֲלֵיהֶם, והיינו שיהיה אותו דבר סימן והיכר על מין הפורענות אשר אביא עליהם מה היא? כי רצונו יתברך שידעו ישראל מן הפורענות קודם שתחול עליהם, כדי שהם יתפעלו להקדים תחנונים וסליחות ותשובה, שאם לא תהיה תשובתם כדאי לבטל הפורענות לגמרי, תועיל לבטל חציה או מקצתה.
וכיוצא בזה פירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בריש פרשת כי תשא על מאמר רז"ל 'כשחטאו ישראל בעגל מנאן לידע הנותרים' דהכונה הוא שהנותרים ידעו כמה חסר מהם וכמה נשארו.
והנה ענין הסימן הזה שיעשה הקב"ה בעולם כדי שממנו ידעו ישראל מה היא הגזרה הקשה שראוי להביא עליהם בעבור חטאם, והיינו כי ארז"ל (ראש השנה טז.) בחג נדונין על המים, ובפסח על התבואה ובעצרת על פירות האילן, על כן אם הגזרה רעה של עצירת גשמים יביא להם דבר בחג שתתערבב שמחתם בו, כגון שיבואו עליהם חיילות או חולאים או שאר פחד וממילא תערבב שמחתם במועד, ומזה יבינו שיש עליהם גזרה רעה בעצירת גשמים, כי בחג נדונין על המים. וכן אם הגזרה רעה היתה על המזון, יביא להם צער של חיילות וכיוצא בפסח כדי לערבב שמחתם במועד, ומזה יבינו שיש גזרה רעה במזון, כי בפסח נידונין על התבואה, ואם תהיה הגזרה רעה על פירות, אז יביא להם צער כנזכר בעצרת, ומזה ידעו שיש גזירה רעה על פירות האילן.
לזה מביא הא דאמר רַבִּי יִצְחָק אֵין לְךָ כָּל רֶגֶל וָרֶגֶל שֶׁלֹּא בָּאָתָה בּוֹלֶשֶׁת לְצִפּוֹרִי, ואין זו עיקר הפורענות וגזרה קשה דנקיט לעיל, אלא זה הוא סימן באיזה מין תהיה הפורענות, אם במזון שיבא חגב ושדפון וכיוצא, או אם בעצירת גשמים שזה נוגע לנפשות כמו ארץ ישראל אשר למטר השמים תשתה מים, או בפירות האילנות.

"הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל" אֵלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל שֶׁעוֹשִׂין צִיצִין וּפְרָחִין לַתּוֹרָה. נראה לי בס"ד, צִיצִין לשון הסתכלות כמו 'וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת' (במדבר טו, לט) 'מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים' (שיר השירים ב, ט) שהרב שונה לתלמידו דבר משנה או ברייתא בטעות, כדי לראות אם התלמיד מסתכל ומעיין ההלכה בטוב. וּפְרָחִים שעושה לו פלפול שהוא לית ביה נפקותא לדינא, כי אם רק כדי לחדד שכלו, כי סוף דבר מפיל דברים אלו, ולא נתקיימו במסקנא דמילתא, כמו הַפֶּרַח של הפרי שנראה בו נוי והדר, ואחר כך נובל ונופל לארץ וכמו שאמרו (עירובין יג:) על רבי מאיר שהיה אומר על טהור טמא ומראה לו פנים ולהיפך ומראה פנים, וכל זה בדרך הפלפול, ואין לזה קיום ועמידה.
וחכמה זו שעושה הרב עם התלמיד יש בה עָרְמָה, ועל זה נאמר 'אֲ‍נִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה' (משלי ח, יב) ובחכמה כזו שיש בה עָרְמָה בהיתר נשתמש בה יעקב אבינו עליו השלום בהנהגתו עם עשו ובלקחו הברכות ממנו, לכן כתיב 'בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ' (בראשית כז, לה) ותרגם: בחוכמתא. וזהו שנאמר 'הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב' (ישעיהו כז, ו) שהלכו בעקבותיו, ולכן גם הם נשתמשו בחכמה זו שיש בה עָרְמָה.

