זבחים עח ע"א

דף עח - א

רבי יהודה אומר: מין במינו אינו בטל, הילכך אין דם מבטל דם, ואפילו התערבה טיפת דם קרבן בכלי גדול של דם חולין או דם בהמה, כשר כל הדם המעורב לזריקה.

ד. נתערב דם קרבן כשר בדם קרבנות פסולין - ישפך הכל לאמה. גם אם הדם הכשר הוא המרובה. כי על אף שהדם הפסול מתבטל [מהתורה] ברוב הדם הכשר, גזרו חכמים לשפוך את הכל כדי שלא יבואו להתיר אפילו בזמן שהדם הפסול יהיה מרובה ולא יהיה ביטול ברוב.

וכן אם נתערב דם הנפש הכשר לזריקה בדם התמצית [שיוצא בשתיתה ולא כמו דם הנפש שיוצא בקילוח] הפסול לזריקה, ישפך כל הדם לאמה, על אף שדם הנפש הוא הרוב.

רבי אליעזר לא חייש להאי גזירה אלא מכשיר את התערובת לזריקה.

ה. ומודים חכמים לרבי אליעזר שאם לא נמלך הכהן אם ליתן את דם התערובת, ונתן אותו על המזבח, הרי הוא כשר. שהרי כל פסולו של הדם אליבא דחכמים הוא רק משום גזירה, אך בדיעבד, אם זרק הרי הוא כשר.

גמרא:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא שנו במשנתנו שתערובת אשר יש בה רוב מים עם מיעוט דם כשירה לזריקה משום מראית דם שבה, אלא באופן שנפלו מים לתוך דם, ורבו המים על הדם, שאז, משום מראית הדם, מכשרינן ליה לזריקה על אף שרובו מים.

אבל, אם נפל דם לתוך מים [ולא היתה נפילת הדם אל המים בבת אחת, אלא בקילוח של הדם אל המים] אמרינן ראשון ראשון בטל. שכל טיפה וטיפה מהטיפות הראשונות, לפני שהיה בהן שיעור כדי ליתן מראית דם במים, הרי היא בטילה ברוב המים. וגם כאשר לבסוף, כאשר תצטרפנה טיפות רבות הן יתנו מראית דם במים, אין הטיפות הראשונות שהתבטלו חוזרות וניעורות להצטרף להכשר, מחמת שכבר נידחו כשלא היתה מראית דם במים, וכיון שנדחו פעם אחת מלהזרק על המזבח, הן נפסלו עולמית. ^[32]

אמר רב פפא: ולענין מצות כיסוי הדם אינו כן, אלא אם התערב דם חיה או עוף הטעונים כיסוי בתוך מים [שגם שם שיעורו הוא בכדי מראית דם במים] לא אמרינן "קמא קמא בטל", אלא ניעור ומצטרף הדם שנפל תחילה לדם שנפל בסוף כדי לחייבו בכיסוי, לפי שאין דיחוי במצות. ורק בקדשים אמרינן כיון שנדחו פעם אחת, נידחו עולמית.

אמר ריש לקיש: הפיגול, והנותר, והטמא, מי שהיו לפניו שלש חתיכות בשר קודש, שבכל חתיכה היה שיעור כזית, וכל אחת מהן היתה אסורה באיסור אחר, שבללן זה בזה, שנטל שתים מהן, כגון את הפיגול והנותר, או את הנותר והטמא, והכניסם יחד לפיו, ובלעיסתו הוא בלל אותם זה בזה, ואכלן, פטור ממלקות, ואפילו אם התרו בו שלא לאכלן.

וטעמו של דבר הוא, כי בשעה שאדם לועס אדם שני דברים בפיו, אי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו, ויבטלנו.

שהרי בשעה שלועס את שני הדברים בפיו, בהכרח שנבלל מיעוטו של זה ברובו של זה, כי אי אפשר שתהא בלילתן שוה בשעת הלעיסה עד שנאמר שבכל לעיסה ואכילה יש שני חלקים שוים מכל אחד מחתיכות האיסור. הילכך, אם בתחילת הלעיסה היה בשר הפיגול רוב והנותר היה מיעוט, מתבטל מיעוט הנותר ברוב הפיגול, ובכך מצטרף המיעוט של הנותר אל הפיגול להיות כמוהו. ומעתה יש בפיו רוב של פיגול [שהרי מיעוט הנותר נעשה גם הוא פיגול, לאחר שהתבטל ברוב], ונמצא שאין כאן כזית נותר. ^[33]

ומאידך, אם בתחילת הלעיסה היה הנותר הרוב והפיגול היה המיעוט, מתבטל מיעוט הפיגול ברוב הנותר, ובכך מצטרף מיעוט הפיגול אל הנותר, ונמצא שאין כאן כזית פיגול.

ואם כן, הדבר ספק אם חייב על אכילת שני הזיתים משום נותר או משום פיגול, ולכן אינו לוקה. ^[34] ואמרינן: שמע מינה מדברי ריש לקיש תלת:

א. שמע מינה - איסורין מבטלין זה את זה. ולא אמרינן שרק דבר היתר בכוחו לבטל דבר איסור. שהרי כאן מבטל איסור אחד את משנהו.

