זבחים עז ע"א

דף עז - א

אבל אתה מעלה אותם  לשם עצים. ^[25]

אלא דאכתי תיקשי: והא איכא שיריים של השמן שלא הותרו לאכילה, והוא אותו מעט שמן דבעי מילינהו ^[26] ללוג השמן אחר שקמצו ממנו. ונמצא כי איכא הך פורתא שמן שאין לו היתר לאכילה לא בקמיצה, דהא לא קמיץ עליה [שהרי אותו פורתא שמן הובא לאחר הקמיצה, כדי למלאות את החסרון של הקמיצה ולא הותר בקמיצה מהלוג], וגם הזאת שבע שלאחר מכן לא תתיר אותו לאכילה, כי ההזאה מתירה רק לוג שמן של מצורע, והכא הרי מסתפקנא דילמא שמן של קרבן נדבה הוא!?

ומתרצינן: איכא תקנתא להאי פורתא, דפריק ליה. שמביא מעות בשיווי אותו פורתא שמן ופודה אותו בתנאי, שאם שמן זה קרבן נדבה הוא [ולאחר שנקמץ לא היו צריכים להשלים אותו], הרי הוא מחולל על אותן המעות. ואם אינו נדבה אלא הוא השלמה ללוג שמן של מצורע, הרי הוא נשאר בקדושתו, והזאת שבע תתיר אותו לאכילה.

והוינן בה: דפריק ליה להאי פורתא שמן - הי כא?

אי פריק ליה גוואי, בתוך העזרה, הא קא מעייל חולין לעזרה?! דקא סלקא דעתין שאסור לחלל קודש בעזרה ולעשותו חולין, כי עשייתו חולין, היא כהכנסת חולין לעזרה.

ואי פריק ליה אבראי, לאחר הוצאתו אל מחוץ לעזרה, הא איפסיל ליה ב"יוצא"?!

ומתרצינן: לעולם פריק ליה גוואי בעזרה. ולא עבר משום מכניס חולין לעזרה, כי הפודה עושה רק את פעולת הפדיון, וחולין - ממילא הויין בעזרה, שאין מעשה הפדיון נחשב כמעשה בפועל של הכנסת חולין לעזרה.

ועתה מקשה הגמרא על עיקר דינו של רבי שמעון, שאמר ספק מצורע מוחלט יכול להביא אשמו ולוגו, ולהתנות שהאשם והלוג יהיו קרבן מצורע או קרבן נדבה.

כיצד מצית למימר שמביא לוג שמן בתור נדבה, והא אמר רבי שמעון, אין מתנדבין שמן?!

ומשנינן: תקוני גברא שאני. כדי להתיר את ספק - המצורע באכילת קדשים, איפשרו לו להביא ולהתנות על שמן שיהיה קרבן נדבה. ^[27]

יתיב רב רחומי קמיה דרבינא, ויתיב וקאמר משמיה דרב הונא בר תחליפא: הא איכא תקנתא אחריתי למצורע - ספק, נימא אותו מצורע - ספק: אם איני מצורע, הרי אשם זה יהא אשם תלוי. שהרי אמר רבי אליעזר, יכול אדם לנדוב בכל יום אשם תלוי, שאין לך אדם שאינו עומד בספק חטא, ואם כן, שפיר הוא יכול להתנות שאם הוא מצורע, הרי זה אשם ודאי של מצורע, ואם אינו מצורע, הרי זה אשם תלוי. ועדיף לעשות כן מאשר להתנות שאם אינו מצורע הרי זה קרבן נדבה, שהרי אשם תלוי דינו כאשם ודאי שנאכל ליום ולילה, ואילו קרבן נדבה נאכל לשני ימים ולילה, והווי מביא קדשים לבית הפסול!? ומכך שלא העמיד רבי שמעון באופן כזה, שמתנה עליו שאם אינו מצורע יהיה הקרבן אשם תלוי, שמע מינה, מאן הוא תנא דפליג עליה דרבי אליעזר [במסכת כריתות כה א], ואמר אין מתנדבין אשם תלוי - רבי שמעון הוא! שלכן לא העמיד כאן רבי שמעון באופן שמתנה על אשם תלוי שיהיה נדבה.

אמר ליה רבינא לרב רחומי: תורה, תורה?! [היכן היא תורה של אדם גדול כמותך], כיצד אפשר להעלות על הדעת רעיון כזה שאפשר להביא קרבן ולהתנות עליו שיהיה או אשם ודאי של מצורע או אשם תלוי שבא בנדבה, והרי אשם מצורע הוא כבש בן שנתו ואילו אשם תלוי הוא איל בן שנתיים, וכיצד קרה הדבר שאימרי [כבשים קטנים] בדיכרי [באילים גדולים] מיחלפי לך?!

מתניתין:

איברי חטאת הנאכלים לכהנים שנתערבו באיברי עולה המוקטרים כליל על גבי המזבח -

רבי אליעזר אומר: יתן על המערכה למעלה את כל איברי התערובת, כולל איברי החטאת האסורים בהקטרה, ורואה אני את בשר איברי החטאת הנמצאים למעלה על אש המערכה כאילו הן עצים, כי היות ואינו מתכוון להקטירם אלא להשתמש בהם בתור חומר בעירה כמו עצים, שפיר דמי.

וחכמים אומרים: אין היתר להקטיר איברי חטאת הנאכלים לשם "עצים", אלא אין תקנה לאותן איברי חטאת שנתערבו בעולה, ולפיכך תעובר צורתן, שיניח את איברי התערובת למשך הלילה, ויפסלו בנותר, ויצאו לבית השריפה כשאר קדשים שנפסלו.

גמרא:

והוינן בה: מאי טעמא דרבי אליעזר שאמר רואין את איברי החטאת כאילו הן עצים?

ומבארינן: אמר קרא ביחס לשאור ודבש "לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית [ביכורים] תקריבו אותם [לפני המזבח], ואל המזבח [עצמו] לא יעלו לריח ניחח", ודרשינן להאי קרא הכי: לריח ניחח אי אתה מעלה שאור ודבש. אבל אתה מעלה שאור ודבש, והוא הדין איברי חטאת שאינן ברי - הקטרה, לשם עצים.

ורבנן דפליגי ארבי אליעזר סברי, הא מיעט רחמנא וקאמר "אותם", הילכך הכי דרשינן להאי קרא: אותם, את השאור והדבש האמורים בפרשה, הוא דאי אתה מעלה לריח ניחח, אבל אתה מעלה אותם לשם עצים. אבל מידי אחרינא, כגון איברי חטאת [הנאסרים בהעלאה מכח הפסוק הקודם, שממנו ילפינן שכל שהועלה ממנו לאישים הרי אסור שוב לעלות ממנו משום "בל תקטירו"] לא. אי אפשר להעלותם לשם עצים.

ורבי אליעזר דריש להאי מיעוטא ד"אותם" הכי: הרי ריבתה תורה לאיסור העלאת שאור ודבש על כבש המזבח כמו על המזבח. כי דין זה שדבר האסור בהעלאה למזבח אסור גם בהעלאה על הכבש התחדש רק ביחס לשאור ודבש, ולא ביחס לדברים האסורים בהקטרה מצד "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו", והכי דרשינן: "אותם", שאור ודבש האמורים בפרשה, הוא דרבאי לך, ריבתה לך התורה שאיסור העלאתם על כבש הוא כהעלאתם על מזבח עצמו, אבל מידי אחריני, לא אסרה תורה את העלאתם על הכבש כהעלאתם על המזבח עצמו.

ורבנן סברי, תרתי שמעינן מינה! שהרי "אותם" הוי מיעוטא על כל האמור בפרשה, הילכך למדים ממנו גם למעוטי איסור העלאת איברי חטאת על הכבש, שרק בשאור ודבש ריבתה התורה את איסור העלאתם על גבי כבש, וגם למעוטי העלאתם לשם עצים על גבי המזבח, שרק בשאור ודבש נאמר ההיתר ולא באיברי חטאת.

ומוסיפה הגמרא ואומרת: מתניתין, דקתני בה פלוגתא דרבנן ורבי אליעזר אם מעלין איברי חטאת לשם עצים, היא דלא כי האי תנא

דתניא, אמר רבי יהודה: לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיקרבו, שהכל מודים שמקריבים את איברי החטאת לשם עצים.

וכן לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים באברי רובע ונרבע שלא יקרבו אפילו לשם עצים, משום שהם מאוסים לגבוה.

על מה נחלקו רבי אליעזר וחכמים? על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי עולה בעלת מום. שרבי אליעזר אומר יקרבו כולן, ורואה אני את איברי בעלת המום שעולים למעלה על אש המערכה [יחד עם איברי העולה התמימה], כאילו הן עצים. וחכמים אומרים לא יקרבו, וכמתבאר לקמן משום שבעלי מומין מאוסין למזבח.

והשתא הוינן בדברי התנא דברייתא [דפליג אתנא דמתניתין]:

ורבי אליעזר, מאי שנא רובע ונרבע שלא יעלו לשם עצים, משום דלא חזו להקרבה, והרי בעלת מום נמי לא חזי להקרבה, ובכל זאת אפשר להעלות את איבריה לשם עצים?

רש"י ד"ה ור"א. כדתניא בת"כ אין לי אלא מזבח כבש מנין כו'. וכ"ה במנחות (נז ב)] :

ברש"י (בסה"ע). הנקודות למחוק כי הד"א עם מה שבעמוד הב':

(עז סע"א) על מה נחלקו על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום וכו'.—בתוספתא פ"ח הט"ו הנוסח: על מה נחלקו על שנתערבו איברי בעל מום בתמים וכו'. ונוסחא יפה היא. ועי' מ"ש רש"י לקמן ע"ב על לשון המשנה "איברין באיברין בעלי מומין וכו'".

רש״י ד״ה לריח ניחוח כו׳ המקרא העליון כו׳ כצ״ל:

בא״ד מן הדבש ושתי הלחם כו׳ כצ״ל:

ד״ה דפריק ליה כו׳ והלוג נדבה כו' כצ״ל:

ד״ה ורבי אליעזר להכי כתיב אותם לרבות שאור ודבש ולמעוטי שיריים כו׳ כצ״ל:

ד״ה ורבנן תרתי כו׳ בההיא קרא קאי וכי היכי כו׳ כצ״ל:

ד״ה מתני׳ דקתני דבבשר חטאת כו' כצ״ל:

תוס׳ ד״ה וחולין ממילא כו׳ ולימא אי הך דקיימא תודה כו' כצ״ל:

בא״ד דקרא קדרש וזה לא חייבה תורה כו׳ כצ״ל. פי׳ דמקרא דוזה משפט וגו׳ קדרש דתורה לא חייבה חולין בחזה ושוק דלקדשינהו ולפרקינהו. אבל דבריהם אינם מובנים לי כיון דמסיק התם דוזה אפשר לאוקמא לדרשה אחריתא כדרב חסדא עיי״ש לפ״ז מנ״ל דחולין אינו חייב בחזה ושוק ואי משום תנופה דלא אפשר כדפריך התם הא אפשר דליקדשינהו ולפרקינהו כקושית תוספות וצ״ע נ״ל:

בא״ד אבל הכא דליכא שיעור ידעי כו׳. וצ״ל הא דהקשו לעיל בד״ה לוג מאי א״ל כו׳ דליקדש ליה קדושת דמים כו׳ אף ע״ג דאיכא שיעור ואתי למטעי א״ו דכוונתם דליקדש לוג חסר פורתא תחלה ואח״כ ימלא ויקדיש הך פורתא נ״ל:

ד״ה מאן תנא כו׳ לייתי אשם וליתנא כו׳ כצ״ל. אבל דבריהם אינם מובנים לי היכא משמע מהתם דאי אשתכח בן שתי שנים דלית ליה תקנתא והא דמוקי התם דאישתכח בן שנה משום דקתני אם נמצא זכרים יקריבו עולות ופריך ואימא אשם ועל זה משני דאישתכח בן שנה אבל באמת אם היה בן שתי שנים דאית ליה תקנתא כר״א ויש ליישב בדוחק נ״ל:

ד״ה ורבנן תרתי כו׳ באות מצה המעלה מכולן כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש״י ד״ה הך פורתא מה שהוסיף אחר קמיצה ודילמא נדבה וכו׳ מ״כ כ״י וז״ל היינו אותו המעט שהוסיף אחר קמיצה ואיהו לשם מנחה אקדשיה דאל״כ קמעייל חולין בעזרה וכיון דאקדשי׳ לשם מנחה לא {לוח הטעיות חק נתן: מצי} למיכליה בלא קמיצה כן נמצא ~בסי׳ ע״ב~ {בס"י ע"כ}:

ד״ה קא מעייל חולין וכו׳ ואי קשיא ל״ל כולי האי דקמיץ ברישא והדר מוסיף עליה ואיכא לאקשויי כל הני ליעביד ברישא כל צורכי מצורע והדר נימלייה וניקמוץ ומקטר ולא בעי למיפרקי תימא דאכתי בעי למיפרקי דילמא מצורע הוא ואיכא הך פורתא שהוסיף אחר מתנות מצורע דלא שרו ליה מתנות מצורע ולא מצי למיכלינהו דאסור לאכול מלוג השמן של מצורע עד שיתן ממנו שבע ומתן בהונות כמ״ש הרמב״ם ז"ל בסוף פ״ד מה׳ מחוסרי כפרה ואפשר לומר דהך פורתא שהוסיף אחר מתנות המצורע אף את״ל דהוי מצורע לא צריך תו להך פורתא דכבר יצא כל חובתו ומה שנשאר שיריים הוא אלא הא דמוסיף למלאת הלוג הוא שמא אינו מצורע והלוג נדבה וכשמוסיף הכי מתנה אם אינו מצורע והלוג נדבה והשתא קא חסר ליה הרי אני משלימו בהך פורתא והוי כולו נדבה וכשקמץ הנשאר שירים ואם הוא מצורע ומה שנשאר הוי שירי לוג מצורע הרי אני מוסיף הך פורתא בתורת נדבה ומ״ש התוס׳ דאין כלי שרת מקדשין אלא מליאין היינו מסתמא אבל אם מפרש אעפ״י שאינו מלא ואע״ג דאין מתנדבין שמן פחות מלוג תיקוני גברא שאני כדאמרן לר"ש דאע״ג דאית ליה אין מתנדבין שמן אפ״ה מודה הכא דמתנדבין משום תיקוני גברא ועוד משום דהכא אפשר כל הלוג נדבה ויש ראיה ממ״ש לעיל בשם ס״י וא״כ כי קמיץ הותרו השיריים באכילה ממ״נ אם כולו נדבה הרי קמיץ אכוליה ואם אינו נדבה אלא שירי לוג מצורע הרי ג״כ הותר דשירי הלוג הותרו במתנות מצורע והך פורתא הותר ע״י קמיצה וכי מקטיר לקומץ מתנה ויאמר אם כל הלוג נדבה הרי הקטרת כל הקומץ הקטרה ואם אין כל הלוג נדבה אלא הך פורתא לחוד הרי הקומץ מה שיש בו מהך פורתא הקטרה ומה שיש בו משירי לוג מצורע לשם עצים ומהשתא לא בעי למיפרקיה ולכך מקשה רש״י שפיר ודוק:

גמרא ורבנן מיעט רחמנא אותם וכו׳ מהאי סוגיא הוא מה שפסק הרמב״ם ז״ל בפ״ה מהל׳ איסורי מזבח דין ג׳ העלה שאור או דבש וכו׳ למזבח לשם עצים פטור וכו׳ דאפילו רבנן מודים בהו והכ״מ כתב שם על דברי רבינו סוגיא דלעיל דלוג מצורע דקאמר אי קודם מתנת שבע וכו׳ דמסיק להו לשם עצים דתניא ר״א אומר וכו׳ ולפי דבריו רבינו פסק כר״א דכל דבר שהוא אסור משום בל תקטירו אי מסיק להו לשם עצים שפיר דמי והא ליתא דאם כן איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה יתן למעלה לשם עצים כר״א ורבינו בפ"ו מהל׳ פסולי המוקדשין דין ב׳ פסק כרבנן דמתני׳ דמניחן עד שתעבור צורתן ויצאו לבית השריפה ודוק:

תוס׳ ד״ה חולין ממילא הויין וכו׳ ומיהו התם ניחא דקרא קא דריש וזה לא חייבה תורה עיין בס׳ ברה״ז:

בא"ד ואין להקשות דילמא הנך שירים דהכא מסיק להו לשם עצים חדא דרחמנא וכו׳ כצ״ל וכ״מ הגה״ה זו בגש״ק:

ד״ה מאן תנא וכו׳ ~דמ"ש~ {לוח הטעיות חק נתן: דמשמע} התם דאי אישתכח בן שתי שנים דאיכא לספוקי באשם לית ליה תקנתא ר"ל מדשני בדוחק דאישתכח בן שנה ואמאי לא משני דמייתי נמי אשם ומתנה כדמשני נמי אכל הנהו פירכי אלא ש״מ דלית ליה תקנתא דאין אשם בא נדבה כפרש"י שם ואי אית ליה כר״א דאמר מתנדבין אשם תלוי לייתי בהמה וליתני באשם תלוי ויאמר אם זו אשם תהא אשם זו תחתיה ואם אינה אשם תהא זו אשם תלוי אלא ש״מ דפליגא אר״א וק"ל מ״כ כ״י בגליון גש״ק וז״ל ונ״ל דא"צ לומר כן דהיא גופא קשיא ליה דמאי קפריך ליתני באשם תלוי דא״כ מאי קבעי להו נסכים הא אי אפשר להתנותם בנדבה דנסכים דאשם מצורע לספלים ומנדבה הוו לאישים לר״ש כדאיתא בשילהי כל התדיר לכך נראה בעיני דה״נ ה״מ לשנויי הכא דמשום נסכים אי אפשר אלא דמשני להו שפיר טפי דהא טעי והשתא מיתרצא הך דקידושין ריב״א עכ״מ הא דכתב דנסכים דאשם מצורע לספלים הוא מדתנן פרק אלו מנחות נקמצות דף ע״ד ע״ב דתנן מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים למזבח בזה יפה כח המזבח וכו׳ ופריך בגמרא ותו ליכא והאיכא נסכים ומשני לשיתין אזלי הרי מבואר דנסכי מנחות כולן לשיתין אזלי ומ"ש ודנדבה הוו לאישים לר״ש כדאיתא בשילהי כל התדיר ר״ל דשם בשילהי כל התדיר איתא אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע״ג האישים מ״ט אמר קרא ויין לנסך וגו׳ אשה ריח ניחוח לה׳ ופרש״י אשה ריח ניחוח אלמא יש יין שהוא לאישים ואיזה זה יין הבא בפני עצמו דאילו הבא בגלל זבח כתיב הסך נסך שכר לשון שביעה לשון שיכרות שיהא נראה ע״ג המזבח וכו׳ ופריך גמ׳ והא קא מכבה וכו׳ ועוד תניא יין לנסך לספלים או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה ל״ק הא ר״י הא ר״ש ר״ל הא דאמר שמואל מזלפו ע"ג האישים כר״ש ס״ל כיון דאין מתכוין לכבות אין לא תכבה ראיה עליו לאסור למעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה כך פרש״י שם ע״ש אלמא לר״ש דס״ל אין מתכוין מותר ס״ל דיין הבא בפני עצמו לאישים במשמעותא דאשה וכן ראיתי לתוס׳ בקידושין דף נ״ה ע״ב ד״ה ודילמא אשם הוא שחילקו בין נסכי חובה לנדבה כמו שחילק ריב״א ע״ש אבל הרמב״ם ז"ל בפי״ו מהל׳ מעה״ק דין י״ד כתב אפילו יין הבא בפני עצמו מנסכו ע״ג השיתין ע״ש בכ״מ ומ״ש והשתא מיתרצא הך דקידושין לא ידענא איך מיתרצא דהא דפריך ודילמא אשם הוא לאו אאשם מצורע קאי מדמשני דאישתכח בן שנה ואי אשם מצורע לא משני מידי דהוא נמי בן שנה ועוד דהתם בתר הכי פריך ודילמא אשם מצורע הוא אשם נזיר הוא ומשני לא שכיחי אלמא פירכא קמייתא דפריך ודילמא אשם אשאר אשמות קאי ובשאר אשמות לית בהו נסכים וא״כ אי אית ליה כר״א היה יכול להתנות באשם תלוי ומיהו לפי מ״ש התוס׳ שם ד״ה ודילמא אשם נזיר הוא אשם מצורע הוא שכתבו בשם הר"ש מקוצי דאין לומר שיתנה אשם בשלמים דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד האשם ויביא אחר תחתיו ולא ידע שנמצא ויהיה אותו שיביא חולין בעזרה וכו׳ ע״ש מיתרצא נמי הך קושיא דלא מצי להתנות באשם תלוי משום הך חששא ודוק:

ד״ה ור״א וכו׳ וא"ת מה סברא היא זו וכו׳ מ״כ כ״י בגליון גש"ק ולי נראה טעם אחר דאותם לא קאי אלא אמאי דאתי מפשטיה דהיינו ריבוי כבש דאע"ג דמיתורא קא אתי מ״מ לא אמרי׳ אלא כפשטיה אבל אמאי דאתי מדיוקא דהיינו היתר העלאה לא קאי ריב״א עכ״מ:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

רש״י ד״ה ורבי אליעזר כו׳ למעוטי שירים כו׳ (ר"ל דשירים שרי להעלות לכבש ק״ל) לא יעלו דמרבינן כו׳ הד"א:

תוס׳ ד״ה וחולין ממילא הווין כו׳ וכה״ג משני פרק התכלת כו׳ ומיהו התם ניחא דמקרא קדריש וזה כו׳ (ור״ל דזה לא חייבה התורה דלקדשינהו ולפרקינהו ולחייבו בחזה ושוק וזה למה לי ק״ל) וכן בההיא דפ׳ בתרא שיש כו׳ כצ"ל:

ד״ה מאן תנא כו׳ ר״ש היא וההיא דקדושין דבהמה כו׳ דאיכא לספוקי באשם לית ליה תקנתא צ"ל דפליגא וכו׳ כצ״ל. והשאר שפת יתר הוא וצריך למוחקו:

הגהות

גמרא ש״מ מאן תנא דפליג כו׳ כצ״ל:

מתני׳. איברי חטאת כו׳ (מיימוני פ״ו מה׳ פסולי המוקדשים):

ורבנן תרתי ש״מ (מיימוני פ״ה מהלכות איסורי מזבח):

רש״י ד״ה לריח ניחוח כו׳ קרבן ראשית כו׳ דבל תקטירו הס״ד: ואחר כך ד״ה שירים הך כו׳ קמיצה ודילמא נדבה כו׳ קא שרי להו הד״א והס"ד וכצ״ל: ואח״כ ד״ה דפריך כו׳ יש לו בפדיון הס״ד: ואח״כ ד״ה קא מעייל כו׳ חולין בעזרה הס״ד: ואח״כ ד״ה איפסיל כו׳ הוא כמנחה כו׳ כל צורכי מצורע והדר נימלייהו כו׳ כדאמרן (כצ״ל והס״ד נ"ל ובזה נתיישב קושית התוס׳ לעיל): ואח״כ ד״ה והאמר כו׳ יהא נדבה הס״ד:

ד״ה אימרי בדיכרי כו׳ שתי שנים (הס״ד): ואחר כך ד״ה מתניתין יתן למעלה כו׳ להקטרה שרי כצ״ל והס״ד:

ד״ה איברים של עולות כו׳ עד גמרא שייך לע״ב:

ד״ה ואל המזבח כו׳ כל שממנו לאישים כתי' הס״ד: ואח״כ ד״ה אותם כו׳ לעיל מה יש לך להביא כו׳ לא יעלו וגו׳ אבל אתה כו׳ הד״א:

ד״ה ורבנן כו׳ דאותה אבל כו׳ בחדא קרא קאי והיכא דמימעיט שירים כו׳ כצ״ל:

ד"ה מתני׳ איברים בבעלי מומין לר' אליעזר כו׳ הד״א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא ורבנן תרתי ש"מ יש להקשות לפי זה לישתוק מקרא דממנו דכל שממנו לאשים הרי זה בבל תקטירו ונילף מדאיצטריך אותם ואין לומר דהא דאותם אתי ללמוד דאותם הוא דרבאי לך כבש כמזבח אבל מידי אחרינא לא ואין לומר א״כ לישתוק מקרא דאל המזבח לא יעלו ונילף מדאיצטרך אותם זו אינה קשיא כלל חדא דה"א איפכא דוקא שאור ודבש למזבח לא יעלו ולכבש מותר אבל מידי אחרינא אפילו לכבש אסור ועוד השתא דכתיב ממנו וע"כ פליגי ר״א ורבנן וע״כ לרבנן אותם על כל מה דכתיב בקרא כתיב א״כ לישתוק ממנו וכן קשה לר״א ויש לישב ודוק:

תוס׳ ד״ה וחולין ממילא הואי כו׳ אבל הכא דליכא שיעורא ידעי לפי זה לא הקשו לעיל בד"ה לוג מאי א"ל דהקשו שם ליזל ולקדיש ליה קדושת דמים על תנאי משום כיון דאיכא שיעור מנחה אתי למטעי ולמימר שיש למנחה פדיון וק״ל:

ד״ה תקוני גבר׳ עיין בב״ז שהגי׳ על נכון:

ד״ה ורבי אלעזר כו׳ וי״ל דלא מסתבר לר״א להחמיר ומזה הטעם אי אפשר למימר איפכא וק״ל:

ד״ה ורבנן כו׳ המצ״ל דאיצטרך כדדרשי הכא רבנן ולי נראה דלא רצה ר״י להחמיר טפי בשירים משאור ודבש וק"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

לשם עצים. והאי דנקט לישנא דעצים ולא נקט לשם מים משום לישנא דקרא דאותביה מבל תקטירו נקט לה: לריח ניחוח אי אתה מעלה. בתריה דההוא קרא דכל שממנו לאישים כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח קרבן ראשית אשאור ודבש הכתוב בראש המקרא העליון קאי וקאמר יש לך להביא מהן ביכורים מן הדבש ושתי הלחם מהשאור ואל המזבח לא יעלו אכוליה קרא קאי ואדרשה דבל תקטירו: שיריים. הך פורתא מה שהוסיף אחר קמיצה ודלמא נדבה הוה ולא שרי להו מתנות המצורע אלא קמיצה קא שרי להו: דפריק ליה. ואומר אם אינו מצורע הלוג נדבה הרי מה שהוספתי שלא לצורך מחולל על מעות הללו דכלי שרת אין מקדשים אלא מדעת וזה לא נתנו לתוך הלוג ע''מ שיקדשנו הלוג אם אינו מצורע לפיכך יש לו פדיון: קא מעייל חולין. כשהוא פודהו ומוציאו לחולין נמצא אותו שמן של חולין בעזרה: איפסיל ליה. כל הלוג ביוצא דהא קדש קדשים הוא כמנחה ואי קשיא למה לי כולי האי דקמיץ ברישא והדר מוסיף עליה ואיכא לאקשויי כל הני ליעבד ברישא כל צרכי מצורע והדר נימלייהו וניקמוץ וניקטר ולא בעי למיפרקיה איכא לתרוצי מאחר שהקדישו למזבח אין יכול לשנותו לצרכי מצורע שמא אינו מצורע והלוג של מזבח נמצא מאבד קדשי מזבח בידים הלכך קמיץ ברישא לצורך גבוה ואי נמי מצורע הוא לא מפסיד מידי דהדר ממלי ליה כדאמרן: והאמר רבי שמעון אין מתנדבין שמן. לקמן בפ' כל התדיר (דף צא.) והיכי אמרת לר''ש לוג זה יהא נדבה: ונימא אם אינו מצורע אשם זה יהא אשם תלוי. לכפר על ספק עבירה שבידו כר''א דאמר בכריתות (דף כה.) מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום שאין לך אדם שאינו עומד בספק חטא והכי שפיר טפי שזמן אחד לאכילת כל האשמות ולא מביא קדשים לבית הפסול: תורה תורה. כלומר היכן היא תורה של אדם גדול כמותך: אימרי בדיכרי קא מחלפין לך. כבש בן שנתו מיחלף לך באיל בן שתי שנים אשם מצורע כבש בן שנתו הוא והיאך יכול הוא להתנות עליו באשם תלוי שאינו בא אלא איל בן שתי שנים: מתני' יתן למעלה. על המזבח: ורואה אני את בשר חטאת. שהוא בבל תקטירו כאילו הן עצים דכיון דלא להקטרה מכוין שרי: ויצאו לבית השריפה. דלית להו רואין וקעבר בכל שממנו לאישים הוא בבל תקטירו שכבר אימוריו קרבו ונעשה הבשר שיריים: גמ' ואל המזבח לא יעלו. בתר לא תקטירו ממנו דדרשינן מיניה כל שממנו לאישים כתיב: אותם. ברישא דקרא כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם ואשאור ודבש קאי כדפרישית לעיל מה יש לך להביא מהן שתי הלחם מן השאור שהיא ראשית לכל המנחות וביכורים מן הדבש ואל המזבח לא יעלו וגו' אבל אתה מעלה לשם עצים: אבל מידי אחרינא לא. אכל שממנו לאישים דנפיק מסיפיה דקרא קמא לא קאי: ורבי אליעזר. להכי כתיב אותם למעוטי אשאור ודבש למעוטי שיריים מאזהרת אל המזבח לא יעלו דמרבינן מיניה כבש כמזבח כדתניא בתורת כהנים אין לי אלא מזבח כבש מניין תלמוד לומר אל המזבח: ורבנן תרתי שמעינן מינה. דמיעוטא דאותם אכל מאי דכתיב בהדא קרא קאי [וכי] היכי דממעט שיריים מאיסורא דריבויא דכבש כמזבח ממעט להו נמי מהיתירא דהעלאה לשם עצים דנפקא מהאי קרא: מתני'. דקתני [דבבשר] חטאת פליגי רבנן וקתני נמי איברים בבעלי מומין

דלוג הוי כלי שרת כדאמרי' בפ''ק דמנחות (דף ז.) ובפ' שתי מדות (שם דף צ.) וי''ל דכלי שרת אין מקדשין אלא מלאין דלא מצטרף להתקדש האי פורתא עם האחר שכבר נתקדש אי נמי האי פורתא מנא ליה בלוג לשם קדושת דמים והשתא משמע הכא דאע''ג דלא קדיש למזבח לא הוי כחולין בעזרה מאחר דקדוש קדושת דמים כדמסיק: וחולין ממילא הואי. וכי האי גוונא משני בפ' התכלת (שם דף מח.) גבי שחט שני כבשים על ארבע חלות דשתים מהן נאכלות ע''י פדיון וכי האי גוונא משני בפ' המוכר את הספינה (ב''ב דף פא:) גבי ביכורים דמקדיש להו ותימה דבפרק התודה (מנחות דף פ:) גבי תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חבירתה אין לה תקנה ופריך ולייתי לחם ולימא אי הך קמייתא תודה היא הא לחמה ואי לא ליפוק לחולין ומשני וכי מכניסין חולין בעזרה והשתא אמאי לא מקדש להו והדר פריק להו וכן בפ' הזרוע (חולין דף קל.) דקאמר טעמא דכתב רחמנא זה הא לאו הכי הוה אמינא חולין חייבין בחזה ושוק הא בעי תנופה היכא לינופינהו אי אבראי לפני ה' כתיב אי אגואי קמעייל חולין בעזרה אמאי ליקדשינהו והדר ליפרקינהו ומיהו התם ניחא דמקרא קא דריש וזה לא חייבה תורה אבל עוד קשה בפרק בתרא דמנחות (דף קד:) גבי פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ששים עשרון דברי חכמים רבי אומר כו' וקאמר דפליגי במותר להכניס חולין לעזרה דרבי סבר דאסור להכניס חולין לעזרה ואסור לערב חובה בנדבה והשתא ליקדשינהו קדושת דמים והדר לפרקינהו וי''ל דגבי תודה לא בעי למימר דמקדישה ופריק גזירה שמא יאמרו יש פדיון ללחמי תודה וכן בההיא דפ' בתרא (גז''ש) שיש שם שיעור מנחה אתי למימר שיש לה פדיון אבל הכא דליכא שיעורא ידעי דהא דיש לה פדיון משום דאין לה שיעור לכך אין קדוש קדושת הגוף וכן בביכורים ידעי דמשום ספיקא הוא דאין ביכורים נפדין כתרומות ומעשרות דהשתא נמי לאחר פדיון אין נאכלין אלא לכהנים וליכא למיטעי מידי וכן בההיא דהתכלת (שם דף מח.) גבי שחט שני כבשים על ארבע חלות ידעי דלא קדשי אלא שתים ובלחמי תודה דלא קדשי אלא ארבעים ואין להקשות הנך שיריים דהכא דליפרקינהו לשם עצים חדא דרחמנא אמר דליכלינהו למצוה ועוד דלא שרינן לשם עצים אלא בדבר שנתערב במידי דבר הקרבה כגון איברי עולה באיברי חטאת: תקוני גברא שאני. תימה אי דאורייתא קאמר ר''ש אין מתנדבין שמן היכי שרי משום תקוני גברא ועוד כיון דאין מתנדבין חולין גמורין הוו: מאן תנא דפליג עליה דר' אליעזר ר' שמעון הוא. וההוא דקדושין (דף נה.) דבהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר דמשמע התם דאי אישתכח בן שתי שנים דאיכא לספוקי באשם לית ליה תקנתא צריך לומר דפליגא אדר' אליעזר דאי מתנדבין לייתי בהמה וליתני באשם תלוי: ורבי אליעזר אותם הוא דרבאי לך כבש כמזבח אבל מידי אחריני לא. וא''ת מה סברא היא זו לר' אליעזר דאותם לא קאי אכולהו ולריח ניחוח דבתריה קאי אכולהו אפי' אשיריים ויש לומר משום דלא מסתבר ליה טעמא לר' אליעזר להחמיר בשיריים טפי משאור ודבש ודרשא דכבש כמזבח חומרא היא ולא קאי אלא אשאור ודבש דחמיר: ורבנן תרתי שמעת מינה. הך סוגיא כרבי אלעזר דאמר בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נז:) המעלה מכולן ע''ג הכבש פטור ור' יוחנן מחייב התם והא דקאמר התם ור' יוחנן האי אותם מאי עביד ליה הוה ליה למימר דאיצטריך לכדדרשינן הכא רבנן אבל ניחא ליה לשנויי אפי' כר' אליעזר ועוד בכמה מקומות סוגיא דשמעתא כוותיה לעיל דמשני דמסיק לשם עצים ובפרק (שני) דמנחות (דף כ.):