זבחים נז ע"ב

דף נז - ב

ואיבעית אימא, שאני התם בהזאות דחוץ מפנים בחד זימנא גמיר, שבבת אחת אנו למדין היכל מפנים לכל דיניו, וכיון שניתן ההיקש לדרוש להזאות המפורשות בכל אחד, כגון למטה בפר ולמעלה בשעיר, נדרש גם כן יחד עמו להזאות שאינן מפורשות בו. וכן בתודה, אילו הוקש בכור לתודה עצמה, הן לענין תנופת חזה ושוק והן לענין זמן אכילה, היינו אומרים מתוך שתודה מלמדת זמן אכילה שכתוב בה, הרי היא מלמדת גם לתנופת חזה ושוק שנלמד בה בהיקש משלמים. אבל עכשיו שהוקש בכור לחזה ושוק של תודה [כדי ללמוד ממנו זמן אכילה], וחזה ושוק עצמו אינו כתוב בה אלא הוא נלמד בהיקש, אין הוא חוזר ומלמד בהיקש לבכור.

תו הוינן בה: בשלמא למאן דאמר "לא הוי היקש", היינו דכתיב בשתי הלחם של עצרת "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה". שאין תלמוד לומר "תביאו", שהרי לפני זה כתיב "והקרבתם מנחה חדשה" והיה יכול לכתוב "ממושבותיכם לחם תנופה", מה תלמוד לומר "תביאו"? ודרשינן: כל שאתה מביא ממקום אחר והוא דומה לו, כגון לחמי תודה שהן חמץ ובאין עם הזבח כמו שתי הלחם, הרי הוא כזה: מה להלן, בשתי הלחם, עשרון לחלה דהא כתיב "שתים, שני עשרונים", אף כאן, בלחמי תודה עשרון לחלה. ולחמי תודה באין עשר חלות מהחמץ הרי עשרה עשרונים לכל חלות החמץ.

אי מה להלן בשתי הלחם שני עשרונים ותו לא, אף כאן שני עשרונים לכל עשר החלות? תלמוד לומר בשתי הלחם "תהיינה" בשני "יודין", ומיותרת אחת האותיות ללמד עשרה עשרונים לתודה. שלשתי הלחם אי אפשר, דהא כתיב ביה "שני עשרונים".

למדנו כאן עשרה עשרונים לחלות החמץ שבתודה. עשרה עשרונים למצה, לכל שלשת המינים יחד הבאים עם התודה והן מצה, מנין שהן ביחד עשרה עשרונים? תלמוד לומר אחר שמנה הכתוב מינים שבמצה "על חלת לחם חמץ", ודרשינן בהיקש, כנגד חמץ הבא מצה, שכמות הסלת במצות תהיה כמו בחמץ, עשרה עשרונות!

והרי עשרה עשרונות בלחמי החמץ הוי "הימנו ודבר אחר", שמנין החלות שהוא עשרה כתוב בגופיה [כלומר בגזירה שוה שהיא כמו שנכתב בפירוש] והמדה לכל חלה שהיא עשרון נלמדת בהיקש ד"תביאו" משתי הלחם, ועל ידי שניהם אנו למדים לעשרה עשרונות בחמץ. ולמאן דאמר "לא הוי היקש" ניחא.

אלא למאן דאמר "הוי היקש", מאי איכא למימר? כיצד חוזר החמץ ומלמד בהיקש למצה?

ומתרצינן: "תביאו" יתירא, ריבויא הוא לחמץ שבתודה שיהא עשרון לכל חלה. שהרי בשתי הלחם מיותר הוא, וכאילו נכתב בתודה עצמה. ולא מהיקש הוא נלמד וחוזר ומלמד למצה.

שנינו במשנה: הפסח אינו נאכל אלא עד חצות.

והוינן בה: מאן הוא תנא דמתניתין דסבירא ליה שאינו נאכל אלא עד חצות?

אמר רב יוסף: רבי אלעזר בן עזריה היא. דתניא: רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן לגבי אכילת קרבן פסח, "ואכלו את הבשר בלילה הזה" ונאמר להלן לגבי מכת בכורות [שמות יב] "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה". מה להלן עד חצות, שהרי בחצות היתה מכת בכורות, אף כאן אכילת פסח היא ^[2] עד חצות!

אמר לו רבי עקיבא: והלא כבר נאמר: "ואכלתם אותו בחפזון", ומשמע עד שעת חפזון, השעה שנחפזו ללכת ולצאת ממצרים, והיינו לאור הבוקר, שהרי כתיב "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר".

אם כן, מה תלמוד לומר "בלילה הזה"?

שיכול יהא פסח ככל הקדשים הנאכלים ביום, ויהא נאכל הפסח קודם הלילה אם ירצה.

תלמוד לומר: "בלילה", לומר לך: רק בלילה הוא נאכל, ואינו נאכל ביום! והוינן בה: אמר ליה אביי לרב יוסף: וממאי דמתניתין רבי אליעזר בן עזריה היא, ודאורייתא היא, שאינו נאכל אחר חצות? דלמא איסור אכילתו אחר חצות דרבנן היא, ולהרחיק את האדם מן העבירה, שלא יבא לאכלו אחר עמוד השחר, ויתחייב משום נותר, וככל הקדשים דתנן בפרקין שנאכלין עד חצות? ומשנינן: אם כן, אם נאמר דמדרבנן היא, מאי האי דקתני במתניתין "אלא עד חצות", ולא קתני "ונאכל עד חצות" כדתני בכל הקדשים? אלא בהכרח, לומר לך: כי התם, שנה התנא בלשון "אלא" כמו ששנה לגבי דין "לילה", ו"מנויו", ו"צלי". מה התם דין דאורייתא הוא, אף כאן, דין דאורייתא הוא!

הדרן עלך פרק איזהו מקומן

פרק שישי - קדשי קדשים

שם ד"ה היינו וכו' משום דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש. עיין לעיל דף נ ע"א תוס' ד"ה אמר. וצ"ע:

גמרא בשלמא למ״ד לא הוי היקש כו׳ כצ״ל:

שם כל שאתה מביא ממקום אחר ה״ה כזה כו׳ כצ״ל. ועיין במנחות דף ע״ז ע״ב:

שם אלא למ״ד הוי היקש כו' כצ״ל:

רש״י ד״ה ה״ג ואיבעית אימא כו׳ וגבי היקש דלעיל נמי אי הוי היקש בכור כו׳ כצ״ל. והשאר יש למחוק ועיין בתוס׳:

בא״ד חזה ושוק ולאכילת יום ולילה כו׳ כצ״ל:

ד״ה אי מה להלן אלו שני עשרונים ותו לא אף כאן כל עשר כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה ואיבעית אימא כו׳ ושתי הכליות בשעיר ע״א כו׳ כצ״ל:

בא״ד אע״ג דאמרינן בההיא היקשא כו׳ כצ״ל:

בא״ד אע״ג דזכרי כהונה ילפינן בההוא היקישא כו׳ כצ״ל. פי׳ וזכרי כהונה כתיב בחטאת בגופא:

בא״ד דמאחת למעלה כו׳ כצ״ל:

בא״ד וכן משבע דלמטה כו׳ כצ״ל:

בא״ד ילפינן בחוץ בין בפר בין בשעיר כלומר כו׳ כצ"ל:

בא״ד חוץ ופנים בחד זימנין גמר הס״ד פי׳ כיון דכתיב אחר עבודות פר ושעיר וכן יעשה לאהל מועד מסתמא קאי אהזאות דכתיב בגופייהו דפר ושעיר וא״כ צריכים אנו ללמוד בחד זימנא גם מה שלמדנו בהיקש דאל״כ לא הייתי מקיים וכן יעשה דמשמע לגמרי יעשה באהל מועד כמו בפנים. ועיין בתוס׳ דיומא דף כ״ו ע״א דמבואר שם יותר:

ד״ה היינו דכתיב כו׳ חלות חוץ שבתודה דמה כו׳ כצ״ל:

בא״ד ושליש לכל מין ומין של מצה כו׳ כצ״ל:

בא״ד חשיב ליה כמאן דכתיבי בגופיה דחמץ כדפי׳ כו׳ כצ״ל:

בא״ד תהיינה כתיב ואימא עשרה קפיזי ומשני בעשרונות דיבר הכתוב כו׳ כצ״ל:

בא״ד דריש דחד יו״ד מייתרא משמע עשרה כו׳ כצ״ל:

בא״ד ול״ג בעשרונות דבר הכתוב כו׳ כצ״ל:

בא״ד דיו״ד לא מייתר למידרש כו׳ כצ״ל:

בא״ד דבעי להנך חלות דלהוי כל חד כחלות של תרומה הס״ד וכצ״ל. פי׳ שלא תאמר אף שלא יהיה התרומה פרוסה מ״מ מנ״ל שיהיה כ״א בפני עצמן דלמא כל המ׳ יהיו כחטאת והתרומה יהיה חלה בפני עצמה מ״ה כתבו דדרשינן התם שיהא כל חלה שוה לחלות התרומה:

ד״ה ואב״א כי התם כו׳ בקונטרס לא גריס ואיבעית אימא ויש לפרש דדייק כו׳. פי׳ בשלמא אי גרסינן אב״א הכי פירושו דלתירוץ ראשון מדייק מדקתני אלא ולא קתני ונאכל עד חצות כדקתני בשאר קדשים לעיל אלא ע״כ דלא דמי לשאר קדשים התם מדרבנן להרחיק כו׳ והכא בפסח דאורייתא מ״ה תני אלא דמשמע לעיכובא ולתירוץ אב״א מדייק דדומיא דלילה ומנוייו וצלי קתני אבל לרש״י דלא גרס אב״א מדייק מדקתני אלא דמשמע עיכובא מאי כי התם דקאמר היאך תלוי זה בזה הא אפילו אי הוי קתני עד חצות לחוד׳ בלא דומיא דלילה ומנוייו וצלי הוה מוכח דמדאורייתא קאמר מדקתני אלא מ״ה כתבו דלרש״י דלא גרס אב״א יש לפרש דלא דייק מאלא אלא דייק מדלא קתני עד חצות לבסוף ותני ליה באמצע ש״מ דהוי דאורייתא דומיא דהתם כנלע״ד ברור ונכון כוונת התוס׳ ומ״ו הב״ז מפרש דהאי יש לפרש קאי לגירסא אב״א ונכנס בדוחק ואינו מן הצורך:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש״י ד״ה כשם שמזה לפני וכו׳ דמקצת עבודה כל א׳ כתובה בו וכו׳ אין לפרש דמקצת הכתוב בהן ר״ל דבפר כתב שבע למטה ומקצת שאינו כתוב א׳ למעלה ויליף לה משעיר וכן בשעיר מקצת כתוב בו היינו אחת למעלה ומקצת שאינו כתוב בו היינו שבע למטה ויליף להו מפר דא״כ היינו דקמשני חוץ מפנים בחד זימנא גמיר לפרש״י אלא ר״ל בין בפר בין בשעיר כתיב מעלה ומטה ולא הוצרכו ללמוד זה מזה אלא את המנין הילכך כל חד וחד מעצמו למד מקצת ודבר אחר מסייעו במקצת ודוק וכן הם מבוארים דבריו שם בפ׳ הוציאו לו דף נ"ז ע״ש:

ד״ה מקומות וכו׳ אבל גבי תודה ובכור בכור הוקש לחזה ושוק של תודה והיא עצמה וכו׳ כצ״ל נ״ל:

ד״ה להרחיק את האדם כדתנן בכולהו עד חצות כצ״ל ר"ל כדתנן בכל הני דלעיל גבי חטאות ואשמות ותודה ואיל נזיר דבכולהו תנן ונאכל עד חצות ולא קתני בלשון שלילה משום דמדרבנן הוא כדי להרחיק את האדם מן העבירה וק״ל ואין צורך למה שפי׳ הב״ז ע״ש:

תוס׳ ד״ה ואב״א חוץ מפנים וכו׳ וקשה לפי׳ מהא דאמר וכו׳ ותירץ ר״י דמאחת למעלה וכו׳ עיין לתוס׳ שם בפ׳ הוציאו לו שיישבו לפרש״י ודחו פי׳ ר״י ע״ש:

בא״ד ור״ח פי׳ וכו׳ דכי גמרינן שיהיו כל עשיותיו שוות וכו׳ ר"ל דכי גמרינן מוכן יעשה שיהיו כל עשיותיו שוות בין בפנים בין בחוץ וא״כ צריכין אנו ללמוד בחד זימנא גם מה שלמדנו בהיקש דאל״כ לא הייתי מקיים וכן יעשה דמשמע לגמרי יעשה באהל מועד כמו לפני ולפנים ודוק והוא פי׳ ריצב״א שם בפ׳ הוציאו לו ע״ש:

בא״ד ואית ספרים דגרסי חוץ ופנים בחד זימנא גמר עכ״ל נראה דמייתי גירסא זו לסיועי לפי׳ ר״ח דלגירסא זו משמע חוץ ופנים בחד זימנא גמר ר״ל שיהיו חוץ ופנים שוין ודוק:

ד״ה היינו דכתיב ממושבותיכם וכו׳ ואע״ג דמנין של חלות לאו בגופיה וכו׳ חשיב ~כבתים~ {לוח הטעיות חק נתן: ככתוב} בגופיה כדפי׳ ~בק״ו~ {לוח הטעיות חק נתן: בקונט'} משום דקי״ל דדבר הלמד בג״ש וכו׳ כצ״ל ור״ל כיון דג״ש יש לה כח ללמד בהיקש חשובה ככתובה בהדי׳ ולכך חשיב הימנו וכתבו עוד א״נ משום דתרומת מעשר חולין היא ר״ל אפילו למ״ד לעיל בתר מלמד אזלינן ולא איפשיטא אי דבר הלמד בג״ש חוזר ומלמד בהיקש מ״מ כיון דס״ל בתר מלמד אזלינן א״כ ה״נ המלמד דהוא תרומת מעשר חולין הוא ושפיר דבר הלמד בג״ש חוזר ומלמד בהיקש ולכך חשיב כדכתיב בגופיה וק"ל:

בא״ד ועוד דרשי׳ התם שיהו כל הקרבנות שוין וכו׳ עיין בספר צ״ק:

ד״ה ואב״א וכו' ויש לפרש דדייקא מדלא קתני עד חצות לבסוף וכו׳ ר״ל דתירוצא קמא דייק מדלא קתני ונאכל עד חצות כדתני בכל הני דלעיל ותני אלא עד חצות בלשון שלילה ש״מ דהוא דאורייתא ותירוצא בתרא דייק מדלא תני עד חצות לבסוף אם הוא מדרבנן ולא הו״ל להפסיק באמצע כל הני דהם דאורייתא ומדתני ליה באמצע כל הני ש״מ דעד חצות נמי דאורייתא ככל הני וק״ל ודברי הב״ז בזה אינם מבוררין לי ע״ש:

בא״ד ויש לדקדק דהלכה כראב״ע וכו׳ אבל הרמב״ם ז״ל בסוף פ״ח מהלכות קרבן פסח פסק כר״ע שאינו אלא הרחקה מדרבנן ועיין להר׳ המגיד בריש פ״ו מהל׳ חמץ ומצה שכתב טעם נכון לפסק רבינו ועיין לתוס׳ בשילהי ערבי פסחים:

הדרן עלך פרק איזהו מקומן

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

ד״ה ואי בעית אימא חוץ כו' ועוד אמרינן לעיל כו׳ אע״ג דצריכה ההיא וילפינן בהיקשא (ר"ל לענין דנאכל לזכרי כהונה כחטאת כדאמרינן לעיל ק"ל) ותי׳ ר״י דמאחת למעלה דכתיב בשעיר יליף מבחוץ בין בפר בין בשעיר דהכי משמע וכן יעשה בחוץ בין בפר בין בשעיר וכן בשבע דלמטה כו׳ כצ״ל וכ״ה להדיא בתוספות דיומא וע"ש עוד ותבין דברי ר׳ חננאל ג״כ:

ד״ה ואי בעית אימא כי התם כו׳ ויש לפרש כו׳ (ר"ל דתי׳ הא׳ מדייק מדלא תני עד חצות לבסוף כו׳ ש״מ דאורייתא ואי בעית אימא כי התם כו׳ וק״ל):

הגהות

גמרא בשלמא למ״ד דלא הוי היקש כו׳ (כצ״ל) אלא למ״ד הוי היקש כו׳ כצ״ל:

רש״י ד״ה במאי קמיפלגי כו׳ בהיקש ורע״ק כו׳ גמיר לה הס״ד והד״א:

ד"ה כשם כו׳ ז׳ למטה כו׳ הד״א:

ד״ה אלא למ״ד כו׳ בהיקש הס״ד:

ד״ה מקומות כו׳ דבהיקש קמא בהמות כו׳ כצ"ל:

ד״ה ה״ג ואיבע״א כו׳ ובא אף מה כו׳ ולימדתה בהיקש אי הוי הוקש בכור כו׳ חזה ושוק לאכילת יום ולילה כו׳ ושוק שבתודה ובתודה עצמה לא כו׳ כצ״ל ועיין בתוס׳:

ד״ה היינו דכתיב כו׳ והכתוב הקיש כל הבאות כו׳ תביאו מה ת״ל כו׳ הד״א:

ד״ה ת״ל תהיינה כו׳ בפ׳ התודה הס״ד:

ד״ה למדנו כו׳ מעשר מה תרומה כו׳ מעשר הרי עשר כו׳ הד״א:

ד״ה עשרה עשרון כו' עשרה עשרונות הס״ד:

ד"ה תביאו כו׳ חמץ דתודה לשתי כו׳ מפרש בה עשרון כו׳ כצ״ל:

ד״ה א״כ כו׳ כדתנא בכולהו הס״ד ר״ל בק״ש ובהקטר חלבים עד חצות במשנה קמייתא דברכות ק״ל:

ד״ה כי התם כו׳ גרסינן וה״ג א"כ כו׳ הד״א:

תוס׳ ד״ה ואי בעית אימא חוץ וכו' בא״ד ואית ספרים כו׳ זימנא גמר הס״ד:

ד״ה ה״ד כו׳ מיניה חלות חמץ לחודה כו׳ שבתודה עשרון לחלה כו׳ דהיינו ג׳ עשרונות ושליש לכל כו׳ דתהיינה משמע י׳ חלות ועשרון מתביאו קא יליף ובלשון כו׳ וי״ל דהא דאמרינן א׳ שלא יטול פרוס כו׳ כחלה של תרומה כצ״ל הס״ד:

ד״ה להרחיק כו׳ אינו ניכר הס״ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ ד"ה ואיבעית אימא ס״ד ואית ספרים דגרסי חוץ ופנים בחד זימנא גמר ולפ״ז י"ל דפירושו כך דלמעלה בפר נאמר מפורש אלא שאינו מפורש כמה הזאות וכן למטה בשעיר א"כ אנו ילפינן בהיקשא דכן יעשה שצריך ליתן מן הפר למעלה ולמטה ז׳ בהיכל אך אין אנו יודעים כמה יתן למעלה בפנים ובחוץ בפר ילפינן בחד זימנא מן השעיר הפנימי דמפורש הזאה אחת וכן ילפינן למטה בשעיר בהיקשא שצריך ליתן בהיכל אך אין אנו יודעים כמה הזאות יזה משעיר בפנים ובהיכל למטה ילפינן תרויייהו בהדדי מפר הפנימי דמפורש בו למטה שבע וזה כוונת ר"ת ודוק:

ד"ה היינו דכתיב כו׳ עד דעשרה עשרונים בדידיה כתיב לפי פי׳ התוספות בדברי רש"י דעשרה עשרונים הוי כמאן דכתיב בדידיה א"כ מאי פריך המקשה אלא למ"ד הוי היקש מאי איכא למימר הא פי׳ רש״י לעיל דאי הוה מקיש בכור לתודה עצמה והיה למד ממנה תנופה וחזה ושוק לאכילת יום ולילה דמתוך שיכולה ללמוד עליו זמן לאכילה שהוא כתוב בה מלמדת נמי עליו חזה ושוק א״כ ה״נ נימא כיון דהאי היקשא דחמץ ומצה אתי ללמד שיביא מצה נגד חמץ הכתוב בה י׳ חלות מלמדת נמי שיעור עשרון הנלמד ממקום אחר בהיקש דתביאו וק"ל:

ד"ה ואיבעית אימא כו׳ ויש לפרש דדייק מדלא קתני עד חצות לבסוף ר"ל לתירוץ ראשון דייק מדקתני אלא ולתירוץ שני דייק בלא אלא רק מדקתני חצות בפסח באמצע הני בבי ולא נקטי לבסוף אלא ע"כ אתי לאורויי שהוא דאורייתא דומיא דלילה וצלי ומנויו ומ"ו הב"ז הבין שהתוספות רוצים לישב לתירוץ ראשון ולא ידעתי מי הכריחו לזה להוציא דברי התוספות מפשטן וק"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ה''ג ואיבעית אימא חוץ מפנים בחד זימנא גמיר. והכי איתא בסדר יומא בפרק הוציאו לו (דף נז.) כלומר נהי נמי דהיקש מקומות כהיקש בהמות הואיל והיקש צורך פנים הוא אפ''ה לא דמי לההוא דלעיל דאילו היכל כולה מילתא בעי למילף מפנים ואיידי דניתן היקש לידרש בדברים המפורשים בפנים כמו למטה בפר ולמעלה בשעיר נדרש ולמד בבת אחת ובא אף מה שלמד בפנים בהיקש עמו וגבי היקש דלעיל נמי אם כתוב בתודה והוקש בכור לתודה ללמוד לו חזה ושוק ולמדתה בהיקש אי הוי הוקש בכור לתודה עצמה והיה למד ממנה תנופת חזה ושוק ואכילת יום ולילה דמתוך שיכולה ללמוד עליו זמן לאכילה שהוא כתוב בה מלמדת נמי עליו תנופת חזה ושוק אבל השתא לתודה עצמה לא הקישה הכתוב אלא לחזה ושוק שבתודה ובתודה עצמה לא למדתה אלא בהיקש: היינו דכתיב ממושבותיכם וגו'. גבי שתי הלחם דעצרת כתיב והוצרכנו במסכת מנחות (דף עז:) ללמוד מהם כמה עשרונות יש בלחמי תודה ובגופה נכתב י' חלות בכל מין אבל לא נתפרש מכמה היא החלה ומייתי לה לחלות חמץ שבתודה משתי הלחם שאף הן חמץ והכתוב הקיש כל הבאות של חמץ שיהיו שוות ומקרא יתירא דתביאו ילפי' לה דלא איצטריך דכתיב והקרבתם מנחה חדשה ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ולא איצטריך תביאו מה ת''ל תביאו כל חמץ שאתה מביא ממקום אחר יהא כזה עשרון לחלה כדכתיב שתים שני עשרונים: אי מה להלן. אלו שני עשרונים אף אלו כל י' חלות שבה שני עשרונים: ת''ל תהיינה. התם מפרש מאי למודה בפ' התודה: למדנו עשרה. עשרונות לחמץ דהא י' חלות למודות בה בג''ש מתרומת מעשר מה תרומת מעשר אחד מעשר אף תרומת תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן מכל מין תרומה לה' אחד מעשר הרי י' חלות ובהיקש תביאו למדנו שהחלה עשרון הרי למדנו י' עשרונות לחמץ הימנו ודבר אחר י' חלות למדנו בהן כבר ובהיקש הן למידות עשרון לחלה: עשרה. עשרון לשלשת מינין שבמצה מניין: ת''ל על חלת לחם חמץ. מנה הכתוב מינין שבמצה וכתב אחריהן על חלת לחם חמץ הרי היקש אלמא חמץ שלמדנו בו עשרה עשרונות בהימנו ודבר אחר חוזר ומלמד על המצה בהיקש עשרה עשרונות: תביאו רבויא הוא לרבות חמץ שבתודה שכל שתים שבו יהו שתים עשרונים והוי כמאן דכתיב בגופיה בלחמי תודה ולאו משתי הלחם גמרי והיכי דמי דליהוי הימנו ודבר אחר כגון אי איתקוש חמץ דתודה לשתי הלחם בקרא אחרינא דלא מפרש בה עשרון לחלה וילפינן תודה משתי הלחם בהיקש לעשרון לחלה ובדידיה כתיבי עשר חלות: מאן תנא. דאינו נאכל אלא עד חצות: עד שעת חפזון. שהם נחפזים ללכת והיינו לאור הבוקר כדכתיב (שמות יב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר: יכול יהא נאכל כשאר כל הקדשים. ביום זביחתו קודם שתחשך יתחיל לאוכלו אם ירצה ת''ל כו': להרחיק את האדם. כדתנן בכולהו עד חצות: א''כ מאי אלא. ליתני ונאכל עד חצות כדתנא בכולהו: כי התם. דומיא דלילה ומנוייו וצלי תנייה דהוו דאורייתא איבעית אימא לא גרסינן וה''ג א''כ מאי אלא כי התם מה התם דאורייתא כו':

ואיבעית אימא חוץ מפנים בחדא זימנא גמיר. פירש בקונטרס דכולה מילתא דהיכל בעי למילף מפנים ואיידי דניתן היקש לדרוש בדברים המפורשים בפנים כגון למטה בפר ולמעלה בשעיר נדרוש ולמד בבת אחת אף הלמד בפנים בהיקש עמו וגבי היקש דלעיל נמי אם היינו צריכין ללמוד לבכור תנופת חזה ושוק וזמן אכילה והוקש בכור לתודה עצמה ללמוד שתיהן ממנה מתוך שתודה מלמדת עליו זמן אכילה דכתיב בה מלמדת עליו נמי חזה ושוק שלמדתו בהיקש משלמים אבל עכשיו שלא הוקש לתודה אלא לחזה ושוק וללמוד ממנו זמן אכילה לבדו אם אתה אומר לחזה ושוק של תודה הקישו הכתוב בו עצמו לא למדו בתודה אלא בהיקש ע''כ לשון הקונט' וקשה לפירושו מהא דאמר לעיל (דף מט:) דיותרת ושתי הכליות דעבודת כוכבים הוי דבר הלמד בהיקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש אע''ג דכתיבא ההיא היקשא לדברים דכתיבי בפר העלם גופיה כגון הזאות וכמה דברים ולא אמרי' בחד זימנא גמיר ועוד אמרי' לעיל (דף נה.) דלא ילפינן זבחי שלמי ציבור לצפון מחטאת משום דהוי דבר הבא בהיקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש אף על גב דצריכא ההיא וילפינן בהיקשא [דנאכל לזכרי כהונה] ותי' ר''י דמאחת למעלה דכתיב בשעיר יליף מבחוץ בין בפר בין בשעיר דהכי משמע וכן יעשה בחוץ בין בפר בין בשעיר וכן בשבע דלמטה דכתיבי בפר בפנים ילפינן (בין) בחוץ בין בפר [בין] בשעיר כלומר בכל הבהמות ורבינו חננאל פירש בפרק הוציאו לו (יומא נז.) בחדא זימנא גמיר דכי גמרינן שיהיו כל עשיותיו שוות בין בפנים בין בחוץ שכל הזאות שיעשו מהם בכל מקום שיהיו שוות ואית ספרים דגרסי חוץ ופנים בחד זימנא גמר: היינו דכתיב ממושבותיכם תביאו. גבי שתי הלחם כתיב וילפינן מינה חלות חמץ לתודה דמה כאן בשתי הלחם עשרון לחלה אף כאן חמץ שבתודה עשרון לחלה ומנין חלות שבתודה ילפינן דהוו עשר בג''ש דתרומה תרומה מתרומת מעשר אלמא איכא י' עשרונות לי' חלות של חמץ והדר ילפינן מיניה מחמץ דכנגד חמץ הבא מצה והוו להו י' עשרונות לג' מינים של מצה דהיינו ג' עשרון ושליש לכל מין חלה וחלה של מצה ואע''ג דמנין של חלות לאו בגופיה דחמץ כתיב חשיב ליה בחמץ כדפירש בקונטרס משום דדבר הלמד בג''ש חוזר ומלמד בהיקש א''נ משום דתרומת מעשר חולין הוא א''נ משום דפריך בפ' התודה (מנחות עז:) ואימא ב' עשרונות ותו לא כשתי הלחם וקאמר ת''ל תהיינה וגרסי' התם מאי תלמודא אמר ר' יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב עשרה עשרונות דבר הכתוב ומריבוי ב' יודין דריש דחד יו''ד יתיר משמע עשרה ומסתברא דהאי יו''ד דתהיינה אלחמי תודה קאי דאי אשתי הלחם שתים שתי עשרונים כתיב והיינו הימנו ודבר אחר די' עשרונות בדידיה כתיב דתהיינה משמע י' חלות ועשרון מתביאו קא יליף ובלשון אחרון פירש בקונט' במנחות (גז''ש) ואית ספרים דגרסי התם אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב ותו לא ול''ג עשר עשרונות דבר הכתוב ודריש משום דתהיינה מיעוטא הוא דמשמע הני דוקא שני עשרונים ולא אחר שני עשרונות וכ''נ דיו''ד לא מייתינן למידרש דכמו שיאמר מתעשה לשון יחיד תעשינה לשון רבים כך יאמר מתהיה תהיינה יו''ד אחת של עיקר ויו''ד אחת של שימוש ואם תאמר ומג''ש דתרומת מעשר היכי יליף לי' חלות דלמא עביד חדא חלה אחת גדולה ויטול הימנה פרוסה לתרומה וי''ל דהא אמרינן (פסחים דף לז:) אחד שלא יטול פרוסה ועוד דרשינן התם שיהו כל הקרבנות שוין אלמא דבעי להנך חלות דליהוו כחלות של תרומה: להרחיק מן העבירה. לנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו חכמים הרחקה עד חצות דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר: ואיבעית אימא כי התם כו'. בקונטרס לא גרס ואיבעית אימא ויש לפרש דדייק מדלא קתני עד חצות לבסוף ותני ליה באמצע ש''מ דהוי דאורייתא כמו לילה ומנוייו וצלי ויש לדקדק דהלכה כר' אלעזר בן עזריה דסתם לן תנא כוותיה במתני' ובערבי פסחים (פסחים קכ:) ובפ''ק דברכות (דף ט.) וצריך ליזהר אמצה משום דקאמר רבא בסוף ערבי פסחים אכל מצה אחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו [ועיין תוספות פסחים קכ: ד''ה אמר רבא ותוספות מגילה כא. ד''ה לאיתויי]: