זבחים נ ע"ב

דף נ - ב

ונאמר להלן בפר כהן משיח עור ובשר ופרש, ללמדנו בגזירה שוה של "עור ובשר ופרש", מה להלן בפר כהן משיח שורפים אותו על ידי ניתוח לנתחים, שלמדנו לניתוח בגזירה שוה מקרבן עולה, אבל שלא בהפשט, אף כאן בפר ושעיר של יום הכיפורים שורפים אותם על ידי ניתוח אבל שלא בהפשט.

ואם כן, מוכח שניתוח של פר כהן המשיח, הלמד בגזירה שוה מעולה, חוזר ומלמד בגזירה שוה לניתוח פר ושעיר של יום הכיפורים. ומכאן למדנו שדבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בגזירה שוה.

תו איבעיא לן: דבר הלמד בגזירה שוה, מהו שילמד בקל וחומר?

ופשטינן: ענין זה יש ללמוד בקל וחומר.

ומה היקש, שאינו מלמד מן ההיקש כדאמרינן לעיל, אי מדרבא אי מדרבינא, הריהו מלמד בקל וחומר, וכדילפינן לעיל מדתנא דבי רבי ישמעאל. גזירה שוה, המלמדת בהיקש מדרב פפא [שלומד מזאת תורת זבח השלמים שגזירה שוה חוזרת ומלמדת בהיקש] אינו דין שתלמד בקל וחומר!?

והוינן בה: הניחא למאן דאית ליה דרב פפא [דבתר למד אזלינן, ושפיר ילפינן משלמים, שהם קודש, הנלמדים בגזירה שוה ממעשר שהם חול, שגם בקדשים אמרינן דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש]. אלא למאן דלית ליה דרב פפא [שסובר שאחר מלמד אזלינן, וכיון שהמלמד על שלמים הוא מעשר, שהוא חולין, אי אפשר ללמוד ממנו לקדשים וליכא ללימודו דרב פפא], מאי איכא למימר?

ומשנינן: אלא, הכי ילפינן: קל וחומר מהיקש שגזירה שוה תחזור ותלמד בקל וחומר:

ומה היקש, שאין מלמד בהיקש, וכדילפינן לעיל, אי מדרבא אי מדרבינא, בכל זאת הרי הוא מלמד בקל וחומר וכדילפינן מדתנא דבי רבי ישמעאל.

גזירה שוה, המלמדת בגזירה שוה חבירתה שהיא כדוגמתה, וכדילפינן מדרמי בר חמא, [מסלת - חלות] ובזה היא עדיפה על היקש, שאינו חוזר ומלמד בהיקש כדוגמתו, אינו דין שתלמד בקל וחומר!?

ותו איבעיא לן: דבר הלמד בגזירה שוה - מהו שילמד בבנין אב?

ולא פשטנו בעיה זו, אלא - תיקו.

ובזה מסיימת הגמרא את הדיון בכל צדדי מידת גזירה שוה. ומעתה היא דנה במידת קל וחומר:

איבעיא לן: דבר הלמד בקל וחומר, מהו שילמד בהיקש?

ופשטינן: ענין זה קל וחומר הוא: ומה גזירה שוה, שאינה למידה מן ההיקש, וכדילפינן מדרבי יוחנן, בכל זאת הרי היא מלמדת בהיקש וכדילפינן מדרב פפא, אם כן קל וחומר, הלמד מהיקש [דהיינו: דבר הלמד בהיקש, שחוזר ומלמד בקל וחומר] וכדילפינן מדתנא דבי רבי ישמעאל, אינו דין שיחזור וילמד בהיקש!?

הניחא למאן דאית ליה דרב פפא. אלא למאן דלית ליה לרב פפא מאי, איכא למימר?

ומסקינן: תיקו.

ותו איבעיא לן: דבר הלמד בקל וחומר, מהו שילמד בגזירה שוה?

ופשטינן: קל וחומר הוא: ומה גזירה שוה, שאינה למידה מדבר הלמד בהיקשא, וכדילפינן מדרבי יוחנן, מכל מקום הרי היא מלמדת בגזירה שוה, וכדילפינן מדרמי בר חמא. קל וחומר, הלמד מדבר הלמד בהיקש, וכדילפינן מדתנא דבי רבי ישמעאל, אינו דין שיחזור וילמד בגזירה שוה!?

ותו איבעיא לן: דבר הלמד בקל וחומר, מהו שילמד בקל וחומר?

ופשטינן: קל וחומר הוא: ומה גזירה שוה, שאינה למידה מדבר הלמד בהיקש, וכדילפינן מדרבי יוחנן, מכל מקום הרי היא חוזרת ומלמדת בקל וחומר, כדאמרן לעיל, אם כן קל וחומר, הלמד מדבר הלמד מהיקש, וכדילפינן מדתנא דבי רבי ישמעאל, אינו דין שיחזור וילמד בקל וחומר!?

ואמרינן: וזהו קל וחומר בן קל וחומר! והיינו: זה שלמדנו עתה בקל וחומר מגזירה שוה שדבר הלמד בקל וחומר יכול לחזור וללמד בקל וחומר, לימוד זה נחשב כקל וחומר כפול, שהרי זה שגזירה שוה עצמה חוזרת ומלמדת בקל וחומר ידענו על ידי לימוד קל וחומר מהיקש לגזירה שוה.

והוינן בה: אם כן, שעצם הלימוד שקל וחומר חוזר ומלמד בקל וחומר, דילפינן ליה בקל וחומר מגזירה שוה שחוזרת ומלמדת בקל וחומר מהיקש, הוא נחשב ללימוד קל וחומר כפול, הנקרא "קל וחומר בן קל וחומר", הרי כשנלמד מעתה דבר בקל וחומר מדבר הלמד בקל וחומר, לא יהיה זה קל וחומר "בנו" של קל וחומר בלבד, אלא קל וחומר "בן בנו" של קל וחומר הוא. ^[4] ואם כן תיקשי, מנין לנו שאפשר להרחיק וללמוד בכזה לימוד של קל וחומר הנחשב "בן בנו" של קל וחומר? שמא כולי האי אין לדרוש בקל וחומר?

ומתרצינן: אלא, לא תימא דילפינן מקל וחומר מגזירה שוה שהיא עצמה צריכה ללימוד בקל וחומר מהיקש, אלא ילפינן קל וחומר מהיקש, דגמרא גמיר לה שהוא עצמו חוזר ומלמד בקל וחומר.

והכי ילפינן דקל וחומר חוזר ומלמד בקל וחומר: ומה היקש, שאינו למד מדבר הלמד בהיקש, וכדילפינן לעיל אי מדרבא אי מדרבינא, הרי הוא חוזר ומלמד בקל וחומר, ודין זה מדתנא דבי רבי ישמעאל ידעינן דגמרא גמר לה, ואם כן קל וחומר, הלמד מדבר הלמד מהיקש, כמו שלמדנו מדתני דבי רבי ישמעאל ילפינן, אינו דין שיחזור וילמד בקל וחומר!? וזהו קל וחומר בן קל וחומר בלבד, שהרי מעתה כשנבוא ללמוד לאיזה ענין בקל וחומר מדבר הלמד בקל וחומר יהיה לימוד זה בנוי על קל וחומר מהיקש, וההיקש עצמו אינו נלמד בקל וחומר.

תו איבעיא לן: דבר הלמד בקל וחומר, מהו שיחזור וילמד בבנין אב.

ופשטינן: אמר רבי ירמיה: תא שמע מהא דתנן לקמן [סט א]:

מלק עוף קדשים ונמצאת טריפה - רבי מאיר אומר: על אף שלא הועילה מליקתה להתירה לאכילה שהרי נמצאת טריפה, חשובה מליקתה כשחיטה לטהרה שלא תחשב כנבילה. ולפיכך אינה מטמאה את האדם האוכלה בבית הבליעה [שהאוכל נבילה של עוף טהור נטמא בבליעת הנבילה, והאי לא נבילה היא].

רבי יהודה אומר: אין שחיטת טריפה או מליקתה מטהרת אותה, ולכן נבלתה מטמאה את האוכלה בבית הבליעה.

אמר רבי מאיר: הרי הדברים קל וחומר שאינה מטמאה כנבילה: ומה נבלת בהמה שטומאתה חמורה, שמטמאה במגע ובמשא, בכל זאת שחיטתה מטהרת אפילו את טריפתה מטומאתה, נבלת עוף טהור, שטומאתה קלה, שאין מטמא במגע ובמשא אלא באכילה, כשיגיע לבית הבליעה, אינו דין שתהא שחיטתה של העוף מטהרת אפילו את טריפתה מטומאתה. והשתא, לאחר שלמדנו בקל וחומר מבהמה לעוף חולין ששחיטת טריפה מטהרתה, ילפינן בבנין אב למליקת קדשים:

רש"י ד"ה מלמד בק"ו. ומה היקש שאינו מלמד בהיקש כו' גז"ש המלמדת בג"ש כו'. כצ"ל:

שם מאי איכא למימר תיקו. עיין לקמן דף נה ע"א תוס' ד"ה מה עולה:

תוס' ד"ה אלא וכו' ורב אדא בר אהבה. עי' לקמן דף נה ע"א תוס' ד"ה מה עולה:

גמרא בג״ש חברתה אי מדרמי ב״ח אי מדרבא אינו דין כו׳ כצ״ל:

שם דבר הלמד בק״ו מהו שילמד בק״ו כו׳. הקשה לי חכם אחד יש מקום עיון גדול בבעיא זו ממ״נ דע״כ אי בא ללמד לג׳ מק"ו מהב׳ שיש לו קולא אפ״ה מחמירין בחד צד ק״ו הג׳ שאין לו קולא זו לכ״ש דמחמרינן חומרא זו א״כ קשה היאך נלמד ב׳ מא׳ מק״ו הא איכא למיפרך מה לב' שכן יש לו קולא זו ואי קולא של הב׳ יש כאן ג״כ בא׳ א״כ בקיצור ה״ל למילף הג׳ מא׳ כו׳ ומסיים דבריו סוף דבר מי שלבבו רחבה ודעתו צלולה ישית לב בישוב קושיא זו וכעת צל״ע רב ודוק עכ״ד ותמיה לי על תמיהתו הא כתבו תוספות לעיל דף מ"ח ע״א ד״ה הושוו כו׳ דאשכחן דבר הלמד בק״ו דחוזר ומלמד בק״ו ואינו מן הצורך להאריך הרוצה לידע ועי״ש ובר מן דין אפשר למצוא כה״ג למשל אי ילפינן שלא לשם אוכלים בפסח לפסול בזריקה מק״ו משינוי בעלים מה שינוי בעלים דקיל דאינו פוסל בשחיטה פוסל בזריקה שלא לשם אוכלים דפסול בשחיטה א״ד שיפסול בזריקה וכ״כ תוס׳ בהדיא במסכת פסחים דף ס״א ע״ב ד״ה רבה כו׳ דליכא למיפרך שום פירכא דלא ילפינן עבודות זו מזו רק שלא לשם אוכלים מש״ב ואח״כ ילפינן קבלה לפסול בה שלא לשם אוכלים בפסח מק״ו מזריקה מה זריקה שאינו טעונה צפון ואינו בחטאת הפנימיות פוסלת שלא לשם אוכלים כ״ש קבלה וכה״ג עבדינן ק״ו לעיל דף ד׳ ע״א וליכא למימר ה״ל למילף קבלה נמי בק״ו ראשון שלא לשם אוכלים מש״ב כמו זריקה דהא ש״ב נמי לא פסלה בקבלה כ״א בזריקה גם ליכא למיפרך בק״ו ראשון מה לשחיטה שכן טעונה צפון וישנו בחטאות הפנימיות דהא לא ילפינן עבודות מהדדי רק שלא לשם אוכלים מש״ב {צאן קדשים:ו}אפשר לומר דרב חסדא דס״ל התם בפסחים יש מחשבת אוכלים בזריקה יליף מהך ק״ו וה״ה בקבלה כנלע״ד ברור ונכון. וליכא למיפרך נמי מה לזריקה שפוסל בש״ב דאיכא למימר שחיטה יוכיח. ומ״ו הב״ז הקשה ג"כ קושיא זו והניחו בצ״ע:

רש"י ד״ה שאינו למידה מן ההיקש גרסינן הד״א והס״ד:

תוס׳ ד״ה אלא למאן כו׳ ומהא דאיתקש תרי זימנין לעולה הוא כו׳ כצ״ל:

ד״ה בן בנו של ק״ו כו׳ חוזר ומלמד בק״ו היאך בא להוכיח דהוי בקל כו׳ כצ״ל:

בא״ד הלא זאת היא שאילתך כו'. לפ״ז מתורץ ג״כ קושי׳ מ״ו הב״ז דבאמת דכונת המקשן היה לזה:

ד״ה רבי יהודא כו' כיון דרבנן פליג עליה הס״ד. פי׳ כיון דלרבנן מטהרת לא ה״ל לר״נ למיפרך הכי ועיין בחולין דף נ״ו ע״א בתוס' דמתרצי בע״א:

ד״ה מה מצינו כו' ועוד קשה דמנא ליה כו'. דברים אלו קשה להולמן דבאמת אפשר לומר דגמר מליקת עוף משחיטת בהמה והא דדחי לקמן דמשחיטת חולין גמרי בלשון את״ל קאמר דאי נמי תיהוי דגמר ליה מליקת עוף משחיטת עוף לא מיפשט' בעיין דמליקת קדשים משחיטת חולין גמר וכ״כ רש״י בד״ה הכי גרסינן כו׳ ולישנא דברייתא הכי משמע דבלשון אי נמי קאמר עיין ברש״י וע״כ צריך לפרש הכי כיון דעיקר טעמא דר״מ מקרא ולא משני הכי אלא ע״כ בלשון את״ל קמשני כו׳ נ״ל נכון:

בא״ד אימא דשחיטת עוף אתיא בב״א כו'. פי׳ אע״ג דר״מ ק״ו קאמר דילמא לאשמעינן דאיכא ק״ו ועיקר ילפותא מב״א גמר:

בא״ד דפשיטא דעיקרא טעמו של ר״מ כו׳. פי׳ כיון דעיקר טעמו של ר״מ מקרא דהושוה עוף לבהמה ואי במתניתין קאמר דגמרינן עוף שחיטתו ומליקתו בב״א מבהמה למה ליה לאתוי׳ ק״ו כלל דהא מקרא שמעינן דהושוו להדדי אלא ע״כ אתי לאשמעינן בלאו קרא איכא ק״ו למילף עוף מבהמה נ״ל ודוק. אבל עדיין קושי׳ ראשונה דמה לשחיטה שכן מכשרת כו' אינו מיושב עדיין ויש ליישב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא דא״כ לא יאמר צפונה באשם ותיתי בג״ש בק״ק מחטאת לאו למימרא דדבר הלמד בהיקש וכו׳ דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בבנין אב וכו׳ לא ליכתוב צפונה באשם ותיתי מבנין אב מחטאת וכו׳ לאו למימרא דדבר הלמד בהיקש וכו׳ מוכח מהכא הא דכתיב ושחט את החטאת במקום העולה הוא היקש גמור ולא הוי כאילו כתיב בהדיא דהא ילפינן מיניה דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד לא בג״ש ולא בבנין אב וכן מוכח לעיל דקאמר ל״ל לאקושי לחטאת ל״ל לאקושי לעולה וכו׳ ומכאן ק״ל למ״ש מרן הכ״מ ריש פ״ה מהל׳ מעה״ק דין ג׳ וז״ל ועי"ל דלפום מאי דאסיק אדעתיה דחטאת למידן מעולה בהיקש אתיב ליה אלא כדתני רב מארי אבל לפי האמת לא למדה מהיקש אלא כאילו כתיב בחטאת גופיה בהדיא הוא דהא מפורש דבר הכתוב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת והוי כאילו כתוב תשחט החטאת בצפון עכ״ל דלפי דבריו איך למידין מדות הללו דבר הלמד בהיקש וכו׳ גם מה שהקשה שם על מ"ש רבינו שם וז״ל וכשם שהחטאת נקראת קדש קדשים כך העולה נקראת קדש קדשים וכתב מרן ויש לשאול למאי הוצרך רבינו לכתוב וכשם שחטאת נק׳ ק״ק כך העולה שהרי בלאו הכי יש ראיה שנשחטת בצפון עכ״ל ונעלם מעיני הרב דאיכא נפקותא טובא בהא דנק׳ ק״ק והוא ליפסל ביוצא ולמעול בה דהא קדשים קלים לא מפסלי ביוצא ואין בהם מעילה כמ"ש רש״י ותוס׳ לקמן דף נ״ג ע״ב במתני׳ העולה ק״ק ע״ש ובזה ניחא נמי מה שהק׳ עוד מרן שם על מ״ש שם רבינו ושלמי צבור הוקשו לחטאת שנא׳ ועשיתם שעיר עזים א׳ לחטאת וב׳ כבשים בני שנה זבח שלמים לפיכך נקראין ק״ק כחטאת ונשחטין במקום שחיטתן וכתב מרן ויש לתמוה למה הניח רבינו פסוק שהוקשו לעולה והביא פסוק שהוקשו לחטאת דדחינן ליה בגמ׳ ולפי מ״ש דאיכא נפקותא במה שנקראו ק״ק אפשר לומר דלא הביא רבינו ראיה זו אלא דוקא לענין מה שנקראו ק״ק דלזה הביא ראיה מחטאת דכתיב בה בהדיא משא"כ עולה דלא כתיב בה בהדיא כדאיתא לקמן וזהו מ״ש רבינו לפיכך נקראין ק״ק כחטאת אבל מ״ש עוד ונשחטין במקום שחיטתן לאו מחטאת יליף אלא מעולה יליף וסמך על מ״ש בגמ׳ ודוק נ"ל:

שם[^5] חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי פרש״י ז״ל מחדא לא אתיא וכו׳ מילתא באפי נפשה היא ולאו למיפשט בעיין וכן נראה דהתוס׳ נמי מפרשי הכי שכתב לא ניכתוב רחמנא בעולה ותיתי מחטאת ואשם פי׳ וליכתוב בהדיא צפון בחטאת ואשם ואיכא למידק אמאי לא פירשו דאתי למפשט בעיי וה״פ דאי ס״ד דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ניהי דחדא מחדא לא אתי משום דאיכא למיפרך תיתי חדא מתרתי ר״ל דליכתוב בחדא בהדיא ובאידך בהיקש ותיתי חדא מבינייהו בבניין אב במה הצד השוה שבהן שכן ק"ק וכו׳ ונראה דס״ל דכה״ג לא מיקרי דבר הלמד בהיקש דאיכא למימר דעיקר הלימוד הוא מההיא חדא דכתיב בה בהדיא כיון דמצי יליף מינה בבנין אב אלא כדי שלא תאמר בשביל חומרא שיש במלמד מה שאין בלמד הצריכה אותו תורה צפון כך עביד יוכיח מדבר הלמד בהיקש שאין בו חומרא זו ואפ״ה בעיא צפון וכיון דעיקר הלימוד הוא מההוא דכתיב ביה בהדיא לא הוה דבר הלמד בהיקש אע״ג דעביד יוכיח מדבר הלמד בהיקש וכן נר׳ מפרש"י בפ״ב דביצה דף כ׳ ע״א ד״ה אתיא מבינייא ע״ש אלא דק"ל לזה דא״כ מאי מקשו התוס׳ בד״ה לא ניכתוב וא״ת והיכי גמר בפ״ב דביצה סמיכה בשלמי חובה בבנין אב משלמי נדבה ומעולת חובה והא עולת חובה מכמשפט ילפא דהיינו היקש ומאי קושיא הא איכא למימר דעיקר הלימוד הוא משלמי נדבה דכתיב בהו סמיכה בהדיא אלא משום דאיכא למיפרך מה לשלמי נדבה שכן מצווין לכך עביד יוכיח מעולת חובה כפרש"י שם ונ"ל דט״ס נפל בדבריהם וכצ"ל וא״ת וכו׳ בשלמי חובה בבנין אב מעולת חובה והא עולת וכו׳ ר״ל דקושייתם היא אהא דקאמר התם מעיקרא וממאי דב״ה שלמי חובה משלמי נדבה גמרי דילמא מעולת חובה גמרי וכו׳ ר״ל דבעי למילף חדא מחדא שלמי חובה מעולת חובה וע"ז מקשי שפיר והא עולת חובה גופה לא ידעינן אלא מהיקשא וכ״ה קושייתם שם בביצה ע״ש ודוק:

[^5] מאת העורך: בדפוס וילנא קטע זה מופיע בדף נ עמוד א

תוס׳[^6] ד״ה ק"ק יתירי כתיב תימא כיון דילפינן ג"ש מהדדי ל״ל היקשא דלעיל בחטאת ואשם לא ידענא מאי ניהו הני היקשות אי הני היקשא דהכא דאקשינן חטאת לעולה ואשם לעולה וע"ז מקשו נילף מהדדי מג"ש הא לא אפשר דמהכא ילפי׳ דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש ואם כוונתם על הא דאיתא בפ"ק דף י׳ ע״ב אמר ליה ר"א הרי אומר כחטאת כאשם מה חטאת שלא לשמו פסול וכו' הא כבר כתב שם דלא מצי למילף מג״ש דאי לאו היקשא הוה ממעט אשם מאותה ואי אהא דאיתא שם שהיה רע״א כל דמים שנכנסו להיכל כיפר וכו׳ ר״א אומר אף האשם שנאמר כחטאת כאשם התם נמי איכא למימר דאי לאו היקשא הוה ממעט אשם מדמה וי"ל דקאי אהא דאיתא שם דף י״א ע״א ורבנן למאי הילכתא איתקש אשם לחטאת לומר לך מה חטאת טעונה סמיכה אף אשם טעון סמיכה וע״ז מקשו ל״ל היקשא תיפוק ליה מג״ש ודוק:

[^6] מאת העורך בדפוס וילנא קטע זה מופיע בדף מט עמוד ב

ד״ה[^7] לא ניכתוב וכו׳ וי״ל דאיכא למיפרך דמה זבחי שלמי צבור וכו׳ אכתי קשה לכתוב בזבחי שלמי צבור וכחטאת וכאשם וליתי עולה מנייהו במה הצד דהשתא ליכא למיפרך מיניה וצ״ע:

[^7] מאת העורך: בדפוס וילנא הקטעים דלהלן מופיעים בדף נ עמוד א

בא״ד וא״ת ל״ל לאקושי לקמן זבחי שלמי צבור לעולה תיפוק ליה בבנין אב ק״ק דילמא משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מתכפרין דהא עולה נמי מכפרא אעשה דהא דלא חשיבא כפרה דידה דוקא לגבי חטאת ואשם אבל לגבי זבחי שלמי צבור חשיבא כפרה דידה ודוק:

בא״ד וי״ל דאיכא למיפרך שכן תדירי כדפריך בריש פ׳ אלו דברים כצ״ל והוא בדף ס״ו ע"א ע"ש:

ד״ה אם על תודה וכו׳ הקשה הר׳ יעקב וכו׳ ע״ק היכי יליף התם מחטאת וכו׳ וי״ל דכל חובה מקשינן לחטאת מה חטאת וכו׳ נראה דלא מיתרצי אלא קושיא שנית אבל קושיא ראשונה עדיין במקומה דאם תדחוק ולומר דגם קושיא א׳ מיתרצא נמי בהכי תיקשי לך מ״ש וצ״ע מנחת נדבה דאינה באה אלא מן החולין מנ״ל דאי מיתרצא קושיא ראשונה גם צ״ע זה מתורץ ודוק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

גמרא גז"ש המלמדת בגז״ש חברתה מדרמי ב״ח כו׳. ר״ל לפי מאי דמסיק רבא דג״ש מלמדת בג״ש א״כ לימוד דרב חמא ג״כ ניחא ללמוד חלות ורקיקים מהדדי דכתיבי בחד ענינא:

דבר הלמד בק״ו מהו שילמד בק״ו ומהג"ש כו'. יש מקום עיון גדול בבעיא זו ממ״נ דע״כ אי בא ללמד לשלישי מק"ו מהב' שיש לו קולא אפ״ה מחמירי׳ בחד צד ק"ו הג׳ שאין לו קולא זו לכ״ש דמחמרי׳ חומרא זו א״כ קשה היאך נלמד ב׳ מא׳ מק"ו הא איכא למיפרך מה לב׳ שכן יש לו קולא. ואי קולא של הב׳ יש כאן ג״כ בא׳ א״כ בקיצור ה"ל למילף הג׳ מא׳ דרך משל עולה טעונה צפון וחטאת נלמוד מעולה בק״ו שחטאת מכפרת שטעונה צפון. וחטאת פנימיות נילף בק"ו מחטאת חיצונית שנכנס דמן לפנים שטעונה צפון. יש להקשות דבקיצור ה״ל למילף פנימיות מעולה ואי יש לעולה צד חמור שכן כליל נגד פנימית א״כ גם חטאת חיצוניות לא נילף מעולה מטעם חומרא זו ואי יש גם לחטאת חומרא זו א״כ פנימיות לא נוכל ללמוד מחטאת מצד שיש לה חומרא של עולה מה שאין לפנימיות סוף דבר מי שלבבו רחבה ודעתו צלולה ישית לב בישוב קושיא זו וכעת צל"ע רב ודוק:

בן בנו כו' אלא ק"ו ומה היקש כו׳ כצ״ל:

הגהות

תוס׳ בדף מ״ח ע״ב שייך לדף נ׳ ע״ב תוס׳ ד"ה אלא למאן כו׳ גוף הקרבן דוקא הס״ד:

ד״ה בן בנו של ק"ו כו׳ ויש לפרש בן בנו של ק"ו כו׳ אי דבר הלמד בק״ו חוזר ומלמד בגז״ש היאך כו׳ שאתה מסופק בה כצ״ל הס״ד:

ד"ה רבי יהודא אומר כו׳ ולר״י זו וזו אינה כו׳ כיון דרבנן פליגי עליה הס״ד (ועיין עוד בתוספות דחולין דף נ״ז ע״א):

ד״ה מה נבילה כו׳ כדפי׳ בקונטרס הס״ד:

ד"ה מה מצינו כו׳ לאתויי בק"ו הס״ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא דבר הלמד בהיקש מה שילמוד בבנין אב אמר ר׳ ירמיה לא נכתב צפונה באשם ק״ק דילמא איצטרך צפונה למילף דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בג״ש ויש לישב וק״ל:

תוס׳ ד"ה ונכתב בגופיה תימא כדאמר בפ׳ ב"ש משל למלך וכו׳ וי"ל דבשביל חיבתן לא היה לו לגלגל אלו דרשות למילף מהקישא לא יכולתי להבין דבריהם והיה נראה לי לומר דהא ע״כ הא דדרשינן משל למלך בשר ודם אינו אלא מכח האי קרא דכתיב כאשר יורם לרבות יותרת ושתי כליות בפר העלם וא"כ קשה למה לא כתיב בגופיה אלא ע"כ משל למלך וכו׳ אבל אי לאו האי קרא כאשר יורם א"כ אין כאן קושיא למה לא נאמר בפר העלם יותרת ושתי כליות כיון דילפינן מהקישא ומה לי דכתיב הכא או הכא ולפי זה קשה למה לא מקשים התוספות על תחילת הלימוד מנ"ל ללמוד דבר בהקיש אינו חוזר ומלמד בהקיש מהאי קרא דילמא איצטרך האי קרא למילף בשביל חיבתן ועל קושיא זו מתרצים התוספות וי"ל דבשביל חיבתן לא היה לו לגלגל אלו דרשות למילף מהקישא ר"ל דבשביל כך להודיענו חיבתן לא היה לגלגל אלו דרשות למילף מהקישא ומ"מ סוף כל סוף ימעט בסרחונו ומה בכך אם אין אנו יודעים שבשביל חיבתן עושה זה דמ"מ מיעט בסרחונו ונילף מהקישא ולא היה לגלגל אלו דרשות בשביל להודיע חיבתן אבל תמיהת התוספות על המקשה קשה דמאי פריך ונכתב בגופיה דילמא בשביל זה לא נכתב בגופיה למעט בסרחונו והשתא קשה להם אף לפי האמת דאי נכתב בגופיה הייתי אומר דבר הלמד בהקיש חוזר ומלמד בהקיש א"כ מנ"ל למילף חיבתן דילמא האי קרא נכתב ללמד שאין חוזר ומלמד בהקיש ובשביל כך לא נכתב בגופיה ומתרצים ומ"מ ילפינן מיניה חיבתן מדלא אשמועינן בדוכתא אחריתא דבר הלמד בהיקש כו' ודוק:

ד״ה קדשי קדשים יתירי כתיב תימא וכו׳ למה לן היקשות דלעיל כחטאת ואשם ר"ל בפ׳ קמא דילפינן מזה לסמיכה ודוק:

רש"י ד"ה מחדא לא אתי מילתא באפי נפשיה היא ולא למיפשוט בעיין עכ״ל לכאורה יש לדקדק דילמא רוצה למיפשט בעיין דאי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב א"כ למה תלתא קראי לכתוב צפון בהדיא בעולה ושני היקשות דחטאת ואשם לכתוב רק חד קרא בהדיא והיקש אחד והשלישי נלמד בבנין אב אלא ע"כ דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב עד דדחי מהי תיתי ואפשר דלפי׳ רש״י כה״ג לא הוי דבר הלמד בהיקש דאפשר דלמד מהאי קרא דכתיב בהדיא אלא שלא תאמר בשביל איזה חומרא מה שיש בזה מה שאין בחבירו ובשביל חומרא זו הצריכה התורה צפון ואיצטרך היקשא דחטאת וע"כ אינו הטעם משום חומרא דעולה כולה כליל אלא ע"כ הטעם בשביל הצד השוה בשניהם שהם קדשי קדשים א"כ ילפינן אשם מעילה דכתיב בגופיה וזה כוונת רש״י בביצה דף כ' ע"א ד"ה אתי מבינייהו אבל לפי׳ התוספות הכא בדף מ"ח דמקשי מהאי וסברי דזה דבר הלמד בבנין אב הוא אם כן קשה דילמא רוצה המקשה לפשוט בעיין ולכאורה התוספות הסכימו לפי׳ רש"י בזה ויש לישב דאי אפשר לומר דרוצה לפשוט בעיין דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב דהא אף דאינו חוזר ומלמד מ"מ קשה לישתוק מעולה ונכתב בחטאת ואשם בשניהם מפורש אלא ע"כ דידע המקשה דלא ילפינן מאיזה פירכא א"כ ה"נ מטעם פירכא זו אינו נפשוט אבייען וזה נ"ל כוונת התוספות דכתבו בד"ה לא נכתוב פי׳ ולכתוב דחטאת ואשם בהדיא ר"ל בתרווייהו.

תוס׳ ד"ה לא נכתב רחמנא וי"ל דאיכא למיפרך דמה לזבחי שלמי צבור שכן זמנן קבוע וכ"ת אם כן נכתב עוד באשם ולזה תירצו ועוד דחטאת לא אתי מיניה וכ"ת נכתב חטאת אם כן אשם לא אתי מיניה וא"כ איצטרך בלאו הכי תלתא קראי וע"ז מקשי׳ וא"ת למה לי קרא רביעי ר״ל היקשא דזבחי שלמי צבור תיפוק ליה בבנין אב דברי מ"ו הב"ז ר"ל מעולה וחטאת או מעולה ואשם ויפה כיון בפי׳ התוספות אך קשיא לי על התוס׳ א״כ לישתוק קרא בעולה ונלמד בבנין אב מחטאת וזבחי שלמי צבור דלכתוב רחמנא בהדיא בחטאת והיקשא בזבחי שלמי צבור ואתי מבינייהו או מזבחי שלמי צבור ואשם וא״כ לכתוב חד קרא בהדיא וב׳ הקישות ולישתוק בעולה ונילוף מבינייהו וצ"ע:

שם וא"ת והיכא גמר בפ׳ שני דביצה סמיכה בבנין אב והנה לפי׳ רש"י שם אין כאן קושיא כאשר כתבתי בפי׳ הגמרא ובאמת שם לא הקשו התוספות על הא דרוצה ללמוד בבנין אב אלא על הא דקאמר דילמא מעולה חובה גמר אבל אליבא דאמת דאתיא מבינייהו לא קשיא כאשר כתבתי בפי׳ רש"י וק״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ונאמר להלן. בפר כהן משיח (ויקרא ד) ונאמר כאן בפר ושעיר של יום הכיפורים (שם יז) ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו' ואת עורותם ואת בשרם ואת פרשם: מה להלן. בפר כהן משיח: ע''י ניתוח. דילפינן מג''ש מעולה: ק''ו. כלומר מק''ו נלמד לפרש לך שאילה זו: ה''ג ומה היקש שאינו מלמד בהיקש כו'. ול''ג למד: ג''ש המלמדת בהיקש גרסי' ולא גרסי' למדה: מדרב פפא. וזאת תורת זבח השלמים כו' דפשט רב פפא מיניה לגזירה שוה חוזרת ומלמדת בהיקש: הניחא למאן דאית לי' דרב פפא. דאמר בתר למד אזלינן: אלא למאן דאמר. בתר מלמד אזלינן לא אשכחן גז''ש חוזרת ומלמדת בהיקש דהתם מעשר חולין הוא המלמדה: בגז''ש חבירתה. מה שאין היקש עושה כן בהיקש חבירו: מדרמי בר חמא. סלת מורבכת חלות: שאינה למידה מן ההיקש גרסי': מדר' יוחנן. לא יאמר צפונה באשם משם למדנו שאין דבר הלמד בהיקש מלמד בגז''ש: שאינה למידה בהיקש. כלומר מן ההיקש: מלמד בק''ו. כדאמר לעיל מק''ו ומה היקש שאינו למד מן ההיקש מלמד בק''ו גז''ש המלמדת מגז''ש חבירתה מדרמי בר חמא וכו': וזהו ק''ו בן קל וחומר. ק''ו זה שאנו מביאין כאן לדורשו בתורה ללמד ק''ו מק''ו אנו למידין אותו מדבר שאף הוא לא למדנוהו אלא בק''ו דהא מייתי לה מגז''ש המלמדת בק''ו והיא גופא לא ידעינן לה אלא ע''י ק''ו דבק''ו ילפינן לעיל: ופרכינן בן בנו של ק''ו הוא. שאפי' היינו למידין אותו מדבר שלא למדנוהו ע''י ק''ו הוא היה עצמו בן ק''ו שהרי בק''ו אנו למדין אותו כדאמרן לעיל בק''ו ומה גז''ש כו' עכשיו שאף גז''ש שאנו למידין אותו ממנו לדורשה בתורה אף היא לא למדה שתלמד בק''ו אלא מק''ו נמצא שאתה מביא מדת קל וחומר בתורה מכח שני קלין וחמורין והו''ל בנו של ק''ו ובן בנו של ק''ו ודלמא כולי האי לית לן למילף ומיזיל: אלא. לא תרביה מגזירה שוה המלמדת בק''ו דהיא גופה מק''ו אתיא לן אלא יליף ליה מהיקש המלמד בק''ו דנפקא לן ממתניתא דתני דבי רבי ישמעאל דגמרא גמר לה דדבר המלמד בהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר והשתא לא הוי אלא קל וחומר בן קל וחומר כי אינך דלעיל דגזירה שוה מלמדת בקל וחומר מקל וחומר: מטמאה בבית הבליעה. כדין נבלת עוף טהור דאין מליקת טריפה בקדשים מטהרת מידי נבלה והוא הדין נמי לשוחט עוף חולין טריפה מטמאה לרבי יהודה. שלש מחלוקת בדבר לר''מ אחת שחיטת עוף של חולין ואחת מליקה בקדשים מטהרות טריפתן מידי נבילה ולר' יהודה זו וזו אינה מטהרת ולר' יוסי שחיטה מטהרת ולא מליקה וכן מפרש במסכת טהרות בפרק שלש עשרה דברים: שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה. כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכח:) וכי ימות מן הבהמה וגו' מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו טריפה ששחטה: נבלת עוף אינו מטמא במגע ובמשא. מבחוץ דכתיב (ויקרא כב) לטמאה בה אין לך אלא האמור בה אכילה ולא מגע ומשא: אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה. והשתא דקי''ל שחיטה דמטהרת בחולין מק''ו הדרא ומיגמרא אמליקה דקדשים בבנין אב: מה מצינו בשחיטה שמכשרת. לאכול בחולין ומטהרת טריפתה מטומאתה אף מליקה כו':

בהפשט נקט אגב אורחיה ולא צריך למילף דמגופיה דפר יום הכפורים שמעינן דכתיב (ויקרא טז) ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם דאיתקש עורם ובשרם לפרשם: אלא למאן דל''ל דרב פפא מאי איכא למימר. ורב אדא בר אהבה דיליף לעיל צפון דמעכב בעולה מק''ו מחטאת והדר יליף אשם מדאיתקש לעולה היינו למצוה דלמצוה בעולה כתיב ומיהא מדאיתקש תרי זימני אעולה הוא דילפינן עיכובא באשם וא''ת דבפ' אמר להם הממונה (יומא דף לב.) משמע דקידוש ידים ורגלים הבא בק''ו חוזר ומלמד בהיקש דקאמר ר''ש בן אלעזר ק''ו ומה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש כו' והדר קאמר מקיש פשיטה ללבישה מה לבישה טעון קידוש אף פשיטה טעון קידוש וי''ל דהאי לא איקרי קדשים אלא גוף הקרבן דוקא: בן בנו של ק''ו הוא. וכולי האי לית לן למילף ולמיזל וקשה כיון דק''ו הוא אמאי לא נילף שפיר כל כמה דמצינן למילף כי היכי דילפינן בג''ש אפילו הן מאה ויש לפרש בן בנו של ק''ו הוא משום דמעיקרא הוא דמבעיא ליה אי דבר הלמד בק''ו חוזר ומלמד בג''ש היאך בא להוכיח מדהוו בק''ו בג''ש שמלמדה בק''ו ע''י ק''ו א''כ אתה רוצה לדון ק''ו ע''י ק''ו מדבר הבא בקל וחומר הלא זאת היא שאילתך שאתה מסופק בה: רבי יהודה אומר מטמאה בגדים בבית הבליעה. פי' בקונטרס דבמס' טהרות (פ''א) משמע דלר''מ אחת שחיטה בעוף של חולין ואחת מליקה בקדשים מטהרות טרפותן מידי נבילה ולרבי יהודה זו וזו אינה מטהרת וא''ת דבפרק אלו טריפות (חולין דף נו.) אמרינן רבי יהודה בדיק בידא ור' נחמיה בדיק במחטא וא''ל מאן דבדיק במחטא למאן דבדיק בידא עד מתי אתה מאכיל נבילות לישראל נבילות ס''ד הא שחוטות נינהו מאי קשיא לרבי יהודה ודאי נבילות הויין כדמשמע הכא דשחיטת עוף אינה מטהרת וי''ל דלא הו''ל למיפרך אליבא דרבי יהודה כיון דרבנן פליגי עליה: מה נבלת בהמה שמטמאה במגע ובמשא כו'. תימה מה לנבלת בהמה שאינה מטמאה בבית הבליעה וי''ל דעיקר טעמא דר''מ מהיקשא דזאת תורת הבהמה והעוף כדלקמן פ' חטאת העוף (דף סט:) כדפי' בקונט': מה מצינו בשחיטה של עוף שמכשרתה באכילה וכו'. ודחי ולא היא תרוייהו משחיטת חולין גמרי פי' מליקת קדשים במה מצינו משחיטת עוף שאינה כי אם בחולין ושחיטת עוף של חולין בק''ו משחיטת בהמת חולין ותימה היאך גמר מליקת עוף משחיטת עוף מה לשחיטה שכן מכשרת בחולין ועוד קשה דמנא ליה דמליקת עוף משחיטת עוף גמר דלמא משחיטה דבהמה גמר ונראה לי דאם כן הוה גמר בק''ו כדגמר שחיטת עוף והיינו טעמא