אלא לעדות אשה בלבד. פירש"י אפקועי רבנן לקדושין מיני' והקשה בתשו' פ"מ ח"א סי' פ"ט א"כ מ"ט כי אתי הבעל אמרינן הולד מהשני ממזר דאורייתא ואמאי הא אפקועי וכו' בשלמא אי טעמא משום דייקא ומינסבא י"ל כיון דאגלאי מילתא דלא הוית דייקא שפיר לא אפקועי קידושין אבל למ"ד משום מילתא דעבידא לאיגלוי לא משקרי אינשי א"כ נהי דהכא נמצא שהעד שיקר במילתא דעבידא לאיגלוי מ"מ איתתא מאי הוה לה למיעבד וכבר נפקעו קידושין ואמאי הולד ממזר דאורייתא וא"כ תשפוט מהכא דטעמא משום דייקא ומינסבא. ועיין תשו' שבות יעקב ח"ב ס"ק ט"ז שכ' דגם למ"ד משום מילתא דעבידא לאיגלוי מ"מ בעי ג"כ דייקא ומינסבא ע"ש. ועוד נלע"ד דרש"י לא קאמר אלא להס"ד דהקילו בעדות אשה טפי מעדות והוא נגד הסברא להקל בעדות א"א טפי מלהעיד על הכהן שלא הטיל מום בבכור והוא דבר שאין הדעת סובלתו לכן פירש"י דלפי אותו הה"א צ"ל משו"ה קיל עדות משום שהפקיעו חכמים לקידושין. ואה"נ דלהך מ"ד הטעם משום דייקא ומינסבא ומש"ה כיון דלא הוית דייקי הולד השני ממזר מן התורה. אבל למסקנא דכל עדות שהאשה כשרה עד מפי עד כשר אה"נ דלא צריכין לומר דאפקועי רבנן וכו'. וא"ש איבעי דהתם אי משום דייקא ומינסבא או משום מילתא דעבידא לאיגלוי ולק"מ. וכבר ביארתי בתשובה הא דאקילו רבנן בעדות אשה ובר"פ יש בכור מחלקין בין תחילת עדות לסוף עדות והיינו משום דקמו בהו רבנן דודאי מת הבעל מסברא דדייקא ומינסבא או מילתא דעבידא לאיגלוי ותו לית כאן איסור א"א. אך מצוה מן התורה ולאו איכא שלא להקים דבר כ"א ע"פ ב' עדים ופליגי הרמב"ם והסמ"ג אי הב"ד עוברים אם מקבלים עדות ע"א או העד עובר. אבל עכ"פ לאו איכא אע"ג שהמעשה אמת וכמ"ש נפיק ריבעא דממונא אפומי' דחד סהדא אע"פ שהענין אמת. נמצא הכא איסור א"א ליכא שכבר נתברר לנו מסברא שהבעל מת רק שאין לדון ע"פ ע"א או עד מפי עד. וזה איננו איסור א"א אלא איסור לאו ולזה הקילו בעיגונא ומתוך חומר שהחמרת בסופה וכו':

אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך. פי' אפי' לאסור ההיתר אל תמחה באחרים אם אין הדין ברור לך וכ"ש להתיר האיסור:

במשנה כל שבא בחמין בע"ש שורין אותו בחמין בשבת כו' וכן פסקינן בש"ע א"ח סי' שי"ח סעיף ד' ע"ש ויש בזה מקום לספק אם דבר זה דאין בישול אחר בישול הי' ידוע לחז"ל מכח סברא דדבר שכבר נתבשל כל צרכו שוב לא שייך בו עוד בישול אחר א"כ גם גבי שאר איסורים כגון בבשר בחלב אם נתבשלו מקודם כל אחד בפני עצמו ואח"כ נתערבו ונתבשלו פעם שנית לית בהו משום בישול בב"ח או דלמא רק בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה או משום דלא הוי דומיא דמלאכת המשכן אבל בשאר איסורים יש בישול אחר בישול ועיין בכרתי ופלתי סי' פ"ד ס"ק י"ג דמה דאסור לישראל לחתות באש במקום שעכו"ם מבשל שם בקדירה שלו הואיל ויש בקדר' בליעה מבשר בחלב כתב הש"ך דאינו אלא חומרא בעלמא הואיל ומדין תורה אין בהבליעה איסור בישול דקי"ל אין בישול אחר בישול בשבת ואף דאיכא למימר שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה מ"מ נלמד ממצה מבושלת דאינו יוצא בה משום דבישול מבטל האפיה ע"ש בפלתי ודבריו אין להם שחר דאף דבמס' פסחים (דף מ"א ע"א) מוקי רב כהנא האי דתני גבי פסח צלאו ואח"כ בישלו חייב כר' יוסי דסבר דאינו יוצא במצה במבושל שלא נימוח דהבישול מבטל האפי' מ"מ לפי המסקנא במס' ברכות טעמא דר' יוסי במצה מבושלת לאו משום דבישול מבטל האפי' אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא ובאמת מטעם זה לא סבר עולא שם במס' פסחים כאוקימתא דרב כהנא ומוקי האי דתני פסח דצלאו ואח"כ בשלו חייב ככ"ע וטעמא דפסח משום דא"ק ובשל מבושל מ"מ ע"ש בסוגיא בתוס' ד"ה עולא אמר הרי מפורש דלמסקנא ליכא במצה מבושלת משום בישול מבטל האפי' אלא משום דבעינן טעם מצה ואיך קאמר הפלתי דנלמד ממצה מבושלת לענין אין בישול אחר בישול ודבר זה מפורש בב"י א"ח סי' שי"ח בשם ראבי' ועוד אפי' לאוקימתא דר"כ שם בפסחים דמפרש טעמא דרב אסי במצה מבושלת משום דבישול מבטל אפי' וכתבו התוס' שם בד"ה אמר רב כהנא דטעמא דלר"כ טעמא דר"י במצה מבושלת אינו יוצא בה משום דיליף מקרא דכתיב גבי פסח בשל מבושל דבישול מבטל צלי ולכך גם במצה הבישול מבטל האפי' שיש בישול אחר אפי' מ"מ לפסק הלכה אין לומר דגם גבי בשר בחלב נלמד מפסח ומצה דיש בישול אחר בישול דאיך נלמד דין בישול אחר בישול מבישול אחר אפי' דאף אם נימא דיש בישול אחר אפי' בשאר איסור דילפינן ממצה מבושלת דבישול מבטל האפי' מ"מ עדין יש מקום לספק אם יש בישול אחר בישול או צלי אחר ואפי' אחר אפי' דהא גבי שבת גופא יש כמה דעות בפוסקים וזה לשון הטור או"ח סי' שי"ח וכתב הר"ר אליעזר ממיץ דאע"ג דאין בישול אחר בישול בדבר יבש בדבר שנאפה ונצלה יש בו משום בישול אם בישל אח"כ וכתב הר' פרץ שבאפי' אחר אפי' וצלי' אחר צלי' י"א שגם זה אסור והוא כתב דאפי' לדבריו אין אפי' אחר אפי' ואין צלי' אחר צלי' והביא מרן ב"י שם טעמא דהר' אליעזר ממיץ משום דקיי"ל כר' יוסי דבמצה יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"ג שלא נימוח שבישול אח"כ מבטל האפיה ואח"כ מביא מרן הב"י בשם ראבי' דמדחה ראי' זאת ממצה מבושלת משום דמסקינן בפ' כיצד מברכין דטעמא דר' יוסי במצה מבושלת הוא מטעם דבעינן טעם מצה כמו שדחיתי לעיל דברי הפלתי ועכ"פ מבואר דאף לפי הסוגי' במס' פסחים דלפי אוקימתא דרב כהנא דמפרש טעמא דר' יוסי דאין יוצאין במצה מבושלת משום דבישול מבטל אפי' ויש בישול אחר אפי' מ"מ ליכא ללמוד מזה בשאר איסורין לענין בישול אחר בישול או לענין אפי' אחר אפי' וצלי' אחר צלי' כיון דאפי' גבי איסור שבת יש חילוק לדעת הר' אליעזר ממיץ דמחלק גבי שבת בין בישול אחר בישול לבישול אחר אפי' וכן קבע מרן הב"י בשולחנו הטהור באו"ח סי' שי"ח סעיף ה' שני דעות דיש מי שאומר שדבר שנאפה או נצלה אם בישלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול ויש מתירין ע"ש בש"ע ובמג"א שם היוצא מזה דגבי איסורין כגון בבישול בשר בחלב וכדומה עדיין יש ספק אם יש בישול אחר בישול וצלי' אחר צלי' ואפי' אחר אפי' דאין ללמוד מדין שבת דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ויש דצריך דומי' דמלאכת המשכן אבל בשאר איסורין יש לומר דיש בישול אחר בישול או אם נימא דגם בשאר איסורין אין בא"ב או צא"צ ואפי' אחר אפי', ומדין מצה מבושלת אין ללמוד כלל דמצה מבושלת לא שמענו אלא דיש בישול אחר אפי' כנ"ל. והנה ראיתי בספר פרי מגדים יו"ד בסי' פ"ז בשפתי דעת ס"ק ב' מביא תשובות שער אפרים סי' ל"ח דפסק בחמאה שבישלו בקדירה של בשר ב"י שמותר להדליק ממנה לנר חנוכה דגם במצוה דרבנן אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו ובאלי' רבה ריש סי' תרע"ג משיג על השער אפרים ותמה עליו הא בשר בחלב אסור בבישול וא"כ כשמדליק בחמאה הבלוע מבשר קא מבשל] ואף שכבר נתבשל הא קי"ל בסי' שי"ח לענין שבת דיש בא"ב עכ"ל הא"ר וזה רבות בשנים כתבתי על הגליון של האלי' רבה דבמחילה מכבודו לא דק דבדבר יבש קי"ל גם גבי שבת דאין בישול אחר בישול (בדבר יבש) וחמאה יש לו דין דבר יבש לענין זה כמו"ש המג"א בסי' שי"ח ס"ק א' דגם שומן אף שנימוח יש לו דין יבש לענין אין בא"ב. אמנם הפ"מ שם כתב לחלק בדין בא"ב בין דין שבת לדין בב"ח וכוונתו דמה דאמרינן אבא"ב זה הוא רק בשבת אבל לא בשאר איסורין. משמע דמיפשט פשיטא ליה דבשאר איסורין יש בא"ב ולא ידעתי מנ"ל להרב פ"מ להחזיק הקושיא על בעל שער אפרים בדבר שעומד בספק [ועיין צל"ח מס' חולין בסוגיא דטיפת חלב]:

ולענ"ד יש להוכיח מרבותינו בעלי התוס' דס"ל דגם בשאר איסורין קי"ל אין בישול אחר בישול כמו בדין שבת דבפסחים (דף ע"ו) פליגי רב ושמואל אי עלאי גבר או תתאי גבר ופריך שם ממתניתין דנטף מרוטבו על החרס כו' ע"ש וכן מנטף מרוטבו על הסולת ומשני בחרס רותחת ובסולת רותחת ואח"כ פריך הגמ' מהסיפא דסכו בשמן של תרומה כו' ומשני שאני סיכה דמשהו הוא וכתבו תוס' שם ד"ה משום הכי דמיירי בלא נשתהא בתנור אחר סיכה ע"ש והקשה א"א ז"ל בצל"ח שם דעדיפא הוה להו לה וס' להוכיח דמיירי דלא נשתהא בתנור דאל"כ חבורת כהנים אמאי יאכלו הלוא השמן מתחמם ומרתח את הפסח והוי צלי מחמת דבר אחר והא דסכין ומטבילין בפרק כל שעה ופירש"י בשעת צליתו נראה דהיינו למסקנא כאן דסיכה שאני דמשהו בעלמא הוא ונדחק לומר דמה שכתבו התוס' דמיירי שסכו אחר שצלאו הוא ג"כ לפי דעת המקשה שסבר דהטעם הוא משום דעלאי גבר ע"ש הצל"ח:

והנה תורה היא וללמוד אני צריך דמאי דמשני שאני סיכה הוא רק לענין שאינו נבלע יותר מכדי קליפה ואינו נותן טעם יותר מכדי קליפה אבל לענין דמרתח והוי צלי מחמת ד"א אוסר כדי נטילה דהא מלשון נטף מרוטבו משמע שאינו אלא משהו טיפין בעלמא דאל"כ היה לו להתנא למתני נפל מרוטבו על החרס אלא ודאי דגם משהו גורם להיות צלי מחמת ד"א ואוסר עד כדי נטילה ועוד הוא דוחק לומר דמה שכתבו התוס' ולא נשתהה בתנור הוא רק לפי סברת המקשן:

לכן נלע"ד דהתוס' לא יכלו להוכיח דלמה בחבורת כהנים יאכלו הא הוה צלי מד"א משום דס"ל דגם בשאר איסורין אין בישול אחר בישול ואין צא"צ ולא שייך עוד צלי מחמת ד"א כיון שכבר נצלה כל צרכו וכן מוכח מדברי התוס' שם ד"ה אלא למ"ד דהאי נטף מרוטבו על כרחך מיירי דהרוטב לא נצלה כל צרכו והוי לי' אברנים דבצלה כ"צ לא מפסול עוד משום צלי מחמת ד"א וצלאו ואח"כ בשלו היינו דוקא במים משום רבוי דבשל מבושל מכל מקום הרי דס"ל להתוס' דגבי פסח אין צא"צ וכן משמע מרש"י שם (דף מ' ע"ב) ולפי דברינו צריכין אנו לומר דרש"י ותוס' לא ס"ל כדעת שהביא הב"י באו"ח סי' רנ"ג הובא במג"א שי"ח סוף ס"ק מ"ב דמגיס חייב משום מבשל אפי' במבושל כ"צ כל זמן שהוא על האש ע"ש במג"א וטעם לדבר דהכלבו ס"ל דע"כ לא אמרינן אבא"ב אלא בנותנו בכ"ר שאינו על האש וכמו שתנא במשנתנו כל שבא בחמין מע"ש כו' אבל בעומד על האש יש בא"ב. וא"כ לדעת רש"י דסכין את הפסח וכן לדעת התוס' ונטף מרוטבו בשניהם מיירי בתנור שהוסק והוא על האש ואפילו הכי אמרינן אין צלי א"צ על כרחך דלא ס"ל כדעת הכלבו. וגם מדברי התוס' שהוכיחו, כדעת ר"ת מהאי דחותכין הפסח כשהוא חם בסכין אף שהפסח אין עוד על האש משמע דס"ל דאין חילוק בין שהוא על האש או לא ובזה יתיישבו דברי הספרי הובא בילקוט פ' ראה סוף רמז תתק"ד ובשלת ואכלת כן מלמד שמחזיר את החתיכות כו' ר' יוסי אומר בשבת כו' ודברי הספרי סתומים ע"ש וכתב בספר זית רענן לישב הספרי דקאי על אברים שפקעו מעל המזבח יחזיר בלילה וקאי אקדשים והוא דחוק מאד דהא הספרי קבע דבריו אקרא ובשלת ואכלת דכתיב גבי פסח ולא שייך בי' אברים שפקעו כו' ולתרץ הספרי צריך להקדים מה שכתבו התוס' בפסחים (ע"ד ע"א) בד"ה נחתך ממנו אבר אין זה מקול' דשלם אינו אלא למצוה ומדברי רש"י משמע דמקולס גם לעיכוב נאמר וא"כ בע"פ שחל בע"ש ורוצה בלילה להחזיר הפסח שנית לתוך התנור הנה אם כבר נצלה כל צרכו יש לחוש לדברי הכלבו דהפסח לא מצינו גם בחזרה כי אם ע"ג אש לעולא במס' פסחים (דף מ"א ע"א) ולרב כהנא אליבא דר' יוסי שהרי התורה אמרה ובשל מבושל ולדעת הכלבו כשהוא ע"ג האש ממש יש צלי אחר צלי מחמת ד"א אפי' בנצלה כ"צ ואסור משום איסור שבת ויש לחוש גם משום שאינו מקולס אף שכבר נצלה שלם מ"מ כיון דיש צלי א"צ ואיכא איסור לצלות הפסח חתיכות א"כ אפי' אינו חל בשבת איכא איסור להחזיר החתיכות משום איסור שאינו מקולס וכ"ז לדעת רש"י דמקולס מעכב בדיעבד אבל לדעת התוס' דמקולס הוא רק למצוה כיון שנצלה שלם כבר קיים המצוה א"כ אין כאן איסור לצלות שנית החתיכות אפי' לדעת הכלבו כיון דליכא כאן עיכוב ומצות מקולס כבר קיים לא אכפת לן אם צולה החתיכות אח"כ אבל אם נימא דלא כדעת הכלבו ואף שהוא ע"ג האש אמרינן אין בא"ב שוב ליכא איסור אינו מקולס אם כבר נצלה שלם. אמנם לפי הספק שכתבתי למעלה אם הדין דאבא"ב רק בשבת והה"ד צלי א"צ לכל הדעות אסור להחזיר החתיכות משום איסור שאינו מקולס לשיטת רש"י שמקולס מעכב בדיעבד: ומעתה נכונים דברי הספרי דר' יהודה לא ס"ל כדעת הכלבו רק סובר דדוקא לענין שבת אמרינן אין בא"ב אבל לא בשאר איסורים ולכך קאמר מחזירין אותו שלם אפי' בשבת משום דאין צא"צ ואין מחזירין אותו חתכות פסק ותני ל"ש בשבת ול"ש בחול משום שאינו מקולס דלענין זה יש צא"צ ור' יוסי פליג וס"ל דיש צלי א"צ אפי' כשהוא שלם וביו"ט בין כך ובין כך מותר משום דס"ל כדעת התוס' דמקולס אינו אלא למצוה וכיון שכבר קיים מצות מקולס בצליה הראשונה שוב אין איסור משום אינו מקולס וראב"ש קאמר לא נחלקו כו' משם דלענין שבת אצא"צ אפי' על האש דלא כדעת הכלבו אבל אין מחזירין אותו חתיכות משום אינו מקולס דלענין שאר דיני תורה יצאיצ על מה נחלקו על אברים היינו משאר קדשים שב"ש אומרים מחזירין לתנור לצלי אחר בישול דגם בזה אמרינן אין בישול אחר בישול וב"ה אומרים אין מחזירין דסוברים כדעת הר"א מינץ שהביא הב"י דדוקא אין בישול אחר בישול אבל יש בישול אחר צלי וכן צלי אחר בישול היוצא מזה דלפי התוספתא הנ"ל ס"ל להתנאים אלו דדוקא לענין איסור וחיוב שבת אמרינן אין בישול א"ב אבל לענין שאר דיני תורה יבא"ב ודוק:

בהמה בגימט' חמשין ותרתין הוו. ראיתי להרב ישרש יעקב ביומא דף נ"ד דאיתא התם נמי זה המאמר שהקשה מנ"ל גימט' אימא כפשטה ותירץ משם מהר"י פינטו דהול"ל ועד בהמה וכתיב עד לדרשא עכ"ל ותימא על שני המאורות הגדולים דהרי בקרא כתיב ועד בהמה ואין לו' דט"ס נפל בדבריהם כאשר יראה המעיין. גם מה שתירץ הרב מהרח"א שם דעד בהמה יתר דכבר אמר ולא שמעו קול מקנה והול"ל ועד עוף וכו' יש להשיב דברישא כתיב ולא שמעו קול מקנה על שמיעת קול והדר אמר טעם בלי נשמע קולם הוא דנדדו הלכו. והנכון מ"ש שם משם הרי"ף דהול"ל מבהמה ועד עוף חדא דבמקנה קאי. ותו דהוי זו ואצ"ל זו והול"ל מבהמה ועד עוף דהוי זו אף זו דאף במשנה ובריתא אין לומר זו ואצ"ל זו כי אם מדוחק וכ"ש בקרא משום הכי לדרשת גימטריא אתא:

לעדות אשה. לומר לאשה מת בעליך דאקילו בה רבנן משום עיגונא וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקועי רבנן לקדושין מיניה: לעדות בכור. בכור ביד כהן כשנתנו ישראל לו שלם ואירע לו בו מום קי''ל בבכורות (דף לה.) נחשדו כהנים להטיל מום בבכור ואין נאמן לומר מום זה נפל בו מאיליו וצריך להביא עדים ואמרינן התם דאשה כשרה לעדות זו: אימא לעדות שהאשה כשרה לה. והאי נמי כשרה לה: גברא יתירא. ר''ש דמתני' ר''א תנן בה: אתא לאשמעינן. בתמיה כלומר מה בא ללמדנו אם לא זאת: מתני' כל שבא בחמין. כלומר שנתבשל: שורין אותו בחמין. כדי שיהא נמוח: וכל שלא בא בחמין. כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי ע''י הדחק: מדיחין אותו. ולא אמרי' זהו בישוליה אבל לא שורין: חוץ מן המליח ישן. דג מליח של שנה שעברה: וקולייס האיספנין. שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע''י הדחה בחמין והנך אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתן והוי בשול: גמ' כגון מאי. הוי בא בחמין שחוזרין ושורין אותו בחמין: תרנגולתיה דר' אבא. מבשלה ושורה אותה ימים רבים בחמין למחות מאליה ואוכלה לרפואה: בר תלתא טרפי. בן ג' שנים: אתנוסי. הייתי נאנס להקיא מחמת מיאוס: רייק. רוקק מכותחא דבבלאי כשזוכרו שהיה מאוס בעיניו: אמר רב יוסף כו'. קשה היה בעיניו שנמאסין בני בבל על בני ארץ ישראל אמר אנו נמי יש לנו לרוק מתרנגולתיה דר' אבא שהם אוכלים: ועוד כותח. אינו מאוס כל כך בעיני שאר בני מערבא: דהא אמר רב גזא כו'. ושאילו מיניה אותו כותח: בריחי. חולים: הדיח. קולייס מאי: חייב חטאת. דהוי בישול: מפני מה עופות שבבבל שמנים. משל א''י: כלך. לכה לך אלא שקיצר הלשון: למדבר עזה. והיא מא''י: מועדים שבבבל שמחים. רגילים לשמוח במועדים יותר מא''י: מפני שהם עניים. וכל השנה אין להם שמחה במאכל ומשתה ואין להם מרגוע ממלאכה לפיכך במועדים כל שמחתם: מצויינין. מציינין עצמן בלבושים נאים: מצויינין. מקושטין: שאינן בני תורה. כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם מכבדים אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובים: דרדקי. בחורים שלא הגיעו לסברא: מפני שלא גלו. העופות כמו אותן של א''י כדאמרינן לקמן: שאנן מואב מנעוריו וגו'. סיפיה דקרא על כן עמד טעמו בו אלמא הגולין מפיגין טעמן ושמנן: נ''ב שנה. משגלו בימי צדקיה בחרבות ירושלים עד שנפקדו בימי כורש ואז עלו מהם לייסד את הבית י''ח שנים קודם גמר הבנין שהיא לסוף ע' שנה בשנת שתים לדריוש כדאמרי' במגילה (דף יא:): וכולן חזרו. הבהמות ועופות ואף הדגים חוץ מן קולייס האספנין וכולן חזרו דהא עד בהמה כתיב ומכלל דמכאן ואילך הדור חוץ מקולייס כדמפרש: הני מדרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם. מדרונות שבבבל מחזירין מים הנשפכים בהן לעין עיטם שהוא מקום גבוה שבא''י שאותו מעיין מביא מים לבית טבילת כה''ג ביה''כ דמתוקן בחומת עזרה על גבי שער המים כדאמרינן בסדר יומא (דף לא.) עין עיטם גבוה מקרקע העזרה כ''ג אמות והיאך מחזירין שיש בפרת סילונות וסולמות למטה מן הקרקע (הים) ודרך אותן סולמות חוזרין המים לא''י וחוזרין ונובעין במעיינות והדגים חזרו דרך אותן סולמות שנוחים להעלותן יותר מדרך פרת עצמו: והאי. קולייס האספנין: כיון דלא שריר שדריה. אין קשה שדרה שלו: לטבריה. לבוז ולהטיל עליהם עול ולא שמתכוונין לבטלן משמחת הרגל אבל הקללה גרמה לכך: קומטין . לשון לעז הוא שלטון: בולשת. חיל המלך: ציפורי וטבריא מא''י: שאינן במקומם. שמא''י גלו לשם והגולה למקום נכרי מציין עצמו במלבושים שיהא חשוב: במתא שמאי. בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי שאני ניכר בו: בלא מתא. במקום שאינה עירי: תותבאי. כבודי תלוי בשמלתי שמלתו מתרגמינן תותביה (שמות כב): ציצין. צמחין: הבאים. אותן של יעקב שיבאו לבבל ישרשו ויעשו ציצין ופרחים לתורה וסייעתא אתיא לר' יוחנן דטעמא דמצויינין לאו לפי שאינן בני תורה כדרבי אסי אלא לפי שאינן במקומן:

בהמה בגימטריא. אסמכתא בעלמא היא דנ''ב נפקא לן בלאו גימטריא כדפי' בקונטרס: