חולין כב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

מה להלן, אוחז בראש ובגוף, ומזה מדם חטאת העוף על המזבח, אף כאן, בעולת העוף, אוחז בראש ובגוף ומזה.

ודנה הגמרא: מאי קאמר רבי אלעזר ברבי שמעון? כי משמע שהוא אומר שיאחז את הראש והגוף שניהם בתוך כף ידו, ולא מספיק שיאחז באחד מהם. ומהיכן ידענו זאת בחטאת העוף.

ומשנינן: הכי קאמר: מה להלן, כשהוא אחוז הראש בגוף, בעוד הראש מחובר לגוף, מזה את דם חטאת העוף על המזבח, שהרי לא חתך במליקתה אלא סימן אחד, דכתיב "לא יבדיל". אף כאן, בעולת העוף, כשהוא אחוז הראש בגוף מזה. דהיינו שלא יחתוך את כל שני הסימנים אלא רובם בלבד.

וממשיכה הברייתא: אי נלמד לגמרי מחטאת העוף, יש לומר עוד: מה להלן המליקה בסימן אחד, אף כאן בסימן אחד? תלמוד לומר בעולת העוף "והקריבו", ללמד שלא יהא לגמרי כחטאת העוף, שאינה צריכה הבדלה כלל, אלא שעולת העוף צריכה הבדלה במקצת על ידי שימלוק בה רוב שני סימנים.

ודנה הגמרא: ותנא קמא דברייתא, הלומד ש"והקריבו" בא לגלות על "כמשפט" שהוא נאמר על חטאת בהמה, ולולי ה"והקריבו" הייתי אומר ש"כמשפט" נאמר על חטאת העוף, דהיינו שמליקת עולת העוף תהא כמליקת חטאת העוף בסימן אחד בלבד, תיקשי:

וכי מאחר דנפקא לן מזה שנאמר בעולת העוף "ומלק והקטיר" שהקישן הכתוב, לומר שהמליקה דינה כהקטרה שהראש בעצמו והגוף בעצמו, דהיינו, שצריך לחתוך בעולת העוף את כל שני הסימנים ולא רק את רובם, הרי כל שכן שלא מספיק סימן אחד בלבד. ואם כן, על כרחך שה"כמשפט" לא נאמר על חטאת העוף אלא על חטאת בהמה, ואם כן, "והקריבו", למה לי?

ומתרצינן: אי לאו "והקריבו", הוה אמינא לעולם מאי "כמשפט", כמשפט חטאת העוף. לפי שמסתבר שעליה נתכונה התורה, שהרי היא כתובה סמוך לפני עולת העוף.

ואי משום ההיקש ד"ומלק והקטיר", הוה אמינא שלענין אחר הוא נדרש, לומר, מה הקטרה נעשית בראשו של מזבח אף מליקה תיעשה בראשו של מזבח. דהיינו למעלה מחוט הסיקרא. וכיון שההיקש אינו מיותר, אין לנו לדורשו גם לענין זה שמליקת עולת העוף תהא בשני סימנים, כדי שעל ידי זה נוכל לקיים את ההיקש של "כמשפט" באופן שהוא מסתבר יותר, דהיינו "כמשפט חטאת העוף", שממנו אנו לומדים להיפוך שמליקת עולת העוף בסימן אחד בלבד.

השתא, דכתב רחמנא "והקריבו", לומר שעולת העוף שונה מחטאת העוף ומליקתה בשני סימנים, בעל כרחך ש"כמשפט" היינו כמשפט חטאת בהמה. ואם כן, דרוש ביה מ"ומלק והקטיר" נמי הא, שלגמרי הוקשו מליקה והקטרה, גם לגבי זה שהמליקה צריכה להיעשות בכל שני הסימנים ולא רק ברובם.

ועוד דנה הגמרא לפי תנא קמא: חטאת בהמה דאינה באה אלא מן החולין, ולא ממעות מעשר שני, מנלן זאת?

ומשנינן: אמר רב חסדא: דאמר קרא "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו". ודרשינן מ"אשר לו", מלמד הכתוב שיביא אהרן את פר החטאת שלו ביום הכיפורים משלו, ולא משל צבור, דהיינו, שלא יביאנה מתרומת הלשכה. ומדכתיב פעם שניה בפרשה "פר החטאת אשר לו", דרשינן שיביא את פר משלו, ולא משל מעות מעשר שני.

ועתה דנה הגמרא במה שאמר תנא קמא שלמדים על עולת העוף שאין מקריבין אותה אלא ביום מחטאת בהמה: הרי דין זה מ"ביום צוותו את בני ישראל להקריב", האמור לגבי כל הקרבנות ובכלל זה גם עולת העוף נפקא, נלמד דין זה שאין מקריבין אלא ביום, ולמה צריך התנא קמא ללמוד עולת העוף מחטאת בהמה?

ומשנינן: כדי נסבה! לחנם נקט אותה התנא קמא אגב הדינים האחרים, כי אכן דין זה של "ביום" אין צורך ללמוד אותו מחטאת בהמה. ^[156]

והא דאמר תנא קמא דילפינן עולת העוף מחטאת בהמה לענין שאין הכהן מקריב אותה אלא בידו הימנית הוינן בה: שהרי מדרבה בר בר חנה נפקא! דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי שמעון בן לקיש: כל מקום שנאמר בעבודת הקרבנות "אצבע" או שנאמר במקרא כהונה, שהכהן יעשה את העבודה - אינה אלא ביד ימין! והרי בעולת העוף של נדבה נאמר "והקריב הכהן", ומזה ידענו שעבודתה ביד ימין, ולמה צריך התנא קמא ללמוד מחטאת בהמה?

ומשנינן: ואידך, התנא קמא סובר: כהונה בעיא אצבע, במקום שכתוב "כהן" לא צריך ימין אלא אם כתוב בה גם "אצבע". אבל אצבע לא בעיא כהונה, במקום שכתוב "אצבע" לבד, אפילו אם לא כתוב "כהן", צריך ימין בעבודתה. ^[157] ועולת העוף לא נאמר בה אלא "כהן", לפיכך צריך ללמוד בה ימין מחטאת בהמה שכתוב בה גם "אצבע".

ומקשינן: ותנא קמא ורבי אלעזר ברבי שמעון דברייתא, שאינם דורשים כרבי ישמעאל ש"כמשפט" בא ללמד על עולת העוף שתהא מליקתה ממול העורף, אם כן, ממול העורף בעולת העוף, מנא להו?

ומתרצינן: גמרי מליקה ממליקה. מליקת עולת העוף נלמדת ב"מה מצינו" ממליקת חטאת העוף. כשם שבחטאת העוף המליקה היא ממול עורף, הוא הדין לכל מליקה שאינה אלא ממול העורף.

מתניתין:

קרבנות העוף אינן באין אלא משני סוגים א. תורים ב. בני יונה. התורים אינם כשרים להקרבה אלא כשהם גדולים ואילו בני היונה אינם כשרים אלא כשהם קטנים.

נמצא שהכשר בתורין, פסול בבני יונה.

והכשר בבני יונה, פסול בתורין.

תחילת הציהוב, כשהנוצה שסביב הצואר מתחילה להצהיב, הרי בזה ובזה, גם בתורין וגם בבני יונה פסול הוא להקרבה, לפי שאז הם נמצאים בשלב ביניים, שמכלל קטנים יצאו ולכלל גדולים לא הגיעו. ולכן התורים פסולים, לפי שעדיין אינם גדולים. והבני יונה פסולים, לפי שכבר אינם קטנים.

גמרא:

תנו רבנן: התורין כשהן גדולים כשרים, וכשהן קטנים פסולים.

הבני יונה כשהם קטנים כשרים, וכשהן גדולים פסולים.

נמצא הכשר בתורין פסול בבני יונה, והכשר בבני יונה פסול בתורין.

תנו רבנן: "תורים" שאמרה תורה אין משמעותם אלא גדולים ולא קטנים. ולקמן יתבאר כיצד משמע כן.

שיכול, אם לא היה כתוב בתורה "תורים", שממנו אנו למדים שרק תורים הגדולים כשרים, הייתי יכול לומר שגם תורים קטנים כשרים, מקל וחומר:

והלא דין הוא:

הערות

^[156] בספר הערות למסכת חולין מהגרי"ש אלישיב [כתב יד] הביא שבשו"ת הרשב"א [סימן רע"ו] מובא גירסא בגמרא "ההוא מביום צוותו נפקא, סלקא דעתך אמינא הני מילי חטאת העוף, אבל עולת העוף אימא לא, קמ"ל", והרשב"א שם נשאל שדברים אלו, הם דברים של תימה. וכתב הרשב"א שהיא גירסא משובשת היא. אך האור שמח כתב ליישב גירסא זו [עיין באור שמח פ"ז ממע"ש ה"ג, ובמילואים לאור שמח] על פי מה שביאר האבן -עזרא [ויקרא ה ז] הטעם שחייבה תורה בקרבן עולה ויורד לעני להביא גם עולה, משום שבחטאת בהמה יש למזבח גם דם וגם אימורין, אך כשמביא העני במקומה חטאת עוף הרי אין למזבח אלא דמה, ולכן הזקיקתו תורה להביא גם עולה, שהיא תחת אימורי החטאת וקריבה כולה על המזבח. וכתב האור שמח שלפי זה יש ליישב גירסא זו, כי סלקא דעתך אמינא, כיון שכל עיקר עולה זו באה תחת אימורין, תהיה כשירה ליקרב גם בלילה, כדין הקטרת אימורין הכשרים בלילה. וכתב על זה האור שמח "ושמחתי מאד שהנחני ה' בדרך אמת". וראה בספר "מקור ברוך" להג"ר ברוך נחום גינצבורג ז"ל בהקדמת המו"ל שה"מקור ברוך" ביקר את הג"ר מאיר שמחה זצ"ל בדווינסק, ומצאו שהיה בדח טובא וזחה דעתו עליו, ואמא לו האור שמח שזה עתה נתחדש לו דבר נפלא לאמיתה של תורה, וכשנתנמנם קצת ראה בחלומו שבפמליא של מעלה יושבים כל גדולי עולם ומשוחחים ביניהם שחסר עתה בעולם התורה מי שיכוון אל האמת, ועמד הרשב"א ז"ל ואמר שבדווינסק יושב רב אחד ולומד וכיוון אל האמת יותר ממני, וככל הכתוב לעיל, ולכן, כיון שנרמז לו מן השמים להסכים על ידו, כתב "ושמחתי מאד שהנחני ה' בדרך אמת". והוסיף הגרי"ש, שכנראה השומע לא דקדק כל כך בסגנון הדברים, כי "כמו זר נחשב" לומר שהאור שמח חלם והתבטא בסגנון כזה.

^[157] שדברי רבה בר בר חנה נאמרו להלכה כדעת רבנן, ויש תנא, והוא רבי שמעון, החולק בדבר. ותנא קמא דברייתא שלנו סובר כמותו.

לאחר המליקה אוחז בראש ובגוף ומזה מן הדם על המזבח — אף כאן, בעולת העוף, אוחז בראש ובגוף ומזה.

ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: מה להלן, בחטאת העוף, כשהוא אחוז (כשמחובר) הראש בגוף הוא מזה, שהרי נאמר "לא יבדיל", אף כאן בעולת העוף — כשהוא אחוז הראש בגוף מזה, ואינו מפריד את הראש לגמרי. והוא מה שנאמר לעיל בשם ר' שמעון בן אלעזר, שמבדיל בעולה רוב שנים ולא שנים. וממשיכה הברייתא:

אי (אם כן) שהכתוב משווה עולת העוף לחטאת העוף, נאמר גם: מה להלן בחטאת העוף — מבדיל בסימן אחד ולא יותר, אף כאן בעולת העוף יבדיל בסימן אחד ולא יותר! על כן תלמוד לומר בעולת העוף: "והקריבו" (ויקרא א, טו), ולא "והקריב", להדגיש שהקרבתו שונה משל חטאת העוף, וצריך להבדיל יותר מסימן אחד, דהיינו רוב שנים. עד כאן לשון הברייתא.

ושואלים: ותנא קמא [ולשיטת התנא הראשון], וכי מאחר דנפקא לן [שיוצאת לנו] ההלכה שצריך לחתוך לגמרי שני סימנים בעולת העוף ממה שנאמר "ומלק והקטיר" (שם), להקיש מליקה להקטרה, מה הקטרה — הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה — הראש בעצמו והגוף בעצמו, אם כן מה שנאמר בעולת העוף "והקריבו" להבדילו מחטאת העוף למה לי?

ומשיבים: אי לאו [אם לא] היה כתוב "והקריבו", הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה פירוש] "כמשפט" האמור בעולת העוף (ויקרא ה, י) — כמשפט חטאת העוף האמור תחילה באותה פרשיה, ללמד שאינו מבדיל יותר מסימן אחד.

ואי [ואם] תאמר שאין ללמוד כך משום ההיקש "ומלק והקטיר" — הוה אמינא [הייתי אומר] שיש ללמוד משם דין אחר: מה הקטרה של עולת העוף נעשית בראשו של מזבח — אף מליקה תיעשה בראשו של מזבח, בחציו העליון, ולא בחציו התחתון כחטאת,

השתא דכתב רחמנא [עכשיו שכתבה התורה] "והקריבו", והבדילה לגמרי דין עולת עוף מדין חטאת העוף, דרוש ביה נמי הא [דרוש בו גם כן, מ"מלק והקטיר", את זו], שצריך להבדיל לגמרי את הראש מהגוף. למדנו בברייתא כי לדעת התנא הראשון הוקשה עולת העוף לחטאת בהמה, שאינה באה אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני, ושהיא קרבה ביום דווקא ולא בלילה, ושעבודתה נעשית ביד ימין דווקא.

ושואלים: חטאת בהמה עצמה, שאינה באה אלא מן החולין, מנלן [מנין לנו]? אמר רב חסדא, דאמר קרא [שאמר המקרא]: "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז, ו, ושם יא), וההדגשה "אשר לו" באה ללמד: משלו — ולא משל צבור, וכן משלו — ולא משל מעשר שני.

ושואלים: מה שצריכים להקריב את עולת העוף ביום, הלוא מ"ביום צוותו" (ויקרא ז, לח) נפקא [יוצא, נלמד הדבר], שכל הקרבנות אינם קרבים אלא ביום! ומשיבים: אכן כדי נסבה [לחינם הביא אותה] כלומר, באמת אין הלכה זו נלמדת מכאן, אלא הביא אותה דרך אגב.

ועוד שואלים: מה שמולק את עולת העוף בידו הימנית גם כן לא הוצרך להילמד מחטאת בהמה, שהרי דבר זה מדברי רבה בר בר חנה נפקא [יוצא], שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' שמעון בן לקיש: כל מקום שנאמר בקרבנות אצבע או לשון כהונה עבודת אותו קרבן אינה נעשית אלא ביד ימין, ובעולת העוף הרי נאמר כהן (ויקרא א, טו)!

ומסבירים: ואידך [והאחר], הוא סבור שבמקום שנאמר כהונה בעיא [צריך] שיזכיר הכתוב גם אצבע, כדי שתהא עבודת הקרבן האמור דווקא בימין, ואילו במקום שנאמר אצבע לא בעיא [לא צריך] הכתוב להזכיר גם לשון כהונה. ובעולת העוף לא נזכרה אצבע, ולכן הוצרך ללומדה מחטאת בהמה. עוד נאמר בברייתא כי ר' ישמעאל למד מ"כמשפט" האמור בעולת העוף, שהמליקה בעולת העוף נעשית מול העורף (אחורי הצואר), כמו בחטאת העוף.

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] ור' אלעזר בר' שמעון, שלא למדו כמותו, שהמליקה ממול העורף מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: גמרי [למדים הם] מליקה שנאמרה בעולת העוף "ומלק את ראשו" (ויקרא א, טו) ממליקה של חטאת העוף, שנאמר בה "ומלק את ראשו ממול ערפו" (שם ה, ח), שכך נעשית מליקה.

א משנה בתורה נאמר שהמביא קרבן מן העוף מביא תורים (בוגרים) או בני יונה (צעירים). ונמצא שהכשר בתורין, עוף בוגר — פסול בבני יונה, והכשר בבני יונה, עוף צעיר — פסול בתורין. תחלת הציהוב של הנוצות — בזה ובזה פסול, שיצא מגדר גוזל ועדיין לא נעשה בוגר.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בפירוש משנתנו: תורין, כשהם גדולים — הריהם כשרים, וכשהם קטנים — פסולים; בני יונה להיפך, כשהם קטנים — הריהם כשרים, כשהם גדולים — הריהם פסולין. נמצא שהכשר בתורין פסול בבני יונה, והכשר בבני יונה פסול בתורין.

ומביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים] במדרש הכתוב "והקריב מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א, יד): "תורים" שאמרו הם גדולים ולא קטנים. שיכול הייתי לומר, והלא דין הוא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

after the pinching, the priest holds [oḥez] the head and the body of the bird and sprinkles the blood on the altar, so too here, with regard to the bird burnt offering, he holds the head and the body and sprinkles the blood on the altar.

The Gemara asks: What is he saying? There is no requirement with regard to a bird sin offering that the priest hold both the head and the body while sprinkling the blood. The Gemara answers that this is what he is saying: Just as there, with regard to the bird sin offering, when the head is attached [aḥuz] to the body, the priest sprinkles the blood on the altar, so too here, with regard to the bird burnt offering, when the head is attached to the body, the priest sprinkles the blood on the altar. This is what was cited above in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, that one cuts a majority of two simanim in a burnt offering and not the two simanim in their entirety.

The baraita continues: If so, perhaps just as there, in the sin offering, the pinching is performed with the cutting of one siman, so too here, in the burnt offering, the pinching is performed with the cutting of one siman. To counter this, the verse states: “And the priest shall bring it,” meaning that the burnt offering is sacrificed in a manner different from that of the sin offering, by cutting two simanim.

The Gemara asks: And according to the first tanna, once we derive that both simanim of a bird burnt offering must be cut in their entirety from the verse: “And pinch off its head…and burn it on the altar,” why do I need the phrase: “And the priest shall bring it?”

The Gemara answers: If not for the verse that states: “And the priest shall bring it,” I would say: What is the meaning of “according to the ordinance” that is stated with regard to the bird burnt offering? It means according to the ordinance of the bird sin offering mentioned in that same passage, in the sense that even in the burnt offering, the priest cuts only one siman.

And if you would say that one cannot suggest this interpretation due to the verse: “And pinch off its head…and burn it on the altar,” I would say that perhaps another halakha would be derived from that verse: Just as burning the offering is atop the altar, so too pinching is performed atop the altar.

Now that the Merciful One writes: “And the priest shall bring it,” indicating the distinction between the pinching of a bird burnt offering and the pinching of a bird sin offering, derive this also from the verse: “And pinch off its head…and burn it on the altar,” i.e., that the body and the head of a bird burnt offering must be completely separated.

§ The first tanna of the baraita derives from the analogy between the bird burnt offering and the animal sin offering that a bird burnt offering is brought only from non-sacred animals and not from an animal purchased with second-tithe money, that it is sacrificed only during the day, and that the priest sacrificing it must do so with his right hand. The Gemara asks: From where do we derive the halakha that an animal sin offering comes only from non-sacred animals? Rav Ḥisda said that the verse states: “And Aaron shall sacrifice the bull of the sin offering that is his” (Leviticus 16:6, 11), from which it is derived: The animal must come from his cattle, but not from communal property, from his cattle, but not from second-tithe property.

The Gemara objects: The halakha that the bird burnt offering is sacrificed only during the day is derived from the verse: “In the day that he commanded the children of Israel to present their offerings” (Leviticus 7:38), not from the halakha of the animal sin offering. The Gemara explains: The requirement of sacrificing the bird burnt offering during the day is not derived from the halakha of the animal sin offering, and it was cited in that list incidentally, for no reason [kedi].

The Gemara objects: The halakha that the priest performs the service with his right hand is derived from the statement of Rabba bar bar Ḥana, as Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Shimon ben Lakish says: Any place where the terms finger or priesthood are stated with regard to offerings, the sacrificial rites of that offering are performed only with the right hand, and in the context of the bird burnt offering the term “priest” is employed. It is therefore unnecessary to derive this halakha from the analogy to the animal sin offering.

The Gemara responds: And the other tanna, the first tanna of the baraita, who derived that the right hand is used from the analogy to the animal sin offering based on the term “according to the ordinance,” did not derive it from the statement of Rabba bar bar Ḥana because in his opinion, in order to derive that the right hand must be used, if the verse mentions only the priesthood, it requires mention of finger for the limitation to apply. If the verse mentions only the term finger, then it does not require a mention of the priesthood as well. With regard to the bird burnt offering, the priesthood is mentioned, but the word finger is not. Therefore, the halakha must be derived from the animal sin offering.

It is taught in the baraita that Rabbi Yishmael derived from the term “according to the ordinance” that is written with regard to the bird burnt offering that the pinching of the bird burnt offering is performed at the nape of the neck, as it is in a bird sin offering. The Gemara asks: And as for the first tanna and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who derive other matters from that term, from where do they derive that pinching of the bird burnt offering is performed at the nape of the neck? The Gemara answers: They derive pinching that is written with regard to the burnt offering: “And pinch off its head” (Leviticus 1:15), from pinching that is written with regard to the sin offering: “And pinch off its head adjacent to its neck” (Leviticus 5:8).

MISHNA: It is written with regard to bird offerings: “He shall bring his offering of doves, or of young pigeons” (Leviticus 1:14). The age that is fit for sacrifice in doves, mature birds, is unfit for sacrifice in pigeons, immature birds;the age that is fit for sacrifice in pigeons is unfit for sacrifice in doves. At the intermediate stage of the beginning of the yellowing of its plumage (see 22b), a bird is unfit both as this, a pigeon, and as that, a dove, since it is no longer a fledgling but is not yet a mature bird.

GEMARA: The Sages taught a baraita in explaining the mishna: Doves, when they are older, are fit for sacrifice; when they are younger, they are unfit. Pigeons, when they are younger, are fit for sacrifice; when they are older, they are unfit. It is found that that which is fit for sacrifice in doves is unfit for sacrifice in pigeons; that which is fit for sacrifice in pigeons is unfit for sacrifice in doves.

The Sages taught in a baraita with regard to the verse: “And he shall bring his offering of doves, or of young pigeons” (Leviticus 1:14), that doves are older and not younger. As one might have thought: And couldn’t this be derived through an a fortiori inference:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ות"ק וכי מאחר דנפקא לן מומלק והקטיר. כלומר מאחר דנפקא לן הבדלה בעולת העוף מומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה וכו' כלומר והקריבו למה לי השתא דכתיב והקריבו שדינו מובדל מחטאת העוף דרוש ביה נמי הא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה כו':

ידו הימנית מדרבה בר בר חנה נפקא. כלומר ובחטאת בהמה כתיב בה כהונה:

ואידך כהונה בעיא אצבע. כלומר אע"ג דכתיב כהונה לא נימא יד ימנית עד דכתב אצבע אבל אי כתב אצבע אע"ג דלא כתב כהונה משמע יד ימנית והכא בחטאת בהמה כהונה איכא אצבע ליכא:

ותנא קמא (ורבי שמעון בן אלעזר) [ורבי אלעזר ב"ר שמעון ממול עורף מנא להו גמרי מליקה [מ]מליקה. ואם תאמר לימא איפכא, ונגמור עולת נדבה מחטאת העוף להבדלה ממליקה מליקה והקריבו לחלק שלא תהא מליקתו ממול עורף. ויש לומר דמסתברא דמליקה מליקה למול עורף שהיא עיקר המליקה, וכענין גלוי מילתא בעלמא הוא. ואיכא למידק אשמעתין דהכא אמרי דלרבי אלעזר ב"ר שמעון בעולת העוף דוקא אוחז הראש בגוף ומזה דגמרי' מחטאת העוף, ואלו בזבחים (סה, ב) אמרינן אומר היה רבי אלעזר ברבי שמעון שמעתי שמבדיל בעולת העוף ומאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, ויש מי שתירץ דבשמעתין נמי הכי קאמר מה להלן [אם ירצה] אוחז בגוף ומזה אף כאן אם ירצה אוחז בגוף ומזה.
ואינו מחוור דהא אמרינן לעיל (חולין כב ע"א) גבי ברייתא דקתני חותך שנים או רוב שנים כמאן אי כרבנן ב' דוקא אי כרבי אלעזר ברבי שמעון רוב שנים דוקא, דאלמא לרבי אלעזר בר' שמעון אם רצה להבדיל אינו מבדיל. אלא יש לומר דהתם משמיה דרביה והכא דידיה, ודיקא נמי דקתני התם שמעתי ודכותה בעירובין (לה, ב) גמ' נתגלגל חוץ לתחום. ומי סבר רבי מאיר תחומין דאורייתא והא אמר ר' מאיר שמעתי שמקדרין בהרים. ומשני הא דידיה הא דרביה. עוד יש לומר דההוא מקשה דלעיל [חולין לא] סבירא ליה כמאן דאמר התם מאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, ובפירקין דלקמן (חולין כט, א) נראה לי שיש לנו לומר כן על כרחינו כמו שאני עתיד לכתוב שם בס"ד בגמ' רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה (בד"ה ור' אלעזר ב"ר שמעון).

פר חטאת שהיה כהן גדול מביא ביום הכפרי' משלו היה בא ולא משל צבור וכן אינו יכול לפטור בו עצמו במעשרותיו או בנדרים ונדבות שלו על הדרך שביארנו:

המשנה התשיעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק החמשי מן הפרק במה שבא בו על ידי גלגול בשני גופים שהכשר באחד פסול בחבירו ואמר על זה כשר בתורים פסול בבני יונה כשר בבני יונה פסול בתורים תחלת הצהוב בזה ובזה פסול אמר הר"ם פי' בני יונה חייב שיהיו קטנים לפי שנ' בני היונה אבל התורים שיהיו גדולים שנ' תורים ותחלת הציהוב הוא תחלת צבע הנוצה ואם היה זה במין היונים כבר יצא מכלל הקטנות ולפיכך אינו מותר ואם היה במין התורים הרי לא הגיע בכלל גדולים כדי שיקראו תורים ולפיכך אינן מותרות כשר בפרה פסול בעגלה ערופה כשר בעגלה ערופה פסול בפרה כשר בכהנים פסול בלויים כשר בלויים פסול בכהנים טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים טהור בכל הכלים טמא בכלי חרס טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות טהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ החייב בשקדים מרים פטור במתוקים החייב במתוקים פטור במרים פי' פרה אדומה לא יהא דינה אלא בשחיטה שנ' ושחט אותה לפניו עגלה ערופה דינה עריפה שנ' וערפו שם את העגלה בנחל והכהנים יפסלו במומין לא ברוב שנים שנ' כל איש אשר בו מום לויים יפסלו בשנים לא במומין שנ' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה והתורה הזאת אינה מכלל המצות הנוהגות לדורות כמו שיתבאר לך בספרי במנין המצות ולא נתחייבו בדין זה הלויים אלא במשכן בית עולמים ולעולם לא יפסל לוי במומין ואינו נפסל אלא בקול בלבד ר"ל כשיפסל קולו ולא יפסל במום אחר כל עקר והכהן נפסל במום לא בקול ולפיכך בכל זמן ימצא הפרש בין הכהנים והלויים והכשר באלו פסול באלו ומעקר קבלתנו שכלי חרס אינו מטמא מגבו מחוץ לכלי ואפי' נסמך בו ונגע בו השרץ או זולת מן המטמאים והוא אינו מטמא מגבו ואם נכנס לאוירו השרץ מבפנים אז נטמא ואפי' לא נגע הדבר הטמא כלל בגופו הואיל ונכנס לאוירו טמא שנאמר וכלי חרש אשר יפול מהם וגו' זהו דין כלי חרס בטומאה אבל שאר הכלים הדבר בהם בהפך והוא שאם יפול הדבר הטמא אל אוירם ולא נגע בגופן כל עקר אינן מטמאים לפי שנ' בכלי חרס תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר ואם נגעה טומאה בהם נטמא ואפי' נגעה בחוץ והרמז אל הקבלה שביאר שכל הכלים מטמאין ואפי' מגבן שנ' וכל כלי פתוח באה הקבלה גם כן שהכלי הנזכר שם אינו אלא כלי חרש לפי שנאמר פתוח אמרו אי זהו כלי שטומאה קודמת לפתחיו זה כלי חרש כמו שביארנו ממה שנ' תוכו ומה שנאמר בו אשר אין צמיד פתיל טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא וזה בלבד ר"ל כלי חרש שמדבר בו הוא שנ' בו אם יש צמיד פתיל עליו טהור אבל שאר הכלים בין שיש צמיד פתיל בין שאין צמיד פתיל עליו טמאים הנה עלה בידינו שהוא מטמא מגבו ונתפרש ענין ההפרש שבין כלי חרש לשאר כלים אבל כלי עץ אם היו כלים אותם ויש להם צורת כלי אלא שחסרים ייפוי ותקון כגון הגרידה והחליקה והחכוך וחתוך הקצוות היתרות ולשום להם בית יד אם יש לאותן הכלים הם הנקראים גלמי כלי עץ ומקבלין טומאה וכבר ביארנו בפירושנו לאבות שגולם שם חומר הדבר והם קורין לדבר כשאין לו צורה שלמה גולם ואין מקבלין טומאה כמו שזכרנו אבל פשוטי כלי עץ כגון הכסאות ולוחות הכתיבה והדומה להן שלא השלימה מלאכתן טהורין ר"ל שאינן מטמאין ופשוטי כלי מתכות כמו הסכין והסייף והשפוד והדומה להם מקבלים טומאה ודע שאין כונתי בכאן לדבר על משפטי הטומאה והטהרה ולא דברתי לך מעקרי אלו הדברים אלא שיעור שיתבאר ממנו הפרש שנתכון לזכור בכאן אבל תשלום הדבור בכל מין מאלו אם יטמא ובאיזה דבר יטמא ואיך לא יטמא ואיזו מן הטומאות אינן מטמאין ואיזה מהן מדאוריתא עוד יתבאר זה בסדר טהרות כראוי כל מין ומין במקומו ועוד ביארנו במסכת מעשרות שהדברים שחייבין במעשרות ואיך חייבין בכך עד שיהיו ראויים אבל אם עדין הם פגים לא והשקדים המרים כשהן קטנים קודם בשולם הם ראויים לאכילה לפי שאינם מרים עד שיתבשלו ולפיכך חייבים במעשר כשהן פגים וכשנגמרים אינם חייבין במעשר והשקדים המתוקים בהפך לפי שכשהן פגין אינן ראויים לאכילה ואינן חייבין במעשר ואם נתבשלו והגיעו לעונת המעשרות חייבין במעשר:

אמר המאירי כשר בתורים פסול בבני יונה וזה שממה שנאמר בתורה בקרבנות עוף תורים ובני יונה ולא נשמט לעולם לכתוב מלת בני אצל תורים ולא לכתוב יונים אלא במלת בני ר"ל שלא אמר לעולם מן היונה ומבני התורים למדנו שהתורים אינן כשרים לקרבן אלא כשהם גדולים והיונים דוקא בקטנים ושיעור קטנן הוא קודם שהתחיל נוצה שבהם להצהיב בשום מקום וגדלן הוא מאחר שהצהיבה בכל מקום רגיל להצהיב בהן כגון בצוארן ובראשי הכנפים ותחלת הציהוב הוא כשמתחלת נוצה שבצואר להצהיב ולא נוצה אחרת ובשעה זו יצאו מכלל קטנות ולכלל גדלות לא באו ובתורים פסולין הואיל ולא נכנסו לכלל גדלות ובבני יונה פסולין הואיל ויצאו מכלל קטנות:

כשר בפרה אדומה פסול בעגלה ר"ל עגלה הבאה על החלל שלא נודע מי הכהו שהפרה בשחיטה ועגלה בעריפה ואם ערף את הפרה או שחט את העגלה פסולה:

כשר בכהנים פסול בלויים והוא שהכהנים אין שנים פוסלין בהן ולא נפסל לעבודה לרוב זקנה עד שירתת אבל לויים נפסלו מחמשים שנה ומעלה וכן הכהנים רשאים להתחיל בעבודה משהביאו שתי שערות ולויים נכנסים לעזרה מבן חמש ועשרים ולמדין חמש שנים ונכנסין לעבודתם בני שלשים ודבר זה לא נאמר אלא בזמן שהיו נושאים את המשכן ממקום למקום וכמו שאמרו על זו בגמרא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף אבל בשילה ובבית עולמים ר"ל בית המקדש לא היו הלויים נפסלין עד שיתקלקל קולם מרוב הזקנה וכן פרשו בגמרא ואף בזו כתבו מגדולי המחברים שלא נפסלו אלא לומר שירה ומ"מ יהא חלקו עם השוערים כשר בלויים ר"ל אם הם בעלי מומין פסול בכהנים:

טהור בכלי עץ והוא כלי שהוא פשוט ואין לו בית קבול אע"פ שהוא כלי נגמר וראוי למלאכה טמא בכלי מתכות אם הוא כלי נגמר וראוי למלאכה כגון שפודין ודומיהן אבל חתיכת ברזל פשוטה אינה מקבלת טומאה טהור בכלי מתכות כגון כלי שראוי למלאכה שהוא נעשה בשבילה אלא שמ"מ עדיין מחוסרים איזה דבר שאדם רגיל לעשות בגמר ענינם אפי' לא היתה אותו ענין אלא לנאותן כגון להחליקם או לצחצחם או לשופם ולשבצם אע"פ שבית קבול שלהם גמור וראוי למלאכה שנעשה בשבילה אינו מקבל טומאה מפני שדרך כלים אלו הוא שהם נעשים לכבוד ולהתכבד בהם לפני האורחים שאין מכבודם להשתמש בכלי עץ ואחר שכן אין דרכם של אלו גם כן להשתמש בהם עד שיגמר ענינם מכל וכל וכלים אלו הם הנקראים בלשון תלמוד גלמי כלי מתכות וכיוצא בהן טמא בכלי עץ הואיל ונגמרה חטיטתם אע"פ שלא נגמר ענינם מכל וכל אחר שראויים למלאכה שנעשו בשבילה מפני שכלים אלו עקרם להשתמש בהם בני אדם שאינן מקפידין על ההדור כגון דלת העם ואף הם משתמשים בהם כל זמן שחטיטתם מספקת בכדי שיעור אכילתם והרי נגמרו והרי יש בקצת דברים אלו תנאים כמו שיתבאר:

טהור בכלי חרש והוא כשנוגע שרץ או איזה אב הטומאה מגבו טמא בכל שאר הכלים שכל שאר הכלים מטמאין מגבן טמא בכלי חרש והוא כשבאה טומאה לאוירו אע"פ שלא נגעה בגוף הכלי לא בדפניו ולא בשוליו טהור בכל הכלים שכלם אין מיטמאין אע"פ שנתלית טומאה באוירן אא"כ תהא נוגעת בגוף הכלי בדפנו או בשוליו:

החייב בשקדים המרים פי' שזה התנא סובר שהשקדים המרים הואיל וראויים לאכילה בקטנם שיהו חייבים באותה שעה במעשר אבל בגדלן פטורות הואיל ואינן ראויות לאכילה כמות שהן עד שיתמתקו על ידי האור ושקדים המתוקים אינם חייבים עד שיגדילו וסימן מובהק שלהם התבאר בסדר זרעים שהוא משתתפרש קליפתן החיצונה ונמצא שהמרים בקטנן חייבים בגדלן פטורים והמתוקים בהפך ונמצא חייב בשקדים וכו':

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא חוץ מן השקדים המרים שהן פטורין בין בגדלן בין בקטנן:

בא"ד דמוהקריבו נפקא דחילק הכתוב בין חטאת עוף לעולת עוף ולכך יש לומר דאתא קרא למימר נמי דבשעת מיצוי אם ירצה כו' עכ"ל ע"ש בפרש"י בזה:

בפרש"י בד"ה השתא דכתיב והקריבו ע"כ עקריה מיניה דחילוק לגמרי משמע ליה כו' עכ"ל פי' דחילוק דוהקריבו לגמרי משמע להבדלה בלא אחיזת ראש וגוף כלל והיינו בלאו ומלק והקטיר וכן פרש"י לקמן לר"א ב"ש דאי מצטרכא היקשא למול עורף תו לא ילפת מיניה אחיזת ראש וגוף דחילוקא דוהקריבו לגמרי ממעט כו' עכ"ל והא דאצטריך דרשא דומלק והקטיר לת"ק משום דלא נימא דאקשינהו לבהמה להך מלתא מה חטאת בהמה סגי ברוב ב' אף עולת עוף כן כדקתני בברייתא וק"ל:

תוס' בד"ה שיכול ומה בני יונה כו' ואפי' בלא ק"ו כו' א"נ דה"מ למכתב בני יונה ותורים כו' עכ"ל לתירוצם שני צ"ל נמי דבלא ק"ו נמי ידעינן בין גדולים בין קטנים וכן לקמן באידך ק"ו דבעי למילף להכשיר גדולים ביונים אי לא הוה כתיב בני צ"ל נמי בלא ק"ו נמי ידעינן בין גדולים בין קטנים וכל זה לשיטתם אבל לשיטת רש"י דלשון תורים גדולים משמע וכן בני יונה קטנים משמע ולמצוה ודאי דבעינן קרא כדכתיב והק"ו לא אתי לאפוקי קרא ממשמעותיה אלא דלא לעכב דהשתא בלא ק"ו לא הוה ידעינן בתורים אלא גדולים ובבני יונים אלא קטנים אפי' לעכובא ולשיטתו הא דקאמר לא לישתמיט כו' כפשטיה הוא דלא לישתמיט לאשמועינן בחד מהני קראי לכתוב מן היונה אלא ע"כ דאפי' לעכובא בעי קטנים ולא גדולים ודומיא דהכי תורים גדולים ולא קטנים אפילו לעכובא והר"ם הקשה לשיטת רש"י אמאי לא קא משני דלישתמיט חד קרא לכתוב מן בני תורים כדמשני גבי בני יונים כו' אבל אם פירוש תורים בין גדולים בין קטנים תו לא מצי לשנויי לא לישתמיט כו' דאין הפרש שיכתוב בני תורים או תורים כו' עכ"ל ונראה דלאו קושיא היא אע"ג דלשון תורים גדולים משמע למה יש לו לפסוק לייתר לשונו לכתוב בחד קרא בני תורים כיון דאיכא למילף קטנים מק"ו אבל הא קשיא לי לשיטת רש"י כיון דלמצוה בעינן קרא כדכתיב בני יונה קטנים מאי קא משני לבטל הק"ו דלא לעכב משום דלא לישתמיט לכתוב בחד קרא מן היונה דאם כן לא הוה ידעינן למצוה בקטנים בההוא קרא אלא אדרבא ה"א דלמצוה דוקא בגדולים וצ"ע:

בא"ד ור"ת פירש דהא דקאמר ר"ש בן אליקום מאי לא יבדיל דקרא וכו' ושבקיה לקרא וכו' ולאסור אף בשעת מיצוי לא אתי קרא דמוהקריבו נפקא וכו'. דברי התוס' הללו צריכים עיון דלפום ריהטא ר"ל דע"כ האי קרא אתי נמי לומר דבשעת מיצוי אין צריך להבדיל אבל אם רוצה הרשות בידו דליכא למימר דאתי לאסור אפילו בשעת מיצוי א"כ קרא דלא יבדיל למה לי דהא כבר מוהקריבו נפקא דחילק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לענין הבדלה וזהו דבר תימה דאי לא כתב קרא לא יבדיל בחטאת העוף מנא הוה ידעינן לאוקמי חילוק דוהקריבו לענין הבדלה וק"ל:

ד"ה תלמוד לומר והקריבו וכו' אלא מסברא בעלמא אית ליה לרבי ישמעאל דלמול עורף אקשינהו. ר"ל דסברא הוא דיהא שוין לעניין מול עורף ולכך מוקי ליה ר' ישמעאל היקשא לענין מול עורף:

גמ' אף כאן אוחז בראש ובגוף ומזה מאי קאמר כו'. כצ"ל ונ"ב נ"ל:

תוס' בד"ה ואינו מבדיל כו' אינו עומד ומבדיל דהא כו' ואיכא רבנן ודאי דפליגי כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה השתא. דחילוק לגמרי משמע כו'. עי' מהרש"א. ועמש"כ לעיל בד"ה ודע:

בא"ד דלגמרי איתקש מליקה להקטרה. כצ"ל:

רש"י ד"ה משלו ולא משל מעשר. ואפי' לר"י דאמר מעשר ממון הדיוט כו'. נ"ל דאתי בזה ליישב מש"כ התוס' בד"ה כמשפט דלפרו ל"צ מיעוטא דתיפוק לי' דאינו לאכילה (וכן הקשו דל"ל כמשפט לעולת העוף). והוא עפ"י מש"כ התוס' ביבמות (עג) בד"ה נכסי כהן דלמ"ד ממון הדיוט הוא מותר ליקח ממנו מלבוש אף דאינו לאכילה:

בא"ד וכתיב ביה אצבע וכהונה והזה באצבעו כו'. אבל כהן אין כתיב שם רק דקאי על אהרן דכתיב לעיל מיניה והוה כמו דכתיב כהן. או דסמיך על וכפר הכהן דסוף הפרשה. אבל א"צ לכ"ז דאצבע לא בעיא כהונה אף לר"ש כדמסיק בסמוך. אולם בריש הסוגיא פי' דבחטאת גופה כתיב ולקח הכהן כו' באצבעו:

רש"י ד"ה כל מקום. ובעולת נדבה כתיב כהן והקריבו הכהן. כצ"ל:

רש"י ד"ה מול עורף. דאי מצטרכא לן היקשא למול עורף כו'. ולעד"נ משום דא"ת דכמשפט אתי נמי למול עורף א"כ מאי חזית לאוקמי היקשא דכמשפט לב' דברים (ואף דתברא לגזיזי' קרא דוהקריבו) והיקשא דומלק והקטיר רק לד"א אימא איפכא:

ד"ה ה"ג כו'. כשמתחילין כו' כך מפרש בגמרא כו'. בגמרא לא נמצא זה. ונ"ל דה"ג הוא ר"ת הגהה. וכך מפרש בגמרא ר"ל דכך פי' רש"י בגמרא. דכ"ה לקמן (ע"ב) בפירושו בד"ה תחלת הציהוב:

כשר בתורי' פסול בבני יונה, דקדקתי בפירש"י בסוגי' זו ולא מצאתי שום משמעו' שיהי' ס"ל לרש"י דסתם תורים משמע גדולים ולא קטנים. דאבני יונה כ' דמשמעותו קטני' דוקא והיינו מלשון בני, אבל אתורים לא פי' כן ומהתו' והרא"ם ומהרש"א מבואר דפשיטא להו בכוונת רש"י דתורים גדולי' דוקא משמע ולא ידעתי מנ"ל.

דף כ״ב ע״א גמר׳ ת״ר, תורים גדולים ולא קטנים, ופרש״י ז״ל לקמי׳ מפרש מאי משמע עכ״ל, כוונתו בזה, דודאי תורים שם המין, וכולל בין גדולים ובין קטנים, וכמש״כ גם לקמן ד״ה ואימא בני יונה, דדוקא ב״י דכתיב בהו בני יתירה משמע דוקא קטנים, אבל תורים בין גדולים ובין קטנים משמע, אבל לקמן מפרש, דדרשינן סמוכים דתורים דומי׳ דבני יונה, מה בני יונה קטנים ולא גדולים, כך תורים גדולים, ולא קטנים, ומזה אני מתפלא על התוס׳ ע״ב ד״ה ומה ב״י, שכתבו דלרש״י לשון תורים משמע גדולים, וכאשר הראיתיך זה ליתא, שוב מצאתי בהגהות המהרש״ש שהרגיש בזה, ועיין עוד לקמן מה שאכתוב בזה ודו״ק.

תוס׳ ד״ה שיכול ומה ב״י וכו׳, א״נ דהוה מצי למיכתב ב״י ותורים, דהשתא לא הוה מקיש תורים לב״י, דאיכא למימר דקאי נמי בני, אחורים וכו׳ עכ״ל, תמהני דהא ״או מן״ מפסיק בין תורים לב״י, ולא עוד אלא דאם ״בני״ קאי גם אתורים, אז הי׳ צריך ליכתוב תור במספר יחיד כמו יונה, וצ״ל דלא דקדקו התוס׳ לתקן הלשון, וכוונתם אי הוה כתיב בני יונה ותור - אלא דכפי הנראה לא נחתו התוס׳ לחלק בין תורים לתור, דאל״כ הי׳ להם תירוץ מרווח יותר, דאלו הי׳ כתיב בני יונה ותורים, לא הייתי ממעט קטנים מן תורים, משום דבני מצי קאי גם אתורים, אבל מ״מ הייתי מרבה גם גדולים, מפני דכתיב תורים לשון רבים, ולא חור כמו יונה, אבל מש״כ התוס׳ משום דלא כתיב ״בני״ מפורש גם בתורים, הוא דוחק גדול כמובן.

והנה דברי התוס׳ אלו מישך שייכו, להני דברת התוס׳ שבעמוד השני, כי שיטתם הוא, דאם הלשון מבורר דתורים גדולים וב״י קטנים משמע, אז לא בעינן קרא יתירה לעכב, כי היכי דלא בעינן בשה דפסח ובפרה אדומה, דדוקא שה ולא איל, ודוקא פרה ולא עגלה, דרק על אופן עשייתו אם כה או כה, אם ליכא ייתורא לעכב, אמרינן דרק למצוה נאמר, אבל על גוף הנקרב לא בעינן קרא לעכב, וגם לא נלמד ק״ו דאם עגלה כשרה לערופה מכש״כ פרה, כמו שעושין ק״ו מערופה על שחיטה, אבל רש״י ז״ל דעת אחרת עמו, דס״ל דאפילו ידעינן דתורים גדולים, מדכתיב לעומת ב״י שהם קטנים, מ״מ הוו״א דלמצוה קאמר ולא לעכב, משום הק״ו, אבל בלא הק״ו ודאי כן הוא, דלא בעינן קרא יתירא לעכב, ולכן לא קשה לרש״י קושי׳ התוס׳ ד״ה ומה תורים, דלרש״י לא יסתרו שני הק״ו, כי גם שניהם יכולים להתקיים, דלעכב לא נפסלו קטנים בתורים וגדולים ביונה, והכי קאמר, ומה תורים דלא הוכשרו בקטנים, קודם שעשינו ק״ו להיפך, דאז תורים גדולים דוקא גם לעכב, וניהו דזאת דתורים גדולים גופא ידעינן מבני יונה, כמש״כ רש״י, מ״מ מצינן למילף שפיר דבב״י גדולים לא מעכבו בדיעבד וממילא נדע דגם בתורים קטנים לא מעכבו בדיעבד, ולכן שפיר כתבו התוס׳ דלרש״י דבעי ללמוד רק לעכובי הי׳ ניחא, ולפי פרש״י הא דקאמר, דלא לישתמט קרא, הוא דוקא, כמובן, אלא דבזה הקשה המהרש״א, דהא אין מזה שום ראי׳ דמעכב, כיון דלמצוה עכ״פ בעי דוקא תורים גדולים וב״י קטנים, מוכרח לכתוב בכל מקום תורים וב״י, והוא קושי׳ עצומה, אבל לפע״ד נראה ליישב דכוונת הגמ׳ הוא, דהרי בכל הקרבנות אנו מוצאים גדולים וקטנים, כמו פר ועגל, כבש ואיל, ומסתמא הגדול חשוב יותר מהקטן, ומ״מ חזינן דפעם מצוה בגדול ופעם מצוה בקטן, ובאלו דמביאין קרבן עופות, כגון יולדות זב וזבה ומצורע ושמיעת קול, לא לשתמיט בשום אחד מהם, דיצוה על תורים קטנים ויונים גדולים, כמו שמוצאים בקרבנוח בהמה, אלא ודאי דהני אינם ראויין כלל לקרבן, ודו״ק.

תוס' ד"ה שיכול והלא דין הוא בשום דוכתא ל"ג תרוייהו וכו'. הרב קרבן אהרן דף ס"ה תמה על התוס' ועמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן שער יוסף דף פ"ט ע"ג. וע"ש בדף ס' ע"ד. ומ"ש לעיל בקונטריס זה בהוריות דף ו' ע"ש ודוק:

(כב א תוספות) ד"ה שיכול והלא דין הוא בשום דוכתא לא גריס תרוייהו וכו'.—מאד מאד דבריהם תמוהים, שכבר מצאנו מקומות רבים דגרסינן תרוייהו, כמו בנדרים יח א: שיכול והלא דין הוא ומה שבועה וכו', זבח' נה א: לא נאמר הכתוב אלא להכשר צפון שיכול והלא דין הוא וכו', שם קח ב: שיכול והד"ה ומה השוחט להדיוט וכו', מנח' נט א: שיכול והד"ה ומה לחם הפנים וכו', שם צב ב: שיכול והד"ה ומה שלמים וכו' (ועוד שם ב' פעמים כיוצא בזה, ע"ש), קידושין כ ע"ב: שיכול והד"ה ומה מוכר שדה אחוזה וכו', שם יד א: שיכול והד"ה ומה במקום שלא קידש הגורל וכו'^*וזה שנוי במס' זו לקמן כד א, ומשולש ביומא מ ע"ב ומ"א א, ומרובע בכריתות כח א.. ובכל אלה המכוון: לו לא שמענו דין היינו אומרים להיפך, מקל וחומר. (ועי' עוד ב"ב קל ע"ב, זבחים לח א, סה א).

דין מה שכשר בתורין דהיינו גדולים פסול בבני יונה וכן איפכא ותחילת הציהוב פסול בזה ובזה ומי שנדר להביא או מתורי' או מב"י והביא משניה' תחילת הציהוב לא יצא ידי נדרו ומשיזהיבו נקרא' גדולים וכשר לתורים וב"י משיהיה דם בצלעות כשרים הם ולא קודם לכן. ומי שנדר עולה מן הכבש או מן האיל והביא פלגס לא יצא ידי נדרו:

מתני' כשר בתורין דהיינו גדולי' פסול בבני יונה דבעינן קטנים כשר בב"י דהיינו קטנים פסול בתורין ותחילת הציהוב פסול בזה ובזה לפי שיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולי' לא באו ומפור' בברייתא דוקא תחילת הציהוב אבל כשיזהיבו הוי גדולים וכשרים לתורים ומאימתי ב"י כשרים דלא הוי מאוסים עד שיעלעו דם ר"ל שיהיה דם בצלעות דאי שמיט גדפא מינה ואתא דמא והרמב"ם כ' בפ"ג דאיסורי מזבח בזה הלשון כל זמן שעקר הכנף ומתמלא מקום עיקורו דם ובעי תלמודא אי תחילת הציהוב ספק הוי או בריא הוי למאי נ"מ היכא שנדר להבי' עולת העוף או מן התורי' או מב"י והביא משניהם תחילת הציהוב דאי ספק הוי יוצא ידי נדרו מ"נ או משום תורים או משום ב"י אע"פ שכהן לא יכול להקריב' שהרי א' ממ"נ פסול הוא או בתורים או ב"י ואף ממין אחד לא יכול להקריב הציהוב משום ספיקא דשמא פסול הוא למין זה ואינו בכלל הקרבה אלא שמ"מ יצא ידי נדרו בהראותו לכהן והכהן ימתין עד שיזהיבו ויביא אותו שהוא מן התורים או ימכרם ויפלו דמיהם לעולה אחרת שהוא מן התורי' או מן ב"י ואי אמרינן בריא הוא לא יצא אפי' ידי נדרו ונשאר בספק ולא יצא ידי נדרו וכן פלגס שהוא בתוך י"ג חדשים שיצא מכלל כבש בן שנה ולכלל איל לא בא עד שיהא בן שנתיים דהיינו שנה וחודש שלם בשנה השנייה דהוי ככל השנה ואם מביא פלגס לנדבה פסק דמביא עליו נסכי איל דכתב או לאיל לרבות הפלגס אבל מי שנדר להביא עולה מן הכבש או מן האיל והבי' פלגס אינו יוצא ידי נדרו דברי' הוא והרמב"ם כתב ג"כ כזה דמכח ספק לא יצא ידי נדרו דהא לא איבעיא בסוגיא אי בריא הוא או ספק אלא אליבא דבר פדא כו' ובפ' שתי מידות איתותב ב"פ ועוד איכא בעיא כה"ג מי שנדר להביא לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור דר"י לר"י דהיינו כקרני חגבי' אי ברי' הוא ולא יצא או ספק הוא ויוצא ממ"נ ואינה אליבא דהלכת' דהא ק"ל כר' מאיר ששונאו בלשון חכמים בפ' אלו עוברים שאומרי' זה וזה האוכלו בכרת:

אוחז בראש ובגוף ומזה. לאחר מליקה הויא הזאה כדכתיב בחטאת העוף גבי שמיעת קול (ויקרא ה) והזה מדם החטאת וגו': מאי קאמר. דהא אוחז בראש ובגוף משמע שצריך לאוחזן שניהן בתוך כף ידו ולא סגי ליה לאחוז בראש או בגוף ומנא ליה הא בחטאת: כשהוא אחוז הראש בגוף. שמחובר הראש בגוף בשעת הזאה דהא כתיב ולא יבדיל: אף כאן כו'. דע''כ היקישא להכי אתא דהא מול עורף מג''ש נפקא ליה לקמן וכמשפט חטאת בהמה לא אמרינן דהא מעוף סליק: והקריבו. דבעי הבדלה במקצת: והקריבו למה לי. לחלק דלא נימא כמשפט חטאת העוף בסימן אחד דהא אתקש מליקה להקטרה: ה''א כמשפט חטאת העוף. דסליק מיניה: ואי משום ומלק והקטיר. ההוא הוה מפקינן ליה לדרשא אחרינא דמיניה נפקא לן מליקת עולת העוף דלמעלה מחוט הסיקרא היא בראש המזבח דאילו מליקת חטאת העוף למטה כדילפינן לה בזבחים (דף סד:) על קיר המזבח זה קיר התחתון כו' בפרק קדשי קדשים וכיון דמיבעי לן למילתא אחריתא לא אלים למעקר היקישא דכמשפט מההוא דסליק מיניה דאיכא למדרש היקישא דמליקה והקטרה לענין ראש המזבח והיקישא דכמשפט לענין אחיזת ראש וגוף: השתא דכתיב והקריבו. על כרחך עקריה מיניה דחילוק לגמרי משמע ליה לתנא קמא דלא תיגמר מיניה כלל ואוקמיה אחטאת בהמה ומהשתא דריש מומלק והקטיר דלגמרי איתקש הקטרה למליקה בין לענין ראשו של מזבח בין לענין הראש בעצמו והגוף בעצמו: משלו ולא משל ציבור. מתרומת הלשכה: משלו ולא משל מעשר. דתרי אשר לו כתובים בפרשה ואפילו לרבי יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא להכי אתא אשר לו לממעטיה וביום ובידו הימנית נמי בפר יום הכפורים כתיב כי ביום הזה יכפר וכתיב ביה אצבע וכהונה והזה באצבעו אל פני וגו': מביום צוותו נפקא. למה ליה למילפא מחטאת בהמה הא בכולהו קרבנות כתיב ביום צוותו להקריב דמשמע ביום ולא בלילה וכל הקרבנות במשמע: כל מקום שנאמר אצבע וכהונה. ומוקמינן בפ''ק דמנחות (דף י.) או אצבע או כהונה וגמר ממצורע עני דכתיב ביה וטבל הכהן אצבעו הימנית ומיניה ילפינן לכל היכא דכתיב כהן או אצבע שתהא עבודה בימין ובעולת נדבה כתיב כהן והקריב הכהן: ואידך. הא דאוקמינן במנחות או אצבע או כהונה הני מילי לרבנן אבל לרבי שמעון אוקימנא התם דכהונה בעיא אצבע דאע''ג דכתיב כהונה אי לא כתיב בה אצבע לא גמרינן בה ימין ות''ק דלעיל כר''ש סבירא ליה: ות''ק. דאמר כמשפט חטאת בהמה: ור''א בר''ש. דאמר כמשפט חטאת העוף ומפיק היקישא לאחיזת ראש וגוף: מול עורף. בעולה מנא להו תרתי לא מצי גמרינן מיניה דאי מצטרכא לן היקישא למול עורף תו לא ילפת מיניה אחיזת ראש וגוף דחילוקא דוהקריבו לגמרי ממעט להבדלה בעולה מדין חטאת דהכי משמע חלק הכתוב בעולה ממליקת חטאת והטעינה הבדלה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה: גמרי מליקה ממליקה. במה מצינו מה מליקה האמורה בחטאת פירש לך בה הכתוב מול עורף אף כל מליקה אינה אלא ממול עורף: מתני' בתורין. לשון משנה: ה''ג במתניתין תחלת הציהוב שבזה ושבזה פסול. תחלת הציהוב כשמתחילין להביא נוצה יפה צהובה סביב לצואר פסולין בזה ובזה כך מפרש בגמרא דבבני יונה פסולין משום גודלן ובתורין מפני קוטנן דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו: גמ' תורין גדולים ולא קטנים. אתורים דקרא קאי: גדולים ולא קטנים. לקמיה מפרש מאי משמע: שיכול והלא דין הוא. אי לאו דכתיב תורים הוה ילפינן מדינא דקטנים כשרים:

ואפילו קודם הזאה פליגי וא''ת לרב חסדא ולרבא ואביי אמאי מוקמי מתניתין דלא כר''א ב''ר שמעון הא לכאורה מתניתין קודם הזאה איירי דומיא דרישא דקתני חטאת העוף כיצד הוא עושה מולק ראשו ממול ערפו ואינו מבדיל ומזה כו' וי''ל דמשמע ליה דמתניתין פוסל בכל ענין אפילו לאחר הזאה משום דקא''ר אלעזר ב''ר שמעון שמעתי שמבדילין ומשמע דקאי אמתניתין ובא לחלוק עליה ור''ת פירש דהא דקאמר רבי שמעון בן אליקים מאי לא יבדיל דקרא אינו צריך להבדיל היינו בשעת מצוי דלדם הוא צריך וכשמבדיל כל שכן שמוציא דם ובשעת הזאה דוקא קאמר קרא לא יבדיל כלל אבל אשעת מיצוי קאמר קרא לא יבדיל אין צריך להבדיל ושבקינן לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה ותרווייהו משתמעי מיניה דמדאפקיה בלשון לאו קדריש דבשעת הזאה לא יבדיל ולאסור אף בשעת מיצוי לא אתא קרא דמוהקריבו נפקא דחילק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף ולכך י''ל דאתא קרא למימר נמי דבשעת מיצוי אם ירצה לא יבדיל והא דקאמר לא שמיע להו דר''ש בן אליקים דמשמע שבא לחלוק על רב חסדא ורבא ואביי היינו . משום דלר''ש בן אליקים אין לחוש כשמבדיל אחר הזאה שעושה מעשה עולה בחטאת דמצות חטאת נמי כך היא דקרא אין צריך להבדיל קאמר וא''ת ולרב הונא דאמר משמיה דרב במעילה בפרק חטאת העוף (דף ח:) דמיצוי חטאת העוף לא מעכב אמאי פסלי רבנן כשמבדיל אחר הזאה והא אין כאן מעשה עולה דמחתך בשר בעלמא הוא כדפרישית לעיל ולמאי דפירשתי ניחא דדלמא רב הונא סבר כרשב''א דפי' קודם הזאה ופליגי קודם הזאה אבל לפירוש ר''ת קשה דאפילו לרשב''א לא פליג אלא לאחר הזאה וליכא למימר דלרבנן דמתניתין דזבחים (דף סד:) מיצוי חטאת העוף מעכב דרב הונא סבר כר''א ברבי שמעון דהא מהדר הש''ס במעילה לאוקמי כל סתמא דמתניתין כוותיה וי''ל דיעמיד מתניתין דקתני הבדיל פסול קודם הזאה ואתי אפילו כר''א ברבי שמעון וסוגיא דזבחים דקאמר מתניתין דלא כראב''ש אתי כרב אדא בר אהבה דקאמר במעילה דדם מיצוי חטאת העוף מעכב ואיכא רבנן דפליגי עליה דראב''ש אפילו לרב הונא דמדקאמר שמעתי שמבדילין משמע דפליגי רבנן עליה וסברי דמיצוי מעכב אבל סתם מתניתין דזבחים אתי שפיר כוותיה כדפירשנו: ת''ל והקריבו. מה שפירש בקונטרס דאיפכא ליכא למימר דרבי ישמעאל אקרא דומלק והקטיר סמיך אין נראה דמומלק והקטיר ליכא לאוכוחי מיניה דלא נימא איפכא דהא איצטריך לראשו של מזבח אלא מסברא בעלמא אית ליה לרבי ישמעאל דלמול עורף אקשינהו תדע דלת''ק ורבי אלעזר לא בעו קרא למול עורף אלא ילפינן במה מצינו מליקה ממליקה: ואידך כהונה בעי אצבע. בסוף התודה (מנחות פג.) משני ידו הימנית כדי נסבה ובסוף דם חטאת (זבחים דף צח.) משני תרווייהו כי הכא ונראה דלמ''ד דבר הלמד בג''ש אינו חוזר ומלמד בהיקש צ''ל דכדי נסבה דאצבע חטאת גופיה יליף בגזרה שוה ממצורע דהיינו ימין בפ''ק דזבחים (דף יג) ובפ''ק דמנחות (דף י.) ואם כן היכי מצי למילף עולת העוף מחטאת מהיקישא דכמשפט: נמצא כשר בתורין כו'. אברייתא דהכא לא שייך למידק האי נמצא למעוטי מאי כדדייק לעיל אמתניתין דנמצא כשר בשחיטה פסול במליקה דהך ברייתא אמתניתין קיימא לפרושי דתורין גדולים כשרים כו' והדר מסיים נמצא כמו שאמרה משנתינו אבל לעיל לא צריך למתני כלל נמצא דכבר אשמועינן רישא דשחיטה מן הצואר ומליקה מן העורף ואם שינה בזה ובזה פסול: שיכול והלא דין הוא. בשום דוכתא ל''ג תרווייהו דשיכול משמע דאי לאו האי קרא לא הוה אמינא הכי אבל והלא דין הוא משמע דבלאו האי קרא היה לו לומר כן: שיכול ומה בני יונה כו'. פירוש אי לאו קרא דתורים הייתי מכשיר אפילו קטנים מקל וחומר ואם תאמר ואי לא כתיב קרא דתורים לא הוה ידעינן תורין כלל דכשרים לקרבן ויש לומר דהכי פירושו שיכול אי לאו דאקיש רחמנא תורים לבני יונה דמינה ילפינן בסמוך דתורין קטנים לא אלא היה כתוב תורים רחוק מבני יונה דהשתא היה משמע תורים בין גדולים בין קטנים ואפילו בלא קל וחומר הוה ידעינן אלא דניחא ליה למנקט למילף בקל וחומר אי נמי דהוה מצי למכתב בני יונה ותורים דהשתא לא הוה מקיש תורים לבני יונה דאיכא למימר דקאי נמי בני אתורים ומכל מקום גדולים כשרים מדלא כתוב בהדיא בני יונה ובני תורים והוה אמינא מקל וחומר דכולם כשרים ת''ל תורים דמשמע גדולים דוקא כדמפרש לקמן דומיא דבני יונה:

דף כב - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד