דף יט - א
וממשיכה הברייתא: אי, אם נלמד מתרומה, אם כן, הרי יתכן לומר: מה חטא האמור בתר ומה אינו חייב עד שיצא מן הקודש לחול, זר האוכלה מוציאה לחול.
ואפילו המוציא מקודש לקודש, מעל. כגון, הקונה קרבנות יחיד מדמי הקדש שבידו.
ונחלקו חכמים, מתי מעל.
רבי שמעון סובר, מעל משעת הבאת הקרבן לעזרה, מפני שהוא סובר שכבר בשעת הבאת הקרבן, יצא בעל הקרבן ידי חובתו.
ואילו רבי יהודה סובר שלא מעל עד שיזרק הדם, מפני שהוא סובר שהבעלים אחראים על הקרבן עד זריקת הדם [710].
ומבארת הברייתא: המוציא מן הקודש לקדש, כגון, לקח [קנה] קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות, שהם קרבנות שהוא חייב באחריותם, וקנה אותם ממעות הקדש, או שלקח מעות הקדש ושקל שקלו, ונתן אותם למחצית השקל עבור חיובו ליתן מחצית השקל מידי שנה, [711] או שלקח מעות הקדש והביא מהן את חטאתו ואשמו, כיון שהביא [712] מעל, דברי רבי שמעון.
רבי יהודה אומר: לא מעל עד שיזרוק הדם.
ומנין שמועלין אף בהוצאה מקודש לקודש, והרי מתרומה אי אפשר ללמוד אלא המוציא מקודש לחול? תלמוד לומר "תמעול מעל", לרבות מעילה מכל מקום, בין המוציא מקודש לחול ובין המוציא מקודש לקודש.
ומבארת הגמרא את תחילת הברייתא: אמר מר, אמרה התורה "נפש", ובא לרבות, אחד היחיד, ואחד הנשיא, ואחד הכהן המשוח, במשמע.
ודנה הגמרא: שיכול, [713] מאי!? מה היינו יכולים למעט, אם לא היתה התורה [714] מרבה? הלא פשיטא, "נפש" כתיב, ונפש משמע כל נפש, ולמה היה עולה על הדעת למעט נשיא ומשוח?
ומתרצינן: מהו דתימא, אם התורה לא היתה מרבה נשיא ומשוח, היינו אומרים, אמר רחמנא, אמרה התורה בפרשת שמן המשחה [שמות ל] "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו", והאי כהן המשוח [715] לאו זר הוא, דהא אימשח בגוויה, הוא נמשח בשמן המשחה, וממילא אינו בכלל מעילה,
קא משמע לן, באה הברייתא להשמיענו, שאינו כן [716], ומעל.
הגמרא מסכמת עתה את שלושת הלימודים, מסוטה, מעבודת כוכבים ומתרומה. ומכל אחד מהן נלמד דין חדש בהלכות מעילה, שאי אפשר ללמדו משנים האחרים אלא ממנו.
אקשה [717] רחמנא, הקישתה התורה למעילה, לסוטה ולעבודת כוכבים ולתרומה,
לסוטה, הקישתה התורה, ללמד, דכשם שבסוטה נהנה, אף על גב דלא פגם כמבואר לעיל, שבסוטה אין פגם, גבי הקדש נמי, כאשר נתנה טבעת בידה, ונהנתה ולא פגמה, מעלה [718].
כי אקשה רחמנא, ובמה הקישתה התורה מעילה לעבודת כוכבים, ללמד, דכשם שעבודת כוכבים עד דאית בה שינוי, כלומר, מעילה של הוצאה, כמבואר.
גבי הקדש נמי, לא מעל עד דביקע בקרדום [719].
אקשה רחמנא לתרומה, ללמדנו, מה תרומה, אמרה התורה "כי יאכל", ודרשינן: פרט למזיק, כמבואר. גבי הקדש נמי [720], כל דבר אכילה [721] כי מזיק ליה, פטור [722].
ולכן, הקישתה התורה לסוטה, לעבודת כוכבים ולתרומה.
שנינו במשנתנו: כיצד? נתנה קטלא בצוארה, טבעת בידה, שתה בכוס של זהב, כיון שנהנה מעל. לפי שהם דברים שאין בהם פגם.
הגמרא דנה, האם אכן אינם נפגמים מרוב ההשתמשות בהם.
אמר ליה רב כהנא לרב זביד: וכי דהבא [זהב] לאו בר איפגומי הוא? ! והא, והלא, דהבא דכלתיה דנון, תכשיטי זהב שעשה עשיר אחד ושמו "נון" לכלותיו, ובעבור זמן אבדו ממשקלם, ולהיכא אזל, לאן הלך אותו זהב? הרי שגם זהב עשוי להיפגם.
אמר ליה רב זביד לרב כהנא: דלמא, יתכן שהזהב הלך, להיכא דרמיין כלתיך הוא, למקום שכלותיך משליכות אותן! כלומר, תכשיטי זהב אינם נפגמים כשלובשים ועונדים אותם כראוי, אלא כשנשלכים בחלונות או בשאר מקומות בלתי שמורים [723].
ועוד, נהי דלא איכא נהנה ופגם לאלתר, אף אם אינם נפגמים תיכף בשעה שנהנים מהם, לבישה או שתייה בכוס, וכי לעולם מי לא איכא פגימה?! הלכך, כיון דאינם נפגמים לאלתר, נקראים דבר שאין בו פגם [724].
שנינו במשנתנו: הנהנה [725] מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום.
הגמרא סברה, שמדובר בבהמה הראויה לקרבן ועומדת להקרבה. ולכן מקשה הגמרא: מה שייך בה פגם, הלא אפילו אם הכחישה, אינה נפסדת בכך, ובין שהיא שמינה ובין שהיא כחושה עדיין ראויה היא להקרבה?
פגם לא שייך אלא בדבר העומד למכירה, שכאשר הוכחש נפחת מערכו.
מכדי, הרי אי המשנה מדברת, בבהמה תמימה העומדת להקרבה, קשה, היינו כוס של זהב. שחייבים עליה בהנאה בלבד בלא פגם [726]?
ומתרצינן: אמר רב פפא: בבהמה בעלת מום, העומדת לימכר, ודמיה נפחתים בהכחשתה, ובה עסקינן, והואיל והוא דבר שיש בו פגם, לכן אמרה המשנה שלא מעל עד שפגמה בשווי פרוטה.
ובסיפא ששנינו "כשהיא מתה כיון שנהנה, מעל", מדובר בין בתמימה ובין בבעלת מום [727], כי בכל אופן אינה עומדת לפדייה, מאחר ש"אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים".
הערות
[710] ויבואר בהערות הבאות.
[711] כן מבאר המיוחס לרש"י. ובשיטה מקובצת מפרש בשם רבינו אליקים: שקל שקלו ממעות חולין, ומהם קנה קרבנות.
[712] כך היא גירסת ופירוש התוס' [בשיטה מקובצת], ופירוש המיוחס לרש"י ורבינו גרשום. ועוד מביאים בשם רבינו פרץ גירסת התוספתא, שלדעת רבי יהודה לא מעל עד שיהנה. והתוס' מבארים גירסא זו, שרבי יהודה סובר שמעל משעה שנתכפר, שהיא שעת זריקת הדם, ועד אז לא נהנה בעל הקרבן. ואילו רבי שמעון סובר, כיון שהוציא המעות [והיא, אכן, הגירסא שלפנינו], מעל, מפני שאז נהנה בעל הקרבן. והתוס' מבארים דעת התוספתא, משום שאין סברא כלל לחייב משעת ההבאה, כי בהבאה לא נתחדשה לו שום הנאה. וכמו שיבואר. ומפירוש רבינו הלל על התורת כהנים משמע, שהפירוש הראשון לא מסתבר לו לפרש שמעל משעת הוצאת הממון, כיון שכל זמן שלא הביאו לעזרה, לא הוציאו מהקדש, שהמעות הם של הקדש בכל מקום שהם. סיכום: לפי פירוש הראשון, נחלקו, אם מעל במוציא מקודש לקודש בשעת ההבאה לעזרה, או בשעת זריקת הדם. ולפי פירוש השני, נחלקו, אם בשעת הוצאת המעות, או בשעת זריקת הדם. והמיוחס לרש"י מבאר דברי רבי שמעון, משום שסבר שהמחויב חטאת או אשם, לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה, וכיון שהביאו נפטר מאחריותו. והגאון רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס מביא שכך כתב רש"י במסכת חולין [קלט א], ושם בחולין מביא שכן כתבו התוס' בדף כ"ב. וראה במשנה למלך [פרק יד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ה]. ותמה שם המשנה למלך, וטהרת הקודש [תחילת זבחים], וכי היכן מצינו שהבעלים נפטרים מאחריות משעת הבאה לעזרה, הלא משנה מפורשת היא בריש מסכת זבחים, שקרבן שלא נשחט כראוי, חייבים הבעלים להביא קרבן אחר. והיא בעצם קושית התוס'. וכן תמהו הקרן אורה והלקוטי הלכות והאור שמח [פרק ג מהלכות שקלים]. והטורי אבן [מגילה ח א] מוסיף להקשות סתירת דברי רבי שמעון, ששם דריש רבי שמעון ממה שאמרה התורה "ונרצה לו לכפר עליו", שהאומר "הרי עלי להביא קרבן" חייב באחריותן עד לאחר כפרה, עיין שם ברש"י [ד"ה את שעליו]. ובפרט שכאן מדובר בחטאת ואשם וקיני זבים, הלא בודאי אינו נפטר מחיובו עד אחרי זריקת הדם? ומתרצים הברוך טעם, והטהרת הקודש [שם] והמעיל יעקב, והאבי עזרי [שם הלכות מעשה הקרבנות], שישנם שני חיובים בחיוב קרבן. האחד, חיוב כפרה, ומחיוב זה לא נפטר עד אחרי זריקת הדם, בין בנדר בין בנדבה, בחטאת ואשם המובאים על כפרת חטא. ועל חיוב זה אמרה הגמרא במגילה ובשאר מקומות שאינו נפטר עד אחרי הרצאת הדם בכשרות. אלא, שמלבד חיוב כפרה יש גם חיוב ממוני. וגם נכסיו משועבדים כמבואר במסכת קידושין [יג ב]. ועל חיוב זה סובר רבי שמעון שנפקע משעת הבאת הקרבן לעזרה. והיות ונפטר מחיובו הממוני, נמצא שאז היא הנאתו מדמי הקודש. כלומר, אף שברור שאם הקרבן ייפסל, יצטרך להתכפר בקרבן אחר, מכל מקום, הוא חיוב חדש. והשעבוד נכסים שהוטל עליו ואחריותו נפקעים משעת ההבאה לעזרה. ובעצם מהות השיעבוד נכסים בקרבן, עיין ברכת שמואל בבא קמא [סימן ל ס"ק ב]. ומבאר הלקוטי הלכות, שלכאורה קשה, מה היא מחלקותם כלל, הלא בודאי מעל משעה ששינה המעות, ומאי שנא ממעילה דהוצאה הנלמד מעבודת כוכבים? אלא, וכבר הקדימו לפרש כן הראב"ד ורבינו הלל [תורת כהנים] ובפירוש א וב', החילוק ברור: במוציא מעות לחולין, חייב על ההוצאה. מה שאין כן במוציא לקודש והכניס דבר אחר תחתיו לקודש ולא הוציא המעות לחול, אינו חייב על עצם ההוצאה, אלא על ההנאה בלבד. לפיכך, סבר רבי יהודה שהנאתו היא משעה שנתכפר. ואילו רבי שמעון סבר, שמשעת קניית הקרבן חשיב הנאה. וכן כתב בעמודי אור [סימן קו]. ותמה הקרן אורה על דברי רבי יהודה, הסובר שלא מעל עד זריקת הדם. שאם כן, נמצא שבעת קניית הקרבן עדיין לא נעשה הקדש, שהרי המעות אינם שלו, ובעת השחיטה עדיין הקרבן חולין, ואיך יחזור לכשרותו בזריקת הדמים? וכתב, שבעת זריקת הדמים איגלאי מילתא למפרע שהמעות יצאו מקדושתם וחלו על הקרבן, נמצא ששחיטה כשרה היא. והקשה האחיעזר [חלק ג סימן ע] על דבריו, ומה בכך, הלא מכל מקום בשעת השחיטה לא יצאו המעות לחולין? ומחדש: עיקר המעילה היא בשעת ההוצאה מרשות לרשות, אלא, כיון שהוא מקודש לקודש צריך שיהנה, כנ"ל, והמעילה של הוצאה תלויה בתנאי אם יהנה. הילכך, כאשר בסוף בעת הזריקה אכן נהנה, איגלאי מילתא למפרע שמעל משעת הוצאת המעות. ועיין בשפתי כהן [חושן משפט סימן קכ"ח], ובתומים וקצות החושן. ועיין בעונג יום טוב [אורח סימן ט בהג"ה] הדן בענין "מצוה הבאה בעבירה".
[713] פירוש: "שיכול" הוא נוסחת המשנה והברייתא, לפרש מה בא הכתוב לרבות או למעט. על כן, מקשה הגמרא, מה באה הדרשה לרבות, ולמה היה עולה על הדעת למעט נשיא או משוח.
[714] מלשון התוס' ופירוש המיוחס לרש"י משמע שהדיון הוא על לשון התורה. אבל בפירוש א מבאר שהקושיא היא על הברייתא, למה הוצרך התנא לרבות נשיא ומשוח.
[715] כתבו התוס', שעיקר הלימוד הוא לכהן המשוח, ונשיא הובא אגב כהן. אבל בפירוש ב [עיין הערה 682] מבאר שהנשיא הוא המלך, וגם הוא לפעמים נמשח בשמן המשחה.
[716] כתב הרד"ל, פירוש: הנשיא והכהן ישנם בכלל מעילה בשאר מעילות, אבל בשמן המשחה, אכן נחלקו תנאים אם חייבים או פטורים במסכת כריתות [ו א]. אבל בפירוש א כתב שהיה הוה אמינא לומר שלא יתחייבו אפילו בסך שמן המשחה, ועיין קרן אורה. ובתקנת עזרא מסופק בשני הפירושים. והנה, המנחת חינוך [מצוה קח] כתב בפשיטות דיש מעילה בשמן המשחה. והאבני נזר [יורה דעה חלק ב סימן שי"ג] כתב שלא מצא ראיה מפורשת שמועלין בשמן המשחה. ועיין בשו"ת חקרי לב [אורח חיים סימן קיט] ובפירוש רבי ירוחם פערלא על ספר המצות [לא תעשה קפב]. ובספר ישועות מלכו [פרק א מהלכות כלי המקדש הלכה ה]. ועיין בעולת שלמה.
[717] גירסת השיטה מקובצת.
[718] כלומר, מסוטה ילפינן דין מעילה בהנאה בלא פגם, בדבר שאין בו פגם. דין זה אי אפשר ללמוד מעבודת כוכבים, מפני שבעבודת כוכבים יש "שינוי" שמשנה גופו מלהשתעבד לבורא שהוא חי וקיים יתברך שמו, והלך ונשתעבד לעבודת כוכבים שאין בה תועלת, ואילו מסוטה ילפינן לדין מעילה אפילו כשאין שינוי רשות, כגון בגזבר של הקדש, לחייב על ההנאה בלבד. ואף שסברו התוס' שם [הערה 686] שבסוטה יש "שינוי קצת" מתכלית יעוד האשה לבעלה, מכל מקום, אין בסוטה "שינוי רשות", שבמעשה הזנות אינה יוצאת מרשות בעלה. וכן מתרומה אי אפשר ללמוד הנאה בלא פגם, מפני שבתרומה יש בו פגם יחד עם ההנאה. ומתרומה היינו למדים שאין מעילה בהנאה בלבד בלי פגם, ובדבר שאין בו פגם, אין מועלין כלל אפילו כשנהנה בשוה פרוטה. הלכך, למדים מסוטה, לדין מעילה בהנאה בדבר שאין בו פגם. ומתרומה, לדבר שיש בו פגם, שאין מועלין בהנאה בלבד עד שיפגום. ועיין לקמן בהערה 722.
[719] לפי גירסת השיטה מקובצת, וכן משמע בתוס' [בשיטה מקובצת]. בתחלה רצו התוס' לפרש, שהכוונה למה ששנינו במשנה לגבי קרדום שבדבר שיש בו פגם, לא מעל עד שיפגום. ולפי פירוש זה, כוונת הגמרא היא [והיא מתאימה עם גרסתנו] עד שבקע בקרדום "ויפגום". אבל התוס' אינם מסכימים לפירוש זה, מפני שכמבואר לעיל, מעילה של פגם נלמדת מתרומה ולא מעבודת כוכבים. ומשנתנו הלא מדברת בגזבר עצמו שביקע בקרדום, ולא הוציאו מרשות הקדש. [ובשיטה מקובצת מהדורת הרב אילן יש תוספת בדברי התוס', "ולפי זה אפילו הדיוט, נמי". וכנראה כוונתו, שאין חייבים לומר דוקא גזבר, אלא כל אדם שהקרדום הוא עתה תחת ידו, הריהו כגזבר. ועיקר כוונת התוס' באמרם "גזבר", היינו לשלול כשהוציאוהו מרשות הקדש, כי אז הוי מעילה של הוצאה הנלמד מעבודת כוכבים. והראב"ד בהשגותיו [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ח] כתב כן במפורש: וכן כל אדם שהקדשו תחת ידו, הרי הוא הגזבר, ולא מעל עד שיוציא. ודבר זה תלוי בשתי השיטות בתוס', עיין לקמן הערה 737 תירוץ השלישי והרביעי]. וטרם שנמשיך בדברי התוס', יש להעיר: בפירוש המיוחס לרש"י, אכן מבאר שלפי דברי הגמרא כאן נלמדת מעילה של פגם מעבודת כוכבים. ויוצא מכך, שהגמרא שינתה ממה שאמרה הברייתא שהיא נלמדת מתרומה. והוא ויכוחם של התוס' יום טוב עם הגאון רבי עקיבא איגר במשנה, עיין שם. ומסיקים התוס' בשם השר מקוצי, שאין הכוונה למשנה "ביקע בקרדום לא מעל עד שיפגום" [ולפיכך לא גרסינן "ויפגום"], אלא, הכוונה, לגזבר המשאיל קרדום של הקדש לחבירו, והוא מעילה של שינוי רשות הנלמד מעבודת כוכבים. אם כן, מקשים תוס' למה אמרה הגמרא "עד דביקע", הלא המעילה נעשתה תיכף משעת ההשאלה וההוצאה מרשות הקדש? ובגמרא בבא מציעא [צט א] נחלקו בכך אמוראים. ורב הונא הוא הסובר כן, שלא מעל עד שביקע, כשם שלגבי הדיוט בדיני שואל, יכול המשאיל לחזור בו מהשאלתו עד שביקע, הלכך אמרה כן הגמרא גם לגבי הקדש, שלא קנה השואל במשיכה בלבד, עד שביקע בו, הלכך לא מעל עד שביקע. [השוואה זו של דיני מעילה לדיני ממונות היא ראיה ליסודו של הגר"ח המבואר כמה פעמים, שיסוד דין מעילה הוא מטעם גזל]. ואמנם, הגמרא יכלה ללמוד אותו לימוד עצמו מעבודת כוכבים שמועלין בשינוי רשות בלבד, לשאר האמוראים החולקים על רב הונא, ובפרט שאין ההלכה כמוהו. ועוד יכלה ללמוד מעבודת כוכבים בשאר שינויי רשות כגון מכירה ומתנה, שלדעת הכל נעשתה המעילה מיד כשבא הקרדום לידי הקונה או המקבל, עוד לפני שביקע בו, אלא שנקטה כן הגמרא, להשמיענו חידוש אליבא דרב הונא, שאף על גב שהשואל קנה את הקרדום משעת משיכה לענין להתחייב באונסין, מכל מקום, כיון שהמשאיל יכול לחזור בו עד שבקע בו השואל, לא מעל. כיון שעדיין איננו לגמרי ברשות השואל, לענין שלא יכול המשאיל לחזור בו. וחידוש זה לא היתה הגמרא יכולה לומר לדעת שאר האמוראים, או בהוצאה אחרת. ועתה, מסכמים התוס' [עיין ברכת הזבח וצאן קדשים, וכנראה שלא היה לפניהם השלמת תוס' רבינו פרץ בשיטה מקובצת]: מעבודת כוכבים למדים שני דינים. הדין העיקרי, הוא דין שינוי של הוצאה, אף בלי הנאה ובלי פגם, ודבר זה לא נלמד לא מסוטה ולא מתרומה, שבהם יש הנאה או פגם [כמבואר בהערה 722], ועוד אשמועינן, דרך אגב, חידוש הנ"ל אליבא דרב הונא.
[720] וכמבואר לעיל בברייתא, שאילו מעבודת כוכבים בלבד, היינו מחייבים פגם ולא נהנה.
[721] כתב המיוחס לרש"י בשם רבו [והוא כנראה רש"י, והביאוהו הרשב"א בבבא קמ ז א והרמב"ן רשב"א וריטב"א בגיטין מט א בשם רש"י כאן]: אמנם, בהקדש פטור המזיק אפילו כשהזיק דבר שאינו בר אכילה, אלא, שהגמרא נקטה כן משום שתרומה, שממנה נלמד הקדש שייכת רק במידי דאכילה. והתוס' מוכיחים שהמזיק פטור אפילו במידי שאינו בר אכילה, מהמשנה בבא קמא [ט א] "נכסים שאין בהן מעילה", ומבארת שם הגמרא, שבא ללמדנו, שרק המזיק את ההדיוט, חייב לשלם מדין מזיק, ולא המזיק את ההקדש. והמשנה ההיא, היא המשך למשנה הראשונה "ארבעה אבות נזיקין: השור, הבור, המבעה וההבער", ובכל ארבעת נזקין אלו פטרתה המשנה כשההיזק היה של הקדש. ושם בודאי לא מדובר במידי דאכילה דוקא. ואפילו למאן דאמר [שם] "מבעה זה השן", אין פירושו לחייב דוקא בהיזק של אכילה בהדיוט, ולפטור בהקדש, אלא הוא הדין בשאר נזקי ממון. והתוס' עצמם מתרצים בשם ר"י [ובשיטה מקובצת בשם הקדוש רבינו נתנאל] שהגמרא באה לחדש, שאפילו האוכל את התרומה, אלא שאכלו לא בדרך אכילה, אלא דרך היזק, כגון: אכילה גסה [עיין יומא פ ב], כלומר, אכילה אחרי שביעתו הגמורה והוא קץ לאכול, או כגון: השותה שמן של תרומה, שאין דרך בני אדם לשתות שמן, כמבואר במסכת ברכות [ל ב], באכילה כזו פטור בתרומה, כי היא איננה בכלל מה שכתבה התורה "כי יאכל" ואינה נקראת "אכילה". ומתרומה נלמד גם להקדש, לפטור לאכילה כזו מדין מעילה. ועיין בתוס' רבינו פרץ בשיטה מקובצת, המבאר בדרך אחרת. המנחת חינוך [מצוה רפא] מאריך בזה, ונביא מקצת דבריו. במסכת פסחים [כד ב] אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה, אין לוקין עליהן אלא [כשאוכלן] דרך אכילתן. ומבארת שם הגמרא, שאם אכל חלב [תרבא] חי שאינו ראוי לאכילה, שהוא פטור. והוא דין כללי בכל איסורי אכילה. על כן מקשה, למה צריך למעט אכילה גסה בתרומה מטעם "כי יאכל, פרט למזיק", כמבואר ביומא [שם] ובתוס' כאן, הלא גם בלי דין מזיק, פטור מטעם שאינו כדרך אכילתן. ושם ביומא מובאים כמה מאמרי חכמים. אמר ריש לקיש: זר שאכל תרומה אכילה גסה, משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, כי יאכל פרט למזיק. אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן [!]: זר שכוסס שעורים של תרומה, משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, כי יאכל פרט למזיק". וקשה, למה צריך ללימוד מיוחד על כך, ובמה שונה דינו משאר איסורי תורה שעליהם פטורים בשלא כדרך אכילתן. ועוד, למה דרשו "פרט למזיק", בפשטות יש לדרוש "כי יאכל, פרט לשלא כדרך אכילתה". ועוד מקשה: למה לא אמרה הגמרא שהאוכל תרומה אכילה גסה במזיד, או הכוסס את השעורים במזיד, שהוא פטור ממיתה בידי שמים וממלקות, הלא אינו בגדר אכילה, כיון שהוא שלא כדרך אכילתן. כלומר, למה נאמר פטור זה של "כי יאכל, פרט למזיק" רק לגבי אכילת שוגג בלבד, ולפוטרו מחומש? וברמב"ם [פרק י מהלכות תרומות] מפורש כן. שפטור זה כתבו רק לגבי שוגג. ואילו לגבי האוכל במזיד [פרק ו שם] לא כתב שהוא חייב רק כשאכל דרך אכילתו? על כן, מביא בשם הצל"ח [ברכות לח] לחדש, שאכן, בתרומה אין פטור של "שלא כדרך אכילתן" [כמבואר שם בגמרא פסחים שלא בכל האיסורים פטורים בשלא כדרך אכילתן]. והלכך, כשאכל בשוגג שלא כדרך אכילתן, חייב, ורק כשאכל אכילה גסה, פטור מחומש מטעם מזיק. [ועיין בשו"ת נודע ביהודה תנינא אורח חיים סימן קטו]. ומסתמך על דברי המשנה למלך [פרק ה מהלכות יסודי התורה הלכה ח], הסובר שרק היכא שכתבה התורה בלשון מניעה: "לא יאכל" "לא תאכל" וכדומה, פטור האוכל שלא כדרך אכילה, אבל במקום שאמרה התורה בלשון ציווי, כגון: "בערב תאכלו מצות", או בלשון אחרת, כוללת אכילה זו גם אכילה שלא כדרכה. על כן, לגבי תרומה, שלא נאמר אפילו בלשון ציווי, אלא "ואיש כי יאכל קודש" רק בלשון דין מצוה [כלומר, כשיעשה כן], אם כן, אפשר שלא נתמעט אכילה שלא כדרכה. אלא, שבכל זאת, נתמעט מזיק, מפני שמזיק בודאי אינו כלול בלשון "כי יאכל". אבל, המנחת חינוך מביא תוס' בפסחים [כו א], החולקים על דרך זו, וסוברים, שגם בתרומה ומעילה שייך הפטור של "שלא כדרך אכילתן". ועיין באבי עזרי [מהדורא תנינא פרק י מהלכות מעשה הקרבנות הלכה א].
[722] ולסיכום, מבארים תוס': מסוטה למדים לחייב נהנה ולא פגם [בדבר שאין בו פגם], ואילמלא מסוטה, היינו למדים מתרומה, שאין חייבים עד שיפגום. ואילו מתרומה למדים לפטור פגם ולא נהנה, כלומר, מזיק, ואילמלא מתרומה, היינו למדים מעבודת כוכבים לחייב פגם ולא נהנה. פירוש לפירושם: אילמלא הלימוד מסוטה ומתרומה, משניהם יחדיו, היינו למדים, או מסוטה, ואז היינו מחייבים על הנאה בלבד אפילו בדבר שיש בו פגם, או מתרומה, ואז היינו פוטרים כל הנאה בלי פגם אפילו בדבר שאין בו פגם, ועתה, שלמדים גם מסוטה וגם מתרומה, למדים [כעין פשרה] מסוטה לחייב על הנאה בדבר שאין בו פגם בלבד, ומתרומה, לפטור המזיק בלבד, ואילו על פגם בדבר שיש בו פגם, חייב, ובלבד שיהנה.
[723] נראה לבאר על פי פירוש ב ופירוש המשנה להרמב"ם: כפי המבואר במיוחס לרש"י, נתן "נון" זה לכלותיו תכשיטין במשקל, ולאחר זמן מרובה נשקלו כל התכשיטין ונמצא חסר. מפני שחלק מהם נאבדו מרוב הזנחה. ואין הכוונה שהתכשיטין עצמם נשחקו ואבדו ממשקלם.
[724] עיין לעיל הערה 680.
[725] במשנה הגירסא: תלש מן החטאת. ועיין בכסף משנה [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ב] וביכין ובועז, וקרן אורה.
[726] עיין בחסדי דוד על התוספתא [פרק ב] ובדובב מישרים [חלק א סימן סא], המקשים, ומה בכך שהבהמה ראויה להקרבה כמות שהיא, מכל מקום, הכחישה ונפגמה. ובודאי שיש מצוה מן המובחר להביא חטאת שמינה? ובענין זה עיין בשו"ת חכם צבי [סימן קכ], ובמשנה למלך [פרק טז מהלכות מעשי הקרבנות הלכה ז]. והדברים עתיקין, ואין כאן מקומם.
[727] ביאור שיטת הרמב"ם כתב הרמב"ם [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ב]: קדשי קדשים התמימים שתלש מצמרן, כיון שנהנה בפרוטה מעל, אף על פי שלא פגם, שהרי הם דומים לכוס של זהב שאינו נפגם, שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מליקרב. אבל אם נפל בהן מום, הואיל ולמכירה עומדים והגיזה פוגמת דמיהן, לא מעל עד שיהנה ויפגום בפרוטה. תלש מהן אחר שמתו, כיון שנהנה מעל, שאין פגם למתה. ומעילה זו מדבריהם, כמו שביארנו. והוא סיכום של המשנה והגמרא. אלא, שהראב"ד, שלדברי הכסף משנה היתה לו גירסא אחרת בגמרא, מקשה עליו כמה קושיות. וזה לשונו: זה אמרו מעצמו! ואין לו סמך לא ממשנה ולא מתוספתא ולא מגמרא. והלא לא חלקו במשנה אלא בין חטאת חיה למתה, שאין פגם למתה, אבל בחיה לא חלקו כלל. ומה שאמר, אין לו טעם, שהקרבן התמים, אף על פי שהוא עומד לקרבן אפשר שיפול בו מום ויפגם וימכר. וכתב עליו הכסף משנה בשם המגדל עוז, שאין בכך טענה, מפני שעתה, קרבן תמים הוא, ואין להקדש אלא מקומו ושעתו, ובשעה שנהנה לא פגם. ועוד, שהרי לגבי מעילה בעינן שתהא הנאתו ופגימתו כאחד [כדאיתא לעיל יח ב]. ומבאר האחיעזר [חלק ב סימן מו], שהראב"ד סובר, שזה נחשב להנאתו ופגימתו כאחד, מפני שבמציאות הפגימה באה מיד, אלא, שלפי שעה, עתה במצב זה, אין הדבר נוגע להקדש. והרמב"ם סובר, כיון שעתה לפי שעה, אין הפגם מפסידה, נחשב לדבר שאין בו פגם, ומעל בהנאה בלבד, אף בלי פגם. ומקשה, אם כן, למה נקרא דבר שאין בו פגם, לדעת הרמב"ם, ומאי שנא מלבוש מציעא ומלמלא שלדעת רבנן [יח א] נקרא דבר שיש בו פגם, ולמה לא יפטר ממעילה, משום שאין ההנאה והפגימה כאחד? [ועיין לעיל הערה 680 שהרמב"ם באמת מבאר שם ביאור אחר לגמרי]. ומבאר כוונת הכסף משנה, שלפי דברי הראב"ד לא משכחת ליה מעילה בכל בהמה תמימה אפילו כשאכן יפגום בשוה פרוטה, כיון שאינו נפגם עתה, ואין הנאתו ופגימתו כאחד. ועיין מה שכתב רבי מנחם זמבא בשו"ת זרע אברהם [סימן יז אות כד]. עוד מקשה הראב"ד: שהעור לכהנים הוא, והוא נפגם אצלם. וכתב האבן האזל, שהראב"ד לא הקשה מבשר הנאכל לכהנים, משום דהבשר הוא חלק מגוף הקרבן, כהנים אוכלין ובעלין מתכפרין, ואין לכהנים בו דין ממון כלל, ואינו נקרא "היזק" לכהנים, הלכך לא נחשב לדבר שיש בו פגם, אבל על העור, שפיר הקשה הראב"ד, שעל העור שייך לומר שהוא דבר שיש בו פגם. והרמב"ם סובר שגם על העור לפני זריקה, אין דין דמים, ולא נחשב להפחתה מדמיו. וכמו שכתב מהר"י קורקוס, שאנו הולכין בתר עיקר הקדושה, והוא ה"קרבן", וכיון שבעיקר הקדושה אין פגם, לא מעל אפילו בעור. כלומר, שאינו נקרא דבר שיש בו פגם.
א דף י"ט לקח קני זבין וזבות כיון שהוציא מעל דברי ר' שמעון, רבי יהודה אומר עד שיזרק הדם. והנה רש"י פירש דפליגי באחריות של קרבנות ר"ש סבר כיון שהביאון לעזרה אינו חייב עוד באחריותן לכן מיד שהביאון לעזרה הוציאו מרשות לרשות, ור' יהודה אומר עד שיזרק הדם הוא חייב באחריותן, ודברי רש"י תמוה טובא דע"כ חטאת ואשם מחויב באחריות עד לאחר כפרה, ועוד דהלא לא הוזכר בדברי ר"ש הבאה לעזרה כלל.
ב והנה לפי מה שפירשנו לעיל דע"כ אין לחייבו הכא בדבר ההוצאה של שינוי רשות מהקדש להדיוט כיון שהכניס עתה לרשות הקדש, ואין לחייבו על ההוצאה, אמנם יש לחייבו על ההנאה, וסבר ר"ש דמי שהביאו לעזרה אשר בטוח במשפחתן של כהנים הזריזין שבודאי יעשו ההקרבה, אז מגיע לו הנאה, ובשעה זו מעל. - ומשום זה הוכרח רש"י לפרש הבאה לעזרה. - ורבי יהודה סבר דזה לא נחשב להנאה, ורק אחרי הזריקה שהוא כפרה חשיבה הנאה למעילה.
ג והנה הקרן אורה בחידושיו למעילה הקשה דלרבי יהודה דאמר עד שיזרוק הדם לא מעל א"כ בשעת שחיטה קרבן פסול הוא דהא בעינן משקה ישראל כמו דתניא בתוספתא פר"ב דמנחות, אין מביאין מנחות ונסכים מהקדש שלא נפדו, וא"כ כיון שהי' פסול בשעת שחיטה היאך יחזור ויוכשר בזריקה עכת"ד. - והנה רוצה לומר דלאחר זריקה שמעל נעשה בירור למפרע דקרבן כשר, הוא דוחק גדול.
ד ונראה לבאר בעצם הענין. - דהנה זה ודאי דהמעות שהוציא יצאו לחולין דכיון שקבל המוכר המעות אשר בודאי ישתמש בהם לצרכו. - הרי"ז כדין המשנה בגזבר שנתן לשולחני מעות מותרין דמשתמש בהם והגזבר מעל. - ואפילו לשיטת הרמב"ם שם דהגזבר לא מעל מטעם דלא אמר לו בפירוש, וכמו שכתבנו לעיל מזה. - אמנם ע"כ התם דוקא משום שקבל המעות בתורת פקדון, משא"כ הכא שקבל המעות מטעם מכירה בודאי יש בזה היתר תשמיש, וכאילו אמר לו בפירוש שישתמש בהם, וא"כ איכא מעילה. - והא דבאמת לא מעל הכא בשקונה קני זבין וזבות חטאות ואשמות. - זהו מפני החליפין שהחליף הקדש בהקדש, וחסר בזה השינוי רשות. - נמצא דההקדש החדש מעכב מלהיות מועל בהן. - והנה יש לחקור אודות המעות שביד המוכר אם יצאו לחולין. - הנה זה פשיטא שהמעות הם נעשה חולין, מטעם אחר, והיינו מפני שיצאת הקדושה מהמעות, ונתפסת הקדושה על הקרבנות, וקדושה זו טרם נפגמה. ולא יצוייר מעילה חדשה רק אם יהנה מן הקרבנות וההנאה, לר"ש כדאית לי' ולר"י כדאית לי'. - ובזה יובן היטב הא דלא הוי איסור מטעם משקה ישראל. והיינו כי מצד הקדש המעות שחל על הקרבנות לא הוי זה חסרון מטעם משקה ישראל אעפ"י שההקדש טרם נפדה, והיינו דבשביל קדושה זו כבר הי' נפקע תיכף בהלקיחה דהקרבנות, ורק מפני שקדושת הקרבן מעכב ההפקעה דהקדש ראשון, זה לא הוי עיכוב מטעם משקה ישראל, מפני שזה בא מסיבת הקרבן עצמו, ואין זה ענין להא דהתוספתא שאין מביאין קרבנות מן הקדש שלא נפדה, יען דהתם העיכוב פדייה היתה מצד הבעלים, משא"כ הכא שהקרבן מעכב ההפקעה זה לא הוי פסול מטעם משקה ישראל.
ה ויש להביא ראי' לסברא זו בהא דאיתא בזבחים פר' התערובות כל הזבחים שנתערבו בחטאות או בשור הנסקל אפילו אחת בריבויו ימותו כולם ופריך שם בגמ' ע"ב ונבטלי' ברובא וכו' יעוי"ש. וקשה לר' אלעזר דסבר בזבחים ע"ט כשם שאין מצות מבטלין זו את זו כך אין איסורין מבטלין זה את זה, וא"כ אם נתערב שור הנסקל בהקרבנות, הרי אסורים כל הקרבנות גם להדיוט מטעם שור הנסקל, וא"כ לא הוי משקה ישראל, וא"כ מאי פריך וליבטל ברובא. - ובע"כ צריך לומר דכיון דהקדש בעצמו הוי סיבה לעכב הביטול, ואיסורא דהקדש לא הוי חסרון שתפסול משום משקה ישראל. ומצאתי בבית הלוי ח"ב סימן ל"ד שנחית לזה יעוי"ש. - וא"כ בנידון דידן לפי מה שביארנו שעיקר סיבת עיכוב המעילה הוא בשביל הקרבן בעצמו להכי לא הוי חסרון מצד משקה ישראל, וכמוש"נ.
ו והנה מה שפסק הרמב"ם בפר"ו ממעילה הי"א וז"ל, וכולם אין מועלין עד שיזרק הדם לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש אעפ"י שעבר עבירה לא מעל שאין כאן זריקת דם לכפר עליו. ומקור להאי דינא תוספתא בפר"א דמעילה. - וקשה טובא מ"ש חטאת ומ"ש מנחה דהרי גם במנחה איכא קומץ, ועוד מדוע לא נחשב אכילת תודה להנאה, ובקר"א עמד בזה בתמי' יעוי"ש. - ונראה דהנאה למעילה שנלמד חטא חטא מתרומה בעינן הנאת הגוף ולא הנאת מצוה, וכמו דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו, ואפילו מאן דסבר מצות ליהנות ניתנו. - אבל הכא שאני כיון דנלמד מתרומה דבעינן הנאה חומרית, והנאה חומרית בקרבנות לא הוי רק ענין כפרה שזה נחשב להנאה חומרית גם כן מטעם דנפטר מאחריות דהחיוב קרבן. - אבל מנחה ונסכים ולחמי תודה שכל עיקרן הוא רק בגדר מצוה אין הנאתן הנאה חומרית הדומה לתרומה להכי לא נחשבת הנאה זו להיות הנאה להיות מועל עליהן כמוש"נ. אבל לכאורה תקשה מהא דר"ה כ"ח דאיתא שם אימת מעל לבי תקע וכו' הרי מבואר דאם אמרינן מצות ליהנות נתנו יש מעילה גם בעבור הנאה רוחנית. - אבל נראה דיש הבדל בין אם נהנה שבעבור ההנאה תצא לחולין דאז יש מעילה עבור החילול. - ומצינו כזה בתרומה דהחיוב הוי ג"כ מטעם החילול כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו. - ובזה אין הבדל בין הנאה חומרית להנאה רוחנית, משא"כ במוציא מעות הקדש עבור הקדש דליכא בזה מטעם חילול, ורק יש לחייבו מטעם הנאה סבר הרמב"ם דבזה בעינן הנאה חומרית דוקא דומיא דתרומה. - ובדבר לחמי תודה אשר קשה לכאורה הלא איכא באכילתן הנאה חומרית. - אבל זה לא קשה דמיירי שנודע לו אח"כ שהוא של הקדש ולא אכלן. - אבל אין חיוב מעילה על הבאתן. וזהו מפני שהוא רק בגדר מצוה שנעשה במעות של הקדש ואין בזה הנאה חומרית כמוש"נ.
ז והנה מה שפירש"י בדברי ר"ש שאמר כיון שהוציא מעל דהכוונה שהביא לעזרה. - הנה כן מבואר בספרי סדר ראה פרשה י"ב דאיתא תשא ובאת שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאם לבית הבחירה רבי יהודה אומר עד שיביאם לבאר הגולה חייב באחריותן מבאר הגולה ואילך אינו חייב באחריותן יעוי"ש. - הרי מבואר דלת"ק דרבי יהודה חיוב אחריות עד הבאה לעזרה, ומסתמא דת"ק דר' יהודה הוא ר"ש כמו הכא בברייתא, ועוד דסתם ספרי הוא ר' שמעון, וא"כ שפיר פירש"י ורגמ"ה דהכוונה הכא עד הבאה לעזרה. - אבל זה תקשה דהתם אמר רבי יהודה עד שיביאם לבאר הגולה, והכא אמר עד שיזרק הדם. - והגאון מלבי"ם שם כתב דת"ק הוא ר"ש דהכא ור' יהודה דאמר שם עד הבאה לבאר הגולה מפני ששם הוא מקום השחיטה, ושם הוא מוסר אותו לשחיטה ולזריקה יעוי"ש. - והנה דחוק קצת לפרש דזהו ר' יהודה דהכא דאמר עד שיזרק הדם, דע"כ הכוונה מפני שנהנה מהכפרה כמו שכתבנו לעיל. - ובדוחק אפשר לומר דבאופן שמסור לשחיטה מרגיש עצמו לנהנה מפני שבטוח הוא בכפרתו שתבוא מיד. - ועי' בטו"א במגילה ח' שהרבה לתמוה בזה כמבואר שם. - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר.
שם. ואשר יתן ממנו על זר והאי לאו זר הוא דהא אימשח בגוויה. ביאור הדבר דכיון דהותרה אצלו שמן המשחה, והותר איסור מעילה אצלו.
א שם, מה תרומה כי יאכל פרט למזיק גבי הקדש נמי כל דבר אכילה כי מזיק לי' פטור. - הנה הגאון בקהלת יעקב בחידושיו לפסחים ו' הקשה למ"ל קרא גבי שומרים רעהו למעט הקדש כיון דגם מזיק הקדש פטור, וכתב דאי לא כתב רחמנא רעהו לא הוי דרשינן למעט מזיק הקדש יעוי"ש. הנה כבר קדמו בזה הגאון בפנ"י בחידושיו לב"מ נ"ז יעוי"ש. - ובקהלת יעקב רוצה להוכיח מזה דמזיק הקדש חייב ורק מחומש פטור יעוי"ש.
ב אמנם לפי מה שכתבנו לעיל דע"כ אין למעט מזיק הקדש רק באופן שהזיק בשוגג מטעם דהלימוד מתרומה על שוגג נאמרה. - וממילא אין למעט חיובי שומרים, כי אין זה ענין לשוגג מטעם קבלת השמירה. - וביותר פשיעה שקרוב למזיד הוא. - ולהכי איצטרך רעהו למעט.
ג והנה גם לאחר שחידשה תורה מהא דרעהו גבי שומרים דפטורים בהקדש. - נראה ג"כ דזה בחיובי שמירה פטורים דהיינו אפילו פשיעה ממש ג"כ אינו דומה למזיק בידים, דהרי לא נתכוון להזיק, אבל היכא דאזיק בידים ממש בכוונה זה לא שמעינן ממיעוט דרעהו, ושפיר יש לומר דמזיק ממש חייב. - ואתי שפיר הא דתנן בב"ק נכסים שאין בהן מעילה, והיינו דקדשים נתמעטו מדין נזקין, מטעם דהחיוב הוא רק מפני שמירת ממונו עליו. - ואפילו לרב דאמר מבעה זה אדם הרי פריך הגמ' ב"ק ד' וכי אדם דרכו להזיק ומשני בישן כיון דכייף ופשיט אורחי' הוא. - הרי מיירי המשנה בשוגג וחיובו משום פושע, ובזה נקט התנא נכסים שאין בהם מעילה. - אמנם במזיד וכוונתו להזיק שהוא מזיק ממש זה לא מצינו למיפטרי', ומזה ראי' להרמב"ם דפר"ב משכירות, וכמו שכתבנו לעיל מזה.
ד ובזה אתי שפיר הא דתנן הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין, והקשה הפנ"י בב"ק בהא דמסור ומפגל דהלא מזיק בקדשים פטור יעוי"ש, וכבר קדמו בזה המל"מ בפר"ב מגנבה יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו דמזיק בידים חייב אתי שפיר הא דמזידין חייבין, ועי' בספרנו נזר הקודש למנחות במלואים סימן א'.
ה ובעיקר דברי הרמב"ם דמחייב בפשיעה בהקדש. וזהו דלא כשיטת התוס' ב"מ נ"ז ד"ה שומר חנם אינו נשבע, שכתבו וז"ל, נראה דהוא הדין דאינו משלם דאפילו שומר שכר אם פשע נראה דאינו משלם מדפריך לקמן מהשוכר פועל לשמרו ולא משני כשפשע יעוי"ש. - וע"כ הרמב"ם לא חש לראי' זו משום דכיון דסבר הרמב"ם דגם שומר חנם חייב כשפשע. - וא"כ לא מצי הש"ס לשנויי דמיירי בשומר שכר כשפשע, דא"כ רישא כשאין אחריות שבת עליו, אבל עכ"פ שומר חנם הוי, ואם פשע ג"כ חייב. - וא"כ אין הבדל בין רישא לסיפא בין אם הוא שומר חנם בין אם הוא שומר שכר. - והנה הש"ך בחו"מ סי' ס"ו סק"ו הקשה בזה על התוס'. וכתב ג"כ דאין לומר דברישא כיון דאין נותנים לו שכר שבת הוי בשבת כאינש בעלמא כיון דלא קבל עליו שמירת שבת, אבל כיון דקבלו בסתם ועדיין הוא ברשותו ביום השבת הוי עכ"פ שומר חנם ביום השבת, ואם פשע הי' חייב, וממילא ליכא לאוקמי' סיפא כשפשע דא"כ רישא נמי יעוי"ש. - והיא תמי' רבתי על התוס'. - והנה בתומים כתב דכוונת התוס' באופן דהוי פשיעה בשו"ש ולא הוי פשיעה בשו"ח. - כגון שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות דשו"ש מחויב בזה ושו"ח אינו מחויב, וא"כ הי' להש"ס לאוקמי' באופן זה יעוי"ש. אבל היטב השיג בזה אחיו של הקצה"ח דהתוס' בעצמן כתבו שם בסוגיא דלא הוי זה אלא כעין גנבה, ולא נחשב לפשיעה כמבואר ב"מ צ"ג תוס' ד"ה א"ה. - עוד אפשר לאוקמי' באופן שמסר לאחר דלא הוי פשיעה אצל שו"ח באופן שהבעלים מפקידים אצלו ואצל שו"ש הוי פשיעה מטעם דגרועי גרעי לשמירתו, עי' בספר מעין החכמה, ובספר נח"י שנחתי לזה. אבל דוחק להעמיס זה בכוונת התוס'. - אבל לדברי הרמב"ם אתי שפיר דלא מצי לאוקמי' בשפשע, דא"כ שו"ח ג"כ חייב.
ו ונראה בסברת התוס' דאזלי בשיטת הרי"ף בתשובה והובא בחידושי הרשב"א שנדפס זה לא כבר וז"ל, הפקיד שטרות אצל חבירו ומודה שפשע בהן ונאבד פטור מן התשלומין, וכן עיקר דהא דתניא שומר חנם אינו נשבע היינו משום דלא הוזכרו תשלומין בפרשת שומר חנם אלא שבועה, וכאן לא הזכיר אלא במה שנכתב בכל אחד בפרשה, כלומר מה שאמרה תורה בשומר חנם שהוא נשבע, כאן פטור. ומה שאמרה תורה בשומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, כאן פטור. וה"ה בשומר חנם דמכל מה שנתחייב במטלטלין שגופן ממון, ובהדיוט, כאן פטור, ופושע לאו מזיק הוא דהרי פשיעה בבעלים פטור ואילו מזיק בבעלים חייב עכ"ל. - מבואר מזה דפשיעה בשומר חנם פטור בודאי בלא שום ראי' כיון דזהו החיוב שלו, ומדמיעטה התורה אצלו ע"כ מפשיעה פטרה אותו התורה. - אבל שומר שכר יש לומר ולדון דרק מחיוב שלו פטרה אותו התורה, אבל לא מחיוב של פשיעה שהוא גם חיובו של שומר חנם לבד מאלו הדברים, לזה נחתו התוס' לחפש ראי' שפטור גם מפשיעה, וזהו מדלא משני הש"ס בהא דאחריות שבת עליו דמיירי כשפשע. - ולא קשה כלל מרישא מהא דאין אחריות שבת עליו מדוע פטור כשפשע, משום דזה פשוט שפטור דכיון שזהו חיובו ע"כ מחיוב זה פטרה אותו התורה, וזה ברור בכוונת התוס'.
ז ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר הסוגיא כפשוטו דלא מוקי כשפשע מטעם דבזה גם שומר חנם חייב. - וא"כ תקשה רישא כדלעיל. - והנה הרשב"א שם כתב דדעת רש"י כשיטת הרמב"ם והוא מהא דפירש"י שומר חנם אינו נשבע לא הזקיקו התורה לישבע עליהן, נראה מדבריו דדוקא בטוען שנגנבו או שנאבדו שלא בפשיעה פטור, הא במודה שפשע או שיש עדים שפשע חייב, דפושע כמזיק, וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל ומשו"ה לא קתני שומר חנם אינו משלם אלא שומר חנם אינו נשבע עכ"ל. - והנה מה שכתב בשם הראב"ד תמוה דהלא הראב"ד בהשגה בפר"ב משכירות משיג על הרמב"ם בזה, וסובר כשיטת התוס' והרי"ף.
ח והנה יש לעיין לפי מה שביארנו לעיל דבמזיק הקדש דחייב לשלם הקרן לשיטת הרמב"ם הרי זה מעילה ויוצא לחולין באופן דהוי שוגג לענין מעילה ומזיד לחיוב מזיק. - הנה כמו כן בפושע ג"כ כיון שדין פושע לשיטת הרמב"ם כדין מזיק. - וא"כ הפושע בהקדש ג"כ יוצא לחולין. - וא"כ אם מיירי הכא הברייתא כשפשע גם השומר חנם חייב לשלם מטעם מעילה בהקדש. - והנה כמו כן יש לדייק יותר דגם ברישא באופן שנעשה שומר בלא הבלעה דשבת, הלא פשע בזה הגיזבר שלא נתן לשומר לשבת בהבלעה על שכר שבת וממילא יצא לחולין מקודם. - אבל זה ניחא דלשמור את הזרעים פירש"י שדה המבכרת וזרועה לעומר. - וא"כ מיירי במחובר לקרקע, ואין מועלין במחובר. - אמנם לפי מה שביארנו בספרנו נזר הקודש לערכין כ' דשיטת הרמב"ם בהא דאין מעילה במחובר הוא רק במה דשייך להנאה, אבל במה דשייך להוצאה יש מעילה גם במחובר. - א"כ אם אמרינן דמיירי שפשע השו"ש בשמירה, ולשיטת הרמב"ם יש בזה משום מעילה. - וא"כ לא שייך לדון בזה אם אחריות שבת עליו משום דבלא"ה חייב לשלם מטעם מעילה, וגם ברישא כשמסר הגזבר באופן שאין אחריות שבת עליו פשע בזה הגיזבר, ויש בזה משום מעילה ואין כאן הקדש כלל, כיון שיצא לחולין. - וממילא לשיטת הרמב"ם אין לתרץ דמיירי כשפשע. - אבל התוס' לשיטתייהו דפשיעה לא הוי מטעם מזיק, ואין בזה משום הוצאה דהקדש, ואין בזה משום מעילה שפיר הוכיח דשו"ש פטור בפשיעה ג"כ מדלא מוקי לה כשפשע, והוי לפי"ז הרמב"ם לשיטתו ותוס' לשיטתייהו כמוש"נ בס"ד.
ט כתב הרמב"ם בפר"ב משכירות ה"ה וז"ל, הפקיד הקדש ואח"כ פדהו והרי הוא חולין בעת שנטלו מיד השומר, או שהשאילו חולין ואח"כ הקדיש והוא ביד השואל, וכן עכו"ם שהפקיד ואח"כ נתגייר, כל אלו אין בהן כל דיני השומרים עד שתהי' תחילתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל עכ"ל. - וכתב הכ"מ המקור במכילתא פרשת משפטים וכי יתן איש אל רעהו וכתיב ישלם שנים לרעהו, לרעהו ולא להקדש ולא לאחרים, פירש בעינן לרעהו בשעת נתינה ובשעת תשלומין יעוי"ש.
י והנה בהא דב"מ דפריך מהא דהשוכר את הפועל וכו' לשמור את הזרעים אחריות שבת עליו. ואמאי לא משני דמיירי שפדהו מהקדש. - והרי עתה הוא חולין כשנטלוהו מן השומר, וע"כ מוכח דהסוגיא סוברת כשיטת המכילתא והרמב"ם דלא מהני מה שעתה חולין אם בשעת נתינה להשומר היתה הקדש.
יא והנה כשפשע לאחר פדיון אם דינו כהדיוט נראה דזה תליא אם פשיעה מטעם מזיק. - והיינו דאם פשיעה מטעם מזיק יש לחייבו, והיינו כי אין זה שייכות לדיני שמירה דהרי לא גרע ממזיק דעלמא, אבל אם פשיעה חיובו מטעם שומר אז גם פושע פטור. והנה בשלמא לשיטת התוס' דפושע מטעם שמירה אתי שפיר דלא משני הסוגיא דמיירי שפשע אחר שפדה, משום דגם בזה פטור מטעם דההתחלה היתה הנתינה מהקדש. - אבל לשיטת הרמב"ם הלא יכול הש"ס לשנויי דמיירי שפשע לאחר שפדה, ולהכי כיון שאחריות שבת עליו חייב. - וברישא שאין אחריות שבת עליו פטור. - וזהו דכיון דפדה קודם השבת נסתלקה ממנו השמירה, כי אין אחריות שבת עליו ואעפ"י שעדיין ברשותו, יכול השומר לומר כי להדיוט לא קבלתי שמירה. - ובשלמא בשומר שכר שמקבל אגרא עבור שבת ג"כ הרי הוא שומר מעלמא, אבל אם אין אחריות שבת עליו, ורק בשביל נטירה דבחנם לא קבלתי עלי. - ובזה גם הרמב"ם מודה דפטור דע"כ אעפ"י שפשיעה היא מטעם מזיק, אבל כל זה דוקא במי שקיבל עליו לשמור מהבעלים הללו. - אמנם בשינוי הבעלים כמו מהקדש להדיוט בע"כ אין לחייבו מטעם פשיעה, ואפילו אם לא ידע השומר שיצא מהקדש להדיוט מ"מ יש לפטרו מטעם שמירה דבטעות. - והתנא משמיענו שני חידושים בין ברישא ובין בסיפא, והיינו דבסיפא משמיענו דינא דהמכילתא וברישא משמיענו דבאופן זה ליתא עליו חיוב מפני הפשיעה, מטעם דנסתלקה שמירתו לגמרי.
יב ונראה לפי מה שכתב הטור בסי' רצ"א שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן הלך ליריד ואמר לשמעון הולך לי אלו המנעלים, אמר לו הניחם על וכו', תשובה הא דאמרינן הא ביתא קמך שאינו אפילו שומר חנם וכו' זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר וכו'. - והמהרי"ט בתשובה מבאר דברי הרא"ש דכוונתו שיש בזה חיוב שמירה מצד אבידה יעוי"ש. והביאור בזה כמו שביארנו בספרנו שאילות משה חחו"מ סי' ס"ב דיש בזה אומדנא שמקבל עליו שמירה מטעם דכיון דקבל להוליך המנעלים הוי אומדן דעת שמקבל שמירה ג"כ להיות לכהפ"ח שומר חנם. - וה"נ בנידון דידן יש אומדן דעת דגם ביום השבת אעפ"י שאין אחריות שבת עליו, אמנם כיון שלאחר השבת הוי שומר שכר על הזרעים, ממילא ניחא לי' להיות לכהפ"ח שומר חנם גם ביום השבת עצמו, ודינו כשומר אבידה ביום זה. - וממילא חייב על הפשיעה, ומטעם זה לא מצי לאוקמי' דמיירי כשפשע, וכמוש"נ.
יג והנה לפי מה שמבואר במכילתא וברמב"ם דהחידוש התורה בשמירת השומרים דבעינן רעהו בין בשעת נתינה לשמירה לבין בשעת הטענה. יש ליישב הא דהקשה הפנ"י והקה"י לשיטת הפוסקים דמזיק הקדש ג"כ פטור, א"כ למה כתבה תורה רעהו למעט מחיובי שמירה כיון דגם מזיק פטור, אבל זה לא קשה דהלא איכא נפק"מ רבתי לדינא באופן שבשעת שמירה היתה הקדש ואח"כ פדה מיד הקדש והפשיעה היתה לאחרי הפדייה. - דאילו במזיק בשעת זו חייב, כיון דעכשיו לאו הקדש הוא, אבל בשביל חיוב פשיעה פטור מטעם דקבלת השמירה שהיתה בהקדש וחסר רעהו בשעת קבלת השמירה. וכן הובא להלכה בחו"מ סי' ש"א ס"ט לענין שמירה, ולענין מזיק באופן זה פשיטא דחייב.
יד ויש לעיין לפי מה שביארנו לעיל דמזיק הקדש יש בו משום מעילה וחייב לשלם אם היתה במזיד. - אם יש בו מלקות מלבד התשלומין. - והיינו לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"א ממעילה ה"ג כל המועל בזדון לוקה ומשלם יעוי"ש היאך הדין במזיק הקדש במזיד אם לוקה ומשלם, ומסתבר שכן הדין גם במזיק. - אבל יש לעיין להרמב"ם דסבר פשיעה הוא מטעם מזיק אם יש לחייבו גם מלקות באופן שהתרו בו שלא יפשע. - אבל נראה כי ליכא מלקות בפשיעה מטעם חסרון מעשה. - רק באופן שהפשיעה באה ע"י מעשה, אפשר דלוקה ג"כ.
שם. כיצד נתנה קטלה וכו' אמר לי' רב כהנא לרב זביד ודהבא לאו בר איפגומי הוא, והא דהבא דכלתי' דנון יעוי"ש. - וקשה לפיה"מ דמפרש דזהב מזוקק לא איפגם, וכן כתב בפר"ז מה' מעילה זהב טהור, וא"כ מאי פריך מכלתי' דנון דלמא לאו זהב מזוקק הוי, וצ"ע.
א שם. הנהנה מן וכו' מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב, אמר רב פפא בבעלת מום עסקינן, עי' פירש"י ותוס', והביאור בקצרה דבבהמה בעלת קרבן ליכא פגם. ובבעלת מום איכא פגם מטעם שעומדת לדמים. - וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מה' מעילה ה"ב. - והראב"ד כתב בהשגה והלא לא חלקו במשנה אלא בין חטאת חיה למתה שאין פגם למתה, אבל בחיה לא חלקו כלל, ומה שאמר אין לו טעם שהקרבן התמים אעפ"י שהוא עומד לקרבן אפשר שיפול בו מום ויפגם וימכר, ועוד שהעור לכהנים הוא והוא נפגם אצלם שקודם זריקה מועלין בכולן והוא דבר שיש בו פגם עכ"ל יעוי"ש. ודברי הראב"ד תמוה טובא דהרי מבואר בהדיא בסוגיא לפי מה שמוקים רב פפא, ועי' בכס"מ שכתב דאפשר שלא הי' כתוב כן בנוסחא שלו. - אבל דוחק לומר כן.
ב ונראה להראות פנים מסבירות לרבינו הראב"ד והוא מהא דאיתא לקמן ע"ב רב פפא אמר קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן איכא בינייהו, והתניא קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו, וחכ"א יפדו. - והביאור דרבי סבר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה ורבנן סברי לא בעינן העמדה והערכה כמו שפירשו רש"י ורגמ"ה. - והנה קשה טובא לרבי דאמר יקברו אמאי יש בהם מעילה מ"ש מקדשים שמתו דאין בהם מעילה דבר תורה, ובשיט"מ הקשה בזה ומתרץ וז"ל, ואומר מהר"ם דמיירי בנהנה מחיים קודם שהועמדו והערכו, והשתא מתוקם שפיר והתניא בניחותא דרבי סבר כיון שאחר שנשחט יקברו אין נפדין בשום ענין וא"כ היינו כמו קדושת הגוף דמתניתין ואיירי מחיים, ורבנן סברי כיון דנפדין לאחר שחיטה אף כי לא עשו העמדה והערכה, א"כ לאו היינו קדושה"ג, ומשו"ה קאמר דאין מועל אחר מועל אף כשנהנה מהם מחיים עכ"ל יעוי"ש. - והנה יש להבין לרבי דסבר דיש מועל אחר מועל בנהנה מחיים, וע"כ משום דזה נקרא אין בו פגם, מטעם דעכשיו אין בו פגם לאחר שחיטה, וקשה הא כיון דנהנה מחיים, ועומדת לפדייה מטעם בעלת מום נמצא דבשעת ההנאה היתה פגם ויצאת לחולין, וא"כ אין בזה מועל אחר מועל. - והנה יש לומר כמו שכתבו התוס' בד"ה קדשי מזבח וכו' וז"ל, ודבר שאין בו פגם קרי לי' לפי כשמתחילה כשהיו תמימים היו דבר שאין בו פגם. - וזה אינו מובן דמה מהני מה שמתחילה היו באין בו פגם, כיון שבשעה שנהנה יש בו פגם. - אמנם צריך לומר בזה, והוא כפירושו של מהר"ם דהנאה היתה מחיים, וגם בשעה שהי' תמימים, נמצא דההנאה היתה בשעה שאין בו פגם, וגם לבסוף אין בו פגם, להכי יש מועל אחר מועל לרבי. - וע"כ רבנן דסברי בזה אין מועל אחר מועל מיירי ג"כ דההנאה היתה מחיים גם בתמימותם. - וא"כ תקשה הא כיון דהיתה ההנאה בהיותם תמימים א"כ היינו כוס של זהב וכמו שפריך הגמ' לעיל. - וע"כ צריך לומר דסברי רבנן דזה נקרא דבר שיש בו פגם מטעם דכיון דאפשר שיפול בו מום וזהו פגם, להכי הוי גם עכשיו דבר שיש בו פגם, - נמצא מבואר דלרבנן דרבי בנהנה מבהמה תמימה נקרא יש בו פגם מטעם דיש במציאות לבוא לידי פגם, - ולרבי נקרא אין בו פגם. - והנה לפי"ז הא דתנן לעיל במשנה הנהנה מן החטאת לא מעל עד שיפגום מצי מיירי גם בתמימה, ואינו דומה לכוס של זהב מטעם דיש בו פגם, - ולא צריכין לאוקמי' המשנה דמיירי בבעלת מום, - וע"כ רב פפא דמוקי המשנה בבעלת מום הוא אליבא דרבי דסבר דתמימה נקראת אין בה פגם, וכיון דיש לפסוק כרבנן, א"כ אין הבדל בין תמימה לבעלת מום, - ומתפרשא המשנה כפשוטה דאין הבדל רק בין חיה למתה, וזהו כוונת הראב"ד בהשגה. - ומה שכתב הכס"מ בשם המ"ע דמשגיחין על אותה שעה, נראה דסבר הראב"ד דע"כ בכל קרבן יש גם קדושת דמים, וזה כשיפול בו מום, ולהכי דנין גם בהיותה תמימה גם בדבר הקדושה דמים שיש בה, וביותר כאשר כן מבואר בסוגיא.
ג אמנם הרמב"ם ע"כ מפרש כפירושם של התוס' דלא גרסי ועבד ושחטן, ומיירי מחיים, אלא דרבי סבר דאין לו פדיון אלא ע"י העמדה והערכה משו"ה ע"י מעילה לא נפיק לחולין ויש מועל אחר מועל, ורבנן סברי אין מועל אחר מועל דלא אלים קדושתי' שהרי הם נפרדים מבלי העמדה והערכה יעוי"ש, ומיירי שההנאה היתה בהיותה בעלת מום, ולכו"ע איכא פגם, ורק סברת רבי משום דכיון דקדושתו אלימתא יש כאן להכי יש מועל אחר מועל. והרמב"ם בפר"ו ממעילה ה"ח לא הביא הא דעבר ושחטן. - ובזה מיושב דלא תקשה להרמב"ם מה שהקשה בתוסיו"ט בסתירת דברי הרמב"ם דסבר הכא דקדשי מזבח לא בעי העמדה והערכה ממה שפסק בפר"ה מה' ערכין, - משום דהכא לא נחית לומר דלא בעי העמדה והערכה דגם אם בעי העמדה והערכה ג"כ, מ"מ סבר דסברי רבנן דבשביל זה לא יצא מכלל הדין דבדבר שיש בו פגם אין מועל אחר מועל דסברי רבנן דבשביל אלימות הקדושה, לא תשתנה הדין דין מועל אחר מועל בדבר שיש בו פגם, ובזה פסק הרמב"ם כוותייהו, וממילא אין מכאן הכרח לומר דבהמה תמימה נחשבת ליש בה פגם לרבנן. - ממילא פוסק כאוקימתא דרב פפא לעיל, ומחלק בין בהמה תמימה לבעלת מום, וכמוש"נ.
ד וע"ד מה שהקשה הראב"ד דנם בבהמה תמימה איכא פגם להעור מטעם דהעור אינו בהקרבה ושייכה לכהנים ומעילה איכא גם כשנהנה מהעור קודם זריקה. - נראה דע"כ בעינן שתהי' הנאה והפגם באופן אחד כמו בתרומה. - והכא הוי הנאה מהקדש והפגם וההפסד לכהנים בשעה שנסתלק ההקדש, והרי"ז כמו הא דהנאה בדבר אחד והפגם בדבר אחר דהיינו דההנאה הוי מהקדש, והפגם הוי להדיוט.
ה ברש"י ד"ה אמר רב פפא וכו' וסיפא דקתני כשהיא מתה כיון שנהנה בשו"פ מעל וכו', דכיון דמתה לאו בת פדיון היא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים יעוי"ש, משמע דאי לאו האי טעמא הוי אמרינן דפודין, וקשה הא חסר בה המום, וע"כ סבר רש"י דמיתה בעצמותה הוי מום לפדות עליה וזה דלא כדברי התוס' ב"ק ע"ו ד"ה שחיטה שכתבו דמיתה לא הוי מום וכן משמע מדברי התוס' תמורה ל"נ ד"ה תמימים.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0