דף מו - א
משמע שבשני חילולין הכתוב מדבר.
אחד - פסול נותר, שמצאנו בו לשון חילול, דכתיב בפרשת נותר "כי את קדש ה' חלל".
ואחד - פסול טומאה.
ועל שניהם נאמר הריבוי "אשר הם מקדישים", שממנו מרבים את כל המוקדשים, אפילו אלו שאין להן מתירין.
שנינו במשנה: חוץ מן הדם.
ודנה הגמרא: מנא הני מילי שעל דם אין חייבין משום נותר וטומאה?
ותחילה מבארת הגמרא את המקור למעט דם ממעילה, ובהמשך היא מבארת את המקור למעט דם מנותר ומטומאה.
אמר עולא [1] על מה ששנינו לגבי מעילה, שאין מועלין בדמים: אמר קרא לגבי הדם [ויקרא יז יא] "כי נפש הבשר בדם היא. ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם". ודרשינן "לכם", שלכם יהא. ולכן אין מועלין בדם.
דבי רבי ישמעאל תנא, למד מכאן שאין מעילה בדם: אמר קרא "לכפר" לכפרה נתתיו [2] לדם, שלגבי זה בלבד יהיה דין הדם כדין קדשים, ולא למעילה. שלגבי דיני מעילה אין הדם כקדשים.
רבי יוחנן אמר: אמר קרא [בסוף הפסוק הנזכר] "כי הדם הוא בנפש יכפר", ודרשינן, "הוא", הדם לפני כפרה דינו כלאחר כפרה. מה אחר כפרה אין בו מעילה לפי שכבר נעשית מצותו ואין בו עוד צורך גבוה, ולא קרינן בו "קדשי ה'", אף לפני כפרה אין בו מעילה
והוינן בה: אימא יהיה דינו של הדם לאחר כפרה כלפני כפרה, מה לפני כפרה יש בו מעילה, שהרי לא נעשית מצותו, אף לאחר כפרה יש בו מעילה.
ומשנינן: אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, וכיון שדם אחר כפרה בודאי אין בו מעילה, הוא הדין לדם לפני כפרה שאין בו מעילה. [3] ופרכינן: ולא? וכי לא מצאנו דבר שנעשית מצותו ומועלין בו?
והרי תרומת הדשן, שבכל יום היה הכהן חותה מעל גבי המזבח מלא המחתה דשן, ונותנו במזרחו של הכבש, וכתיב בה "ושמו שם". ומוכח שאסור דשן הקרבנות בהנאה אפילו לאחר שנעשית מצותם להקריבם על המזבח.
ומשנינן: משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה של כהן גדול [אחר שהשתמש בהם ביום הכפורים, שנאסרו בהנאה, כדכתיב "והניחם שם" ודרשינן שהם טעונין גניזה], שני כתובין הבאין כאחד. שלא היתה התורה צריכה לכתוב את שניהם, כי יכלנו ללמוד דין אחד מהשני שאף על פי שנעשית מצותם מכל מקום אסורים הם בהנאה, ומזה שכתבה התורה גם בתרומת הדשן וגם בבגדי כהונה, יש לנו את הכלל שכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין. והיינו, שחידשה לנו התורה שרק בבגדי כהונה ובתרומת הדשן אף על פי שנעשית מצותן אסורין בהנאה, אבל בכל התורה, כל דבר אחר שנעשית מצותו הותר בהנאה.
ופרכינן: הניחא לרבנן, דאמרי גבי בגדי כהונה דכתיב "והניחם שם", מלמד דטעונין גניזה, ואם כן הוו שני כתובין הבאין כאחד.
אלא לרבי דוסא, דאמר "מותרות הן אותם בגדי כהונה של הכהן גדול לעבוד בהן כהן הדיוט כל השנה, ובלבד שלא ישתמש בהן הכהן גדול ליום כפור אחר", מאי איכא למימר? שהרי אין לנו שני כתובים הבאים כאחד.
ומתרצינן: מכל מקום, יש לנו שני כתובים, משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה [דכתיב בה "וערפו שם", ודרשינן "שם תהא קבורתה", שאסורה היא בהנאה אפילו לאחר שנעשתה בה מצות עריפה] שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.
ופרכינן: הניחא למאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.
אלא למאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, מאי איכא למימר? מנין לו לרבי יוחנן ללמוד שדם אין מועלין בו, הא אפשר לומר שדם אפילו אחר כפרה מועלין בו.
ומתרצינן: תרי מעוטי כתיבי גבי עגלה ערופה ותרומת הדשן, לומר שאין למדין מהם.
הכא כתיב "הערופה", לומר הערופה ולא אחרת. והתם גבי תרומת הדשן כתיב "ושמו", שהיה אפשר לומר "ושם" וכתב "ושמו", לומר דוקא לזה ולא לדבר אחר, כי דבר אחר שנעשית מצותו מותר בהנאה. וממילא יש לנו שני מעוטים ללמוד מהם שדבר אשר נעשה מצותו מותר בהנאה. ואם כן, דם אחר כפרה, בודאי שמותר בהנאה. ואנו למדים, כשם שדם לאחר כפרה מותר בהנאה, כך דם לפני כפרה מותר בהנאה, ואין בו מעילה.
ודנה הגמרא: והני תלתא קראי שלמדנו לעיל ["לכם", "לכפר", "הוא"], שבדם אין מעילה, למה לי? הרי די בחד קרא ללמוד ממנו שאין מעילה בדם?
ומתרצינן: הוצרך הכתוב לומר את שלשת המקראות בדם כדי ללמדנו:
חד ["לכם" כשאר חולין], למעוטי דם מאיסור נותר.
חד ["לכפר", לכפרה נתתיו לכם כקדשים ולא לדבר אחר כקדשים, אלא הדם הרי הוא כחולין] למעוטי דם מטומאה.
וחד ["הוא"], למעוטי דם ממעילה.
אבל למעוטי דם שאין בו דין פיגול, לא צריך קרא למעוטי, משום דתנן לעיל שדוקא כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול, ודם, הוא גופיה מתיר, ואינו ניתר על ידי מתיר אחר, ובזה הוא נתמעט מפיגול.
אמר רבי יוחנן: שלשה כריתות שכתבה התורה באכילת שלמים בטומאת הגוף [כרת אחד נאמר באופן כללי על כל הקרבנות, והשנים הנוספים נכתבו בשלמים בלבד].
א. "אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים, וטומאתו עליו, ונכרתה" [ויקרא כב].
ב. "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש" [ויקרא ז].
ג. "ונפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים, ונכרתה הנפש ההיא" [ויקרא ז].
למה נכתבו?
הערות
[1] המקדש דוד [י ז] כותב שיש נפקא מינה מהיכן נלמד הדין שאין מעילה בדם. שלפי עולא שהלימוד הוא מ"לכם", וכן לפי תנא דבי רבי ישמעאל שהלימוד הוא מ"לכפר", אם כן אין לנו מקור רק שאין בו חיוב מעילה, אבל עדיין יתכן שיש בו איסור הנאה מן התורה, אבל לפי רבי יוחנן שלומדים שלפני כפרה הרי הוא כמו לאחר כפרה, אם כן כמו שלאחר כפרה אין בו איסור הנאה כלל מן התורה, הוא הדין גם קודם כפרה.
[2] האחיעזר [ב, ט ו] מצדד לומר שמאחר והלימוד הוא "לכפרה נתתיו", אם כן דוקא דם הנפש הראוי לזריקה נתמעט, אבל דם האברים שאינו ראוי לזריקה לא נתמעט. ובחידושי הגרי"ז כאן הביא בשם הגר"ח שדם שבישלו כמו שאין עוברין עליו משום דם, ועל כרחך הטעם משום שאין שם דם עליו, הוא הדין שיש בו משום איסור טמא, שהרי יצא כבר מתורת דם [ויישבו בזה את קושית הגרעק"א בגליון הש"ס לעיל מה עב].
[3] רש"י מפרש שזה אנו יודעים מסברא, כיון שאין לגבוה עוד צורך בו לא שייך שיהיה בו דין מעילה. והתוס' ישנים יומא [נט ב] כתבו שלומדים דין זה ממה שבחטאות המתות נלמד מפסוק שאין בהן מעילה, ובהכרח הטעם משום שאין בהם עוד צורך לגבוה, ואם כן הוא הדין בקדשים שנעשית מצותן. וביאר בקובץ שיעורים [ב כא] שלפי שיטת רש"י ותוס' ישנים כל האיסור והחיוב של מעילה הוא, שמאחר והוא עומד לעשות בו צורך גבוה הרי יש בו דיני מעילה, אבל בשעה שכבר לא יהיה בו עוד כל צורך גבוה, יהיה נפקע ממילא האיסור והחיוב של מעילה, ומשום כך לפי שיטתם גם בקדשים שמתו יהיה הדין שמן התורה אין בהם אפילו איסור מעילה. והביא שם בשם הגר"ח ששיטת התוס' [לקמן סט ב] שבקדשים שמתו, למרות שאין בהם חיוב מעילה, מכל מקום יש בהם איסור הנאה מן התורה. וביאר שם שלפי שיטת התוס' כשחל מלכתחילה איסור הנאה הרי הוא חל לעולם, ואינו מוגבל לזמן שיש בקדשים צורך גבוה, ורק חיוב מעילה מותנה בזה שיהיה בו עוד צורך גבוה, ולפי שיטת התוס' צריך לומר שהדין של נעשית מצותן שאין בזה אפילו איסור הנאה, הוא שחל היתר מיוחד על ההקדש בזה שנעשית מצותו, ולומדים זאת ממה שנאמרו שני כתובים הבאים כאחד, ללמד שבשאר המקומות אין מעילה אחר שנעשית מצותו, וכשיטת התוס' בקידושין [לה א ד"ה אלא] בענין שני כתובים.
רש״י ד״ה אמר עולא כו׳ גבי מעילה אמר קרא כו׳ ומסקנא תלתא מיעוטא חד למעוטי כו׳ ממעילה וחד למעוטי מטומאה הס״ד והד״א וכצ״ל:
ד״ה לר׳ דוסא כו׳ לכהן הדיוט לעבוד כהן כו׳ כצ״ל:
ד״ה למעוטי מנותר כו׳ כקדשים לכפר לכפרה נתתיו כקדשים כו׳ טומאה הוא למעוטי כו׳ הד״א וכצ״ל:
ד״ה שלשה כו׳ לדורותיכם וגו׳ והנפש כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה הוא לפני כפרה כו׳ משום עולה בדיל מיניה כו׳. פי׳ ואין לחכמים לתקן שם מעילה. ועיין בתוספות דחולין דף קי״ז ע״א וביומא דף נ״ט ע״ב:
בא״ד אית ביה מעילה ופריך ולא הרי דם כו׳ כצ״ל:
ד״ה אין לך כו׳ דאין לך דבר שלא כו׳ כצ״ל:
בא״ד עד שעת מצותו תרומת הדשן משום דבמעילה פ״ב משמע דבאפר תפוח קודם ת״ה כ״ע מודה דמועלין בו עי״ש:
ד״ה ולא והרי ת״ה כו׳ ולכך מצוה לדשן ומ״מ אף לאחר כו׳ כצ״ל:
בא״ד וא״ת מוראה ונוצה ימעלו עד כו׳ כצ״ל:
בא״ד וי״ל שאני כו׳. ועיין בתוס׳ דיומא שם דמתרצי בע״א:
ד״ה עגלה ערופה כו׳ י״ל דשם צריך כו׳. פירוש ובפרה איצטרך לאסור אף מחיים כקדשים. ועיין בתוספות ע״ז דף כ״ט ע״ב:
ד״ה תרי מיעוטא כו׳ קשיא דבחד סגי. והנה תוס׳ במס׳ יומא דף ס׳ ע״א מתרצי תמיה זו ובמסכת פסחים דף כ״ז ע״א מתרצי בע״א עיי״ש והכל בדוחק ול״נ ליישב תמיה זו בע״א דרך פשוטה דמ״ד דס״ל דבכל מקום דאיכא שני כתובים הבאים כא׳ מלמדין יליף מהנך שני כתובים ת״ה ועגלה ערופה כיון דכתיבי בכל חד מיעוטא לאשמעינן דבעלמא דאיכא שני כתובים הבאים כא׳ ולא כתיבי בהו מיעוטא דמלמדין מהם ואי לא הוה כתיב אלא חד מיעוטא ה״א איפכא דתורה אתי לאשמעינן דמ״ה כתיב הכא שני כתובים כא׳ ולא ילפינן חד מאידך משום דבחד כתיב מיעוטא אבל בעלמא דאיכא שתי כתובים הבאים כאחד ולא כתיב בחד מינייהו מיעוטא והוה מצי למילף חד מאידך א״כ לכתוב חד אלא ע״כ דמ״ה כתיב שני כתובים לאשמעינן דאין מלמדין מהם מ״ה איצטרך תרי מיעוטא כנ״ל ברור ונכון:
ד״ה חד למעוטי כו' דמרבינן מאשר הם מקדישים כו׳. אע״ג דאשר הם מקדישים בנותר נמי איירי כדמוקמינן לעיל בשני חילולים הכתוב מדבר ס״ד דמ״ה כתיב לשון רבים לאגמורי מיתה בטמא ששימש וכן הקשו תוספת לעיל דף ט״ו ע״ב ד״ה אלא כו׳ וכן בסנהדרין דף פ״ג ע״א עי״ש ולפי דברי תוספות דהכא מתורץ קושית התוס׳ ביומא דף ס׳ ע"א ד״ה חד למעוטי כו׳ עי״ש ועי״ש בחידושי מהרש״א:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא ולא והא תרומת הדשן אינו ר״ל דנילף דם מתרומת הדשן דמועלין בו אף לאחר כפרה דא״כ דנילף דם במה מצינו מתרומת הדשן א״כ אמאי איצטריך הוא למילף לאחר כפרה כלפני כפרה אלא עיקר ילפותא הויא מדכתיב הוא וקאמר דדרשינן לפני כפרה כלאחר כפרה אבל לא דרשינן איפכא לאחר כפרה כלפני הכפרה משום דאין לך דבר וכו׳ ועל האי הכריח פריך והרי תרומת הדשן וא״כ אין זה הכריח וא״כ אימא איפכא ודוק:
שם ותלתא קראי בדם ל״ל למעוטי וכו׳ ומטומאה יש מקשים לפ״ז ל״ל קרא אשר הם מקדישים ללמוד דחייבים משום טומאה אף דבר שאין לו מתירין תיפוק ליה מדאיצטריך למעט דם מטומאה שאין לו מתירין ש״מ דבכל מקום חייבים משום טומאה אף שאין לו מתירין דאל״כ ל״ל קרא בדם ונ״ל דל״ק דבשלמא אי האי מיעוטא כתיב גבי טומאה שפיר קמקשו אבל כל הני מיעוטי לא משמע אלא לאפקינהו ממעילה והא דדרשינן מינייהו נותר וטומאה היינו באם אינו ענין למעילה כמ״ש התוספות בפ׳ הוציאו לו דף ס׳ ד״ה חד למעוטי ע״ש וא״כ אי לא הוה כתיב אשר הם מקדישים לא הוה אמרינן דהאי מיעוטא אתי לטומאה באם אינו ענין אלא כולהו למעילה אתו ומר משמע ליה מהאי מיעוטא ומר משמע ליה מהאי מיעוטא ודוק:
רש״י ד״ה הוא כי הדם הוא בנפש יכפר הוא בהוייתו יהא כצ״ל וכ״ה בפירושו בפ׳ הוציאו לו ומ״ש בספרים כאן דמו בנפשו הוא ליתא דהאי קרא לא איירי בקדשים אלא גבי חיה ועוף ודוק:
תוס׳ ד״ה הוא לפני כפרה וכו׳ עיין לדבריהם ביומא פ׳ הוציאו לו דף נ"ט ע״ב ועיין במנחות שילהי פ׳ התכלת ובחולין פ׳ כל הבשר דף קי״ז:
ד״ה אין לך דבר וכו׳ וי״ל וכו׳ תרומת הדשן וכו׳ עיין לדבריהם שם ביומא שהוכיחו שבדשן איכא מעילה אפילו קודם תרומת הדשן:
ד"ה ולא והרי תרומת הדשן והא דתנן במעילה פרק ולד חטאת וכו׳ ע״ש בדבריהם ובפרק הוציאו לו מה שהאריכו שם:
ד״ה תרי מיעוטי כתיבי קשיא דבחד סגי עיין לדבריהם שם פרק הוציאו לו ופרק כל שעה דף כ״ו ופרק ולד חטאת מה שכתבו ליישב בזה:
ד״ה חד למעוטי מנותר וכו׳ תימא לנותר וכו׳ וי"ל דמוקמינא וכו׳ דמרבינן מאשר הם מקדישים הכי הוא מרבינן נמי לגבי דם לא ידענא מאי קא מתרצי דהא גבי נותר נמי חייב אפי׳ כי אין לו מתירין כדאוקימנא לעיל ולא יחללו בשני חילולין הכתוב מדבר ואפ״ה ממעטי דם וא״כ מאי שנא טומאה מנותר וליכא למימר דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא לא הוה מוקמינן ליה אלא בנותר דוקא ולא הוה דרשינן ולא יחללו אחד פיסול נותר אלא הוה דרשינן א׳ חילול טומאה וא׳ חילול זרות או לדרשא אחרינא ועיין לדבריהם לעיל ריש פ״ב ד״ה אלא למעוטי דא״כ לא איצטריך מיעוטא למעט דם מנותר דהא כיון דולא יחללו לא קאי אנותר א״כ יליף עון עון מפגול למעט כל דבר שאין לו מתירין כדאיתא לעיל וא"כ אמאי איצטריך למעט דם דהא דם נמי אין לו מתירין דהוא עצמו מתיר אלא ע״כ דמיעוטא אתי לטומאה משום דמרבינן מאשר מקדישים לי כל דבר ולכך איצטריך למעט דם והנה שם בחולין ויומא לא הוזכר תירוץ זה אלא הניחו בתימא ושם ביומא הקשו עוד קושיא אחרת ע״ש ולא ידענא מאי מקשו וע״ש בס׳ חידושי הלכות ולעיקר קושייתינו הכא י"ל דה״פ דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא לא הוה מוקימנן ליה אלא בנותר דוקא וה״א דאתא האי מיעוטא לגלויי לן דלא דרשינן ולא יחללו א׳ פיסול נותר לריבויי כל דבר אפילו אין לו מתירין דאל״כ אמאי אמעיט דם דה"א מ״ש דם משאר דברים שאין להם מתירין ובטומאה דמרבינן מאשר מקדישים לי כל דבר אפי׳ אין לו מתירין ה״ה דדם נמי חייב עליו משום טומאה דמ״ש אבל השתא דכתיבי תרי מיעוטי וע״כ דחד מנייהו לטומאה אע״ג דמרבי מאשר מקדישים כל דבר אפ"ה אימעיט דם הה״נ דדרשי׳ א׳ פיסול נותר אע״ג דאימעיט דם ודוק ולמה שהקשה מהרש"א שם ביומא י"ל בדוחק דהכי קמקשו לפי מאי דס״ד הכא בברייתא למילף טומאה מפגול בק"ו שלא לחייב אלא על דבר שיש לו מתירין אי לאו דמרבי מאשר מקדישים ועל זה קמקשו דא״כ אמאי צריך תרי מיעוטי לטומאה ולנותר למעט דם הא אימעיט נמי מהאי ק״ו דפגול אלא מדאיצטריך הני תרי מיעוטי למעט דם ש״מ דחייב אשאר דברים אפילו שאין להם מתירין וא"כ אמאי איצטריך אשר מקדישים והוא מה שהקשינו לעיל בגמרא ועל זה תירצו שם וצ״ל דאע״ג דעביד גמ׳ ק"ו זה לפטור בדבר שאין לו מתירין משום טומאה ק"ו פריכא הוא דאיכא למיפרך וכו׳ והאי דעביד האי ק״ו עיקרו אג״ש סמיך וכו׳ ע״ש ור״ל כיון דעיקר סמיך אג"ש הוי ג״ש עדיפא מהני מיעוטי דהני מיעוטי לא משמע אלא לאפקינהו ממעילה והא דדרשינן ליה לנותר וטומאה אינו אלא באם אינו ענין וא״כ אי לאו ריבוייא דאשר מקדישים לא הוה דרשינן הני מיעוטי לנותר וטומאה באם אינו ענין דג"ש עדיפא ולכך איצטריך אשר מקדישים והשתא דכתיב ריבוייא דאשר מקדישים גלי לן דלא עבדינן האי ג״ש להכי למעט דבר אשר אין לו מתירין ולכך איצטריך הני תרי מיעוטי דם מנותר וטומאה ודוק ובזה נסתלק כל מה שהקשה מהרש״א שם:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חידושים
גמרא חוץ מן הדם כו׳. כתב הרמב״ם בפ״א מה' פסוה״מ דין ל״ו וז״ל וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל שנאמר בדם על הארץ כו׳ וכתב הכ״מ כן איתא בסוגיא בסוף ב״ש עלה מ״ו. (ואם אינו טעות מהדפיסים לא ידעתי אם יצאו דברים הללו מפה קדוש הקאר״ו ז״ל דהא הכא סובבת כל הסוגיא דממעטינן דלא חייבים כרת כשאוכל לדם בטומאת הגוף אבל שלא יקבל דם קדשים טומא׳ לא אידכיר לא רמז ורמיזה לא מינה ולא מקצת׳ וטעמו של הרמב״ם נ״ל שהוא מבואר בפ״א מה׳ טומאת אוכלין ופ״י דין י״ו דכל המשקים שאינם מכשירי׳ אינם מקבלים טומאה ודם קדשים שאינו מכשיר אינו מקבל טומאה ע״ש בהשגת הר״א ז"ל ודוק. ואגב אודיע למעיין שאיני מבין מ״ש בכ״מ עוד שם וז״ל וק״ל מדתנן בפ׳ כו׳ ומשמע דמדאורייתא טמא הדם מדקתני הציץ מרצה וצ״ע עכ״ל. ותימא מאי אולמי׳ האי מתני׳ מברייתא דפ״ק דפסחים על מה הציץ מרצה על הדם כו׳ ואפ״ה משני התם מדרבנן קבלו טומאה א״כ גם מתניתין הנ״ל מתפרשת כן והוא ברור.
עוד שם בגמרא אר״י ג׳ כריתות כו׳ וא׳ לדברים שאינן נאכלים. מכאן קשה לי על הכ״מ סוף פי"ח מה׳ פסוה״מ שכתב וז״ל ואפשר לומר דלא איפליגי ת״ק ור״ש אלא לענין מלקות אבל לכ״ע אין חייבים כרת כו׳ ע״ש. ובפי׳ איתמר כאן ובמס׳ שבועות ג׳ כריתות למה כו׳ א׳ לדברים שאינם נאכלים לר"ש כו׳ מבואר דלרבנן חייב כרת גמור וצ"ע ועיין בתוספות ד"ה אבל בטומאת הגוף כו׳:
הגהות
רש״י ד״ה בשני חילולים כו׳ ולא יחלו הס״ד וכצ"ל ועיין בתוס׳ רפ״ב דזבחים מ״ש בזה:
ד״ה אמר קרא כו׳ לכפר כו׳ ור״י כו׳ ממעילה הס״ד:
ד״ה לכם כו׳ בהן מעילה הס״ד:
ד״ה לכפר כו׳ לכפר לכפרה נתתיו כו׳ דין קדשים הס"ד:
ד״ה והרי כו׳ וניתן במזרחו של כבש כדכתיב ושמו כו׳ במקומן אלמא אסור בהנאה הד״א והס״ד וכצ״ל:
ד״ה ובגדי כהונה כו' ביוה״כ שאסור כו' הד״א:
ד״ה תלתא קראי כו׳ הוא הס״ד:
ד״ה למעוטי מנותר לכם כו׳ כקדשים הס״ד:
ד״ה לכפר כו׳ לדבר אחר כקדשים אלא כחולין כו׳ כצ"ל:
ד"ה הוא כדאמרן הס״ד:
תוס' ד״ה ה״ג בשני חילולין כו׳ בנותר חילול דרבים והכא כו׳ בריש פ״ב פירשתי כצ״ל:
ד״ה הוא לפני כו׳ וע״ק כו׳ מקדיש עולה לב"ה כו׳ אי מדרבנן אמאי ב׳ מעילות מאי קשה הא איכא כו׳ וי״ל דהתם משום עולה בדילי מיניה ובדם דליכא מעילה כו' תקינו רבנן כו' יצאו מידי מעילה ד״ת כו׳ איתביה מעילה ולא והרי דם כו' מאי קושיא הס״ד וכצ״ל:
ד"ה ולא הרי כו׳ ונותן במזרחו כו׳ ובפ״ב דיומא בירושלמי כו׳ (כצ״ל ע״ש הלכה ב׳) בסוף תמורה כו׳ דלא נפיק לחולין הס״ד:
ד"ה משום דהוי כו׳ ובגדי כהונה כו׳ ומסקנא כדהכא הס״ד:
ד"ה עגלה ערופה פרש"י מוערפו שם נפקא ליה לאחר עריפה שלא לומר כו׳ ומועלין בו הס״ד וכצ״ל:
ד״ה תרי מיעוטי כו׳ ועיין בזה בתוספות דיומא וחולין:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
207ימים לסיום הש״ס