זבחים מה ע"א

דף מה - א

אמר על כך רבא בתמיה:  הלכתא למשיחא!? וכי בא לקבוע כאן הלכה הצריכה לנו לימות המשיח, שעכשיו לא הוצרכנו לה ואינה נוגעת לנו למעשה!?

אמר ליה אביי: לדבריך שאין לקבוע הלכה לימות המשיח, אלא מעתה כל דיני שחיטת קדשים לא לתני כלל, שהרי הלכתא למשיחא הוא? ^[1] אלא מדוע שונים אנו אותם, כי דרוש וקבל שכר על עצם הלימוד, אף על פי שאינו נוגע למעשה, ואם כן, הכא נמי אמר רב נחמן את דבריו משום דרוש וקבל שכר!? ^[2]

וביאר רבא את תמיהתו: הכי קאמינא לך "הלכתא" למה לי!? וודאי שצריך לגרוס את כל דיני שחיטת קדשים לפי שתורה היא ודרוש וקבל שכר, אלא תמיהתי היא, מדוע קבע הלכה שענינה הוראה למעשה, וזו אינה נוגעת לנו עכשיו?

לישנא אחרינא: אמר ליה רבא, הלכה קאמינא וכפי שהתבאר, והשינוי הוא בצורת הגירסא בלבד.

מתניתין:

קדשי עובדי כוכבים, שהקדישום הגויים לגבוה, אין חייבין עליהן האוכלן משום פיגול, נותר וטמא.

והשוחטן בחוץ פטור, דברי רבי שמעון. ^[1]

רבי יוסי מחייב בכולן. ^{[2] [3]}

גמרא:

תנו רבנן: קדשי עובדי כוכבים

לא נהנין מהן, ולא מועלין בהן.

ואין חייבין עליהן משום פיגול, נותר וטמא.

ואין עושין תמורה.

ואין מביאין נסכים בפני עצמם בלא זבח, אבל קרבנן טעון נסכים. הלכך, אם שלח העובד כוכבים את דמי הנסכים עם הקרבן שלו מקבלים הימנו, ואם לאו, מביאים נסכים משל צבור, דברי רבי שמעון.

אמר רבי יוסי: רואה אני בכולן, בכל הענינים הללו, להחמיר, שיש לנהוג בקדשי עכו"ם באותה החומרה של קדשי ישראל, לפי שנאמר בהן, בקדשי עכו"ם, בפרשת אמור [ויקרא כב] "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל, אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה". מדכתיב "איש איש", מרבים אנו שגם עכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל.

ומדכתיב בהאי קרא "לה'", משמע שקדשי עכו"ם הם בכלל "קדשי ה'" לכל דיניהם.

ועתה חוזרת הברייתא לבאר את דברי רבי שמעון:

במה דברים אמורים שאין מועלין בקדשי עכו"ם אליבא דרבי שמעון, בקדשי מזבח שהקדיש העכו"ם לקרבן. אבל בקדשי בדק הבית שהקדיש העכו"ם, מודה רבי שמעון שמועלין בהן.

שנינו במשנה: קדשי עכו"ם לא נהנין ולא מועלין בהן.

ומבארת הגמרא: לא נהנין - מדרבנן. ^[4]

ולא מועלין - מדאורייתא. דגמרינן דין מעילה בקדשי עובדי כוכבים בגזירה שוה "חטא חטא" מתרומה. במעילה כתיב "נפש כי תחטא ומעלה מעל", וגבי תרומה כתיב "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא". ובתרומה כתיב בהמשך הפרשה "ולא יחללו את קדשי בני ישראל", וממעט הכתוב ואומר, שהמדובר לגבי תרומה הוא רק בקדשים שמקדישים ישראל ^[5] ולא בקדשים שמקדישים עובדי כוכבים. וכמו שנתמעטו עכו"ם בענין תרומה, כמו כן נתמעט קרבנם ממעילה.

שנינו במשנה: ואין חייבין עליהן משום פיגול, נותר וטמא.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא? דאתי פיגול בגזירה שוה של "עון עון" מנותר. בפיגול כתיב "עונה תשא", ובנותר כתיב "עונו ישא", הרי שהשוותה תורה את דין הפיגול לדין הנותר.

והדר, אתי נותר, ולאחר מכן, יש לנו לחזור וללמוד את דינו של נותר בגזירה שוה של "חילול חילול" מטומאה, כי בנותר כתיב "קדש ה' חלל". ובטומאה כתיב "ולא יחללו".

ובטומאה כתיב "וינזרו מקדשי בני ישראל", מלמד הכתוב שפרשת אכילת קדשים בטומאה נאמרה רק לגבי קדשי בני ישראל, ולא לגבי קדשי עובדי כוכבים. והיינו, שלמדנו מטומאה לנותר, ומנותר לפיגול, שהרי דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בגזירה שוה, כמו שיבואר לקמן בפרק איזהו מקומן.

שנינו במשנה: ואין עושין קדשי עובדי כוכבים תמורה. ^[6]

ומבארת הגמרא: מאי טעמא? דאיתקש תמורה למעשר בהמה, דכתיב גבי מעשר בהמה "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו. ואם המר ימירנו, והיה הוא ותמורתו יהיה קדש". ומעשר בהמה איתקש למעשר דגן, דכתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. ובמעשר דגן כתיב "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו", וממעטינן ולא עובדי כוכבים. ומכאן למדנו שגם לגבי דין תמורה נתמעטו קדשי עובדי כוכבים.

ומקשינן: וכי דבר הלמד בהיקש, חוזר ומלמד בהיקש!? והרי אין הדבר כן, ואם כן כיצד ניתן ללמוד דין תמורה על ידי היקש למעשר בהמה, כאשר מעשר בהמה עצמו כל דינו הוא משום שהוקש למעשר דגן?

ומתרצינן: רק בקדשים נאמר הכלל שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש. אבל כאן הדבר [הראשון] המלמד בהיקש הוא מעשר דגן, ומעשר דגן חולין הוא. הילכך, על אף שהדבר הלמד ממנו בהיקש הוא מעשר בהמה, שהוא קדשים, בכל זאת ניתן לחזור וללמוד ממנו בהיקש אפילו לתמורה, שהיא גם כן קדשים.

ומקשינן: הניחא להחשיב אותו כחולין למאן דאמר בתר "מלמד" אזלינן, שאם הדבר המלמד הוא חולין, הרי אף על גב שהדבר הלמד הוא קדשים, בכל זאת למדים ממנו, אם כן, כאן שהדבר המלמד הוא מעשר דגן, שחולין הוא, שפיר אנו למדים מהדבר הלמד ממנו.

אלא למאן דאמר בתר "למד" אזלינן, והיינו, במקום שהדבר הלמד הוא קדשים, אי אפשר לחזור וללמוד ממנו בהיקש, מאי איכא למימר? והלא כאן במעשר בהמה הדבר הלמד הוא קדשים, ובקדשים נאמר הכלל כי דבר הלמד בהיקש, אינו חוזר ומלמד בהיקש!?

ומכח הקושיה הזאת חוזרת בה הגמרא, ואומרת שלא לומדים את דין התמורה בקדשי עכו"ם מהיקש למעשר בהמה משום שמעשר בהמה הוקש למעשר דגן, אלא ממעשר בהמה עצמו למדים זאת, שהוא אינו קרב משל עכו"ם, משום שאין עכו"ם מביאים אלא נדרים ונדבות, ולא קרבנות חובה - מעשר בהמה הוא קרבן חובה שאין לו זמן קבוע להבאתו. וכל קרבן חובה שאין לו זמן קבוע, רק ישראל מייתו, אבל עובדי כוכבים לא מייתו, לפי שאין להם כל שייכות בקרבנות חובה שאין להם זמן קבוע, כגון מעשר בהמה וחטאת ואשם [והוא הדין שאין הם מביאים קרבן חובה שיש לה זמן קבוע, כמו עולת ראיה, אלא שבסוג זה של קרבן יש להם צד שייכות, בעולה רגילה, ואילו במעשר ובחטאת ובאשם שאין זמנם קבוע, אין להם שייכות בכל ענין].

הילכך, יכולים אנו ללמוד תמורה ממעשר בהמה למעט עובדי כוכבים.

שנינו במשנה: ואין מביאין נסכים.

תנו רבנן: כתיב בפרשת נסכים [במדבר טו] "כל האזרח יעשה ככה" [ולקמן אנו למדים מכאן שאפשר להתנדב נסכים בפני עצמם לנדבה, גם בלי להביא זבח]. מלמד הכתוב כי רק "אזרח", ^[7] שהוא אדם מישראל, מביא נסכים, ואין העובד כוכבים מביא נסכים.

ומאחר שמיעטנו עובד כוכבים מהבאת נסכים, יכול לא תהא עולתו שהתנדב טעונה נסכים?

תלמוד לומר בפרשת נסכים "ככה יעשה לשור". תלתה התורה את חיוב הנסכים בקרבן, ואין הבדל בין קרבן ישראל לקרבן עובד כוכבים לחיוב נסכים. הילכך, אם שלח העכו"ם דמי הנסכים, יקרבו משלו. ואם לאו, הם קרבים משל צבור, כי "תנאי בית דין" הוא שיקרבו משל צבור. והמיעוט של עכו"ם מנסכים נאמר לגבי נסכים הבאים בפני עצמם, שלא עם זבח, שאין העכו"ם יכול להביאם.

שנינו בברייתא: אמר רבי יוסי: רואה אני בכולן להחמיר.

ומוסיפה הברייתא לפי רבי שמעון: במה דברים אמורים בקדשי מזבח.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי שמעון לחלק בין קדשי מזבח של עכו"ם שלא מועלים בהם, לבין קדשי בדק הבית של גויים, שכן מועלים בהם?

קסבר רבי שמעון, כי גמרה, מה שנלמדה מעילה בגזירה שוה "חטא חטא" מתרומה, לומר שאין מועלין בקדשי עובד כוכבים, זה רק בקדשי מזבח, שהם דומיא דתרומה, דתרומה עצמה קדישא קדושת הגוף. אבל קדושת בדק הבית, דקדושת דמים היא, לא למדים אותה בגזירה שוה מתרומה, ולכן קדשי עובדי כוכבים שהקדישו העכו"ם לבדק הבית, מועלים בהם כבקדשי ישראל.

תנו רבנן: דם שנטמא, וזרקו על גבי המזבח,

אם בשוגג, ^[8] הורצה, עלה הזבח לרצון עבור בעליו בזריקת הדם הטמא על המזבח, והבעלים נתכפרו, והבשר נאכל, משום שהציץ מרצה על טומאת הדם.

במשנה דברי ר"ש ר"י מחייב. בתוי"ט ומכאן סתירה כו'. עי' בבה"ז שיישב בטוב דברי הכ"מ:

תד"ה דומיא (בע"ב

. פגם ונהנה במעילה וממעטינן במחובר כו'. כצ"ל:

תד"ה רואה אני וכו' וקשה דלא פריך וכו' כצ"ל:

מתני' ר"י מחייב. עיין לקמן דף קטז ע"ב תוס' ד"ה אסור ומנחות דף קט ע"ב תוס' ד"ה והעלה:

גמ' טעון נסכים דר"ש. בתשובת מוה' בצלאל אשכנזי סימן א' דף ט' ע"ג כתב בכל ספרי עתיקי ודוקני אשר נמצאו בידי ל"ג דר"ש וכ"נ מדברי תוספות עכ"ל:

שם דבתרומה כתיב בני ישראל. עיין קדושין דף מא ע"ב תוספות ד"ה והנכרי:

אלא מעתה כל שחיטת קדשים לא לתני וכו'. עיין מ"ש הרב הגאון בעל חוות יאיר בתשובותיו סימן קכ"ד ע"ש שהאריך בענין זה ברוב בקיאותו:

גמרא קדשי נכרים אין חייבים כו׳. וכתב הרמב״ם בפ׳ י״ח מה׳ פה"מ דף כ״ד קדשי הכותים אין חייבים כו׳ וכתב הכ״מ צריך טעם למה פסק כר״ש וכתב ב׳ טעמים וכתב מ״ו הב״ז דטעם שני עיקר דהרמב״ם מפרש מתני׳ דקתני דברי ר״ש ר״י מחייב לא קאי אלא אשוחטין בחוץ דסמוך ולא אאין חייבים עליהם משום פיגול דלעיל מיניה וסתמה רבי במתני׳ דלא כר״י אלא כר״ש דר״י בעצמו חולק ע״כ אכולהו כדאמרינן בברייתא עכ״ל ותמיה לי על מ״ו הב״ז ועל הכ״מ דאישתמיטא מהם סוגיא דעירובין דף {צאן קדשים: מ"ו} ע״ב דקאמר התם רבי יהודא ורבי יוסי הלכה כר״י ומכ״ש ר״י ור׳ שמעון דהלכה כר"י ואסקינן התם דהני כללי לאו דברי הכל הוא דרב לית ליה הני כללי ואם איתא דרבי סתם במתניתין דהכא דהלכה כר״ש במקום ר״י הל״ל התם דרבי נמי לית ליה הני כללי. ועיין במס׳ מנחות דף ק״ט ע״ב בתוספת מה שכתבתי בזה:

רש״י ד״ה ובטומאה כתיב בני ישראל כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד"ה והשוחטן בחוץ כו׳ אי ר״ש סבירא ליה כר׳ עקיבא כו׳ כצ״ל:

בא״ד דבכריתות מוכח כו׳. פי׳ כיון דטעמא דר״ש דאין פיגול ונותר בעולין משום דאין איסור חל אאיסור וקדשי נכרים מדאורייתא שרי לא הוי איסור חל אאיסור וס״ד דיהא חייבים עליהם משום פיגול ונותר מ״ה איצטרך לאשמעינן דאפ״ה אין חייבים עליהם:

ד״ה רואה אני כו׳ משמע הכא דאיכא כו׳. פי׳ דת״ק דר״י דאמר לא מועלין איירי בקדשי מזבח ור״י דפליג וסבר ליה דאף בקדשי מזבח של נכרי מועלין ויליף מקרא ע״כ משמע דאיכא מעילה בקדשי מזבח מדאורייתא:

בא״ד ואשם אחד כו׳. פי אשם מעילה:

בא״ד בדבר הניתר לכהנים אבל באימורים כו׳ כצ״ל. פי׳ לאחר שניתר לכהנים פקעה מעילה אבל אימורין ועולה דלא ניתר לכהנים המעילה לא פקעה מיניה:

ד״ה דומיא דתרומה כו׳ לענין פגם ונהנה באכילה וממעט מחובר לקרקע ומחובר היינו קדושת דמים וגמרינן מתרומה כו׳ כצ״ל. ועיין בתוספת דסנהדרין דף פ״ד ע״א ד״ה גמר חטא כו׳:

בא״ד משום דכתב לה׳ לרבויי כו׳. פי׳ מדכתיב אשר יקריבו לה׳ משמע שהוא בעצמו ראוי להקרבה לה׳ דהיינו קדושת הגוף ולא קדושת דמים נ״ל. ובזה מתורץ מה שיש מקשים הא במסכת מעילה דף ט״ז ילפינן מדכתיב מקדשי ה׳ קדשים המיוחד לה׳ דהיינו ב״ה ולא קדשי מזבח ע״כ. אבל כאשר כתבתי לאו קושיא היא דהתם כתיב מקדשי ה׳ דמשמע שהוקדשו לה׳ ומיוחדים לה' לאפוקי קדשי מזבח דאיתא בהו לכהנים אבל הכא כתיב יקריבו לה׳ משמע שיהא ראוי להקרבה אע״ג דרבנן לא דרשו לה׳ אלא ר״י מ״ה אהני לגבי דלא גמרינן קדשי ב״ה מתרומה. ועיין בתוספת דסנהדרין שם:

בא״ד למעט נכרים ובד״א ר״י קאמר כו׳ כצ״ל:

בא״ד אבל מאי דאמריתו כו׳. פירוש דדברי רבנן קאמר הכי ר״י אבל לדידיה ס״ל דאף בקדשי מזבח מועלים מרבויי דלה׳ דהא טמא כתיב בהדיא בני ישראל ואפ״ה מחמיר ר״י מרבויי דלה׳ נ״ל:

בא״ד ואהני לה׳ דלא גמרינן כו׳ כנ״ל. ובד״ח נדפס בצדו נ״א ושיבוש הוא:

בא״ד אמר אבימי וערכה כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ ד״ה סד״א מן האש וכו׳ תימא לא לכתוב וכו׳ עיין בספר הברה״ז במנחות דף ע״ג:

רש״י ד״ה אשר ישיבו זה גזל הגר וכו' גזל הגר בהדיא כתיב ביה ל״ג דהא וכו׳ ולאותה גירסא התירוץ הוא שהיה כתוב בספרים כך איצטריך לאשמעינן לך הוא שלך יהיה אפילו לקדש בו וכו' ודוק:

תוס׳ ד״ה הילכתא למשיחא וכו׳ ובפ״ק דיומא דפסיק כר׳ יוסי וכו׳ נ״מ עכשיו בנשיא וכו׳ שנתמנה על הצבור ועבר מחמת האונס ועבר האונס וביומא שם האריכו יותר בדבריהם וכתבו שכשיעבור האונס חוזר לשררתו וקשה דהאי נפקותא לא נפקא מהא דפסיק כר׳ יוסי דהא דראשון חוזר לעבודתו אפי׳ ר"מ מודה ול״פ אלא בשני דר"מ סבר שני כל מצות כהונה גדולה עליו ור׳ יוסי סבר שני אינו ראוי לא לכ״ג ולא לכהן הדיוט וי״ל דמ״מ אכתי איכא נפקותא דלר״מ דאמר שני כל מצות כהונה גדולה עליו א"כ עכשיו אין כל השררה של כהונה גדולה לראשון לבדו כמו שהיה בתחילה דהא איכא אחר בהדי וא״כ מיגרע גרע ממה שהיה בתחילה משא״כ לר׳ יוסי דאמר דשני אינו ראוי לכ״ג והראשון נשאר בגדולתו כמו שהיה בתחילה וא״כ נ״מ עכשיו בנשיא שעבר מחמת האונס ועבר האונס שאין השני משמש עמו בנשיאות והראשון חוזר כמו שהיה בתחילה משא״כ לר״מ ודוק:

בא״ד ונראה דרב יוסף דוקא דאית ליה וכו׳ ע״ש בתוס׳ בפ״ד מיתות דף נ״א ע״ב וע״ש בספר חידושי הלכות:

גמרא קדשי עכו״ם אין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא וכו׳ הרמב״ם ז"ל בפי״ח מהל׳ פסולי המוקדשין פסק כר"ש וכתב הכ״מ וצריך טעם למה ואפשר שטעמו מדגרסינן בריש תמורה דבעי רמי בר חמא כותי מהו שימיר ולא אפשר לאוקמי הבעיא לר׳ יוסי כמ״ש התוס׳ שם בתירוץ ב׳ וכיון דרמי בר חמא בעי אליבא דר״ש אלמא הלכתא כוותיה ועוד דגמ׳ מפרש טעמיה בסתם והקשה עליו בס׳ הב״ז דלפ״ז למה פסק בשחוטי חוץ בסוף פי״ט מהל׳ מע״ק כר׳ יוסי וע"ש בס׳ הנז׳ והנה קושיא זו שהקשה הב״ז ל״ק למ״ש הכ״מ ועוד דגמ' מפרש טעמיה בסתם דבשחוטי חוץ לא פי׳ טעמיה גם ל״ק נמי למ"ש בפ״א מהל׳ תמורה דין ז׳ שכתב דפסק כר״ש משום שבגמ׳ הביאו ברייתא זו לפשוט בעיא אחרת מר״ש ר״ל דשם בעי רבא למיפשט בעיא דרמי בר חמא מהאי ברייתא מר״ש ש״מ דס״ל דהילכתא כר״ש בכל מה שהוזכר בהאי ברייתא ולכך בשחוטי חוץ דלא הוזכר בהאי ברייתא אלא במתני׳ לא פסק כר״ש אלא כר׳ יוסי גם מ״ש שם בשם מהרי"ק דאפשר עוד לומר דר׳ יוסי ל״פ אר״ש בהא כונתו הוא לתרץ אי לא קשיא לן אלא מתמורה דוקא אפשר לומר דל״פ בהא אר״ש כמו גבי נסכים דלא אשכחן מאן דפליג וכפרש״י שם בריש תמורה ובזה ניחא מה שהקשו שם התוס׳ בריש תמורה ד״ה קתני מיהת ע״ש ודוק ומדברי התוס׳ הכא ד״ה דומיא דתרומה וכן מדבריהם שילהי פ׳ הנשרפין דף פ״ד ד״ה גמר חטא חטא משמע דלא הוו גרסי בברייתא דברי ר"ש אלא סתמא היא והוא מדהזכירו ר״ש בשם רבנן וזו סייעתא ג״כ לפסק רבינו ולכך פסק כת״ק בכל מה שהוזכר בברייתא כיון דסתם הוא וזה סייעתא לתירוץ השני שכתב הכ״מ שם בפי״ח מהל׳ פסולי המוקדשין ודוק:

תוס׳ ד״ה רואה אני וכו׳ וי״ל אסמכתא נינהו להאי תירוצא אכתי קשה מההיא דיש אוכל אכילה א׳ וחייב עליה ד׳ חטאות ואשם א׳ דאי מדרבנן איך מביא חולין בעזרה גם אכתי קשה מהא דאמר ר׳ ינאי גופיה אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד וכו׳ דמדקאמר מפורשת מן התורה משמע דלאו אסמכתא היא וכה״ג דייק שם בפ׳ קדשי מזבח דמדקאמר דבר תורה ש״מ דלאו אסמכתא היא ע״ש ולא קאי האי תירוצא אלא לשאר קושיי אחריני שהקשו ודוק:

ד״ה דומיא דתרומה וכו׳ וי״ל דהכא דוקא וכו׳ משום דכתיב לה׳ לרבויי דלא גמרי וכו׳ ר״ל כיון דאית לן לה׳ לריבויי קדשי עכו״ם כקדשי ישראל ואית לן ג״ש חטא חטא מתרומה למעוטי קדשי עכו״ם איכא למימר דלא ממעטי מג״ש אלא קדושת הגוף דומיא דתרומה אבל קדושת דמים מועלין כיון דאית לן ריבוייא דלה׳ ואע״ג דר׳ יוסי הוא דדריש ליה להאי ריבוייא דלה׳ ולא רבנן מ״מ לרבנן נמי אהני לגבי הכי דלא גמרינן קדשי בדק הבית מתרומה ודוק וכן הם דבריהם מבוארים בשילהי פ׳ הנשרפין ע״ש:

בא״ד אבל מאי דאמריתו אין מועלין ה"מ בקדשי מזבח דגמרינן מתרומה ואהני לה׳ דלא גמרי׳ וכו׳ כצ״ל ויש נ״א ה״מ בקדשי מזבח דגמרינן מתרומה ואודי ליה דלא גמרינן מתרומה וכו׳ ור״ל דלר׳ יוסי אפילו בקדשי מזבח ס״ל דמועלין משום דכתיב לה׳ ולא דריש ג״ש דחטא חטא מתרומה להאי מילתא כיון דכתיב לה' אלא לדבריהם דרבנן קאמר דדרשי חטא חטא מתרומה להאי מילתא נמי וקאמר להו אודו לי מיהת דבקדשי בדק הבית מיהא מועלין ולא ילפינן מתרומה אלא דומיא דתרומה דקדושת הגוף אבל קדושת דמים לא ילפינן משום דכתיב לה׳ לרבויי ודוק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

גמרא ד״ה ואין מביאין נסכים (מיימוני פ״ג מהלכות מע״ק) ודע שכתב הרמב״ם פי״ח מה׳ פה״מ דין כ״ד וז״ל קדשי הכותים אין חייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא וכו׳ וכתב הכ״מ שפסק כר״ש וצריך טעם למה ואפשר שטעמו כו׳ ע״ש וצ״ע דלפ״ז למה פסק בשחוטי חוץ בפי״ט מה׳ מע״ק כר׳ יוסי לכן נראה עיקר כתי׳ השני שכתב בכ״מ וז״ל ויש מי שאומר שהרמב״ם מפרש דמתניתין דקתני דר״ש ור״י לא קאי אלא אשוחטן בחוץ דסמוך ולא לאין חייבים עליהם משום פיגול דלעיל מיניה דההיא סתם מתני׳ הי׳ עכ״ל. וכוונתו בזה שסתמה ר׳ דלא כר״י אבל ר״י בעצמו בע״כ חולק אכולהו כדאיתא בגמרא רואה אני בכולהו להחמיר וכדאיתא התם להדיא גבי ציץ ע״ש והרב בתוי״ט בפי׳ המשניות שגג בזה: וע״ל פ״א דתמורה דין ו׳ ובפ״ה מה׳ מעילה דין ט״ו בכ״מ ושכח שם מ״ש בפי״ח מה׳ פה״מ ודוק נ״ל. ועיין מ״ש בפ״ק דתמורה עוד בזה בס״ד:

תוס' ד״ה והשוחטן בחוץ וכו׳ ועי״ל דבכריתות מוכח דטעמא דר"ש משום דאין איסור חל על איסור אפילו בחמור על הקל וזה שייך בקדשי ישראל דוקא משום דאית בהו איסור מעילה משא״כ בקדשי עכו״ם דאין מועלים בהם מדאורייתא ה״א דחל פיגול עליו ק״ל:

תוס׳ ד״ה רואה אני כו׳ פי׳ בקרא דאיש איש דמרבינן עכו״ם כו׳ (והוא בפ׳ אמור) והשאר יש למחוק והוא ט״ס:

בא״ד אבל באימורים ועולה כו׳ ונראה מבואר מדבריהם דל״ג במס' מעילה אר״י כו׳ אלא בקדשי ב״ה ועולין בלבד כמו שהוא בש״ס שלפני אלא צריך למחוק תיבת ועולין ודוק וע״ש בתוס׳ שתירצו קושיא זו על נכון:

ד״ה דומיא דתרומה כו׳ במחובר לקרקע היינו כו׳ גמרי מתרומה כו׳ (ר״ל דליתא במחובר) והקשה לו בנו כו׳ ופריך א״כ לא ימעלו בו כו׳ כצ״ל. ובתוס׳ דתמורה מביאים ראיה מהתוספתא לפירש״י:

הגהות

(מתניתין) קדשי עכו״ם כו׳ (מיימוני פי״ח מה׳ פה״מ).

והשוחטן בחוץ פטור כצ״ל (מיימוני פי״ט מה׳ מע״ק).

(גמרא) תנו רבנן קדשי עכו״ם לא נהנין כו׳ (מיימוני פ״ה מה״מ):

ואין עושין תמורה (מיימוני פ״ה מה׳ תמורה):

רש״י ד״ה א״ל הלכה כו׳ הלכה אינה אלא להורות כו׳ למעשה ועכשיו הד״א וכצ״ל:

תוס׳ ד״ה הלכתא למשיחא כו׳ ובקידושין פירשתי כו׳ ושני אינו ראוי כו׳ נפקא מינה עכשיו בנשיא כו׳ דכל מלאכה שאפשר לעשות כו׳ מילה נמי פסיק כו׳ נמי גבי פסח הכי כו׳ הכא כו׳ לפסוק למשיחא הס״ד וכצ"ל:

גמרא בכולן להחמיר. פיסקא. בד״א בקדשי הזבח כו׳ מאי טעמא קסבר כו׳ כצ״ל:

רש״י ד״ה מועלי׳ בו כו׳ טעמא הס״ד:

ד״ה ובתרומה כתיב בני ישראל כו׳ בני ישראל הס״ד וכצ״ל:

ד״ה תמורה. בהמה כו׳ הוא ותמורתו הס״ד:

ד״ה עשר תעשר ואמר מר כו׳ הד״א:

ד״ה דבר הלמד כו׳ בעכו״ם חוזר ומלמד כו׳ בהיקש הס"ד:

ד״ה הניחא למ״ד בתר מלמד כו׳ כצ״ל:

ד״ה אזרח בפ׳ כו׳ בשלח לך כו׳ נסכים ומביא כו׳ הד״א:

ד״ה ת״ל ככה כו׳ שאחר שחובה כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד"ה רואה אני כו׳ ולישני באימורין הס״ד:

ד״ה ואין עושין תמורה כו׳ דבר אל בני ישראל איש כי יפליא כו' הס״ד וכצ״ל:

ד״ה ומעשר בהמה כו׳ לענין שנה הס״ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש״י ד״ה ובדפוס חדש דף מ״ד ע"ב אשר ישיבו זה גזל הגר כו׳ עד גזל הגר בהדיא כתיב ביה לא גרסינן דהא חטאת כו׳ וסידרן לך הכתוב כאן מפני המחלוקת של קרח ובתוס׳ דמנחות דף ע״ג הקשו לפי זה מאי פריך אשם מצורע בהדיא כתיב ביה ע"ש ולא יכולתי להבין קושית התוס׳ דהמקשה פריך דכל למה דכבר נלמד דנאכל לכהנים דכתיב ביה כחטאת וכאשם הוא ונהי דאשמם כתיב הכא וסדר בפרשה כל כ"ד מתנות כמו שפי׳ רש״י מ"מ כל לא איצטרך אבל גזל הגר לא נשנה כאן אלא בשביל מחלוקת של קרח א״כ איך היה פריך גזל הגר בהדיא כתיב ודברי רש"י נכונים הם:

ד״ה לך הוא ולבניך שיהיו כנכסים כו׳ ואגזל לחוד קאי ודברי רש"י סותרים זה את זה במה שכתב במנחות ע״ש וגם מ"ו הב"ז הרגיש בזה וצ"ע:

תוס׳ ד"ה מני ר׳ מאיר יש למחקו ולגרוס במקומו סד"א מן האש תימא ועיין במנחות דכתב הב״ז מה הוקשה להם דילמא ס"ל ברייתא זו כר״י דקדושין דהמקדש בקדשים אינה מקודשת ויליף התם מדכתיב מן האש הרי הוא כאש דאסור בהנאה והנה מהרש"א בקדושין הביא קושיא בשם תוספות ישנים קשה דלשתוק מלך דמשמע כל צורכך ולא איצטרך לכתוב אש ולפי סוגי׳ זו אין כאן קושיא דאיצטרך לך אגזל גר וא"כ איצטרך לכתוב אש וע"ש במהרש"א ודוק:

ד"ה והשוחטן בחוץ בגמ׳ וכו׳ והוא בדף מ״ה ע"א וא״ת אי ר"ש א"כ מאי ארי׳ קדשי נכרים והנה טפי הי׳ להם להקשות אי סבר דנכרים אין מביאין אלא עולות ואין פיגול ונותר וטומאה בעולין אם כן למה לי קרא למילף פגול מנותר ונותר מטומאה תיפוק ליה בלא קרא דאין חייבים עליהם משום פיגול ואפשר דזה כוונת התוס׳ דאפילו ישראל נמי וא"כ א"צ קרא כלל בנכרים:

בא״ד ועוד י"ל דבכריתות וכו׳ וצ"ל לתירוץ זה נקט נכרים לרבותא דאף על גב דשרי מדאורייתא יש להקשות לפי זה למה לי קרא למילף דאין מעילה בקדשי גוים תיפוק ליה מדאיצטרך למעוטי פיגול ונותר וטמא ש"מ דאין מעילה ויש לישב וק״ל ובאמת י״ל גם כאן התירוץ מה שכתבו התוס׳ אחר כך בד"ה אבל עצים דר"ש דהכא סבר כההוא תנא דר"ש דיש פיגול בעולין וגם תירוץ דיש לומר בבת אחת כגון שהביא ב׳ שערות ואיצטרך לאשמועינן דקדשי נכרים אין חייבים אפילו בבת אחת וק״ל ואפשר זה הי׳ כוונתם דסמכו דבריהם יחד:

ד״ה אבל העצים וא"ת מאי ארי׳ משום דאין נאכלים וה"ה דהוי מצי להקשות על רישא נמי ר״ש מחייב בדבר שדרכו לאכול וע"כ על עולין קאי כגון קומץ ומנחת כהנים ועל אלו לא היה לו לחייב דסבר אין פיגול בעולין וק״ל:

שם ועוד חטאת הפנימיות ר"ל באותן הנשרפין וק״ל:

בא״ד ומ״מ קשה מפיגול שהרי פקע פיגולו קשה לי דמשמע נותר וטמא ניחא הלא אמרינן לעיל דהנותר וטמא שהעלן על גבי מזבח ומשלה בהם האור פקע איסור מהם וכבר כתבתי דבר זה וצ״ע:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

הלכתא למשיחא. הרי קבע לנו הלכה הצריכה לנו לימות המשיח כשיבנה בית המקדש ועכשיו לא הוצרכנו לה: א''ל הלכה קאמינא. האי דמיתמהנא קביעות הלכה הוא דמיתמהנא דמיגרס בעינן מיתני משניות ומחלוקת הלכות עבודה לפי שתורה היא ודרוש וקבל שכר אבל קיבוע הלכה אינה אלא להורות הלכה למעשה ועכשיו אינו נוהג: מתני' קדשי עובדי כוכבים כו'. מפרש בגמ' וכשהתנדבום לגבוה קאמר: גמ' ת''ר כו'. מפרשה לקמיה: ואין מביאין נסכים. בפני עצמם בלא זבח כישראל שמתנדבין יין כדתנן במנחות (דף קד:): בכולן אני רואה. בכל הדברים הללו אני רואה בקדשי עובדי כוכבים להחמיר כבקדשי ישראל: שנאמר בהם לה'. דכתיב איש איש מבית ישראל וגו' (ויקרא כב) ודרשינן בהכל שוחטין (חולין יג:) איש מה ת''ל איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל: במה דברים אמורים. דאין מועלין בהן אתאן לת''ק: אבל בקדשי בדק הבית. עובד כוכבים שהתפיס לבדק הבית: מועלין בו. ולקמן מפרש טעמא: דגמרינן מעילה חטא חטא מתרומה. כתיב במעילה וחטאה בשגגה (ויקרא ה) וכתיב בתרומה ולא ישאו עליו חטא (שם כב) ובתרומה כתיב בתריה דהאי קרא ולא יחללו את קדשי בני ישראל: דבתרומה כתיב בני ישראל. וינזרו מקדשי בני ישראל (שם כב): תמורה. בהמה: למעשר בהמה. דכתיב במעשר והיה הוא ותמורתו (שם כז): ומעשר בהמה למעשר דגן. עשר תעשר ואמר מר בבכורות (דף נג:) בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן: דבר הלמד. מעשר בהמה הלמוד בהיקש שלא יהא נוהג בעובדי כוכבים חוזר ומלמד על התמורה בהיקש: מעשר דגן חולין הוא. ובכל התורה למדין למד מן הלמד חוץ מן הקדשים כדאמר באיזהו מקומן (לקמן מט:): הניחא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן. דאי מלמד חולין אף על גב דלמד קדש למדים בו הלמד מן הלמד ופלוגתייהו באיזהו מקומן (שם): עובדי כוכבים לא מייתו. דלא איתרבו עובדי כוכבים אלא לנדרים ונדבות כדכתיב בקרא לכל נדריהם וגו' (ויקרא כב) וה''ה נמי דלא מייתו חובה הקבוע להם זמן כגון עולת ראייה ושלמי חגיגה אלא לא פסיקא ליה הואיל ומביאין עולה ושלמי נדבה אבל מעשר חטאת ואשם לא שייך בהו כלל: אזרח. בפרשת נסכים כתיב בשלח לך כל האזרח יעשה ככה ומינה ילפינן לקמן בפרק כל התדיר (דף צא:) אזרח מלמד שמתנדבים נסכים ומביא בפני עצמן נדבה: ת''ל ככה. יעשה לשור שאחר שחובה תלויה בקרבן ל''ש ישראל ול''ש עובד כוכבים הלכך שלח דמי נסכיה יקרבו משלו ואם לאו מקריבים משל ציבור שתנאי ב''ד הוא במסכת שקלים (דף יא:): מ''ט כו'. אמילתיה דר''ש קאי אמעילה דקאמר אבל קדשי בדק הבית דעובדי כוכבים מועלין: וכי גמרה מעילה מתרומה. למעוטי עובדי כוכבים דומיא דתרומה קדשי מזבח הוא דגמרה דקדיש גופייהו כתרומה שאינן נפדין:

הלכתא למשיחא. כי האי גוונא פריך בריש ד' מיתות (סנהדרין נא:) ותימה דבריש עשרה יוחסין (קדושין עב:) א''ר יהודה אמר רב הלכה כרבי יוסי דעתידין ממזרין ליטהר ושמא נפקא מינה עכשיו שלא להרחיק משפחות שאינן ידועות ובקדושין (שם) פירשתי במאי פליגי רבי יוסי ורבנן בממזר ידוע או בשאין ידוע ובפ''ק דיומא (דף יג.) דפסיק כר' יוסי ראשון חוזר לעבודתו ושני אינו ראוי כו' נפקא מינה עכשיו בנשיא או ראש ישיבה או פרנס שנתמנה על הציבור ועבר מחמת אונס ועבר האונס ובפרק אלו דברים (פסחים סט:) דפסיק הלכה כר''ע דכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת לענין פסח נפקא מינה בזמן הזה לענין מילה ואע''ג דגבי מילה נמי פסיק הכי בהדיא (בשבת קלג.) מ''מ לאלומי פסקא דמילה פסק נמי גבי פסח הכי ובפ''ק דתענית (דף ד:) דפסיק רבי אלעזר הלכה כר''ג דאמר בשבעה במרחשון ומוקי לה התם בזמן שבית המקדש קיים נפקא מינה גם בזמן הזה לבני בבל דאית להו פירי בדברא כדקאמר התם הא לן והא להו ומיהו בסוף התכלת (מנחות נב:) קשה דפסיק רבי יוחנן כאבא יוסי בן דוסתאי גבי חביתי כ''ג ונראה דרב יוסף דוקא דאית ליה הכא ובסנהדרין (דף נא:) דאין לפסוק הלכתא למשיחא וה''ר חיים מפרש דלא פריך הלכתא למשיחא אלא היכא דאיכא תרתי שהוא למשיחא וגם עושה איסור דליכא נפקותא בהלכתא אלא על ידי איסור לא שייך לפסוק למשיחא: והשוחטן בחוץ פטור דברי ר' שמעון. בגמרא לא תני בברייתא שוחט בחוץ והכא לא תני תמורה ונסכים דתני בברייתא וזה תימה וא''ת אי ר''ש ס''ל כרבי אליעזר דאמר פרק ואלו מנחות (דף עג:) דאין עובדי כוכבים מביאין אלא עולות א''כ מאי איריא קדשי עובדי כוכבים דאין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא אפי' דישראל נמי דהא שמעינן ליה לר''ש בסוף דם שחיטה (כריתות כג:) דאין פיגול בעולין ואין נותר בעולין וצ''ל דסבר לה כר' יוסי הגלילי דמביאין אפילו שלמים ועוד י''ל דבכריתות (דף יג: ודף כג:) מוכח דטעמא דר''ש משום דאין איסור חל על איסור וקדשי עובדי כוכבים שרו מדאורייתא כדתניא בגמרא לא נהנין מדרבנן ולא מועלין דגמר חט חט מתרומה: רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה'. פי' בקרא דאיש איש דמרבינן עובדי כוכבים שנודרין כתיב לה' למימר שעובדי כוכבים הם בכלל קדשי ה' משמע הכא דאיכא מעילה דאורייתא בקדשי מזבח וקשה דלא איפריך מהכא לר' ינאי דאמר בפ' קדשי מזבח (דף טו.) במעילה דאין חייבין מעילה אלא על קדשי בדק הבית כדפריך התם ומשני כולהו מדרבנן ועוד תנן פ' אמרו לו (כריתות יג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד ותו דשילהי כל הבשר (חולין דף קיז.) אמר ר' ינאי גופיה כאשר יורם וגו' מה פר כהן משיח יש בו מעילה אף שלמים יש בהן מעילה ותו דשילהי תמורה (דף לב:) א''ר ינאי גופיה אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד שנאמר לה' קדשים המיוחדים לה' וי''ל אסמכתא נינהו ועוד י''ל דר' ינאי לא איירי אלא בדבר הניתר לטהורים אבל באימורים ועולה דהמעילה לא פקעה פשיטא דאיכא מעילה דאורייתא וקשה לי על זה אמאי לא משני במעילה הכי דכי פריך מטובא ולישני באימורים: ואין עושין תמורה דאיתקש למעשר בהמה. בפרק קמא דתמורה (דף ג.) דריש מדכתיב בריש עניינא דבר אל בני ישראל איש כי יפליא וגו': ומעשר בהמה למעשר דגן. בבכורות (דף נג:) אמרינן לא איתקש אלא לענין שנה: דומיא דתרומה דקדישא קדושת הגוף. וא''ת אזהרה לנהנה מקדשי בדק הבית מנין דתנן אלו הן הלוקין (מכות יג.) וחשיב הקדש שלא נפדה משמע דבר שיש לו פדיון והיינו קדשי בדה''ב הא לא ידעינן אזהרה במעילה אלא מגזירה שוה דחט חט מתרומה פ' הנשרפין (סנהדרין פד.) והאי תנא לא יליף אלא דומיא דתרומה וי''ל דהקדש שלא נפדה לא מיירי בבדק הבית אלא בקדשי המזבח שהוממו דכיון דמעיקרא הוה בהו מעילה בשביל שהוממו לא פקעה המעילה ואכתי