ב. ושמע מינה, נותן טעם ברוב, ^[35] לאו דאורייתא הוא. והיינו, הכלל שמצינו בהלכות "ביטול ברוב", שאם נתן האיסור טעם ברוב, הוא אינו מתבטל, אין זה דין מהתורה אלא רק חומרה מדרבנן. שהרי כשנבללים הפיגול והנותר, וכגון שאחד מהם היה שיירי מנחה והשני בשר, ניכר טעמם זה בזה, ומדוע הם מתבטלים ברוב אם נאמר שכל דבר אשר טעמו ניכר אינו מתבטל ברוב מהתורה? אלא, מכאן מוכח שגם דבר מיעוט שניכר טעמו ברוב, הרי הוא בטל מדאורייתא, ומה שמצינו שאינו בטל הוא רק מדרבנן.

ג. ושמע מינה - התראת ספק לא שמה התראה. שהרי נתבאר שכאן, ממה נפשך אחת מחתיכות האיסור מהווה את הרוב בשעת האכילה, והשניה היא המיעוט. ומדוע אינו לוקה כלל על אכילתן, אפילו לא על אחת מהן? אלא, מוכח מכאן שבשעת ההתראה צריך לדעת מהי חתיכת האיסור שעליה עוברים, נותר או פיגול. וכיון שלא ידוע בשעה שהוא אוכל מה היא חתיכת הרוב שבאיסור ומה היא המיעוט, שמתבטל איסורו, הרי ההתראה היא התראת ספק, ואין שמה התראה. ^[36]

מתיב רבא על דינו השני של ריש לקיש, שנותן טעם אינו אסור מהתורה, מהא דתנן במסכת חלה [ג ז]: עשה עיסה מן חיטין ומן האורז - אם יש בה בעיסה טעם דגן, הרי היא חייבת בחלה.

ומדייק רבא: ואף על גב דרובא דעיסה הוא אורז, שאינו חייב בהפרשת חלה, חייבת העיסה בחלה. ומוכח שנתינת טעם של הדגן באורז נותנת לאורז דין חיוב בהפרשת חלה. ובפשטות משמע שהחיוב הוא מהתורה, ותקשי לריש לקיש, דמשמע מיניה שנתינת טעם ברוב אינה מהתורה.

ומשנינן: לעולם החיוב להפריש חלה מעיסת אורז שיש בה טעם דגן הוא רק מדרבנן.

ומקשינן: ומי מצית למימר שדין נותן טעם הוא רק מדרבנן? והרי אי הכי, אימא סיפא: ואדם יוצא בה, באכילת מצה שנאפתה מאותה עיסה, ידי חובתו בפסח. ומוכח שהמשנה מדברת בדין דאורייתא ולא בדרבנן!? ^[37]

בד"ה בדם פסולין. כגון ברובע ונרבע. ק"ל דהא לרב זביד לקמן בגמרא (עט ב) ע"כ צ"ל דנותנן לשם מים בעלמא וכסברת ר"א לעיל באברי חטאת (עי' תד"ה בדם בהמה ושם ד"ה במאי קמיפלגי). וכן לר"פ שם אינו אלא משום גזירה. והא ר"א גופיה מודה לכ"ע ברובע ונרבע ולמתניתין ג"כ בבע"מ. וע"כ טעמא משום דמאיסי כדלעיל וא"כ בדם נמי וכדלקמן (פא) בברייתא בדברי ר"י. ואולי לזה כיון הרע"ב שהשמיט רובע ונרבע שבפרש"י ודלא כהתוי"ט שכ"ע וה"ה כו':

גמרא אר"ל הפיגול כו'. בהגרי"פ מלת והטמא ליתא בתוס' כו'. ותמוה שהרי כתבו בא"ד וקשה דאם התרה בשלשתן כו' וכן וע"ק אם נפרש פיגול ונותר וטמא שלשתן יחד כו'. הרי לפניך דהיה הגי' לפניהם והטמא ג"כ:

מתני' ישפך לאמה. עיין מנחות דף מח ע"א תוס' ד"ה חטא:

גמ' וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. ק"ל למ"ש תוספות חולין דף צט בשם הר"י דאורליינש דאף אם טעם כעיקר דאורייתא מ"מ לא לקי דהוי רק עשה וא"כ הכא דמיירי לענין מלקות שפיר אמרינן דבטל ולא נשאר רק עשה דטכ"ע:

תוס' ד"ה כתיב וכו' מכה"ת כולה דקי"ל טעם כעיקר. ק"ל דמהיכן ה"מ להקשות ולהוכיח דטעם כעיקר דאורייתא דלמא באמת הוי רק דרבנן וכן ס"ל לרש"י באמת לזה פריך מהא דיוצא ידי חובת מצה מוכח דהוא דאורייתא:

תוס' ד"ה אלא וכו' דהתם חוזק המרירות. עי' בתוס' פסחים שם ד"ה אלא מברך אתי מצה דרשות ומבטל למרור וצע"ק:

גמרא אמר ריש לקיש הפיגול כו׳. גירסת מ״ו הב״ז ועיין בתוספות דנדה דף מ״ו ע״ב ד״ה ר״י כו׳ ובתוס׳ דיבמות דף ק״א ע״א ד״ה הכא כו׳ דמבואר שם דגירסא נכונה היא:

רש״י ד״ה אם לא נמלך כו׳ אפילו לת״ק כו׳ כצ״ל:

ד״ה שבללן כו' מזה ונתן כו׳ כצ״ל:

ד״ה אי אפשר כו׳ ונמצא שאין באותו מין כשיעור כו׳ כצ״ל:

ד״ה ה״ג עשה כו׳ מצה בפסח ואי ונתן כו׳ הד״א:

תוס׳ ד״ה ר״י אומר כו׳ דלא כר׳ חייא כו׳. פי׳ ה״נ בדם חולין שאין יכול להיות קדשים וקדשים יכול להיות חולין היכא דלן לילה ולר״ח דאזל בתר מבטל אפילו מין במינו בטיל עיין ברש״י במנחות דף כ״ג ע״ב לעולם כו׳:

ד"ה הפיגול והנותר כו׳ שאין באותן מין כשיעור כו' כצ״ל:

בא״ד הכה את זה כו׳. עיין ביבמות דף ק״א ע״א ומה שנרשם בדפוס חדש סנהדרין טעות הוא:

בא״ד יחד בחתיכה אחת כו'. פירוש ממין א׳ וה״ה ב׳ זיתים פיגול וזית טמא או איפכא:

בא״ד שמא זו היא חתיכה כו׳. פי׳ החתיכה שאוכל והוי התראת ספק:

בא״ד אל תאכל פיגול כבראשונה כו׳. אע״ג דלא התרה אלא על האחד כיון דהתרה בו ב׳ פעמים ולאחר גמר הדבר ידעינן ביה ודאי שעבר על חד התראה או באכילה ראשונה או באכילה שניה הוי התראת ספק אבל אם התרה בו בשניה על נותר כיון דלאחר גמר הדבר לא ידעינן שעבר על מה שהותרה דשמא אותו שהותרה נתבטל אפילו למ״ד שמה התראה פטור כדכתבו לעיל:

בא״ד דלמאן דאמר לאו כו׳ כצ״ל:

בא״ד ברוך נראה לפרש כו׳. נ״ל דהר׳ ברוך קשה לו על תירוץ זה כיון דבהתראה שניה נמי התרה בו משום פיגול ועוסק כל שעה באכילה הוי כמו בעל חמש אלמנות כדלקמן כיון דלא חזר מהתראה ראשונה מ״ה מפרש בע"א:

בא״ד ובללן בקערה אחת ואכלן כו׳. פי׳ דאותן ד׳ זתים בללן בקערה אחת אבל אם היה כולל כל הששה זתים והוי ד׳ זתים מאיסור א׳ וב׳ זתים מאיסור שני ונתבטל האיסור השני ולא הוי התראה ספק:

בא״ד נאכל בשתי פעמים כו׳. פי׳ דבכל פעם אכל זית מאיסור בעין וב׳ זתים מהבלולה וכשהתרה בו משום פיגול איכא לספוקי שמא היה בב׳ זיתים דהבלולה הנותר הרוב ונתבטל הפיגול שבהם ונקרא נותר ונתבטל הזית דפיגול בעין ובהתראה שניה איכא לספוקי איפכא אף ע״ג דלאחר גמר הדבר לא ידעינן ודאי שעבר בשעת התראה דכבר נתבטל מ״ה דייק דאיסורים מבטלים זה את זה לפטור מטעם התראת ספק משמע דלמ״ד שמה התראה לא היו מבטלים זא״ז נ״ל ודוק:

ד"ה מתיב רבא כו׳ תימא דלא מקשה כו׳. ודבריהם אינם מובנים לי דלמא ר״ל באמת ס״ל טעם כעיקר לאו דאורייתא והא דילפינן בפסחים דף ל״ו מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר ס״ל דאסמכתא בעלמא הוא. וכ״כ רש״י בחולין דף צ״ח ע״ב. והובא לקמן בתוס׳ דף ע"ט ע"א ד״ה אמור רבנן כו׳ מ״ה מקשה מהך ברייתא נ״ל:

ד״ה אלא מין כו' ההוא דבתר כו׳ כצ״ל:

בא״ד לההיא דתבלה כו׳ כצ״ל. ועיי״ש בתוספות ד״ה אלא למ״ד כו׳ דמיישב קושיא זו:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא ר׳ יהודה אומר אין דם מבטל דם כתב התי״ט לשון הרב דמין במינו לר"י לא בטל ואפילו טיפה לתוך כלי גדול וכן לשון רש"י ומדבריהם למדנו דר״י בקמא קמא בטל נמי פליג והדין עמהם ממתני׳ ה׳ פ״ג דאהלות כדפי׳ הרב שם ומסוגיא דפ׳ בתרא דנדה ד׳ ע״א פירשו כך ותימא על הרמב"ם שנראה מלשונו שבפירושו דאף ר״י מודה בקמא קמא בטל עכ״ל והנה מ״ש שנראה מלשונו וכו׳ הוא ממ״ש ור״י אומר אין דם מבטל דם אלא אפילו נפל כמו עשרה ליטרין דם חולין על משקל דרכמון א׳ מדם קדשים מותר להזות ממנו וכו׳ וכבר נתבאר מדבריו שזה העירוב הוא שיפלו המים וכו׳ על דם הקרבן והנה ממ״ש בפי׳ דברי ר״י בנפל דם חולין על דם קדשים ואחרי פירושו דברי ר״י כתב וכבר נתבאר מדבריו וכו׳ משמע דמדברי ר״י נתבאר זה הרי נראה מפירושו דר"י מודה בקמא קמא בטל ולי נראה דאם פירוש דברי הרמב״ם כך קשה מהיכא משמע מדברי ר״י דמודה בקמא קמא בטל עד שכתב עליו וכבר נתבאר מדבריו וכו׳ לכן נ״ל דט״ס נפל בפי׳ דברי הרמב״ם וצ״ל וכבר נתבאר מדברי שזה העירוב וכו׳ ר״ל שמדברי עצמו נתבאר זה והוא ממ״ש לעיל בפי׳ במתני׳ בהמצאה שנפל מן היין או מדם החולין על דם הקדשים ואגב פי׳ נמי בדברי ר״י כן ולעולם ר"י פליג בתרתי דמין במינו לא בטל ואפילו טיפה לתוך כלי גדול כפרש״י ולית ליה קמא קמא בטל ודוק:

תוס׳ ד״ה הפגול והנותר וכו' וע״ק היכי מחייב כלל וכו׳ כ״ש איסור לא מצטרף לאיסור וכו׳ מ״כ כ״י בגש״ק וז"ל ואין נראה קושית׳ דאיסור ואיסור מצטרפי טפי כדאיתא בפ״ב דע״ז ועוד דפגול ונותר מצטרפי אף למלקות כדאיתא בפ׳ קדשי מזבח במעילה דתנן הפגול והנותר אין מצטרפין וקאמר התם לא שנו אלא לטומאת ידים אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר״א אומר כי קדש כל שבקודש פסול ואע״ג דלא מצטרפי אלא לענין לאו דלא יאכל מכל מקום כיון דראויין להצטרף מסתברא דכשמתבטלין זה בזה ע"י רוב תערובת שמיעוט הבטל נעשה כמבטל אפילו לענין איסור לאו שלו כגון פגול או נותר ריב״א עכ״מ:

בא"ד וע״ק אם נפרש פגול ונותר וטמא שלשתן יחד וכו' הא ודאי יש כאן שנים המבטלין את השלישי וכו׳ מ״כ כ״י בגש״ק וז"ל ולאו קושיא היא דאפילו הכא כל השלשה בפיו יחד אין המיעוט בטל ע״י הבלילה כמו שפי׳ הקו׳ עצמו אלא ע״י הלעיסה הם נבללין ואין אדם לועס יותר משני זיתים יחד כדאיתא בכריתות ובלעיסתו מסתלק זית השלישי לצדדין ומן השנים בטל הא׳ ואין יודע איזה מהם ואעפ״י שלא מצינו התראת ספק בענין זה אפשר שגם זה היא התראת ספק ריב״א עכ״מ:

בא״ד ונ"ל לפרש כגון דמיירי דאיכא שני זיתי פגול וזית נותר יחד בחתיכה א׳ וכו׳ אינו ר״ל חתיכה א׳ ממש חדא דהיכי משכחת בחתיכה א׳ ב׳ זיתי פגול וזית נותר כיון דחתיכה א׳ היא או כולה פגול או כולה נותר ועוד דא"כ הוי מין א׳ והשתא ס״ד דאיירי בשני מינין מדקאמר וש״מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא אלא חתיכה א׳ ר״ל בלילה א׳ ויש מי שרצה להשיב על מה שהקשיתי דבחתיכה א׳ א״א דהוי חציה פגול וחציה נותר ואמר דמשכחת לה כגון שהיתה פגול והעלה חציה ע״ג המזבח וחציה אנחיה אבראי דמזבח דההוא דמזבח פקע פגול וה"ל נותר הא ליתא חדא דא"כ תיקשי ויפשוט הא דבעי רמי בר חמא הלכו באיברים אחר הרוב או לא כעין מה שהקשו שם בפ"ג דכריתות דף י״ד ע״א ע״ש ועוד דלפי׳ התוס׳ הא דקאמר הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ר״ל דהיינו פגול ונותר או פגול וטמא וחתיכה א׳ פגול וטמא היכי משכחת לה דקצת פגול ואינו טמא וע״ק מה שהקשינו דהשתא קס״ד דאיירי בשני מינין ואי חתיכה א׳ ממש הוי מין א׳ ועוד דקתני שבללן זה בזה משמע דלא איירי בחתיכה א׳ אלא בבלילה א׳ ודוק:

בא״ד ברוך נראה לפרש וכו׳ וכגון דשקל ב׳ זיתים מחד איסורא וד׳ זיתים מב׳ איסורים וכו׳ כוונתו ר״ל שלקח ששה זיתים מב׳ איסורים ארבעה מאיסור א׳ ושתים מאיסור אחד ולא ידע רובא מאיזה איסור או מפגול או מנותר ובללן בקערה א׳ ואכלן בשתי אכילות ועל אכילה א׳ התרו בו משום פגול ובשניה התרו בו משום נותר הוי התראת ספק דבאכילה אחת כשהתרו בו משום פגול שמא רובא הוי נותר ובטיל ליה פגול דאיסורים מבטלין זה את זה ובאכילה שנית שהתרו בו משום נותר התראת ספק נמי הוי שמא רובא הוי מפגול ובטל ליה נותר ולמ״ד התראת ספק לא הוי התראה פטור ולמ״ד הוי התראה חייב שהרי ודאי עבר על א׳ מינייהו דאי אמרת דרובא דהאי בלילה של ששה זיתים הוי פגול הא התרו ביה שאכילה א׳ משום פגול ואי אמרת דרובא דהאי בלילה של ששה זיתים הוי נותר הא התרו ביה באכילה שנית משום נותר והרי ודאי עבר על א׳ מינייהו אלא שבשעת התראה הוי ספק וכיון דודאי עבר על א׳ מינייהו הויא התראה כמו הכה את זה וחזר והכה את זה והנה לפי׳ זה יש דוחק קצת במ״ש וכגון דשקל ב׳ זיתים מחד איסורא וד׳ זיתים משני איסורים אמאי לא כתבו בפשיטות כגון דשקל ב׳ זיתים מחד איסורא וד׳ זיתים מאידך איסורא ונ״ל דיש למחוק תיבת ~איסורים~ {לוח הטעיות חק נתן: איסורא} וצ״ל כגון דשקל ב׳ זיתים מחד וד׳ זיתים משני ובללן וכו׳ ור״ל שלקח ד׳ זיתים מאיסור השני ודוק אלא דאכתי יש דוחק לפי׳ זה הא דקאמר א״א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו הא ודאי יש כאן רובא מחד איסורא שיש בו ד׳ זיתים ורבה על חבירו שאין בו אלא ב׳ זיתים ואפשר דה"ר ברוך לא חש לדוחק זה דגם לפי׳ התוס׳ נמי יש דוחק זה ולא הקשו התוס׳ קושיא זו ארש״י אלא משום דלפירושו שאכל שלשתן יחד אמאי איצטריך לומר א״א שלא ירבה מין על חבירו אפילו דלא רבה מין על חבירו הא איכא שני מינין המבטלין את השלישי ודוק ויש דרכים אחרים בפי׳ הר׳ ברוך ומה שנ״ל כתבתי:

ד"ה מתיב רבא וכו׳ תימא דלא מקשה ליה מכל התורה כולה וכו׳ ר״ל דהו״ל לאקשויי הכי והא קי״ל בכל התורה כולה טעם כעיקר ואזלי לשיטתייהו שכתבו לקמן ד״ה אמור רבנן בטעמא ודלא כפרש״י ודוק:

ד״ה אלא מין בשאינו מינו בטעמא וכו׳ תימא דבהקומץ רבה פריך מההיא דתבלה בקצח וכו׳ כדאמרינן הכא וכו׳ שם בפ׳ הקומץ כתבו וצ״ל דהך שמעתא פליגא אההיא דהתם ותימא מאי קאמרי דאיך אפשר לומר דהך שמעתא פליגא אהא מתניתין דקתני עשה עיסה מן חיטים ומן אורז אם יש בה טעם דגן וכו׳ ונראה דר״ל דהך שמעתא פליגא אהא דקאמר הכא אהאי מתני׳ דחלה ואע״ג דרובא אורז וטעמא דקתני מתני׳ חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובתו בפסח הוא מטעם דמין בשאינו מינו בטעמא ואע״ג דאיכא רובא אורז דההיא סוגיא דהקומץ ס״ל דלמ״ד בתר מבטל אזלינן כיון דהאורז לא הוה מצי למהוי מצה הוי מין בשאינו מינו ואי איכא רובא אורז אע״ג דיש בה טעם דגן בטל והא דקתני האי מתני׳ חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מוקי לה ברובא דגן כדאוקי התם ההיא דתבלה בקצח דאיירי ברובא מצה ודוק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

תוס׳ ד״ה הפגול כו׳ מיעוטו של זה כו׳ ובטל המיעוט כו׳ על מה שהתרה אלא דלא ידעינן כו׳ וא״כ אפילו את״ל כו׳ פטור דאי אפשר שלא כו׳ ונ״ל לפרש כו' והתרו בו אל תאכל פגול (ר״ל ופטור דשמא זו כו׳):

בדברי ברוך. וארבעה זתים משני איסורים ובללן בקערה א׳ כו׳ וכוונתם שבללן להד׳ זתים של ב׳ מינין והא דלא נקטי בשיעור כזית מכל מין משום דאי בללן ואכלן ביותר מכדי אכילת פרס פשיטא דפטור דליכא שיעורא בכל אכילה אבל בשני זיתין מכל איסור אמרינן דאיכא כזית לכל הפחות בחדא

אכילה אפי״ה לא לקי דשמא לא איכא והוי התראת ספק ודוק:

הגהות

גמרא ישפך לאמה בדם התמצית ישפך לאמה ר״א כו׳ כצ"ל (מיימוני פ"ה מה׳ פסולי המוקדשים):

אמר ריש לקיש הפגול והנותר וכו׳ כצ"ל ול״ג רב פפא וכן מבואר לקמן בסוגיא ברש״י ד״ה ופליגא כו׳ והרב הכ״מ נוסחא מוטעת היתה לפניו ולהדיא מבואר בירושלמי שהביא בכ״מ כמ״ש ע״ש (מיימוני פי״ח מהלכות פסוה״מ):

ואע״ג דרובא אורז מדרבנן א״ה כו׳ כצ״ל:

רש״י ד״ה ור׳ אליעזר כו׳ בגמרא הס״ד: ואח״כ ד״ה ואם לא כו' משום גזירה היה מכשיר כצ״ל:

ד"ה לפי שאין כו׳ ונראה לכיסוי ולא אמרינן כו׳ הד״א:

ד״ה אי אפשר כו׳ נוסף על המבטל כו׳ נתרי ביה וצריך להתרות כו׳ בדידיה תיהוי חיוב א׳ וכן בנותר כו׳ הד״א וכצ״ל נ״ל:

ד״ה ושמע מינה כו׳ ברוב לאו דאורייתא הד״א:

ד״ה ה״ג כו׳ מצה בפסח הס״ד:

תוס׳ ד״ה הפיגול כו׳ אי נמי אפילו פחות מכדי א״פ כו׳ ועוד התם נהי דאיסורא איכא כו׳ כצ״ל:

ד״ה מתיב כו' ועוד דהתם כשאוכל כזית כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא ופי׳ רש"י ואיכא טעמא דשיעור שלם וקס"ד השתא דאפילו פיגול ונותר של שני מינים יש להקשות לפי מה דפירשו התוספות ד"ה מתיב רבא דאם אוכל כזית מצה דכי מבטיל ליה מרור ליכא טעם כזית מצה א"כ מנ"ל דנותן טעם ברוב לאו דאורייתא דילמא לעולם דאורייתא והכא מבטל אידך טעם חבירו וליכא טעמא דשיעור שלם ופטור על כולן מטעם התראת ספק וצ"ל ע״כ דרש"י מפרש הטעם כתירוץ ראשון של תוספות דהתם חוזק המרירות מבטל אבל שאר מילי לא וק״ל:

תוס׳ ד"ה הפיגול כו׳ ועוד קשה היכי מחייב כלל כו׳ דהמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף ר"ל דמיעוט פיגול נבלע בנותר ומיעוט נותר נבלע בפיגול וכן בטמא א"כ ליכא כשיעור בפיגול דמעט נותר שנבלע לא מצטרף לכשעור וכן בנותר וק"ל:

בא"ד ונראה לי לפרש כו׳ שני זיתי פיגול ונותר יחד בחתיכה אחת וע"כ לאו דוקא בחתיכה אחת אלא במקום אחד דהא איירי בשני מינים כו׳ ואכל אחת והתרו בו אל תאכל פיגול כו' חתיכה שניה והתרו בו אל תאכל פיגול כו׳ הא דלא ניחא להו לפרש שבאכילה שניה התרו בו משום נותר דא"כ אף למ"ד התראת ספק שמיה התראה היה פטור דאכילה ראשונה שהתרו בו משום פיגול י״ל היה נותר ואכילה שניה שהתרו בו משום נותר היה פיגול והתראת ספק לא הוי אלא לאחר שגמר הדבר ודאי שעבר על מה שהתרה אבל לא ידעינן בשעת התראה אם עובר עבירה כדכתבו התוספות לעיל אבל ברוך נראה לפרש די"ל דהתרה פעם שנית על נותר ומפרש כגון דשקל שני זתים מחד איסורא וארבע זתים משני איסורים ובללן בקערה אחת ואכלן ר"ל שבלל כל הששה זתים יחד והשתא לא ידעינן אי יש עליו שם פיגול או שם נותר דאיסורין מבטלין זה את זה לפטור מטעם התראת ספק ר"ל כגון הכא דלא ידעינן אי פיגול בטיל בנותר או נותר בטיל בפיגול ואכל בשתי פעמים ובשנים התרה משום נותר וא״כ בשעת התראה לא ידעינן אם עובר עבירה אבל לאחר גמר הדבר ודאי עבר על התראה אחת וכה״ג מיקרי התראת ספק ולכך אי אפשר לומר דשקל כזית איסור ושני זתים משאר איסורים דא״כ אף למ״ד התראת ספק שמיה התראת היה פטור דאי אפשר שלא יתערב מכל אחד משהו בחבירו ובצר ליה שיעורא:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בדם פסולין. כגון ברובע ונרבע או בנשחט חוץ לזמנו או חוץ למקומו: ישפך לאמה. ואפילו הכשר רבה עליו וכן בדם התמצית ישפך לאמה ואע''פ שדם הנפש רבה עליו ומשום גזירה כדמפרש בגמ': ור''א מכשיר. טעמא מפרש בגמ': אם לא נמלך ונתן כשר. אפילו לת''ק דאפילו לכתחלה אי לאו משום גזירה היה מכשיר: גמ' לא שנו. דאם יש בו מראית דם כשר ואע''ג דרובא מים אלא שנפלו מים לתוך דם: ולענין כיסוי. דתנן ביה נמי כה''ג נתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות בפ' כיסוי הדם (חולין דף פז.): אינו כן. דאפילו נתן דם לתוך מים אם יש בו מראית דם חייב לכסות ולא אמרינן קמא קמא בטיל ליה: לפי שאין דחוי במצות. דאע''פ שנדחה טפה ראשונה שנפל לתוך המים ולא היה מראיתה ניכר אפ''ה כי הדר נפל טפה שניה חוזרת ראשונה וניעורה להצטרף עמה וכי נפל עד שהפכו מים למראה דם חוזר ונראה לכיסוי ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה דלא שייך דחוי אלא בדבר קדושה: שבללן זה בזה. כזית מזה וכזית מזה ונתן לתוך פיו פטור ממלקות ואפילו התרו בו: אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו כו'. כשהוא לועס אותה בפיו נבלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונקרא בשמו ונגרע ממינו וא''א לכוין שלא יהא ממין האחד בטל בחבירו יותר ממה שבטל ממין חבירו בו ונמצא שאין באותו [מין] כשיעור דבציר ליה שיעוריה ולא ידעינן הי מינייהו בצר ליה וכי מתרינן ביה לא ידעינן משום מאי נתרי ביה וצריך להתרות בו משום האיסור הילכך כי מתרו ביה משום פיגול הויא התראת ספק דלמא לא בדידיה תהוי חיובא וכן בנותר ואע''ג דבמסקנא ודאי אחד מינייהו עבר בשעת התראה מיהא ספק הוא בכל אחד אם יעבור עליו אם לא והתראת ספק לאו התראה היא: שמע מינה איסורין מבטלין זה את זה. כי היכי דהיתר מבטל איסור ולא אמרינן איסורא לא מבטל איסורא: ושמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. הא דאמור רבנן בכל דוכתי איסור הנו''ט בהיתר אוסרו ואע''פ שההיתר ברוב לאו דאורייתא הוא ללקות עליו דאי דאורייתא נהי נמי דרבה מין על חבירו מ''מ טעמא יהיב ואיכא טעמא דשיעור שלם וקס''ד השתא דאפילו פיגול ונותר מב' מינים שטעמו של זה ניכר בזה נמי פטור לר''ל כגון האי בשר והאי שירי מנחה: ה''ג עשה עיסתו מן חטין ומן האורז כו'. ואדם יוצא בה ידי חובתו של עשה דקום אכול מצה בפסח ואי נותן טעם ברוב לאו דאורייתא היכי נפיק הא קי''ל (פסחים דף לה.) דאין יוצאין אלא במצה שהיא מחמשת המינין דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים טז) דברים הבאים לידי חימוץ אתה יוצא בהן ידי מצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון:

רבי יהודה אומר אין דם מבטל דם. בהקומץ רבה (מנחות דף כב.) פי' בקונטרס דלרב חסדא דאזיל בתר מבטל הויא דלא כרבי חייא ולעיל פי' בריש פירקין דאפילו לר' חנינא דאזיל בתר בטל דאיכא כמה משניות וברייתות דלא כר''ח: הפיגול והנותר כזית מזה וכזית מזה שבללן ואכלן והתרו בו פטור ממלקות א''א שלא ירבה מין על חבירו כו'. כשהוא לועס אותן לתוך פיו נבלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברובו והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונהיה כמוהו ונקרא בשמו ונגרע ממינו וא''א לכוין שלא יהא ממין האחד בטל בחבירו יותר ממה שבטל ממין חבירו בו ונמצא שאין באותו [מין] כשיעור דבצר ליה שיעוריה ואנן לא ידעינן הי מיניהו דבצר ליה וכי מתרינן ביה לא ידעינן משום מאי נתרי ביה וצריך להתרות משום האיסור הילכך כי מתרו ביה משום פיגול הויא התראת ספק דלמא לאו בדידיה הוי חיובא וכן בנותר ואע''ג דמסקנא אחד מינייהו עבר בשעת התראה מיהא ספק הוא בכל אחד אם יעבור עליו ואם לאו והתראת ספק לאו התראה היא ע''כ לשון הקונטרס וקשה דאם התרה בשלשתן פשיטא דלוקה אפילו למ''ד (מכות דף טז.) לאו שמה התראה היכן מצינו התראת ספק כה''ג דודאי עבר אלא דלא ידעינן אהי מהני תלת דפיגול ונותר וטמא ואי לא התרו אלא על האחד פשיטא דפטור אפילו למ''ד התראת ספק שמה התראה דאפילו לבסוף שמא אותו שהתרה בו כבר נתבטל דהיכי דמי התראת ספק כגון דלאחר גמר הדבר ודאי שעבר על מה שהתרה אלא דלא ידעינן בשעת התראה אם עובר עבירה בההיא שעתא אם לאו כגון הכה את זה וחזר והכה את זה (יבמות דף קא.) וכן גיד הנשה דלא ידעינן אי דימין אי דשמאל ועוד קשה היכי מיחייב כלל משום חד מינייהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור דאפילו היתר לא מצטרף לאיסור כ''ש איסור לא מצטרף לאיסור וא''כ אפילו אם תימצא לומר דהתראת ספק שמה התראה הכא פטור דא''א שלא יתערב מכל אחד ואחד משהו בחבירו ובצר ליה שיעורא ועוד קשה אם נפרש פיגול ונותר וטמא שלשתן יחד למה לי למימר א''א שלא ירבה מין על חבירו הא ודאי יש כאן שנים המבטלין את השלישי ואכולהו ליפטר דכל אחד הוי בטל ומבטל ונ''ל לפרש דמיירי כגון דאיכא ב' זיתי פיגול וזית נותר יחד בחתיכה אחת ועוד יש ב' זיתי נותר וזית פיגול בחתיכה אחרת יחד ואכל אחת מן החתיכות והתרו בו אל תאכל פיגול שמא זו היא חתיכה שיש בה רוב נותר ואחרי כן לאחר כדי אכילת פרס או אפילו בתוך כדי אכילת פרס אכל חתיכה שניה והתרו בו אל תאכל פיגול כבראשונה שמא זו היא אותה שיש בה רוב נותר שאוכל באחרונה עתה הוי ממש כמו הכה זה וחזר והכה זה דלמ''ד לאו שמה התראה פטור. ברו''ך. נראה לפרש דבתרי מינייהו קאמר דשקל תרי מהני תלת ובללן זב''ז ואכלן וכגון דשקל ב' זיתים מחד איסורא וד' זיתים מב' איסורין ובללן בקערה אחת ואכלן וא''א שלא יהא רוב מן האחד ומבטל את חבירו הילכך לא ידעינן בהאי איסורא אם יש עליו שם פיגול או שם נותר דאיסורין מבטלין זה את זה לפטור מטעם התראת ספק כגון דאכל בשתי פעמים בכדי אכילת פרס ובאכילה ראשונה התרו בו משום פיגול ובשניה משום נותר א''נ אפילו פחות מכדי אכילת פרס פטור כשאכל בשתי פעמים דכשהתרה בראשונה משום פיגול שמא נותר רבה ולא שפיר מתרי ביה ובשניה כשהתרה משום נותר שמא פיגול רבה ולא שפיר מתרי ביה ואי משום דכבר התרה בו משום פיגול מאכילה ראשונה ואמרינן בקדושין (דף עז.) דבעל חמש אלמנות חייב משום אלמנת ראובן ואלמנת שמעון ובחדא התראה מיירי דאי בשתי התראות אפילו באלמנה אחת נמי חייב דהתראות מחלקות אלמא כיון דעסיק בביאה ומתרה בו בתחילה הוה התראה לכל אחת ואחת וה''נ הרי עסוק כל שעה באכילה ותועיל לו התראה ראשונה לא דמי שאני הכא דנראה כחוזר בו מהתראה ראשונה כשחוזר ומתרה בו משום נותר וכאילו אמר לו לא על פיגול אתה שב אלא על נותר ואם תאמר והא תנן במעילה בפ' קדשי מזבח (דף יז:) הפיגול והנותר אינן מצטרפין זה עם זה מפני שהם ב' שמות ואמר בגמרא ל''ש אלא לטומאת ידים דמדרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר''א אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו וי''ל דהתם בדלא מערב אבל הכא דמערב בטל דאיסורין מבטלין זה את זה א''נ הכא ללקות משום פיגול או נותר קאי אבל התם מיירי לעבור עליו משום כל שבקדש פסול ועוד התם נהי דאיסורא איכא מלקות ליכא משום דהוי לאו שבכללות כדאי' בפסחים (דף כד.): מתיב רבא עשה עיסה מן החטין. תימה דלא מקשה ליה מכל התורה כולה דקי''ל טעם כעיקר: [בס''א מה''ד] אלא מין בשאינו מינו בטעמא כו'. תימה דבהקומץ רבה (מנחות דף כג:) פריך מההיא דתבלה בקצח למ''ד בתר מבטל אזלינן מאי קא מדמי אההיא דבתר בטל או בתר מבטל אזלינן שהטעם שוה אההיא דתבלה בקצח שאין הטעם שוה כיון שיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת בו ידי חובתו כדאמרינן הכא אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ובכל התורה כולה קי''ל דטעם כעיקר ואין להקשות אהך דשמעתין מהא דאמר בערבי פסחים (פסחים דף קטו.) לא לכרוך איניש מצה ומרור בהדי [הדדי] דלמא אתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן ועוד דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל ליה מרור ליכא טעם כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי: