חולין נה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - ב

והיכא הוא מקום חריץ?

שהגיעה הלקותא עד לחיורא, לאותו לובן, המצוי דתותי מתחת למתני למתניים. ^[70]

אמר רבי נחוניא: שאילתינהו לכולהו מורי הוראה טרופאי, בהלכות טרפה, דמערבא, ואמרו לי - הלכתא כרכיש בר פפא בכליה, ולית הלכתא כרב עוירא בניקב הטחול.

ולא אמרן דלית הלכתא כרב עוירא אלא בניקב הטחול בקולשיה, במקום הדק שבו. אבל אם ניקב בסומכיה, בעוביו שלמעלה - טרפה!

ואי אישתייר ביה בעובי דופנו כעובי דינר זהב שלא ניקב - כשרה.

אמרי במערבא: כל הפוסל בריאה - כשר בכוליא. שהרי נקב פסול בריאה, וכשר בכוליא.

וכל שכן היכא דכשר בריאה - כשר בכוליא.

מתקיף לה רבי תנחומא: וכללא הוא?! והרי מוגלא, דכשר בריאה ופסול בכוליא?!

והרי מים זכין, דכשרים הכא והכא. ^[71]

אלא, אמר רב אשי: וכי טרפות קא מדמית להדדי?! אין אומרים בטרפות זו דומה לזו! שהרי חותכה מכאן, במקום נמוך שברגל, בצומת הגידין - ומתה. ואילו חותכה מכאן, למעלה מצומת הגידין בבשר הרגליים - וחיתה! ומים זכין שהם כשרים, לא אמרן אלא דצילי, כשהם צלולים, אבל מים עכירי - טרפה.

וכי צילי נמי, לא אמרן אלא דלא סריח. אבל סריח - טרפה.

הכוליא שהקטינה שהצטמקה מחמת חולי

- בבהמה דקה, עד כפול היא כשרה. ואילו בבהמה גסה עד כענבה בינונית.

שנינו במשנה: ניטלה האם שלה.

תנא: היא האם, היא טרפחת, והיא שלפ וחית!

שנינו במשנה: וחרותה בידי שמים כשרה:

תנו רבנן: איזוהי "חרותה"?

כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים - כשרה! בידי אדם - טרפה!

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אם צמקה הריאה בידי כל שאר הבריות, כמו שאגת אריה.

איבעיא להו: האם רבי שמעון בן אלעזר ארישא קאי, לומר שבידי כל הבריות הוא כבידי שמים, ולקולא.

או דילמא אסיפא קאי, ולומר שאם נבעתה משאר הבריות הרי זה כבידי אדם, ולחומרא?

תא שמע מהא דתניא: חרותה בידי אדם - טרפה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בידי כל הבריות, הרי היא טרפה.

רבה בר בר חנה הוה קאזיל במדברא. אשכח הנהו דיכרי מצא אילים דצמיק ריאה דידהו. אתא שאיל בי מדרשא.

אמרו ליה: בקייטא בקיץ, אייתי משיכלי, כלי חרס חיורי לבנים, ומלינהו מיא קרירי, ואנחינהו לריאה במים הללו מעת לעת. אי הדרן בריין אם חוזרים לברייתן - בידי שמים היא, וכשרה. ואי לא - טרפה!

בסיתוא, בחורף, אייתי משיכלי שיחומי, כלי חרס שחורים, שאינם מצננים כמו לבנים, ומלינהו מיא פשורי, פושרים, ואנחינהו לריאה המצומקת מעת לעת. אי הדרא בריא - כשרה, ואי לא - טרפה!

שנינו במשנה: הגלודה.

תנו רבנן: הגלודה - רבי מאיר מכשיר, וחכמים פוסלים.

וכבר העיד אלעזר ספרא ויוחנן בן גודגדא על הגלודה שפסולה.

אמר רבי שמעון בן אלעזר: חזר בו רבי מאיר.

ומדייקת הגמרא מהא דאמר רבי שמעון בן אלעזר דרבי מאיר חזר בו: מכלל, דלרבי שמעון בן אלעזר, בתחילה פליג רבי מאיר בגלודה, אלא שלאחר מכן חזר והודה לחכמים.

ופרכינן: והתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו רבי מאיר וחכמים על הגלודה שפסולה. וכבר העיד רבי אושעיא בנו של רבי יהודה הבשם, לפני רבי עקיבא משום רבי טרפון, על הגלודה - שפסולה! ואם נשתייר בו בעור, שלא הופשט, כסלע - כשרה?!

ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: מאי "לא נח לקו"?

שלא עמד רבי מאיר במחלוקתו, אלא חזר בו.

אמר מר: אם נשתייר בו כסלע כשרה.

והוינן בה: היכא נשתיירו!?

אמר רב יהודה אמר שמואל: על פני השדרה כולה.

איבעיא להו: האם נשתייר חוט של עור דאריך וקטין, צר, דכי מצרף לה לכל אורך העור הוי כסלע.

או דלמא בעינן נשתייר עור ברוחב סלע על פני השדרה כולה?

תא שמע: דפריש רבי נהוראי משמיה דשמואל: ברוחב כסלע על פני כל השדרה כולה.

רבה בר בר חנה אמר: בעינן נשתייר עור כסלע על כל אחד ואחד מראשי הפרקים של החוליות, ועצמות השוק, והירך. ^[72] רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר ברבי ינאי אמר: בעינן נשתייר עור כסלע במקום טיבורו. ^[73]

בעי רבי ינאי ברבי ישמעאל: ניטל העור במקום השדרה, וכולו, כל שאר העור קיים.

או שניטל העור במקום טיבורו, וכולו קיים.

או שניטלו חלקי העור מעל ראשי פרקים של השדרה, וכולו קיים.

מאי?

ומסקינן: תיקו!

אמר רב: כל העור כולו, אם נשתייר ממנו כסלע הרי הוא מתרפא, ומציל בגלודה, חוץ מעור בית הפרסות שנשתייר, שאינו מעלה ארוכה לכל עור הבהמה.

ורבי יוחנן אמר: אפילו עור בית הפרסות שנשתייר ממנו כסלע נמי מציל.

בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן עור בית הפרסות שנשתייר ממנו כסלע - מהו שיציל בגלודה?

אמר ליה: מציל! אמר ליה: למדתנו רבינו: אלו שעורותיהן מטמאין כבשרן - עור בית הפרסות! אלמא, לאו עור הוא, אלא כבשר חשיב!?

אמר ליה: אל תקניטני מאותה משנה, משום שבלשון יחיד, ואליבא דרבי שמעון, אני שונה אותה, ואין הלכה כמותו, אלא כתנא קמא דפליג עליו!

דתניא: השוחט את העולה במחשבה להקטיר כזית מעור של תחת האליה חוץ למקומו הראוי - פסול הקרבן, כדין מחשב להקטיר מהקרבן חוץ למקומו. ואין בו כרת למי שיאכלנו, כי קרבן שנפסל מחמת מחשבת חוץ למקומו אין חייבים על אכילתו כרת, אלא רק אם חישב לאוכלו חוץ לזמנו.

ואם חישב להקטירו חוץ לזמנו הרי הוא פגול, וחייבין עליו, על אכילתו כרת. והיינו, שלפי לתנא קמא אין עור נחשב לבשר אלא העור שתחת האליה בלבד!

אליעזר בן יהודה, איש איבלים, אמר משום רבי יעקב. וכן היה רבי שמעון בן יהודה [איש כפר] עיכוס, אומר משום רבי שמעון:

אחד עור בית הפרסות, ואחד עור הראש של עגל הרך, ואחד עור של תחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי טומאה, "אלו שעורותיהן מטמאין כבשרן".

הערות

^[70] עיין בציור בספר שיחת חולין שזהו המקום בו מעורים הגידים המגיעים לכליה, והוא אמצע הכליה.

^[71] רש"י כתב דלא ידענא מאי קשיא. ותוס' ביארו: והרי מים זכים דאתו מחמת לקותא וכשרים בכוליא, ולא גמרינן ממוגלא, ואם כן אין לדמות הטרפות זו לזו.

^[72] ונחלקו הראשונים אם הוא בא להחמיר או להקל. רש"י מבאר שהוא מחמיר, כי לפיו צריך שיור כסלע בכל פרקי חוליותיה, ועצמות השוק והירך. ואילו הרמב"ן במלחמות מבאר שהוא בא להקל, שכל פרק מראשי האברים מציל. ולפי המאירי הוא בא להקל בכך שאין צורך בשיור עור ברוחב סלע על פני כל השדרה אלא די שישתייר עור כסלע על ראשי פרקי השדרה בלבד.

^[73] גם כאן נחלקו הראשונים אם הוא בא להחמיר או להקל. לפי מה שנראה מרש"י הוא בא להחמיר שאין מציל אלא העור שעל הטבור, משום שהוא כנגד מעיה של הבהמה, ששם יש חיות. אך הרמב"ן במלחמות כתב שהוא בא להקל, ולומר שדיינו בשיור העור שכנגד טבורה, בלבד.

למקום החריץ, והיכא [והיכן] מקום החריץ? הכוונה היא לחיורא דתותי מתני [ללבן שתחת המתניים]. אמר ר' נחוניא: שאילתינהו לכולהו טרופאי דמערבא [שאלתי את כל פוסקי דיני הטריפות שבארץ ישראל], ואמרי [ואמרו] לי: הלכתא [הלכה] כרכיש בר פפא בשם רב, שכוליא שלקתה — טריפה. ולית הלכתא [ואין הלכה] כרב עוירא בענין הטחול, שאמר שאם ניקב טריפה, אלא כשרה היא.

ומוסיפים, שעל דברי רב עוירא נמי [גם כן] לא אמרן [לא אמרנו] שהיא כשרה אלא בקולשיה [כאשר ניקב הטחול בחלקו הדק], התחתון, אבל ניקב בסומכיה [בצד העבה שלו], העליון — הלכה כמותו והריהי טרפה. ואי [ואם] כשניקב חלקו העבה נקב שאינו מפולש, אישתייר ביה [נשאר בו] בטחול כעובי דינר זהב שלא ניקב — כשרה.

א אמרי במערבא [אמרו בארץ ישראל]: כל הפוסל בריאה — כשר בכוליא (כליה), וראיה לדבר, שהרי נקב פסול בריאה, כפי ששנינו במשנה בראש הפרק, וכשר בכוליא, שלא שנינו אותה בין האיברים שנקב פוסל בהם. ומכאן יש ללמוד כי כל שכן היכא [במקום] שהדבר הכשר בריאה — שהוא כשר בכוליא.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' תנחומא: וכללא הוא [וכי כלל הוא זה]? הרי מוגלא שכשר בריאה ופסול בכוליא! והרי מים זכין שכשרים הכא והכא [כאן וכאן], בריאה ובכוליא! אלא אמר רב אשי: טרפות קא מדמית להדדי [אתה מדמה זו לזו]? אין אומרים בטרפות זו דומה לזו! שהרי בגוף בהמה יש מקומות שונים, חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיתה, ויתכן איפוא שיש דבר שפוסל בכוליא וכשר בריאה, ודבר אחר שפוסל בריאה וכשר בכוליא!

אגב כך מעירים: וביחס למים זכין המצויים בריאה או בכוליא, שהם כשרים, לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא במקרה דצילי [שהם צלולים], אבל אם הם עכירי [עכורים] — טרפה. וכי צילי נמי לא אמרן [וכאשר הם צלולים גם כן לא אמרנו] שהיא כשרה, אלא דלא סריח [שאינם מסריחים], אבל אם הם סריח [מסריחים] — טרפה.

ועוד בדיני טריפות הכוליא: הכוליא שהקטינה (שנעשתה קטנה), בבהמה דקה, אם היתה קטנה עד שהיא כגודל פול הריהי טריפה, בבהמה גסה — אם היתה קטנה עד כענבה בינונית הריהי טריפה.

ב שנינו במשנה: ניטל לחי התחתון כשרה. אמר ר' זירא: לא שנו אלא שיכולה לחיות בכל זאת על ידי לעיטה או המראה, שתוחבים אוכל לפיה או למעיה, אבל אם אינה יכולה לחיות על ידי לעיטה והמראה — טרפה.

ג שנינו במשנה: ניטלה האם (הרחם) שלה כשרה. תנא [שנה החכם]: היא האם, היא הקרויה טרפחת, והיא הקרויה לעיתים שלפוחית, כלומר, פעמים נקראת כך ופעמים נקראת כך.

ד שנינו במשנה: וחרותה בידי שמים — כשרה. תנו רבנן [שנו חכמים] איזוהי חרותה? כל שצמקה ריאה שלה. ואם היה הדבר בידי שמים, וכגון שנבעתה מברקים ורעמים — כשרה; אם היה הדבר בידי אדם, שהבהיל אותה, וכגון שראתה אותו שוחט בהמה אחרת — טרפה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בידי כל הבריות, כגון ששמעה שאגת אריה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר' שמעון בן אלעזר ארישא קאי ולקולא [על ראש הברייתא הוא עומד, מתייחס, ולהקל], שאם היה הדבר בידי שמים, או בידי שאר הבריות חוץ מבידי אדם — כשרה. או האם אסיפא קאי ולחומרא [על סופה הוא עומד, מתייחס, ולהחמיר], שלא רק בידי אדם היא טריפה, אלא בידי כל הבריות?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: חרותה בידי אדם — טרפה, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בידי כל הבריות טריפה.

מסופר, רבה בר בר חנה הוה קאזיל במדברא [היה הולך במדבר], אשכח הנהו דיכרי דצמיק ריאה דידהו [מצא אילים שנשחטו ונמצא שצמקה הריאה שלהם]. אתא שאיל בי מדרשא [הלך ושאל בבית המדרש] כיצד יודעים אם נעשה הדבר בידי שמים. אמרו ליה [לו]: בקייטא [בקיץ] אייתי משיכלי חיורי [הבא כלים לבנים], ומלינהו מיא קרירי [ומלא אותם מים קרים], ואנחינהו [והנח אותם] את הריאות בתוכם מעת לעת (עשרים וארבע שעות), אי הדרן בריין [אם הריאות חוזרות ומבריאות], כלומר, מתרחבות — בידי שמים היא וכשרה, ואי [ואם] לא התרחבו — טרפה. בסיתוא [בחורף], אייתי משיכלי שיחומי [הבא כלים כהים], ומלינהו מיא פשורי [ומלא אותם מים פושרים], ואנחינהו [והנח אותם] את הריאות בתוכם מעת לעת, אי הדרא בריא [אם חוזרת ומבריאה] — כשרה, ואי [ואם] לא — טרפה.

ה שנינו במשנה: הגלודה, שנפשט עורה — ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלים. ובענין זה מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: הגלודה — ר' מאיר מכשיר, וחכמים פוסלים. וכבר העיד אלעזר ספרא ויוחנן בן גודגדא בפני חכמים על הגלודה שפסולה. אמר ר' שמעון בן אלעזר: חזר בו ר' מאיר.

ומתקשים: מכלל הדברים אתה למד שלדעת ר' שמעון בן אלעזר פליג [חולק] ר' מאיר בתחילה בגלודה, אלא שחזר בו? והתניא [והרי שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו ר' מאיר וחכמים על הגלודה, שלדעת הכל היא פסולה. וכבר העיד ר' אושעיא בנו של ר' יהודה הבשם (מוכר הבשמים) לפני ר' עקיבא משום (בשם) רבי טרפון על הגלודה שפסולה. ואם נשתייר בו כסלע שלא נגלד העור — כשרה. ומן הלשון "לא נחלקו" אתה למד שלא נחלקו כלל! אמר רב נחמן בר יצחק: מאי [מה פירוש] "לא נחלקו"? כוונתו: אמנם נחלקו, אבל לא עמד ר' מאיר במחלוקתו, אלא חזר בו.

ודנים במה שאמר מר [החכם] ברייתא: אם נשתייר בו כסלע — כשרה, ושואלים: היכא [היכן] אם נשתייר הוא מציל? אמר רב יהודה אמר שמואל: אם נשתייר כסלע על פני השדרה כולה.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: איך להבין את ההלכה הזו? האם הכוונה שנשתייר קטע דאריך וקטין [שהוא ארוך וצר], כעין רצועה דקה, דכי מצרף לה [שכאשר הוא מצרף אותה] הוי [הריהי] בסך הכל כרוחב סלע, או דלמא [שמא] הכוונה ברוחב סלע על פני השדרה כולה? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה דפריש [שפירש] ר' נהוראי משמיה [משמו] של שמואל: ברוחב כסלע על פני כל השדרה כולה.

רבה בר בר חנה אמר: צריך להיות כסלע בראשי פרקים, בכל פרקי החוליות, וכן בפרקי עצמות השוק והירך. ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי אמר: צריך להיות כסלע במקום טיבורו, במרכז הבטן.

בעי [שאל] ר' ינאי בר' ישמעאל: אם ניטל העור של מקום השדרה, וכל שאר העור כולו קיים, או ניטל מקום טיבורו וכולו קיים, או ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים, מאי [מה יהיה דינו]? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

אמר רב: כל העור כולו, בכל מקום בגופה שנשתייר בו כסלע — מציל בגלודה, חוץ מעור בית הפרסות בחלק התחתון של הרגל, שאינו נחשב כעור. ור' יוחנן אמר: אפילו עור בית הפרסות נמי [גם כן] מציל.

בענין זה מסופר, בעא מיניה [שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: עור בית הפרסות, מהו שיציל בגלודה? אמר ליה [לו]: מציל. אמר ליה [לו], למדתנו רבינו במשנה לענין טומאה: אלו בעלי חיים שעורותיהן כבשרן, שהעור שלהם נחשב כבשר לטמא טומאת נבלות (שסתם עור אינו מטמא), וביניהם מונים את עור בית הפרסות! אמר ליה [לו]: אל תקניטני, אל תקשה עלי ותצערני ממשנה זו, שבלשון יחיד אני שונה אותה, שדעת יחיד היא, שעור בית הפרסות דינו כבשר, וכפי שנאמר להלן בשם ר' שמעון, וחכמים חלוקים על כך, וסבורים שאין עור זה נחשב כבשר.

דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט את העולה על מנת להקטיר כזית מעור של תחת האליה (הזנב) של הכבש חוץ למקומו, חוץ לעזרה — פסול הקרבן, ואולם אין בו כרת אם אכלו. ואם שחט כדי להקטיר עור זה חוץ לזמנו, למחרת — פגול, וחייבין עליו כרת על אכילתו, מפני שעור זה רך הוא, ודינו כבשר הקרבן, שמחשבה בו פוסלת. זו היא דעת חכמים.

אליעזר בן יהודה איש איבלים אמר משום ר' יעקב, וכן היה ר' שמעון בן יהודה (איש) כפר עיכוס אומר משום ר' שמעון: אחד עור בית הפרסות, ואחד עור הראש של עגל הרך, ואחד עור של תחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי טומאה, שאמרו שאלו שעורותיהן כבשרן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the location of the crevice. And where is the location of the crevice? This is a reference to the white matter under the loins. Rav Neḥunya said: I asked all the authorities on tereifot of the West, and they said to me: The halakha is in accordance with the opinion of Rakhish bar Pappa in the name of Rav that a diseased kidney renders an animal a tereifa, but the halakha is not in accordance with the opinion of Rav Avira that a perforated spleen renders the animal a tereifa.

The Gemara adds: And even with regard to the opinion of Rav Avira, we said that the halakha is not in accordance with his opinion only if the spleen was perforated in its narrow, lower end, but if it was perforated in its thick, upper end, the animal is a tereifa. And even if it was perforated in its thick end, if it was not perforated completely and a layer of the spleen as thick as a gold dinar remains intact, the animal is kosher.

§ They say in the West, Eretz Yisrael: Any injury that renders an animal unfit for consumption when occurring in the lung is kosher when occurring in the kidney. For example, a perforation renders an animal unfit when occurring in the lung (see 42a), but the animal is kosher if it occurs in the kidney. And it follows that all the more so, where an animal is kosher despite an injury in the lung, it will remain kosher despite a similar injury in the kidney.

Rabbi Tanḥuma objects to this: And is this an established principle? But what about a case of pus, where the animal is kosher if it occurs in the lung and unfit for consumption if it occurs in the kidney? And what about clear fluid, which is kosher both here and there, i.e., whether occurring in the lungs or the kidney? Rather, Rav Ashi said: Are you comparing tereifot to one another? One cannot say with regard to tereifot: This is similar to that, as one cuts an animal from here, in one place, and it dies, while one cuts it from there, in another place, and it lives. Certain injuries may compromise the kidney but not the lung, or vice versa.

The Gemara notes: And with regard to clear fluid found in the lungs or kidney, which is kosher, we said so only in a case where the fluid was unclouded, but if it was clouded, the animal is a tereifa. And even when the fluid was unclouded, we said the animal is kosher only if the fluid is not fetid, but if it is fetid, the animal is a tereifa.

The Gemara continues to discuss cases of tereifot due to the kidneys: With regard to a kidney that shrank, in small animals, such as sheep, the animal is a tereifa if it shrank until the size of a bean; in large animals, such as cattle, the animal is a tereifa if it shrank until the size of an intermediate-sized grape.

§ The mishna states: If the animal’s lower jaw was removed, it remains kosher. With regard to this, Rabbi Zeira says: The Sages taught this only when the animal is able to live by placing food in its mouth or stuffing it down its throat. But if it cannot live by placing or stuffing food into it, it is a tereifa.

§ The mishna states: If its womb [em] was removed, the animal remains kosher. A Sage taught: The em is synonymous with the tarpaḥat, and it is synonymous with the shalpuḥit.

§ The mishna states: Or if its lung shriveled [ḥaruta] by the hand of Heaven, the animal is kosher. The Sages taught in a baraita: Which is a ḥaruta? It is any animal whose lung shriveled. If this occurred by the hand of Heaven, e.g., if the lung shriveled from fright of thunder and lightning, the animal is kosher. But if it happened by the hands of a person who frightened it, e.g., if it witnessed another animal being slaughtered, it is a tereifa. Rabbi Shimon ben Elazar says: Even if the lung shriveled by the hands of any creature, e.g., if it was frightened by a lion’s roar.

A dilemma was raised before the Sages: Is the statement of Rabbi Shimon ben Elazar referring to the first clause of the baraita, in which case the statement is a leniency, and even the roar of a lion is considered by the hand of Heaven? Or perhaps it is referring to the latter clause, and the statement is a stringency, and a lung shriveled by the hand of any creature renders the animal a tereifa?

The Gemara suggests: Come and hear a proof, as it is taught in the above baraita: A lung that was shriveled by the hands of a person renders the animal a tereifa. Rabbi Shimon ben Elazar says: Even by the hands of any creature. Evidently, Rabbi Shimon ben Elazar is referring to the latter clause.

The Gemara recounts: Rabba bar bar Ḥana was walking in the desert, and he found certain rams whose lungs were shriveled. He came and asked in the study hall how one can determine the cause of the shriveling. The Sages said to him: In the summer, bring white vessels and fill them with cold water and set the lungs in them for a twenty-four-hour period. If they go back to appearing healthy, i.e., if they expand, one knows that it was by the hand of Heaven and the animals are kosher; but if they do not expand, the animals are tereifa. In the winter, bring dark vessels and fill them with tepid water, and set the lungs in them for a twenty-four-hour period. If they go back to appearing healthy, they are kosher; but if not, they are tereifa.

§ The mishna states: In the case of an animal whose hide was removed, Rabbi Meir deems it kosher, and the Rabbis deem it a tereifa. With regard to this, the Sages taught: In the case of an animal whose hide was removed, Rabbi Meir deems it kosher, and the Rabbis deem it a tereifa and unfit for consumption. And Elazar the scribe and Yoḥanan ben Gudgeda already testified before the Sages with regard to an animal whose hide was removed that it is unfit for consumption. Rabbi Shimon ben Elazar said: Rabbi Meir retracted his statement.

The Gemara objects: By inference, one may conclude that according to Rabbi Shimon ben Elazar, Rabbi Meir initially disagreed with regard to an animal whose hide was removed. But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar said: Rabbi Meir and the Sages did not disagree with regard to an animal whose hide was removed, and all agree that it is unfit for consumption. And Rabbi Oshaya, son of Rabbi Yehuda the spice merchant, already testified before Rabbi Akiva in the name of Rabbi Tarfon with regard to an animal whose hide was removed that it is unfit for consumption. And if a piece of hide the same size as a sela remained intact, the animal is kosher. The Gemara explains the objection: The phrase: Did not disagree, indicates that Rabbi Meir never disagreed with the Sages. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: What is the meaning of the phrase: Did not disagree? It means that Rabbi Meir did not stand firm in his disagreement and retracted.

The Gemara analyzes the baraita: The Master said: If a piece of hide the same size as a sela remained intact in the animal, it is kosher. The Gemara asks: Where must this piece of hide be? Rav Yehuda said that Shmuel said: The piece of hide must be along the entire spine.

A dilemma was raised before the Sages: Does Shmuel mean that it is kosher if a long and thin strip of hide remains along the spine, such that when one combines its area, it will constitute the same size as a sela? Or perhaps it is kosher only if the remaining hide is the width of a sela along the entire spine? The Gemara responds: Come and hear proof from that which Rabbi Nehorai explained in the name of Shmuel: It must be the width of a sela along the entire spine.

Rabba bar bar Ḥana says: There must be a piece of hide the size of a sela on the tips of all segments of the spine and on the tips of the femur and tibia. Rabbi Elazar ben Antigonus says in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yannai: The piece of hide must be the width of a sela at the place of its navel.

Rabbi Yannai, son of Rabbi Yishmael, raises a dilemma: If all the hide covering the place of the spine was removed, but all of the remaining hide was intact, or if the hide covering the place of its navel was removed but all of the remaining hide was intact, or if the hide covering all the tips of the segments were removed but all of the remaining hide was intact, what is the halakha? The Gemara responds: The dilemma shall stand unresolved.

Rav says: Any portion of the hide that is the size of a sela saves an animal whose hide was removed from becoming a tereifa, except for the hide of the hooves, which is not considered hide. And Rabbi Yoḥanan says: Even the hide of the hooves saves it.

The Gemara recounts: Rabbi Asi asked Rabbi Yoḥanan: With regard to the hide of the hooves, what is the halakha? Does it save an animal whose hide was removed if a piece of it the size of a sela remains? Rabbi Yoḥanan said to him: It saves the animal. Rabbi Asi said to him: But didn’t you teach us, our teacher, the following mishna (122a): These are the entities whose hide is like their flesh in terms of halakhic status, in that it transmits ritual impurity…the skin of a head of a young calf, and the hide of the hooves? Evidently, the hide of the hooves is considered like flesh and not true skin. Rabbi Yoḥanan said to him: Do not trouble me by invoking that mishna, as I teach it in the singular. Only according to one Sage, Rabbi Shimon, is the hide of the hooves not true skin; according to the Rabbis, it is considered true skin.

As it is taught in a baraita: One who slaughters a burnt offering with intent to burn an olive-bulk of the hide beneath the tail outside its designated area, i.e., outside the Temple courtyard, renders the offering unfit, but there is no liability for excision from the World-to-Come [karet] for one who partakes of the offering. If he had intent to burn it beyond its designated time, then it is rendered piggul, and one is liable to receive karet for partaking of it. This halakha usually applies to an offering’s flesh but not its hide. Since the hide beneath the tail is soft, it is treated like part of the flesh. This is the opinion of the Rabbis.

Eliezer ben Yehuda of Evlayim said in the name of Rabbi Ya’akov, and so says Rabbi Shimon ben Yehuda of Ikos in the name of Rabbi Shimon: Whether the hide of the hooves, or the hide of the head of a young calf, or the hide beneath the tail, or any hide that the Sages listed with regard to ritual impurity under the heading: These are the entities whose hide is like their flesh in terms of halakhic status,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במקום חריץ עד הלובן:

ולית הילכתא כרב עוירא דאמר ניקב הטחול טריפה:

אלא בקולשיה כלומר בקולשיה דטחול אבל אם ניקב בעובי שלו טרפה ואם נשתייר בה כעובי דינר זהב כו' כלומר דלא ניקב לחוץ:

והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא כדאמרינן (למפרע) [לעיל דף מח א] דאמר רב מתנה מליא מוגלא טרפה מים זכין כשרה ואמר ליה שמואל כי איתמר בההיא בכוליא איתמר:

והרי מים זכין דכשרין הכא והכא. כלומר אמרת כל הפסול בריאה כשר בכוליא והרי מים זכין דכשירין הכא והכא:

הקטינה בדקה עד כפול כשרה בגסה עד כענבה בינונית כשרה:

חרותה בעותה בידי שמים כלומר או מברקים או מרעמים. בידי אדם טרפה כלומר שבעתה אדם (מחרכו) [בחרבו]. ר' שמעון אומר אף בידי כל הבריות שזאב או דוב בעתה. איבעיא להו ר' שמעון בן אלעזר ארישא קאי ולקולא כלומר דקאמר ת"ק בידי שמים כשרה ועליה אמר ר' שמעון בן אלעזר אף בידי כל הבריות כשרה או דילמא אסיפא ולחומרא דקתני סיפא בידי אדם טרפה ועליה אמר ר' שמעון בן אלעזר אף בידי כל הבריות [טרפה] (כשרה א"ד אסיפא ולחומרא דקא תני סיפא בידי אדם טרפה ועליה אמר ר' שמעון בן אלעזר אף בידי כל הבריות). בקייטא אייתי משיכלי כלי חרס חיורי כלומר דקרירי:

משיכלי שיחמי (כלומר חרס שורשמין) כלי חרס דחמימי. דפשורי לא ליהוי קרירי לעגל:

הגלודה ר' מאיר מכשיר מהו גלודה (מליא כולא) כלומר גילדי מלכץ בלעז שלא ישאר עור שלם עליה. ר' יהודה הבשם שהיה מוכר בשמים. ואם נשתייר בה כסלע כשרה כלומר ואם נשתייר בה מעור שלם כשרה או דילמא ברוחב סלע על פני כל השדרה. מקום ראשי פרקים כלומר על פני ארכובה ועל גב הרגל. ניטלו ראשי פרקים כלומר עור שעל גבי פרקים. כל העור כולו מצילין בגלודה כלומר באיזה מקום ישתייר כסלע מציל בגלודה וכשרה חוץ מעור של בית הפרסות דאי בית הפרסות נשתייר כסלע. אין מציל וטרפה מ"ט דעור בית הפרסות דק וחשוב כבשר. חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת דכל חוץ לזמנו חשוב פיגול דכ' ואם האכל יאכל ביום השלישי לא ירצה המקדיש אותו לא יחשב לו פגול יהיה וגו' חוץ לזמנו חשוב פיגול. שבלשון יחיד אני שונה אותה כדחזינן דאלעזר בן יהודה איש איבלים א' משום ר' יעקב דזהו יחיד:

והרי מים זכין דכשרין כאו וכאן. כתב רש"י ז"ל לא ידענא מאי קו' וי"מ כן כיון שאתה אומר שכל הפסול בריאה כשר בכוליא כ"ש שהכשר בכוליא אין לנו (להוכיח מזה) להכשירו בריאה והרי מים זכים דאתמר בכולי' שהם כשרין ולמדו ממנו שכשרים בריאה ולא נהירא דאפי' למאי דמסקינן נמי קושיא דכיון דאין אומרים בטרפות זו דומה לזו למה למדו ריאה מכוליא ועוד הרי נקב לכ"ע כשר בכוליא ופסול בריאה והוא יוכיח על מים זכים שאין למדין כשרותן בריאה מכולי'.
וי"מ כיון דאמרת כ"ש דכשר בריאה כשר בכוליא הרי מים זכים דאיתמר בריאה שהן כשרים ואעפ"י שהוצרכו בכוליא ליאמר ואינו נכון ונראה שכך פירושה והרי מים זכים שכשרים כאן וכאן ומכלל כשאינם זכים פסולים כאן וכאן דהיינו דלא צילי כדפירש רב אשי אלמא שיש פיסול בזה ובזה וא"ת רב אשי מאי קמ"ל כיון שאחז"ל מים זכים כשרים ממילא שאינם זכים פסולים רב אשי אסרוח קמ"ל א"נ בא ופי' מאי שאינן זכים שאינם צלולין שלא תאמר שאינן זכים היינו מוגלא ופסולה אף בריא או שאינן זכים מראות אחרות קמ"ל.
ומהדרינן אלא א"ר אשי טרפות קא מדמית להדדי אין אומרים בטרפות זו דומה לזו כלומר ודר' יוסי בר חנינא ליתא שאעפ"י שניקב פסול בריאה וכשר בכולי' יש כשר בריאה ופסול בכוליא ויש פסול בזה ובזה לקותא וכדכתב רבינו הגדול ז"ל ופי' לקות' שנתמסמס ונפל תלחי תלחי ואין דברי רש"י ז"ל נוחין בכל זה.

כוליא שהקטינה בדקה עד כפול וכו'. כבר אמרו שכל שיעורי חכמים להחמיר הלכך כפול וכענבה טרפה הכי הוה משמע לן אלא שבגדולות אשכחן דכשרה ובציר מהא טרפה.

ואחד עור הראש של העגל הרך. והא דלא חשיב עור של שליל משום דעולה זכר היא ואין בו שליל ואפי' לרב חסדא [דתני] זבח כדאיתא במסכת זבחים (דף כ"ח ע"א) כי קתני נמי דאיתא [בכולהו] זבחים של שליל כיון דליתי' בכולהו זבחים לא קתני ועוד צריכותא קמ"ל דבשל שליל אפי' רבנן מודו דראוי הוא לאכילת אדם כדאיתא בפ' בהמה המקשה.

יש כשר בריאה ופסול בכוליא נקב זו היא גרסתן של רבינו אלפסי ז"ל ושל הרמב"ם ז"ל, ומים זכים שהן כשרים כאן וכאן לא אמרן אלא דצילי, אבל עכירי טריפה ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טריפה ופירש [הרי"ף] זצ"ל אבל עכירי טריפה כאן וכאן, כלומר בין בריאה בין בכוליא ודאסרוח נמי טריפה כאן וכאן, ולא כן דעת הר"ז ז"ל דהיאך אפשר לומר דמליא מוגלא כשירה בריאה ומים עכורים טריפה, ומוגלא משום עכורין היא באה, ומוגלא עצמה עכורה היא. ובמקצת הספרים יש ומים זכין שהם כשרין לא אמרן, ולא גרסי כאן וכאן, כלומר דאפילו בכוליא כשרין לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי אינן כשרין כאן וכאן, דבכוליא טריפה לא הוצרך לפרש, דפשיטא ליה דבריאה כשר, דלא גרעי מים עכורין ממוגלא, והאי דנקט כאן וכאן משום דלישנא דאיתמר בהאי כללא נקט (ו)[ד]כאיל ואמר יש כשר בזה ובזה מים זכין, ועלה קאמר דלא אמרן אלא דצילי ולא אסרוח, אבל בריאה בין כך ובין כך כשרה, דלא גרע ממליא מוגלא. ומיהו אפשר לומר דטפי גרע עכירי ואסרוח ממליא מוגלא [ד]הוא שכיח כל יומא דהדר ברי ומוגלא נמי צילא היא בעינה, אבל מים עכורין מראין במראיתן שבאין מחולי המפסיד ועתידה היא לינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי. ומכל מקום כדברי הר"ז ז"ל נראה עיקר, דהא אמרינן לעיל (חולין מח, ב) חזנהו דהוה קיימי כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי. ורב אמי ורב אסי נמי דעייל בשוקא דטבריא וחזנהו דהוה קיימי טינרי טינרי ולא אמר להו ולא מידי, לכאורה ודאי משמע דבהדי מוגליהו הוה קיימין, מדאמרינן דקיימי כנדי כנדי, ואפילו הכי לא אמר להו ולא מידי אלא בדיקה לא בעו, ואם כדברי רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם זצ"ל ודאי בדיקה בעו אם צילי אם עכירי ואי אסרוח ואי לא אסרוח כנ"ל.

כוליא שהקטינה בדקה. כלומר בבהמה דקה עד כפול, ובגסה כלומר בבהמה גסה עד כעינבה בינונית, מדאסיקנא לעיל (חולין נה ע"א) דכל ששערו חכמים להחמיר, משמע נמי הכא דעד ולא עד בכלל וכעינבה וכפול ממש טריפה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, ובשם הרב בעל הלכות גדולות [כ'] דכשרה, ובציר מהכי טריפה, ודוקא שהקטינה מחמת חולי דהקטינה לאחר ברייתה משמע, אבל קטנה בתולדתה כשרה.

תא שמע דתניא חרותה בידי אדם טריפה ר' שמעון אומר אף בידי כל הבריות. אלמא שמעינהו לרבנן דלא מטרפי אלא בידי אדם בלבד, ואמר להו דאף בידי כל הבריות נמי טריפה, וקיימא לן כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים. ומכל מקום כל היכא דנמצאת שצמקה הריאה, חוששין לה שמא בידי אדם וצריכי בדיקה, כדאמר בסמוך בעובדא דרבה בר בר חנה, אלא מי' היכא דרדף אחריה ארי לפנינו או ששמעה שאגת אריה וקול שחל או רעמים וזועות ושחטוה ונמצאה שצמקה הריאה שלה, צ"ע כיון דאיכא קמן מידי למיתלי, אי תלינן משום דרוב בהמות בחזקת כשרות ובריאות הן עומדות, והשתא הוא שיראה וצמקה ריאתה מחמת חרדתה וכענין ה(ו)א שאמרו בבא זאב ונטל בני מעים אי נמי בנקיבת הריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא, דכיון דאיכא מידי לקמן למיתלי תלינן, ועובדא דרבה בר בר חנה משום דלית ליה קמיה מידי למיתליה ביה, אי דילמא גבי זאב וידא דטבחא דוקא הוא דתלינן משום דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, אבל זו דודאי מחיים צמקה לה, אלא שאין אתנו יודע מחמת מה אם מחמת אדם או מחמת שאר הבריות הוה ליה ספקא דאורייתא ולחומרא, ואפשר דמדקתני מתניתין (נד, א) חרותא בידי שמים כשרה, משמע דכל היכא דאיכא למיתלי דבידי שמים הוא כשירה, דאי לא, מנא ידעינן דבידי שמים הוא, ואינה ראיה כל כך דדילמא הכי קתני חרותא כל היכא שנתברר דבידי שמים היה כשרה, והיכי דמי כגון שנבדקה וחזרה לבריאותה דעל ידי בדיקתה ודאי איגלי לן דבידי שמים הוות וצ"ע.

ומשיכלי. פירש רש"י ז"ל כלי חרס שלא חפו אותו באבר, ובשם רבותינו ז"ל כלי נחשת, הא דקאמר פשורי ואנחינהו מעת לעת, נראה לי שצריך להיותן פושרין מעת לעת קאמר, וכאותה שאמרו במסכת נדה (כב, ב) גבי המפלת כמין שערות כמין יבחושין.

רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' ינאי אומר על מקום טיבורו. נראה שכך היה כתוב בנוסחאתו של רבינו אלפסי ז"ל, ובמקצת ספרים שלנו (לא) גרסי משום ר' אלעזר ברבי ינאי.

הא דבעי ר' ינאי בר' ישמעאל ניטל ראשי פרקים וכולו קיים (ש)עלתה בתיקו, וכיון שכן מסתברא דלחומרא נקטינן דספקא דאורייתא הוא, וכן פסק הרב בעל העיטור ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ט מהל' שחיטה ה"ז) הרי זו ספק ויראה לי שמתירים אותה, ולא הבנתי טעם ההיתר, דהא ספקא דאורייתא היא ולחומרא וצ"ע. ומיהו ודאי נראה לכולי עלמא שאם ניטל העור מעל מקצת השדרה וכל העור קיים או מעל מקצת ראשי הפרקים וכל העור קיים, שמתירין אותה, בודאי [דדוקא] היכא דנטל כל העור בעינן שנשתייר רוחב סלע על פני כל השדרה ממש או רחב סלע על כל פרק ופרק מראשי פרקים ממש, מפני שאין שם עור אחר שיציל זולתי זה, אבל ביש עור אחר מצטרף להציל כגון זו שכל שאר עור הגוף קיים, אין הדעת נותנת בשניטל מקום חוליא אחת או שתים שבשדרה שתטרף או בנטילת מקום אחד או שנים מראשי הפרקים כי אם בכולן או ברובן. והכי מסתברא מדבעי רבי ישמעאל ניטל מקום כל השדרה נטלו ראשי הפרקים, דאלמא בשניטל כל מקום השדרה או בנטילת כל ראשי הפרקים הוא שנסתפק ולא במקצתן ורובן ככולן. ולענין פסק הלכה, כמאן קיימא לן, כתב הרב אלפסי ז"ל בשם הרב בעל ההלכות ז"ל דקיימא לן כרב דאמר כל העור מציל בגלודה, דר' יוחנן הא הדר ביה לגבי רב, ורבינו אלפסי ז"ל דחה דבריו, שהרי לא מצינו שחזר בו רבי יוחנן כלל. ופסק הוא ז"ל כשמואל לחומרא, דבעינן מקום כל השדרה, ונתן טעם לדבריו דרב ורבי יוחנן לא בעו עור מיוחד, ושמואל ורבי ינאי ורבה בר בר חנה שלשתן בעו עור מיוחד או בשדרה או בראשי הפרקים או בטיבורו, והוו להו רב ור' יוחנן תרי לגבי תלתא, וקיימא לן דאין הלכה כיחיד במקום רבים, ואף על גב דשמואל ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ורבה בר בר חנה ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דתלמידו הוה, ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי, הא איכא ר' ינאי דהוא רביה דר' יוחנן, ובכל מקום הלכה כמותו לגבי ר' יוחנן, וכל שכן לגבי רב, ומדבעינן מקום מיוחד נקיטי' (ד)שמואל דמצריך טפי (וכולה) [וכו'] כדאיתא בהלכות, וזה נכון לפי גירסתו של רבינו ז"ל דגריס משום רבי ינאי דהוא רביה דר' יוחנן, אבל לגרסת הספרים שלנו דגרסינן משום ר' אלעזר ברבי ינאי, ליכא ראיה למיפסק כותיה. ועל גרסא זו סמך הרב בעל העיטור ז"ל ופסק (ד)[כ]רב דאמר כל העור מציל בגלודה חוץ מהעור בית הפרסות, חדא דרב ושמואל אי נמי שמואל ורבי יוחנן הלכה כרב, ור' יוחנן וכל שכן רבה בר בר חנה במקום רב ורבי יוחנן, ועוד דהאי אינהו נמי רבים נינהו, דהא איכא ר' אסי דמשמע דקאי כותייהו מדבעיא מיניה מרבי יוחנן עור בית הפרסות מהו שיציל, אלמא בשאר העור משמע דסבירא ליה דמציל, והלכך הילכתא כותייהו, ומכל מקום כיון שיש חלוק בין הנוסחאות נקטינן לחומרא כדברי רבינו אלפסי ז"ל. ומי' יש מן התימה בדברי הרב אלפסי "ל, דכיון דלא איפסיקה בהדיא הילכתא כמאן אי כשמואל או כר' ינאי או כרבה בר בר חנה, הוה ליה לאפסוקי נמי כרבה בר בר חנה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל דבעינן מקום כל השדרה ומקום ראשי הפרקים ומקום טיבורו, ופסק זה עולה יותר יפה, אלא שאני תמה בין בזה ובין בזה שלא היה לנו לפסוק אלא כר' ינאי, וטעמא משום דכיון דמדלת לרב ור' יוחנן ודחי להו מקמי ר' ינאי כל שכן דהוה לך למדחי שמואל ורבה בר בר חנה מקמיה, דהשתא רב ורבי יוחנן דהילכתא כותייהו לגבי שמואל ורבה בר בר חנה לית הלכתא כותייהו לגבי רבי ינאי שמואל ורבה לא כל שכן דליתנהו לגבי רבי ינאי, הילכך הדעת נותנת לפסוק כרבי ינאי, אלא שאין דעתינו מכרעת להקל במקומם, ויש להחמיר כדברי הרמב"ם ז"ל.

הקטינה הכוליא והדברים מוכיחין בה שמחמת חולי היה כגון שראו קרום שלה כווץ שהוא הוראה שכבר היה גדול ומתמלא מן הכוליא שהיא גדולה אם הקטינה עד כפול בדקה ועד ענבה בינונית בגסה טרפה הא אם היא כן מעקר תולדתה יראה שכשרה דדוקא הקטינה וכן כתבו גדולי המפרשים:

מקצת הגאונים כללו בענין זה שכל אבר שהחסרון פוסל בו פיסולו בין שנברא כך בין ניטל אחר כן וכל שאם ניטל טרפה פיסולו דוקא בניטל אבל אם נבראת כן כשר וכל אבר שאם ניטל כשר כל שכן אם היה כך מעקר תולדתה ואף לגדולי המחברים כתבוה כן ויש חולקים בה כמו שיתבאר למטה:

מכאן אתה למד שניטלו הכליות שאנו מכשירים אין לומר על ידי חולי שהלכו ונימוקו מעט מעט שאם כן כשהגיעה לכפול או לענבה נטרפו ואין חוזרין להכשרן אלא שניטלו מתחלת ברייתן:

ויש מפרשים על ידי אדם ואין נראה להקל בכך ולדעתנו שכל מקום כל שאנו רואין אותה בלא כליות רואין את הכיס ואם הוא מלא חלבים כשרה ואם ראינוה ריקה עד שנראה שנתרוקנית אחר הבריאה טרפה:

כוליא של עוף מגדולי המחברים פירשו בה שאין פוסלין אותה בשיעור וגדולי האחרונים מוסיפים על דבריהם שאין פוסלין אותה במוגלא ובלקות הואיל ואף בבהמה אין הטרפות אא"כ מגיע למקום חריץ והוא לובן שבכוליא וכוליא של עוף אין לובן בתוכו ולא יראה לי כן בלקות ואם נמצאו לבהמה שלשה כוליות כשרה לאיזה צד שתפרש יתר כנטול ולקרבן פסולה כמו שהתבאר בתורת כהנים והוא שאמרו שם ואת שתי הכליות ולא בעלת ככוליא אחת ולא בעלת שלש:

כבר ביארנו במשנה שאם צמקה ריאה שלה בידי שמים כשרה בידי אדם טרפה צמקה בידי שאר בריות כגון מפחד חיות רעות ושאגתן ונהימתן הרי זה כבידי אדם וטרפה באה לידינו בהמה שצמקה ריאה שלה על הדרך שביארנו במשנה ולא נודע לנו אם בידי שמים אם בידי אדם יש בדבר זה בדיקה מושיבין את הריאה כלה במים ומניחין אותה בהם מעת לעת אם חזרה ללחותה הדבר ידוע שבידי שמים היה וכשרה ואם לא בידוע שבידי אדם או שאר בריות היה וטרפה:

מים אלו צריך שיהו פושרין מעט וכיצד עושין אם היה בחורף מביאין כלי חרס שאין שועין באבר ובקוניא וממלאין אותם מים חמין מעט ומושיבין את הריאה בתוכה ובקיץ מביאין כלי חרס שועים באבר ובקוניא שהוא מקרר וממלאין מים קרים ומושיבין אותה בתוכן:

כבר ביארנו במשנה שהגלודה והוא שניטל עור כל הבהמה טרפה נשאר שם מקצת העור כשרה אלא שדבר זה מבולבל ביד מפרשים יש אומרים שאם נשתייר מן העור כרוחב סלע על פני כל השדרה כשרה פחות מכאן טרפה וזהו דעת שמואל ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן ואע"פ שרב ור' יוחנן נחלקו לומר שאין מצריכין במקצת עור זה שיהא במקום מיוחד אלא לרב כל מקום מציל חוץ מעור בית הפרסות ר"ל שמן הארכובה ולמטה שמתוך רכותו אין שם עור עליו ולר' יוחנן אף עור בית הפרסות מציל ולא נתמעט אלא עור שתחת האליה מ"מ הא איכא ר' ינאי ורבה בר בר חנה שמצריכים מקום מיוחד ר' ינאי במקום טבורו ורבה בר [בר] חנה בראשי פרקים ר"ל פרקי השדרה ולמעט שאין צרך לרוחב כל השדרה ונמצאו המצריכים למקום מיוחד רבים ושביניהם ר' ינאי שהיה רבו של ר' יוחנן ומתוך כך פוסקים כשמואל שהוא המחמיר שבכולם ואם ניטל ממנה רוחב סלע על פני כל השדרה ושאר כל העור קיים שאלוה בגמרא ונשארה בתיקו והרי זו ספק טרפה ויש אומרים שאין מכשירין אותה אא"כ נשתייר רוחב סלע על פני כל השדרה וכרוחב סלע על מקום טבורה וכרוחב סלע על כל פרק ופרק ממנה מפני שהם חוששין לכל אותם המצריכים למקום מיוחד ומפרשים בראשי פרקים כל פרק ופרק שבה ואין גורסים בסוגיא זו ר' ינאי אלא ר' אלעזר בר' ינאי ולשיטה זו אם ניטל רוחב סלע מאחד מאלו אע"פ שכל העור קיים הרי זו ספק טרפה וזו של כל פרק ופרק מיהא אינו נראה שלא נאמרו בגמרא ראשי פרקים אלא על פרקי השדרה ולמעט שאין אנו צריכים לרוחב כל פני השדרה ויש מקילים לומר שכל שנשתייר רוחב סלע על מקום טבורה כשרה מפני שלדעתם ר' ינאי אמרה שהיה רבו של ר' יוחנן ויש מי שמיקל עוד בנשתייר רוחב סלע באיזה מקום שבה חוץ מעור שתחת האליה ומעור שבין הפרסות ר"ל מן הארכובה ולמטה כדעת רב וכך קבלנוה מרבותינו נ"ע ואפי' ניטל שעל גבי השדרה ושעל הטבור אבל שני אלו נידונין כבשר ואין מצילין בה ובעוף מיהא ניטלה הנוצה כשרה אע"פ שלא נשאר ממנה כלום כמו שיתבאר:

כבר ביארנו שהמחשב בקרבן בשעת שחיטה לאכול כזית מבשר הקרבן חוץ למקומו שהוא פסול אבל אין בו כרת ואם חוץ לזמנו הרי זה פגול וחייבין עליו כרת ודבר זה אינו אלא בדברים הראויים לאכילה אבל דברים שאין ראויים אלא להקטרה אין מחשבת אכילה פוסלת בהם אבל אם חישב בה להקטיר כזית חוץ לזמנו הרי זה פגול וחייבין עליה כרת חוץ למקומו פסול ואין בו כרת:

עולה כבר ידעת שכל בשרה עולה כליל ואין נאכל ממנה כלום ונמצא שמחשבת הקטרה פוסלתה ולא מחשבת אכילה:

עור שתחת האליה הרי הוא כבשר והוא בכלל הקטרה ואם חישב בשעת שחיטת העולה להקטיר כזית מעור שתחת האליה פוסל אבל שאר עורות אפי' עור פרסות של בהמה דקה ועור הראש של עגל הרך ועור בית הרחם אין מפגלין ואף לענין טומאה אין נחשבין כבשר חוץ מעור בית הרחם כמו שיתבאר במסכתא זו בע"ה:

כבר ביארנו שכל אבר הנפסל בנקב אם ניטל פסול חוץ מן הטחול:

כבר כתבנו למעלה שמקצת גאונים כתבו שכל אבר שאמרו שאם חסר אותו אבר ממנה טרפה כך אם ניטל ביד טרפה אבל אבר שאמרו בו שאם ניטל טרפה אם חסר מדרך התולדת כשרה וגדולי המחברים פרשו הטעם שאם לא כן נמצאת נטולה וחסרה אחת ואין צריך לומר באבר שאם ניטל מותרת שכל שכן שאם חסרה מדרך התולדת שהיא מותרת ואין הדברים נראין לחכמי האחרונים אלא כל שניטלה טרפה חסרה טרפה כל שחסרה טרפה ניטלה טרפה לא מנאום בשתים אלא שמא לא היינו למדים זו מזו וכן הדברים נראין:

כל אבר שהנקב פוסל בו לקות פוסל בו וכן הדין באבר שאם ניטל או חסר מדרך התולדות פסול שהוא פסול בלקות ורמז לדבר כוליא שאין נקב וחסרון ונטילה פוסלין בו ולקות פוסל בו וכן הדין שהלקות מתפשט ובאיזה לקות אנו אומרים כן כל שהרופא גוררו כדי להעמידו על בשר חי:

גמ' בעי ר' ינאי בר' ישמעאל ניטל מקום השדרה וכולו קיים ניטל מקום טיבורו וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה קול הבריות צ"ל כל הבריות:

גמ' והיכן מקום חריץ חיוורי דתותי מיתנא כצ"ל:

גמ' ואי אשתייר כעובי דינר זהב. כעין דריזין הנמצאין בטחול ולא נשתייר למעלה ולמטה אפילו בצירוף כדינר זהב ואפילו במכה ממש והבשר שלם וטוב למעלה ולמטה פחות מחצי עובי הטחול בצירוף אפ"ה לדעתי כשר דאין שם נקב עליו רק חסרון מבפנים דאפילו לגבי ריאה לא הוי חסרון ועיין במעשה דראבי"ה שבמרדכי ובהג"א לא הזכיר שיהיה עובי דינר זהב ואי הויא כעוביה הוה ליה לפרש ועוד למה לי שלם מכל צד אלא ודאי אפילו בצירוף יחד אין צריך ולהכי בעי שלם מכל צד רק מ"ש שם בקולשי' תמיה לי למה לי שלם הא סיים בשר רע דינו כניקב וניקב בקולשי' כשר ובהגהת ש"ע כתב סתם לא בקולשי' ואולי ט"ס הוא [בהג"א] וצ"ע ואף דבשאר נקובין בעינן מפולשין מעבר לעבר ובלב לבית חללו ואילו בטחול מיטרף עד מחציתו [הא דנקיט מחציתו היינו לדידן דאין בקיאין בעובי ד"ז כמבואר בש"ע] מ"מ להוסיף ע"ז להטריף חסרון ומכה מבפנים [מנין לנו] וכמדומני ששמעתי דבכה"ג מסופקין אם צריך כעובי דינר זהב מצד אחד או סגי במשני צדדים בצירוף ולדעתי אף בצירוף א"צ ועיין:

גמ' שהרי נקב פסול בריאה כו' . הרי זה בא ללמד ונמצא למד לאשמעינן הוא גופיה שנקב כשר בכוליא אע"ג דלקתה טריפה ולכך לא קאמר שהרי ניטל פסול בריאה וכשר בכוליא דניטל בהדיא שמעינן ממתני' דכשר וניקב אף דכ"ש הוא מ"מ הרי טחול [דניטל כשר וניקב טריפה] ולקתה [כוליא] נמי טריפה אף דניטל כשר:

גמ' והרי מים זכים בו'. לפום ריהטא שאל תאמר דה"ק כל הפסול בריאה כשר בכוליא וכל הפסול בכוליא כשר בריאה כגון מוגלא והרי מים זכים וכו' (*ת):
להרי"ף מוגלא ולקותא תרי מילי נינהו ועיין באשר"י באורך. עיין בב"י מה שהקשה בעל העיטור [אמאי לא אותיב ר' תנחומא מלקותא] והניח בצ"ע וצריך לעיין בפירושו מאי פריך העיטור ממ"נ אי מפרש לקותא מוגלא ברש"י הרי פריך ממנה באמת אי כהרי"ף דלמא באמת פסול בריאה וכהרי"ף [דפוסל לקותא בזה ובזה] י"ל משום דסובר דע"כ לקותא כשר בריאה דאי טרפה א"כ הוי בכלל כל הפסול בריאה כשר בכוליא ולקותא כבר אמר דפסול בכוליא אע"כ כשר בריאה וא"כ אין לדייק כ"ש היכא דכשר בריאה כשר בכוליא דהא לקותא פסול בכוליא וק"ל:

גמ' אמר ר' זירא לא שנו אלא שיכול לחיות בו' הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו ובאשר"י כתב כן משם הגאונים:

גמ' בעי ר' ינאי כו' ניטל מקום השדרה וכולו קיים ניטל מקום טיבורו וכו'. כצ"ל:

גמ' אמר רב כו' חוץ מעור בית הפרסות. [וה"ה] שלפוחית [כדאמר לקמן לאותו מ"ד להביא עור בית הבושת] וכ"ש עור האליה [דאף לת"ק דסובר שם דעור בית הפרסות לא הוי בשר מודה בעור שתחת האליה]:

ברש"י בד"ה ואי אשתייר כו' ולא יצא המחט כו'. הו"ל לפרש שניקב מחמת חולי ובמחט לכאורה בכל ענין טריפה דלא יהא אלא מחט שנמצא בחלל הגוף דא"ל התם טריפה שמא ניקב אחד מאברים הפנימיים משא"כ כיון שתחוב בטחול לא מחזקינן מאבר לאבר ז"א דטעם דטריפה משום דאמרינן דרך הושט נכנס ונקובי ואתאי ולא אמרי' דנכנס דרך הדופן ואף בנכנס דרך הדופן ולא ראינו בפנינו שניקבה לאבר אחר ידוע אסורה עיין בטור ועוד מ"ש ממחט שנמצא בבית הכוסות שכתבו התוס' לעיל (חולין דף נ' ע"ב) בד"ה מחט דאיירי מבפנים דמבחוץ ודאי דרך הושט ניקבה ואתאי וצ"ע:

ברש"י בד"ה שהרי חותכה כו' . שינה פירושו מלעיל [חולין דף מ"ח ע"ב] דכאן א"א לומר כן דמאי אולמי האי מהאי כאן נמי כן הוא מוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא ולזה פירש שהרי כו' גיד הצואר כו' שזה נראה בחוש וק"ל:

רש"י ד"ה ואי אשתייר. ולא יצא המחט לחוץ. עי' בש"ך ר"ס מ"ג ובט"ז סק"ד:

רש"י ד"ה קרבן שנשחט וד"ה חוץ וד"ה ואם וד"ה ומקרא. צ"ל הד"א. ומש"כ חוץ למקום אכילתו. נ"ל להוסיף או למקום הקטרתו. כי מקום אכילת שלמים הוא בכל העיר ומקום הקטרה לר' יוסי בזבחים (נט) הוא מזבח דוקא ולר' יהודה שם דאף הרצפה נתקדשה מ"מ דוקא רצפת העזרה:

תד"ה בלשון. דהא קי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הל' כסתם. ור"ל ואפי' הסתם אתיא כהיחיד. הן בב"ב (ס"ד עט) דאמר שם רבא מתניתין יחידאה היא דתניא כו'. פסק הרי"ף מפני זה דלא כמתניתין. ואף הרשב"ם דפליג עלי' שם ופסק כמתניתין מכח ההיא דהחולץ. מ"מ כתב שם דכשהאמורא אומר דבר כו' ומקשי ליה ממתניתין ומשני יחידאה היא לא ס"ל כי הא מתניתין כו'. אבל התוס' לשיטתייהו בב"ק (ר"ד ע) שהוכיחו דלריו"ח ה"ל כסתם משנה אפי' היכא דאתיא כיחידאה:

גמ׳ ומים זכים. נ"ב ס"ד לאפוקי עבים כמוגלא:

רש"י ד"ה דאריך וכו׳ דאי מצרפת לאורכו ומשוית לי׳ עגול כצ"ל והד"א:

כולי' שהקטינה בדקה עד כפול בה"ג פסק עד ולא עד בכל וכפול כשר ותמהו מדוע הקל בדאורייתא נהי בדאמוראי ליכא כללא כמ"ש תוס' לעיל מ"ו ע"א מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, ונ"ל לפמ"ש פוסקים דניטל הכוליא מחמת חולי טרפה שהרי הקטינה א' לאחת וכשהיתה קטנה מפול וענבה היתה טרפה ואיך תחזור להכשרה כשתחסר כולו אע"כ ניטלה ביד ולא בחולי כ"כ הפוסקים וזה דוחק ולא נזכר בש"ס אלא י"ל בודאי אותו חולי שגורם להתחסר עד שתחסיר ותינטל כלו אותו אינה טרפה בקטנותה אך יש חולי שמקטינה ועומדת כך לעולם ואותו כואב לעולם ומטריפה וכשאנו מוצאים כוליא שהקטינה הואיל ואין אנו בקיאים אם הוא מאותן שסופה להתחסר כלו או לא ואולי א"א לברר כלל ואין שום אדם בקי בזה ע"כ אנו מטריפים כל כוליא שהקטינה כמ"ש ר"ן גבי ניקב הריאה כן שאין אנו בקיאים איזה נקב ראוי לסירכה כסדרן ע"כ צ"ל נקב וה"נ דכוותי' וע"כ כשהקטין עד כפול איכא ס"ס אולי זה ההקטנה ראוי להינטל לגמרי וכשר ואולי עד ולא עד בכל ע"כ כשר מס"ס ולא מיקרי ספק בחסרון ידיעה מה שאין אנו בקיאים אי ראוי להתחסר לגמרי או לא כיון שכבר בעלי ש"ס לא הי' בקיאים ואין אדם יכול להבחין זה לא מקרי דעת שוטים אולי יבוא בקי ויכיר דמי יכיר מה שלא הי' שום אדם בקי בו מעולם:

חרותה בידי שמים כבר כתבתי לעיל במשנתינו מה ששייך לכאן:

חוץ מעור בית הפרסות פירש"י מן הארכובה ולמטה וצ"ע הא ר"י אמר רב משתעי הכא ורב אמר לקמן קכ"ב ע"ב פרסות ממש וכן ק' מאי פריך למדתני רבינו וכו' דלמא התם בית הפרסות ממש עורותיהן כבשרן והכא מארכובה הנמכרת עם הראש מציל בגלידה. אע"כ נ"ל אפי' למ"ד דלענין עורותיהן כבשרן בית הפרסות ממש מ"מ מן הארכובה ולמעלה אינו ראוי להציל בגלידה כיון דבית הפרסות ממש ראוי אפי' לאכילה כבשרן וא"ש ועדיין צ"ע:

ע״ב גמר׳ אר״ג שאילתינהו לכולה טרופאי דמערבא, ואמרו לי הלכתא כרכיש ב״פ, ולית הלכתא כר׳ עוירא, ולא אמרן וכו׳ ויש לדקדק, דכמו כן הוומל״מ להיפך דהלכתא כר׳ עוירא, ובניקב בסומכא, ולית הלכתא כרכיש בשלא הגיע הלקותא למקום חריץ, דהרי במערבא לא אסרו אלא בהגיע הלקותא למקום חריץ ויל״י דהא דבעינן שיגיע הלקותא למקום חריץ יש להכניס בדברי רכיש, אע״ג דקאמר סתם לקתה בכולי׳, אבל הא דניקב הטחול טרפה דקאמר ר׳ עוירא סתם, א״א להכניס דדוקא בניקב בסומכי, והחילוק מבואר מעצמו, ודו״ק.

ע״ש גמר׳, ואי אישתייר בה כעובי דינר זהב כשרה, והנה לולי דברי הגמ׳ היינו מפרשים ניקב הטחול מעל״ע קאמר דכל אבר שאין לו חלל, מסתמא נקב מפולש בעינן. וא״כ חומרא אתא להשמעינן דכל שלא נשתייר כעובי דינר זהב טרפה, ואיך קאמר להיפך דאם נשתייר וכו׳ כשרה, וצ״ל דלעולם נקב מפולש בעינן, אלא דכל שניקב עד שלא נשאר כעובי דינר זהב, הוה כנקוב מעל״ע מפני שסופו לינקוב, וכמו דס״ל לרש״י לעיל נ׳ ע״ב בהמסס בתוס׳ שם ד״ה מחט, וע״ז קאמר אם נשתייר כעובי דינר הוה הגנה ואין סופו לינקוב, וכן נראה מפרש״י ז״ל במה שכ׳ ויש הגנה כנגדה, דס״ל דלעולם נקב מפולש בעינן אלא דפחות מעובי דינר אינו מגינו, ולזה כיוון ג״כ המחבר בריש סי׳ מ״ג שכ׳ ניקב הטחול נקב מפולש טרפה וכו׳ ועי״ש בפרמ״ג ודו״ק.

ע״ש ת״ר איזה חרותה, וכל שצמקה ריאה שלה בי״ש כשרה בי״א טרפה וכו׳, עיין בחדושנו לעיל מ״ב ע״ב בד״ה, תוס׳ אפיק חדא, שהוכחתי כדעת הר״ן ז״ל דבידוע שהוא בי״א לא מהני בדיקת פושרין ובידוע שהוא בי״ש לא בעי בדיקה, דמש״ה קתני במשנה ובברייתא רק עיקר הדין כפי שאתא מהלכה, חרותה בי״א טרפה, בי״ש כשרה, וכל שהוא כן, לא נשתנה דינה ע״י שהדרה בריא בפושרין, אבל הבדיקה מהני במקום דלא ידעינן אי בי״א אי בי״ש, ובזה יישבתי לעיל הא דפריך, והא איכא חרותה, אע״ג דכל טרפיות שבריאה בכלל ריאה שניקבה או שחסרה המה, משום דע״כ על חרותה אתא הלכה מיוחדת, דאל״כ מה לי בי״א או בי״ש, דכל שאינה הדרה בפושרין טרפה וכל דהדרה כשרה, ולפ״ז עולא דחשב רק ח׳ מיני טרפות ולא חשב גם חרותה, ע״כ ל״ל הא סברת הר״ן, וס״ל דכל דהדרה ברי׳ ע״י פושרין כשרה אפי׳ בודאי ע״י בעיתת אדם נעשה, והא דקתני החילוק שבין בי״א או בי״ש ע״כ לאו הלכה היא, כיון דעיקר חרותה לאו מהלכה אתי׳ אלא כמו שאר טרפיות הריאה דדמי׳ לדיותא או אופתא וכדומה, דכולן בכלל ניקב וחסר הוו, ורק התנא מכח הניסיון נתודע לו כי בי״ש הדרה ברי׳ ובי״א לא, ויש נפקותא לדינא לידע זאת במקום דא״א לבדקה כגון שנאבדה, אי יש לתלות בקול רעמים ששמעה, או שידעו שהבעיתה ע״י אדם, אלא דלפ״ז, לא ידעתי איך פסקינן כהא דר״ן ז״ל מאחר שפסק הרמב״ם כעולא דח׳ מיני טרפות נאמרו למשה מסיני וכתב דחרותה בכלל נקובה ואין זה טרפות בפ״ע וצע״ג ודו״ק.

ע״ש רש״י ד״ה אם נשתייר בו כסלע ע״י אותו השיור מעלה ארוכה עכ״ל, וכן כ׳ בד״ה כל העור כולו, וז״ל ״כל היכי דנשתייר, ההוא כסלע מעלה ארוכה וחוזר כל עורו לקדמותו״ עכ״ל, ונראה דרש״י ז״ל לא כתב כן, אלא להני מ״ד דלא בעו מקום מיוחד להאי שיורי וגם סגי בחדא כסלע, דאז לא מסתבר לומר, דבהאי שיעור כל דהו סגי לחיות, אבל למ״ד דעל כל פני רוחב השדרה ובראשי פרקים ומקום טיבורו בעינן, אז שפיר מצינן לפרש דבהכי סגי לחיות אע״ג דנשאר חסר, ובאמת המעיין בנדה נ״ה ע״א יראה דאיכא ב׳ לשונות שם, אי בעור גזעו מחליף או לא, וא״ד דאין גזעו מחליף אמרו, ור״מ דמכשיר משום דקריר בשרא וחי׳, וממילא דלרבנן סגי בשיורי׳ להיות חי בחסרון השאר עיי״ש ודו״ק.

תוס׳ ד״ה בלשון יחיד אני שונה אותה, שבמשנה עצמה הי׳ שונה דברי ר״ש, אבל אין לפרש דאתי׳ כיחידאי, דמה בכך וכו׳ עכ״ל הלשון״, אני שונה אותה״ משמע כתוס׳, דלרש״י דאתי׳ כיחידאי, הכי הוול״ל, דהאי סתמא כיחדאי אתי׳, אלא דקשה לומר דכל סתמא בעלמא רבים אומרים, דהרי פעמים מצינן במשנה בפירוש ״וחכמים אומרים״ ולמה פעמים מפרש שהם רבים ופעמים סותם סתם, ועיין לקמן דף פ״ה ע״א דקאמר שם, ראה רבי דבריו של ר״מ באוא״ב ושנאו בלשון חכמים, ודר״ש בכסה״ד ושנאו בלשון חכמים, עיי״ש, ואם עשה כן כדי לחזק ההלכה לשנות דברי יחיד בלשון חכמים, מכש״כ שהי׳ שונה בכ״מ שבאמת רבים המה, בלשון חכמים ולא בסתם, ועיין מה שתמהתי שם על ענין זה ודו״ק.

דין כוליא שהקטינה מחמת חולי בבהמה דקה כפול טריפה יתר מכפול כשרה ובגסה כענבה בינונית טרפה יתר מכאן כשרה ואם קטנה בתולדתה כשרה ואם הקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי הקטינה טריפה ואם אינו כווץ אלא שהוא כמידת כולי' כשרה:

מסקינן כוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כענבה בינונית וכ' הרא"ש ואיסורה דאורייתא הוא עד ועד בכלל וכפול וכענבה טריפה ולשון שהקטינה משמע שהיתה גדולה והקטינה וניכר החיסרון במקומה אבל קטנה בתולדות' כשרה ודבריו הן דברי הרשב"א שכ"כ בשם הרמב"ן ולאפוקי מה"ג שכת' להקל ומ"ש קטנה בתולדות' כשרה כ"כ הרשב"א וכ"כ הר"ן בשם הראב"ד וכתב הטור מראיתה מוכח' עליה גם זו מדברי הרשב"א הוא והר"ן כ' בביאור וז"ל והיכי ידעין אי הוה מחמת חולי או לא כי חזינן שהקרו' שלה כווץ בידוע שמחמ' חולי הוא בא ואם אינו כוון אלא שהוא עשוי כמדת כוליא מוכחת מילתא שתחלת ברייתא היתה כך וכשרה והכל בו כ' לעי' דעת הראב"ד הכשיר קטנה בתולדות' ופוסל שהקטינה מחמת חולי הוצרכנו לומר ניטלו הכליות דכשרה ר"ל שנבראת כך חסרת הכליות שאם ניטלה ע"י חולי כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשירה כשגמרו לכלות ולהמק ולפי זה צריך לבדו' מקומן ולבדוק אם הכיס שלהן מלא חלב ואין שם כי אם החוטי' בלבד אז ניכר שזה תחלת ברייתא וכשרה ואם נמצא שם חלל ומקו' רק ניכר שהיה לה כליות אלא שנימוסו וטריפה ע"כ וה"ה חסירה באחת שצריך לבדוק לפי דבריו דהא הקטינה דקאמר אפי' באח' משמע ועוד מ"ש מלקותא דאמרינן לעיל אפי' בא' וה"ה הכא ול"נ דהא ניטל קתני במתני' דכשרה וכל ניטל דוקא מעש' ב"א או ע"י חולי הוא כאשר כ' הרמב"ם להדיא כל אבר שנ' בו ניטל טריפה אינה נאסרה אלא ע"י שנחתך אבל אם נבראת חסרת אבר אינה טריפה וא"כ מ"ש לעניין כשרות א"ו שניטל כשרה אפי' ע"י אדם או ע"י חולי הוא חוץ מלקותא ואפי' מאן דפליג על סברת הרמב"ם וחולק על כללו מ"מ א"א שיפרש ניטל דקאמר דוקא נבראת חסירה ולא ע"י חולי ומה שמתמה איך תחזור להכשירה למה לא תחזור מעצמה מאחר שאינה בידי אד' כמו שמכשירין דאינקבה וסביך בבשר אף שקודם סיבי' היתה טריפ' ודוקא בידי אדם אינה חוזר להכשירה כמ"ש לקמן בפ' ב"המ גבי צומת הגידין והא דאמרינן בדקה עד כפול בגסה עד כענבה כ' מהר"י קאר"ו בשם מהר"י חביב כענבה בינוני שמעתי אומרים כי כולית בהמ' גסה עשייה חתיכות חתיכות נפרדות קצת זו מזו ואחת מהן נקראת ענבה הכורני כי ראיתי בפי' חולין לתר"י מפ' ענבה פייגו"ן בלע"ז והם עגולים קצת וארוכים ודומים לצורת כוליא ולפ"ז ראיתי שנ' שענבה היתה גדולה בזמנם יותר מפיל שאין זה כן עתה ויש קצת ראייה לפ' זה מ"ש בדין הטחול וטחול של עוף עגול כענבה ע"כ והנה בודאי ענב' הוא כפשוטו כדעת רוב המחברים שכתבו סתמא ולא פי' בו כלו' ואין זו תימא שפירש של שבע' מינים שנשתבח' בהם א"י שהיו משוכי' בגדלת' לפי הטבע של עתה שהרי קבלה בידינו מבעלי התו' שזית הוא שיעור חצי ביצה תרנגולת אע"פ שאין עתה בנמצא שיהא זית דומה לחצי ביצה כלל וכלל לא אלא שנשתנו:

דין אם נמצאו ג' כליות כשר ואם יש ג' ויש לקותא באחת ג"כ כשר ובעוף אין טריפות בכליות כלל:

כתב הרי"ף והרא"ש אחריו והיכא דמשתכחין תלת כולייתא כשרה דאמרינן כל יתר כנטול ותנ"ה ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת ג' ומדפסל רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ונרא' בעיני שאפי' יש ג' כוליות ויש לקותא בחדא דלא מיטרפא בהאי כוליא היתירה ולא אמרי' מאחר שניטול כשרה ואפ"ה בלקותא מטרפין אפי' באחת משום דכאי' לה טפי מאילו ניטלה הנה כי ז"א שהרי אות' הכולי' הג' אינו ראוי להיות כלל וחשבי' כחתיכות ואדרבא היא חסרון לגבי בהמ' שהרי פסולה לגבוה שלא נטרף בחסרון דידה ולא דמי ליתרת בריאה שיש בה כל דיני דריאה וכן עינוניתא דווררא היינו משום שהוא מחוברת לריאה ודיני כרואה מה שאין בכוניות ודוקא שכולן עומדי' בדרא חדא אבל אם הג' אינה עומד' בדר' ויש לקותא או שאר חיסרון באותן שנ' העומדות בדרא טריפה ואמרי' הג' הוא כחתיכת בשר בעלמ' וא"כ הוי לקותא בא' וכל הטריפו' האילו אין חילוק בין בהמה לחיה וגסה ודקה חוץ מבעוף וכ"פ הרמב"ם וכת' הרשב"א יש מגדולי המורים שהורו שאין טרפות בכליות של עוף אף שיש לדון ולאסור כבר הורה הזקן ע"כ וכן בטור ואף שבדיני הטחול כ' לא משגחינן בהוראת הזקן להתירו מ"מ כליות שאני שאף מהר"י מ' פסק להקל מטעמא אחרינא שאינה בכחול כאשר כ' האגור בשמו ופי' הטעם לפי שכליות העוף הם סגורים בעצ' ואין מגיע שם בני מעיי' ואין שום טרפות נוהג בהן ולכן אין להחמיר בו יותר מאילו ניטל ונחת' ע"כ דין דניטלה האם וניטלה השלחופית כתבתי בסי' מ"א:

דין ריאה שצמקה כולה אם הוא בידי אדם ממש כגון ששחטו לפניה בהמה אחרת טרפה ואם בידי שמים כגון שנבעת מקול רעם וברקים או שאגת ארי' וקול שחל כשרה והיכא שצמקה ואין ידוע ממה חוששין שמא בידי אדם וצריכה בדיקה והאידנא דאין בקיאין בבדיקה אסור אבל אם יש לת' שראינו ארי שרדף אחריה בפנינו או ששמע' שאגת ארי ואח"כ נמצא ריאה שלה שצמקה כשרה א"ל ששחטו אותה מיד שאז אין לתלות בפחד דארי כי בשעה קלה בזו א"א שצמקה מפחד זה:

פיסקא חרותה בידי שמים כי' ת"ר איזהו חרות' כל שצמק' ריאה בידי שמים כשרה בי"א טריפה רשב"א אף בידי כל הבריות ופרש"י בי"ש כגון שנבעתה מקול רעם וברקים בי"א שהבעית' אדם פ' כגון ששרטו אחרת לפניה או כיוצא בזה בידי הבריות שאגת ארי וקול שחל וס"ל לרשב"א דבידי כל הבריות הוי כבידי אד' ולא הד' בריא וכן מפ' בגמ' וא"כ הוי הכל בי"ש חוץ מבידי אד' ממש וכ"ד הרי"ף והר"אש אחריו שהביא' דברי ת"ק לחוד כפשוט' דבי"ש הכל שרי רק ב"א ממש הוא דאסר וכ' הרשב"א דאע"ג דקי"ל כת"ק דא' צמק' בידי הבריו' כשרה היכא נמצאת שצמקה הריאה חוששין לה שמא בי"א וצריכה בדיקה כדח' בעובדא דרב"בח אלא מיהו היכא דרדף אחריה ארי לפנינו או ששמעה שאגת ארי וקול שחל או רעמים וזועות ושרטוה ונמצא שצמקה הריא' שלה צ"ע כיון דאיכא קמן מידי למיתלי תלינן א"ל תלינ' והאריך בדבר ועמד בספק ול"נ דליכא ספיקא בדבר אטו בכדי אמרה הברייתא כל שצמקה ריאה שלה בי"ש כשר כו' אלא תלמודא הוא דפר' מנא ידעינן אסתם חרותה שבא לפנינו ועוד מתני' דקאמר אנו כשרות וקתני חרותה אם אין בה כשרות כלל אלא לעולם בספיקא עומדת דבדקינן א"כ מאי באלו כשרות יותר מבא"ט א"ו קמ"ל התנא דבכלל אלו כשר' הוא היכא דחזינן דשמעה קול רעם וברקים או שמעה שאגת ארי וראינו בה שנבהלה ונרתעת לאחוריה כדרך בהמות נבהלים וכ"ד הר"ן שכת' וז"ל משמע דבדיקה זו היכא דלא ידעינן אי בי"א אבל כל היכא דידעינן דבי"ש א"צ בדיקה והיכי דידעי' דבי"א אפי' בדיקה אי' מועלת כלל ומ"מ כ' הרשב"א אפי' את"ל דתלינן בשאג' ארי היכ' דשמע' שאגת ארי ושרטוה מיד לשעתה ונמצא שצמקה אין תולין בזה דהאי' אפשר דלשעה קלה כ"כ צמקה הריאה הא ודאי למפרע נפסל' ע"כ ויפ' כ' וה"ה אם ראינו שנבעתה מידי אדם ושחטוה מיד דלא מטרפינן משו' דבשעה קלה לא צמקה כ"כ אלא ספק הוא וצריך בדיקה כדמסיק ומנא ידעינן בקייטא מייתי משיכלי שחימי ומלינהו מיא פשורי ואנח לה גווייהו מע"ל אי הדרי בריא בי"ש היא וכשרה ואי לא טריפה והא דמשיכלי חיוורי משמע כלי חרס לבן ושחימי הוא כלי חרס שחור ל"א שחימי הוא של נחושת אבל רש"בא פי' משיכלי חיוורתי כלי חרס מצופ' באבר ושירמי הוא של חרס ואינו מחופה באבר והרמב"ם כ' בזמן חום מושיבי' אותה בצוננים בכלי שהמים מתמצים מגבו כדי שישארו קר והיפך בימות החמה וכ' עליו מהר"י קאר"ו משמע שהוא מפ' משיכלי חוורי היינו שהם עשוים מטיט לבן שעושין ממנו במצרים קיתוניות ששותין בהם וימות החמה שהמים מתמצין מגבן וע"י כך הן קרין ע"כ ובעניין הקרירי ופשורי כ' הרשב"א בשם העיטור ש שקיבל מר"ת בתשו' שהשיב לו שאין חילוק ביניהן כי הקרים בימות החמ' שעמד' מעט בבי' הן חמין כמו פושרין דימות הגשמים וצריך שיהיו פושרי' כל מע"ל וכ"כ הטור ומאחר שאין אנו יכולים לעמוד בבדיקה בעניין הפושרים שהיו מסופקים גם בענייני הכלים יש כמה פירושים ומי יודע להכריע ביניהן ע"כ אין להכשיר שום ריאה שצמקה כולה או רובה אפי' אינה יבשה שנפרכה בציפורן וכ"מ והיכא שצמקה אונא שלימה כ' בסי' ע"ב.

דין גלודה שניטל עורה מחמת חולי או ביד אדם טריפה ואם נשתייר כסלע על פני כל אורך השדרה וסלע על כל פרק ופרק ובסלע על מקום טיבורה כשרה ואם ניטל מקום כל השדרה או מקום כל פ' ופרק או מקום טיבורה והשאר כולו קיים אסור אבל אם ניטל העור מעל מקצת השדרה וכל העור קיים או מעל מקצת ראשי הפרקים כשרה בשכל העור קיים:

פיסקא הגלודה כו' אמר מר אם נשתייר בו כסלע כשר' היכל אר"י א"ש על פני כל השדרה כולה ומפרש ר' נהורא ברוחב סלע ע"פ כל השדרה כולה רבב"ח אמ' ראשי פרקים ר"א ב"אל משום ר"א בר' ינאי אמ' מקום טיבורו בעי ר' ינאי ב"י נוטל מקום השדר' וכולו קיים מאי תיק"ו א"ר כל העור כולו מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות ור' יוחנן אמר אפי' עור בית הפרסות נמי מציל בגלודה בעי מיניה ר' אסי מר"י עור בית הפרסות מהו שיציל בגלודה א"ל מציל א"ל לימדתנו ר' אילו שעורותיהן כבשרן עור בית הפרסו' א"ל אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה כתב הרי"ף הא מילתא לא איפסיקא בה הלכתא בהדיא ואיפליגו בה רבוותא בה"ג פסק הלכה כרב ואמ' דהדר ליה ר' יוחנן לגביה דרב ואנן לא אשכחינן ליה לר"י דהדר ליה לגביה דרב אלא ר"י עומד בשיטתו כו' עד אלא הדרינן לכללא דק"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכיון דכולהו ס"ל דעור בית הפרסות אינו מציל בגלודה וליכא מ"ד מציל אלא ר"י יחיד אצל רבים ולית הלכת' כוותיה וכיון דשמואל ור' ינאי ורבב"ח כולהו ס"ל דלאו כל העור מציל בגלוד' אלא עור מיוחד אע"ג דרב ור"י קיימי בחד שיטתה הוו להו תרי לגבי תלתא והו"ל כיחיד אצל רבים ואי אמרת נעביד כרב ור"י דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ושמואל ור"י הלכה כר"י ורבב"ח ור"י הלכה כר"י דרביה הוא הא קי"ל דר' ינאי ור"י הלכה כר' ינאי דרביה דר"י הוא הלכך הויא לן הא מילתא ספיקא ונקטינן בה לחומרא וחזינן דשמואל מחמיר מכולהו הלכך לא מכשירינן לה לגלודה אלא כדאישתייר בה רוחב סלע על פני כל השדר' כשמואל ע"כ וכ' הרא"ש מדברי הרשב"א ודבריו תמוהין כי הוא דחה דברי רב ור"י בשביל ר' ינאי ואלמלא ר' ינאי היה פוסק כרב ור' יוחנן ושוב פסק כשמואל אם הועילו דברי ר' ינאי לדחות דברי ר"י ורב לא יועילו לו לדחות דברי שמואל ורבב"ח ובספרי' שלנו לא נמצא ר' ינאי אלא ר"א בר ינאי אם כן ראיות רי"ף דחויין הלכתא כרב ורבי יוחנן דלא בעי מקום מיוחד לשיור העיר ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ודברי רבי יוחנן שאמר אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה עיקר הם דמכח הך מילתא פסק רבא לקמן בפ' בהמה המקשה כריש לקיש גבי גידין שסופן להקשות משום דהדר ביה רבי יוחנן לגבי ריש לקיש ואמר אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה ובעל העיטור פסק כרבי ולא ידעינן טעמא והרמב"ם ז"ל פסק דבעינן מקום כל השדרה ומקום ראשי פרקים ומקום טיבורו ולא מסתבר כלל דאי גרס רבי ינאי ומכח זה דוחה דברי רב ורבי יוחנן אם כן יפסוק כרבי ינאי ואם אין גורס רבי ינאי אם כן מילתא דפשיטא היא דהלכה כרב ורבי יוחנן וכן עיקר ואיני יודע מה דחייתו אפילו אי גרסינן רבי ינאי והלכה כמותו מנא לן שהוא חולק על שמואל ורבה בר בר חנה שמא בא להוסיף דאף מקום טיבורו מעכב שאם ניטל מקום טיבורו וכולו קיים שיהא טריפה כפירש הבעייא דלא איפשיטה ואזלינן לחומרא וכפסק העיטור ואף שהרב רבינו משה ב"מ גופיה פסק להקל מ"מ איכא למימר דשמא הוא לא גריס רבי ינאי אלא רבי אליעזר בר ינאי ואדרבא איכא תלתא לגבי תרי ועוד שמא הלכה כרבי ינאי בר ישמעאל דפסק ככולהו ומ"ה קאמיבעייא ליה ניטל מקום השדרה כולה מהו וכן כולן ואם כן אזלינן בכולהו לחומרא וכן דעת הר"ן כדברי הרב רבינו משה ב"מ בזה שפסקינן בכולהו להחמיר ואפשר אף דעת הרי"ף כן ולא פסק כשמואל אלא להחמיר אף נגד ר' ינאי אבל כ"ש דאזלינן נמי לחומרא כאינך אמוראי כרבי ינאי ורבה בר בר חנה שישאר רוחב סלע בראשי פרקים ובמקום טיבורה מוכל מקום מה שדעת הרמב"ם בהך בעייות להקל לא מסתבר כלל וכן תמהו עליו הרא"ש והרשב"א לא כדפרישית ומ"ה צריך שישאר כרוחב סלע על פני כל אורך השדרה וכן בראשי פרקים ובמקום טיבורו ואם ניטל באחד מהן אפילו כולו קיים טריפה ומכל מקום נראה דוקא ניטל כרוחב סלע ע"פ כל אורך השדרה וכן ברוחב סלע על כל שאר המקומות אבל בציר מרוחב סלע באותן המקומות לית קפידא אף על פי דבעינן כל רוחב סלע באותן המקומות היינו שניטל כל העור ובאותן מקומות באנו להציל הוא דבעינן שישאר כל רוחב סלע כדי להציל מגלודה אבל היכא שלא ניטל עורה אלא מאותן מקומות בעינן כל רוחב סלע וכן פסק הרשב"א ועיקר:

למקום חריץ. שהגידין מעורין שם והוא אמצעית הכוליא: טרופאי. מורי הוראות על הטרפות: כרב עוירא. בניקב הטחול: ולא אמרן. דלית הלכתא כוותיה אלא דאינקב בקולשיה: בסומכיה. בעוביו למעלה: ואי אשתייר. בעובי דופנו ולא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשר: וכ''ש כו'. דוקיא הוא דדייקנא ממילתייהו: מוגלא כשרה בריאה. כדאמרן (לעיל מח.) דקיימן צימחי טינרי: ופסול בכוליא. כדאמרן בריש פירקין (דף מח.) מליא מוגלא טרפה מים זכין כשרה ואוקימנא בכוליא: והרי מים זכין דכשרין הכא והכא. לא ידענא מאי קושיא: אלא. לא תימא כל שכן דאע''ג דנקב פסול בריאה וכשר בכוליא איכא מידי דכשר בריאה ופסול בכוליא דאין אומרים בטרפות כו' דיש אבר שחולי זה קשה לו ואין חולי זה קשה לו: שהרי חותכה מכאן ומתה כו'. חתוך סימנין או גיד צוארה ומתה חתוך כל כתפיה וחיה: הקטינה. הכוליא הקטינה מאליה מחמת חולי: היא האם. דמתני': היא טרפחת. דלקמן (דף נו:) הורו בטרפחת כרבי בזפק: היא שלפוחית. דאמר לעיל בפירקין (דף מח.): צמקה. יבשה ושדים צומקים מתרגמינן דדין יבשין (הושע ט): בידי שמים. מקול ברד ורעם: בידי אדם. שהבעיתה אדם לא הדרא בריא: כל הבריות. שאגת אריה וקול שחל: ארישא קאי. אף בידי כל הבריות כבידי שמים: ת''ש. דאסיפא קאי: משיכלי חיורי. של כלי חרס לבן: שחימי. שחורות ואינן מצננות כל כך כלבנות ובלשון מורי שחימי של נחשת חיורי של חרס: מדקאמר חזר בו. מכלל דמעיקרא הוה פליג: הבשם. מוכר בשמים: ואם נשתייר בו כסלע. על ידי אותו שיור מעלה ארוכה: דאריך. על פני כל אורך השדרה וקצר כחוט ומאי כסלע דקאמר דאי מצטרפת לאורכו ומשוית ליה עגול הוה כסלע: במקום טיבורו. בעינן כסלע: ראשי פרקים. בכל פרקי חוליותיה ועצמות השוק והירך בעינן שיור כסלע: כל העור כולו. כל היכא דמשתייר ההוא כסלע מעלה ארוכה וחוזר כל עורה לקדמותו: חוץ מעור בית הפרסות. מן הארכובה ולמטה דלא הוי עור מפני שהוא רך: ואלו שעורותיהן כבשרן. לענין דמטמאין עורן כבשרן אלמא לאו עור הוא וקחשיב האי בהדייהו בהעור והרוטב (לקמן דף קכב.): אל תקניטני. מאותה משנה: שבלשון יחיד אני שונה אותה. כלומר יחידאה היא ולא קיימינן כוותיה דר' שמעון קתני לה ופליגי עליה דת''ק לא תנא אלא עור שתחת האליה לחודיה: קרבן. שנשחט על מנת לאכול הימנו או להקטיר הימנו חוץ למקום אכילתו: פסול ואין בו כרת. לאוכל הימנו כהלכתו ואם שחטו על מנת לאכול או להקטיר הימנו: חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת. האוכל ממנו אפילו כהלכתו ומקרא נפקא לן בפרק שני דזבחים (דף כח.) ועור שתחת הזנב רך הוא ונפסל קרבן במחשבת אכילתו כבשר ובעולה שכולה כליל לא פסלה מחשבת אכילה אלא מחשבת הקטרה: איבלים. כפר: עיכוס. בסמ''ך: עגל הרך. מפרש בהעור והרוטב (שם) כל זמן שיונק: וכל שמנו חכמים. בהעור והרוטב (שם) לגבי עורות כבשר:

והרי מים זכים דכשרים הכא והכא. פ''ה לא ידענא מאי קושיא וי''ל דהכי פירושא והרי מים זכים דאתו מחמת לקותא וכשרים בכוליא ולא גמרינן ממוגלא ואם כן אין לדמות הטרפות זו לזו: בלשון יחיד אני שונה אותה. שבמשנה עצמה היה שונה דברי רבי שמעון אבל אין לפרש משום דאתיא כיחידאה דמה בכך האמר בפ' החולץ (יבמות דף מב:) סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם:

דף נה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד