חולין צא ע"א

דף צא - א

רב אשי אמר: הא דקתני במשנה "והגידים" לא נצרכא לגיד הנשה עצמו, ולא תפשוט כלום בדעת רבי יהודה. אלא לשמנו של גיד הנשה איצטריכא.

דתניא: שמנו של גיד הנשה מותר. וישראל קדושים נהגו בו איסור! ^[2] וכיון שאינו יכול לאכלו מצד המנהג בעל כרחו הוא נותר לאחר זמנו. ומכל מקום, הוא חייב בשריפה, שהרי מדאורייתא הוא מותר באכילה, ובכלל "נותר" הוא.

רבינא אמר: לא נצרכא אלא לכדרב יהודה אמר שמואל: דאמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן בגיד הנשה:

פנימי, שנמצא בצד הפנימי של הירך, דהיינו, בצד הקרוב לירך השניה, וסמוך אותו הגיד לעצם הירך - אסור מדאורייתא וחייבין עליו מלקות.

חיצון, שנמצא בצד החיצון של הירך, וסמוך לבשר הירך - אסור מדרבנן, ואין חייבין עליו מלקות.

ואותו גיד החיצון, כיון שהוא אסור באכילה, הרי הוא נשאר עד אחר זמן האכילה, ואז חייב לשורפו, שהרי מדאורייתא הוא מותר [ולכל האוקימתות מתורץ למה שנה התנא במשנה "גידין" בפני עצמן ולא כללן ב"נותר", כיון שהוא שונה מנותר רגיל שבאקראי הוא נותר לאחר זמנו, ואילו בכל אלו לכתחילה הם עומדים לכך שיבאו לידי נותר וישרפו לאחר מכן].

תא שמע, לפשוט האיבעיא האם רבי יהודה פשיטא ליה שירך ימין היא האסורה או שהדבר ספק לו.

דתנן: אכל משני גידי הנשה, מזה שבירך ימין של הבהמה - כזית, ומזה שבירך שמאל - כזית, סופג שמונים שתי מלקיות שהרי עבר פעמיים על אכילת גיד הנשה.

רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים מלקות בלבד, שהרי רק אחד מהם אסור.

אי אמרת בשלמא, מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה, שפיר לוקה מלקות אחת על הגיד שבירך הימנית. אלא, אי אמרת ספוקי מספקא ליה, אם כן בכלל לא היה צריך ללקות, שהרי כשמתרין בו לפני אכילת כל אחד משני גידי הנשה שלא יעבור על האיסור הויא ליה התראת ספק, כי שמא גיד זה אינו אסור, ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר התראת ספק לא שמה התראה! וממילא, אי אפשר לחייבו מלקות על אף אחד משני הגידים.

דתניא, שרבי יהודה סובר התראת ספק לא שמה התראה.

אדם שספק מי הוא אביו - איש זה או איש אחר, שהכה את זה וחזר והכה את זה, והיינו, שהכה את שני האנשים שאנו מסתפקים מי מהם הוא אביו, בזה אחר זה. או שקלל את זה וחזר וקלל את זה, או שהכה את שניהם בבת אחת בהכאה אחת, או שקלל את שניהם בבת אחת. חייב מיתה, משום שהכה או קלל את אביו, שהרי אחד מהם ודאי אביו הוא.

רבי יהודה אומר: רק אם הכה או קלל שניהם בבת אחת, חייב, לפי שיש כאן התראת ודאי. אבל בזה אחר זה, פטור לפי שעל כל אחת מההכאות יש התראה נפרדת, שהיא התראת ספק, כי שמא לא זה הוא אביו, ואין כאן מעשה המחייב מיתה, ורבי יהודה סובר שהתראת ספק לא שמה התראה.

ודחינן: לעולם רבי יהודה מספקא ליה, ולא תיקשי למה מחייב רבי יהודה מלקות בגיד הנשה והרי הוי התראת ספק. משום דהאי תנא דתני את דברי רבי יהודה בגיד הנשה, סבר לה כאידך תנא דרבי יהודה, דאמר התראת ספק שמה התראה! שנחלקו תנאים בדעת רבי יהודה אם הוא סובר דשמה התראה או לא.

דתניא: "לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו", בא הכתוב ליתן עשה של שריפת הנותר בבקר, אחר שעבר על לא תעשה של "לא תותירו". לומר, שאין לוקין עליו על הלאו הזה שהרי הוא ניתק לעשה, וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, דברי רבי יהודה.

ותנא זה סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק שמה התראה, שלולי הטעם דניתק לעשה היה מחייב רבי יהודה מלקות על נותר, ואף על פי שהתראתו היא התראת ספק, כי בשעה שמתרין בו "אל תותיר" אין ודאות שהוא עובר על האיסור, כי שמא בסוף הלילה יאכל את הקרבן.

רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה! שלא מחמת דניתק לעשה הוא פטור בנותר. אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה! שהמותיר את הקרבן אינו עושה שום מעשה, אלא מאליו הוא נעשה נותר. וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו! תא שמע לפשוט הבעיא בדעת רבי יהודה: אכל שני גידין של גיד הנשה משתי ירכות, משתי בהמות, סופג שמונים! שתי מלקיות על שני הגידין שאכל.

רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים!

ודייקינן: מדקאמר תנא קמא "משתי ירכות משתי בהמות" ולא משתי ירכות של בהמה אחת, פשיטא דתרוייהו לאיסורא! והיינו, דאיירי ששתי הירכות היו ימניות, ושתיהן אסורות. שלפיכך נקט התנא שתי בהמות, שיש בכל אחת ירך ימנית שאילו היה מדובר שאחת ימנית ואחת שמאלית, היה יכול לומר בבהמה אחת. ולרבי יהודה איצטריך, שהוא סובר שהאיסור אינו אלא בירך הימנית. ולכן נקט בשתי ירכות ימניות, כדי להשמיענו שאפילו הכי לא מחייב רבי יהודה שתים אלא אחת בלבד, וכדמפרש ואזיל.

שמע מינה, מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה. שאם היה מסתפק איזה ירך אסורה לא היה מחייב אפילו אחת כשאכל משתי ירכות ימניות, כי שמא שתיהן מותרות. ומסקינן: שמע מינה!

ומקשינן: ואי פשיטא ליה, אמאי סופג ארבעים ותו לא, לילקי שמונים שהרי אכל שני גידים האסורים?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן: כגון דלית ביה כזית באחד משני הגידים. שרק אחד מהם יש בו כזית והשני אין בו. ולכן, אינו חייב אלא על הגיד שיש בו כזית. ותנא קמא סבר שהאוכל גיד הנשה שלם חייב אפילו אין בו כזית, לפי שהוא "בריה", שאינה צריכה שיעור.

דתניא: אכלו לגיד הנשה כשהוא שלם ואין בו כזית - חייב מלקות משום שהוא "בריה"!

רבי יהודה אומר: אינו חייב עד שיהא בו כזית, משום שגיד הנשה אינו נחשב כ"בריה".

והוינן בה: וטעמא מאי? מהיכן למד רבי יהודה שהגיד שבירך הימנית הוא הגיד האסור?

ומשנינן: אמר רבא: אמר קרא "הירך" בה"א הידיעה ללמדך שהוא הגיד של המיומנת שבירך.

ורבנן, שסברי ששתי הירכות אסורות, דרשי מה"ירך" שדוקא ההוא דפשיטא איסוריה בכוליה ירך, דהיינו, הגיד הפנימי, שהוא גדול ומתפשט בכל הירך, רק הוא אסור, לאפוקי גיד החיצון, שהוא קצר, דלא! שאינו בכלל האיסור.

ורבי יהושע בן לוי אמר: מכאן למד רבי יהודה: דאמר קרא "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו", כאדם שחובק את חבירו מלפניו, וידו הימנית מקיפה אותו מאחוריו, ומגעת עד לכף ימינו של חבירו. כך המלאך נגע בכף ירך יעקב הימנית. ואיסור גיד הנשה, שהוא בסיבת אותה נגיעה, נאמר בירך ימין דוקא.

רבי שמואל בר נחמני אמר: מכאן למד רבי יהודה: שהרי המלאך שנאבק עם יעקב כעובד כוכבים נדמה לו. שיעקב חשב שהוא גוי, דאמר מר: ישראל שנטפל לו עובד כוכבים בדרך - טופלו לימינו! כדי שאם ירצה הגוי לפגוע בו ישלח הישראל את ידו הימנית הסמוכה ויאחז בו. ואם כן המלאך נגע ביעקב בירך הסמוכה לו, שהיא הימנית.

רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר: מכאן למד רבי יהודה: שהרי כתלמיד חכם נדמה לו. דאמר מר: המהלך לימין רבו - הרי זה בור! שאין בו חכמת דרך ארץ. שכבוד הוא לרב שיהיה בצד ימין. ויעקב חלק כבוד למלאך כאילו הוא רבו, והלך לשמאלו, והמלאך היה לימינו, ונגע בירך יעקב הימנית.

ורבנן דאסרי בשתי הירכות סבירא להו, מאחוריה דיעקב אתא המלאך, ונשייה בתרוייהו! שהכהו בשתי יריכיו.

והוינן בה: ורבנן, האי "בהאבקו עמו", דדרשינן מיניה שנגע המלאך בירך ימינו, מאי דרשי ביה?

ומשנינן: מיבעי ליה לכאידך דרשא דרבי יהושע בן לוי.

דאמר רבי יהושע בן לוי: מלמד שהעלו אבק מרגלותם תוך כדי האבקם - עד כסא הכבוד! דכתיב הכא "בהאבקו עמו" וכתיב התם, אצל הקב"ה "וענן אבק רגליו".

ואמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמו "גיד הנשה"? שנשה, קפץ הגיד ממקומו, ועלה!

וכן הוא אומר "נשתה גבורתם, היו לנשים". שקפצה הגבורה מהם, ונעשו חלשים כנשים.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב "דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל", ביאורו: "דבר שלח ביעקב" - זה גיד הנשה, שאירע ליעקב. "ונפל בישראל" - שפשט איסורו של גיד הנשה בכל ישראל.

ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב אצל יוסף ואחיו, שאמר יוסף לאיש אשר על הבית, "וטבוח טבח והכן", ביאורו: פרע גלה להם לאחי יוסף את בית השחיטה כדי שיווכחו שהוא שחוט.

"והכן" - טול גיד הנשה בפניהם!

סבר לה רבי יוסי ברבי חנינא כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח, והיינו לבני יעקב קודם מתן תורה, שהיו אז כבני נח.

"ויותר יעקב לבדו".

אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים. שהרי את הכלים החשובים כבר העביר לפני כן את נחל יבק כדכתיב "ויעבר את אשר לו". ואת הפכין קטנים לא הספיק להעביר.

מכאן ראיה לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם!

וכל כך למה?

לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר".

אמר רבי יצחק: מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה. שהרי יעקב ניזוק משום שנשאר יחידי בלילה.

רבי אבא בר כהנא אמר: מהכא למדנו זאת:

לא צריכא אלא לשמנו. כלומר מה דאמרי' הגידין ישרפו לששה עשר לשמנו לא שדי ליה דמותר לא אכיל ליה דישראל קדושים נהגו בו איסור:

רבינא אמר לא נצרכא [אלא] כדרב יהודה אמר שמואל (לא) [כו'] שני גידים הן כו'. כלומר מה דאמרי' ישרפו לששה עשר זהו חיצון דאסור ואין חייבין עליו. לא שדי ליה דאין חייבין עליו ולא אכיל דאסור הלכך ישרפו לששה עשר:

האי תנא סבר לה כאידך דר' יהודה כו'. כלומר ולעולם מספקא ליה דתניא לא תותירו ממנו עד בקר כו' כדפרשינן לעיל בפ' אותו ואת בנו:

פשיטא דתרוייהו לאיסורא כו'. כלומר שתי ירכות של ימין משתי בהמות ולר' יהודה איצטריך דאמר אין גיד הנשה נוהג אלא בשל ימין:

המיומנת שבירך. כלומר שהוא ימין:

כאדם שחובק את חבירו כו'. כלומר ידו של שמאל מגעת לכף ירך ימין:

טופלו לימינו כו'. כלומר^א)נראה דצ"ל וכן יעקב כשבא לקראתו המלאך טפלו לימינו והיה ירך ימינו וכו'. והוא עשק כשבא לקראתו טופלו לימינו והוא ירך ימינו כנגד יד ימינו ונשקו בו:

כתלמיד חכם נדמה לו. והלך יעקב לשמאל רבו והיה ימין יריכו של יעקב בצד שמאלו ונשקו המלאך ביד שמאלו בימין יריכו של יעקב:

שנשה ממקומו. כלומר הגיד נשה ממקומו:

כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח. כלומר כר' יהודה דמתני':

עד עלות השחר מכאן לתלמיד חכם. כלומר בלילה שלט בו ביום לא שלט בו:

רב אשי אמר לא נצרכה אלא לשמנו של גיד. כתוב בתוס' דלאו אדרב חסדא קאי דאוקמה כרב יהודה, דלרב אשי לא מצינא לאוקמה כר' יהודה דר' יהודה שמנו של גיד משרא שרי ליה לגמרי כדמשמע לקמן (חולין צב, ב), והא דלא קאמר הכא לא נצרכה אלא לשמנו של גיד ואליבא דרבי מאיר, משום דההיא ברייתא דישראל קדושים נהגו בו איסור דמייתי לה רבינא לא נזכר בה רבי מאיר.

הא דאמרינן: ואי פשיטא ליה אמאי ארבעים תו לא. לאו למימרא דאי הוה אמרינן דלא פשיטא ליה דאתיא שפיר טפי, דאדרבה תקשי לן אמאי לקי כלל, אלא הכי קאמר ברייתא ודאי הכי מוכחת דמיפשט פשיט ליה כדקאמר. מיהו ברייתא גופא קשיא לן אמאי ארבעים ותו לא דהא שני גידין אסורין (אבל) [אכל] בשתי אכילות ובשתי התראות מדקא מחייב ליה רבנן שמונים. ופריק הכא במאי עסקינן דלית ביה כזית, וכבר כתבתי למעלה בסוף אותו ואת בנו מה שפירש רש"י ז"ל בו ומה שפירשו בו אחרים.

והכן טול גיד הנשה בפניהם כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח. ואם תאמר דלמא לא נאסר להם אלא (הכא) [הכן] שנהגו בו איסור כמו שנהגו בשחיטה שלא נצטוו, ואפילו הכי אמר ליה וטבוח טבח פרע להן בית השחיטה. ויש לומר דמאי דקאמר פרע להן בית השחיטה היינו נחירה, לומר שיראה להן שאינו אבר מן החי, וקרי ליה בית השחיטה דנחירתן זו היא שחיטתן.

רב אשי אמר לא נצרכה אלא לשמנו של גיד דתניא וכו'. פירוש דכיון דאסור מדרבנן לא מצי אכיל ליה וכיון דשרי מדאורייתא באכילה איתא בבל תותירו ולא מצי למשריי' והא דרב אשי לפי' רש"י זכרונו לברכה שפסק לקמן דאף לר"י איכא איסורא ממנהג קדושי' בשמנו של גיד באותו שעל השופי מיהת אתיא הא אפילו לר"י וכרב חסדא דאמר לא נצרכה אלא לגיד הנשה ואליבא דר"י: אבל לפי' התו' שכתבו לקמן דלר"י ליכא שום מנהג קדושים בשמנו של גיד כלל אתיא מתניתין כר"מ דוקא ולא קיימא דרב חסדא.

מדקתני משתי בהמות פשיטא דתרווייהו לאיסורי כלומר ושניהם מן הימין או מן השמאל ולר"י איצטריך פי' דלרבנן אפי' בבהמה אחת משכחת תרווייהו לאיסורא וש"מ מפשט פשיט ליה לר"י הי' מינייהו מיתסר דאי לא פשיטא ליה אמאי לוקה כלל דלמא לא מתסר גיד הנשה שבצד זה ואפי' כהתראת ספק אין כאן דדילמא לא עביד איסורא כלל אלא ודאי ש"מ ואמרי' אי פשיטא ליה אמאי ארבעים ותו לא פי' הא ודאי על כורחין פשיטא ליה וכדאמר אלא הכא קא שמעינן דאי נמי פשיטא ליה אכתי קשה ממתני' אמאי ארבעים ותו לא דהא מדאמרינן רבנן סופג שמוני' מכלל דבשתי התראות אכלינהו. והכן טול גיד הנשה כמאן דאמר לבני נח נאסר וא"ת ודילמא לא נאסר אלא שהם נהגו בו בעצמן כדרך שנהגו בשחיט' דקאמר פרע להם בית השחיטה וי"ל דמאי בית השחיט' דקאמרי בית הנחירה דנחירתן זו היא שחיטתן א"נ דשאני הכא דכתיב והכן משמע משורת הדין.

שני גידים יש בגיד הנשה אחד בצד הפנימי של ירך על הכף סמוך לעצם והוא אסור מן התורה ולא כלו אלא שעל הכף בלבד אבל מה שמתארך ומתפשט מלמעלה ולמטה אינו מן התורה והגיד האחר הוא בצד חיצון סמוך לבשר הרואה את החוץ והוא אסור מדבריהם ובקרבן הפסח אינו אוכלו ומ"מ הואיל ומן התורה מותר הרי הן בכלל שריפה ושאר דברים שבסוגיא זו מפורשים בפרק בהמה המקשה:

תלמידי חכמים מתוך שאין פושטין ידיהם בגזל ושאין מטכסיס שלהם לבקש טרפם בדברים שאינם מהוגנים ראוי להם לצמצם בממונם ולהיות את שלהם חביב בעיניהם אמרו רבותי' ויותר יעקב לבדו על עסקי בדו ועל מה אם לכלים חשובים כבר נאמר ויעבר את אשר לו הא לא נשאר אלא על עסקי פכים קטנים:

תלמיד חכם אין ראוי לו לצאת יחידי בלילה ולא משום חשד בלבד אלא שהקנאה מצויה לבריות עליו וההיזק מחזר ורודף אחריו דרשו ז"ל ויאבק איש עמו מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה:

גמ' לא נצרכה אלא לשמנו כו' נהגו בו איסור כו' חיצון סמוך לבשר אסור כו' וצ"ל דמפני סייג ותקנת דרבנן מיעקר לאו דאורייתא דלא תותירו בשב ואל תעשה וכה"ג אמרי' בפ' מי שמתו ע"ש ודו"ק:

בפרש"י בד"ה מזה כזית כו' ומדנקט ואכל מזה כו' ולא נקט אכל ב' זיתים משניהם ש"מ ב' כו' עכ"ל ובס"פ אותו ואת בנו לא חש תלמודא לזה ובעי לאוקמי בבת אחת והיינו למאי דלא בעי למשפט הך בעיא דהכא כמ"ש רש"י והתוס' שם וא"כ ע"כ איירי בבת אחת אבל הכא דבעי למשפט בעיא דהכא ניחא ליה לאוקמי בהכי ולא בבת אחת מה"ט שפרש"י ודו"ק:

תוס' בד"ה כמ"ד גיד הנשה כו' וי"ל מדקאמר והכן משמע כו' עכ"ל דוהכן משמע לשון צווי וטבוח אינו לשון צווי כנראה מפרש"י בחומש ודו"ק:

רבי יהושע בן לוי אמר כו' כעובד כוכבים נדמה לו כו' כת"ח נדמה לו כו'. יש לשאול מהיכן הדעת של תורה מכרעת לומר כן דאימא כישראל נדמה לו וכע"ה ונראה לפרש דכיון דהעיד הכתוב שלא היה יכול לו יש לי לומר מאיזה מקום בא עליו המלאך עד שנגע בכף ירך א' שלא היה יכול ליזהר ממנו והכתוב בא לפרש ולא לסתום ולהכי קאמרינן דכעובד כוכבים נדמה לו או כת"ח נדמה לו דהשתא שפיר נדע באיזה ירך נאסר דהיינו טופלו לימינו אבל אם היה נדמה לו כישראל וכע"ה אכתי לא היה ידעינן באיזה ירך שנאסר כיון דיכול לטופלו לאיזה צד שירצה וק"ל:

בהאבקו עמו כאדם שחובק כו' ורש"י בחומש כתב מנחם פי' לשון אבק שהיו מעלים עפר כו' ול"נ שהוא לשון ויתקשר כו' שחובקו ואובקו כו' עכ"ל צ"ע שהוא הכריע שלא כדברי מנחם שהוא לשון אבק אלא מלשון קישור כאילו מפיו אנו חיים והנה פירושו ופירוש מנחם הם בעצמם פלוגתא דתנאי הכא. בשמעתין ויש ליישב בדוחק וכוונת הדרוש בשהתאבקו עד כסא הכבוד עיין בחדושי אגדות הרשב"א בע"י:

דבר שלח ביעקב זה גיד הנשה כו'. ר"ל כל שאר מצות אין להם דבר (סבה) מיעקב רק זו המצוה ששלח אדני ביעקב גופיה דבר דהיינו שתקע כף ירך ובסבה זו נפל המצוה בכל אומה ישראלית והענין מבואר בקרא וירא כי לא יכול לו שראה כי עלה השחר שדמות יעקב הוא למעלה לא יכול לו לעצמו ויגע בכף ירכו רמז דליוצאי ירכו יוכל להזיק וע"כ לא יאכלו בני ישראל וגו' לפי שנגע בהם להזיקם וק"ל:

פרע להם בית השחיטה כו'. דקדק לומר גבי גיד הנשה בפניהם ולא קאמר גבי בית השחיטה משום דאם היה השוחט אחד מבית יוסף אפילו לפניהם לא היה מועיל כיון דשחיטת עובד כוכבים פסולה אפילו בעומד ע"ג ופרע להם בית השחיטה היינו שיניח אותן שיפרעו להן בעצמן אבל בגיד הנשה ודאי דאף בעובד כוכבים נוטל לפניהם סגי ועיין בחדושי הלכות פירוש והכן לפי' התוספות וק"ל:

על פכים כו'. עיין פרש"י ופירוש לפירושו דמדכתיב כבר שהעביר כל אשר לו ע"כ מה שחזר שוב ונשאר שם לא היה אלא בשביל דבר מה שלא היה נחשב לכלום והם הפחותים שבכלים כדתנן פי"ב דנגעים על מה חסה תורה על כלי חרסו ועל פכו כו' על ממונו הבזוי כו' ולזה אמרו מכאן לצדיקים שחביב עליהן ממונם הבזוי כ"כ לפי שאין פושטים כו' וכדרך שאמרו ת"ח מדקדקין על פחות משוה פרוטה אך מה שפרש"י בסוף דבריו שלא הספיק להעבירם וחשכם לו הוא מגומגם דכבר כתוב והוא לן בלילה וגו' ויקם בלילה ויקח וגו' דמשמע דכל זה נעשה בלילה ודו"ק ורש"י פי' בחומש ששכח פכים קטנים והוא ע"פ ב"ר ועיין ברא"ם שם:

מכאן לת"ח שלא יצא כו'. כתבו התוס' דאומר ר"ת דדוקא נקט ת"ח כו' עכ"ל ע"ש אבל ר"י פירש בתוספות רפ"ק דפסחים דבשאר כל אדם נמי שייך מפני המזיקין מדמייתי עלה מקרא דאל תצאי איש וגו' ויש לישב לפירושו דנקט הכא ת"ח לרבותא דלא תימא תורתו משמרתו מן המזיקים ועי"ל לפי מה שפרש"י לקמן גבי בועז שגנאי הוא לת"ח לצאת בלילה כו' עכ"ל והיינו דמשום מזיקין לא היה שייך שהיו נעריו עמו אלא משום גנאי נגעו בו וכדאמרי' פרק כיצד מברכין ואע"ג דלא היה יחידי אל יצא בלילה שלא יחשדוהו שהולך לזונה מ"ה נקט הכא ת"ח ובהכי ניחא דמייתי קרא דוישכם אברהם בבקר ויחבוש וגו' דנראה מפרש"י דהיינו קרא דעקידה והרי אברהם לא היה יחידי דב' נעריו היו עמו כמו שהקשו התוספות אבל אם נאמר דמשום גנאי קאמר אע"ג דלא היה יחידי ניחא אבל בפרק כיצד מברכין משמע דלא נגעו בו משום גנאי אלא ביחידי בלילה ורש"י בפירוש רות כתב טעם אחר בבועז לפי שהיה הדור פרוץ בגניבה כו' ע"ש ולא ידענא למה הניח תלמודינו וק"ל:

רש"י בד"ה פנימי הסמוך כו' לארכו של שופי כו'. נ"ב רש"י פי' פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ה) על שופי עלויה דשוק קאי פרש"י שופי כף הירך הסובב עצם הקולית וקורין פולפא עכ"ל וכן משמע בהדיא בסמ"ג שהזכיר פירוש רש"י נ"ל:

בד"ה אסור מדרבנן הס"ד:

גמ' טופלו לימינו (ואף) [אפ"ל] לרבי שמואל בר נחמני מסתמא סייף היה חגור דס"ל להך מ"ד שרו של עשו היה סמאל ובא להזיקו ובידו חרב ועל חרבך כו' א"כ ודאי לא היה מניח כלי אומנתו וכדי שלא יכירנו למלאך לא היתה שלופה בידו רק כעובד כוכבים נדמה לו ולמ"ד כת"ח כו' ס"ל דמיכאל היה כדעת פרקי ר"א וכדי שילמוד ק"ו שלא יתירא מעשו [התאבק עמו שיראה כי לא יוכל לו] לזה נדמה לו כת"ח [משום דסובר מלאך טוב היה]. וא"ל האיך הבין יעקב בה"א שהוא ת"ח היאך יצא בלילה [דא"ל דלא נשמע הדין רק מדהוזק כדקאמר מכאן לת"ח וכפרש"י] דע"כ יעקב ידע הדין מדקאמר מכאן לצדיקים שחביב כו' ואי לא ידע מנ"ל מכאן כו' [דהא יעקב ת"ח] ואפ"ה נשאר לבדו משום שחביב כו' סבר שגם הוא יצא לבדו בשביל איזה ממון:

גמ' ורבנן מאחוריה אתא כו' . דמלפניו אין דרך לשוח עצמו לאחוז בב' ירכותיו דא"כ יהיה שכנגדו למעלה ממנו וינצחו רק דרך לחבקו ידו אחת למעלה על כתפו וידו מגעת לכף ירך ימנית של חבירו מאחוריו וידו אחת סביב גופו:

גמ' האי בהאבקו מאי דרשי ביה כו' . אבל ויאבק בתחלה אבקו יחד כל הלילה ואפשר שלפעמים בא מאחוריו:

בתוס' בד"ה כמ"ד וא"ת כו' . אילולי דבריהם הייתי אומר דכמ"ד כו' תלמודא הוא דקאמר מאי דמפרש והכן לג"ה טפי מלשאר גידין האסורין משום דם או לענין ניקור חלב ומליחה והדחה וכה"ג דאין הכרע בוהכן טפי לזה מלזה דבשלמא וטבוח טבח משמעו שחיטה אלא משום דס"ל כמ"ד כו' וזה לדעתי ברור. אבל אין נראה ליישב דמצות עשה שיש קיבול שכר על שמירתן קיימו אע"פ שאינו מצווה אבל מצות לא תעשה לא שהרי יעקב נשא ב' אחיות והקים מצבה ועמרם נשא דודתו דכיון שאין שכר בקיומן אא"כ בא לידו ופירש כדמשמע פ"ק דקדושין ואין מצווין לקיימה למה יקיימוה ז"א דמ"ש טול גיד הנשה ופרע להם בית השחיטה שניהם בקום ועשה כאן שלא תאכל הגיד וכאן שלא תאכל אבר מן החי או נבילה וקצת יש לחלק והראיה שעל השחיטה מברך ואלא תעשה לא מברך:

בתוס' בד"ה מכאן כו' דמשמע כל אדם כו'. ברחוק מן העיר כו' ולא הקשו נמי דכאן קאמר יחידי דדלמא אד"ם נמי ביחידי קאמר (*ק) בזה אפשר לכוין ואתם אל תצאו איש מפתח ביתו כו' דקדק ואתם הול"ל ואל תצאו כו' כמו משכו וקחו כו' ולקחתם כו' וכל הפרשה לפניו ולאחריו לפי שנאמר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה בראה ובמסעי ממחרת הפסח יצאו כו' ביד רמה לעיני כל מצרים ובגמ' ברכות הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה שנאמר הוציאך כו' וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת כו' ותרגום אונקלוס מפרש ועביד לך נסין בליליא והמפרשים פירשו שיצאו ממצרים בלילה ומארץ מצרים שהוא רעמסס ביום כי יצאו מעיר מצרים בלילה ונאספו יחד ברעמסס להכי דייק לישנא דקרא במסעי ויסעו מרעמסס כו' ובראה ממצרים הוא עיר מצרים ולא כתיב מארץ מצרים והקשה הרמב"ן על דעת זו הא כתיב ואתם אל תצאו כו' ואפ"ל דלעולם יציאתן מארץ מצרים ביום לעולם יצא אדם כו' דהיינו רחוק ממקום חיבתן כמ"ש התוס' אבל בסמוך לא הקפיד הכתוב ללכת כפי הדין דבסמוך רשאי רק ואתם זקני ישראל המה הסנהדרין ות"ח וכמו שאיתא במדרש ויקרא משה לכל זקני ישראל אפשר שאוסף כל הזקנים מס' רבוא ישראל כו' אלא כו' אל תצאו אי"ש דייקא מפתח ביתו עד בקר דת"ח אסור לצאת יחידי בלילה וזה דקדוק נכון בלשון ואתם ובלשון אי"ש כו':

גמרא מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם כו'. המהרש"א בח"א הביא כאן מאמר מחז"ל ת"ח מדקדקין על פחות מש"פ. ושנהו עוד בב"ב (טו ב) בד"ה איוב וותרן כו'. ואנכי בעניותי לא מצאתיו בגמרא ובמדרשים:

רש"י ד"ה וחייבין עליו. ועוד שהוא על הכף כו'. וכן בד"ה ואין חייבים עליו כתב דלאו היינו על הכף כו'. וק"ל א"כ ל"ל הירך לרבנן לדרשה דפשיט בכולי' ירך לאפוקי חיצון תיפוק ליה מאשר על הכף:

תד"ה כמ"ד (בסופו). שנצטוו על הנחירה. תימה דלא מצינו לשום מ"ד בפ' ד' מיתות דליחשב זה במצות בני נח. והלא מקרא מפורש גבי נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה כו'. ואי משום לישנא דגמרא לעיל (לג) כותים דבנחירה סגי להו. זה הלשון ודאי לאו דוקא. דאל"כ מנ"ל דלדידהו במיתה תליא מילתא. נימא דנחירה לדידהו כמו שחיטה לדידן דמתרת אפי' בעודה מפרכסת:

רש"י ד"ה וחייבין עליו וכו׳ דבוק בה כצ"ל:

כְּתַלְמִיד חָכָם נִדְמֶה לוֹ (בראשית לב, כו). פירוש נדמה לו אחד מתלמידי חכמים שהיה לומד עמהם תורה במדרש שם ועבר והטעם נראה לי בס"ד בזה כי מן השמים נעשה זה הדמיון לשר של עשו לרמוז שיעקב זוכה בעולם הזה מחמת שהוא תלמיד חכם שהעולם מתקיים על ידו והוה ליה כדין מציל מזוטו של ים שזוכה בה משורת הדין אף על פי שחלקו העולמות מן הבטן ויעקב לקח עולם הבא ועשו עולם הזה.
ורבנן אמרי 'מֵאֲחוֹרֵיהּ אָתָא' נראה דהלך כפי דרכו ומהלכו למעלה שהקליפה עומדת אחורי הקדושה. גם נראה לי בס"ד לרמוז בזה כי אחורי אותיות 'יעקב' הם 'טסצא' [160] כמנין קין [160] וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים כי יעקב אבינו ע"ה היה הבל ועשיו קין ולכך רצה להרגו כאשר הרגו בראשנה בגלגול ראשון ולזה אמר על שר עשו מאחורי דיעקב אתא עליו להרגו רצונו לומר מצד קין.

מְלַמֵּד שֶׁהֶעֱלוּ אָבָק בְּרַגְלֵיהֶם עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד. כְּתִיב הָכָא: "בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (נחום א, ג). במאמר זה יש סוד עמוק ואינו כפשוטו דידוע שהסטרא אחרא נקרא 'אָבָק' בסוד קב חרובין שלהם ויש אבק מצד הקדושה וכל אחד עוסק בשלו כי זה לעומת זה עשה האלקים והנה יעקב אבינו ע"ה עלה בכוח אבק הקדוש להתגבר ולהתאחז בשרשו בקדושה למעלה וזה השר גם כן עלה באבק שלו להתגבר בשרשו בקליפה למעלה וסוף דבר גבר ישראל והדברים עמוקים ואין אנחנו יכולים להשיגם כראוי ומי יוכל לדעת ומי יוכל לשער הבירור הגדול והתיקון הנשגב אשר עשה יעקב אבינו ע"ה אותה הלילה באבק הקדוש אשר כיון ועסק בו על ידי היחודים שלו!
וכבר ידוע שעולם הבריאה הוא נקרא 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד' וידוע ששם היא תכלית שליטת ואחיזת הקליפות ולמעלה מזה כתיב לֹא יְגֻרְךָ רָע (תהלים ה, ה) והנה יעקב אבינו ע"ה רדף את אויבו בכוחו הקדוש עד מקום תכלית אחיזתו ונצחו ולזה אמר 'הֶעֱלוּ אָבָק בְּרַגְלֵיהֶם עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד' ויחס העליה ברגלים כי נצח והוד נקראים רגלים וכל אחד נוטה בשלו והבן.
ואם תרצה לדעת מעלת התיקון והבירור שעשה יעקב אבינו ע"ה בזה לך נא ראה מה שאמר רבותינו ז"ל (שיר השירים רבה ג, ו) במדרש שיר השירים בפסוק מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל (שיר השירים ג, ו) רכולותיו של יעקב לא היתה אלא מאותו אבק שתחת רגליו רבי יודן אומר כל הרוכלות שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה בזכות אותו האבק של יעקב אבינו רבי עזריה אומר כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין בזכות האבק של יעקב אבינו רבי ברכיה ורבי סימון בשם רבי אבהו אותו האבק יטלו הקדוש ברוך הוא ונתנו תחת כסא הכבוד שלו עיין שם. לכן הבט וראה כמה סוד נשגב יש באותו אבק והכל הוא ענין תיקון ובירור.
ונראה לרמוז 'אָבָק' ראשי תיבות 'אורה ברכה קדושה' גם 'אָבָק' [103] גימטריא חֶסֶד אֵ־ל [103] ולכן קודם מלחמתו עם שר עשו אמר הכתוב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה (בראשית לב, כב) מִּנְחָה [103] גימטריא 'אָבָק' מַּחֲנֶה [103] גימטריא 'אָבָק' שעשה לו הכנה באבק הקדוש קודם שנלחם עם שר עשו וגבר ישראל. ועיין בספר הלקוטים בפסוק וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לב, כה) דרוש א' לתלמידי רבינו האר"י ז"ל מה שאמר בענין האבק הנזכר.

"דָּבָר שָׁלַח הֳ' בְּיַעֲקֹב", זֶה גִּיד הַנָּשֶׁה. "וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל", שֶׁפָּשַׁט אִסּוּרוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל (נחום א, ג) (ישעיה ט, ז) (בראשית לב, כו). נראה לי בס"ד דידוע שתקע כף יריכו בשביל שלקח שתי אחיות אך הראשנה היתה לאה אין לו קטרוג מצידה ורק הקטרוג הוא מצד רחל נמצא מחמת נשואי רחל נשה הגיד ממקומו ועלה. ונראה לי לכך נקרא 'גִּיד הַנָּשֶׁה' כי 'הַנָּשֶׁה' [360] גימטריא 'נד אשה' [360] רצונו לומר נד בעבור אשה וידוע דרחל היא כנגד שם יעקב ולאה כנגד שם ישראל וזהו שנאמר 'דָּבָר שָׁלַח הֳ' בְּיַעֲקֹב' זה גיד הנשה שנעשה כך בשביל נשואי רחל שהיא כנגד שם יעקב ועם כל זה פשט איסורו בכל ישראל רצונו לומר גם בבני לאה שהיא כנגד שם ישראל ולא בבני רחל בלבד.

כְּמַאן דְּאָמַר: גִּיד הַנָּשֶׁה נֶאֱסַר לִבְנֵי נֹחַ (בראשית לב, כו). הקשו התוספות מהיכא משמע דנאסר דאם בשביל שצוה על גיד הנשה והלא גם על השחיטה צוה ולא נאסרה לבני נח?
ונראה לי בס"ד דהוה ליה למימר 'והכן' בלבד ולא לימא ליה 'על השחיטה' כי באומרו 'והכן' הכל משמע שיכין כל הכנה הצריכה הן שחיטה הן גיד הנשה וכיון דפרט את שניהם שמע מינה דלא דמיין להדדי שזה חייבין בו וזו אין חייבים בה.

שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר עַל פַּכִּין קְטַנִּים (בראשית לב, כו). פירש עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה בספרו הבהיר מדרש אליהו (דף צה) וזה לשונו ידוע כי מנ"ץ מן מנצפ"ך נמתקו בסוד המ"ן [מיין נוקבין] כנזכר בדרוש ראש השנה ונשאר פ"ך שלא נמתקו וכן אמרו חזר על פכים קטנים וקרא אותם קטנים שהם בחינת מלכות דמלכות כדי להמתיקם עד כאן לשונו ודחפ"ח [וְדִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן].

מִכָּאן לַצַּדִּיקִים שֶׁחָבִיב עֲלֵיהֶם מָמוֹנָם יוֹתֵר מִגּוּפָן. וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶם בַּגָּזֵל (בראשית לב, כה). נראה לי בס"ד הכונה שהם מחמירין על עצמן שלא לגזול אפילו דבר מועט דלא קפידי אינשי עליה כגון ליקח קיסם מן אגודה של עצים וכיוצא בזה כי נחשב אצלם דבר זה לגזל ולכן הם מייקרים ממונם בביתם שלא לאבד אפילו דבר מועט כהא דחזר על פכים קטנים שאין נחשבים לכלום לפי עושרו כדי ללמד את בניו ובני ביתו שלא יזלזלו בגזל שהוא דבר מועט דלא קפדי אינשי עליה בראותם שהממון חשוב אצל בעליו דאפילו שהוא עשיר גדול סיכן עצמו לחזור לבדו להביא פכין קטנים דאין חשובין כלום לפי עשרו ולכן גם הם יהיו נזהרים בגזל אפילו בדבר מועט ליקח קסם מאגודה של עצים ולא יהיו מורין היתר לומר אין זה חשוב אצל בעליו כלום.

מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁלֹּא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה. קשא איך נעלם דבר זה מן יעקב אבינו ע"ה ויצא יחידי בלילה? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דברכות (ברכות מג:) ירח חשיב כשנים ועם האדם ההולך נעשו שלשה דאין נראין ואין מזיקין עיין שם וידוע דאותה הלילה היתה ליל ט"ו בניסן וכמו שאמר הפייטן בהגדה של פסח ואם כן הלבנה זורחת כל הלילה לכן יצא יחידי ולא חש אך נראה דאחר שיצא מוכרח לומר שנעשה ענן ונתכסית הלבנה ונשאר לבדו ואז וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית כב, ג).
ברם הא קשיא אמאי לא יליף רבי יצחק מקרא של וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם (בראשית יט, כז) דיליף מיניה רבי אבהו דהוא קדים להאי קרא של 'וַיֵּאָבֵק'? ונראה לי דהתם הוו תלתא בהדיה שהם יצחק ושני נעריו ואם כן יש לומר דחש בשביל פחתים ולא יצא בלילה ולאו בשביל מזיקין ולכן לא ילפינן מזה דאל יצא יחידי בלילה בשביל מזיקין, אך רבי אבהו גמיר מיניה משום דכתיב 'וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ' אם כן משמע שבתחלה לא היה בדעתו ליקח את שני נעריו אלא רק את יצחק דאם מתחלה דעתו ליקח שני נעריו למה חבש את חמורו בידו היה לו לומר לשני נעריו לחבוש לו את החמור? אלא ודאי מתחלה לא היה בדעתו שיקח אותם והיו ישינים ולכך לא הקיצם לחבוש חמורו וכיון דהיו שנים הוא ויצחק ולא הוו תלתא לכך המתין עד הבוקר משום מזיקין כי שנים חשיבי כאחד במזיקין שנראין אף על פי שאין מזיקין יש לחוש להם.

רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: מֵהָכָא "הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים" (רות ג, ב). נראה לי בס"ד דמפיק לה ממה שהוצרכה לפרש שהוא זורה גורן השעורים בלילה והיינו כי אמרה לה שתלך ותשכב מרגלותיו ואיך יתכן כיון דודאי ישינים עמו בני אדם ולא ישן לבדו? אך הסבירה לה שהוא זרה גורן בזו הלילה וכיון דזורה בלילה מוכרח שיש אותה לילה אור הלבנה כי אין זורין בחושך וכיון דאיכא אור הלבנה הוא ישן לבדו דאינו חושש למזיקין מפני דאור הלבנה חשיב כשנים ועמו הוי שלשה ואין נראין ואין מזיקין, וכיון דהוצרכה לפרש לה דבר זה לשכך דעתה שתדע שהוא ישן לבדו בזאת הלילה שבה אור הלבנה שמע מינה דאי לאו הכי לא היה ישן לבדו יחידי והליכה ושינה חדא כמו שחוששין בזה חוששין בזה.
ובפירוש רש"י ז"ל יש להעיר מה הכרח יש בזה, וכי בועז לבדו שם? והלא יש לו משרתים וקוצרים אפשר שיחזור לביתו ויוליך עמו שלשה וארבעה בני אדם? ויש ליישב בדוחק.

וריב"ל אמר כאדם החובק את חברו וכו' לא מסברא אומר כן א"כ היינו דעת נוטה ולא דעת תורה וכפירש"י לעיל ד"ה דעת נוטה אלא ריב"ל אה"י דהירך סמוך דלא משמע לי' למידרש המיומנת אלא הירך הידוע שהמאבקים נוגעים בו אותו הגיד לא יאכלו ב"י:

כעכו"ם נדמה לו וכו' כת"ח נדמה לו. הנה זה המאבק היו שרו של עשו וניצוץ שלו מכח זכות כיבוד אב יצחק ע"כ במה שהוא שרו של עשו נדמה לו כעכו"ם ובמה שהתנוצץ בו זכות יצחק נדמה לו כת"ח. והנה אמרו הראשונים ז"ל שס"ה גידים נגד שס"ה לאוין וג"ה נגד לאו של ב' אחיות שנשא יעקב ע"ה. ונגד שס"ה ימים וג"ה נגד ט' באב וכתבו המקובלים האוכל בט"ב כאוכל ג"ה והנה במה שנשה הגיד רמז לחורבן בהמ"ק ורבנן ס"ל נוהג בשניהם נגד ב' בתי מקדשות וירא כי לא יכול לו כי חורבן בהמ"ק שפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים ואנחנו נמלטנו תם עונך בת ציון לא יוסף להגלותך פקד עונך בת אדום גילה על חטאתיך. הנש"ה גמטרי' במספר א' יותר ממספר שט"ן לומר שעי"ז נצח יעקב את השטן. גיד הנשה במספר א' יותר ממספר עשו וכנ"ל שע"י המתקת הגיד שהוא חורבן בהמ"ק הי' עשו ושרו מנוצחים:

כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ עיין תוס' ומ"ו חסיד שבכהונה מ"ה נתן אדלר זצ"ל הקשה עוד הא שחיטת נכרי נבלה ומה יועיל להו שחיטת מצרי ולפע"ד ליישב עפ"י מדרש והכן אין והכן אלא מיום לחברו וכי דרכו של מלך לאכול מיום לחברו אלא ע"ש פי' דכתיב והכינו אשר יביאו אמר הקב"ה אתה שמרת את השבת עד שלא ניתן חייך בן בנך יקריב בשבת שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים מבואר מזה דהשבטים לא שמרו התורה בחוצה לארץ כמ"ש רמב"ן בטעם ב' אחיות. ויוסף הוא דהתחיל להחמיר בח"ל ושמר שבת וה"ה כל התורה בח"ל. ואקדים עוד במס' ביצה י"ד ע"ב שאני בי מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי כ' בש"מ ומ"מ מר שמואל אכיל דידע בעבדין דמהימני' ומ"מ רב פפי לא אכיל דלדידי' לא מהימני. והא"ש דהכא השבטים אכלו אצלו בערב שבת קודם שהודיעו עצמו להם ואז לא שמרו התורה ולא איכפת להו בשחיטת נכרי אך יוסף ידע כי מחר דעתו להודע להם ומאז יקבלו עליהם חומרותיו ומאז יאסר להם לאכול משחיטת עבדיו דע"ג דליוסף מהימני לדידה לא מהימני דשחטי שפיר אך כל זה בשחיטה דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אבל ג"ה למה צריך ליטול בפניהם הלא יכול להאכילם הירך היום ולמחר יאכילום נתח אחר אע"כ ג"ה נאסר לב"נ וא"ש הכל וק"ל:

לפי שאין פושטין ידיהם בגזל פי' גזל היינו משחז"ל הנהנה מעה"ז בלא ברכה גוזל להקב"ה וכנסת ישראל והצדיקים כל רכושם אין בו גזל מקב"ה וכו' אלא הכל בקדושה וטהרה ומחשבת עבודת הי"ת ויש בו ניצוץ קדושה ע"כ מקפיד שלא יבוא לידי אינו הגון ע"כ חביב עליו מגופו וק"ל:

כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח כו'. כתבו התוספות וז"ל כמאן דאמר גיד הנשה לבני נח נאסר וא"ת דילמא לא נאסר ואפילו הכי היו מקיימין כמו שחיטה דקאמר ליה פרע להם בית השחיטה. וי"ל מדקאמר והכא משמע דבלאו הכי לא משתרי אי נמי פרע להו בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה עכ"ל. רבים מן התלמידים נתקשו בהבנת דברי התוספות האלה ותמהו עליהם היאך כתבו שנצטוו על הנחירה והלא נבילה גמורה מותרת לבני נח ואני אומר לו חכמו ישכילו זאת לעיל בריש פרק השוחט ובפרק כסוי הדם דף פ"ה ע"ב גמרא ערוכה קאמר. וכי תימא קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זו היא שחיטתו כו'. וכן כתבו התוספות בכריתות ריש פרק דם שחיטה וז"ל ואפילו למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה נחירה מיהא בעי כו' והדבר פשוט שר"ל כיון שנצטוו שלא יאכלו אבר מן החי הרי בע"כ נצטוו שימיתו הבהמה בנחירה קודם שיאכלו ממנה והא דנקט דוקא נחירה ולא שאר דבר שהעוף והבהמה מתים על ידי כך י"ל משום שכך היה המנהג של בני נח להמית העוף והבהמה על ידי נחירה כמו שנוהגין הגוים עוד היום ולזה נתכוונו התוספות באמרם שנצטוו על הנחירה כי חשב יוסף שלא יאכלו משחיטתו שיאמרו דשמא חתך מן הבהמה אבר מן החי ולפיכך אמר פרע להם בית השחיטה והיינו נחירה כי כמו שמתיר השחיטה לישראל כך מתיר הנחירה לבני נח שלא יהיה אסור משום אבר מן החי. ומה שפרש"י בפרק כסוי הדם שהבאתי לעיל נוחרו חונקו. רבינו עובדיה מברטנורה לא פירש כן בפירוש המשניות שלו בפרק אותו ואת בנו במשנה השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר כו' וז"ל והנוחר שתוחב הסכין בנחיריו וחותך עכ"ל. וכן שמעתי אני מרבותי:

רש"י ד"ה מזה כזית וכו' ולא נקט אכל ב' זיתים משניהם וכו'. נלענ"ד הדבר צ"ע דשני זיתים משניהם יוכל לקיים מזה כזית ומחצה ומזה חצי זית ולר"י אי מספקא ליה פטור לגמרי ואפי' פשיטא ליה מ"מ אם בשל ימין היה רק חצי זית פטור לגמרי:

שם גמרא פרע להם בית השחיטה טול גיד בפניהם. הוצרך תרוייהו והלא אם יראו שנזהר במצות מסתמא נזהר בכלהו דמאי אולמא דהך מהך בשלמא פרע לחוד לא מהני דגיד נפיש טרחא והרי אמרו שאין הטבחין נאמנין על גיד אבל איפכא אם נמצא גיד בפניהם למה הוצרך לפרוע להם בית השחיטה אלא ע"כ כמ"ד גיד נאסר לב"נ ומתורץ קושית התוס' שם ע"א אמר ר' יוסי בר חנינא מאי דכתיב דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל דבר שלח ביעקב זה גיד הנשה ונפל בישראל שפשט איסורו בכל ישראל ואמר ר' יוסי בר' חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה והכן טול גיד הנשה בפניהם פי' רש"י פרע להם בית השחיטה שלא יאמרו בשר נחירה אני אוכל לפי שבני יעקב שומרי מצות היו אע"פ שלא נתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם כמ"ד במתניתין גיד הנשה נאסר להם בעודם בני נח עכ"ל רש"י והנה תוס' מקשים דלמא לא נאסר ואפ"ה היו מקיימים כמו שחיטה דקאמר ליה פרע להם בית השחיטה וי"ל מדקאמר והכן משמע דבלא"ה לא משתרי אי נמי פרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה עכ"ל התוספות והנה דבריהם תמוהים דהא אכתי קשה דלמא נהגו איסור בגיד הנשה דהא כל המדרשים וגמרא מלא מדבר זה שהאבות קיימו כל התורה ועיין בספר פרשת דרכים בריש דרך האתרים שמפלפל אי היה להם דין בני נח או דין ישראל קודם אבל בזה ליכא מאן דפליג שהחמירו על עצמן וקיימו כל התורה ואפילו ערובי תבשילין אמרינן בגמרא שקיים אברהם אבינו ועוד איך יתורץ על רש"י שפי' שבני יעקב שומרי מצות היו וא"כ מנ"ל דגיד הנשה לבני יעקב נאסר ועיין בחידושי הרשב"א שמניח זה בתימה על פי' רש"י ותירוץ ראשון של התוספות הוא דחוק מאד. ואמרתי לתרץ דהנה עוד יש לדקדק למה אמר בשחיטה פרע להם בית השחיטה דהיינו שיראו שנשחט ולא אמר שישחוט בפניהם. ובגיד הנשה אמר טול גיד הנשה בפניהם. אדרבא איפכא מסתברא בגיד לא היה צריך לומר טול הגיד בפניהם דהא אמרינן במתניתין לקמן שולח אדם ירך לנכרי אע"פ שהגיד בתוכו משום שמקומו ניכר וא"כ אי הוה אמר שיראה להם מקום חתך ג"כ הוי ידעו שניטל הגיד ויותר היה לו לומר שישחטו בפניהם:

עוד יש לדקדק על פי' רש"י שמפרש פרע להם בית השחיטה שלא יאמרו בשר נחירה אני אוכל והדבר יפלא למה נטה רש"י ז"ל מדרך הפשוט דהא בלא"ה היה צריך לומר פרע להם בית השחיטה כדי שבני יעקב יאכלו דבלא שחיטה לא היו אכלו עמו ועוד למה לא פירש רש"י כן גם על גיד הנשה שלא יאמרו גיד הנשה אני אוכל:

ונראה לי לתרץ הכל והסיגנון הוא כך דאילו היה אמר לו שישחוט בפניהם דהיינו שהיה מראה להם שהשחיטה הוא בשביל אחי יוסף לא היה מהני השחיטה והיה אסור להם לאכול רק בשביל שהיה מראה להם שהשחיטה הוא לא בשבילם כי אם בשביל בית יוסף בעצמו שהם ג"כ מקיימים השחיטה שע"י זה מותר להם לאכול משחיטתו ולכך אמר גבי הגיד הנשה שיטלו בפניהם כדי להראות להם דדוקא נטילת הגיד הוא בשבילם אבל השחיטה הוא בשביל בית יוסף שגם הם נזהרים בשחיטה וזה שאמר פרע להם בית השחיטה דהיינו שיראו שאני זהיר בשחיטה כמו הם. ואקדים לך הקדמה דאיתא לעיל בגמרא (דף ו ע"א) ר"ג ובית דינו גזרו על שחיטת כותי ואסרוהו וקאמר בגמרא מ"ט גזרו בהו רבנן וקאמר כי הא דר' שמעון בן אלעזר שדריה ר"מ לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא אמר ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה הלך ר"ש ב"א וסיפר הדברים לפני ר"מ וגזר עליהם מ"ט דמות יונה מצאו בהר גריזים שהיו עובדין אותו ופירש רש"י אותן שהיו בהר גריזים ונעשו מומרים לע"ז ואע"ג שרוב כותים לא מהר גריזים הוא ר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא וקאמר בגמרא ר"מ לטעמיה דגזר רובא אטו מיעוטא ורבן גמליאל ובית דינו נמי כר"מ ס"ל ואח"כ אמרינן בגמרא שם ר' יצחק בן יוסף שדריה ר' אבוהו לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחיה האי סבא אמר לית כאן שומרי תורה הלך ר' יצחק וסיפר הדברים לפני ר' אבוהו הלך ר' אבוהו וסיפר הדברים לפני ר' אמי ור' אסי ולא זזו משם עד שעשאום נכרים גמורים ופריך הגמרא למאי אי לשחיטה וליין נסך מהתם גזרו בהו רבנן פי' רש"י ר"מ על היין ור' גמליאל ובית דינו על השחיטה ומתרץ הגמרא אינהו גזרו ולא קיבלו מינייהו ר"א ור"א גזרו וקיבלו מנייהו ופי' רש"י לא שאלו גדולים הימנו אלא שבדורו של ר"מ לא רצו לקבל מהם לפרוש מן הכותים לפי שהיו רגילים בהם ובדורו של ר' אמי ור' אסי היה אפשר להם לפרוש עכ"ל רש"י:

והנה מלבד שדברי רש"י הם דחוקין בטעמם אלא שאפילו הם תמוהים דזה הטעם שייך על ההמון עם שלא רצו לקבל גזרת ר"מ ור"ג אבל איך שלח ר"י בר יוסף ור' אבוהו שהיו גדולי הדור ליקח יין מבי כותאי ואיך לא נזהרו בגזירת ר"מ ור"ג וב"ד. ואין לומר דר"א ור"א לא שמיע להו מגזרת ר"מ ור"ג א"כ מאי פריך הגמרא והא מהתם גזרו דלמא לא ידעו מהך גזרה ועוד השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים עצמן מיבעי כמו שפריך הגמ' לעיל לר' יוחנן ואין לומר דלא קיבלו ולית להו הך גזרה כמו שמתרץ הגמרא לעיל לר' יוחנן א"כ קשה למה גזרו. ודוחק לומר דבזמנו של ר' גמליאל ור"מ היו מיעוט כותים עובדי ע"ז ובדורם של ר"א ור"א נעשין רובן עובדי ע"ז. חדא דזה הוא דוחק שאלו היו נעשין רובם עובדי ע"ז בודאי היה הדבר מפורסם והוי שמיע להו לר"י בר' יוסף ור' אבוהו ולא היו לוקחים יין מהם ולא היו צריכים לעדותו של האי סבא ועוד היה לו להגמרא לומר דבדורו של ר"א ור"א מטעם רובא גזרו עליהם. ואמרתי לתרץ דגזרת ר"מ ור"ג וב"ד היה משום דחיישינן למיעוטא כמו שאמרו בגמרא ר"ג וב"ד כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא ובזה אין הלכה כמותם דהא אנן פסקינן כרבנן דאזלינן בתר רובא בכל התורה כולה. ולכך לא קבלו מהם וגם ר"י בר' יוסף ור' אבוהו לא חיישי לגזרתם של ר"ג וב"ד ור"מ הואיל ואין הלכה כמותם אך ר"א ור"א שפיר נזרו אף שהיו אותן כותים מיעוטא דבדורם של ר"א ור"א היה הלכתא לחוש להך מיעוטא אף לרבנן דפליגי על ר"מ:

דהנה הרא"ש מקשה לקמן (דף יב) למה סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאינו מומחין לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור אינו זבוחה עומדת ואתרע ליה רובא ותי' הרא"ש ז"ל דמיעוט דאינו מומחין הוא מיעוט דלא שכיח ואפילו ר"מ דחייש למיעוטא לא חייש אלא במיעוט דשכיח עכ"ל ע"ש ולפ"ז קשה לי למאי צריך הגמרא לומר דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל הא אפילו לא חייש למיעוט אפ"ה שפיר גזרו על שחיטת כותים מטעם סמוך מיעוט עובדי ע"ז לחזקת בהמה בחייה ואתרע ליה רובא כקושיית הרא"ש והכא ליכא למימר תירוץ הרא"ש שהוא מיעוט דלא שכיח א"כ למה חייש ר"מ להך מיעוטא. וי"ל דכאן לא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה הואיל והאי מיעוט הוא משום חשש ע"ז כדאמרי דמות יונה מצאו ועובדין להן וא"כ החשש פסול שחיטה הוא משום מחשבת עבודה זרה וחזקת הבהמה בחייה לאו לאיסור ע"ז עומדת כי אם חזקת אינה זבוחה ולכך לא שייך לומר סמוך מיעוט לחזקה דלאו מטעם איסור אינה זבוחה נגעו בה דנשחטה כהוגן רק משום מחשבת ע"ז אסורה ולזה לא הוחזקה הבהמה מעולם:

אמנם אני אומר דאפ"ה הקושיא במק"ע להרא"ש לשיטתו דהנה לקמן על המתניתין דשחיטת נכרי נבלה כתבו התוס' והרא"ש הטעם הואיל וכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזביחתו ומי שאינו בר זביחה אסור לאכול מזביחתו וכן כתב הרא"ש גבי מומר להכעיס אפילו בדק לו סכין וראה ששחט יפה אפ"ה אסורה הואיל ואינו חושש לזבוחה הוי ככותי שאינו בר זביחה. והרמב"ם חולק בזה וכתב טעמא דשחיטת נכרי נבלה הוא משום דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו והוא משום מחשבת ע"ז אבל נכרי שאינו עובד ע"ז אינו אסור שחיטתו מדאורייתא רק מדרבנן ועיין בי"ד סי' ב' בש"ך ס"ק ב' ובט"ז ס"ק א' דלפי רוב מפרשי הרמב"ם סובר הרמב"ם דנכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו מותרת אף שאינו בר זביחה ע"ש. ולפי זה אני אומר להרא"ש שחיטת מומר לע"ז שהוא מומר לכל התורה כולה איכא עוד טעם לאסור שחיטתו אף בלי חשש שמחשבתו לע"ז עוד איסור הואיל ואינו בר זביחה דהא מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה ובודאי אינו מקיים שחיטה כלל ולפ"ז הנך כותים שבראש הר גריזים שהיו עובדי ע"ז לא הוי שחיטתן שחיטה אף בלי טעמא דמחשבתם לע"ז מטעם שאינם בעלי זביחה והוי כנהרגה דלהרא"ש הוי שחיטת, אינו בעל זביחה כנהרגה ועיין בתבואת שור ריש סי' ב' ולפ"ז הקושיא במק"ע להרא"ש לשיטתו למאי צריך הגמרא לומר דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל דחייש למיעוט הא אפילו אם לא חייש למיעוט אפ"ה שפיר גזרו על שחיטת כותים הואיל והך מיעוט שעובדין ע"ז אינן בעלי זביחה וא"כ אמרינן סמוך הך מיעוטא דאינן בעלי זביחה לחזקה שבהמה בחייה ג"כ בחזקת איסור אינו זבוחה עומדת ואתרע ליה רובא אף לרבנן דלא חייש למיעוטא. ומכח קושיא זו יש להוכיח לכאורה כדעת הרמב"ם הנ"ל דלא סבירא ליה לטעמא דהרא"ש הנ"ל וא"כ שפיר ליכא למימר סמוך מיעוט לחזקה הואיל וחזקה אינו שוה להמיעוט דהמיעוט הוא משום ע"ז ובהמה בחייה לאו לחזקת ע"ז עומדת כנ"ל. אבל להרא"ש דאיכא גם טעמא דאינו בר זביחה שפיר הוה החזקה והמיעוט בענין אחד קשה כנ"ל:

וצריכין לומר להרא"ש דהגמרא קאי אליבא דר' ענן אמר שמואל לעיל דסובר מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו ולית ליה מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה והאי סבא שאמר לר' שמעון בן אלעזר ושמת סכין בלועיך לא אמר אלא שהם עובדי ע"ז כדמפרש דדמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים אבל הם מקיימים התורה והם בעלי זביחה ואפ"ה גזר ר' גמליאל על שחיטתן ושפיר מוכיח הגמרא דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל דכיון שהם בעלי זביחה אינו אסור שחיטתן אלא משום חשש ע"ז ושפיר מוכח דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל דחייש למיעוט דאין לומר סמוך מיעוט לחזקה דחזקה אינו בענין אחד עם המיעוט דחזקה הוא איסור אינו זבוחה והמיעוט הוא משום מחשבת ע"ז ושפיר מוכיח הגמרא:

עוד יש לומר דאפילו למאן דסובר מומר לע"ז הוי מומר ל לכל התורה נמי אתי שפיר דהכא לא שייך לומר סמוך מיעוט דעובדי ע"ז שהם מומרין לכל התורה דהואיל ויש גם במומרים לע"ז לפעמים שאינן מומרין לכל התורה רק בעלמא אמרינן דרוב מומרין לע"ז הוי מומרין לכל התורה אבל מ"מ לאו כל עובדי ע"ז הוי מומרין לכל התורה וא"כ לא הוי זה המיעוט דעובדי ע"ז מיעוט דשכיח לענין שאר איסורים ולא שייך ביה לומר סמוך מיעוט לחזקה ודוק:. ולפי זה מתורץ הקושיא דלעיל דלכך לא קיבלו גזרת ר"ג וב"ד דהואיל וגזירתן היה על הכותים הואיל והיו עובדין ע"ז כדקאמר דמות יונה מצאו להם בהר גריזים וא"כ לא נחשדו כ"א על ע"ז אבל שאר מצות היו מקיימים וא"כ ליכא למימר סמוך מיעוט לחזקה הואיל וחזקה אינה דומה למיעוט וא"כ ע"כ טעמא דר"ג הוא הואיל וסבר כר"מ דחייש למיעוט ובזה אין הלכה כר"מ ולכך לא חשו להך גזרה. אבל גבי ר' יצחק בר' יוסף ור' אבוהו היה האי סבא אמר להם לית כאן שומרי תורה דהיינו שאינן מקיימים כלל התורה וא"כ אף שחיטה אינן מקיימים ולא הוו בעלי זביחה כלל וא"כ אף בלי חשש ע"ז יש עוד איסור בשחיטתם דשחיטתן לא הוי שחיטה והוי כנהרגה הואיל ואינן בעלי זביחה וא"כ אף שהם מיעוטין שפיר חיישינן להאי מיעוט אף לרבנן דלא חיישי למיעוט מ"מ משום סמוך מיעוט לחזקה דחזקת אינה זבוחה דבזה הוי המיעוט עם החזקת איסור בחד אופן וחיישינן למיעוט ולכך קבלו מניה הואיל וגזרתם היה ע"פ דין אליבא דהלכתא ודוק בזה:

היוצא מזה דשחיטת אינו בר זביחה אף ששחט שפיר אפ"ה לאו שחיטה הוא ולפ"ז מתורץ קושיא הנ"ל דרש"י שפיר פירש וטבוח טבח פרע להם בית השחיטה שלא יאמרו בשר נחירה אני אוכל דהיה קשה לרש"י למה אמר פרע להם בית השחיטה ולא אמר שחוט בפניהם כמו שאמר טול גיד הנשה בפניהם ולכך רוצה רש"י לתרץ בזה דאי הוי אמר שחוט בפניהם היה נראה כאלו השחיטה הוא בשביל אחיו אבל יוסף וביתו אינם מקיימים השחיטה ולא הוי מועיל השחיטה דאפילו היו אחי יוכף רואים ששחט שפיר אפ"ה היה אסור להם דהואיל ושחיטת מי שאינו בר זביחה לא מועיל כלל כדעת הרא"ש ולכך אמר להם פרע להם בית השחיטה היינו שיראו אחיו ששחט ולא כאילו השחיטה הוא בשבילם אלא שגם יוסף ובני ביתו מקיימים השחיטה:

דף צ״א ע״א גמר׳ ר״א אמר לא נצרכא אלא לשמנו של גיד דתני׳ ופרש״י ז״ל ״מהכא לא תפשוט וכו׳ והוא לכאו׳ פלא הלא אנן לא ממתני׳ דגידין והעצמות ישרפו פשטינן, אלא מר״ח דקאמר דהאי מתני׳ ר״י היא, ופשיטות זו לא נדחה מהא דר׳ אשי דמפרש למתני׳ בענין אחר. אבל ניחא לי דודאי מר״ח אמורא בתרא א״א לפשוט ספקתנו אי ר״י דעת תורה או דעת נוטה קאמר, דלר״ח מנ״ל הא, אלא מה דפשטינן מר״ח הוא משום דר״ח גופא פשט לעצמו דודאי ר״י דעת נוטה קאמר, מדקתני במשנה דפסחים דהגידין ישרפו ואין לנו פירוש אחר במשנה זו, אלא דנשנית אליבא דר״י, וספוקי מספקא לי׳, וממילא אי מצינן לפרש המשנה באופן אחר תו ליכא למיפשט מדר״ח, שהוא בעצמו לא ידע בבירור דעת ר״י, אלא מכח האי משנה דפסחים, דלא מצי לפרש בא״א ודו״ק.

ודע דהרמב״ם ז״ל בסוף הלכ׳ ק״פ כתב, דהי׳ צולין את הפסח שלם, ולא היו מנקרים כשאר בשר, אלא דבשעת אכילה הי׳ מסירין גה״נ ושאר קרומים והראב״ד ז״ל הרעיש עליו, והכ״מ שם מצדיקו באמרו, כי הלא גה״נ אין בו ליתן טעם ולא קאמר רק על שמנו של גיד, דאינו אלא מצד ישראל קדושים נהגו בו איסור, אבל שאר קרומים האסורים מדרבנן ודאי גם להרמב״ם ז״ל בעו ניקור קודם צליה עיי״ש, איך נדחק בלשון הרמב״ם. הנה מה שרצה הכ״מ ז״ל לחלק בין שמנו של גיד לשאר קרומים האסורים מדרבנן, לפע״ד ליתא דהרי תראה ששמנו של גיד בעי ששים בתערובות ככל שאר איסורים, וכבר כתב הש״ך ז״ל בדינו ס״ס אות י״ז, דדבר שאסרו חכמים מחמת חומרא בעלמא לא בעי ס׳, ובטל ברוב עיי״ש, והרי תראה דדמאי וכן חמץ שעעה״פ בטלים ברוב, ומ״מ שמנו של גיד בעי ס׳, ולא עוד אלא שהש״ך והטו״ז מתמיהים על המחבר בסי׳ ק׳, דלמה לא אוסר הירך מצד איסור דבוק והן אמת דהפרמ״ג שם הביא ממנ״י ז״ל לתרץ, דשמנו של גיד קיל ויפה כתב לתרץ המחבר שהרי הוא ז״ל בכ״מ שלו כאן המליץ על הרמב״ם בשמנו של גיד מה״ט, אבל האמת אינו כן, דאם הי׳ קיל לא הי׳ צריך ס׳, והי׳ דינו כדמאי וחשעעה״פ, והרי תראה דעל מימרא דר״ז דבנות ישראל החמירו על עצמם ויושבת ז׳ נקיים על טיפת דם כחרדל, מברכין על הטבילה כנדה גמורה, הרי דקבלה שקבלו המון העם על עצמם לתוספת קדושה, הרי הוא עכ״פ כשאר דרבנן דשייך לומר עליו וציונו, ואולי עוד חמור יותר מדרבנן בעלמא דהרי הוא כגדר, (הארכתי בזה לקמן דף צ״ו ע״א על המשנה הנוטל את גה״נ להוכיח דלא כחת״ס שסובר דקבלת חומרא הוה כנדר דאורייתא עיי״ש ומעיקר איסור גיד אתה למוד דאתא מקבלת יעקב ובניו לדעת הרמב״ם ז״ל גם אליבא דרבנן ואין להאריך בזה יותר). אבל דעת הרמב״ם ז״ל כפשוטו, דבכל הני קרומים וכן שמנו של גיד לא החמירו בפסח להוציאם קודם צלי׳ מפני דהמה רק מדרבנן אסורים, וטעם כעיקר הוא ג״כ מדרבנן לדעת הרמב״ם, והוה תרתי דרבנן במקום מצוה לצלותו שלם, והפלגת הראב״ד ז״ל, דאם היו מביאין לפניו פסח כזה, הי׳ חבטו בקרקע לפניו אינו אלא גוזמא בעלמא, וחלילה לחשדו שהי׳ עבר אעשה דאכילת פסחים ואלאו דבל תותירו, משום האי איסור קל שבקלים, ואולי נזהר לכתוב ״לפניו״ וכוונתו כדי לייסר את הצולה המביאו, אבל אח״כ הי׳ מגביהו ואכלו.

והנה הכ״מ ז״ל לא מצא ראי׳ לדברי הרמב״ם ז״ל כי ראייתו שמביא שם לא הבנתי, אבל לפע״ד מוכח כן מהכא, דהרי ר״ת מפרש דבגיד הנשה ואליבא דר״י קאמר, ור״א מוקי בשמנו של גיד, וע״ז נשנה במשנה דישרפו בששה עשר עם הנותר, ואם נאמר דהי׳ מסיר את הכל לפני הצליי׳, הרי הי׳ מצי להוציאם בעוד יום בע״פ ולשרפן מיד קודם שיבואו לידי נותר, דהרי תרומה טהורה נשרפת בתחלת שש משום דאסורה מדרבנן, ולמה ימתין עד שיעשו נוחר, וניהו דכל שאסור לו חכמים לאכול ודאי דלא עבר אלאו דלא תותירו, דכל שאינו בכלל ואכלו את הבשר אינו בכלל לא תותירו, אלא דא״כ גם שרפה לא תבעי, ונשדייהו כמו שאר עצמות וגידין דלאו בשר נינהו כמבואר בגמ׳ והרי תראה דרש״י ז״ל נתעורר ע״ז, ובדר״ח דקאמר דעל גה״נ קאי כתב וז״ל ״ותרווייהו בעו שרפה דלכל חד וחד מספקינן לי׳ בהתירא, והוה נותר שפיר וכו׳״ ולקמן בשמנו של גיד כתב וז״ל והלכך ע״כ משייר ליה משום מנהגא, ושרפה בעי הואיל ומדאורייתא בר אכילה הוא״ עכ״ל, הרי לך דכל דין נותר יש לו וא״כ למה לא יבער את הקרומים והחוטים וגה״נ ושמנו קודם שיבואו לידי נותר, ובפרט גה״נ לר״י דיבגבנ״ט דמה״ט הוה בכלל בשר ונעשה נותר ושם ודאי נותר גמור הוה דהרי רק מספק מניחם מלאכול גם שניהם, למה ימתין עד שיהיו נותר ויעבור על לא תותירו במקום דיכול לבערן לפני זה, אלא ודאי משום דמצוה הוה לצלותו שלם, וזה נראה לפע״ד ראי׳ נכונה ומוכרחת לדעת הרמב״ם ז״ל, ממילא נלמד דאפילו גה״נ לר״י דיש בו טעם והוא איסור תורה, לא חששו להסירו קודם צליה ומכש״כ שאר הקרומים דרבנן ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳ ת״ש אכל מזה כזית ומזה כזית וכו׳, כבר כתבתי לעיל דאין זה תוספתא כמו שציין בעל מסורת הש״ס, אלא משנה שלמה בפרקן לקמן צ״ו ע״א אבל בתוספתא איתי פלוגתא זו בין ת״ק לר״י בסגנון אחר והוא ״האוכל מגה״נ כזית הרי זה חייב ר״י פוטר עד שאכל משניהם״ הרי לך מפורש דר״י ספוקי מספקא לי׳ דאל״כ הוול״ל עד שאכל משל ימין. וא״כ ע״כ הסיפא דתוספתא, דאכל ב׳ גידין מב׳ ירכות מב׳ בהמות וכו׳, אשר מינה פושט הש״ס דלר״י מיפשט פשיטא לי׳ דשל ימין, ג״כ אין הפירוש כמו שסובר הש״ס, אלא דאכל כל הד׳ גידין, וכפשטות לשון התוספתא, ועיין לעיל פ״ג ע״א דרש״י ז״ל תיקן הלשון תחת ״מב׳ בהמות״ כתב ״של ב׳ בהמות״. ועיין בראש יוסף שכתב דהאי מב׳ ירכות הוא שפת יתר דאם קאמר מב׳ בהמות, ממילא נדע שהוא של ב׳ ירכות ימנית, דאל״כ ב׳ בהמות למה לי. אבל אנן נפרש כפשוטא דאכל כל הד׳ גידין, ומיירי שאין בכל חד כזית כדמוקי בגמ׳, ואין זה דוחק כי התוספתא קאי על החלוקה הקודמת שם אכלו ואין בו כזית חייב, ר״י פוטר עד שיהי׳ בו כזית, וע״ז קתני אח״כ האי חלוקה דאכל ב׳ גידין, דלת״ק לוקה פ׳ ואע״ג דאכל ד׳ גידין לא לקי ד׳, או משום דבהתראה אחת לא לקי רק אגופין מחולקים, או נאמר דעל ברי׳ לא לקי על כל ברי׳ וברי׳, כל זמן דליכא כזית דהא דברי׳ חשוב הוא לחייב פעם א׳, אע״פ שהוא פחות מכזית דכיון דאכלו אחשבי׳ אבל באכל ב׳ או יותר ובין כולם אין בו אלא כזית לא לקי תרתי, והוא נכון בסברא. (דניהו דבריה דחייב משום דהתורה אחשביה אבל מהיכי תיתי לא נבעי נמי מחשבת האוכל). ולר״י אינו חייב אלא חדא דרק שני גידין של ימין או של שמאל מצטרפין לכזית, ואין כאן אלא חד לאו, וזה ברור לפע״ד בכוונת התוספתא, וע״כ לומר דבעל מסדר הש״ס לא הי׳ שנוי לפניו האי רישא דתוספתא כמו שהיא לפנינו, ולכן לא נחות לפרש כפירושנו ועדיין צע״ג. ודע כי מה שכתבנו דגופין מחולקים אף בהתראה אחת לוקה שתים עיין בזה בראש יוסף כאן, ומה שהביא בשם מל״מ ריש הלכ׳ א״ב דגם בבהמות שייך גופין מחולקים, ואפי׳ בשחוטין לדעת התוס׳ זבחים ע״ח ע״א ד״ה והפיגול. ולפע״ד דהכא בגיד הנשה ואליבא דרבנן דמחייבי מכח ברי׳ אף פחות מכשיעור לכ״ע הוה שני גידין משתי בהמות גופין מחולקים, ובפרט לפי מה שכתבו התוס׳ לעיל דגיד בעינן שנאסר מחיים, דודאי הוה משתי בהמות לכזית אליבא דר״י, בזה יש מקום עיון גדול, לפי סברת רש״י ז״ל לקמן ק״ח ע״ב דא״א מכלל התירן להקרא שם איסור, עיין לקמן מה שכתבתי בזה ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳ וטעמא מאי, לא קאי אמה שאמר ר״י דאינו נוהג אלא באחת, דהרי פשטא דקרא מורה על אחת דבכל סיפור המעשה רק מירך אחד דיבר, אבל בעי וטעמא מאי, על דעת מכרעת של ימין, וכן פרש״י ז״ל במתק לשונו הזהב ״וטעמא מאי פשיטא לי׳ לר״י דשל ימין״, ור״ל דהא דנוהג באחת לא בעי טעמא דהרי רק באחת נגע ותקע ירכו האחת כפשטא דקרא, אלא דלפ״ז פלא והפלא על מה סמכו חכמים דס״ל דנוהג בשניהם דמה שאמר בגמר׳ ורבנן מאחוריה אתא ונשי׳ בתרווייהו, אין זה מספיק כלל ללקות על תרווייהו, על השערה כזו בלי שום רמז בקרא ונגד פשטות הכתובים, ולא עוד אלא שהיא ג״כ נגד הקרא דויאבק איש עמו, הכי דרך המתאבקים כן הוא, אתמהה? וגם זאת לפלא בעיני למה להו למימר מאחורי׳ אתא, והלא גם מלפנים מצי לנשי׳ בתרווייהו בשתי ידיו, ביד ימין את של שמאל, וביד שמאל את של ימין. שוב ראיתי שהמהר״ם שיף ז״ל נתקשה בזה ותי׳ דמלפנים אין דרך לשום שתי ידיו למטה, דאז את שכנגדו יגבור עלי׳ מלמעלה עיי״ש, ונכון הוא אלא דאז יותר קשה מה ראו על ככה לומר מאחורי׳ אתא ונשי׳ בתרווייהו ולא עוד אלא דגם על דרשת ר״י ״דהירך״ יש לתמוה דאם פשיטא ליה מכח פשטות הכתובים דרק באחת נגע ותקע ירכו ואפשר בשל שמאל כמו בשל ימין, אז האי הירך דכתיב בציווי אין בו הכרע כלל דשל ימין הוא, דהרי קאי האי ה״ה הידיעה על אותו הירך שנגע בו.

והלב ארי׳ וק״ז בעהחת״ס ז״ל הביאו כאן דעת הזוה״ק שגה״נ מן שס״ה גידין מכוון ללאו דשתי אחיות מן שס״ה ל״ת, ושרו של עשו לא הי׳ יכול לו עד שהגיע להאי גיד, וא״כ הוא, ודאי לא נגע רק באחת ולא בשתיים, אלא דבמד״ר שציינתי כבר לעיל איתי, דר״י אומר באחת מהן נגע ואחת נאסרו ור׳ יוסי אומר באחת נגע ושתיהן נאסרו, אלא דאח״כ כתב שם אית תנא הדעת מכרעת שהוא של ימין כר״י, ואית תנא הדעת מכרעת שהוא של שמאל כר׳ יוסי, מ״ד של ימין ויגע בכף ירכו, ומ״ד שהוא של שמאל כי נגע בכף ירך יעקב עכ״ל, ועיין במפרשי המדרש שם, זה בכה וזה בכה הגהות ותיקונים, אבל מדברי כולם עכ״פ זה יצא ברור דליכא שום מ״ד דבשניהם נגע, אלא דמ״מ נאסרו בשניהם. ועפ״י המקובלים ניחא דהרי בבהמה וחיה ודאי אין האברים והגידים מכוונים למספר רמ״ח ושס״ה כמו באדם, כי היכי דנימא דהאי גיד שנגע בו ביעקב תאסר כנגדו בבהמה ולכן כיון דנאסר ע״ש המאורע נאסרו שניהם, אבל דעת חכמי תלמודנו קשה להלום וד׳ יאיר עיני ודו״ק היטב.

שוב נתיישבתי שיש ליישב תלמודנו עפ״י דברי המהר״ם שיף שהבאתי לעיל, דאין דרך המתאבקים לשום שתי ידיו למטה, דאז שכנגדו ינצח אותו למעלה, אלא דבזה לא הועיל אלא לתרץ למה צריכין למימר דמאחרי׳ אתא, אבל עדיין קשה מנ״ל באמת דנשי׳ בתרווייהו, אבל עפ״י דברים י״ל דהאי סברא גם איד אחת איכא למימר דבמתאבק פנים אל פנים גם ידו אחת לא מצי להשפילו למטה מטעם שכתב המהרמ״ש ז״ל, ולכן ס״ל לחכמים דר״י דע״כ לומר מדאחרי׳ נשיי׳ וכיון שכן מסתמא לא חס עליו להכותו רק ביד אחת על ירך אחת רק בשתי ידים על שתי ירכות, והוא הנכון ודו״ק.

ע״ש בגמ׳ א״ר יוסי ב״ח דבר שלח ביעקב ונפל בישראל, דבר שלח ביעקב זה גה״נ, ונפל בישראל שפשט איסורו בכל ישראל. ועיין במהרש״א ח״א שנראה שמפרש דבר שלח ביעקב על מעשה המלאך שנשה את גידו של יעקב, וע״י האי מאורע פשט איסורו בישראל בסיני, ובמחכ״ת לא דק בזה כי כל השופט בצדק הן לשון הגמ׳ והן פרש״י ז״ל, וכן לשון הקרא בעצמו כפ׳ הדרשה הלזו מורה, דר״ל דבר שלח ביעקב זה איסור גה״נ ופשט אח״כ איסורו בכל ישראל, וממילא קאי האי כמ״ד גה״נ נאסר לב״נ גם אמימרא זו דר׳ יוסי ב״ר, ומיושב בזה ג״כ קושי׳ התוס׳ ד״ה כמ״ד, ומה שקשה מכאן על שיטת הרמב״ם ז״ל דס״ל דלכ״ע התחיל האיסור בב״י אלא דלרבנן ע״כ נשנית בסיני, עיין לקמן בסוגי׳ דאיסור חל על איסור מה שכתבנו בזה, ודו״ק היטב.

תוס׳ ד״ה כמ״ד גה״נ נאסר לב״נ דלמא לא נאסר אפ״ה הי׳ מקיימין שחיטה וכו׳ עכ״ל, ולפע״ד נראה דגה״נ שאני דבפירוש אמרה תורה דנאסר ע״ש המאורע, ועל כן לא יאכלו ב״י את גה״נ, אין לומר דאבות קיימו את הציווי הלזה מדנפשם, קודם המאורע ואין זה דומה לשאר מצוות ולא תעשה אף דנזכר אצלם זכר ליציאת מצרים וכדומה, מ״מ יש לכולם איזה תועלת ותיקון גוף ונפש בעצמם ואכילת מצה ואיסור חמץ תוכיח, שנצטוו עליהם עוד במצרים טרם יצאו, וכן אכילת קרבן פסח ובכולם כתיב, טעם של יציאת מצרים שלא הספיק בצקם להחמיץ ופסח ע״ש שפסח על בתי ב״י וע״כ דיש בקיומם איזה ענין חוץ מן הזכר הלזה, משא״כ בגיד הנשה דכתיב בי׳ ע״כ לא יאכלו וכו׳ וכיון דאבות לא קיימוה השבטים מנ״ל ודו״ק.

בא״ד א״נ פרע להו ביה״ש היינו נחירה שנצטוו על הנחירה עכ״ל, ובחידושי הרשב״א כ׳ דלא לימא דמאכיל אותם אבמה״ח. אבל התוס׳ בפירוש כתבו דנצטוו על הנחירה, ועיין בהגהות מהרש״ש שתמה איה נצטוו על הנחירה, ועיין בהגהות ר״צ חיות מה שכתב בזה, ואני בפתיחה שלי ובהרבה מקומות בתוך המסכת׳ הארכתי בזה והוכחתי כי כל מי שמצווה על אבמה״ח, כש״כ דמצווה על הנבלה שמתה מאלי׳, דהרי אבמה״ח הוא רק מיתת אבר ומטמא כנבלה כדדרש בדף קכ״ז ע״ב לקמן דכי ימות מן הבהמה, ק״ו מתה כולה דגרע מאבר מת, וכתיב בב״נ אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו כל זמן שדמו בו לא תאכלו הן בחיים והן במתה רק ע״י הסרת הדם תאכלו, והוכחתי שכן דעת הרמב״ם ז״ל שכתב בסוף פ״ד מהל״ש דישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת חולין אלא היו נוחרין ושוחטין כשאר עכו״ם עכ״ל, הרי דישראל לא נצטוו על הנחירה אלא כשאר עכו״ם, וע״כ דשאר עכו״ם נמי נחירה בעו, דאל״כ הרי על הנבלה נצטוו ואפי׳ על הטרפה, ואיך כתב שנוחרין כשאר עכו״ם ואכ״מ להאריך ודו״ק.

ועיין במהרש״א ח״א שכתב שדקדק לומר גבי גה״נ טול בפניהם וגבי שחיטה לא קאמר טבח בפניהם כי בשחיטה לא סגי בהכי דהרי שחיטת נכרי נבלה אפי׳ בעע״ג, אלא פרע להם ביה״ש שישחטו בעצמם עיי״ש, שציין על מש״כ בח״ה, והוא דטבוח טבח אינו ציווי וכפרש״י בחומש שהוא כמו לטבוח מדלא כתיב וטבח, אבל והכן ציווי הוה, ולפ״ז ניחא דלא קאמר וטבח, שלא רצה שיטבח האיש אשר על ביתו בעצמו, אלא שיתקן ביה״ש לטבוח טבחו הן בעצמם, והדבר נכון מאד בלשון, ומכש״כ בלשון הש״ס דקאמר פרע להם ביה״ש, ולא קאמר שחוט להם או בפניהם, אלא דכל זאת אי שחיטה ממש קאמר, אבל אי נפרש כתירוץ השני שבתוס׳, דנחירה קאמר אז הלשון פרע להם ביה״ש מדוקדק, דלא בעי לפניהם אלא להראות דלא הרגה בקיפוץ ושלא מתה מאליה וקרא דקאמר לטבוח ולא טבח, י״ל דלטבוח מי שרגיל לטבוח דמסתמא לא האיש אשר על ביתו הי׳ הטבח, אבל נטילת גה״נ דלא נהגו בו במצרים, גם יוסף לא מסר זאת רק לנאמן ביתו שהי׳ נאמן אצלו על ניקור הגיד, אלא דמחכ״ת של המהרש״א ז״ל לא דק במה שכתב שחששו על שחיטת נכרי שהוא נבלה, דהרי טעמא דהא מלתא לדעת התוס׳ והראשונים טעמא מדכתיב וזבחת ואכלת, ודרשינן דדוקא המצווה שלא לאכול נחירה ראוי׳ לזביחה, ולא נכרי שאינו מצווה. וא״כ אז דגם הם לא נצטוו על הזביחה ולחומרא הי׳ להם דין ב״נ, מה בינם לשאר ב״נ, ואם הי׳ מחמירין שלא לאכול, מזביחת אינו מצווה, גם מזביחת עצמם לא הי׳ רשאין לאכול, אבל דברי נכונים בשנאמר דלא היו אוכלים משחיטת מצרי מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו, ומשום לתא דע״ז כמש״כ הרמב״ם ז״ל, ואז שהיו עע״ג גמורים אפי׳ בהנאה אסור כמבואר לעיל דף י״ג ע״ב, וא״כ הוא, אז גם אי נפרש דנחירה קאמר שנצטוו על הנחירה שפיר קאמר דפרע להם ביה״ש שינחרו לעצמם כי גם נחירה שלהם לע״ז, דקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו לאו דוקא זביחת שחיטה כשרה קאמר כמובן וזה אמת וצדק.

ובלא״ה אני תמה מאוד איך אפשר לפרש דהכא שחיטה ממש קאמר, דהרי אנו קיימ״ל כר״ע דישראל במדבר אכלו בשר נחירה ולא נצטוו על שחיטת חולין עד שיכנסו לארץ, וא״כ הכי יאמר דאבות החמירו על עצמם יותר מדור המדבר, להיות נזהר שלא לאכול נחירה, מה שאכלו ישראל במדבר, ולא עוד אלא דהוא חומרא דאתא לידי קולא דהרי לא הי׳ רשאין לשחוט חולין במדבר משום ש״ח ואם האבות קיימו כל התורה, ודאי קיימו גם זאת שלא לשחוט חוליהן אלא קרבנותיהם שהיה מביאים גם אז, כדכתיב גבי יעקב ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ועיי״ש ברמב״ן ז״ל, ולר׳ ישמעאל נמי דנחירה לעולם היה אסור אלא דבמדבר גם שחיטה נאסר להם בחוליהן, אם נאמר האבות קיימו כל התורה, איך אכלו בשר חולין כלל. אלא ודאי האי פרע להם ביה״ש על הנחירה קאמר וכר״ע, דהותר לישראל במדבר נחירה אלא דנחירת עוע״ז אסורה להם מצד לתא דע״ז לכן קאמר לטבות שהם יטבחו בעצמם, ולר׳ ישמעאל צ״ל דחיה שאינה ראוי׳ להקרבה שחט להם.

ומצינן עוד כעין אגדה זו, על הקרא דשא נא כליך, דאמר יצחק לעשו חדוד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילנו נבלות, כמה ששנינו אין משחיזין את הסכין אבל משיאין אותה על גבי חברתה, והוא ממד״ר מובא ברש״י עה״ת ושמעתי מקשין דמביא ראי׳ לסתור, דשא אינו לשון השחזה דהרי קתני אין משחיזין אלא משיאין אותה ע״ג חברתה, והגם שאין זה אלא אגדה דרך רמז בעלמא מ״מ היכי דאפשר ליישבה שתהי׳ מכוונת להלכה ודאי שפיר דמי.

והנה כפי שכתבנו למעלה בלא״ה א״א לומר דאבות הקדושים נזהרו על דקדוקי השחיטה שלא יהי׳ הסכין פגום דבר שלא נצטוו עליו במדבר לאחר מ״ת עד שנכנסו לארץ. אבל גם בנחירה אפשר לקלקל כשחותך בסכין שאינו חד עד ששוהה הרבה במעשה נחירה, באופן שהבע״ח מת תחת ידו ועיין לעיל פ״א ע״ב במשנה השוחט ונתנבלה בידו, שביארנו שם שהפירוש האמיתי הוא ששחט ושהה כל כך בשחיטתו עד שנתנבלה בידו, וזה הי׳ נבלה גמורה גם במדבר שהנחירה אישתרי להם, וגרע מנותר ומעקר דקתני אח״כ עיי״ש ותרוה צמאנך. וא״כ גם בהאי אגדה נפרש שיצחק אמר לעשו חדוד סכינך שתהי׳ חדה כי בסכין שאינה חדה יוכל לנבל ע״י ששוהה הרבה בשחיטה, ולזה די במשיאה ע״ג חברתה כידוע, אבל להוציא פגימות הסכין ודאי לא מהני מידי להשיאה ע״ג חברתה אלא צריכה משחזת וזה פרפרות נאה ודו״ק היטב.

מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם. פירש רבינו האר"י ז"ל שהממון בא ממה שמשפיע הקב"ה להם מן השמים וכיון שהוא שפע הבא מלמעלה זהירין מאד שלא לזלזל בו:

דבר שלח ביעקב זה גיד הנשה וכו'. עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים דף מ"ח ע"ג בכונת המאמר הזה בס"ד: