זבחים עז ע"ב

דף עז - ב

ומשנינן: אמר רב הונא: הכא במאי עסקינן, בבעלת מום בדוקין שבעין, שיש לה פגם בעין שאינו ניכר כל כך, ומום כזה פוסל רק בבהמות ולא בעופות, לפי שאין פוסל בעוף אלא חסרון אבר, וכאן אין זה חסרון אבר אלא רק פגם בעין, ואליבא דרבי עקיבא, דאמר אם עלו בהמות בעלי מומין כמו המום של "דוקין שבעין" על גבי המזבח ^[28], שוב לא ירדו ממנו. כיון שמום שכזה אינו פוסל בעופות, הרי בבהמות, אם עבר והעלאן, הכשירן המזבח להקרב עליו.

ותמהינן: אימר דאמר רבי עקיבא שהכשירן המזבח להקרב היכא דאי עבד, שעבר והעלאן. אבל לכתחילה, מי אמר רבי עקיבא שרשאי להעלות בעלי מומין בדוקין שבעין על גבי המזבח!?

אמר רב פפא: הכא במאי עסקינן, כגון שעלו תחילה על גבי כבש, ומי שעשה כן, עשה זאת בעבירה. אך עתה, אחר שהועלו, בדיעבד, על גבי הכבש, מותר לכתחילה להעלותם מהכבש אל המזבח. ובהכי איירי תנא דברייתא, ומשום דקיימא לן כשם שהמזבח מקדש את הפסולין [ולקמן יבואר איזה פסולין] ומכשירם להקרב על גבי המזבח, כך גם הכבש מקדש ומכשיר [את אותם הפסולין שמקדש המזבח]. ומשהוכשרו להקרב על גבי הכבש, שוב מותר לכתחילה להעלותם מהכבש אל המזבח.

ומקשינן: אי הכי, דאיירי שהועלו בדיעבד על גבי הכבש, ולהכי מותר לכתחילה להעלותם מהכבש אל המזבח משום שהוכשרו להקרבה בהעלאתם לכבש, אמאי מותר להעלותם רק כשהתערבו באיברי עולה כשירה? והרי אפילו הועלו איברי בעלת המום בדוקין שבעין כשהם בעינייהו [ולא בתערובת] על הכבש, נמי מותר לכתחילה להעלותם מהכבש אל המזבח!? ^[29]

אלא, טעמיה דרבי אליעזר שהתיר להעלות אברי בעלת מום שהתערבו באברי עולה כשירה, הוא משום שמיעט רחמנא שאין איסור בהעלאת אברי בעלי מום אלא כשהם לעצמם, ולא בהיותם בתערובת עם איברים כשרים. שנאמר "מום בם". ודרשינן, רק כאשר מום בם, כלשעצמם, הוא דלא ירצו. הא על ידי תערובת באברי בהמות תמימות, ירצו.

ורבנן דרשי להאי קרא הכי: כאשר מום בם הוא דלא ירצו, הא עבר מומם - ירצו! ולא אמרינן שנדחו להקרבה לעולם מחמת שהיו בעלי מום.

ורבי אליעזר, מנין לו שמותר להעלות בהמה שהיתה בעבר בעלת מום, ולא אמרינן שנדחתה לעולם?

דריש ליה מדכתיב "כי משחתם בהם, מום בם, לא ירצו", "בם" ו"בהם" תרי מיעוטי הוו. מחד מיעוטא למד לאיברי בעלת מום שנתערבו שמותר להעלותם, ומאידך מיעוטא למד שבעלת מום שעבר מומה אינה נדחית מהקרבה.

ורבנן, "בם בהם" לא דרשי כשני מיעוטים.

ופרכינן: מעתה, שהעמדת את טעמו של רבי אליעזר, שהתיר להעלות איברי בעלת מום שנתערבו באיברי עולה תמימה, משום שלמד ממיעוטא דקרא שמותר להעלותם כאשר הם נמצאים בתערובת עם כשרים, אמאי קא אמר רבי אליעזר "רואה אני אותם למעלה כאילו הן עצים"? הא רחמנא אכשריה להעלותם בתור איברים משום שהן בתערובת עם כשרים, ומדוע נזדקקת לומר "רואין" אותן כאילו הם עצים?

ומתרצינן: רבי אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו, והכי קאמר: לדידי - רחמנא אכשריה אפילו כשמתכון להקטירם. ואילו לדידכו, דלא דרשיתו להאי קרא כמוני, אודו לי מיהא כי בשר בהמה בעלת מום כעצים דמי, מידי דהוי אבשר חטאת, שאתם מודים לי שאם התערב בבשר עולה הוא קרב לשם עצים [דהכי סבר תנא דברייתא דפליג אתנא דמתניתין].

ומבארינן: ורבנן, מהי תשובתם לטענתו של רבי אליעזר?

הכא, אברי בעלת מום, מאיסי להעלאה על גבי המזבח, ואפילו לשם עצים. אבל התם, אברי חטאת שהתערבו באברי עולה, לא מאיסי. אין אברי החטאת מאוסים להקריבם לשם עצים.

מתניתין:

אברים של עולות כשרות רבות שנתערבו באברין של עולה אחת בעלת מום, דמדאורייתא חד בתרי בטל, ומותר מהתורה להקריב את כולן, אלא שגזרו חכמים והחמירו לאסור את כל התערובת -

רבי אליעזר אומר: אם, בדיעבד, קרב ראש של אחד מהם - יקרבו מעתה כל הראשים שבתערובת לכתחילה. לפי שהקלו חכמים בחומרה שהחמירו לאסור את כל התערובת, ואמרו שאם יש אפשרות לתלות ולומר שהאיסור כבר פרש מהתערובת, אפילו תהיה זאת תליה בדבר רחוק, יש להתיר את כל התערובת. ולפיכך, הכא תלינן, ביחס לראשים שבתערובת, שהראש אשר קרב בדיעבד הוא הראש של הבהמה בעלת המום, ושאר הראשים הם ראשים של הבהמות הכשרות.

וכן אם בדיעבד קרבו כרעים של אחד מהן - יקרבו מעתה כל הכרעים לכתחילה, כי יש לתלות ולומר שהכרעים אשר הוקרבו בראשונה הן הכרעים של בעלת המום.

וחכמים אומרים: אפילו קרבו כולם, כל הראשים או כל הכרעים, חוץ מאחד מהן, אפילו הכי לא תלינן לומר שבאותן הראשים והכרעים היה בתוכן הראש והכרעים של בעלת המום, אלא חיישינן שהאיבר האחרון שייך לבהמה בעלת המום. לפי שלא התירו חכמים את התערובת שהחמירו לאוסרה על ידי תליה, אלא אפילו אותו אחד שהשתייר מכל התערובת, יצא לבית השריפה כדין כל איברי התערובת.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: לא הכשיר רבי אליעזר כשהקריבו בדיעבד את אחד הראשים, אלא לקחת שנים שנים ראשים [או כרעים] ולהקטירם ביחד, כדי שיהיה צד היתר נוסף, מלבד התליה שהראש הראשון שקרב בדיעבד הוא הראש של בעלת המום, והוא היתר של "מיגו", שאנו אומרים על כל ראש וראש שבתוך זוג הראשים, "מיגו" שחבירו מותר, אף הוא מותר. ^[30]

"מיגו" זה בנוי על כך שאם נאמר שראש מהזוג אסור, הרי בהכרח שחבירו מותר. וכיון שהתרנו את חבירו, אנו מתירים גם אותו, כי איך נאסור אותו יותר מאשר את חבירו.

ו"מיגו" זה אינו מצד הסברא, אלא הוא צורה מסוימת של היתר, שאפשר להקל בחומרה שהחמירו חכמים לאסור את כל התערובת מצד טענת מיגו שכזו. וצורה שכזו מצטרפת ל"תליה", ש"תלינן" שהאיסור היה במה שפירש כבר תחילה מהתערובת.

אבל, להקריב את הראשים או הכרעים אחד אחד, לא התיר רבי אליעזר. שהרי אם מקריב כל ראש בפני עצמו אין את הצד של "מיגו", האומר כיון שהאחר מותר גם זה מותר.

מתיב רבי יעקב לרבי ירמיה ממה ששנינו במשנה: וחכמים אומרים, אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן, יצא לבית השריפה. ומכאן אתה למד, שרבי אליעזר, החולק עליהם, סובר שאותו אחד כן קרב, והרי אין לו את ה"מיגו" של זוג!?

אמר לו רבי ירמיה לרבי יעקב: בר תחליפא [שם אמורא] אסברה לך: מאי אחד שהשתייר דפליגי ביה רבי אליעזר ורבנן? - זוג אחד של שני ראשים או שני כרעים, שרק בהכי פליג רבי אליעזר ומתיר להקטירם ביחד.

מתניתין:

א. דם של קדשים העומד להזרק על המזבח שנתערב במים - אם יש בו בדם המעורב במים מראית דם, הרי הוא כשר לזריקה. ואם נשתנה מראהו כתוצאה מהמים המעורבים בו ולא ניכר מראה הדם, הרי הוא פסול.

ב. ואם נתערב הדם ביין, שצבעו אדום כמו צבע הדם, ואין ניכר בו מראה הדם - רואין אותו, את היין, כאילו הוא מים, ומשערים באומד אם היה דם מתערב עם שיעור מים שכזה, האם היה ניכר מראית הדם בתערובת של הדם והמים או לא.

ג. נתערב דם הקרבן בדם בהמה חולין, או בדם החיה, שאינה קריבה על המזבח - רואין אותו, את דם הבהמה או החיה, כאילו הוא מים, ומשערים אם היה ניכר מראית הדם בשיעור מים שכזה. ^[31]

תוס' ד"ה הא וכו' כמו מין במינו לר"י. ע' לעיל דף עג ע"א תוס' ד"ה ר"י:

(עז ב) מתיב ר' ירמיה וכו' א"ל ירמיה בר תחליפא אסברא לך וכו'.—העיקר שצ"ל [כנוסח כל כתבי יד]: א"ל ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך. [וכצ"ל לפ"ד גם בשמ"ק, אלא שהאות ו' צריכה להיות לפני ירמיה בפ"ב], ועי' מ"ש להלן בדברינו על סה"ד ע' ר' ירמיה סתם.

גמרא מידי דהוה אבשר חטאת כו׳ אף ע״ג דרבנן לא דרשי בם בהם א״כ בעל מום לא חזי ודמי לרובע ונרבע כדפריך לר״א לעיל מ״מ חזו טפי מרובע ונרבע היכא דעבר מום דרבנן מודי בזה לאפוקי רובע ונרבע דלא חזו כלל ולר״א עדיפיה משני וק״ל נ״ל:

רש״י ד״ה איברי כו׳ מום הס״ד:

ד"ה לא נחלקו כו'. שייך לעיל סוף ד״ה מידי דהוי כו':

תוס׳ ד״ה הכא בדוקין כו׳ ולדידהו לא כו׳ כצ״ל:

בא״ד מיהו אכתי קשה כו׳. ועיין לעיל דף ל״ה ע״ב בתוספות ד״ה אלא כו' דכתבו דשאר מומין מדרבנן פסלי:

ד״ה אי הכי כו׳ תימא דלישני כו׳. ונלע״ד דלאו תמיה היא כלל בשלמא לבסוף משני שפיר לדבריהם קאמר בחד סברא דלדידיה רחמנא אכשריה ע״י תערובות לדידכו אודו לי מיהא דאמרינן רואה אבל כאן היאך מצי לשנות לדבריהם קאמר לדידי אפילו בעינייהו יקרבו בלא רואה לדידכו אודו לי מיהא רואה לפ״ז הקושיא במקומה עומד׳ דה״ל לאשמעינן בעינייהו ורואה קאמר לדבריהם נ״ל ודוק:

ד״ה הא עבר מום כו׳ אינו נראה הס״ד. ואח״כ ד״ה ורבנן בם בהם כו׳ ודרשינן לר״י חדא דרשה כו׳. פי׳ דמבם דרש דמום עובר ירצו ומבהם דריש דשאר דחוין ידחו ומה״י דבהם דריש דע״י תערובות ירצו:

בא״ד ואין לחוש בכך דהכי נמי לעיל דע״ד ובפרק בתרא דמנחות כר״א כו׳ כצ״ל. פי׳ אע״ג דר״א שמותי הוא כמו שכתבו תוספות לעיל דף ע״ו ע״ב ד״ה ואי קודם כו׳ ומה שנרשם בדפוס חדש דף ~ח׳~ {צאן קדשים: כ'} טעות הוא שהיה סובר דהוא בפרק ב׳ והוא בפרק בתרא דק״ו ע״ב עיי״ש:

בא״ד שעלו דירדו כו׳ אי לאו דשריא כו׳ וכיון דאחמור כו׳ לית לן למישרי ע״י ביטולו כו׳ כצ״ל:

בא״ד דדריש התם מה׳ דבהם כו' כצ״ל:

בא״ד והכי דריש כו' כצ״ל:

בא״ד ועבר מומם מה׳ דבהם כו׳ כצ״ל:

ד״ה אודי לי כו' מדמצריך קרא כו'. פי׳ דמשמע אי לאו קרא הוה מדמינן בעלת מום לרובע ונרבע ולא לבשר חטאת כיון דלא חזו וכיון דלרבנן דאוקמי האי קרא למום עובר לפ״ז מסתבר לומר דבעלת מום כרובע ונרבע דמי ולא לבשר חטאת ומאי קאמר אודי לי מיהת כו׳. ועיין בתוספות דיומא דף נ״ו ע״ב ד״ה ר״י:

ד״ה בדם בהמה כו׳ דבנזיר פ״ד משמע כו׳ כצ״ל:

בא״ד דמביא קרבן דקא סבר כו׳ כצ״ל:

ד״ה רואין אותו כו׳ משום דאין עולין מבטלין זא״ז כו׳ כצ״ל:

בא״ד דלא אמרינן ראשון ראשון בטל כו׳ כצ״ל:

בא״ד ביותר מפי החביות כו׳. פי׳ שהיה מערה מן המזרק דנפיש עמודיה:

בא״ד שמערה דם הפר שבכלי זה ודם השעיר שבכלי זה משניהם יחד כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא ור״א מבם בהם מ״כ כ״י בגש״ק דכתיב ה״א משחתם בהם מום בם כלומר והוו להו תרי מיעוטי בס״י ע״כ:

שם אם קרב ראש של אחד מהן מ״כ כ״י בגש״ק ברש״י כ"י כתוב אם קרב ראש של אחד מהן לאחר שנתערב בהן בעל מום בא כהן שאינו יודע תערובת והקריב אחד מן הראשים יקרבו כל הראשים לכתחילה דתלינן איסורא בהך דקרב והנך כולהו כשירים נינהו עכ״מ:

שם אמר ר״א לא הכשיר אלא שנים שנים וכו׳ עיין מ"ש לעיל דף ע״ד:

תוס' ד״ה אי הכי אפילו בעינייהו נמי תימא דלישני דלדבריהם קאמר להו וכו׳ ר״ל דלדידי דאית ליה דר״ע אפי׳ בעינייהו נמי אלא לדידכו אודו לי מיהא דרואין בשר בעלת מום כעצים דמי ולכך נקט בנתערבו דלא אמרינן רואין אלא בדבר שנתערב במידי דבר הקרבה כמ״ש התוספות לעיל בסוף ד"ה חולין ממילא הואי וק״ל וכי מאיזה סברא לימא להו רואין כיון דלית להו דר״ע הא לא חזו ודמו לרובע ונרבע כדפריך לעיל לר״א וכן קשה למסקנא דקאמר לדבריהם קאמר להו כיון דלית להו דרשא דבם בהם א״כ דילמא בשר בעלת מום דמי לרובע ונרבע דמודה ביה ר״א וי״ל הא דפריך לעיל מ״ש בעל מום מרובע ונרבע משום דס"ד דבעל מום מאיס כרובע ונרבע וכי משני ליה בדוקין שבעין ואליבא דר״ע דאמר אם עלו לא ירדו א״כ כיון דאשכחן לר״ע דסבר הכי אע״ג דרבנן פליגי עליה מ״מ שמעינן דלא מאיסי כרובע ונרבע דאל״כ מ״ט דר"ע מאי שנא מרובע ונרבע וכן למסקנא דדריש ר״א מום בם דלא ירצו הא ע״י תערובת ירצו אע״ג דרבנן פליגי עליה מ"מ שמעינן דלא מאיסי כרובע ונרבע ומשום הכי קאמר להו אודו לי מיהא דבשר בעלת מום כעצים דמי מידי דהוה אבשר חטאת ורבנן אמרי ליה בשר חטאת לא מאיס כלל אבל בשר בעלת מום אף על גב דלא מאיס כרובע ונרבע מ״מ מאיס קצת ועוד אפשר לומר דקושיא זו היא קושית התוספות לקמן ד״ה אודו לי שכתבו אף על גב דר״א גופיה לא חייש להאי טעמא מדמצריך קרא ר״ל דאי לאו קרא ה״א דבשר בעלת מום דמי לרובע ונרבע משום דלא חזו כדפריך הש״ס ולכך איצטריך קרא וא״כ לרבנן דלית להו קרא מאי פריך להו אודו לי וכו׳ הא בעל מום לא דמי אלא לרובע ונרבע ותירצו מ״מ תיקשי להו לרבנן והכי אורחיה דהש״ס ר״ל אע״ג דהתשובה מבוארת מ״מ הכי אורחיה דהש״ס להקשות והיינו דמשני ליה הכא מאיסי ר״ל דמאיסי כרובע ונרבע התם לא מאיסי ודוק:

ד״ה ורבנן בם בהם לא דרשי וכו׳ ודרשינן לר׳ יוחנן חדא דרשא מבם ותרתי מבהם וכו׳ איכא למידק לפ״ז מאי קאמר ורבנן בם בהם לא דרשי מה בכך הא בהם גופא מייתרא ועוד אמאי איצטריך לר״א לומר מבם בהם הא מבהם גופא ה״מ למילף וי״ל דהאי סוגיא היא אליבא דר׳ יוחנן דאיצטריך חד למידרש הני הוא דכי עבר מומן ירצו הא שאר דחויין הואיל ונדחו ידחו וק״ל וזהו מה שסיימו התוס׳ לקמן ולא חש להזכיר דרש דר״י וכו׳ ודו״ק:

בא״ד ומשמע מתוך המשנה דמודו רבנן דהנהו דעלו יקרבו וכו׳ דאי לית להו הו״ל למימר אפילו אותם שעלו דירדו וכו׳ יש מקשים דילמא לית להו הך דרשא כלל ומ״מ מותר בדאורייתא דחד בתרי בטל אלא דאחמור רבנן דלא ליבטל משום דדרכו להימנות ולכן אם עלו לא ירדו כיון דמדאורייתא מותר וקרא ע״כ לחד בחד אתי וכן פי׳ התוס׳ לעיל דף ע״ד ע״א ולי נראה דאי רבנן לית להו הך דרשא דאפילו חד בחד בטל מן התורה הו״ל למיסר אף אם עלו דירדו אע״ג דמאורייתא חד בתרי בטל כיון דאחמור רבנן דלא בטל אפילו בעלמא משום דדרכו להימנות כ"ש דהו״ל להחמיר לגבוה דירדו כמו חד בחד דמשמע לר״א לא אמרינן בטל אע"ג דמדאורייתא בטל משום דאחמור רבנן לגבוה כדמוכח מהתוס׳ לעיל דף ע״ד אבל אי אית להו הך דרשא דאפילו חד בחד מותר מן התורה אין להחמיר כולי האי מדרבנן בחד בתרי אם עלו ודוק:

בא״ד והא דדריש התם מבם בהם טעמא דר׳ יוחנן ר״ל למידרש הני הוא דכי עבר מומן ירצה וכו׳ והוא מדקאמר התם ואידך נפקא ליה מבם בהם ר"ל דדרשא דר׳ יוחנן נפקא ליה מה"א דבהם אבל הכא דריש מה"א דבהם לעבר מומן ואייתר בם דבתרא לכדר׳ יוחנן כדמסקי לקמן ומהתימא מהתוס׳ דהתם שכתבו והא דמשמע התם דדרשא דר׳ יוחנן מה״א דבהם וכו׳ הא הכא לא דריש לה״א דבהם אלא לעבר מומן ודרשא דרבי יוחנן נפקא מבם דבתרא כמ״ש הכא ואפשר שטעות נפל בדבריהם וצ״ל והא דמשמע הכא דדרשא וכו׳ ודוק:

בא״ד וזה אין לפרש דאיברי בעלי מומין בתמימים לא בטלי מן התורה וכו׳ לא כתבו זה אלא לרבנן דברייתא דלית להו דרשא להתיר תערובת דה״א דאית להו אפילו ברוב לא בטיל מן התורה אבל למאן דאית ליה דרשא להתיר תערובת אפילו חד בחד מותר מן התורה ודוק:

גמרא (שייך לעיל) אימור דאמר ר״ע דיעבד לכתחיל מי אמר קשה דילמא טעמא דר״ע משום דהוה ע״י תערובת ויכול להסיק להו לשם עצים ולכך לא קאמר בעינייהו דבעינייהו לא הכשיר ר״ע אלא דיעבד משום דאינו יכול להסיק להו לשם עצים כמ"ש התוס׳ לעיל דלא שרי לשם עצים אלא בדבר שנתערב במידי דבר הקרבה ואע״ג דגבי רובע ונרבע לא שרינן להסיק לשם עצים התם משום דלא אשכחן דחזו בעלמא אבל בעלת מום בדוקין שבעין דאשכחן דחזו בעלמא גבי עופות שפיר מסיק להו לשם עצים וצ״ע רב ואפשר לומר דכל האי סוגיא אינה אלא בדרך שקלא וטריא דאה״נ דה״מ לשנויי משום דהוה על ידי תערובת ויכול להסיק להו לכתחילה לשם עצים כיון דאיירי בדוקין שבעין דאשכחן ליה הכשירה בעלמא וכן לקמן דמקשה א״ה אפילו בעינייהו ה״מ לשנויי לדבריהם קאמר כדמקשו התוס׳ אלא דהש״ס ידע דר״א איירי בכל בעלי מומין ולכך לא בעי לסיים האי אוקמתא דר״א לא איירי אלא בדוקין שבעין ולכך משני לקושטא דמילתא דר״א איירי בכל בעלי מומין וטעמיה דמיעט רחמנא מום בם הוא דלא ירצו הא ע״י תערובת ירצו ודוק:

רש״י ד״ה מתני׳ דקתני וכו׳ וקתני נמי איברין באיברי בעלי מומין דלר״א לא קרב אלא א״כ קרב אחד מהן וכו׳ דלא כהאי תנא אין להקשות מנ״ל לרש״י הא דילמא לא קאמר מתניתין דלא כהאי תנא אלא אהא דתנן איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה דחכמים פליגי עליה דר"א דלא אמרינן רואה אני וכו׳ אלא תעובר צורתן וכו׳ ובברייתא קתני דלא נחלקו ר״א וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיקרבו אבל הא דקתני במתני׳ איברין באיברי בעלי מומין ר"א אומר אם קרב ראש א׳ מהן יקרבו כל הראשין אתיא כהאי תנא דמתני׳ דקתני דלר"א לא קרב אלא א״כ קרב ראש א׳ מהן היינו שאין צריך להקריב לשם עצים אבל אי בעי להקריב לשם עצים יכול להקריב לכתחילה לשם עצים אעפ״י שלא קרב ראש א׳ מהן כדקאמר ר״א בברייתא ולפי המסקנא דמשני הא דקאמר ר״א רואה אני הוא לדבריהם דרבנן אבל לר״א רחמנא אכשריה ע״כ מתני׳ דלא כהאי תנא דלתנא דברייתא לר״א יקרבו לכתחילה אף שלא לשם עצים אעפ״י שלא קרב ראש א׳ מהן דרחמנא אכשריה אבל השתא דאכתי לא אסיק אדעתיה הא דקאמר רואה אני הוא לדבריהם דרבנן מנ״ל דמתני׳ דלא כהאי תנא גם בהא דבעלי מומין י״ל מדלא תנן נמי במתני׳ פלוגתא דר״א וחכמים בהא דנתערבו תמימים בבעלי מומין לאשמעינן רבותא דר״א דאפילו בתערובת בעלי מומין דמאיסי מכשיר ר״א לשם עצים אלא מדלא תנן פלוגתייהו אלא באם קרב ראש א׳ מהן ש״מ דאם לא קרב ראש א׳ מהן מודה ר״א שאין להעלותן אפי׳ לשם עצים משום דמאיסי ודוק ועוד תנן לקמן דם תמימים בדם בעלי מומין ישפך לאמה ולא פליג ר״א להכשיר לשם מים ולא פליג שם להכשיר אלא כשנתערב כוס בכוסות וקרב א׳ מהן הרי בהדיא דמודה ר״א בתערובת בעלי מומין דלא אמרי׳ רואה אני משום דמאיסי ודוק:

תוס׳ ד"ה בדם הבהמה וכו׳ וי״ל דדם כשר מעורב בו ואין עיקר זריקתן לשם הפסול וכו׳ ר״ל דחולין בעזרה או במזבח אינן אסורין אלא אי עביד מיניה עבודה כמ"ש לעיל ד״ה לוג מאי איכא למימר וכיון דהכא אין עיקר זריקתן לשם הפסול אלא לשם הכשר שרי ומ״ש אע״ג דבאיברים לא אמר לשם עצים קשה לי להבין דנראה דהכא דכשר להעלותן למזבח ולא הוי חולין במזבח הוא משום דרואין לשם מים ומש״ה כתבו אע״ג דבאיברים וכו׳ וזה אינו דרואין וכו׳ לא מהניא להתיר חולין בעזרה דאי מהניא דא״כ לעיל כי פריך התינח אשם לוג מאי איכא למימר לימא דמעייל ליה לשם מים ועוד מה תירצו על הא דכתבו אע״ג דבאיברים וכו׳ ועוד דאיברים לא הוו חולין לכן נ״ל הא דכתבו אע״ג דבאיברים וכו׳ אין כאן מקומה וצ״ל לקמן קודם ושמא סבר לה כר״א וכו׳ ודוק נ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

{תוס'} ד"ה הכא בדוקין שבעין כו׳ וכן בגיטין כו' (ר״ל ההוא דפרק הנזקין דלעיל):

ד״ה הא עבר מום כו׳ אלא מדכתיב בהם ולא כתיב בם כו׳ (ר״ל דכתיב עוד קרא אחרינא כי משחתם בהם) ולרב דרשינן תרתי חדא מבם וחדא מבהם (כצ״ל נ״ל) דמודו רבנן דהנהו דקרבו ועלו למערכה יקרבנו דלא ירדו כו׳ (כצ״ל וכן הוא בתוספות דיומא) מעות דדרכו לימנות אית לן למישרי כו׳ משום דמשמע ליה דלא יקרבו דרבנן מדאורייתא כו׳ (ר״ל רבנן שבברייתא דלעיל) השתא א״ש דרב ור״י כו׳ והא דדריש התם מבם בהם טעמא דר״י וכו׳ והכא דריש מבם תערובת ועבר מומם מבם בהם ואייתר כו׳ כדפרישית כו' ועוד דאפילו עולין כו׳ כמו מין במינו לר״י שאינו מתערב דלא הוי כדם וסולת בטל מדאורייתא כצ״ל נ״ל. וע״ל בתוס׳ דף ע״ג ד"ה ר' יהודא כו׳ דיבש ביבש מין במינו גם לר״י בטל וק״ל:

הגהות

גמרא מתניתי׳ איברים באיברים בעלי מום (מיימוני פ"ו מה׳ פסוה״מ):

דם שנתערב במים (מיימוני פ״ב מהלכות פסוה״מ):

רש״י ד״ה אפילו בעינייהו כו׳ לר׳ עקיבא יקרבו הס״ד: ואחר כך ד״ה בם משמע כו׳ כצ״ל:

ד״ה רואין אותו כו' כשר לזריקה הס״ד: ואח״כ ד״ה דם בדם הבהמה כו׳ רבין עליו הס״ד: ואח״כ ד״ה אין דם כו׳ כשר לזריקה הס״ד: ואח״כ ד״ה נתערב בדם כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא אימר דאמר ר״ע דעבד לכתחילה מי אמר ר"ל כיון דלכתחילה איסור דאורייתא להעלות ואם בשביל שנתערב שרי להעלות לשם עצים א״כ קשה מ"ש מרובע ונרבע וק״ל:

שם אי הכי אפילו בעינייהו נמי וה״נ דהוי מצי להקשות דא״צ לומר רואין ואין לומר דאשמועינן בנתערבו דוקא עלו על הכבש ואם לא עלו אף בנתערבו אין מעלין דמרובע ונרבע כבר שמעינן זה וק״ל:

שם מידי דהוי אבשר חטאת קשה לי דהא לרבנן לית להו דרשא דבם בהם א״כ דילמא בשר בעלת מום דמי לרובע ונרבע דמודה ביה ר״א כיון דלא חזו דאסור להעלות בשביל דלא חזי א״כ בעל מום נמי לא חזי וכ״ת דיש איזה סברא לדמות בעל מום יותר לבשר חטאת א״כ לא פריך מעיקרא מידי לר״א מ״ש דילמא שאני ושאני וצ״ע רב בזה:

רש״י ד״ה מתניתין דקתני דבשר חטאת כו׳ וקתני נמי אברי בעלי מומין לר״א לא יקרב אלא א״כ קרב אחד מהן כו׳ לכאורה משנה זו אברים באברים בעלי מומין שפיר יכול להיות דאתיא כהאי תנא אלא דהתם אם קרב הראש יקרבו אף שלא לשם עצים והכא לא שרי אלא לשם עצים אבל לפי המסקנא דלשם עצים דטעמא דרבנן קאמר שפיר פי׳ רש״י דלא אתי כהאי תנא וק״ל ומ"מ אף לתנא דמתני׳ דאם קרב הראש טעמא דר״א משום מום בם וכן מוכח ביומא דס״ד:

תוס׳ ד״ה הכא בדוקין שבעין כו׳ וא"ת אמאי לא חשיב ניב שפתים דזה לא הוי מחוסר אבר כדמוכח בהנזקין וגם לא הוי מום מגונה כנ״ל כוונתם ומיהו אכתי קשה דאיכא כמה מומין דלא פסלי ר"ל מומים שאינם מגונים ועיין בפירוש רש"י בפרק המזבח מקדש:

ד"ה אי הכי אפילו בעינייהו נמי תימא כו׳ נ"ל לתרץ תמיהתם דאיך אפשר לומר לדבריהם קאמר לדידי אפילו בעינייהו אלא לדידכו דלית לכו לדר"ע אודית לי דבשר בעלת מום דמעלים לשם עצים היה קשה הלא לדידיה אם לא עלו מודה נמי דלא יעלו אף לשם עצים דאי היה איזה סברא להעלות לשם עצים לא היה פריך המקשה מידי וכי היכי דלדידיה אם לא יעלו לשם עצים ה"נ לרבנן דלית להו לדר"ע אף אם עלו על הכבש לא יעלו לשם עצים דחד דינא וחד טעמא הוא ואף לבסוף נמי פריך והוא לית ליה הך טעמא מ"מ לדידיה לא פליג באברי בעלי מומים דכולם כשרים ע"י תערובות אבל הכא דהוא גופיה סבר דאם לא עלו לא יעלו א״כ לא רצו להקשות על רבנן וק"ל:

ד"ה הא עבר מום ירצו כו׳ כיון דנדחה שוב אינו נראה כצ"ל והס"ד:

ד"ה ורבנן אפילו ר"א לא דריש אלא מדכתיב בהם ולא כתיב בם ר"ל וע״כ לדרשא אתי ומבם דבתרא דריש ה"א ע"י תערובות כו׳ ושמא משום דכתיב נמי בם דמיתר ר"ל בם של בהם דה׳ מיתר וגם בם מיתר כו' ואין לחוש בכך ר״ל היה בכאן ללמוד לר"א הכל מבהם עבר מומם וע"י תערובות אלא שאין לחוש בכך כמו שפירשו בסוף דבריהם דלא חש להזכירו אלא הדרשות דיותר פשוט ולי היה נראה דכך פירושו ור"א מבם בהם דידע ר"א דרשה דר״י ואמר מבם ילפינן עבר מומם ומה׳ דבהם ילפינן לכדר"י דבכל מקום לא ירצו ורבנן בם בהם לא דריש וע"כ אתי בהם למעוטי דבכ״מ לא ירצו אבל על תערובות לעולם לא ירצו:

בא"ד ומשמע מתוך המשנה דמודו רבנן דהני דעלו יקרבו כו׳ דאי לית להו הוי להו למיסר אפילו אותם שעלו ירדו קשה לי להבין דבריהם דילמא דלית להו הך דרשה כלל ומ"מ מותר בדאורייתא דחד בתרי בטל אלא דאחמור רבנן דלא ליבטל משום דדרכו להמנות ולכן אם עלו לא ירדו כיון דמדאורייתא מותר וקרא ע״כ לחד בחד אתי וכן פי׳ התוספות לעיל דף ע״ד ע"א:

בא"ד והא דדריש התם מה׳ דבהם כו׳ והכא דריש מה׳ דבהם ועבר מומם מבם דבתרא ואיתר להם בם דבהם לכדר"י כדמפרש כצ"ל:

ד"ה אודית לי כו׳ לא חייש להאי טעמא מדמצריך קרא קשה לי להבין דילמא מצריך קרא שירצו ואין צריך להקריב לשם עצים ואין לומר דמצריך קרא גבי שיריים דהא לרבנן נמי מצריך קרא וע״כ י"ל דגלי רחמנא לילף מהתם ויש לישב בדוחק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

לר' אליעזר לא קרב אלא אם כן קרב אחד מהן קודם שנמלך דלאו כי האי תנא: כגון שעלו על הכבש. וכיון דלר''ע לא ירדו מן המזבח הני מעלן לכתחלה מכבש למזבח דקי''ל לקמן (דף פו.) כשם שהמזבח מקדש כך הכבש מקדש: אפי' בעינייהו. שלא נתערבו בתמימים אם עלו בעלי מומין לכבש לר''ע יקרבו: בם. משמע כשהן בפני עצמן: מידי דהוי אבשר חטאת. דמודיתו לי דאם נתערב באיברי עולה יקרב לשם עצים כדאמרן: מתני' איברים. של עולות הרבה באיברי עולת בעלת מום אם קרב [א' מהם] תלינן איסורא ביה: יצא לבית השרפה. דלא תלינן איסורא בקריבין כבר: גמ' (לא נחלקו כו'): אלא שנים שנים. זוג זוג יקריבם דאיכא למימר מיגו דהאי לאו דאיסורא הוא דהאי נמי לאו איסורא הוא ואיסורא אזיל ליה בההוא דקרב קודם שנמלך אבל אחד אחד דליכא מיגו לא: חוץ מאחד מהן כו'. מכלל דלרבי אליעזר קרב: זוג אחד. שני ראשים: מתני' שנתערב ביין. שהוא אדום ואין מראה ניכר בו: רואין אותו יין כאילו הוא מים. ואומדין אם היה דם שנתערב כאן ניכר במים הללו כשר לזריקה: בדם הבהמה. של חולין: רואין אותו. של חולין כאילו הוא מים ואומדין אותו אם היה דם הזבח ניכר כשר ואע''פ שהחולין רבין עליו: אין דם מבטל דם. דמין במינו לא בטיל ואפי' טיפה לתוך כלי גדול כשר לזריקה: נתערב

הכא בדוקין שבעין ואליבא דר''ע דאמר אם עלו לא ירדו. ' מילתיה דר''ע בפ' המזבח מקדש (לקמן דף פד.) דתנן ר''מ מכשיר בבעלי מומין ואמר ר' יוחנן בגמ' לא הכשיר ר''ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות דלא פסל בעופות אלא מחוסר ' אבר כדדרשינן בת''כ ובפ''ק דקדושין (דף כד:) יכול נקטעה רגלה ונשברה גפה וא''ת אמאי לא חשיב נמי ניב שפתים דאמר פ' הניזקין (גיטין דף נו.) דשדא מומא בניב שפתים אתרא דלדידן הוי מומא ולדידהו לא הוי מומא דלא פסול לבני נח אלא מחוסר אבר ושמא בעוף לא שייך ניב שפתים מיהו אכתי קשה דאיכא כמה מומין דלא פסלי ואמאי נקיט דוקין שבעין וכן בגיטין הוה מצי למישדי מומא במקום אחר: אי הכי אפי' בעינייהו נמי. תימה דלישני דלדבריהם קאמר להו כדמשני לבסוף: הא עבר מום ירצו. אע''ג דדרשינן בבכורות (דף לז.) בכלל ופרט דמום עובר מרצה מום עובר דמוקדשין איצטריך דה''א כיון דנדחה שוב אינו נראה: ורבנן בם בהם לא דרשי. משמע דלא דרשינן מיניה תרתי אפי' ר''א לא דריש אלא מדכתיב בהם ולא כתיב בם ותימה דבפ' שני שעירי (יומא דף סד.) דריש רבי יוחנן מבהם ג' דרשות הני הוא דכי עבר מומם ירצו הא שאר דחויין הואיל ונדחו ידחו ועוד דריש בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ועוד בם הוא דלא ירצו הא ע''י תערובת ירצו ושמא משום דכתיב נמי בם דמייתר ובם ובהם שניהם מיותרין ודרשינן לרבי יוחנן חדא דרש מבם ותרתי מבהם ולרב דרשינן תרתי חדא מבם וחדא מבהם אבל בם בהם לא דריש וכולה סוגיא התם בין לרב בין לר' יוחנן אליבא דר''א ואין לחוש בכך דהכי נמי לעיל (דף עו:) ובפ' בתרא דמנחות (דף קו:) כר''א אי נמי אפי' כרבנן דבין ר''א ובין רבנן דמתני' אית להו דע''י תערובת ירצו והכי פירוש התם בעינייהו הוא דלא ירצו הא ע''י תערובת ירצו דתנן איברים שנתערבו כו' ומשמע מתוך המשנה דמודו רבנן דהנהו דקרבו ועלו למערכה יקרבנו דלא ירדו שמעינן מינה דאית להו הך דרשא אלא לכתחלה אסרי מדרבנן דאי לית להו הוה להו למיסר אפי' אותם שעלו ירדו כיון דלא בטלי אי לאו משום דשריא תערובת דאורייתא דכיון דאחמור רבנן דלא ליבטלו משום דדרכו למנות (אית לן למישרי) ע''י ביטולו ברוב בדיעבד משום דעלו והא דקאמר הכא ורבנן בם בהם לא דרשי ולא בעי למימר דרבנן נמי אית להו הך דרשה אלא דלכתחלה אסרי להקריב מדרבנן כי תנאי דמתני' משום דמשמע ליה דלא יקרבו לרבנן מדאורייתא כמו דלא יקרבו דרובע ונרבע דרישא דברייתא דאפי' בדיעבד ירדו השתא א''ש דרב ור' יוחנן לא שבקו רבנן ואמרי כר''א ותדע מדמייתי התם מלתא דרבנן דאי אליבא דר' אליעזר קאמרי לא הוה ליה לאיתויי מלתייהו דרבנן ואע''ג דרבנן דברייתא לא דרשי הכי מתני' עיקר והא דדריש התם מבם בהם טעמא דר' יוחנן ומתרי בם דריש עבר מומם וע''י תערובת והכא דריש מבם תערובת ועבר מומם מבם בהם ואייתר להם בם דבתרא לכדר' יוחנן כדפרישית לא קשה מידי דלא איכפת ליה להש''ס רק שיוכל לעשות ג' דרשות ולא חש להזכיר דרשא דר' יוחנן אלא הפשוטה יותר וזה אין לפרש דאיברי בעלי מומין בתמימים לא בטלי מן התורה דמאיזה טעם לא בטלו אי משום דאין עולין מבטלין זה את זה הא בעלי מומין לא עולין נינהו ועוד דאפי' עולין נראה דלרבנן מדאורייתא מבטלין זה את זה בדבר שאינו מתערב כמו מין במינו לר' יהודה שאינו מתערב דלא הוי כדם וסולת בטל מדאורייתא: אודו לי מיהת בשר בעל מום כעצים דמי. אע''ג דר''א גופיה לא חייש להאי טעמא מדמצריך קרא מ''מ תיקשי להו לרבנן והכי אורחיה דהש''ס כדפירשתי בריש פירקין: בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים. וא''ת דם בהמה וחיה היכי זריק להו למזבח נהי דאמר רואין כאילו הוא מים ולא מבטל דם אחר מ''מ מים גמורין לא הוי ולא בטל ממנו שם חולין ואפי' למ''ד (נזיר דף כט.) חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו שחיטתן אבל להעלותן לגבי המזבח נראה דאסור וי''ל כיון דדם כשר מעורב בו ואין עיקר זריקתן לשם הפסול אלא לשם הכשר שרי אע''ג דבאיברים לא אמר רואין לשם עצים ומיהו בלאו הכי אתי שפיר דבנזיר פ' ואני (שם) משמע דלמ''ד לאו דאורייתא אפי' העלאה נמי שרי גבי מדיר בנו בנזיר למ''ד לחנכו במצות דמביא חטאת העוף דקא סבר חולין בעזרה לאו דאורייתא ושמא סבר לה כר''א דשרי לשם עצים ולשם מים ואפשר דאפי' רבנן מודו דלא אסרי לשם עצים ולשם מים אלא במידי דהקרבה כגון איברי חטאת ואיברי עולה וכן ניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה ומתן אחת במתן ארבע אבל חולין גמורין שרו לכ''ע לשם עצים ולשם מים וכן נתערב בדם פסול ובדם התמצית וכן מוכיח לקמן (דף עט:) מדדחיק עלה בגמ' במאי פליגי בגוזרין גזירה במקדש ולא קאמר דפליגי ברואה אני כדפליגי בסיפא ולקמן מפרש (ד''ה במאי): רואין אותו כאילו הוא מים. הקשה ה''ר שמואל מוורדום הא דאמרי' בהקומץ רבה (מנחות דף כב.) ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר סברי רבנן מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה היכי דריש ליה מיניה הא דלא בטיל היינו משום דאפי' הוי מים היה בו מראית דם וי''ל דפעמים שהוא כל כך רבה דאי הוי דם הפר מים משתנה מראית דם השעיר עד שנעשה דיהה ופסול דאם יש בו מראית דם דקתני היינו מראית דם גמור ולא חזותא בעלמא ועוד י''ל אי לאו משום דאין עולין (אין) מבטלין זה את זה לרבנן או מין במינו לר' יהודה כשמערה טיפה ראשונה הוי ליה בטל ונדתו ומיהו קשה דאיפכא ה''ל למידק דהא אמרי' ביומא (דף נג:) שעירה דם הפר בדם השעיר ובדם שנתערב במים אמר בגמ' לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל הלכך האי דם פר היה לו להתבטל ראשון ראשון בדם השעיר ואפי' מאן דלית ליה ראשון ראשון בטל בפ' בתרא דע''ז (דף עג.) הכא מודה משום דה''ל נראה ונדחה וי''ל דלא אמר ראשון ראשון בטל כשמערה בשפע הרבה יחד כמו שמחלק בע''ז (גז''ש) בין חבית דנפיש עמודיה לצרצור קטן דלא נפיש עמודיה אפי' למאן דאית ליה ראשון ראשון בטל בחבית ביותר מפי חבית היה מודה דלא בטיל ועוד מי לא עסקינן שמערה דם הפר שבכלי זה ודם השעיר שבכלי זה משניהם יחד תוך כלי שלישי: