דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

המשנה ממשיכה בדין צירוף איסורים.

האוכל ערלה בשיעור כזית לוקה, וכן האוכל כלאי הכרם.

מתניתין:

הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה [667], האוכל חצי כזית ערלה וחצי כזית כלאי הכרם, [668] לוקה.

רבי שמעון אומר: אין מצטרפים, ויבואר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אין מצטרפים. ופשטות דבריו משמע, שאם אכל חצי כזית ערלה וחצי כזית כלאי הכרם אינו לוקה. על כן מקשינן:

ומי צריך רבי שמעון לצרופי, וכי הצריך רבי שמעון השלמה לשיעור, כדי לחייב מלקות את האוכלו? והתניא, הרי שנינו ברייתא: רבי שמעון אומר: כל שהוא למכות, כלומר, מה שנאמרה הלכה למשה מסיני ששיעור אכילה הוא בכזית, היינו דוקא באיסורים שהאוכל אותם בשוגג חייב קרבן, ונאמרה ההלכה שבפחות מכזית אינו מביא קרבן. אבל להתחייב מלקות על איסורי אכילה, לא נאמר שיעור, ואפילו בכל שהוא לוקה [669].

אם כן, קשה, למה הצריך רבי שמעון צירוף כדי להשלים לשיעור כזית? ומתרצינן: תני, שנה המשנה! רבי שמעון אומר: אין צריכין לצרף, וחייב מלקות אף בכל שהוא [670].

מתניתין:

המשנה דנה בדין צירוף לעינן טומאת בגדים. ותבואר על פי רש"י [שבת עו א סוכה יז ב].

הבגד, כשאר כלים, מקבל טומאה. אלא, שלשאר הכלים אין שיעור בגודלם, ואילו לבגדים יש שיעור בגודלם שיהיו ראויים לקבל טומאה.

ומהו שיעורם?

שנינו במסכת כלים [פרק כז משנה ב]: הבגד [מצמר או פשתים] שלשה על שלשה [טפחים], השק [מנוצה של עזים והוא עב יותר מן הבגד] ארבעה על ארבעה [טפחים], העור [עב יותר משק] חמשה על חמשה [טפחים], המפץ [העשוי מגמי והוא עב יותר מעור] ששה על ששה [טפחים].

בכל בגדים אלו אין חילוק בין טומאת מת לטומאת מדרס הזב. חוץ מן ה"בגד", ששיעורו הנ"ל שלשה על שלשה טפחים, הוא דוקא לטומאת מדרס, כיון שבפחות משיעור זה אינו ראוי לישיבה, אבל לטומאת מת, שיעורו בשלש על שלש אצבעות, הואיל ובשיעור זה יש לו חשיבות לעניים.

משנתנו דנה בצירוף שני חתיכות בגדים. ואמרה המשנה שמצטרפין. ובלבד, שהחמור ישלים את הקל, כמו שיבואר. ובלבד כשהם בסדר זה: הבגד מצטרף לשק, השק לעור, העור למפץ, הואיל וממשן קרוב להיות שווה. כגון: אם לקח חתיכה פחות משיעור מארבעה על ארבעה משק [הקל], והשלים שיעורו כשחיבר אליו חתיכת בגד [החמור], נעשה הבגד ראוי לקבלת טומאה.

אבל אין הבגד מצטרף לעור ולמפץ, ולא השק למפץ [671].

הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ, מצטרפין [672] זה עם זה.

אמר רבי שמעון: מה טעם, מצטרפין? מפני שהן ראויין ליטמא בשיעור אחד בטומאת מושב [673].

כמו ששנינו [שם כלים משנה ז]: המקצע [משוה סביב סביב באיזמל ומתקנו יפה] מכולן [מאחד מכל אלו: הבגד, השק, העור והמפץ] טפח על טפח, טמא. ומבארת שם הגמרא: הואיל וראוי לעשותו טלאי על גבי מרדעת החמור כנגד בית מושב האדם.

וכיון שהם שוים בשיעור אחד, לכל הפחות באחת מטומאות הזב, ליעשות אב הטומאה, מצטרפין אף למדרס [674].

גמרא:

מבואר במשנה, הטעם שמצטרפין, מפני שיש בהם שווי שיעור טפח לטומאת מושב לטלאי למרדעת חמור, כמו ששנינו שם במשנה.

הגמרא מביאה ברייתא המוסיפה עוד אופנים שבהם משתווים השיעורין, בנוסף על טפח [675].

תנא: קיצע מכולן, ועשה [676] מהן בגד, אם למשכב, כגון: לעשות טלאי לכר או לכסת או לשאר דברים המיוחדים למשכב, שיעור הטלאי הוא שלשה טפחים על שלשה טפחים. ואם קיצע לעשות טלאי למושב, כגון: למרדעת חמור, טפח על טפח. ואם קיצע לאחיזה, כמו שיבואר, השיעור הוא כל שהוא.

ומבארינן: מאי פירוש לאחיזה?

אמר ריש לקיש אמר רב ינאי: שכן עומד לנוולה, אותו משהו ראוי לאורגים, כשהן מחליקין את המטוה [677] של אריגה, בסובין או בשום דבר כדי לחזק, כורך משהו בגד על אצבעו, ומחליק את הטווי, ואותו סמרטוט שעל אצבעו משמר אצבעו שלא יחתך מן החוט.

במתניתא תנא: הואיל, ובגד כל שהוא ראוי לקוצצי תאנים, מבקעי התאנים ומולחין אותן, כורכין משהו על אצבען שלא ידבק בשומן התאנים.

הדרן עלך פרק קדשי מזבח


הערות

[667] בענין "לא תאכל כל תועבה" הקשה התוס' יום טוב: הלא שנינו [לעיל טז א בסוגיא דצירוף נבילות] ששני שמות של איסורים אינם מצטרפים? ומתרץ: אכן! התנא של משנתנו חולק, וסובר שאף שני איסורים משני שמות, מצטרפים. ומביא פירוש הר"ש [ערלה ריש פרק ב] בשם הירושלמי, שמשנתנו היא משנת רבי מאיר הסובר: כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהם בכזית, משום [דברים יד] "לא תאכל כל תועבה". ודברי רבי מאיר הובאו במסכת עבודה זרה [סו א]. והיא דעת יחידאה, ומה ששנינו לעיל ששני איסורים אינם מצטרפין, היא דעת שאר התנאים. וכתבו התוס' [עבודה זרה שם], שהלאו של "לא תאכל כל תועבה", אינו "לאו שבכללות", מפני שלכל "שם" של איסור יש בתורה לאו מפורש בפני עצמו, והתורה באה רק לומר דין צירוף. אבל השפת אמת דוחה את דברי התוס' יום טוב, ומתרץ, שאין צריך לומר שמשנה ההיא של צירוף נבילות סותרת למשנתנו. כי שם מדובר שהתרו בו משום נבלות בלבד, הלכך, אינו לוקה משום "לא תאכל כל תועבה". ועיין בברכת הזבח. וכנראה שרצונו לומר כדברי השפת אמת. אבל הצאן קדשים מקשה על רבו הברכת הזבח, מפני, שכמבואר מדברי התוס' במסכת עבודה זרה, הלאו של "לא תאכל כל תועבה", הוא לאו שבכללות, ואין לוקין עליו. אלא, שבמקום שיש לאו מפורש בתורה, מצטרף לאיסור אחר המפורש בתורה, ואילו נבלת בהמה טהורה וטמאה, לא כתבה התורה לאו מפורש בכל אחד ואחד מהם. ועתה, לדברי הברכת הזבח איך תצרפם משום "לא תאכל כל תועבה" ? ועיין בקרן אורה, התמה על קושיתו, מפני שאכן יש לאו מפורש לטמאים ולטהורים, טהורים אסורים משום נבילה, וטמאים משום בהמה טמאה?

[668] רבינו עובדיה מפרש את המשנה בשני אופני צירוף. האחד, כמבואר, אכל חצי כזית ערלה וחצי כזית כלאי הכרם, ומצטרפים ללקות את הארבעים. והשני, ערלה וכלאי הכרם מעורבים יחד שנפלו לתוך היתר, ואין בהיתר מאתיים [שהוא שיעור ביטול ערלה וכלאי הכרם] לבטל את שניהם, ויש בהיתר לבטל את אחד מהם, הריהם מצטרפין לאסור את כל ההיתר. [ומה שכתב "ובלח בנותן טעם" אינו כל כך מדויק, עיין בתפארת ישראל ובבועז וברש"ש, ובמסכת ערלה פרק ב משנה א מדייק יותר, ועיין שם במלאכת שלמה]. והגאון רבי עקיבא איגר, מקשה על דבריו, על פי דברי התוס' [מבואר בהערה 670] שסוגיתנו אינה מדברת כלל בצירוף על ידי תערובת, אלא כשהם בעין והצירוף הוא לענין מלקות.

[669] בהסברת טעמו של רבי שמעון, כתב הריטב"א שני דרכים. האחת, שכן קיבל רבי שמעון מרבותיו. והשניה, מטעם אחשביה. כלומר, אף על פי שמצד עצמו אין חשיבות לפחות מכזית, מכל מקום, אדם האוכלו החשיבו. ומושג של "אחשביה" מצאנו בכמה מקומות בש"ס. וזה לשון הריטב"א: ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם למלקות, כיון דאכל במזיד, אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהוא, אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות. ועיין שאגת אריה [סימן צו]. ולכאורה, עדיין לא מבואר ההבדל בין שוגג למזיד, שהרי גם באכל בשוגג, מתכוין לאכילה ומחשיב את האכילה, אלא שלא ידע שהוא איסור? ומבארו בספר ברוך טעם [שער הכולל דין א]: בשלמא במזיד, שיודע שיש על כל פנים איסור באכילת מועט, ואף על פי כן אכלו, אחשביה לחומר איסור, כלומר שיתחייב מלקות, דלולא שהחשיב בעיניו את האכילה המועטת לא היה אוכל באיסור. מה שאין כן בשוגג שלא ידע כלל שיש בזה איסור, אין ראיה מאכילתו שהנו מחשיב את ה"כל שהוא". ועל כן, צריך שתהיה אכילתו מצד עצמותה אכילה חשובה, והיינו כזית. כלומר, הסברא של אחשביה, אינה ב"חפצא" של המאכל, אלא, שרבי שמעון סובר ששיעור כזית הוא ב"מעשה אכילת איסור", ונאמרה ההלכה שבפחות מכזית אינה אכילה. הילכך, אם החשיב במזיד לאכילת איסור זו, הריהו לוקה. מה שאין כן, כשאכל בשוגג. ועיין בחידושי רבי שמואל [פסחים עמוד קסב] בשם הגרא"כ. ועיין בשפת אמת, המקשה מסוגיתנו על סברת הריטב"א. וטענתו היא: בשלמא אם אוכל "כל שהוא" בפני עצמו, שייך לומר שהחשיב אכילת משהו, אבל כאן, הרי סוף סוף אכל שיעור שלם, והחשיב לאכילת כזית שלם. אם כן, למה אמרה הגמרא שחייב על כל איסור בפני עצמו שהוא פחות משיעור? ועיין בשו"ת בנין ציון לבעל הערוך לנר [סימן פג].

[670] על מסקנא זו של הגמרא תמהים התוס', מסתירת סוגיא מפורשת במסכת עבודה זרה [סח ב]. שם דנה הגמרא באיסור שנפל לתוך היתר, ופגמו. ומביאה שם הגמרא משנה וברייתא להוכיח שרבי שמעון סובר שאם אכן פגמו מתחילה, אין האיסור אוסר את ההיתר. ואילו אם בתחילה השביח האיסור את ההיתר ולבסוף פגמו, אוסר. ונאמר שם בברייתא: שאור [המחמיץ את העיסה] של תרומה, ושאור של חולין שנפלו לתוך העיסה, בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ, וחימצו, אסור. רבי שמעון מתיר. ומבארת שם הגמרא, שהטעם שחכמים אוסרים, הוא משום שהשאור של תרומה גרם למהר חימוצו, ובשעה שהחמיץ אותה די צרכה, בא לה החימוץ מצירוף שאור של איסור, ואז עדיין לא נפגמה העיסה, אלא שאחר כך נפגמה. לפיכך, הוי כהשביח וסוף פגמו ואסור. ורבי שמעון סובר "כשהשביחו, שניהם השביחו, כשפגמו, שניהם פגמו", כלומר, לא האיסור בלבד השביח, ולא נקרא השביח בתחילה על ידי איסור. ומקשה הגמרא על דברי רבי שמעון, למה לא יצטרפו ההיתר והאיסור ביחד לאסור את העיסה? ומתרצת: רבי שמעון אינו סובר צירוף היתר ואיסור, כי הלא אפילו איסור ואיסור אין מצטרפין, ומביאה הגמרא משנה [ולכאורה היא משנתנו] דתנן: הערלה וכלאי הכרם מצטרפין. רבי שמעון אומר: אין מצטרפין. משמע, שהסוגיא ההיא סברה בדעת רבי שמעון, דברים כפשוטם, שאיסור אינו מצטרף לאיסור. והיא מהווה סתירה כפולה עם סוגיתנו, שבסוגיתנו אמרה הגמרא שאינם צריכים לצירוף מפני שאף בכל שהוא אסור? ומתרצים התוס' [ושם במסכת עבודה זרה מביאים התוס' תירוץ זה בשם רבינו יקר]: אין כאן סתירת הסוגיות, אלא, הם שני נושאים. שם מדובר, באיסור שנתערב בהיתר, והואיל והאיסור אינו בעין, סובר רבי שמעון, שאין חייבים בכל שהוא אלא בשיעור שלם, ועוד מיקל רבי שמעון וסובר שאיסור אינו מצטרף לאיסור. ואילו כאן מדובר שהאיסור הוא בעין, ועל כך אמר רבי שמעון שלא צריך שיעור למלקות, וחייב אפילו בכל שהוא בלי שום צירוף להשלים השיעור. ומה שהביאה הגמרא המשנה "רבי שמעון אומר: אין מצטרפין", איננה משנתנו, אלא משנה אחרת במסכת ערלה [פרק ב משנה א ראה בשיטה מקובצת]. ואף על גב ששם נאמר בנוסח אחר, מכל מקום, הגמרא לא דייקה בהבאת המשנה כלשונה. נמצא, שבמשנתנו מתפרשים דברי רבי שמעון: אינם צריכים לצירוף, מפני שאפילו בלי צירוף, חייב על כל שהוא. ובמשנה שם בערלה מתפרשים דברי רבי שמעון: אין איסור מצטרף לאיסור כשהם בתערובת. והתוס' מוכיחים כן מראיה פשוטה. הגמרא במסכת נזיר [לה ב] ובפסחים [מז ב] דורשת ממה שאמרה התורה בנזיר: "משרת", שאם שרה הנזיר פתו ביין, מצטרף הפת ליין, לחייב על אכילתו. וכי חולק רבי שמעון על דרשה זו? ובמסכת עבודה זרה טוענים התוס': וכי לא סבר רבי שמעון לכל דיני ביטול איסורים, מין במינו ובשאינו מינו, בלח וביבש, תרומה במאה וערלה וכלאי הכרם במאתים? אלא, מוכרח, שרבי שמעון ודאי מודה, שכאשר האיסור אינו בעין, אינו מחייב מלקות באכילתו בכל שהוא. [ועיין שם בתוס' מה שנחלק עליו רבינו תם]. ובביאור ההבדל בין איסור בעין לאיסור שהתערב, כתב החתם סופר [שם בחידושי מסכת עבודה זרה] בשם הגאון רבי משולם איגרא, וכן כתב בבית הלוי [חלק א סימן ג ס"ק ח], על פי דברי הריטב"א [הובא לעיל הערה הקודמת] שהטעם שרבי שמעון מחייב אפילו בכל שהוא, הוא, משום "אחשביה". והנה, אחשביה שייך לומר באוכל האיסור בלי תערובת, והחשיבו להאיסור, ועל כך, חייב. אבל באכלו על ידי תערובת, אין כאן שום חשיבות להאיסור, ושמא אכלו משום תערובת ההיתר. ועיין בישועות יעקב [אורח חיים סימן תמב ס"ק ד] ובחזון איש [יורה דעה סימן כו] ובקהלות יעקב [שבועות סימן טו נזיר סימן ט]. ועיין עוד בקהלות יעקב [מעילה] הדן על דברי המנחת חינוך.

[671] מבואר על פי רש"י [סוכה יז], וכתב רש"י "הואיל וממשן קרוב להיות שוה" וראה שם בתוס'. ועיין במשנה למלך [הלכות כלים פרק כג הלכה ד].

[672] גירסת המשנה.

[673] כתב רבינו עובדיה: אף על גב דאמרן לעיל דכל שאין שיעורן שוה, אין מצטרפין? הכא מצטרפין, אף על פי שאין שיעורן שוה. הואיל והן שוין לדבר זה, שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב. הלכך מצטרפין לטמאות מושב. וממה שכתב בסוף דבריו "מצטרפין לטמאות מושב", משמע [עיין באהבת איתן על המשנה] דעתו, שדין צירוף הוא לענין מושב בלבד. אבל, אין כן דעת התוס' במסכת שבת [ד"ה ואמר], אלא [לשון התפארת ישראל:] מדשוו שיעורייהו בטומאה אחת מטומאות הזב, משום הכי, גם בשאר טומאות הזב, מצטרפין. ונחזור לקושית רבינו עובדיה. איך מצטרפין, הלא אין שיעורן שוה, והלא אמר רבי יהושע [במשנה בדף הקודם] שאם אין שיערן שוה, לא מצטרפין? ותירץ, כיון שיש להם שיעור משותף לדבר אחד, לפיכך מצטרפין. ותמה התוס' יום טוב: ומה בכך שיש להם שיעור משותף, הלא לשרץ ונבלה גם יש להם דינים משותפים, ובכל זאת אינם מצטרפין, הואיל ואינם שוין לכל דבריהם? והאמת שהרמב"ם בפירוש המשנה הקשה כן. ומתרץ "שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין, לא בדברים שמתטמאין". כלומר, הרמב"ם מחלק בין דברים המטמאים, כגון שרץ ונבילה, שעליהם נאמר הכלל שרק בשיעורן וטומאתן שוה מצטרפין, לבין מקבלי הטומאה, ועליהם לא נאמר כלל זה, ודי באם יש להם שווי בדבר אחד. והתוס' יום טוב לא נח לו בהסבר זה. ועיין במשנה למלך [שם] וברש"ש ובבועז. ובכל הסוגיא עיין בקרן אורה, וערוך לנר [סוכה שם].

[674] ובסוכה שם וכן בשבת שם מפרש רש"י פירוש אחר: הואיל ואם קיצע מכל המינים יחד ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד, יכול לעשות בו טלאי למרדעת חמור. ועיין שם בתוס' ומפרשים. וכפירוש השני פירש כאן המיוחס לרש"י. ובהערה הבאה יסוכם.

[675] מבואר על פי התוס' [שם סוכה ד"ה כדתנן] וכן פירש הר"ש שם. ואילו לפירוש השני [הערה הקודמת], גם ברייתא זו מתפרשת בצירוף כמה מינים, וכן פירש המיוחס לרש"י. סיכום: לפי פירוש הראשון, טעם הצירוף הוא הואיל ויש לכל המינים שיעור משותף בדין מסויים, שלשה למשכב, טפח למושב, כל שהוא לאחיזה. וכיון שיש להם שיתוף בדין מסויים, מצטרפין. ולפי הפירוש השני, טעם הצירוף הוא הואיל ויש לכל המינים אפשרות צירוף כשיחבר יחדיו כמה מינים.

[676] גירסת ספרים אחרים.

[677] עיין בערוך.


פרק חמישי - הנהנה מן ההקדש

עד פרק זה עסקה המשנה בדברים החייבים עליהם משום מעילה: קדשי קדשים, קדשים קלים, קדשי בדק הבית. וכן בדברים שאין חייבים עליהם.

עתה, עוסקת המשנה באופן מעשה המעילה. באיזה מעשה, השתמשות והנאה, חייב משום מעילה.

מתניתין:

יש דברים, שנפגמים כאשר משתמשים בהם, ויש דברים שאינם נפגמים. המשנה דנה בהבדל ביניהם לענין מעילה.

הנהנה מן ההקדש, ושווי ההנאה הוא שוה פרוטה, אף על פי שלא פגם, ולא נחסר, מעל. דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים: כל דבר, שבהשתמשות בו, יש בו פגם, לא מעל עד שיפגום, כמו שהמשנה תבאר. ואילו דבר שאין בו פגם, כיון שנהנה ממנו, מעל. ובגמרא נלמד מדרשת הכתובים. וכן יבואר בגמרא במה נחלק רבי עקיבא על החכמים.

והמשנה מבארת: כיצד הוא דבר שאין בו פגם?

נתנה, האשה, קטלא [מין תכשיט] של הקדש בצוארה, או טבעת בידה, או שתה בכוס של זהב, והם דברים שלא נפגמים בהשתמשות בהם, כיון שנהנה, בשוה פרוטה [678], מעל [679].

ומבארת המשנה: כיצד הוא דבר שיש בו פגם?

לבש בחלוק של הקדש, או כסה בטלית, או ביקע בקרדום, הואיל והם דברים הנפגמין, לא מעל עד שיפגום, בשווי פרוטה.

הנהנה מן החטאת, כשהיא חיה, לא מעל עד שיפגום, יבואר בגמרא.

כשהיא מתה, הואיל ובין כך אינה עומדת לפדייה [למכירה], דאין פודין קדשים שמתו, ואף כאשר נפגמה אין להקדש שום הפסד, לפיכך, כיון שנהנה, אף אם לא נפגמה, מעל. מדרבנן, כמבואר לעיל [ב ב].

גמרא:

שנינו: הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה אף על פי שלא פגם, מעל דברי רבי עקיבא. מפשטות הלשון משמע, שגם בדבר שדרכו להיפגם, מחייב רבי עקיבא, אף על פי שלא פגם. הגמרא מביאה ברייתא, ונאמר בה, שרבי עקיבא מודה לחכמים.

תנא: מודה רבי עקיבא לחכמים, בדבר שיש בו פגם, שלא מעל עד שיפגום. ולא אמר שמועלין בהנאת שוה פרוטה אלא בדבר שאין בו פגם.

ומבררת הגמרא: אם כן, במאי קא מיפלגי, במה חולקים רבי עקיבא וחכמים, הלא גם חכמים סוברים כן?

אמר רבא: לא נחלקו בדבר הנפגם ביותר מיד, כגון לבוש העליון [החיצון] הנישוף בכתלים, וכן בלבוש התחתון [הפנימי] הסמוך לבשר ונפגם מחמת זיעה. ובהם מודה רבי עקיבא שלא מעל עד שפגם,

ובמה נחלקו? בלבוש מציעאה, בלבוש אמצעי, שאינו נפגם עד זמן מרובה. ועל לבוש זה נחלקו, רבי עקיבא סובר: מאחר ואינו נפגם מיד, הוא דבר שאין בו פגם, ומועלים בו בהנאת שוה פרוטה אף בלי פגם. וחכמים סוברים: הואיל ומכל מקום נפגם, אין מועלים בו עד שיפגם [680], ומלמלא, בגד דק מאוד [כאשר מקפלים אותו הוא בגודל אגוז וחצי], ודינו כלבוש אמצעי [681].

הגמרא מביאה ברייתא ארוכה [תורת כהנים פרשה יא הלכה א - ז], ובה שנינו הרבה דינים בהלכות מעילה.

וכלל הדברים הוא: ישנם דיני מעילה הנלמדים מסוטה, וישנם דינים הנלמדים מעבודת כוכבים, ויש הנלמדים מתרומה, ויש ממה שכפלה התורה לשונה ואמרה "תמעול מעל".

תנו רבנן: אמרה התורה בפרשת מעילה [ויקרא ה] "נפש כי תמעול מעל", ודרשינן: כל נפש שהוא, אחד היחיד, ואחד הנשיא [682], ואחדכהן המשיח בשמן המשחה. יבואר בגמרא [יט א] אחרי גמר הברייתא.

עוד אמרה התורה [שם] "כי תמעול מעל". ומפרשת הברייתא: אין פירוש "מעל", אלא שינוי [683]. המשנה דבר של הקדש מקודש לחול.

וכן הוא אומר בפרשת סוטה [במדבר ה] "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל", כמו שיבואר.


הערות

[678] כתב המיוחס לרש"י: משערין, כמה אשה היתה נותנת עבור השאלת תכשיטין אלו להוליכן לבית המשתה להתכבד בהן, ואם יש בהנאה זו שוה פרוטה, מביאה אשם. וקרן וחומש משלמת להקדש לפי שווי ההנאה.

[679] לפי מסקנת הגמרא לקמן [כ א] מוכרחים לומר לדעת התוס' שמדובר כאן באשה גזברית, דאם לא כן, מעלה תיכף בשעת נטילה והגבהה, עוד לפני שנהנתה בשוה פרוטה, ויבואר שם. וכתבו שם התוס' [בשיטה מקובצת], שהגמרא ביארה כן רק בגמר הסוגיא, לפיכך לא פירשו כן גם על המשנה כאן. ועוד כתבו, במשנתנו לא מבואר הדין של "נתנה לחברו", ועדיין לא אמרה המשנה לדין מעילה של "הוצאה מרשות הקדש" [יבואר באריכות בגמרא], לפיכך, לא הוזקקו להעמיד המשנה בגזברית. אבל שם שאמרה המשנה לדין מעילה של הוצאה, הוכרחה הגמרא להעמיד בגזבר. ראה שם. אבל הקרן אורה סובר בדעת הרמב"ם, דדוחק לומר כן, שמדובר בגזברית, על כך, סבר הרמב"ם [עיין הערה 687] שאפילו במעילה של הוצאה מרשות הקדש, לא מעל עד שיהנה.

[680] כן פירשו התוס'. ועל פירוש זה מקשים [על פי השיטה מקובצת], שבגמרא משמע, שכוס של זהב, הוא דבר שנפגם לזמן מרובה, ועם כל זה, היא משמשת במשנה לדוגמה לדבר שאין בו פגם. מוכח, שדבר שאינו נפגם עד לזמן מרובה הוי דבר שאין בו פגם, ולמה סוברים חכמים שלבוש אמצעי הוא דבר שיש בו פגם? ומתרצים: כוס של זהב לא נפגמת עד זמן מרובה יותר מדאי, מה שאין כן לבוש אמצעי, על אף שלא נפגם מיד, נפגם בזמן מועט. עוד כתבו התוס': כוס של זהב אינה נפגמת כלל מיד אלא לזמן מרובה, אבל לבוש אמצעי נפגם מיד, אלא שאינו ניכר עד עבור זמן. ולכן, סובר רבי עקיבא שהוא דבר שאין בו פגם, ואילו חכמים חולקים עליו. הרמב"ם מפרש "רבי עקיבא חולק על הדבר שראוי לפגום מעצמו, אלא שנהנה בו הנאה שאין בו פגם. וזה במתכוין שילבש בגד הקדש אמצעי, שהרי נתקשט בו ונהנה בשוה פרוטה, ולפי שלבש אותו בסוף בגדיו, לא הגיעו לכלוך לא מגופו ולא פגם. ורבי עקיבא מחייב, הואיל ולכך נתכוין להנאה זו שלא יפגם. וחכמים אומרים: הואיל ודרך הבגדים שיובלו ויאבדו, לא מעל עד שיפגום". והנראה, שהוא מפרש טעמו של רבי עקיבא, כיון שהתכוין להנאה בלי לפגום. הלכך הוי כדבר שאין בו פגם. [וכנראה התכוון לכך הקרן אורה]. ודבריו מתפרשים, שבכוונה עשה פעולה שלא יפגם ולבש בגד עליון מעל האמצעי כדי שלא יתחכך בכתלים, ותחתון כדי שלא יתקלקל בזיעה. התפארת ישראל מעיר דבר נכון. בהמשך המשנה נאמר לבש בחלוק [לבוש תחתון] וכיסה בטלית [עליון], ומשמע, שאילו האמצעי הוי דבר שאין בו פגם. ובבועז דן למה לא פסקינן כרבי עקיבא, הרי לפי דיוק זה המשנה סתמה כמוהו. ובספרו יד החזקה [פרק ו מהלכות מעילה הלכה א], לא כתב הרמב"ם כלל הדין של לבוש אמצעי. וכתב הלקוטי הלכות, שכיון שהביא כוס של זהב לדוגמה של דבר שאין בו פגם, משמע שפסק כחכמים.

[681] התוס' אינם מבארים הטעם. ויתכן כוונתם, שמפני חוזקו, אינו נפגם עד זמן מרובה. [או, לפי פירושם השני, שאינו ניכר בו הפגם]. והמיוחס לרש"י מפרש: מחמת שדמיו יקרים, אינו לובשו אלא פעם או פעמיים בשנה, ומשמרו הרבה שלא יפגם, ואין בו פגם עד זמן מרובה. פירוש לפירושו: אף שהמועל אכן לבשו ונהנה ממנו, בכל זאת, שמר עליו שלא יפגם.

[682] בפירוש ב מפרש: מלך. ולפי זה יבואר הגמרא לקמן [יט א]. ועיין שם בהערה 715.

[683] הראב"ד בפירושו על התורת כהנים מבאר: לפי שיש בתורה לשון מעילה מלשון כפירה בכופר חוב, והיה עולה על הדעת שכוונת התורה היא כפירה במעילה, כגון: המקדיש דבר ואחר כך כופר, ומחייבתו התורה קרבן אשם על כפירותו, או, אם פשע בשמירת הקדש, וכדי לשלול פירוש זה, אמרה הברייתא בלשון שלילה "אין מעילה אלא שינוי". ובקשר לכך כתב רבינו אליהו מזרחי, שהנוסח ברש"י שם בפירושו על התורה "אין לשון מעילה בכל מקום אלא שינוי", איננה גירסא נכונה. והנכון, שבפרשה זו פירושה של "מעילה" הוא מלשון "שינוי". ועיין בספר דברי דוד על התורה מרבינו הטורי זהב, המתרץ גירסת רש"י, שגם כופר חוב הוא שינוי רשות, שהרי אין החיוב על החוב, אלא על שבועת שקר, ואם כן, פונה עצמו מרשות הקדוש ברוך הוא, ויש במעשה זה דמיון לעבודת כוכבים, כמבואר לקמן שעבודת כוכבים מוגדרת כ"שינוי".

הערלה (יבול העץ בשלש השנים הראשונות לנטיעתו) וכלאי הכרם (שזרע בתוך כרם ענבים מיני תבואה) — מצטרפין זה עם זה לשיעור האוסר את התערובת שהוא אחד ממאתים. ר' שמעון אומר: אין מצטרפין.

ב גמרא ושואלים: ומי [האם] צריך לשיטת ר' שמעון במשנתנו האומר שאין שני חצאי שיעורים מאיסורים שונים מצטרפים לכדי שיעור, לצרופי [לצרף] שני חצאי שיעורים כדי ללקות? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: האוכל מן האיסור בשיעור כל שהוא די בכך כדי להיענש על כך במכות, ולא נאמר דין שיעור אכילה בכזית אלא לענין הבאת קרבן אם אכל בשוגג? ומשיבים: אכן אין לשון משנתנו מדוייקת, וכך תני [שנה] בה: ר' שמעון אומר, אין צריכין לצרף, שכן לוקה הוא אף בפחות מאכילת כזית.

ג משנה הבגד ששיעורו לקבל טומאה הוא שלוש על שלוש אצבעות, והשק ששיעורו ארבעה על ארבעה טפחים, וכן השק והעור ששיעורם חמישה על חמישה טפחים, העור והמפץ (המחצלת) ששיעור טומאתה בשישה על שישה טפחים — כולן מצטרפין זה עם זה, שאם צירף משנים מהם כשיעור הקל שבהם — הרי הם ראויים לקבל טומאה.

אמר ר' שמעון: מה טעם מצרפים אותם למרות שאין שיעוריהם שוים? — מפני שהן כולם ראוין ליטמא במושב, שאם ישב עליהם הזב הרי הוא מטמא אותם, וכיון שלענין טומאת מושב הזב (מדרס) די בשיעור הראוי לאחד מהם כדי להיטמא, הריהם מצטרפים אף לטומאות אחרות.

ד גמרא תנא [שנה] החכם: קיצע (קיצץ) מכולן, מאלה המפורטים במשנה, מכל אחד מהם פחות משלשה טפחים על שלושה טפחים, ועשה מהן בגד, אם חשב עליו לעשותו למשכב — הרי שיעורו שלשה טפחים, ואם חשב עליו למושב — שיעורו בטפח, ואם חשב עליו לצורך אחיזה — הרי הוא מטמא בכל שהו.

ושואלים: מאי [מה] פירוש לאחיזה? אמר ריש לקיש, אמר ר' ינאי: שכן עומד לנוולה ( לאריגה בנול), שכן האורגים שמים בד כלשהו על ידיהם בזמן שהם מיישרים את החוטים, על מנת שלא ייחתכו בהם. במתניתא תנא [בברייתא שנה] הסבר אחר: הואיל וראוי לקוצצי תאנים ששמים בד על ידיהם שלא יתלכלכו.

א משנה העובר ונהנה מן ההקדש הנאה שערכה שוה פרוטה, אף על פי שלא פגם (הפחית את ערך) אותו דבר הקדש — בכל זאת מעל, וחייב כדין המועל, בהבאת קרבן ובתשלום קרן וחומש. אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: כל דבר הקדש שיש בו פגם, שהשימוש פוגם בו — לא מעל אף שנהנה ממנו, עד שיפגום בו בשווה פרוטה. וכל דבר שאין השימוש בו נחשב פגם — כיון שנהנה ממנו הנאה ששוויה פרוטה — מעל.

ומפרטים: כיצד? — האשה שנתנה קטלא (שרשרת) זהב של הקדש בצוארה, או שענדה טבעת זהב של הקדש בידה, או ששתה (שתתה) בכוס של זהב של ההקדש. כל אלה, כיון שאין דרכם להיפגם, כיון שנהנה מהם בשווה פרוטה — מעל. אבל האיש שלבש בחלוק של הקדש, או שכסה עצמו בטלית של הקדש, או שביקע עצים בקרדום של הקדש — כיון שדרך אלה להיפגם — לא מעל בהם אף שנהנה מהם בשווה פרוטה עד שיפגום בהם שווה פרוטה.

הנהנה מן החטאת שהיא בעלת מום, וכגון שתלש מצמרה, כשהיא חיה, ובכך פגם בה, שהרי היא עומדת לפדיון ודמי פדיונה בשל כך יהיו נמוכים יותר — אף שנהנה שווה פרוטה, לא מעל, עד שיפגום בה במעשהו זה בשווה פרוטה. ואם נהנה ממנה כשהיא מתה, שמעתה אינה מן הדברים שיש בהם פגם, לפי שאינה עומדת לפדיון (שהרי אין פודים את הקדשים המתים) — כיון שנהנה בה שווה פרוטה, הרי זה מעל.

ב גמרא בהסבר שיטת ר' עקיבא שבמשנה תנא [שנה] החכם: מודה ר' עקיבא לדעת חכמים שבמשנתנו כי בדבר שיש בו פגם, שיכול להיפגם בשימושו, אין מועלים בו עד שיפגום בו בשווה פרוטה. ושואלים: אם כן, במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים], שהרי זוהי שיטת חכמים?!

אמר רבא: שלשה סוגי מלבושים הם שלובש אדם, העליון (כגון מעיל), האמצעי, והתחתון (שעל הגוף ממש). הלבוש העליון נפגם מיד כשלובשים אותו כיון שמתחכך בקירות, וכן דוהה בחום השמש. וכן הלבוש התחתון, גם הוא נפגם מיד כשלובשים אותו, שמתחכך בגוף, וכן מזיעת הגוף ובשני אלה הכל מודים שלא מעל עד שיפגום בשווה פרוטה. ולא נחלקו אלא בלבוש מציעאה [אמצעי] שבין התחתון לעליון, שאינו נפגם מיד עם השימוש בו, ואולם גם הוא בסופו של דבר עתיד להפגם. וכן במלמלא, בגד העשוי מאריג דק ויקר ביותר, ששומרים אותו מאד שלא יפגם, שר' עקיבא סבור שאין אלה מכלל הדברים שיש בהם פגם, שהרי אין הפגם בא אלא לאחר זמן רב, ולכך מעל בהנאתו אף שלא פגם. ואילו חכמים סבורים שאף באלה כיון שלבסוף יבוא בהם הפגם, לכן אינו מועל אלא אם פגם בהם.

ג ועוד בדיני המעילה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בתורה בתחילת פרשת המעילה "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'..." (ויקרא ה, טו). והרי לשון כוללת זו "נפש", מורה שדין זה נוהג בכל מי שהוא מוגדר כ"נפש", אחד היחיד (אדם מישראל), ואחד הנשיא, ואחד המשיח (הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה לכהונתו). שאף שבדברים אחרים יש להם קרבנות חלוקים, מכל מקום שווים הם לדין המעילה.

ד בהמשך דברי הברייתא מבררים מה משמעות לשון "מעילה": עוד נאמר במקרא זה "כי תמעל מעל", ואין משמעה של הלשון "מעל" אלא שנוי מן הדרך הראויה, ולראיה שכך הוא — שכן הוא אומר בפרשת האשה הסוטה "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (במדבר ה, יב), וכן אומר הכתוב בעבודה זרה "וימעלו באלהי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The fruit of a tree during the first three years after its planting [orla] (see Leviticus 19:23), and diverse kinds,i.e., grain sown in a vineyard (see Deuteronomy 22:9) join together to constitute the requisite measure to prohibit a mixture that they are mixed into. This applies when the volume of the permitted produce is less than two hundred times the prohibited produce. Rabbi Shimon says: They do not join together.

GEMARA: The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, do the two half-measures need to join together, in order for one who eats them to be liable? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon says: One who eats any measure of a prohibited food is liable to receive lashes, as the Sages stated the measure of an olive-bulk only with regard to the requirement to bring an offering? The Gemara answers: The wording of the mishna is not precise and must be emended, to teach that Rabbi Shimon says: They do not need to join together, as one is flogged even for less than the minimum measure.

MISHNA: A garment must be at least three by three handbreadths in order to become a primary source of ritual impurity, by means of ritual impurity imparted by the treading of a zav. A sack made from goats’ hair must be at least four by four handbreadths, while an animal hide must be five by five, and a mat six by six. The garment and the sack, the sack and the hide, and the hide and the mat all join together to constitute the requisite measure to become ritually impure in accordance with the material of the greater measure.

Rabbi Shimon said: What is the reason that they join together, despite the fact that their requisite measures are not equal? Because all the component materials are fit to become ritually impure through the ritual impurity imparted to a seat upon which a zav sits, as they can each be used to patch a saddle or saddlecloth. Since the measure of all these materials is equal in the case of a zav, they join together for other forms of ritual impurity as well.

GEMARA: A Sage taught in a baraita: In a case where one cut from each of the materials listed in the mishna, i.e., the garment, the sack, the hide, and the mat, a piece of less than three by three handbreadths, and sewed them together, thereby fashioning a garment from them; if he formed the garment for lying upon it, then the minimum measure for it to become a primary source of ritual impurity is three handbreadths. If he intended it for sitting, the minimum measure is one handbreadth. If he intended to use it for holding, it becomes impure in any measure.

The Gemara asks: What is the reason for the halakha in the case where one intended to use it for holding? Why is this cloth classified as a garment? Reish Lakish says that Rabbi Yannai says: It is considered a garment because it stands to be used as protection for the hands when weaving [lenavla], so that the weaver does not cut his fingers when straightening the threads. It was taught in a baraita: It is considered a garment since it is suited for fig cutters to place the material on their hands, to prevent them from getting dirty.

MISHNA: One who derives benefit equal to the value of one peruta from a consecrated item, even though he did not damage it, is liable for its misuse; this is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say: With regard to any consecrated item that has the potential to be damaged, one is not liable for misuse until he causes it one peruta of damage; and with regard to an item that does not have the potential to be damaged, once he derives benefit from it he is liable for misuse.

The mishna elaborates: How so? If a woman placed a consecrated gold chain [ketala] around her neck, or a gold ring on her hand, i.e., her finger, or if one drank from a consecrated gold cup, since they are not damaged through use, once he derives benefit equal to the value of one peruta from them, he is liable for misuse. If one wore a consecrated robe, covered himself with a consecrated garment, or chopped wood with a consecrated ax, he is not liable for misuse until he causes them one peruta of damage.

One who derives benefit from a sin offering while it is alive is not liable for misuse until he causes it one peruta of damage. When it is dead, once he derives benefit equal to the value of one peruta from it, he is liable for misuse.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: Rabbi Akiva concedes to the Rabbis in the case of an item that has the potential to be damaged through its use that one is liable for misuse only if he causes one peruta of damage. The Gemara asks: Since this is apparently exactly the same as the opinion of the Rabbis, with regard to what do Rabbi Akiva and the Rabbis disagree?

Rava said: With regard to outer garments such as coats, which are exposed to the weather and other elements, and garments worn touching the skin, which can be damaged by perspiration, Rabbi Akiva and the Rabbis agree that one is liable for misuse only when the garments are damaged at least by the value of one peruta. They disagree in the case of a middle garment, i.e., that which is neither an outer garment nor one that is worn against the body. And they also disagree in the case of a garment made of malmala, very thin fabric; since this garment is expensive, one who wears it would be very careful not to let it be damaged, and consequently it is not subject to measurable depreciation each time it is worn. In these cases, Rabbi Akiva holds that one is liable for misuse if he derives benefit equal to the value of one peruta even though the garments were not depreciated by one peruta, whereas the Rabbis maintain that as there is cumulative depreciation, one is liable for misuse only when he causes one peruta of damage.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to misuse of consecrated property, the verse states: “If anyone commits a misuse, and sins through error, in the sacred items of the Lord” (Leviticus 5:15). It is derived from the general term “anyone” that this halakha applies whether the guilty person is a common individual, and whether he is the king, and whether he is the anointed High Priest. Although in other contexts they have obligations to bring different offerings, these individuals have a uniform liability with regard to the sin of misuse.

The baraita further interprets the verse: “If anyone commits a misuse [ma’al], and sins” (Leviticus 5:15). The term ma’al means nothing other than deviation from the norm. And similarly, the verse states with regard to a woman suspected of adultery: “If any man’s wife goes aside, and acts unfaithfully [ma’al] against him” (Numbers 5:12). And it states with regard to idol worship: “And they broke faith [vayimalu] with the God of

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הערלה וכלאי הכרם מצטרפין האוכל חצי שיעור מזה וחצי מזה מצטרפין ללקות את הארבעים:

הבגד. שהוא מטמא שלשה על שלשה:

והשק. שהוא מטמא ארבע על ארבע:

הבגד מצטרף לשק. שקל הימנו לד' על ד' וכן כל אחד מצטרף לקל כולן מצטרף זה עם זה לשיעור טומאה הקל הימנו אבל לא הקל עם החמור להכי תנא להו הכי וכולן מצטרפות שנים עם שנים ליטמא מושב מפני שהן ראוין בשיש בין כולן שיעור אחד ראויין לטמא לישב עליו הזב הלכך מצטרפי':

קיצע מכולן. כלומר חתך משהו מכל אחד מהנך הבגד והשק והעור והמפץ:

ועשה מהן בגד למשכב שלשה. כלומר אם יש באותו בגד שלשה על שלשה ראוי לעשות ממנו טלאי לכסת כשהוא קרוע ומטמא משום משכב ואם יש באותו בגד טפח על טפח ראוי הוא ליטלות על גבי כר ומטמא משום מושב זב לאחיזה כל שהוא ואם אין לו לאותו בגד אלא כל שהו מטמא משום אחיזה:

מאי לאחיזה שכן עומד לטולא. שכן ראוי הוא אותו משהו בגד לאורגים שכשהוא מחליק את המטוה של אריגה בסובין או בשום דבר כדי לחזקו כורך משהו בגד על אצבעו ומחליק את הטווי ואותו סמרטוט שעל אצבעו משמר אצבעו שלא יחתכו החוט ואותו שכורך באצבעו נקרא טולא:

וראוי נמי לקוצצי תאנים. אותן שמבקעין את התאנים ומולחין אותו כורכין משהו על אצבעם שלא יתלכלך בשומן התאנים:

הדרן עלך קדשי מזבח

הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש אע"פ שלא פגם מעל. קס"ד דבין בדבר שיש בו פגם ובין בדבר שאין בו פגם קאמר ר"ע דכיון דנהנה שוה פרוטה מעל:

וחכ"א כל דבר שיש בו פגם כו'. כיצד דבר שאין בו פגם כגון:

נתנה קטלא. ענק של זהב של הקדש בצוארה או טבעת בידה:

או שתה בכוס של זהב. של הקדש כל הני אין בהן פגם בכך אלא כיון שנהנה מהן שוה פרוטה מעל וכיצד משערינן בהו הנאה אומדים כמה רוצה אשה ליתן שישאלוה תכשיטין כמות הללו להוליכן לבית משתה להכבד בהן באותו שיעור משלמת להקדש כשנשתמשה בהן:

וכל דבר שיש בו פגם. כגון לבש בחלוק או כסה בטלית או בקע בקרדום כיון דעומדים לפגם לא מעל עד שיפגום בהן שוה פרוטה:

ומודה ר"ע לחכמים בדבר שיש בו פגם מעל. כלומר לכשיפגמו דלא אזלינן בתר הנאה אלא בתר פגם:

במאי קא מיפלגי. פירכא היא דקא פריך אי הכי דמודה ר"ע בדבר שיש בו פגם לרבנן אי הכי היינו רבנן אם כן במאי קא מיפלגי:

אמר רבא בלבושה מיצעאה. דלא לבש ליה לא לגמרי מבחוץ דלבוש דבחוץ פגים לאלתר ולא לגמרי מבפנים לגבי בשריה דההוא נמי פגים לאלתר דמתחכך לבשר אלא בלבוש שלובש בין זה לזה שאינו פוגם עד זמן מרובה:

ומלמלי. בגד של פשתן דק הרבה ביותר כדאמרינן במס' גיטין שנמתח ונמלל דהוי כי אמגוזא שכל כך הוא דק שכשכורכין אותו כולו ביחד אינו גדול יותר מאגוז וכיון דדמיו יקרים הרבה אינו לובשו אלא פעם אחת או פעמים בשנה ומשמרו הרבה שלא יפגם ואינו פוגם עד לזמן מרובה. ובהא קמפלגי ר"ע סבר הואיל והוי דבר דלא פגים לאלתר אע"ג דפגים לאחר זמן כיון דאין בו פגם לאלתר הוי כדבר שאין בו פגם דמועלין בו כיון שנהנה שוה פרוטה ורבנן סברי הואיל ויש בו פגם מ"מ אין מועלין בו עד שיפגום ובהא קמפלגי ר"ע סבר אע"ג דלא פגים ליה לאלתר מ"מ כיון דעתיד הוא לפגם לאחר זמן על ידי לבישה דבר שיש בו פגם קרינא ביה וחשבינן כיון דלבשיה כמו לאלתר פגמיה ומעל ורבנן סברי כדקאמרינן בפירוש במתני' כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום בודאי:

נפש. דכתיב במעילה אחד היחיד כו':

אין מעל אלא שינוי. כגון דמשנהו מקדש לחול וכן הוא אומר כי תשטה אשתו ומעלה בו שכן משנה מבעלה לבועל:

וכן וימעלו וגו'. ויזנו אחרי הבעלים ששינו עצמן מרשות המקום לרשות הבעל*)ע"כ שייך לעמוד הקודם:

תד"ה תני. תימה כו' קאמר לר"ש ליצטרף היתר כו'. כצ"ל:

בא"ד כדקתני בירושלמי ברישא כו'. נ"ל למחוק תיבת בירושלמי. וכוונתם על המשנה דר"פ שם:

במשנה ערלה וכלאי הכרם מצטרפין זע"ז. מש"כ הרע"ב לאסור במאתים ביבש ובלח בנו"ט. ל"ד. וכך הל"ל במין במינו במאתים ושלא במינו בנו"ט או אפי' במינו וכגון המחמץ [עי' פ"ב דערלה מ"ו] :

שם אר"ש מ"ט כו'. התוי"ט הביא בשם הרמב"ם דמסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים. וכ"ע התוי"ט דלא נוח לו כו' ע"ש. לכאורה שפתי הרמב"ם ברור מללו דל"ח שיהיו שיעוריהן שוין אלא לענין הצטרפות המטמאין. אבל להצטרפות המתטמאין ל"ח שיהי' שיעוריהן שוין (גם נראה שבתוי"ט נפל ט"ס וצ"ל דהא אמרן לעיל טומאתו ולא שיעורו. גם לקמן שכ' "וזהו פירושו שבכאן". ט"ס וצריך להציגם אחר וי"מ כו'). אמנם ק"ל לפי מה שחילק הרמב"ם. מסוכה (יז ב) דפריך על רבה דאמר דמש"ה לא מצטרפי סכך פסול ואויר מפני דלא שוו שיעורייהו להדדי מהא דהבגד והשק כו'. והלא סכך פסול ואויר הוויין כדברים המטמאין. אך לפי מה שהוסיף הרמב"ם כאן ביאור בדברי ר"ש. י"ל דהיינו הא דמשני התם כדקתני טעמא אר"ש מ"ט כו'. מלשון הרע"ב שכ' וכן כ"א מצטרף לקל וכולן מצטרפין זע"ז כו'. משמע דאפי' שלא כסדר השנוי במשנה. ולא כן פי' בכלים ועי' תוי"ט שם:

א"ר ינאי שכן עומד לנוולה. נ"ב בערוך וטולא:

מתני' "שתה" בכוס של זהב כצ"ל:

רש"י ד"ה או "שתה" בכוס וכו' כצ"ל:

כי תמעול מעל אין מעל אלא שנוי וכה"א וכו' ומעלה בו מעל. מכאן דקדקתי על מהר"י קולון שרש קס"ח ומהרש"ל בים של שלמה פ"ג דיבמות סימן י"ז שהוציאו דין מדלא כתיב בסוטה מעל בה' ע"ש ולפי מ"ש בסוגיין אין מעל אלא שינוי לא הוה אפשר לכתוב בסוטה מעל בה' דהארכתי על דבריהם וראיותיהם בקונטריסי בס"ד:

(יח א תוספות) ד"ה תני וכו' הכא מיירי בלא נתערבו דהא לא קתני עולין בק"א.—עדיין אין הענין מיושב, דלמה הוצרך התלמוד להגיה בדברי ר"ש "אין צריכין לצרף" (במקום "אין מצטרפין"), הרי טוב יותר היה להניח כמו שהוא ולפרש לענין איסור תערובת. והנה משנה זו כפולה בערלה פ"ב מ"א, ומשמע שם דלענין איסור תערובת היא שנויה. ולמעלה בפרקין (טו ב) שנינו: "התרומה ותרומת מעשר וכו' מצטרפין זה עם זה לאסור". הרי מפורש לענין תערובת איסור, ומ"מ שנינו "מצטרפין" לענין איסור תערובות. וכ"ה באמת בפיה"מ להרמב"ם כאן שפירש משנה זו כפשוטה לענין תערובת איסור. (ועי' מ"ש באהלות פי"א מ"ז).

רש״י ד"ה הערלה כו' גבי פיגול ונותר הס"ד. פי׳ אי הוי רוב ערלה מחייב משום ערלה ואי הוי רוב כלאי כרם חייב משום כלאי כרם כמו שפרש״י גבי פיגול ונותר. וכתב מ"ו הב״ז ה"ה לכל אסורי אכילה שבתורה ילפי׳ במס' ע"ז (דס"ו ע"א) מלא תאכל כל תועבה דמצטרפי׳ לענין אכילה ונראה אפי' נבלת בהמה טהורה ונבלת בהמה טמאה לרב דאמר לעיל (דט"ז) דלענין אכילה אין מצטרפין לענין ללקות משום איסורה דלאו דנבלה אבל מ"מ מצטרפים משום לא תאכל כל תועבה וצ"ע לדינא עכ"ל ותמי׳ לי דאישתמיטא מיני' מה שכתבו תוספ׳ שם דלא ילפי' מלא תאכל כל תועבה דמצטרפין היינו איסורי דעלמא דמפורש האיסור בכל אחד לבדו אבל נבלת בהמה טהורה וטמאה דלא מפורש בכל אחד איסור לבדו רק איסור א׳ לשניהם לא תאכל כל נבלה לא ילפינן מלא תאכל כל תועבה דמצטרפין ללקות משום דהוי לאו שבכללות ולפ"ז צדקו גם דברי הרב הברטנורה מ"ש במשנה זו דהערלה וכלאי כרם מצטרפים ללקות עליהם היינו משום לא תאכל כל תועבה ולא הוי לאו שבכללו' משום דבכל אחד מפורש האיסור ובמשנה דלעיל גבי נבלות כתב דמצטרפי׳ לטומאה אבל לא למלקות דאין מצטרפי׳ ללקות משום לא תאכל כל תועבה משום דלא מפורש בכל אחד איסור לבדו כאשר כתבתי דלא כמו שכתב התי"ט דמתני׳ דהכא פליגי אמתני׳ דלעיל כנ"ל ברור ונכון. ומ"ה פרש״י לעיל (דט"ז ע"א) ד"ה אבל לענין אכילה כו׳ אפי׳ לענין איסור אכילה לא מצטרפין כוונת רש"י בזה לא מיבעי לענין מלקות אפי׳ אי אמרי׳ דאיסור חל אאיסור פשיטא דלא מצטרפין דהא דמצטרפין כל איסורין ילפינן מלא תאכל כל תועבה ודוקא היכ׳ דמפורש האיסור בכל אחד לבדו כנ"ל אפי׳ לענין איסור בעלמא נמי אין מצטרפין דאין איסור חל אאיסור ובד"ח נמחק ברש״י שיטה זו וכאשר כתבתי נכון וברור הוא ואינו מן הצורך לשבש הגירסאות:

ד"ה מפני שהן כו׳ כשיש בין כולן או בין שניהם שיעור אחד ראוין כו׳ כצ"ל:

ד"ה הנהנה אע"פ כו׳ קס"ד דבדבר שאין דרכו ליפגם קאמר ר"ע כו׳ כצ"ל וכ"ה בס"י וגירס׳ זו נכונה היא דס״ד דהאי תנא דברייתא דבדבר שיש בו פגם מודה ר"ע ומסיק רבא דר"ע פליג אפי׳ בדבר שיש בו פגם רק שדרכו ליפגם לזמן מרובה ותמי׳ לי על מ"ו הב"ז שגורס גירסא שלפנינו ובד"ח נדפס נ״א ושיבוש הוא:

ד"ה אמר רבא כו' שמתחכך בבשר כו׳ כצ״ל:

ד"ה ואלמלא כו' כי אמגוזא ופלגי כו' כצ״ל:

בא"ד יותר מאגוז ופלגי ולפי כו' כצ"ל. ועי׳ במס' גיטין (דנ"ט ע"א):

תוס׳ ד"ה תני אין כו׳ דבסיפ׳ דמשנה אחרת דמייתי כו׳ כצ"ל:

בא"ד דאל״כ ל"ל קרא כו׳ ותוספ׳ בע"ז שם כתבו דאל"כ לא תמצ׳ שום ביטול לר"ש לא ברוב ולא בס׳ ולא במאתים ע"ש:

ד״ה הבגד כו' תהיה מחלקת יותר כו׳ כצ"ל:

הדרן עלך קדשי מזבח.

פרק הנהנה.

תוס׳ ד"ה במאי קמפלגי כו' ויש מפרשי׳ כו' כצ"ל:

בא״ד פגם הוא דלא כפי' הקונט' ולשון אחרון עיקר והשיטה מוכח כן דיש בו פגם מיד ואינו ניכר עד לפנים ונראה לרבינו כו' כצ״ל:

בא"ד לאלתר לעולם מי לא כו' כצ"ל:

ד"ה אין מעילה כו׳ לחול או מרשות כו׳ כצ"ל:

ד"ה ואומר וימעלו כו' שמניח עבוד׳ הקב"ה והולך כו' כצ"ל:

בא"ד מעילה דסוטה לאשמעי׳ כו' כצ״ל:

בא"ד שינוי דהנאה כגון נהנה כו' כצ"ל:

בא״ד מרשות הקדש ומכניס לרשות כו׳ כצ״ל:

בא"ד דע״א דהוי נמי שינוי כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

רש״י ד"ה הערלה כו׳ גבי פיגול ונותר. נראה דוקא לענין אכילה מצטרפין וה"ה לכל איסורי אכילה שבתורה וילפינן לה במס׳ ע"ז (ס"ו ע"א) מלא תאכל כל תועבה דמצטרפין לענין אכילה. ונראה דאעפ"כ נבילת בהמה טהורה ונבילת בהמה טמאה לרב שפיר לא מצטרפי לענין ללקות משום איסורא דלאו דנבילה אבל מ"מ מצטרפין משום לא תאכל כל תועבה וצ"ע לדינא:

תוספות ד"ה תני אין כו׳ ר"ש לטעמיה דתנן הערלה כו' איסור א׳ ממין א' כו' כ"ש למכור כו' ובכה"ג לא אמר ר"ש כו׳ דאל"כ ל"ל קרא בנזיר (ועוד דא"כ בטלת דין ביטול בס׳ או א' ומאה לר״ש תוספות בע"ז) ובפסחים כו׳ פירשתי כו׳ עולים בא' ומאה. הס"ד:

סליק פירקא.

פרק הנהנה.

תוספות ד"ה ואומר כו׳ דהקדש דמוציא לחולין כו' (ע״ב) במה שמזנה תחתיו כו׳ כדמסיק לקמן א"נ כו' דהיינו שעשה בה ההדיוט מעשה שחשוב זכיה וקנין כו׳ (היינו אליבי׳ דר"ה בפ׳ השואל וכמו שאכתוב לקמן). ק"ל כצ״ל:

הגהות

גמ׳ הערלה וכלאי הכרם כו' (מיימוני פט"ז מה' מאכלות אסורות):

הבגד והשק כו׳ (מיימוני פכ"ג מה׳ כלים):

רש״י ד"ה והתניא כו' כל שהוא כו׳ כצ"ל:

ד"ה הבגד כו׳ לקל הימנו דשק כו׳ והעור כו' מצטרפים זה עם זה. הד"א והס"ד:

ד"ה מפני שהן כו' ליטמא במושב כו׳ כצ"ל:

ד"ה ואם חישבו כו׳ משום זב הס"ד:

ד"ה מאי לאחיזה כו׳ החוטין ונוולה היא כו׳ דיתבא ונוולה כצ"ל:

תוספות ד"ה הבגד כו׳ לנוולה פי׳ כו׳ כסה בטלית כו׳ כצ״ל:

סליק פירקא.

פרק הנהנה.

גמ' מן ההקדש כו׳ (מיימוני פ"א ופ"ו מה׳ מעילה):

הנהנה מן החטאת כו' (גז"ש פ"ו):

רש״י ד"ה אע״פ שלא פגם כו׳ בין בדבר שדרכו ליפגם קאמר ר"ע דכיון שנהנה מעל כו׳ כצ״ל והס"ד:

ד"ה שיש בו פגם כו׳ כלום שדרכו ליפגם. הס"ד:

ד״ה כיצד כו׳ כצ״ל נ"ל:

ד"ה אי שתה כו׳ מעל והיכי כו׳ הד"א:

ד"ה תנא כו׳ לא מעל כו׳ שיפגמנו כו׳ כצ"ל:

ד"ה ופריך כו׳ היינו רבנן ובמאי כו' (הד"א) קא מיפלגי הס"ד:

ד"ה אמר רבא כו' שמתחכך לבשר כו׳ העליון ובין התחתון שאינו כו׳:

ד"ה ומלמלא כו׳ ומשמר הרבה כו׳ זמן מרובה כו׳ דלא פגם ורבנן כו׳ מעל עד שיפגום כצ"ל והס"ד:

תוספות ד"ה במאי קמיפלגי כו׳ ופי׳ הקונטרס לשון אחרון עיקר ונראה לר' כו׳ (כצ״ל והשאר נמחק אכן מ"ש בשם רש"י ליתא בספרינו) וליכא מאן דפליג הס"ד:

ד"ה אין מעילה כו׳ היא חולין וגנאי כו׳ כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א דף י"ח, משנה, הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה. - ופירש"י כדאמרינן גבי פיגול ונותר. כוונת רש"י משום דיש לפרש המשנה לענין תערובות, היינו שנפלו ערלה וכלאי הכרם לתוך קדרה תבשיל של היתר מצטרפים שניהם לאסור במאתים. לזה פירש"י כדאמרינן גבי פיגול ונותר דשם הפירוש ששניהם מצטרפין לכזית ללקות עליו משום לא יאכל כי קודש הוא. - ה"נ הכוונה לענין מלקות משום לאו אחד הכוללים ביחד. - וזהו הלאו דלא תאכל כל תועבה. - וכן איתא בירושלמי פר"ב דערלה ה"א דאיתא מאן תנא דמצטרפין זה עם זה (גירסת הגר"א) רבי מאיר דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן דברי רבי מאיר כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן בכזית משום לא תאכל כל תועבה. - והוכרח רש"י לזה מסוגיא דידן דפריך ומי צריך ר"ש לצרופי והתניא ר"ש אומר כל שהוא למכות, ומשני תני אין צריך לצרופי. - ואם מיירי המשנה בתערובות, הלא ע"כ ר"ש מודה דבעינן צירוף כמו שהוכיחו התוס' דמודה ר"ש בתערובות, דאל"כ מי לא סבר ר"ש ביטול האמור בתורה. - וע"כ דמיירי המשנה בבעין. - וזהו כמו לענין פיגול ונותר דהכונה לענין מלקות.

ב והנה לכאורה גם נבלה של בהמה טהורה וטמאה יצטרפו משום הלאו הזה דלא תאכל כל תועבה. - ואעפ"י דאמר רב לעיל ט"ז דנבלת בהמה טהורה וטמאה לא מצטרפי לענין אכילה לענין מלקות, אבל יש לומר דלר"מ מצטרפין משום הלאו דלא תאכל כל תועבה. - ואין לומר דהוי לאו שבכללות. - והוא לפי הכלל שכתבו התוס' בפסחים כ"ד דכל היכא דהוי לאו מיוחד לכל אחד לא הוי לאו שבכללות, וה"נ איכא לאו מיוחד, וה"נ יש לאו מיוחד לנבלת בהמה טהורה ולטמאה, ודמיא ממש לפיגול ונותר. - והתוסיו"ט כתב ג"כ דלר"מ מצטרפין כל הנבלות טהורות וטמאות ומביא כן בשם הר"ש. - אמנם בפיה"מ מפרש לענין תערובות יעוי"ש. - וקשה דלפי"ז מאי פריך הש"ס ומי צריך ר"ש לצירוף והא אמר ר"ש כ"ש למכות וקשה מה שייך כ"ש בתערובות בין לפירושא של רבינו יקיר, ובין לפירושו של ר"ת המבואר בתוס' ע"ז ס"ח, יעוי"ש, וע"כ דמיירי הכא בבעין וא"כ דברי הרמב"ם צ"ע.

ג והנה יש לדייק בדברי הרמב"ם בפיה"מ שכתב וז"ל, ערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים, וכשיצטרף מהם חלק כל שהוא ויפול באחד ומאתים יעלה, ובפחות מזה יאסר הכל עכ"ל. - והנה משמע מדבריו דהצירוף מועיל שתעלה באחד ומאתים ובלעדי הצירוף לא תעלה באחד ומאתים, וזה תימא דאדרבה אם לא יצטרפו פשיטא דתעלה. - דהרי כשאנו דנין לכל חצי מזה השיעור, יש בכל אחד ארבע מאות חלקים למשל אם מאתים לכזית שלם אשר בצירוף ערלה וכלאי הכרם ביחד. - הנה אם לא באו בצירוף ואנו דנין על כל חצי זית יש ארבע מאות חלקים לבטל כל חצי זית. - ודוחק לומר דכוונת הרמב"ם על סוף דבריו שכתב אשר בפחות מזה יאסר הכל, היינו דבא ללמדנו דבעינן מאתים בחיוב על כל הכזית, והוא מטעם הצירוף דזה לא משמע מלשונו מדכתב אשר בשביל הצירוף יעלה. - וכן יש לדייק גם בלשונו בפרט"ו ממ"א הי"ד וז"ל, הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים, כיצד רביעית של יין ערלה או כלאי הכרם או שהיתה הרביעית מצטרפת משניהם שנפלה לתוך מאתים רביעיות של יין הכל מותר ואינו צריך להרים כלום, נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה עכ"ל, מלשון זה משמע ג"כ דהצירוף מועיל להיות עולה באחד ומאתים. - וזה תמוה כאשר כתבנו.

ד אמנם דברי הרמב"ם מבוארים לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ב דערלה מ"א וז"ל, וערלה וכלאי הכרם אסורים בהנאה ואינם ממון שום אדם וכשבטל במיעוטן הותר באכילה כל התערובות ואם מצטרפין זה עם זה יש בהם שלשה מחלוקת תנא קמא אומר מצטרפין בין להיתר בין לאיסור, לאיסור הוא שיהי' חלק אחד מכולם ונפל בפחות ממאתים חלקים יאסר הכל, ולהיתר הוא שיהי' חלק אחד מכולם ג"כ נופל בר' חלקים ויהי' אותם הר' חלקים על דרך הדמיון ממין הערלה בלבד, ולא ממין כלאי הכרם, ולולי חלק הערלה שנתערב בכלאי הכרם היינו משערים הכל בנותן טעם לפי שהוא מין בשאינו מינו, ואם הי' נותן חלק כלאי הכרם טעם בר' חלקים יהי' נאסר הכל מפני הטעם ואפילו הי' אותו חלק פחות ממאתים כמו שנתבאר, אבל מפני הערלה שנצטרפה לכלאי הכרם והוא ממין הר' חלקים נחשוב כאילו הוא הכל מין במינו ויעלה באחד ומאתים, ור"ש אומר אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר עכ"ל יעוי"ש. - מתבאר מזה ענין צירוף ערלה לכלאי הכרם או להיפך כלאי הכרם לערלה, היינו שאם שני מינים הערלה וכלאי הכרם, ולמשל אם נפלה כלאי הכרם למינו, והערלה הוא דבר שאינו מינו עם המין שנפלה ואז הי' הערלה אוסר בנותן טעם. - אבל כשנצטרף הערלה עם הכלאי הכרם נעשה הערלה כמין הכלאי הכרם, והוי הכל מין במינו, וזה הצירוף מועיל להיתר שתעלה באחד מאתים ולזה התכוון הרמב"ם בפיה"מ וגם כאן בה' מאכלות אסורות, ור' שמעון דפליג וסבר דאין מצטרפין הכוונה דהערלה לא נעשה מין במינו בשביל הצירוף לכלאי הכרם ואוסר בנותן טעם מטעם דהוי מין בשאינו מינו. - אמנם מה שפירש לר"ש דסבר דר"ש סבר דלא מהני צירוף גם לאיסור זה הוי היפך סוגיא דידן דפריך דלר"ש גם בלא צירוף אוסר מטעם דסבר כל שהוא למכות.

ה וגם בעיקר הדבר יש להבין אם באמת הערלה מין בשאינו מינו במקום שנפלה היאך בצירוף עם הכלאי הכרם והוא המין שנפלו בו שתהי' בשביל זה מין במינו. - ואם באמת הערלה נותנת טעם איסור מה מועיל הצירוף לבטל הטעם.

ו ונראה דהרמב"ם לשיטתו דסבר דאזלינן בתר שמא מטעם דפוסק כרבא לגבי' דאביי דפליגי בע"ז ס"ו כמבואר בפרט"ז ממ"א הל"ב כמבואר בכס"מ. - ולהכי סבר בזה דכיון דמצטרפין ערלה לכלאי הכרם, וכיון דהמין כולו הוא כלאי הכרם נתבטל השם של המין הערלה. - והכל נקרא על שם המין ברובא ולא משגיחין על הטעם כלל. - אמנם ר' שמעון ע"כ סבר דלא ישתנה השם של הערלה כיון דסבר כל שהוא למכות. - ומפני החשיבות שיש לכל אחד להכי לא תשתנה השם גם באופן זה כיון דלא סבר צירוף מטעם דיש חשיבות לכל איסור ואיסור בפני עצמו. - ובזה ניחא דסבר ר"ש דלא אמרינן צירוף להיתר. - ומזה הטעם ניחא דלא סבר צירוף לאיסור והוא ג"כ מטעם זה דכיון דגם משהו איסור לוקין עליו. - להכי אינו בא לעולם לידי צירוף וממילא נפרדים הם בשמות אם הם מין בשאינו מינו.

ז ובזה יש לפרש גם סוגיא דידן. - והיינו דבירושלמי שם יש שתי אוקימתות, חדא דמוקים המשנה אליבא דר"מ דאמר כל האיסורין מצטרפין זה עם זה מטעם לא תאכל כל תועבה, ובאוקימתא אחריתי דפליגי בתערובות ושלש מחלוקת בדבר, וזהו כמו שפירש הרמב"ם. - והנה לפי"ז אין להקשות מה שייך צירוף לר"ש כיון דסבר כל שהוא למכות. - והיינו דבתערובות של רובא ובנותן טעם מודה ר' שמעון. וכמו שכתבו התוס'. - וסבר כפשוטו דשני מיני איסורין אין מצטרפין גם בתערובות, וזהו מפני שסבר דיש חשיבות לכל אחד בפני עצמו. - אמנם סוגיא דידן הכא במכילתין אזלא לפי אוקימתא קמייתא דבירושלמי דמוקי המשנה כר"מ, ובזה פליג ר"ש ואמר דאין מצטרפין. - וכיון דלא מיירי בתערובות שפיר פריך הגמ' ומי צריך ר"ש צירוף והאמר כל שהוא למכות, ומשני דהכוונה אין צריכין לצרף. - אבל הרמב"ם מפרש בפיה"מ כפי אוקימתא בתרייתא שם בירושלמי.

ח והנה מדברי הירושלמי לפי אוקימתא אחריתא שבירושלמי, והיא שיטת הרמב"ם בפיה"מ בערלה שם, מוכח דבתערובות מודה ר' שמעון דלא סגי במשהו להיות לוקה עליו. - וזהו מטעם דמה"ת נתבטל ברוב, ובזה גם ר"ש מודה, וזהו כמו שכתבו התוס' בכמה דוכתי'. - אבל יש לתמוה מהא דאיתא בירושלמי פר"ג דפסחים ה"א תיפתר (היינו הא דתני על עירובו סופג ארבעים) בחמץ ומצה שנתערבו, אמר רבי יוסה קושייתה על הדא דרבי בון בר כהנא מה כן קיימין אם בשרובו חמץ חייב כרת, אם בשרובו מצה יוצא בהן ידי חובתו בפסח אמר ר' שמואל בר רב יצחק תנא ר' יושוע אונייה תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר' שמעון דרבי שמעון אומר כל שהוא למכות יעוי"ש, הרי מבואר דגם בתערובות סבר ר' שמעון כל שהוא למכות, ושם בגליון ציון ירושלים העיר בזה בצ"ע.

ט אמנם דברי הירושלמי לכאורה תמוה טובא דלפי"ז מאי חידושא דחמץ שרבתה תורה על תערובות חמץ שהוא בלאו, וזהו לר"ש באופן שאין כזית חמץ, מטעם דסבר כל שהוא למכות, קשה הא לר' שמעון כן איתא בכל איסורי תורה. - ועוד קשה דע"כ אין סברא דכל עיקר חידושא הוא לר"ש ולא לרבנן.

י לכן נראה דכוונת הירושלמי לומר דמיירי בתערובות חמץ באופן שאין בו כזית חמץ ורבתה תורה דיש מלקות גם בפחות מכזית. - והיינו שאכל כזית תערובות מצה וחמץ, וחמץ הוי רובא, ומצה הוי מיעוט, ובצירוף יש כזית. - ובזה רבתה תורה בתערובות כזה יש מלקות, וכרת ליכא. ולדוגמא נקט הירושלמי הא דר"ש דאמר כל שהוא למכות, והיינו דמצינו לפעמים דיש מלקות גם בפחות מכזית. - והכא רבתה תורה דגם לרבנן יש מלקות בפחות מכזית, וזהו חידושא דחמץ. - ולפי"ז יש לומר דגם לר' שמעון דאמר כל שהוא למכות בכל איסורי תורה. - אמנם כל זה כשהוא בעין, אבל לא כשהוא בתערובות - ורבתה תורה בחמץ דבתערובות ג"כ ישנו במלקות. - ולפי"ז לא מיבעי' דלא קשה על רבותינו בעלי התוס' אלא אדרבה מזה ראי' דר' שמעון לא אמר כ"ש למכות בתערובות בכל איסורי תורה כמוש"נ.

יא והנה יש לעיין מדוע לא משני הירושלמי דמיירי במחצה על מחצה, מחצה חמץ מחצה מצה, דכרת ליכא, ורבתה תורה למלקות וזהו שאמרה תורה לרבות על עירובו בלאו, וזהו שההיתר מצטרף לאיסור כמו גבי משרת לנזיר, או שאכל שני זיתים בתערובות דאנו דנין ג"כ שאכל מחצה חמץ ומחצה מצה. - כיון דאין לדון בזה תורת רובא. - אבל יש לומר דלזה לא בעינן לימוד דבלא"ה יש בזה מלקות דמשום דאכל שני זיתים אנו דנין דאכל כזית חמץ, ובאופן זה כרת נמי איכא. - אבל זה ליתא משום דאם לא רבתה תורה הוי אמרינן דיש ספ"ס להיתר וזהו דכיון דקיי"ל אי אפשר לצמצם, להיות מחצה על מחצה בדיוק, ויש לומר תמיד דלמא רובא מצה, ואעפ"י שיש להסתפק דלמא רובא חמץ, אבל עכ"פ ספיקא הוי. - ואי לאו דרבתה תורה מחצה על מחצה ללאו יש ספ"ס להיתר שמא מחצה, ושמא ההיתר מרובא. אבל עכשיו שרבתה תורה מחע"מ לאיסורא יש כאן ספ"ס לאיסור שמא מחצה בצמצום ושמא חמץ רובא. וכעין זה כתבו התוס' עירובין ה' ובכורות ט"ז וחולין כ"ח, ועל ספ"ס כזה יש מלקות מפני שדינו כרובא. - וכרת ליכא כיון שעיקר החיוב על מחצה באה, וללאו הוא דאתי. - ואפשר דסבר הירושלמי דמחצה על מחצה דינו כרוב, כמו שפליגי בזה תנאי ואמוראי בפסחים פ', חולין כ"ח, ובירושלמי הוריות. ואם אמרינן דמחצה דינו להיות לוקה עליו, דינו כרובא ויש בזה גם כרת. - והנכון כמו שפירשנו דכוונת הירושלמי שרבתה תורה כזית אשר רובו חמץ והמיעוט מצה, וכרת אין כאן מפני שחסר כזית חמץ, ולמלקות רבתה תורה גם בפחות מכזית בצירוף השלמה דמצה. - והוי רבותא גם לר' שמעון דיש מלקות גם בתערובות כמוש"נ.

יב והנה לפי האוקימתא קמייתא בירושלמי דערלה דהמשנה אליבא דר"מ דסבר כל האיסורין מצטרפין זה לזה להיות לוקה עליהן בכזית. - והנה למ"ד איסורין מבטלין זה את זה מטעם דאי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו כמבואר בזבחים ע"ח ופירש"י שם כשהוא לועס בפיו נבלל מין אחד לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב יעוי"ש. - וא"כ היאך מהני הכא הצירוף. - וא"כ מוכח מזה דאין איסורין מבטלין זה את זה. - ותקשה לר"ל, וגם מדוע לא מותיב הש"ס מזה למ"ד איסורין מבטלין זה את זה. - ונראה דר"ל יפרש המשנה דהצירוף תהי' באוכלן בזה אחר זה בכדי אכילת פרס המצרפן דליתא בזה ביטול ברובא. - והנה באופן זה כתבו התוס' שם בזבחים שהקשו וא"ת והא תנן במעילה פרק קדשי מזבח הפיגול והנותר אין מצטרפין ואמר בגמ' לא שנו אלא לטומאת ידים, אבל לאכילה מצטרפין וכו', וי"ל דהתם בדלא מערב אבל הכא דמערב בטל דאיסורין מבטלין זה את זה יעוי"ש, וע"כ כוונת התוס' דמצטרפין בכדי אכילת פרס. - וה"נ בערלה וכלאי הכרם דמצטרפין היינו בכדי אכילת פרס.

יג והנה מה שתירצו שם עוד דההוא דפיגול ונותר צירופם לא הוי למלקות מטעם דהוי לאו שבכללות, והצירוף הוי רק לאיסורא גרידא. - תמוה דהלא לאיסורא בלא"ה אסור מטעם חצי שיעור, והנה אפשר לומר דהכא מיירי אליבא דר"ל דסבר חצי שיעור מותר מן התורה ומהני הצירוף להיות אסור מן התורה. - אבל גם בעיקר שכתבו דאין בזה מלקות משום דהוי לאו שבכללות, דהנה זה ניחא בהא דפיגול ונותר אבל מה נעשה בהמשנה זו דערלה וכלאי הכרם דע"כ צירופם למלקות, ואין לומר דכיון דמשנה זו אליבא דר"מ דאמר דהצירוף משום לא תאכל כל תועבה והוי ג"כ לאו שבכללות, דזה ליתא דהלא כתבו התוס' בע"ז ס"ו ד"ה כל שתיעבתי לך לכל היכא דהאיסור מפורש כל אחד לבדו לא חשבינן ללאו שבכללו יעוי"ש. - והכא ערלה וכלאי הכרם יש לאו מיוחד לכל אחד לבדו, וע"כ להצירוף לר"מ הוי המלקות, וא"כ תקשה לר"ל. - וע"כ צריך לומר כמו שתירצו התוס' בתירוץ הראשון דהכא מיירי בדלא מערב וכמו שכתבנו לעיל.

יד והנה גם בפיגול ונותר שכתבו התוס' דהוי לאו שבכללות. - תמוה טובא דהלא כתבו התוס' בפסחים כ"ד ד"ה הא אין לוקין וכו' דנותר ופיגול לא הוי לאו שבכללות מטעם שמפורשים בהדיא הלאוין שלהם יעוי"ש. - וזה הוי סתירה גלויה לדבריהם בזבחים. - וע"כ דהתירוץ הראשון הוא העיקר, וצ"ע.

טו והנה התוס' בע"ז ס"ח ע"ב בהא דקאמר הש"ס דר"ש לית לי' צירוף אפילו איסור באיסור. מהא דאיתא בש"ס דילן דמוקי הש"ס דלר"ש אין מצטרפין דקאמר היינו שאין צריכין לצירוף מטעם דסגי בכל שהוא למלקות, ותירצו בשם הר"ת דתרי משניות נינהו הא דמעילה והא דערלה. - דההיא דמעילה מיירי כשהוא בעינייהו ובזה לא בעינן לצירוף, וההיא דערלה מיירי בתערובות וסבר ר"ש דאין מצטרפין יעוי"ש. - והנה לפלא דהלא בירושלמי דערלה מבואר דמשנה חדא היא, ורק שני אוקימתות יש. - וע"כ הסוגיא דמעילה אליבא דאוקימתא קמייתא דמוקים כר"מ. - וע"כ הסוגיא דע"ז אליבא דאוקימתא בתרייתא דהירושלמי. - ולפי אוקימתא בתרייתא ע"כ ר"ש מודה בתערובות, וכמו שכתבנו לעיל.

טז ויש לעיין בהא דפריך הש"ס הכא ומי בעי ר"ש צירוף והאמר כל שהוא למכות, מדוע לא משני הש"ס דמיירי הכא בתערובות. - היינו שנפלו ערלה וכלאי הכרם בקדרה וסברי רבנן דמצטרפין לאיסור ללקות עליהן. - ור"ש סבר דאין מצטרפין. והנה לר"ת דמפרש דההיא משנה נשנית בביה"מ באופן שהם בעינייהו אתי שפיר, אבל אם אמרינן דמשנה חדא היא ורק שני אוקימתות איכא. - א"כ מדוע לא משני הש"ס דמיירי בתערובות. - אבל נראה דזה תליא אם טעם כעיקר הוא מדאורייתא או מדרבנן. - והנה מבואר בסוגיא דפסחים מ"ג ובע"ז ס"ח דמאן דסובר נותן טעם לפגם אסור א"כ גיעולי נכרים לאו חידוש הוא ושפיר ילפינן מינה לעלמא, וממילא הוי גיעולי נכרים ונזיר שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, ממילא הוי טעם כעיקר דרבנן. - והר"ן כתב בפר' ניה"נ בסוגיא דירך שנתבשל וכו' דר"מ סבר נותן טעם לפגם אסור יעוי"ש, ממילא סבר טעכ"ע דרבנן. - וא"כ לא מצינן לאוקמי המשנה דמיירי שנתערבו בקדרה לאסור הקדרה מטעם צירוף ערלה וכלאי הכרם להיות נאסר התבשיל באיסור כזית משום דסוגיא דידן ע"כ אזלא לפום אוקימתא קמייתא דבירושלמי שהוא אליבא דר"מ, ור"מ לשיטתו דסבר נותן טעם לפגם אסור ממילא הוי טעם כעיקר רק איסור דרבנן וליכא מלקות, והסוגיא סוברת דעיקר דין המשנה למלקות נאמרה כפי האוקימתא קמייתא דבירושלמי, להכי הוכרחה הסוגיא לשנוי בדברי ר"ש שאמר אין מצטרפין דהכוונה לערלה וכלאי הכרם כשהן בעינייהו, דהביאור אין מצטרפין אין צריך לצירוף קאמר.

יז והנה מה שהקשו גדולי האחרונים על שיטה זו דבתערובות מודה ר' שמעון דבעינן כזית, מסוגיא שבועות כ"א. - מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים דף ע"ג דף הספר.

א משנה. הבגד והשק השק והעור העור והמפץ כולן מצטרפין זה עם זה אמר ר' שמעון מה טעם מפני שהן ראוין ליטמא במושב. - והנה יש לפרש שני פירושים א' דלהכי מצטרפין זה עם זה אעפ"י שאין שיעוריהן שוה מפני שכן באין בצירוף במושב. והיינו שמפני זה מועיל הצירוף גם למדרס כמו למשכב. - ב' יש לפרש דכיון דלענין מושב השיעור שוה בכל הני דהיינו טפח על טפח, וכיון דיש אופן אשר שיעוריהם שוה במקום אחד, להכי יש להם תורת צירוף גם זה עם זה. - והנה הכא פירש"י כפירוש הראשון, ובסוכה י"ז ע"ב ד"ה הואיל פירש"י שני הפירושים. - והפירוש השני שהוא פירוש הראשון שם ברש"י כתב רש"י והראשון נראה לי יעוי"ש. - והנה בשבת ע"ו פירש"י כפירוש הראשון. והקשו התוס' ד"ה הואיל דלמה צריכין להביא שראוין להצטרף בלאו טעמא דמושב נמי שמעינן ממתניתין דהכא שראוין להצטרף יחד באותו סדר כמו ששנויים, בגד לשק ושק לעור ועור למפץ, יעוי"ש.

ב והנה לכאורה דברי התוס' תמוה דהלא אפשר אם לא מצינו בשום פעם דבאין בצירוף דאז לא היו מצטרפין מטעם דאין שיעוריהן שוין. - וע"כ דסברי התוס' דכיון דשנה התנא הסדר, משמע דזה עצמו מהני להצטרף דבחד דרגא נחשב לשיעור שוה להיות החמור מצטרף להקל.

ג וליישב פירש"י נראה דסבר רש"י דהסדר הוא לאו דוקא. - והיינו דכיון דבאו בחתיכת בגד כולם, אין הבדל בין אם באו בזה אח"ז כסדרן או שלא כסדרן, דגם אם באו כסדרן, עכ"פ מחוברין בגד ומפץ במקום אחד, ואם הצירוף כסדרן די אם תצטרף בחתיכה אחת בחד דרגא כמו בגד ושק. - אבל לא באופן שהבגד והמפץ מחוברין אף שיש שק ועור בינתיים. - ומזה משמע לרש"י דלאו דוקא כסדרן. וזהו גם שיטת התוס' בסוכה י"ז ע"ב ד"ה ותני עלה וכו' וז"ל ומתוך הכלל דאתא לרבויי משמע דלאו דוקא קתני מתניתין דמצטרפין כסדר הזה עכ"ל, מבואר דיש מקום לומר דכסדרן לאו דוקא. - וא"כ תקשה היאך מצטרפין כיון דלא שוו בשיעורייהו. - ועל זה מביא ר' שמעון דלהכי באין בצירוף משום שכן באין בצירוף למושב והיינו למרדעת לחמור והתם אורחי' בהכי, להכי מהני צירופם גם למדרס ולמשכב זהו שיטת רש"י בפירושם הכא ובשבת, ושיטת התוס' בשבת ע"כ דבעינן כסדרן, וסבר התנא דהסדר הזה שהוא בחד דרגא שפיר מהני צירוף. - אבל בתנאי באופן שיש מקום דשיעורן שוה בכל הני מינים שזהו בשיעור טפח על טפח.

ד והנה המל"מ בפרכ"ג דכלים ה"ד הסתפק אם בעינן כסדרן לצירוף, והביא שדעת הר"ש דבעינן כסדרן. - ולפי מה שביארנו מבואר דפליגי בזה התרי לישני ברש"י סוכה שם. - ופליגי בזה רש"י ותוס' בשבת ע"ו כמו שביארנו.

ה גמרא, תנא קיצע מכולן שלשה ועשה מהן בגד למשכב שלשה למושב טפח, לאחיזה כל שהוא מאי לאחיזה אמר ר"ל אמר רבי ינאי שכן עומד לנוולה. - והנה בהא כל שהוא כתב הרמב"ם בפרכ"ג מכלים ה"ג וז"ל וכן המקצע מאחד מהן לאחיזה כדי שיאחז בו בידו כדרך שעושין קוצצי תאנים שלא יזיקו אצבעותיהן הרי זה טמא בכל שהוא, והוא שלא יהי' פחות משלש על שלש שכל פחות משלש אצבעות טהור מכלום. - וכתב הראב"ד וז"ל א"א זה כתב מדעתו שהרי אמרו ולאחיזה כל שהוא, ואולי במקצע לכך ולפיכך אפילו כל שהוא מפני שהוא ככלי או כבגד קטן עכ"ל. - ובאמת דברי הרמב"ם תמוה כיון דתנא בהדיא כל שהוא. - והרמב"ם עצמו כותב הרי זה טמא בכל שהוא ומסיים והוא שלא יהי' פחות משלש אצבעות, וא"כ אין זה כל שהוא.

ו והנה מרן הכס"מ כתב וז"ל ואני אומר שאין לומר שכתב זה מדעתו אלא איזה בקיאות מצא דהאי כל שהוא אינו אלא בערך שאר שיעורים אבל צריך שלא יהי' פחות משלש אצבעות, ומ"ש הראב"ד ואולי במקצע ולפיכך אפילו כל שהוא כו' לא הבנתי דהא רבינו במקצע מיירי ואפ"ה התנה שלא יהי' פחות משלש אצבעות וצ"ע עכ"ל. - ונראה לפרש כוונת הראב"ד דמיירי באופן שעשה מתחילה בגד למטרה זו. - והרמב"ם מיירי דאתי מבלאי בגדים, והראב"ד כתב דהרמב"ם מיירי שעשה לאחיזה מבלאי בגדים. - ובזה בעינן שיהי' שיעור בגד. - אבל בשעשה מתחילה בגד כזה על האצבע שיעורו כל שהוא, ובזה מיירי הברייתא. - אבל לפי"ז עדיין תקשה להרמב"ם מדוע השמיט דינא דברייתא. - ונראה דהראב"ד אין כוונתו ליישב דברי הרמב"ם אלא כוונתו ליישב דהלא זה ודאי דלא חשוב בגד פחות משלש אצבעות. - וא"כ מדוע סגי הכא בכל שהוא. - על זה כתב דשאני הכא במקצע לכך דבזה חשוב בגד גם בפחות משלש אצבעות. - והיינו באופן שעשאו מתחילה לכך. - והוי בגד כשנעשה למטרה זו, וביותר לקוצצי תאנים שעושים בגדים כאלה, אבל אם לא נעשה מהחתיכות מאחד מהמינים האלה אז בעינן שלא יהי' פחות משלש אצבעות. - ושיטת הרמב"ם דאפילו אם נעשה מתחילה לכך ג"כ לא נקרא בגד בפחות משלש על שלש.

ז והנה בסוגיא דזבחים י"ט מבואר דשלש על שלש שלא במקום בגדים חוצצת, והיינו דהרי זה נקרא בגד, ופחות מזה לא נקרא בגד. - הרי"ז כשיטת הרמב"ם. - אבל יש לומר דהתם ג"כ מיירי שלא נעשה מתחילה לשם כך דמיירי שם בכהן שלקח באצבעו כורך עליו גמי. - ולא דמי לקוצצי תאנים שעושים מתחילה לשם כך. - ושיטת הרמב"ם דאין הבדל בזה. - ואפשר שזהו מקורו של הרמב"ם.

ח והנה לולא דמסתפינא אמינא דהא דכתב הרמב"ם התנאי דבעינן שלש על שלש לא קאי על הא דאחיזה, דבדבר אחיזה הרי כתב טמא בכל שהוא. וזה קאי אדלעיל. - והיינו שכתב הרמב"ם לעיל לחלק בין אם קצץ שלא בכוונה דאז בעינן לכל אחד שיעור המיוחד לו אבל בקצץ בכוונה דסגי בטפח על טפח למושב, או שלשה טפחים על שלשה טפחים למשכב, אין הבדל בין מין למין. - וע"כ דמפרש שזהו כוונת ר"ש שאמר מה טעם היינו שמפרש הרמב"ם כפירושו של רש"י בסוכה בלשון ראשון דשם וכפירוש התוס' דשבת, דהכוונה דלהכי ישנם בצירופים אעפ"י שאין שווים בשיעוריהן שזה מפני שבכוונה יש להם שיעור אחד וכולם שוו בזה, וזהו כפירושם של הנ"ל שכתבנו, אבל אין זה לגמרי כפירושם שמפרשים מפני שמצינו דראוים לשיעור טפח על טפח לחודיא. - והרמב"ם מפרש מפני שבכוונה כולם שווים, להכי מצטרפין גם לשיעוריהם באופן שנקרע שלא בכוונה. - הנה על זה מסיים הרמב"ם וכתב דהכוונה אינה מועילה בפחות משלש אצבעות על שלש אצבעות, מטעם דבפחות משיעור זה בטלה מחשבתו. - ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב וכן המקצע מאחד מהן לאחיזה כדי שיאחז בו בידו כדרך קוצצי תאנים שלא ילקו אצבעותיהן הרי"ז טמא בכל שהוא, ואח"כ כתב למה שכתב לעיל דכל שבכוונה שפיר דמי גם בפחות מכשיעור, על זה כתב והוא שלא יהי' פחות משלש על שלש שכל פחות משלש אצבעות טהור מכלום, והיינו דלא מהני בזה כוונה, כן נראה בס"ד.

ט והנה בתוספתא כלים ב"ב פר"ב איתא המקצע למשכב אין פחות משלשה על שלשה, ולמושב טפח, ולמעמיד כל שהוא, ובביאורי הגר"א ז"ל מפרש וז"ל מעמיד כל שראוי לעמוד עליו, והני שלשה דברים טמא משום משכב ומושב ומעמיד, דהיינו אם שוכב הזב עליו או יושב או עומד, עכ"ל. והנה לפי"ז יש דין חדש לגבי מדרס הנקרא מעמיד, ושיעורו בכל שהוא, ולפלא שלא הביא הרמב"ם זה בהלכה. - אמנם התוס' בסוכה י"ז ד"ה כדתנן הביאו תוספתא זו, ופירשו דהכוונה מעמיד היינו אחיזה דמעילה, יעוי"ש. ואפשר דהרמב"ם מפרש התוספתא כפירושם של התוס'. - אבל עכ"פ לא מפרש הרמב"ם כפירושו של רבינו הגר"א ז"ל. - ואפשר שכוונת הגר"א ז"ל ג"כ במה שכתב עומד עליו, היינו שנשען עליו, ואין הבדל אם נשען באצבעו שביד או האצבע שברגליו, וכוונת רבינו הגר"א ז"ל כוונתו ג"כ כפירושו של התוס' רק מפרש הלשון מעמיד. - והכוונה שהקוצצי תאנים עומדים יחפים וכורכים בגד על אצבעותיהם.

י והנה בחידושי הרשב"א לסוכה פירש בזה באופן אחר והוא דמפרש במאי פליגי רבה עם רבנן דבי רב, דסברת רבה דאזלינן בתר טעמא ולא משגיחין על השיעור, וכיון שיש בכולן טומאת מדרס לא משגיחין על השיעורין ומצטרפין אעפ"י דלא שוו בשיעוריהן, ורבנן דבי רב מפרשי דמשגיחין על השיעור, ובאופן דאתי משיורי טומאה, ומפרשי המקצע מכולן שהיו טמאים מדרס, ובאופן זה לא נחתו מטומאתם אם רק ראוין לישיבה קצת. - וסברת רבה דלא איכפת לן בשיעורין אם רק בכולם ישנם טומאת מדרס, וזהו דקאמר ר' שמעון מה טעם הואיל וראוין לטמא מושב, היינו שכולם ישנם בדין זה אלא שחלוקים בשיעורים עכת"ד.

יא והנה תצא מזה דלרבה סבר האי תנא דמשנתינו וגם ר"ש סבר כן דמצטרפין הרבה דברים אעפ"י שאין שווין בשיעוריהן אם רק הם בדין אחד, הנוהג בשניהם.

יב ובזה מיושב סוגיא דיומא פ"א האוכל והשותה אין מצטרפין אמר רב חסדא במחלוקת שנויה ור' יהושע וכו' רב נחמן אמר אפילו תימא רבנן וכו'. והקשה בתוספות יוהכ"פ הא לא אשכחן בפר"ד דמעילה דרבנן דפליגי עלי' דר' יהושע, יעוי"ש. - וכן הקשה בקר"א לעיל דף י"ז יעוי"ש, וכבר קדמו בזה בתו' יוהכ"פ. - אבל לפי מה שפירש הרשב"א הנה משנה זו עם ר' שמעון סברי דשפיר ישנם בצירוף הרבה ביחד אעפ"י שלא שוו בשיעוריהם, ולפי"ז באכילה ושתי' דיוהכ"פ שהם בדין אחד לא משגיחין על שיווי השיעורים, וזהו רבנן דפליגי על ר' יהושע.

יג ולפי דברי הרשב"א מיושב גם הא דהקשה התוסיו"ט הכא דמה מועיל הא דשוו לענין מושב הא לעיל בכללא דר' יהושע אעפ"י דשוו בטומאתן, מ"מ ליתנהו בצירוף אם לא שוו בשיעוריהן יעוי"ש. - אבל לפי דברי הרשב"א אתי שפיר דע"כ משנה זו דלא כר' יהושע, וזהו כרבנן דפליגי עלי', כמוש"נ.

יד ולפי מה שביארנו דלפירוש הרשב"א משנתינו המה רבנן דפליגי על ר' יהושע, יש לפשוט מה שהסתפק שם בתוספת יוהכ"פ לרבנן דסברי דמצטרפין אעפ"י שאין שוו בשיעוריהן, אם נידון אותו כקל שבשניהם או כחומר שבשניהם, יעוי"ש. - והנה במשנתינו מבואר דמשנה דכלים פרכ"ז דמצטרפין לקל שבשניהם להשלים שיעור הקל. - וכן הוא ברמב"ם שם בפרכ"ג דכלים.

טו אמנם קשה מסוגיא דשבת ע"ו דאיתא שם במשנה ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן, ואיתא בגמ' אמר ריבר"ח אין מצטרפין לחמור אבל מצטרפין לקל שבהן, ופריך וכל דלא שוו בשיעוריהן מי מיצטרפין והתנן וכו' טעמא דראוין ליטמא מושב אבל אין ראוין ליטמא מושב לא. - והנה לפירושו של הרשב"א דהפירוש הואיל וראוין ליטמא מושב הכוונה אם הם רק בטומאת מדרס לא משגיחין על השיעור, וא"כ ה"נ כיון שהם בדין הוצאה דשבת אין משגיחין על השיעור וישנם בצירוף לקל שבהם. - ואפשר לומר דהרשב"א יתרץ דבסוגיא דשבת סברי כרבנן דבי רב שם בסוכה דהם מפרשים דברי ר' שמעון שאמר מפני שראוין ליטמא מושב מפני שאתי משיורי מדרס, ולזה פריך הש"ס שפיר. - אבל לפי"ז קשה מה הועיל רבא בתירוצו שמשני ה"נ חזיא לדוגמא. - ואפשר לומר דהמעלה והחשיבות דעשאן לדוגמא, הרי זה כמו התם בטומאה באופן דאתי משיורי טומאת מדרס.

טז והנה לעיל כתבתי להקשות מדוע לא כתב הרמב"ם בפרי"ח משבת ה"ג דהטעם דהצירוף מפני דחזי לדוגמא כמו שמשני רבא. - אבל אפשר לומר דהרמב"ם מפרש סוגיא דסוכה כפירושו של הרשב"א, וממילא לרבא לא קשה מידי, ולא נצרך לפירוקא דרבא, אלא גם בזה שכל הני דברים יש בהם דין הוצאה יש להם צירוף זה לזה לקל שבשניהם.

יז והנה נראה דהרמב"ם מפרש דברי ר' שמעון שאמר מפני שראוין למושב היינו בשעשה בכוונה כמו שכתב בפרכ"ג מכלים שם, והיינו שמפני שיש טומאה בעשייה דבכוונה גם בפחות מהשיעור להכי באים בצירוף מפני שלפעמים כולם שווים בשיעוריהם. - וזה ג"כ לא שייך בהא דשבת ושפיר יש לפרוך מה דפריך הש"ס לריבר"ח, וא"כ קשה מדוע לא הביא הא דחזיא לדוגמא.

יח ונראה דלשיטת הרמב"ם ולפירושו אתי שפיר גם בשבת, והיינו דכמו שגבי טומאה סבר הרמב"ם דכיון דמשכחת טומאת מדרס גם בפחות מכשיעור לפי שיעוריהן באופן שעשה בכוונה, הנה כמו כן בשבת יצוייר גם בפחות משיעוריהן הקצובין לכל אחד ואחד, וזהו באופן שהי' מכוון למטרה דאז יש חיוב הוצאה גם בפחות כמו שכתב הרמב"ם בפרי"ח דשבת ה"כ וז"ל במה דברים אמורים שאינו חייב אלא על ההוצאה כשיעור כשהוציא סתם, אבל המוציא לזרע או לרפואה או להראות מיני דוגמא ולכל כיוצא בזה חייב בכל שהוא, עכ"ל. - מבואר מזה שלשיטת הרמב"ם שוה דין שבת לדין טומאה בדין זה דבכוונה. - ואפשר לומר דזהו כוונת רבא שמשני חזיא לדוגמא, וסמך הרמב"ם בזה במה שכתב בהלכה כ', כן נראה בביאור הענין בס"ד.

פרק חמישי

א משנה. הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה אעפ"י שלא פגם מעל וכו'. - הנה חשיב התנא חיוב מעילה עבור ההנאה, אבל לא חשיב התנא החיוב מעילה הבאה ע"י הוצאה בלא הנאה, דהיינו חיוב מעילה עבור השינוי רשות כשמשנה בזה שמוציא מרשות הקדש והכנסה לרשות הדיוט, ואפשר שסמיך התנא דמשנתינו על הברייתא דיש שלשה מיני מעילה וחד מהם הוצאה בלא הנאה, וזה נלמד ממעילה דע"ז ומתרומה כמו"ש התוס' לקמן ד"ה יכול, יעוי"ש. - אבל תמוה דגם התנא דברייתא לא הזכיר בהדיא הא דחיוב הוצאה, ואפשר שגם זה בכלל נהנה הוא, מפני שיש בהוצאה גם הנאה, והיינו דבכל הני שזכרו התוס' מכירה ונתינה ושאלה איכא גם הנאה, בקונה חפץ יש לו הנאה בזה שקונה, ונמצא פוגם ונהנה בדמי הקדש, וכמו כן בנותן מתנה לחבירו חפץ של הקדש יש לו טוה"נ וכמו כן במשאיל לחבירו טובת הנאה נחשב להנאה גם למעילה כמבואר בב"מ צ"ט במשאיל קורדום לחבירו מעל לפי טובה"נ. - אבל לפי"ז יש להבין דא"כ הרי"ז בכלל הנאה, ומה זה שחידשו התוס' הא דחיוב הוצאה, ועוד למה נפק"מ בהא דחיוב הוצאה כיון שתמיד איכא החיוב משום הנאה.

ב ונראה בכוונת התוס' דבכל הני כמו בלוקח ונותן ומשאיל אעפ"י שיש לו הנאה בהוצאה זו. אבל כיון שכל זה נעשה בשגגה כמובן דכל חיובי מעילה הוא בשוגג. והנה כשנודע לו אח"כ שהוא דבר של הקדש הרי"ז בגדר טעות, ויש בזה ביטול מקח מטעם הטעות. - ויש מקום לומר דהמעשה הוי כאילו לא נעשה כדין טעות דעלמא, ואין זה דומה להנאת הגוף דזה לא אפשר בחזרה, משא"כ דברים שאפשר בחזרה לבטל הדבר, והרי"ז כאילו לא נעשה דבר, וא"כ נתבטלה גם ההנאה, כיון שהמקח בטל והנתינה והשאלה בטלים. - ומכל זה חידשו התוס' דיש כאן חיוב מטעם ההוצאה אף שהיא בטעות, וזה נלמד ממעילה דע"ז ומתרומה שגם באופן זה דההנאה נתבטלה, ויש חיוב מטעם ההוצאה, וחידוש דין הוא בהקדש, וזהו מטעם כיון דכל חיוב הקדש בא בטעות שהוא בשגגה, להכי חייבה תורה גם באופן זה שהוא מטעם שינוי רשות. - והוא מטעם דענין מעילה הוא ענין שינוי. - וכמובן שכל זה שייך באופן דבהדיוט אהני מעשיו, להכי בהקדש אעפ"י שלא אהני מעשיו מטעם הטעות, מ"מ יש בו מעילה, וממילא אהנו מעשיו בזה דיוצא לחולין. - אבל אין זה מטעם הנאה אלא מטעם הוצאה, ואעפ"י שההוצאה מביאה לידי הנאה, אמנם כל זה אם אמרינן דההוצאה חשובה להתחייב עליה משום מעילה, דאז באה ההנאה באחרונה. - אבל החיוב משום ההוצאה.

ג וזהו הא דאמר רבי אמי ב"מ צ"ט המשאיל קרדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו, וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה. - יעוי"ש ובפירש"י. - והנה התם כשנתודע לו שהוא של הקדש קודם הביקוע, וא"כ הוי שאלה בטעות, וטעות כזה בהדיוט חוזר, וממילא אין לו הנאה של מאומה, לאחר שנודע שהוא של הקדש, ג"כ השאלה בטלה, נמצא דליכא הכא שום הנאה. - ומ"מ מעל בזה מטעם ההוצאה לחודיא, וממילא יש לו הנאה הבאה אח"כ מכח ההוצאה. - וכיון שהאי דינא דרבי אמי הובא גם ברמב"ם בפר"ו מה' מעילה ה"ד מבואר שגם שיטת הרמב"ם דהחיוב משום הוצאה איכא במעילה.

ד והנה לכאורה קשה טובא בהא דאיתא בסוגיא דידן לקמן דיליף מעילה בגז"ש מתרומה אי מה חטא האמור בתרומה עד שיוציא מן הקודש לחול מן הקדש לקדש כגון לקח קני זבים וקני זבות וכו' מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר' שמעון, רבי יהודה אומר עד שיזרק הדם מניין ת"ל תמעול מעל מכל מקום. - ופירש"י לר"ש דסבר דחיוב אחריות עד שיביאנו לעזרה, ורבי יהודה סבר עד לאחר זריקה, וביאור הדברים דבעינן שיהנה הנאה. - וקשה מדוע לא יהי' מעילה עבור ההוצאה לחודיא. - והיינו שתיכף כשקבל המוכר המעות דהקדש עבור הבע"ח, יהי' חייב משום מעילה עבור ההוצאה, ולמה בעינן עד שיפטר מאחריות, לר"ש כדאית לי', ולר"י כדאית לי'.

ה ונראה דכיון דעיקר מעילה הוא שינוי. ובהוצאה מרשות לרשות הכוונה מרשות קודש לרשות חול. - אמנם כל זה באופן שאינו מכניס שום דבר לקודש, משא"כ באופן הוצאה כזו אשר מוציא המעות לרשות חול, ומכניס הקנין או בהמה תחתיהם אין זה שינוי כיון שההוצאה וההכנסה באין כאחד, זה לא נקרא מעילה כיון שאינו מגרע לההקדש אלא אדרבה עלויי עלייה, דהרי המעות לא הי' עליהן אלא קדושת דמים, וכשקנה בהמה לקרבן או הקנין דנתקדשו בלקיחתן הרי הכניס קדושה מעליא שהיא קדושת הגוף, וא"כ פשיטא שאין זה שינוי כזה הנקראת מעילה. - ולהכי אין בזה מעילה עד שתהי' הנאה. ובזה פליגי תנאי אימתי בא לו ההנאה. וסבר ר' שמעון דמשהביא לעזרה ונפטר מאחריות מגיע לו הנאה, שבשביל זה נקראת מעילה, ורבי יהודה סבר דלא הוי הנאה עד לאחר זריקה שהיא כפרת החטא.

ו וכן נראה מסוגיא דב"מ מ"ג דהוצאה בלא הנאה ג"כ איכא מעילה, דאיתא שם איתבי' רב נחמן לרב הונא המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר, ואם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר, ואם אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי. - והיינו כיון שהשולחני חייב באחריותן יצאו מרשות הקדש ובאו לרשות שולחני, יעוי"ש ובפירש"י. - והנה הכא מאי הנאה אית לי' להמפקיד שהוא המוציא, הרי מבואר דבשביל הוצאה לחודיא יש בזה חיוב מעילה. - והנה הכא עוד יתרון יש דהנה בכל הני שכתבנו לעיל איכא לכהפ"ח הנאה אח"כ כשתצא לחולין, אבל הכא במפקיד מעות אין לו יתרון גם כשתצא לחולין, וא"כ אין בזה רק הוצאה לחודיא, ומ"מ סבר הש"ס דיש בזה חיוב מעילה. - וע"כ דהחיוב משום השינוי רשות.

ז אבל יש לעיין מניין להש"ס לומר דגם באופן זה דלא מתקני מידי גם לאחר שנודע שהוא הקדש שיוצא לחולין אעפ"י שאין בזה שום הנאה גם אח"כ דלמא דוקא באופן שאיכא עכ"פ הנאה ע"י ההוצאה מהקדש לחולין, דהרי כיון שהלימוד מע"ז ומתרומה דלמא בעינן דומיא דתרומה במקצת, ובאופן זה דליכא שום הנאה גם אח"כ אפשר דזה לא נלמד גם מהריבוי דתמעול מעל. - ונראה דגם שם איכא הנאה בזה שהשולחני מחויב באחריות דאונסין. - ולזה פריך הש"ס ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי. - וזהו רק אם אמרינן דמחויב באונסין, וזהו נחשב גם להנאה, ולרב נחמן דאמר נאנסו לא, אינו מתחייב בהנתינה דהגזבר להשולחני, ואפשר שהוא מטעם דחסרה ההנאה. - והא דמחויב בהוצאה דהשולחני זהו מטעם דהוי כשלוחו, והנאת השליח בזה הוי כאילו נהנה גם המשלח, וזהו שרבתה תורה שליחות אצל מעילה.

ח עוד נראה דלמ"ד אפילו נאנסו, וזהו בא מחמת היתר שימוש בהמעות. - וא"כ הרי"ז כאילו נתנו להשולחני המעות להשתמש בהן, וא"כ בטח יש להמפקיד שהוא הגזבר טובה"נ ג"כ. - ולמ"ד נאנסו לא, היינו שלא נתנו לו להשתמש ואין לו גם טובה"נ ומ"מ כשהוציא השולחני חייב הגזבר מטעם שליחות, אעפ"י שלא עשאו שליח בפירוש, מ"מ הרי זה נחשב לשליח מטעם הגילוי דעת מדשלחו מותרין.

ט אמנם קשה לי טובא היאך יתחייב הגזבר מטעם שליחות כשהוציא השולחני המעות. - כיון שההוצאה לא נעשית עבור המשלח, דהלא השולחני על דעת עצמו הוציא. - וע"כ צריך לומר דאין בזה ענין שליחות ממש, אלא החיוב מטעם הוצאה, והכוונה כמו שכתבו הראשונים בשיט"מ שם בב"מ דעל דעת הוצאה יהבינהו ליה ואיהו אדעתא דהכי שקלינהו מיד הוו להו הלואה, וכן כתבו התוס' בב"מ כ"ט יעוי"ש. - ותצא מזה דהמוציא מעות להלואה יש בזה מעילה, והיינו משום הוצאה גרידא אעפ"י שליתא בזה שום הנאה. - ואעפ"י שרש"י מפרש דהוי שלוחו, וע"כ לא הוי הכוונה כמו שליחות למעילה, אלא הכוונה דהוי שלוחו להיות מוציא וההוצאה נקראת על שמו. - ומ"מ כל זמן שלא הוציא לא נתחייב הגיזבר כיון שבתורת פקדון יהבינהו. - ורק מפני שנתן לו רשות להשתמש נעשה המעות מלוה בשעה שמשתמש בהם. - ועד אותה שעה הוי פקדון, ומאותה שעה נעשה המעות מלוה, וזהו שעת חיובו. ועד אותה שעה יכול המפקיד לחזור בו, אבל זהו רק אם אמרינן נאנסו לא. - ולא קנה הנפקד המעות בעצמן, וזהו ההבדל בפלוגתא בהא דפליגי בנאנסו. וכן מבואר בשיט"מ בשם הרמב"ן. - אבל לפי"ז מבואר להדיא דלמ"ד נאנסו לא, מחויב המפקיד במעילה על ההוצאה גרידא בלא שום הנאה. - היינו גם לאחר שתצא לחולין אין לו שום הנאה. - וזה הוי חידוש דין, וגם מע"ז ומתרומה אין ללמוד זה - ואפשר דגם זה נחשב להנאה מה שעושה חסד עם השולחני שנותן לו רשות להשתמש. - וגם הנאה פחותה כזו אשר בכל מקום לא נחשבת מצוה להנאה כמו שאמרו מצות לאו ליהנות ניתנו, מ"מ אמרינן דתמעול מעל ריבה. - עוד נראה דלאחר שהוציא פשיטא שחייב באחריות דאונסין, וזה נחשב להנאה דהיינו שכר שמירה באחריות וכמו שכתבנו לעיל.

י והנה על הסוגיא יש לתמוה דמאי פריך רב נחמן לר"ה דאמר אפילו נאנסו, כי לא הוציא נמי. וזהו מטעם דהוי מלוה והשולחני קנה המעות וכמו שפירשו הראשונים שהוא מטעם שאין המפקיד יכול לחזור. - וקשה הא בקדושין מ"ח פליגי בזה תנאי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה קאי, וא"כ דלמא האי תנא דברייתא סבר דמלוה ברשות בעלים לחזרה קיימא. - ומצאתי בפנ"י שהקשה בזה בצ"ע. - ועוד בעיקרא דמלתא תמוה דלדברי הרמב"ן קיימא פלוגתא זו דנאנסו בפלוגתא דתנאי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה קיימא.

יא ונראה דהסוגיא אזלא הכא אליבא דרבה דאמר שם בקדושין אמר רבה אשכחינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי במלוה ברשות בעלים לחזרה והוא הדין לאונסין וכו' יעוי"ש. מבואר דמאן דסבר דחייב הלוה באונסין קיימא הלואה ברשותו גם לענין חזרה. - וממילא ר"ה דסבר אפילו נאנסו סבר דהוא הדין לחזרה, ולהכי פריך שפיר ר"נ לר"ה. - איברא דרבה עצמו אמר שם דלאונסין ברשות לוה קיימא מטעם דלא גרע משאלה, ופליגי אי ברשות בעלים לחזרה קיימא. - אבל הכא קיימא הסוגיא לרבה אליבא דרבנן דבי רב, וא"כ אין לתרץ דהאי תנא סבר כהתנא דסבר מלוה ברשות בעלים לחזרה קיימא. דא"כ ע"כ סבר ג"כ דליכא חיוב אונסין. - וא"כ תקשה דתליא דין דנאנסו בתנאי.

יב עוד נראה דהנה לכאורה קשה טובא בעיקר הקושיא דהקשו הראשונים בשיט"מ ואי קשיא לך הא דאמרינן בפר' השואל המשאיל קרדום של הקדש הוא מעל לפי טובת הנאה שבו ואקשינן עלה בגמ' ואי לאו דקני אמאי הוא מעל לפי טובה"נ שבו, וה"נ יהא יכול לחזור בו ולומר לו שלא ישתמש בהן ואפ"ה אמרת דמעל עכ"ל. ולכאורה הלא זהו פירכת הגמ' בקדושין מ"ז ע"ב דפריך שם הא דאמר רב הונא השואל קרדום וכו' לימא כתנאי אמרה לשמעתי', ומשני עד כאן לא פליגי אלא במלוה דלא הדרא בעינא אבל בשאלה דהדרא בעינא וכו' יעוי"ש. - הרי מבואר דשאני שאלה ממלוה. - והכא כיון שהרשוהו להוציא הרי היא כמלוה. - אבל זה תליא אם מלוה ברשות בעלים לחזרה לתבוע אותן מעות בעצמו. - ומדוע לא הזכיר הרמב"ן הסוגיא דקדושין. אבל נראה דהכוונה הכא כיון שנתנם לו בתורת פקדון יש לומר דהוי דינו כשאלה כל זמן שלא הוציא, ויכול לתבוע אותן מעות בעצמן, על זה חידשו דהכא דינן כהלואה וגם עדיפא יותר מהלואה. - והיינו דבהלואה יש מקום לומר דכל זמן שלא הוציא המעות עדיין עומדים המעות ברשות מלוה. - כיון שמטרת ההלואה היתה ע"מ להוציאם לקנות מה שצריך, ממילא מחויב להחזיר גם המעות עצמן. - אמנם כשנתן המעות לשולחני שיש לו מעות להחליף ואומנתו אומנות חליפין ע"כ אינו מקפיד על המעות כשיתן לו מעות אחרים בחילוף אלו המעות, ממילא יש לו קנין באותן המעות שקבל, ובזה לכו"ע נקרא לא הדרא בעינא.

יג אבל לפי"ז יש להעיר בתוס' ב"מ כ"ט ד"ה והוי שואל עלייהו וכו' דהוכיחו מסוגיא דב"מ מ"ג מהא דפריך אפילו לא הוציא נמי ואי חייב להחזיר אותן מעות עצמן כשיתבע הגזבר א"כ לא קנאם השולחני וכו' יעוי"ש. וקשה דהלא משלוחני אין ראי' שמפני שדרכו להחליף אינו מקפיד בתחילה איזה מעות יחזיר גם טרם שהוציא ואפילו כשיתבע המעות יכול הוא להחזיר לו מעות אחרים, אבל אין ראי' מזה למקום אחר. - ואפשר דהתוס' מפרשים הסוגיא אליבא דרבנן דבי רב. - אבל תקשה מדוע הקשו התוס' שם מדוע קאמר הש"ס והוי שואל ולא קאמר והוי לוה משום דסברה האי סוגיא דמחויב להחזיר אותן מעות עצמן כשהם בעין. - והסוגיא דהתם סוברת דמלוה לא הוי ברשות בעלים לחזרה. - וע"כ דסברי התוס' דאם הוי שואל לחיוב אונסין, ע"כ יש לו גם קנין דלא יכול לתבוע אותן המעות בעצמן וזה בזה תליא וכמו שקאמר הש"ס בקדושין שם דאונסין וחזרה חדא מילתא היא.

יד והנה עכ"פ יוצא מסוגיא זו דאפילו למ"ד נאנסו לא, מ"מ אם הוציא השולחני המעות מעל המפקיד. -

והנה לפי"ז יש לתמוה במה שפסק הרמב"ם בפר"ז מה' מעילה ה"י וז"ל, הפקידן אצל שולחני או חנוני ולא היו חתומין ולא קשורין הואיל ויש לו רשות מן הדין להשתמש בהן אם הוציאו שניהן פטורין, בעל הפקדון פטור שהרי לא אמר לו תשתמש בהן, והחנוני פטור מפני שאינן קשורין קשר משונה ולא חתומין וכאילו השתמש ברשות עכ"ל, ודבריו תמוהים מסוגיא זו דמבואר דאם הוציא מעל הגזבר והכס"מ הביא שהקשה כן הרי"ק, ומתרץ שרבינו דחה ברייתא זו מהלכה מהדין שכתב בפר"ו שאם קנה חפץ ונתן מעות הקדש ולא משך לא מעל, והא התם עדיף ממפקיד ומותר להוציאם, ואעפי"כ לא מעל עד שימשוך כי אז נהנה בהם, או בדבר שאין צריך משיכה, וכש"כ בזה שכיון שאין אנו מחייבין אותו עד שיוציא והוציא דוקא לר"ג דהלכתא כוותי' שאינו חייב באונסין א"כ אתה בא לחייבו מטעם שליח לא מטעם נתינתו לו בידו, וכיון שחידוש הוא שחידשה תורה במעילה אין לך בו אלא חידושו ודוקא בשעשאו שליח בפירוש ואמר לו להוציאן, אבל שיעשה שליח מאיליו לחייבו אין לנו עכ"ל. - ביאור דבריו בזה שכתב כי לא נעשה שליח מאיליו. - משמע דאם עשאו שליח בפירוש להוציאן הוי שליח וחייב משום שליחות שרבתה תורה במעילה. - הנה לדעתי אין זה ענין לשליחות כיון שאין זה עבור המשלח, ולא מצינו שליחות כזה בכל התורה כולה וכמו שכתבנו לעיל מזה. - וכוונת רש"י שפירש דהוי שלוחו ע"כ הכוונה וחייב משום הוצאה. - ובעיקר הדבר אינו מתורץ מהסוגיא דהרי עכ"פ מבואר בסוגיא דבהוציא חייב לכו"ע אפילו למ"ד נאנסו לא, ואם בשביל הדין שכתב הרמב"ם דמקנה חפץ ולא משך לא מעל אעפ"י שיש לו היתר תשמיש. - נראה דמשם אין ראי' אלא דליכא מעילה קודם שהוציא, והיינו דבשביל היתר תשמיש לחודיא ליכא מעילה, משום דהרמב"ם סובר דליכא חיוב אונסין בשביל היתר תשמיש, אבל אינו מבואר שם היאך הדין בשהוציא. - ועוד מדוע דחה סוגיא זו מפני הדין דפר"ו, ומדוע לא דחה הדין דפר"ו מפני הסוגיא שלימה זו. - ובעיקר הדבר במוכר במעות ולא משך אם יש לו היתר תשמיש אינו מבואר בדברי הרמב"ם, ואם בשביל הקושיא שתקשה מה הועילו חכמים בתקנתן דאכתי יאמר נשרפו מעותיך וכמו שהקשו התוס' בב"מ שם. - ומזה למדו התוס' דיש להמוכר היתר תשמיש. - אבל אפשר דהרמב"ם לא סבר לה ואם בשביל הקושיא דיכול לומר נשרפו מעותיך, על זה יש לתרץ דיתחייב משום פשיעה משום דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וכמו"ש שם התוס' לחד תירוצא.

טו והנה הפנ"י כתב דמקורו של הרמב"ם מלשון המשנה סוף מעילה דתנן שם אם מותרין ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל, ומפרש הרמב"ם דלא מעל הגזבר, והיינו דשניהם לא מעלו, וכן פירש רבינו עובדיהו מברטנורא, ומכח ההיא משנה דחה הברייתא המובא בב"מ מטעם דברייתא פליגא אמתניתין עכת"ד יעוי"ש. - איברא דהמפרשים לא פירשו כן אלא פירשו דלא מעל השולחני אלא הבעה"ב, וזה מתאים עם הסוגיא דב"מ. - אבל ע"כ דהרמב"ם מפרש כמו שפירש בפיה"מ דשניהם לא מעלו, וכן כתב להלכה, ולפי"ז ע"כ מפרש הרמב"ם דהמשנה וברייתא פליגי וכמו"ש הפנ"י.

טז אבל יש להבין באיזו סברא פליגי הני תנאי. - ונראה דפליגי אם יש מעילה באופן שאינו מגיע לו שום הנאה כמו הכא דמה תועלת והנאה יש להגזבר בהוצאת המעות. - ובאופן זה שאינו מגיע לו הנאה סבר התנא דמתניתין דזה לא נלמד מע"ז ומתרומה, ואם בשביל הקצת ההנאה שנתחייב באחריות אחרי ההוצאה או הנאת המצוה זה לא נחשב להנאה. - להכי שניהם לא מעלו כי שליחות אין כאן והוצאה אין כאן מטעם המפקיד. - והתנא דברייתא סבר דגם בלא הנאה הוי שינוי רשות אם רק זה בא לו מפאת המפקיד.

יז והנה לפי"ז יש לחקור היאך הדין במזיק הקדש בשוגג אם יש בזה מעילה. - ואעפ"י דקיי"ל דמזיק הקדש פטור, אבל יש לחקור אם תצא לחולין. - ולפי מה שבארנו יש לומר דתליא בפלוגתא דתנאי אם בעינן הנאה, דלתנא דמתניתין דבעינן הנאה ג"כ, הנה במזיק הקדש אינו יוצא לחולין, אבל לתנא דברייתא יש מקום לומר דגם במזיק תצא לחולין:

יח והנה מהא דאיתא בפסחים כ"ז ע"ב בתנור שהסיקו בעצי הקדש וכו' פריך הש"ס והלא מעל המסיק וכיון דמעל יצא לחולין, וממילא הפת מותר יעוי"ש. - וקשה אם אמרינן דבאופן שלא נהנה אין בו מעילה וממילא אינו יוצא לחולין, וא"כ לישני הש"ס דמיירי דהמסיק הי' בתור מזיק גרידא ולא נהנה מאומה, וא"כ לא יצא לחולין ולהכי הפת אסור, ומוכח מזה דגם בלא הנאה כמו מזיק ג"כ איכא מעילה וע"כ הוא מטעם הוצאה שהוא שינוי רשות מרשות הקדש לרשות אבדון, ג"כ נקרא שינוי, והנה אין להקשות מזה על הרמב"ם מטעם דיש לומר דסוגיא דפסחים אזלא אליבא הסוגיא דב"מ מ"ג אליבא דתנא דברייתא. - אבל לדינא סבר הרמב"ם דיש לפסוק כהתנא דמתניתין.

יט והנה לתנא דברייתא וסוגיא דפסחים דיש מעילה במזיק, ע"כ צריך לומר דאיכא גם תשלומין, דכיון דקרינן בזה כי תמעול מעל, ע"כ קרינן בזה ואת הקודש ישלם, וע"כ הא דפטרה תורה מזיק מכי יאכל ע"כ הכוונה מחומש ומאשם, אבל קרן משלם, ולתנא דמתניתין ולשיטת הרמב"ם דסברי מזיק אין בו מעילה ע"כ פטור גם מקרן, וזהו שיטת התוס' הכא דמזיק פטור מכלום, וכן דעת התוס' ב"ק ז' וב"מ צ"ח דפטור לגמרי גם מקרן. - והנה רש"י פירש שם דפטור מחומש, ובשיט"מ לב"ק שם הביא בשם הרבה ראשונים דפליגי בזה. - והנה בספר קהלת יעקב לפסחים מוכיח מהא דגיטין נ"ג בהא דהמטמא והמדמע והמנסך וכו' דפליגי שם בהיזק שאינו ניכר אם שמי' היזק, ומקשה מהא דהכהנים שפיגלו במקדש וכו' ואם איתא שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מבעי לי', וקשה הא אם היזק שאינו ניכר שמיה היזק מכל מקום בהקדש שאני דגם מזיק בידים פטור, ומוכח דמזיק בהקדש חייב, עכת"ד יעוי"ש. - וכן הקשה בפני יהושע בריש ב"ק, וכבר קדמו המל"מ בפ"ב מגניבה. - והנה מלבד מה שיש לומר דבזה לא שייך לומר מזיק הקדש כיון שההיזק הוא לבעלים דמחויב להביא קרבן אחר, ועי' בספרנו נזר הקודש למנחות במלואים סי' א'. - הנה עוד יש לומר דהסוגיא אזלא אליבא דתנא דברייתא דסבר מזיק הקדש יש בו מעילה.

כ והנה יש להעיר דלפי מה שמבואר שיטת הרמב"ם דבאופן דלא הי' הנאה אין בזה משום מעילה, ולפי"ז צריך להיות מזיק הקדש לשיטת הרמב"ם פטור, ואילו בפר"ב משכירות ה"ג כתב הרמב"ם וז"ל יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם, יעוי"ש. - והנה מהלשון כיוצא בהן ע"כ הכוונה גם הקדש דהזכיר שם בהלכה הקודמת. - ואם בפשיעה חייב כש"כ מזיק ממש, - ונראה דסבר הרמב"ם דאעפ"י שאין מעילה במזיק הקדש וכמו כן בפושע בשמירה, - אמנם דין מעילה אינו בזה, אבל חיוב תשלומין איכא דלא גרע מזיק הקדש ממזיק הדיוט, ונפק"מ לענין יציאה לחולין, דאם התשלומין עבור המעילה תצא הדבר לחולין, אבל אם התשלומין מצד גזל שהפסיד ממון הקדש דלא גרע מהפסד דבר של הדיוט, אין בזה יציאה דחולין. - וזה כוונתו בה' שכירות. - ובזה אתי שפיר גם סוגיא דגיטין שם לענין היזק שאינו ניכר בפשטות דאם שמיה היזק חייב לשלם כמו שמשלם להדיוט, היינו מצד תשלומין דהדיוט ולא מצד תשלומי מעילה, ונפק"מ דאינו יוצא לחולין. - וראי' לזה מדלא כתב הרמב"ם זה להלכה בה' מעילה, בדין מזיק, וע"כ דזה אינו שייך לדין מעילה מטעם שאין בזה יציאה לחולין, ואדרבה מוכח מדברי הרמב"ם דבעינן מעילה כזה שתהי' יציאה לחולין דוקא באופן שיש בזה הנאה, וזהו כתנא דמתניתין, וכמו שנתבאר לעיל.

כא עוד נראה דזה ודאי דבמעילה דמזיד אין הדבר יוצא לחולין אליבא דרבי יהודה דקדושין נ"ה, וכן איתא בפסחים כ"ז, - וגבי פשיעה דלשיטת הרמב"ם תורת מזיק עליו, ודינו כמזיד, ואין חיובו מתורת מעילה, אלא דינו כדין מזיק הדיוט, וא"כ אפילו אם סבר הרמב"ם דמזיק הקדש פטור לגמרי, אבל זה דוקא אם בא ההיזק בתורת מעילה דהיינו בשוגג, אבל אם בא ההיזק במזיד לא הוי פטורו מטעם מיעוט התורה שנלמד מכי יאכל פרט למזיק, דזה ודאי דכוונת התורה לפטרו אם נעשה בשוגג דבזה מיירי קרא.

כב ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' ב"ק ז' וא"ת רעהו דכתב רחמנא ל"ל הא מכי יאכל נפקא כדאיתא במס' מעילה י"ט מקיש רחמנא הקדש לתרומה וכו' ויש לומר דאי לא אשכחן דפטור מזיק הקדש לא הוי דרשינן מכי יאכל פרט למזיק אלא למעט חומש לחודיא, יעוי"ש. - והרמב"ם דסבר מזיק הקדש חייב דהרי גם ע"י פשיעה חיובי מחייב, - א"כ תקשה למה איצטריך הא דכתב רחמנא רעהו גבי נזיקין, וע"כ צריך לומר דמכי יאכל ליכא למעט אלא שוגג לומר דמזיק בשוגג אין בו דין מעילה, אבל תשלומין דקרן חיובי מחייב, להכי איצטריך שור רעהו, לומר דבנזקין דבהמה ליכא גם חיוב תשלומין.

כג גרסינן בפסחים ו' ע"א אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי, אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי מיני', ואמר רב יהודה אמר רב חמצו של אינו יהודי עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר, ואם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדל בדיל מיני', ע"כ, ויש לעיין כיון דבדין השני אמר רב בעצמו ואם של הקדש הוא אינו צריך, א"כ מדוע בדין הראשון לא אמר רב בעצמו כן כמו שאומר בדין השני, ורק רבא אמר כן על דינא דרב. - והוא דיוק עצום, וראיתי בספר קהלת יעקב בחידושיו לפסחים אמר דבר מושכל דבדין הראשון מיירי בחמץ של הקדש שקבל עליו אחריות, ורב סבר כרבי יהודה דחמץ אסור לאחר הפסח, וא"כ פשע בזה שלא פדה קודם החמץ, ופשיעה זו הוי מעילה ונפיק החמץ לחולין, אבל רבא סבר כר' שמעון דחמץ לאחר הפסח מותר, וא"כ לא פשע, וליכא מעילה, ולכן נשאר ההקדש בתקפו. - אבל בדין השני דמיירי בחמץ שלא קבל אחריות וא"כ אינו מחויב לבערו, וליכא מעילה בזה שלא פדאו, ונשאר ההקדש בתקפו עכת"ד. - אבל יש לעיין מה שייך מעילה בדבר הפשיעה דהלא הפשיעה היא בגדר מזיד, ואין הקדש מתחלל במזיד. - וביותר לשיטת הרמב"ם בפר"ב משכירות דסבר פשיעה הוא מזיק, וא"כ הרי"ז מזיד ואין כאן יציאה לחולין. - ואפילו אם נפרש דהרמב"ם סבר דלא הוי מזיק ממש, אלא הוי כעין מזיק כמו"ש הש"ך בחו"מ סימן ס"ו ס"ק קכ"ו דמתרץ מה שהקשה הראב"ד בהשגה דאם הוא מזיק א"כ מדוע קיי"ל פשיעה בבעלים פטור, וכתב הש"ך דאין כוונת הרמב"ם מזיק ממש אלא כמו מזיק הוא לענין דמן הסברא חייב פושע אפילו בלא קרא יעוי"ש, ביאור הדברים, דלא הוי מזיק ממש אלא כיון שקבל עליו שמירה, וזהו עיקר השמירה שלא יפשע, להכי הרי"ז כמזיק, וזהו כי אילו ידעו הבעלים שיפשע בהשמירה שזהו היפך מהקבלה דהשמירה לא היו מוסרין לו הבעלים, - והרי"ז כמו מזיק. - אמנם לענין מעילה דבעינן שוגג, ע"כ פשיעה לאו שוגג הוא.

כד ונראה דהנה יש לחקור היאך הדין בשהי' שוגג על הפשיעה כגון ששכח מהפקדון, ומטעם זה פשע אם זה נקרא פשיעה, - ומסתבר דגם זה נקרא פשיעה מטעם דאדם מועד לעולם, וגם על שוגג חייב, וזהו סברת הרמב"ם שכתב דפשיעה הוי מזיק, והיינו דכמו שבמזיק אין חילוק בין שוגג למזיד מטעם דאדם מועד לעולם, הנה כן גם בשמירה באופן שפשע אפילו בשוגג דין פושע עליו, אבל לא הוי יותר מפושע ואין הבדל בין שוגג למזיד. - נמצא דיצוייר פשיעה דבשוגג. - והנה אעפ"י דלענין נזקין אין הבדל בין שוגג למזיד, אבל לגבי דין הקדש פשיעה דבשוגג דין שוגג עליו בזה שנוגע לגבי הקדש, אבל נקרא מזיק במה שנוגע לגבי שמירה, ומטעם זה יצא ההקדש לחולין.

כה והנה הקשה לו חכ"א דהרי פגם ולא נהנה לא מעל, והשיב לו הגאון המחבר הנ"ל דגם מזיק הקדש בעינן שחייב לשלם הרי הוא יוצא לחולין עכת"ד יעוי"ש. - אבל תמוה דלא נחית דע"כ סבר הרמב"ם מכח המשנה דסוף מעילה דבעינן הנאה. - ועוד תמוה דלא נחית לומר דבעינן שוגג גם לענין זה, וגם מה שמדייק מפסחים כ"ז דלא משני הגמ' שלא נהנה המסיק אלא הוי מזיק גרידא מוכח דבמזיק ג"כ יוצא לחולין, - זה לא דייקא משום דסתם מזיק מזיד הוא. - ובאמת הוי מצי הש"ס לשנויי דמיירי במזיד וכמו שכתבו התוס' שם, ולא נחית הסוגיא לאוקמי' במזיק משום דסתם מזיק מזיד הוא.

כו אמנם אם נפרש הסוגי' בפסחים דזהו כוונת רב דבשביל הפשיעה שלא פדה קודם הפסח נחשב למעילה ויוצא לחולין ג"כ מוכח דסבר רב כהסוגיא דב"מ מ"ג וכהתנא דברייתא דבהוצאה מרשות הקדש אפילו בלא הנאה ג"כ איכא מעילה משום הוצאה.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

מתני' הערלה וכלאי הכרם מצטרפין. כדאמרי' גבי פגול ונותר: גמ' והתניא כל שהוא למכות. האכילה כל שהוא עובר בלאו וא''כ למאי מצטרפין: מתני' הבגד. שהוא מטמא ג' אצבעות על ג' אצבעות: והשק. שיעורו ד' טפחים על ד' טפחים: הבגד מצטרף לשק שקל הימנו לארבעה על ארבעה וכן כל אחד ואחד מצטרף לקל הימנו דשק מצטרף לעור לחמשה על חמשה והעור למפץ לששה על ששה דהיינו לקל הימנו אבל לא הקל עם החמור דלהכי תנא להו . הכי הבגד והשק השק והעור כו' כולן מצטרפין זה עם זה: מפני שהן ראוין לטמא במושב. מפני שכשיש בין כולן שיעור אחד בין שניהם ראוין ליטמא מושב עליו הלכך מצטרפין: גמ' תנא קיצע מכולן. שאם חתך מכולן משהו מכל הני דתנן במתני' מהבגד ומשק ומעור וממפץ ועשה מכולן בגד: למשכב ג'. כלומר אם חישב עליו לעשותו למשכב כגון לתופרו בכסת אם יש באותו בגד שלשה על שלשה הואיל וראוי לעשות ממנו טלאי לכסת שנקרע מטמא משום משכב: ואם חישבו למושב. לעשותו טלאי לבגד אם יש באותו בגד טפח על טפח מטמא משום זב: לאחיזה. אם חישב עליו לאחיזה מטמא אפילו בכל שהוא: מאי לאחיזה אמר ר''ל שכן עומד לנוולה. שכן ראוי אותו בגד לאורגים שהוא מחליק המטוה של אריג בסובין או בשום דבר כדי לחזקו כורך בגד כל שהוא על אצבעו להגין עליו שלא יחתכנו החוט והיינו עומד לנוולה לכרוך על אצבעו כשאורג ומטוה החוטין ונוולה היא אריגה כדאמרינן במס' גיטין (דף לד.) אשכחה דיתבא ונוולה: הואיל וראוי לקוצצי תאנים. שכשמחתכין את התאנים כורכין בגד כל דהו על ידיהם שלא יתלכלכו בדבש התאנים הלכך מקבל טומאה: מתני' הנהנה אע''פ שלא פגם מעל. קס''ד בין בדבר [שאין דרכו לפגום ובין בדבר] שדרכו לפגום קאמר ר' עקיבא דכיון שנהנה מעל: שיש בו פגם. כלומר שדרכו ליפגם: כיצד. הוא דבר שאין בו פגם: נתנה קטלא. ענק של זהב של הקדש בצוארה או טבעת בידה: או שתה בכוס של זהב. של הקדש כל הני אין בהו פגם שאינן נפגמין בכך אלא כיון שנהנה מהן שוה פרוטה מעל והיכי משערינן בהו הכי אומדין כמה רוצה אשה ליתן שישאלו תכשיטין כהללו להוליכן לבית המשתה להתכבד בהן ומשלמת להקדש שיעור הנאה שנשתמשה בהן: וכל דבר שיש בו פגם. כגון לבשה חלוק או כסה בטלית או ביקע בקרדום הואיל ועומדין ליפגם לא מעל עד שיפגום בהן בש''פ: גמ' תנא ומודה ר''ע לחכמים בדבר שיש בו פגם. לא מעל אלא לכשיפגמנו דלא אזלינן בתר הנאה אלא בתר פגם: ופריך א''כ דמודה ר''ע לרבנן בדבר שיש בו פגם דלא מעל עד שיפגום ופשיטא דרישא דקאמר ר''ע כיון שנהנה מעל בדבר שאין בו פגם א''כ היינו רבנן ובמאי קא מיפלגי: אמר רבא בלבוש מציעאה. דלא לביש ליה מבחוץ לגמרי דמלבוש החיצון פגם לאלתר ולא לגמרי מבפנים סמוך לבשרו דההוא נמי פגים לאלתר שמתחכך לבשר אלא בלבוש שלובש בינתים בין מלבוש העליון ובין התחתון שאינו נפגם עד זמן מרובה: ומלמלא. בגד של פשתן שדק ביותר כדאמרינן גיטין (דף נט.) דבר הנמלל ונמתח דהוי כי אמגוזא [ופלגא] שכל כך דק שכשכורכין אותו כולו ביחד אין הכרך גדול יותר מאגוז [וחצי] ולפי שדמיו יקרים הרבה אינו לובשו אלא פעם בשנה או פעמים ומשמרו הרבה שלא יפגם ואין בו פגם עד זמן מרובה ובהא פליגי ר''ע סבר הואיל והוו דברים שאינן נפגמין לאלתר אע''ג דפגמי לאחר זמן כיון דלא פגמי לאלתר הוי כדבר שאין בו פגם דמועלין בו כיון שנהנה ממנו כשוה פרוטה אע''ג דלא פגם ורבנן סברי הואיל ויש בו פגם מ''מ לא מעל עד שיפגום: נפש. האמור במעילה: וכן הוא אומר וימעלו וגו' ויזנו אחרי הבעלים. ששינו עצמם מן המקום לעבודת כוכבים:

תני אין צריכין לצרף. תימה דבפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף סח:) קאמר לר''ש ליצטרף היתר לאיסור וליתסר ומשני ר''ש לטעמיה דתנן הערלה וכלאי הכרם רש''א אין מצטרפין אלמא משמע דאין מצטרפין ר''ל דאין מצטרפין ממש וי''ל דההוא דמס' ע''ז לאו היינו הך דהכא אלא ההוא דאין מצטרפין דבסיפא דמשנה אחת דמייתי בס''פ ר''ע (שבת דף פט:) דתבלין שנים ושלשה שמות ותניא בסיפא ר''ש אומר שני שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אין מצטרפין ורוצה לומר דאין מצטרפין כיון דאין שניהם איסור אחד ממין אחד והש''ס קיצר הלשון ולא דק קצת מן המשנה וא''ת מאי צירוף בעי התם והא אית ליה כל שהוא למכות י''ל דהיינו דווקא כשהאיסור בעין ואוכלו אבל התם מיירי שהוא בתערובות כגון ערלה וכלאי הכרם שנתערבו יחד ובכי האי גוונא לא אמר ר''ש כל שהוא למכות דאם לא כן ל''ל קרא בנזיר (דף לה:) ובפסחים (דף מג:) להיתר מצטרף לאיסור ושם פירשתי והתם בההיא דשבת (דף פט:) רוצה לומר שנתערבו ביחד כדקתני בירושלמי ברישא דההיא התרומה ותרומת מעשר של דמאי עולין באחד ומאה ומצטרפין זע''ז אבל הכא מיירי בלא נתערבו דהא לא קתני עולין באחד ומאה: הבגד והשק וכו' לנוולה. פירוש דרך האורגת שיש בידה בלאי בגדים שלא תהיה מחלקת יותר מדאי וכן קוצצי תאנים: מתני' הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש אע''פ שלא פגם מעל. מפרש בגמרא דמודה ר''ע בדבר שיש בו פגם ומפרש במאי פליגי ר''ע וחכמי': נתנה קטלא בצוארה. קטלא היא רביד ובירושלמי אצעדה מתורגם קטלא: שתה בכוס של זהב כיון שנהנה מעל. לפי שדבר שאין בו פגם: לבש בחלוק כסה בטלית בקע בקרדום לא מעל עד שיפגום. הנהנה מן החטאת לא מעל עד שיפגום. מפרש לה בגמרא: במאי קמיפלגי בלבוש אמצעי ומלמלי. פירוש לבוש אמצעי לאפוקי עליונה שהוא פוגם יותר מדאי וכן התחתון סמוך לבשר פוגם הרבה אבל אמצעי אינו פוגם אבל לזמן מרובה הוא פוגם ובהא פליגי דרבנן סברי כיון דלקמיה פגים דבר שיש בו פגם הוא ואין מועלין עד שיפגום ור''ע סבר [כיון] דהשתא לא פגים דבר שאינו פוגם הוא ויש מפרשים לבושא מציעא יש בו פגם מיד אבל אינו ניכר עד לפנים רבנן סברי דדבר שיש בו פגם הוא אין מועלין בו עד שיפגום ור''ע סבר דבר שאין בו פגם הוא ופירש הקונטרס לשון אחרון עיקר (והשמות מוכח בו לפנים) ונראה לרבי כי הדין עמהם דהיכא דאין בו פגם עתה ולקמן יפגם דבר שאין בו פגם הוא לכ''ע כדאיתא לקמיה דפריך על ההיא דשתה בכוס של זהב ודהבא לאו בר איפגומי הוא בתמיה וכו' עד דמסיק נהי דלא איכא נהנה ופגם לאלתר מי לא איכא פגימה כו' כלומר לקמיה איכא פגימה ואפילו הכי קרי ליה במתני' לכוס של זהב דבר שאין בו פגם וליכא מאן דפליג: ומלמלא. בגיטין (דף נט.) מפרש שהוא בגד דק והוי כאמגוזא ופלגי אמגוזא ולענין דבר שיש בו פגם הוי כלבוש מציעאה: אין מעילה אלא שינוי. פירוש מקדש לחול על מרשות לרשות מרשות קדש לרשות חול ומייתי ראיה מסוטה שהיא עושה שינוי שמנחת בעלה ועוסקת ומדבקת בדבר שהוא חולין וגנאי לה: ואומר וימעלו (בני ישראל בה') באלהי אבותיהם ויזנו אחרי הבעלים. תימה מאי ואומר וי''ל דאי מסוטה ה''א דדוקא נהנה דומיא דסוטה שנהנית מן העבירה אבל שינוי בלא הנאה כגון מעות דהקדש דמוציא לחולין שלוקח בהם חפץ לעצמו או כדתנן במתני' גבי אבן או קורה של הקדש נתנה לחבירו הוא מעל דאין גופו נהנה מן ההוצאה

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד