דף כ - א
אבל כאשר נתנה לחברו, הוא, הגזבר מעל, משום שבמתנה זו קנאה חברו, נמצא שהגזבר הוציאה מרשות הקדש. [748] וחברו לא מעל, כמו ששנינו "אין מועל אחר מועל". [749] וכבר יצאה לחולין, והיא שלו לעשות בה כל מה שירצה.
בנאה הגזבר, לאבן או לקורה, בתוך ביתו, ובגמרא יבואר, שלא שינה אותה, לא סיתתה, ולא תיקנה, אלא הניחה כמות שהיא על פי ארובה, הלכך, הרי זה לא מעל, מאחר שלא הוציאה מרשות הקדש, כמבואר, שמדובר בגזבר, ולא עשה שינוי מעשה, עד שידור תחתיה, ויהנה ממנה בשוה פרוטה במניעת כניסת גשמים וכדומה, ואז כשנהנה, מעל.
וכן, אם נטל הגזבר, פרוטה של הקדש, הרי זה לא מעל, [750] כמבואר.
אבל כאשר נתנה לחברו, הוא מעל, וחברו לא מעל.
נתנה, את הפרוטה, לבלן, כשכר לרחיצה במרחץ, אף על פי שעדיין לא רחץ, מעל, מפני שהוא, הבלן אומר לו: מצדי אין עיכוב אלא הרי המרחץ פתוח לפניך, והכל מוכן. הכנס ורחוץ"! והבלן קנה המעות. נמצא שהגזבר מעל בשעה שנתן לו המעות [751].
אכילתו ואכילת חברו, אכל הוא בחצי פרוטה והאכיל את חבירו בחצי פרוטה, או הנייתו [- הנאתו] והניית חברו, כגון: סך עצמו בשמן של הקדש בחצי פרוטה וסך את חברו בחצי פרוטה, או אכילתו והניית חברו, או הנייתו ואכילת חבירו, מצטרפין זה עם זה, והוא מעל ולא חבירו, ואפילו לזמן מרובה. כמבואר לעיל [יח ב].
גמרא:
שנינו במשנתנו: נטל אבן או קורה, הרי זה לא מעל. נתנה לחברו, הוא מעל וחברו לא מעל.
ומבארת הגמרא: מאי שנא הוא, ומאי שנא חברו. כיון שנטלה, מה החילוק בין נטלה לעצמו, שלא מעל, לבין נתנה לחברו, שמעל? [752]
ומסקינן: אמר שמואל: בגזבר המסורות לו [אבני בנין], עסקינן [דכל היכא דמנחה, כל מקום שהיא מונחת, אפילו לפני נטילתו, ברשותא דידיה מנחה, הרי היא מונחת ברשותו [753]], הלכך, אף שנטלה, לא עשה בה שינוי של הוצאה מרשות הקדש. אבל כאשר נתנה לחבירו, שינה אותה בהוצאה מרשות הקדש.
שנינו במשנתנו: בנאה בתוך ביתו, הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה.
הגמרא סברה, שלפני שבנאה, סיתת את האבן או חתך את הקורה, להתאימה למדת הבנין, על כן, מקשינן:
למה לי, עד שידור תחתיה, הלא כיון דשניה, ששינה אותה [נוסח אחר דבנה [754]], מעל. ואף על פי שהוא הגזבר, מכל מקום, קנאה ב"שינוי מעשה"?
ומתרצינן: אמר רב: משנתנו עוסקת, כשלא עשה בה שום שינוי. ומה שאמרה המשנה "בנאה", היינו כגון: שהניחה, כמות שהיא, על פי ארובה, לפקוק אותה, וכל שעה שירצה נוטל אותה [755]. הלכך, לא מעל עד שידור תחתיה. וכאשר תגן ותציל עליו מגשמים ומחמה בשווי פרוטה, אז מעל.
ומבארת הגמרא [756]: וכיון דבני לה, ומאחר שבנאה על ארובתו, מיהת מעל, מועל בה, כאשר דר תחתיה ונהנה בשוה פרוטה. ואף על גב שעתה היא מחוברת לבנין, וקיימא לן [לעיל יח ב] "אין מעילה במחובר לקרקע", מכל מקום, כיון שהיתה תלושה, ואיננה מחוברת בטבעה.
ולכאורה, הטעם הוא, מפני שמשנתנו סוברת "תלוש ולבסוף חיברו, דינו כתלוש".
הילכך, דנה הגמרא: לימא, האם נאמר, שמשנתנו מסייע ליה לרב,
דאמר רב: המשתחווה לבית, לשם עבודת כוכבים, אסרו בהנאה.
כלומר, עבודת כוכבים במחובר לא נאסרת בהנאה, אלא כשהיא תלושה, כמו שדרשו חז"ל [עבודה זרה מה א] ממה שאמרה התורה [דברים יב] "אבד תאבדון את כל המקומות ... אלהיהם על ההרים", ולא הרים אלהיהם. אבל בית, שהעצים והאבנים שמהם נבנה הבית היו תלושים, ואחר כך חיברם בקרקע, אינו כהר המחובר ממש.
אם כן, ממשנתנו אפשר לסייע לרב.
ודחינן: אמר רב אחא בריה דרב איקא: אין מכך ראיה מוכרחת לרב. ושפיר אפשר לומר שמשנתנו סוברת "תלוש ולבסוף חיברו, דינו כמחובר", [והמשתחוה לבית לא אסרו] ואם תקשה למה מועלין בה כאשר אכן בנאה, הלא "אין מעילה במחובר",
משום שהנאה הנראת לעינים אסרה תורה, כלומר [757], יש להבדיל בין עבודת כוכבים, לבין, להבדיל בין טמא לטהור, הקדש. בעבודת כוכבים בא האיסור הנאה של ההשתחויה לאחר שהבית היה בנוי, לפיכך, יש מקום לומר שהבית לא נאסר. בניגוד להקדש, שהאבן היתה מוקדשת טרם בנייתה בבנין, הלכך מועלין בה, על אף ש"אין מעילה במחובר".
הגמרא ממשיכה לדון בענין "תלוש ולבסוף חיברו".
לימא, האם נאמר, שברייתא הבאה מסייע ליה לרב, האומר ש"תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש",
שנינו: הדר בבית של הקדש, כיון שנהנה ממנה [צריך לגרוס: ממנו] בשוה פרוטה, מעל. וסבר המקשן, שהברייתא מדברת בבנאו ולבסוף הקדיש. ועם כל זה, אף על פי שהוא תלוש ולבסוף חיברו, מעל. מוכח, כרב, שתלוש ולבסוף חיברו, דינו כתלוש, שאם לא כן, ודינו כמחובר, למה מעל, הלא "אין מעילה במחובר".
ודחינן: אמר ריש לקיש: התם, גם ברייתא זו מדברת בשהקדישו ולבסוף בנאו. וכבר מבואר לעיל, שבהקדישו ולבסוף בנאו, מועלין בו, אף אם נסבור ש"תלוש ולבסוף חיברו, דינו כמחובר".
הגמרא מקשה על דחיית ריש לקיש: אבל, כאשר בנאו ולבסוף הקדישו, מאי, מה יהיה דינו לגבי מעילה? וכי תאמר, שלא מעל?!
אם כן, יש להקשות על הברייתא: מאי איריא רהיט ותני [למה רץ התנא של הברייתא], כלומר, למה נקטה הברייתא, ברצונה להשמיענו אופן של מחובר, לומר שאין מועלין, ואמרה: הדר בבית של מערה, העשוי במחובר מתחילתו, לא מעל, לימא היתה יכולה להשמיענו הדין ש"לא מעל" בבית של אבנים, שאינו של מערה, ולומר: הדר בבית של אבנים, שבנאו ולבסוף הקדישו, לא מעל, מפני שלגבי מעילה דינו כ"תלוש ולבסוף חיברו", ואין מעילה במחובר?
ומתרצינן: אמרי, נאמר: הא, בית של מערה, פסיקא ליה, הוא דבר הפסוק [- ברור], ולעולם הוי כבנאו ולבסוף הקדישו, לכן נקט התנא לאופן זה להשמיענו שאין מועלין, ואילו, הא, בית של אבנים, לא פסיקא ליה, אינו דבר ברור, ולפעמים בנאו ואחר כך הקדישו, ולפעמים הקדישו ואחר כך בנאו. לפיכך לא אמרה הברייתא בסיפא בית של אבנים [758].
הדרן עלך פרק הנהנה מן ההקדש
הערות
[748] כתב הרמב"ם בפירוש המשנה [ומביאו התוס' יום טוב] לפי שהוא נהנה בטובת הנאת נתינה. והקשה בתוספות הגאון רבי עקיבא איגר: טובת הנאה לא שייך אלא בהשאלה כמבואר [בהערה 737 בתירוץ השני] ואילו כאן נתנה בנתינה גמורה, ומה ענין טובת הנאה לכאן? וכבר מבואר [הערה 687] שהרמב"ם לשיטתו, שאף במעילה של שנוי והוצאה, ואפילו של פגם, לא מעל עד שתצורף אליה הנאה. וראה המשך דברי הרמב"ם בפירוש המשנה. ולסיכום: במשאיל קרדום אמרה הגמרא שהנאתו היא החזקת הטובה של השואל. ואילו כאן ההנאה היא תנאי שבלעדיה אין מועלים.
[749] ובמעילה של הוצאה, לכולי עלמא, אף לשיטת הרמב"ם [הערה 733] "אין מועל אחר מועל".
[750] התוס' יום טוב מעיר, שבבא זו לכאורה מיותרת ואין בה חידוש שלא שמענו ברישא. והרש"ש מתרץ, מפני שרצה להשמיענו בהמשך דין נתנה לבלן.
[751] במסכת בבא מציעא [מז ב, מה ב] נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן סובר שמעות קונות מן התורה, שבעת נתינת המעות מהקונה למוכר נקנה החפץ לקונה. ואילו רבנן תיקנו שמעות אינן קונות, אלא הקנין חל רק בשעה שהקונה עושה קנין משיכה. כלומר, שמושך החפץ מרשות המוכר לרשותו. וריש לקיש סובר: קנין משיכה מפורש מן התורה. ושם מביאה הגמרא את משנתנו, להוכיח כדברי ריש לקיש. כי האמורא רב ביאר את המשנה, שדוקא לגבי בלן, מעל הנותן, משום שאין כאן אלא שכירות בלבד [ולדעת הריטב"א שם, דינו כשכירות קרקע], ואינו קונה שום חפץ, ואין צורך במשיכת שום דבר. אבל בקניית "חפץ", לא קנה בנתינת המעות עד שייעשה קנין משיכה. כדברי ריש לקיש. ומבארים שם תוס', שדיוקו של רב הוא מסיום דברי המשנה, "שהוא אומר לו הרי המרחץ פתוח לפניך, הכנס ורחוץ", שמוכח מלשון זו שמשנתנו מדברת דוקא במרחץ, שאין הרוחץ קונה שום דבר. והקשו התוס' [שם וכאן], אם המשנה אכן מדויקת כדברי ריש לקיש, קשה ממנה על דברי רבי יוחנן. ובמעילה, ודאי לא יתכן לומר כיון שקונה במשיכה היות שחכמים תיקנו משיכה. כי אם מדאורייתא אינו קונה, אי אפשר להתחייב בקרבן מעילה על ידי קנין שאינו מן התורה אלא מדרבנן [שיטה מקובצת שם בשם הרשב"א]. ותירצו: רבי יוחנן יכול להעמיד את המשנה בבלן גוי, ורבי יוחנן מודה בגוי שאין קונין ממנו אלא בקנין משיכה, כמבואר שם. ומכל מקום הביאה הגמרא את המשנה לראיה ריש לקיש, כי לכאורה לא משמע שמדובר בגוי, כשם שברישא נאמר "נתנה לחברו", ו"חברו" משמע ישראל, דהיינו [על פי תוס' בבא מציעא] שבנתן לגוי לא שייך מעילה. [כלומר, על פי הרש"ש, אין שום חידוש במה שאמרה המשנה "שחברו לא מעל" הואיל והוא גוי, ובגוי לא שייך מעילה. ומסולקת קושית התפארת ישראל]. לסיכום: מהמשנה ומדיוקו של רב אפשר להביא ראיה לריש לקיש. ומכל מקום, לא קשה על רבי יוחנן, כי רבי יוחנן יכול לדחות את הראיה. ובדעת הרשב"א הנ"ל, עיין בקהלות יעקב בבא מציעא [סימן מב] בענין "קנין דרבנן מהני לדאורייתא" לגבי מעילה. ועיין קרן אורה ואבי עזרי [מהדורא רביעית פרק ו מהלכות מעילה הלכה י].
[752] כן מפרשים התוס' ופירוש המיוחס לרש"י ועוד ראשונים. אבל הראב"ד בהשגותיו [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ח] מפרש קושית הגמרא בדרך אחרת קצת וזה לשונו: מאי שנא כשגנבה מבית הקדש ונטלה לעצמו שלא מעל, וכשנתנה לחבירו מעל, אטו שינוי רשות בעינן למעילה, והראשון מעל והשני לא מעל?! כלומר, הראב"ד לשיטתו [עיין לעיל הערה 719] שאין מושג של נטילה מהקדש, דכל היכא דאיתא, ביה גזא דרחמנא איתא, ומה לי הכא ומה לי התם. ומוכרחים לפרש ולהבדיל בין היכא שנתנוהו כבר לבית המקדש ונטלה משם, ועצם הלקיחה משם הוא המעילה, לבין כשהוקדשה ועדיין לא ניתנה לבית המקדש, ואם כן, מה שאמרה המשנה "נטל אבן", פירושה שלקחה מבית המקדש לעצמו. ולפיכך, מקשה הגמרא למה לא מעל הנוטל? ואם נתרץ, משום שעדיין נמצאת ביה גזא דרחמנא, אם כן, למה מעל כשנתנה לחבירו, במה הוציאה מביה גזא דרחמנא? וכי יש כאן ענין של קניני גזילה בשינוי רשות, כשם שיש בהדיוט, כמבואר במסכת בבא קמא פרק מרובה?! ומתרצת הגמרא: אי בשנטלה מבית המקדש, הכי נמי שהוא מעל מיד. ואם נתנה לחבירו, אותו חבר לא מעל, אלא, הכא בגזבר שנטלה מרשות עצמו עסקינן [-ולדעת הראב"ד, כל אדם שהקדשו תחת ידו הרי הוא הגזבר], שבנטילתו אינו ניכר החסרון להקדש, עד שיוציאנה לאחר.
[753] גירסת הגמרא חגיגה [שם].
[754] גירסא אחרת בשיטה מקובצת. וכנראה כוונת גירסא זו, על פי פירוש הרמב"ם במשנה [ואולי גם רש"י במסכת בבא קמא שם], וכן פירש רבינו עובדיה [ובמיוחס לרש"י מפרש שני הפירושים], שהמקשן לא רצה לומר שסיתתה וחתכה, ואין הקושיא מטעם שינוי, אלא, רצה לומר שבנאה וחיברה בתוך ביתו. וקושיתו היא: הלא עצם הבנייה בביתו מהוה הנאה? כלומר, ביתו נתגדל או נתחזק. ומתרץ התרצן: לא בנאה ממש, כי אז, אכן, מועל במעילה של הנאה, אלא שהניחו על פי ארובתו. ואז אינו נהנה בקביעות האבן וביתו לא נתגדל ונתחזק, עד שיהנה ממניעת כניסת גשמים וכדומה. וזו כוונת הגירסא: כיון דבנה, מעל. ועיין בתוס' יום טוב. ועיין בהערות הבאות. ומה שכתב התפארת ישראל שהנאה ממניעת גשמים אינה הנאה, הם דברים תמוהים, ועיין בתפארת יעקב.
[755] על פי רש"י [חגיגה ובבא קמא]. והתוס' כתבו שמירחה בטיט עד שנתחברה יפה. [וכנראה, רצו לתרץ הלשון "בנאה"]. ובבבא קמא מדגישים זאת התוס' במפורש, ותמהו שם על רש"י המפרש "דלא קבעה בבנין". ולדעתם, אפילו אם קבעה, אינו נקרא שינוי, היות והוא "שינוי החוזר לברייתו", שאינו נקרא "שינוי". ועיין קצות החושן [סימן שס סק"ג] המבאר דעת רש"י שהוא מטעם שינוי השם דבתחילה נקראת "אבן" ועתה "בית". והנחלת דוד שם מבאר דעת רש"י, שדיני שינוי לגבי מעילה אינם זהים לדיני שינוי לגבי קניני גזילה. ועיין בהערה הקודמת ובהערה הבאה.
[756] לדעת תוס', מתפרשת הגמרא בניחותא, כמבואר בפנים. ואתי שפיר לשיטת התוס' [הערה הקודמת] שמדובר שחברה בטיט, הלכך הוי "ולבסוף חיברו". ואילו לשיטת רש"י, שמדובר בלא חיברו בטיט, הקשה הקרן אורה שצריך ביאור דיון הגמרא, למה דנה הגמרא בדין "תלוש ולבסוף חיברו", הרי מעולם לא קבעה בבנין? ואף המקשן לעיל לא רצה לומר שקבעה בבנין, אלא ששינה אותה? ובשיטה מקובצת שם מתרץ בשם מוה"ר שמואל הלוי ן' חכם, שקביעות אבן בבנין חשיב שינוי, אף על גב שלא מירחה, כיון שמבטל אותה לבנין, נחשב לבנין. ועיין מנחת ברוך [סימן כח]. ושו"ת בית אפרים [חושן משפט סימן ט], ולעיל [הערה הקודמת] הובאה סברא זו בשם הנחלת דוד.
[757] מסקנת התוס' [ועיין בשיטה מקובצת]. ובתחילה סברו התוס', שגמרא מתרצת שהוא דין מיוחד במעילה, שאף על גב ש"אין מעילה במחובר", מכל מקום, במעילה הנראית לעינים, יש מעילה. והתוס' אינם מבארים הטעם. אבל התוס' חוזרים בהם, מפני קושייתם: למה לא תירצה הגמרא כתירוצה לקמן, להבדיל בין נאסר לפני הבנייה לבין לאחר הבנייה. לפיכך, מאחדים את שני התירוצים, ומבארים שהיינו הך, והוא בעצם תירוץ אחד בשתי לשונות. ביאור זה הוא לדעת השיטה מקובצת. ובתוס' יש כמה גירסאות. הברכת הזבח והקרן אורה הבינו שיטת התוס' שהם שני תירוצים משולבים. כלומר, בנאה ולבסוף הקדישה, אין מועלים כלל מפני שדינו כמחובר. ורק בהקדישה ולבסוף בנאה, מועלים בתנאי שתהיה הנאה הנראית לעינים. ובתחילה תירצה הגמרא, שלכן מועלים, משום שההנאה נראית לעינים, ומדובר בהקדישה ולבסוף בנאה. ובהמשך הגמרא מביאה הגמרא התנאי הראשון לדין מעילה, שתהא הקדישה ולבסוף בנאה. וטעם ההבדל, כתב הקרן אורה, כי בבנאה ולבסוף הקדישה, לא מהני מה שהיה תלוש מעיקרא, כיון שבשעה שהוקדשה היתה מחוברת, ולפיכך דינה כמחובר. מה שאין כן בהקדישה ולבסוף בנאה שבתחילת קדושתה היתה תלושה, מועלין בה, כדין תלוש. ובכל זאת, כתב הקרן אורה, שהחילוק אינו מובן, ומה הנפקא מינה בין הקדישה ולבסוף בנאה או להיפך, הרי עתה אנו סוברים שתלוש ולבסוף חיברו דינו כמחובר, ומה איכפת לן באיזה זמן הוקדשה. ומה מוסיף לאיסור מעילה העובדה שהיא הנאה הנראית לעינים? הלא למדנו מעילה מתרומה, שאין מועלין כלל במחובר? ובפירוש ב מבאר, שאין הכי נמי, איסורו הוא רק מדרבנן, והם גזרו מפני שהוא הנאה הנראית לעינים. והחזון איש [מעילה סימן לח אות א] מבאר היטב. וזה לשונו: הנאת קרקע לא החשיבה תורה, שאין הדבר ניכר כל כך שנוהג בעלות בדבר של הקדש, דקרקע בחזקת בעליה. אבל במשתמש בתלוש, הרי נהג בעלות בדבר של הקדש. [כלומר, החזון איש מפרש: נראה לעינים, נוהג בעלות]. ולפיכך, בנטל דבר תלוש של הקדש וחיברו לצורך עצמו, ואחר כך הוא דר תחתיו, שפיר מעל. שהרי נטל את של הקדש לעצמו בעודו תלוש, ועכשיו גמר מעשהו, ושפיר ניכר שנוהג בעלות בשל גבוה. והיינו תירוצו של ריש לקיש "שהקדישו ולבסוף בנאו", פירוש, שנטל את האבנים בשוגג לעצמו ובנה בית ולא סתת אבנים. ולפיכך הוי כמתניתין דנתנה על פי ארובה דאם דר מעל, משום הנאה הנראה לעינים. ומבואר לפי זה, דאף אם נטל אילן של הקדש ושתלה ונהנה ממנה אחר כך, מעל, כל שנטלה מתחלה לעצמו. דמה לי אבן על פי ארובה ומה לי אילן שנטעו, הלא הכא אליבא דמאן דאמר כמחובר דמי קיימינן, ומכל מקום, מעל, משום הנאה הנראה, אם כן כי שתלה נמי. ומיהו, דוקא בגזבר ששגג ונטלה לצורך עצמו, מיקרי הנאה שאחר כך "הנאה הנראה". אבל אם בנה לצורך הקדש, הדר אחר כך לא מעל, דאין כאן הנאה הנראה. אלא, דלרב דאמר "תלוש ולבסוף חברו כתלוש", גם כהאי גוונא מעל. עד כאן דברי החזון איש. ורבינו אליקים בשיטה מקובצת מפרש פירוש אחר בתירוץ הגמרא "הנאה הנראה לעינים אסרה תורה", ופירוש אחר בשקלא וטריא של הגמרא. ולשיטתו [בהרחבת ביאור], קושית הגמרא "וכיון דבני לה מעל" היא כפירוש הרמב"ם [הערה 754] שעצם הבנייה מהוה הנאה, ומתרצת הגמרא: אינו נקרא בנייה, היות ולא קבעה, אלא הניחה סתם על פני הארובה. ומקשה הגמרא, אם כן נסייע לרב, כנ"ל, ומתרצינן, והגמרא חוזרת בה, האמת שמשנתנו מדברת כשאכן חיברה לבנין, וההנאה היא עצם החיבור לבנין, ואז עדיין היתה תלושה, ועתה קשה, אם כן, למה צריך שידור תחתיה, ולמה לא מעל בעצם החיבור לבנין, על כך נתרץ "הנאה הנראית לעינים אסרה תורה", ואין די בהנאת בנייה, עד שיהנה הנאה ממשית, שמגינה עליו מפני הגשם או החמה.
[758] וכתבו התוס' [בשיטה מקובצת], שהגמרא דחתה, שאין הכרח לסיוע לרב. אבל מכל מקום, הדין הוא כן, שמועלין בתלוש ולסוף חיברו, אפילו אם בנאו ואחר כך הקדישו, כמבואר במסכת ערכין [כא א]. ושם כתבו התוס' [ד"ה כי] שסוגיא ההיא אתיא כרב. ובעיקר דין תלוש ולבסוף חיברו, עיין שפתי כהן [חושן משפט סימן צח סק ח] ושערי יושר [שער ג פרק כד] ואור שמח [פרק א מהלכות גירושין הלכה ו]. ועיין בקהלות יעקב [סימן יא].
פרק שישי - השליח שעשה
מבואר לעיל [יח ב] שדין מעילה נלמד מתרומה, כשם שבתרומה מהני מעשה השליח, ומה שעשה השליח עשוי, והתרומה שתרם תרומה, כן במעילה, מהני מעשה השליח, ומה שעשה עשוי, ומעל המשלח.
ואף על פי שבכל התורה כולה "אין שליח לדבר עבירה", מכל מקום, לגבי מעילה "יש שליח לדבר עבירה" [759].
במה דברים אמורים? כשהשליח עשה כפי ציווי המשלח. אבל אם שינה מדעת המשלח, מעל השליח.
מתניתין:
השליח שעשה שליחותו, בעל הבית, המשלח, מעל.
לא עשה שליחותו, השליח מעל.
ומבארת המשנה: כיצד?
אמר לו בעל הבית לשליח "תן בשר לאורחים", ולא ידע שהוא של הקדש, ונתן להם השליח, כבד, ולא ידע שהוא של הקדש, או שאמר לו "תן כבד", ונתן להם בשר, השליח מעל. לפי שלא עשה שליחותו, שכבר אינו בשר ובשר אינו כבד, ויבואר בגמרא.
אבל אם אמר לו "תן בשר", ונתן בשר, מעל המשלח.
אמר לו בעל הבית לשליח "תן להם לאורחין חתיכה חתיכה, לכל אורח", והוא השליח, אומר להם "טלו שתים שתים", והם האורחים, נטלו, כל אורח, שלש שלש וכולם: המשלח, השליח והאורחים שגגו, ולא ידעו שהוא של הקדש, כולם מעלו. לפי שהשליח לא שינה משליחותו אלא הוסיף מעצמו, ומעל המשלח על הראשונה, והשליח על מה שהוסיף, והם על אכילתם מה שלא ניתן להם. ובגמרא יבואר.
הערות
[759] ולעיל [יח ב] למדה כן הברייתא מגזירה שוה חטא חטא מתרומה. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה ורבינו עובדיה כתבו, שנלמד ממה שנאמר [במדבר ה] "ואשמה הנפש ההיא", ודרשינן: מי ששגג תחילה, דהיינו המשלח. [ועיין רש"ש התמה שמקרא זה כלל לא נאמר במעילה, אלא בגזל הגר]. ותמה עליהם התוס' יום טוב, הלא בגמרא במסכת קידושין [מב ב] למדו כן חז"ל מגזירה שוה מתרומה. כנ"ל?
א דף כ'. משנה. נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. - ובגמ' פריך מ"ש הוא ומ"ש חבירו. אמר שמואל בגיזבר המסורות לו עסקינן. ועי' פירש"י ותוס'. - אמנם הרמב"ם בפיה"מ מפרש בגיזבר היינו שחבירו הוא גיזבר, ומפני שהיתה תחת ידו גם מקודם לא נהנה בקבלתה. - אבל באחר שאינו גיזבר שניהם מעלו זה מטעם טובה"נ בהנתינה, וזה מטעם ההנאה בקבלתה עכת"ד. - אבל צריך לומר דע"כ מיירי במזיד שלא יצאת לחולין בהנתינה. וכן מבואר ברמב"ם פר"ו ה"ז ומה שכתב שם ואם נתנה לזה הגיזבר הכוונה שהגיזבר הוא המקבל וכמו שפירש הכא בפיה"מ, ומה שדחקו להרמב"ם לפרש כן, ולא פירש כפירש"י והתוס' דמיירי בשוגג, כתב הכס"מ משום דדין שוגג כבר נשנית. והרמב"ם מפרש דהתנא דין מזיד אתא לאשמעינן. - וזה עפ"י דינא דהתוספתא הובא ברמב"ם שם הי"ג המפריש שקלו והוציא בשאר צרכיו בין הוא ובין חבירו מעל, וע"כ דבמזיד מיירי, ובא הרמב"ם לפרש כי זה גם דין המשנה.
ב והנה לפירושו של הרמב"ם דהחבירו הוא הגיזבר ולא מעל מטעם כי גם מעיקרא היתה תחת ידו, לכאורה קשה מאי קמ"ל הלא פשיטא, ואין בזה חידוש. - ונראה דכיון דמיירי שהגיזבר לקח ממנו בתורת גזילה שניטל ממנו ע"מ ליטול לעצמו, וסד"א דכיון דע"כ בשעה זו אין עליו תורת גיזבר, אלא תורת גזלן ולמעול קמ"ל דלא יצא מתורת גיזבר עדיין והכניסה לרשותו הוא בתורת גיזבר, ואין בו מעילה עד שיהנה.
ג ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דבמעילה לוקה ומשלם היאך הדין בשנים שמעלו במזיד זה משום הנתינה, וזה משום הקבלה היאך הדין לענין תשלומין אם שניהם משלמין כל אחד עבור כל ההקדש או שישלמו שניהם בשותפות.
ד ויש לעיין בהא דתלש מן החטאת דיש בו מעילה מצד התלישה לשיטת רש"י ותוס'. - וא"כ קשה למ"ד בבכורות כ"ה דתולש היינו גוזז, ופירש"י דיש בתלישה איסור לא תגוז. - וא"כ לר"ל דסבר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין, א"כ הכא בתלישה דהצמר יש חיוב מלקות דבשוגג עבור התלישה ופטור מתשלומין, וכיון שפטור מתשלומין אין חומש ואשם, ובאופן שאין חייבין קרבן אינו יוצא לחולין כמו שכתב הרמב"ם בפר"ו מה' מעילה ה"ג וז"ל, מעל בזדון הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש אלא הרי הוא בהוויתו, ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה מעל. - ולפי"ז גם בשוגג באופן שפטור מתשלומין ע"כ דינו כמזיד. - וע"כ הביאור בזה דהעיקר תליא בתשלומין, מטעם דהתשלומין הרי הוא כחילול, ויוצא לחולין, אבל אם אין תשלומין הרי הוא בקדושתו. - וא"כ קשה דינא דהמשנה דמשמיענו דאין מועל אחר מועל במוקדשין באופן שתלש מן החטאת דהלא שאני הכא דיש בזה סיבה אחרת הא דאין מועל אחר מועל. - וביותר תקשה לר"ל גופי' דהוא סובר שם בבכורות תולש היינו גוזז, וע"כ כוונתו לענין קדשים בלאו דלא תגוז. - וכן מוכח מדברי התוס' שהקשו שם תימא מה הוא מקשה אע"ג דלענין בכור לא מחייב בי' משום לא תגוז לענין שבת יש לחייב משום תולדה דגוזז יעוי"ש. הרי דפשיטא להתוס' דהש"ס סובר דר"ל גם לענין לאו דלא תגוז אמר כן, וזהו מדלא משני הש"ס כן כמו שכתבו התוס'. - וא"כ לפי מה שכתבנו תקשה ממשנה ערוכה לר"ל, ומדוע לא פריך הש"ס ממשנה זו. - ולפירושו של הר"מ הובא בשיט"מ דמפרש שתלש בשר מן החטאת אתי שפיר. - אמנם גם בזה קשה דע"כ יש בזה התלישה דבשר מן החטאת משום הלאו דלא תעשון כן לד' אלקיך כמו שכתב המנח"ח במצוה תל"ז בשם המשנח"כ דכל פוגם הקדש ישנו בלאו זה יעוי"ש, וא"כ איכא גם בזה משום חייבי מלקות שוגגין, אבל בזה אפשר לומר דלפי מה שכתב הרמב"ם בפר"א דמעילה דהמועל בזדון לוקה ומשלם יעוי"ש, וכיון שחידוש התורה בזה דלוקה ומשלם, וכיון שבכל פוגם ונהנה איכא לאו בזה, א"כ הוי חידוש התורה דלוקה ומשלם אעפ"י שיש גם לאו אחר לבד הא דמעילה. - וכיון שבמזיד לוקה ומשלם, א"כ אין כאן חייבי מלקות שוגגין לפטור. - אבל לפירש"י ותוס' דמפרשי תלישה על הצמר שזהו לאו מיוחד מטעם לא תגוז בזה פשיטא דלר"ל פטור מתשלומין מטעם חייבי מלקות שוגגין א"כ תקשה, ואין לומר דכיון דחייב מטעם הקדש ולא אמרינן קמלבד"מ כן נמי כשיש עוד לאו, דזה ליתא כמו"ש התוס' בכתובות ל' ע"ב, וא"כ קשה כמו שכתבנו לעיל.
ה ואפשר לומר דר"ל יפרש המשנה דהתלישה היתה בדרך מתעסק דבכל איסורי תורה אין במתעסק איסור, ועדיף יותר משוגג, ולענין מעילה גם מתעסק חייב כמבואר בפסחים ל"ג.
ו וראיתי במשנ"ח שכתב בה' יסוה"ת ה"ג שלא לאבד דבר ששם הקב"ה נקרא עליו, והיינו שלא לנתוץ אבן מעזרה או מן המזבח או לשרוף עצי הקדש דרך השחתה, ומבאר שם דזה נלמד מסוגיא דמכות כ"ב דאיתא שם כגון שבישלו בעצי הקדש ואזהרתי' מהכא ואשיריהם תשרפון באש לא תעשון כן לד' אלקיכם, והקשו בתוס' וא"ת לילקי משום הזיד במעילה באזהרה, ויש לומר דלא חשיב אלא לאו דאיתנהו בפחות משוה פרוטה, ויש ללמוד מדבריהם דכל שנהנה ופגם בהנאתו דחייב מלקות משום לאו דלא תעשון, ולכאורה נראה דהו"ה בכל דבר המקודש וכו', ולפי"ז הי' נראה דגם בכל דבר המקודש לבדה"ב כגון בשר וכדומה אם אכלו דעובר משום שני שמות לאו דמעילה ולאו דהשחתה דאין לך מקלקל גדול מאכלו כולו וכו' יעוי"ש. - והנה עדיין יש לעיין היאך הדין בבהמה חיה, דאפשר דכל עיקר הלאו שייך בהדברים דוממים, אשר עליהם נאמרה ונתצתם ושברתם, אבל על בע"ח לא מצינו כזה. - וכמו כן על דבר מאכל לא מצינו בכתוב, אבל אפשר לומר דכיון דהאזהרה נאמרה על תשמישי ע"ז כמבואר ברמב"ם פר"ז מה' עכו"ם, ומשמשין הכל בכלל משמשין. - ואעפ"י שלא כתיב הא דלא תעשון אלא בסמיכות דונתצתם, אבל משמע דגם על זה נאמרה.
ז ועוד נראה להעיר דלא שייך לא תעשון כן וגו' אלא אם הוא דרך השחתה. - אבל אם הוא עושה למטרה כדרך שעושים בני אדם לקיומם כגון אכילה והנאה כדרך שבני אדם אוכלים וניהנים, אין בזה משום לא תעשון וגו'. - ושאני הא דמכות כ"ב שם במבשל בשר בחלב אשר עפ"י דין התורה אסור באכילה ובהנאה, נמצא אף שכוונתו לאכול וליהנות, אמנם מפני האיסור הנה כל המאכל הוא מקולקל, להכי נקרא שורף עצי הקדש לבישול הזה דרך השחתה.
ח ובזה מיושב הא דהקשה במשנ"ח שם על הרמב"ם דפסק בפר"ז דמעילה ה"ב דשליח לדבר עבירה במעילה מהני רק אם לא יתערב איסור אחר ומה"ט אם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד יעוי"ש, דלפי"ז גבי מעילה בדבר שיש בו פגם כמו בשר וכיוצא בו נימא דאין בזה דין מעילה ע"י שליח כיון דעובר בלאו דלא תעשון וגו', ונימא דהלימוד דשליחות למעילה תהי' דוקא באופן שנהנה ולא פגם, אבל לא בפגם ונהנה עכת"ד. - אבל לפי מה שכתבנו נראה דבאופן שאינו עושה דרך השחתה ליכא משום לא תעשון וגו'. - ולפי"ז גם בגוזז צמר מהחטאת אין בזה משום לא תעשון כיון שאינו דרך השחתה וקלקול, אמנם בחותך בשר מן הקרבן לאכילה, אף שהוא לאכילה או להנאה כיון שאין דרכן של בני אדם לעשות כן נקרא זה השחתה ויש בזה משום לא תעשון וגו'.
ט כתב הרמב"ם בפר"ז מה' מעילה ה"ח וז"ל, המועל בפחות משו"פ בין בזדון בין בשגגה ומשלם את הקרן ואינו חייב חומש ולא קרבן, ונראה לי שאינו לוקה על פחות משו"פ אם היה מזיד עכ"ל. ומה שכתב ויראה לי משמע שאין לזה מקור מהש"ס ורק בסברא דן כן, ותמוה הלא מבואר זה מסוגיא דמכות מדלא חשיב שם בשורף עצי הקדש גם לאו דמעילה דמועל בזדון, וע"כ כמו שתירצו התוס' מטעם דבעינן שו"פ. - וא"כ הרי מוכח דגם במעילה דבמזיד בעינן שו"פ למלקות. - ובמשנ"ח שם הקשה בזה.
י ונראה דסבר הרמב"ם דאין הכרח לתירוץ התוס' דלא חשב התנא לאו דמעילה משום דלא חשיב הא דבעי שו"פ. - ואם בשביל הקושיא יש לתרץ כמו שמתרץ הריטב"א בשם הרמ"ה שכתב וז"ל ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ דכיון דאיסוה"נ הוא ולא מצי לאיתהנויי מיני' בהיתרא לית בי משום מעילה, ואע"ג דכל הקדש איסור הנאה הוא, מכל מקום לא חייבו הכתוב משום מעילה אלא דבר מאיסור הקדש חזי לי' לאיתהנויי מיני' עכ"ל. וא"כ לפי דברי הרמ"ה אין ראי' דבעינן במעילה דמזיד שו"פ, להכי כתב הרמב"ם ויראה לי לומר שהוא כן מצד הסברא.
יא אבל קשה טובא מהא דפסחים כ"ט האוכל חמץ של הקדש וכו'. - וקשה הא התם ג"כ לבד מהקדש אסור לאיתהנויי משום איסור חמץ בפסח. - וע"כ צריך לומר דהנה כל הקדש אסור בהנאה וממילא אינו שו"פ, וביותר קדשים דאסורים בהנאה כגון נותר והקשו בזה התוס' בכריתות י"ג ומחלקו בין קדושת דמים לקדושה"ג יעוי"ש. - והנה כל הקדש כן הוא דאסור בהנאה ואין בו שו"פ כמו שהוא קודם פדיון, אלא דכן הוא גזירה"כ דלוקה, אבל כל זה אם אין כאן עוד איסוה"נ, אבל היכא אשר לבד איסור הנאה בהקדש יש עוד איסוה"נ בזה לא מצינו שילקה ואמרינן דאין בו שו"פ עתה בשעת הבישול, ואעפ"י שקודם הבישול היו העצים שוה להקדש הרבה, אמנם עתה בשעת הבישול לא שוה מידי, מטעם דהמבושל שהוא הבשר וחלב לא שוה מאומה. - משא"כ בהא דחמץ בפסח לר"ש דסבר לחה"פ מותר בהנאה, א"כ יש בו שו"פ גם עתה בפסח, מטעם הגורל"מ. - ולפי"ז ע"כ גם להרמ"ה העיקר בזה מטעם שאין כאן שו"פ. - אמנם אם לא בעינן שוה פרוטה במעילה דבמזיד, שפיר יש לחשוב גם הא דמעילה דבזדון דאין בו שו"פ ומ"מ לוקה, דהרי זה ודאי אין לומר דליתא הנאה כלל בשר בחלב, וע"כ מעט הנאה יש בזה ורק אינו שו"פ, וא"כ קשה מדוע לא חשיב התנא גם הא דהזיד במעילה, וע"כ מוכח דאינו לוקה על פחות משו"פ. - וא"כ קשה טובא מדוע כתב הרמב"ם ויראה לי כיון שכן מוכח להדיא בין לפירוש התוס' ובין לפירושו של הרמ"ה. - ונראה דלפירושו של הרמ"ה אין ללמוד מזה לחצי שיעור. - וזהו מטעם דאיסוה"נ גרע יותר מחצי שיעור וזהו לפי מה שמבואר בירושלמי פר"א דקדושין ובפר"ב דפסחים ה"ג שמתחילה רוצה לדמות איסוה"נ לפחות מכשיעור, ומחלק שם דלא דמי תמן אינו ראוי להשלים עליה, ברם הכא ראוי הוא להשלים עליה יעוי"ש. - נמצא דבהא דהרמ"ה במבשל בעצי הקדש בשר בחלב דהאיסור הנאה אף שהוא בגדר חצי שיעור, אבל גרע מחצי שיעור דעלמא מטעם דליתא בהשלמה, ואין בו מלקות מטעם זה, אבל חצי שיעור שאין בו איסוה"נ לבר מהקדש, שפיר יש להסתפק, ולהכי כתב הרמב"ם בלשון ויראה לי שהוא רק מצד הסברא.
יב עוד נראה בביאור דברי הרמ"ה שלא תקשה מהא דאוכל חמץ של הקדש בפסח דמעל אעפ"י שיש בו איסוה"נ לבר מהקדש. - והוא לפי דברי מרן הגרע"א במערכה לפסחים אות כ"ה דהקשה בהא דתנן פר"ה דבכורות השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו, ויש בפוסקים שני טעמים או משום קנס, או משום דאכילת איסור מקרי לא נהנה, ולפי"ז תקשה דהיאך משכחת דאוכל תרומה שוגג חייב קרן וחומש הא לא מקרי נהנה כלל כיון דאיסורא אכל ומצד אוכל קניא, ומצד מזיק אינו חייב חומש, וכן בכל אוכל מאכלות אסורות כגון חלב וכדומה, דמחייב בשוגג חטאת הא לא מקרי נהנה כיון דניחא לי' יותר אם לא הי' אוכלו, וצ"ל דמ"מ שם אכילה עלה כיון דאין המאכיל בעצמו מזיקו, ולפי"ז חיוב חומש בתרומה הוא מצד אכילה ולא משום הנאה עכת"ד יעוי"ש. - נמצא דמעילה ילפינן בגז"ש מתרומה ע"כ כמו שבתרומה יש חיוב אאכילה לבד ההנאה, ונם באופן שלא נהנה חייב מצד אכילה, וא"כ מבואר דשאני אכילה בהקדש דיש מעילה מצד אכילה לבר מהנאה. ולהכי שני חיובים יש במעילה הנאה בלא אכילה, ואכילה בלא הנאה, ולהכי האוכל חמץ של הקדש בפסח אעפ"י שיש איסוה"נ דחמץ וזה משויחו כאילו אין בו הנאה ואין לחייבו מצד הנאה אבל יש לחייבו מצד אכילה מטעם הלימוד מתרומה. - אבל התם במכות בשבישל בשר וחלב בעצי הקדש, דעיקר המעילה בשביל ההנאה, אין לחייבו משום הנאה, מטעם האיסור הנאה של בשר וחלב, והיינו דהאיסור הנאה של בשר וחלב מגרע ההנאה של ההקדש ומשויהו כאילו לא נהנה מהקדש מאומה. - ולפי פירוש זה אין מזה הוכחה דבעינן בזדון מעילה למלקות שיעור פרוטה, ושפיר כתב הרמב"ם ויראה לי שהוא רק מצד הסברא.
יג והנה לפי פירוש זה ע"כ מוכח דסבר הרמ"ה דמזיק הקדש אין בו משום מעילה, דהרי ע"כ הא דמבשל בשר בחלב עם עצי הקדש עכ"פ מזיק הקדש הוי, וא"כ יהי' מועל מטעם מזיק, ואעפ"י שלא נהנה יתחייב מטעם מזיק, וע"כ דסבר הרמ"ה דמזיק הקדש פטור. - ולעיל ביארנו דשיטת הרמב"ם דיש מעילה גם במזיק. - אבל בין כך ובין כך אין מסוגיא דמכות הוכחה גמורה דאין לוקין על פחות מכשיעור בזדון מעילה.
יד ובזה שביארנו בביאור דברי הרמ"ה יש ליישב מה שראיתי מדייק בספר עונג יו"ט סי' ל' ד"ה ונראה להביא ראי' וכו' דמדייק אמאי נקט האוכל חמץ של הקדש, הא כיון דיש בהקדש מעילה גם בהגבהה לחוד כמו"ש התוס' קדושין מ"ג ומוכח כן בכמה דוכתי, וא"כ בכל הנך פלוגתא בגורלמ"מ וכדומה שייך גם בנטל חמץ של הקדש יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דמפרש הכא בפיה"מ דבנטל בעינן שיהנה בהנטילה, ובנוטל חמץ של הקדש יש איסוה"נ דחמץ בזכייתו. וא"כ לא נחשב הנאה למאומה, להכי אין מעילה בהנטילה, אבל באוכל חייב על אכילה מצד גזירה"כ כמוש"נ.
א שם במשנה נתנה לבלן וכו'. - כתב הרמב"ם פר"ו דמעילה ה"ט נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אעפ"י שלא רחץ מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה, וכן אם נתנה וכו', ובהלכה י' שם קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל ואם מן ישראל לא מעל עכ"ל, והקשה מרן וז"ל ויש לתמוה דהתם אליבא דר"ל דאמר משיכה קונה מן התורה קיימינן ואנן קיי"ל כר"י דאמר מעות קונות עכ"ל, ונראה דסברת הרמב"ם בזה דאזיל לטעמי' דס"ל לקמן בפר"ז ה"ה דבהוצאת מעות הקדש באיסור מעילה נתפס המקח להקדש, ומקור הדין מתוספתא, עי' במל"מ שם, והנה מבואר מזה דכשקונה חפץ במעות הקדש אעפ"י שכוונתו היה לקנות לעצמו, מ"מ נקנה החפץ להקדש, וע"כ הטעם בזה משום דכיון דמעות הקדש הוא, בע"כ נקנה החפץ לבעל המעות והוא ההקדש, ואם כן הדין בהוצאה דבמזיד, מסתמא כן גם הדין בהוצאה דבשוגג והיינו בשהוציא מעות הקדש בשוגג נקנה החפץ בהכרח ושייך החפץ להקדש, ולדעתינו תליא זה בפלוגתא דהפוסקים. וכתב הרמב"ם בפר"ז ממכירה הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו לאחר שזקפן עליו במלוה הרי"ז קנה לעצמו וכו' ואני אומר שאין דין זה אמת אלא המקח הוא של המשלח, יעוי"ש, וכן כתב הר"ן בפר' האומר בקדושין דאם קנו במעות של משלח מוציאין ממנו בע"כ, וכן כתב המרדכי וכן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א הובא בהה"מ פר"ז דמכירה, ומבואר בחידושי הרשב"א ב"ק ק"ב דהטעם בזה משום דהמוכר מקנה לבעל המעות ומטעם זה בקונה חפץ במעות של הקדש דהחפץ נקנה לבעל המעות שהוא הקדש, וזהו טעם התוספתא דנתפס המקח להקדש.
ב והנה במוציא מעות הקדש המונח תח"י שהוא כגזבר כמבואר בראב"ד פר"ו, אז אינו מועל על קבלת המעות כיון שרשותו רשות הקדש הוא, ובאופן שנוטל מעות הקדש מיד אחר הרי יש כאן מעילה מטעם ההוצאה, ודין זה מבואר לעיל כ' דפריך שם מ"ש הוא ומ"ש אחר, ומשני הכא באבנים המסורות לגזבר עסקינן, ותוכן הדבר כמו שכתבנו.
ג ולפי זה תצא חדתא בנוטל מעות הקדש המונח תח"י שדינו כגזבר ולקח חפץ במעות לחודיא בלא משיכה, אין כאן מעילה עדיין, והיינו דכיון שהמקח נתפס להקדש שהוא בעל המעות, וא"כ אין כאן מעילה עדיין, דמה לי הן ומה לי דמיהן, והרי זה בגדר חילול שחילל המעות על החפץ, משא"כ בשמשך החפץ אח"כ מהמוכר, עתה יש מעילה מפני משיכה זו בעצמותה כיון שמושך חפץ הקדש לרשותו, והא דיש מעילה בלוקח מנכרי ונתן לו מעות, היינו דכיון דנקנה החפץ להקונה הרי הוא כאילו משך, ולא שייך לומר כל היכא דאיתא ברשות גבוה איתא, באופן שישנו תחת יד העכו"ם, שע"כ אינו כגזבר על הקדש, וממילא הרי"ז כאילו ישנו תחת יד הקונה, ויש כאן הוצאה.
ד וא"כ לפי"ז בין למ"ד מעות קונות ובין למ"ד משיכה קונה אין כאן מעילה בנתינת המעות כיון שאין כאן שינוי רשות מרשות הקדש כיון שהחפץ הוא של הקדש, ורק במשיכת החפץ יש מעילה, והנה התם בסוגיא דב"מ דסוברת דלמ"ד מעות קונה יש מעילה גם קודם משיכה, ע"כ אזלא הסוגיא למ"ד דהמוכר מקנה לשליח, וכמו שמבואר ב"ק ק"ב, כתובות צ"ט, ואתי שפיר דברי הרמב"ם, וכמוש"נ.
א שם. גמ', הנאה הנראה לעינים אסרה תורה. - יש לבאר מה זה הביאור הנאה הנראה לעינים אסרה תורה, דאטו בשביל זה נאמר דיש מעילה במחובר הלא דין תורה שאין מעילה במחובר בג"ש דחטא חטא מתרומה. נראה דכיון דעשה מההקדש התלוש מחובר, וקבעו בבנין, הנה באה המעילה בשביל הבנין, וזהו ביאור הנאה הנראית לעינים, היינו, בדבר הבנין בעצמו, ותצא מזה דבקבע בבנין את האבן אף שלא חתכו וסתתו, ולא נעשה שינוי בהאבן עצמו, מ"מ יש מעילה מפני החיבור שמירח בטיט את האבן להבנין, עוד יש בזה דלא בעינן שו"פ בההנאה, יען כי המעילה בדבר עצם הבנין בעצמו, וכן נראה לדייק מלשון רש"י ד"ה לעולם שפירש וקורה זו שבנאה בבנין הנאה הנראה לעינים היא, ולהכי מועלין, משמע שסגי להיות מועלין בדבר עצם הבנין, וכן מבואר ברמב"ם פר"ו דמעילה ה"ח וז"ל בנה אותה לתוך ביתו מעל, ולא כתב בזה דבעי שידור תחתי' שו"פ כמו"ש בסיפא בלא חיבר, יעוי"ש. מבואר דסבר דסגי החיבור בעצמו ואעפ"י שכתבו התוס' בד"ה למ"ל דבעינן גם בזה שידור תחתי' שו"פ, נראה דכל זה לפום הס"ר, אבל להמסקנא דמשני הנאה הנראית לעינים אסרה תורה דהביאור דהנאה כזו שעשה מהקדש התלוש בנין במחובר, אין לך הנאה גדולה מזו, ויש בה מעילה, ואין זה מעילה במחובר דהתם הביאור שנהנה מהמחובר, אבל הכא ההנאה באה בזה שעושה מהתלוש מחובר, והנאה ניכרת היא שיש בזה הנאה חשובה.
ב עוד מה שתמוה בסוגיא דמביא סייעתא לרב דתלוש ולבסוף חיברו תלוש הוי, מהא דאבן או קורה שבנאו בבנין, הלא שאני הכא דאם אמרינן שדינו כמחובר, ואין בו מעילה ממילא נשאר בקדושתו וסופו להיות נעקר מזה המקום, ומטעם זה דינו כתלוש, ובדמיון להא דכתבו התוס' ב"מ נ"ד ע"א ד"ה הקדש, הנה יש לחלק דשאני הכא דאם אמרינן דדינו כתלוש, מטעם אם אמרינן דדינו כמחובר דאז נשאר בקדושתו, ועומד להיות נעקר, וממילא דינו כתלוש. אמנם ממילא יש כאן איפכא ומתהפכא, והוא דאם אמרינן דדינו כתלוש, ויש בו מעילה, א"כ ממילא יוצא לחולין, וממילא אינו עומד להיות נעקר, וממילא דינו כמחובר ואין בו מעילה. ובאופן הזה איתא בר"ן בפר' המגרש, וממילא יש לומר דדינו כמחובר כמו שהוא למראה עינינו, אבל כזאת י"ל גם שם בתוס', ומכבר הקשיתי כן על התוס', וצ"ע בזה. אך הכא בסוגיא י"ל כאשר יבואר.
ג והנה יש לומר דשאני התם דע"כ כיון דבעינן בבנין שתהי' קודש, ואין שום מקום לחולין שם, לכן עוקרין את החולין משם, ודינו כתלוש בשביל זה, וכמו"ש הריטב"א והשיט"מ שם. משא"כ הכא דמיירי בשוגג ולא נשאר בשגגתו, דאז לא הי' יודע מה שעיוות, ואז היה נשאר לעולם שם, נמצא דבשעת ההנאה שהיתה בחסרון ידיעה שהוא הקדש, הי' עומד להיות נשאר שם לעולם, וא"כ קרינן בשעת ההנאה שנהנה מן המחובר, ואע"פ שהידיעה דאח"כ מביאו להיות תלוש, אמנם אנן משגיחין על שעת השוגג, ומה שהיתה בטעות, היינו בחסרון ידיעה, הנה אין זה חסרון לחיוב מעילה, ואדרבה זה עצמו המביאו לידי מעילה, היינו אי-ידיעה מביאו לידי מעילה, וגם הטעות הוא עצם חיובו לתורת מעילה.
ד ויש לתמוה בהא דכתב השיט"מ ב"מ נ"ב מביא בשם תלמידי הר"ף, דלענין מעילה תלוש ולבסוף חיברו דינו כתלוש, יעוי"ש. ותמוה מסוגיא זו דמעילה, והיאך כתב כן שהוא היפוך סוגיא ערוכה, וצ"ע.
ה כתב הרמב"ם פר"ט מכירה ה"ב הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אעפ"י שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה, ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך, ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. - ודברי הרמב"ם תמוה טובא דהרי מבואר גמ' וברמב"ם פר"ז מערכין הקונה חפץ מן הקדש במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שקנה קנה ואינו מוסיף בדמים מטעם משום דכיון דגם בהדיוט איכא מש"פ להחוזר, ובהקדש שאינו מקבל מש"פ, להכי אינו חוזר, וכבר הקשה בזה הרשב"א הובא בהה"מ שם.
ו ויש לעיין בהא דקיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי עכשיו של הקדש, היאך הדין לענין מעילה, אם יש תורת מעילה בדבר הנקנה באמירה גרידא, ואם נחליט דבאמירה גרידא אכתי לא חייל תורת הקדש לענין מעילה, יהיה מיושב הא דהקשו הראשונים והובא הכא בהה"מ דלמ"ל מעות בקדש כיון דגם באמירה הוי כמסירה, אבל אם אמרינן דליתא תורת מעילה עד שתהיה מסירה ממש, אתי שפיר דאיכא נפק"מ לענין מעילה, אמנם ע"כ מוכח דסברי הראשונים דאיכא תורת מעילה גם באמירה גרידא, והיינו דסברי דאמירה לגבוה הוי כמסירה ממש, וזהו כמו שכתב הר"ן בנדרים ל', יעוי"ש. - אמנם נראה שע"כ דעת הרמב"ם דליכא מעילה באמירה לגבוה, והוא מדסבר שיכול הקדש לחזור אם הוזלו הפירות, וא"כ ע"כ מוכח דע"י האמירה לא נכנס עדיין ברשות הקדש, דאל"כ היאך יכול הקדש לחזור כיון דאמירה לגבוה כמסירה ממש, וע"כ דכיון דיכול לחזור, א"כ לא נגמרה ההקדש עדיין.
ז ובזה אבוא לביאור דברי הרמב"ם, והיינו שע"כ הבדל יש בין אם קבל הקדש המעות, לבין אם נתן הקדש מעות להדיוט וכאשר יבואר, דהנה עיקר הקנין בהקדש הוא באופן שע"י פעולת הקנין נתחלל ההקדש ויוצא לחולין, ולהכי באופן כשקבל הקדש מעות, היינו הביאור שנתקדשו המעות, זהו קבלת המעות להקדש, היינו הקדושה, וממילא תצא החפץ לחולין, וזהו עצם קנין הקדושה, וממילא תצא החפץ לחולין, וזהו עצם קנין מעות שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו, אמנם באופן שהקדש נותן דמים, ע"כ אין לומר שנעשה המעות חולין, דע"כ אין הקדש יוצא לחולין עד שנתפס חפץ אחר במקומו.
ח ביאור הדברים דכל עיקר הא דמעות קונות, היינו דהמוכר המקבל המעות קונה עצם המעות, וממילא כשקונה המעות, ממילא נקנה החפץ ללוקח, וזה מבואר ברש"י ב"מ מ"ח, והנה בהקדש המקבל מעות, וקנה הקדש המעות, וממילא נקנה החפץ להדיוט ע"י החילול בשביל קנין המעות, אמנם באופן שמקבל הדיוט מעות הקדש, אינו שייך לומר דהדיוט קונה מעות של הקדש, דע"כ אין קנין להדיוט במעות הקדש, ורק באופן שמקנה חפצו להקדש, ועי"ז יקנה חליפיו, וכיון שהקנין מעות הוא שבתחילה קונה המוכר המעות, ואח"כ מקנה חפצו, וזהו ליתא בהקדש, א"כ כשמקבל המוכר מעות הקדש, הרי הוי המעות ברשות הקדש, ובי גזא דרחמנא, והמוכר הרי הוא כגזבר על המעות, ולא תפס קנין מעות על החפץ, ולא הוי על החפץ אלא בגדר אמירה גרידא, וממילא אם הוזלו הפירות, ממילא ע"כ צריך ליתן פירות להקדש כשער של עכשיו, וממילא אין זה ענין להא דקונה חפץ מן ההקדש, דישנו שם להקנין מעות, ומשא"כ הכא, וכמוש"נ, ובזה יובן היטב דין המשנה דשקלים פר"ד מ"ט מי שקבל עליו לספק סלתותו וכו', משום דלא הוי שם קנין מעות לשיטת הרמב"ם, וכמוש"נ, והדברים ברורים בעזה"י.
ע"ד מעילה בהקדש ע"י הוצאה מרשות, שהוא באופן שמכוון לגזול מחבירו באופן שסובר שהוא לחבירו וכמבואר בתוס' בכמה דוכתי.
ט והנה תמוהני במשנה דתרומות פר"ו מ"ד הגונב תרומה ולא אכלה משלם תשלומי כפל דמי תרומה וכו', גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וכו', יעוי"ש. מבואר מזה דחיוב הקדש הוא ע"י אכילה, ולא ע"י הוצאה דהגנבה, והיינו מדנקט התנא ואכלה, משמע דאין חיוב רק ע"י אכילה, וקשה מדוע אינו מתחייב עבור הגנבה דהיינו מעילה עבור ההוצאה דהגנבה, והנה לכאורה אפשר לומר דכוונת תנא ואכלה עבור חיוב התרומה הבא ע"י אכילה דוקא, אבל חיוב הקדש ישנו בלא"ה מטעם הגנבה בעצמותה.
י אמנם מוכח דע"כ גם לענין הקדש בעינן אכילה דוקא, והוא דאיתא בתוספתא תרומות פר"ז הגונב תרומת הקדש ולא אכלה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וכפל אין בהם וכו' יעוי"ש. ואם אמרינן דיש חיוב מעילה בהוצאה א"כ מדוע אינו משלם חומש עבור המעילה דהוצאה מהקדש, ומוכח דאין בהוצאה דגנבה חיוב מעילה, וכן מוכח גם בסיפא דהתוספתא שם אכלה משלם שני חומשים וקרן אחד וכו' חומש שני מדמי תרומה, יעוי"ש. ואם היה השילום להקדש עבור ההוצאה א"כ נתחייב תיכף בשעת ההוצאה, וא"כ איכא עוד נפק"מ בשילום החומשין, דהיינו בעבור התרומה השילום חולין הוא פירות, וא"כ הוי השיווי, כשעת אכילה, ובעבור הקדש השילום כשעת הגזילה דהיינו שעת הגנבה, וע"כ מוכח דשילום להקדש הוא כשעת אכילה דוקא, וזהו כפשטא דמתניתין, דנקט אכילה גם על עבור חיוב הקדש, א"כ תקשה הכל טעמא מאי מדוע לא יתחייב עבור ההוצאה ותיכף יוצא לחולין, וצע"ג.
יא ונראה לחדש בזה דכיון דכל עיקר הענין הוצאה הוא מפני השינוי כמבואר בתוס' מעילה י"ט, ומטעם זה בעינן הוצאה מעליא היינו שתהיה ההוצאה לגמרי מרשות זה שיצא ממנו, ומה"ט מחלקין התוס' בקדושין נ"ה בין אם מתכוון לגזול מחבירו, לבין אם מתכוון ליהנות כמבואר שם, והיינו מטעם דבעינן הוצאה מעליא.
יב ומטעם זה אני אומר דבעינן גזילה ממש באופן שיצא הדבר לגמרי מרשות הבעלים, אמנם באופן שעדיין נשאר זכות לבעלים בהחפץ, דבאופן זה לא נקרא הוצאה, ואין זה בגדר חיוב הוצאה למעילה, והנה בתרומה ע"כ עדיין נשאר זכות לבעלים שהרי אם יאכל אחד את התרומה משלם קרן וחומש, וא"כ מטעם זה אין זה נקרא הוצאה.
יג והנה בסוגיא דב"ק ע"ו דפריך והלא פדיי' מתרתר ופירשו התוס' לשיטת רש"י דמיירי שהיה שוגג על ההקדש עד אחר שאכלה דלפי"ז תקשה הלא יצאת לחולין תיכף בהוצאה מבית בעלים כדין פסוה"מ דאין מועל אחר מועל, ודוחק לומר דהסוגיא פריך למ"ד מעילה י"ט דיש מועל אחר מועל בפסוה"מ.
יד ונראה לפי דברי המהרש"ל בכתובות ל"ה והובא בקצוה"ח סי' ל"ח דלר"ל דסבר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין, דגם באופן שחידשה תורה תשלומין כמו בחובל, וכדומה, דאז אם יש חיוב אחר אשר בזה לא חידשה תורה תשלומין דנפטר לר"ל מטעם חייבי מלקות שוגגין, והנה בהא דמעילה חידשה תורה תשלומין כמו"ש הרמב"ם בפר"א ממעילה ה"ג, אמנם ע"כ כל זה דוקא בתשלומין דהקדש עצמו, משא"כ אם יש לחייבו בחיוב אחר, אז הלאו דמעילה פוטרו כיון שלאו זה יש בו מלקות ובשוגג פטור מטעם חייבי מלקות שוגגין פטורין.
טו והנה לפי"ז פריך הסוגיא שפיר לר"ל והלא פדיי' מתרתר, ואין לומר דיצא לחולין ע"י המעילה דא"כ הרי נפטר מחיוב גנבה מטעם חמל"ש, וא"כ פריך הסוגיא שפיר מכח ממנפ"ש, דאם היה הקדש הלא הוי שחיטה שאינה ראויה, ואם באופן שיצא לחולין ע"י מעילה היינו בהוצאת מרשות ע"י הגנבה, ואין כאן חיוב דו"ה, ואף אם יתחייב בגנבה לשלם להקדש הקרן, אבל אין כאן כפל ודו"ה, ואפי' למ"ד דבקנס לא אמרינן קילבד"מ, אמנם הכא בקדשים שחייב באחריותן שדינם כהדיוט אמרינן קילבד"מ על עיקר חיוב דהדיוט, ובאופן שאין חיוב הדיוט אין חיוב כפל ודו"ה, כן נראה ליישב שיטת רש"י, ומזה ראיה לשיטת הרש"ל, וכמוש"נ.
א כתבו התוס' שבועות כ"ב תימא דחמיר קונם ההקדש דבעי שו"פ, יעוי"ש. ולכאורה תמוה הלא י"ל דשאני מעילה דבעינן קרן להאשם, ונראה דהנה זה יהי יסוד מוסד דהתשלומין דהקרן אינו מעכב להאשם במקום דליתא לתשלומין, כמו שחזינן בקונם שאעפ"י שליתא בתשלומין, מ"מ ישנו לחיוב אשם והיינו דכיון דליתא לתשלומין, ממילא אינו מעכב להקרבן, ולפי"ז גם בהקדש בפחות משו"פ דג"כ ליתא בתשלומין דפחות משו"פ אינו בתורת תשלומין, ממילא אינו מעכב התשלומין להקרבן, וע"כ הא דליתא קרבן בפחות משו"פ זהו מטעם גזירה"כ, ולזה הקשו מניין לחז"ל להחמיר בקונם שהוא תולדת הקדש לחייבו בכ"ש, וע"כ הא דבאמת בעינן בהקדש שו"פ לחיוב קרבן, זהו מטעם דאין מביאין קרבן אלא על שיעור חשוב, ומטעם זה כתבו הרשב"א והר"ן בשבועות דבעינן גם בקונם שו"פ לקרבן, ואעפ"י שאין בזה ענין תשלומין, וע"כ משום דדין הוא בקרבן, דאינו בא אלא על שיעור חשוב.
ב ודעת הרמב"ם אינו מבואר בזה דעתו, ובפר"א מנדרים כתב בקונם כ"ש למלקות, ובפ"ד ממעילה כתב דיש מעילה בקונמות באופן שאסר אכילת ככר, ולא כתב שו"פ, וי"ל דכוונתו בפרוטה כשארי דיני מעילות, ואפשר לומר דאכילה שהיא חשובה לא בעינן שו"פ, ולפי"ז שיעורו בכזית כבשארי איסורי תורה, ומסתבר שזהו דעתו דבקונם שיעורו בכזית, ונראה שזהו דעת התוס' מדהקשו בהא דקונמות בכ"ש, ולא הקשו בקונם דעלמא שהוא בלשון אכילה, שהוא ככזית, וע"כ דסברי התוס' דבקונם חיוב הקרבן על שיעור אכילה כבשארי איסורי תורה ולא בעינן שו"פ, וזה לא קשה מדוע בהקדש בעינן שו"פ ובקונם סגי גם בכזית אעפ"י שאינו שו"פ, היינו משום דהכא השיעור החיוב בכזית כבשארי איסורי תורה, והיינו מפני שאין זה ענין תשלומין, אמנם הקשו התוס' מדוע יתחייב בכ"ש שאין בו שיעור חשוב לא בממון, ולא בשיעור.
ג אמנם דעת הרשב"א והר"ן דגם בקונם דבכזית בעינן שו"פ דוקא, מטעם דתולדת הקדש הוא, ודעת הרמב"ם והתוס' דבעינן בקונם כזית ולא בעינן לשו"פ, אמנם דברי התוס' יש לפרש באופן אחר והיינו דיש לפרש דכוונת התוס' שהקשו על דין מלקות, והיינו דסברי כשיטת הרמב"ם בפ"ז ממעילה, דאין לוקה בהקדש בפחות משו"פ, וזהו שהקשו התוס' מדוע ילקה בקונם בפחות משו"פ, אבל לענין קרבן אפשר דסברי התוס' כשיטתם של הרשב"א והר"ן, וניחא להתוס' בקונם דאכילה שבכזית אעפ"י שאין בו שו"פ מטעם דלכה"פ יש בזה שיעור אכילה משא"כ בכ"ש, ואין לומר דשאני בהקדש שהוא ענין תשלומין, וליתא בפחות משו"פ, דליתא הלא בהקדש ישנו לחיוב תשלומין גם בפחות משו"פ כמבואר ב"מ נ"ה ובירושלמי פסחים פר"ב ה"ב, ומכ"ז ליתא חיוב מלקות בפחות משו"פ, וא"כ גם קונם לא ילקה בפחות משו"פ, ואם זה כוונת התוס' יש ליישב דאעפ"י שקונם איסורו מטעם הקדש, אמנם כל זה לענין חלות ההקדש, אבל עצם איסורו משום בל יחל דברו, וזה תליא בדיבורא במה שאוסר את עצמו, וכשאוסר את עצמו בכ"ש אסור גם בכ"ש, ולוקה ג"כ, וזה מדויק בלשון הרמב"ם שכתב שאין לנדרים שיעור, וכמוש"נ.
ד כתב הרמב"ם בפר"א מהל' מעילה ה"ה, והחומש הרי הוא כתחילת ההקדש, וכו', יעוי"ש. והיינו לפי הכלל דעל הקדש ראשון מוסיף חומש, ולא על הקדש שני, ומלמדנו רבינו דהחומש במעילה דינו כתחילת הקדש, - ותמוה מהא דתניא בתו"כ פ' ויקרא פ' י"א פר"כ מנין שמשלם חומש ואשם על התשלומין האלו ת"ל הקדש ישלם, יעוי"ש. וגם דברי מרן תמוה שכתב מקור לדברי הרמב"ם לב"מ פר' הזהב, יעוי"ש. והלא שם מיירי שנהנה מן ההקדש, אלא בפודה את ההקדש, משא"כ במעילה, דהתשלומין להקדש דינו כתחילת הקדש כדלעיל. - ונראה דהרמב"ם מפרש דהתשלומין של הקרן מעילת דין הקדש שני עליו, והרי"ז בתורת פדייה, והיינו דכיון דהחפץ יוצא לחולין הרי"ז בתורת פדיון ג"כ, והתשלומין הם בתורת הקדש שני, ורק החומש דינו כתחילת הקדש. - והרמב"ם מפרש התו"כ כפירושו של הקרבן אהרן דמפרש, דכוונת התו"כ אשם היינו קרן, ומפני שלא כתוב בתורה בפירוש תשלומי הקרן, ורבתה תורה שמשלם הקרן, יעוי"ש. ולפי"ז לא כתוב בתורה כלל האי דינא דנהנה מן התשלומין של הקרן, וסבר הרמב"ם דהקרן דינו כהקדש שני, ורק החומש דינו כתחילת הקדש.
פרק ששי
א משנה. השליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל. - כתב הרמב"ם בפיה"מ וז"ל, אעפ"י שעיקר בידנו אין שלד"ע אבל במעילה אם שגג בעה"ב וצוה השליח להטפל בנכסי ההקדש ונטפל השליח כמו שצוה והוא לא ידע גם כן ולא שינה שום דבר מכל מה שנצטוה הרי בעה"ב מעל למה שנאמר ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחילה יעוי"ש. - והקשה התוסיו"ט דבפר"ב דקדושין אמרינן דילפינן חטא חטא מתרומה, מה תרומה משוי שליח אף מעילה משוי שליח יעוי"ש. - ביאור דבריו למה לן ללמוד מן ואשמה הנפש ההיא דמלה ההיא אתי למעוטי, וסבר הרמב"ם דאתי למעט שליח ממעילה, ועל זה מקשה הא מתרומה ילפינן דיש למעילה שליחות לחייב להמשלח. - אבל נראה דכוונת הרמב"ם למעט שלא יתחייבו שניהם, דהרי קיי"ל יש מועל אחר מועל כל זמן שלא יצא לחולין. - על זה מביא הדרשא מן ואשמה הנפש ההיא לומר דחיוב מעילה על המתחיל. - ובספר מעה"ח ג"כ פירש כן.
ב והנה הא דנקט התנא בעה"ב מעל ולא נקט המשלח מעל. - ע"כ דמיירי באופן שהמשלח הוא בעה"ב דהיינו או גזבר, או באופן שההקדש מונח תחת ידו שג"כ דינו כגזבר. - ובאופן זה שייך שליחות ובא למעוטי באופן שאמר המשלח להשליח שיטול מאחרים איזה דבר שהוא בתורת גזילה, ומכוון לגזול מאחר אותו חפץ ולא ידע שהוא הקדש דבזה לא מהני שליחות. - והטעם בזה דלא מהני שליחות לדבע"ב. - ואע"פ דלגבי מעילה מהני גם לדב"ע, אמנם כל זה באופן שלא נתערב עבירה אחרת, אבל באופן שנתערב עבירה אחרת דלזה לא מהני שליחות, נתבטלה השליחות גם לענין מעילה. - ומזה ראי' לדברי הרמב"ם שכתב בפר"ז ממעילה ה"ב וז"ל בד"א בשהיו החתיכות בקדשי בדה"ב, אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה, ובכל התורה כולה אשלד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל, וה"נ באופן שנעשה שליח לגזילה לא מהני השליחות גם לענין מעילה. - ולזה נקט התנא בלשון בעה"ב להכוונה שהמשלח הוא בעה"ב ועושה שליח ליטול משלו.
ג איברא דמזה אין להוכיח רק אם השליח מזיד בדבר הגזילה. - והרמב"ם מחדש גם באופן שהי' שוגג גם על האיסור האחר כמו הא דבשר עולה שלא ידע השליח שהוא בשר עולה, אבל ע"כ דסבר הרמב"ם דלענין אשלד"ע אין הבדל בין אם השליח שוגג או מזיד, דלא כשיטת התוס' בקדושין מ"ב דבשוגג יש שלד"ע, והרמב"ם סבר דאין הבדל בין שוגג למזיד, ממילא שפיר מוכח ממשנתינו דבנתערב איסור אחר לא מהני שליחות למעילה באופן שהי' מזיד על העבירה האחרת, והוא הדין בשהיה שוגג על האיסור האחר.
ד ובזה יש ליישב הא דהשיג הראב"ד על הרמב"ם שם וז"ל, א"א תוספתא היא במעילה, ויפה פירש, עוד אומר בה גם אני מפני שהעולה אינה נעשית חתיכות אלא מנתחה אברים אברים כדאיתא בתמיד וכדתנן בשקלים וכו' הלכך אלו שראו אותה חתיכות היה להם לטעות של חטאת הם וכאנוסים דמי דלא הוה להו לשיולי. אבל האוכל חייב שהוא נהנה עכ"ל, הנה מבואר שיש לפרש התוספתא כמו שמפרש הראב"ד והיינו כי בתוספתא ליתא הטעם מפני התערבות איסור אחר, ולכן שפיר יש לפרש התוספתא כמו שפירש הראב"ד שהוא מטעם אנוס וא"כ באמת תמוה מנין לרבינו הרמב"ם לפרש הוא מטעם התערבות איסור אחר. - אבל לפי מה שפירשנו מדויק זה מלשון המשנה שנקט בעה"ב ולא נקט המשלח. - והרמב"ם שהביא דין המשנה שנה בזה בלשון המשלח חייב כי כן צריך להיות לשון נופל על לשון. - והתנא דמדייק ונקט בעה"ב ע"כ להכוונה דאתי למעוטי באופן שיש התערבות איסור אחר.
ה והנה יש להוכיח שגם דעת התוס' כשיטת הרמב"ם והוא בהא דהקשו בקדושין מ"ב ד"ה, אמאי מעל דמאי פריך הא ע"כ מיירי בשוגג דאי במזיד ליכא מעילה וא"כ יש שלד"ע וכו' יעוי"ש. - וקשה אמאי לא משני התוס' דבמעילה איכא חידושא אפילו באופן שיש התערבות איסור אחר דלא מהני בכ"מ אפילו באופן שהשליח שוגג, ובמעילה מהני, וע"כ דסברי התוס' בזה כשיטת הרמב"ם דבהתערבות איסור אחר בהדי מעילה לא מהני שליחות לחייב את המשלח.
ו ובעיקר קושיות התוס' נראה דשאני מעילה דכיון דעיקר החיוב בשוגג, והמשלח הוא שוגג והשליח שוגג, בזה יש מקום לומר דכיון דאשלד"ע, ואין התייחסות פעולת השליח להמשלח, ע"כ שניהם שווים המשלח והשליח, דבשלמא בהא דגנבה דמשלח מזיד בשלחו להשליח, והשליח שוגג אמרינן דהתייחסות הפעולה דהשליח שהוא שוגג שייך להמשלח דהוא מכוון לזה. - משא"כ במעילה דשניהם שוגגים, וכיון דאשלד"ע אין להם התקשרות הפעולה מזה לזה. - וא"כ יש לדון למי שייך המעילה או להמשלח או להשליח, או לשניהם ביחד. - והנה כיון דקיי"ל במעילה דאין לחייב שנים על מעילה אחת דשוגג כמו שכתבנו לעיל דנלמד מן ואשמה הנפש ההיא דהיינו אחד ולא שנים, וא"כ בנידון זה כיון שאין לחייב שניהם, הנה הדבר מסתבר לחייב השליח כיון שהוא עשה המעשה דהמעילה, והרי"ז כמו נזכר המשלח דהשליח מעל. - וזהו דפריך הש"ס הא אשלד"ע. - ועל זה משני הש"ס דנלמד מתרומה דמהני שליחות למעילה, וכיון דלא יצוייר רק באופן דעבירה על שוגגין, דע"כ יש בזה מעילה רק דלא ידעינן למאן נחייב, על זה מורה הגז"ש מתרומה לחייב את המשלח.
ז והנה מה שחידשו התוס' דגבי מעילה מהני שליחות לחייב המשלח אף באופן שהשליח מזיד כגון שנזכר קודם שהוציא, ועל זה פריך הש"ס והא אשלד"ע, ועל זה משני הש"ס דילפינן מתרומה דמהני גם לדב"ע. - ויש לעיין היאך הדין לענין מלקות דהמועל בזדון לוקה כמו"ש הרמב"ם בפר"א דמעילה ה"ג היאך הדין בשליח הזה שמעל בזדון אם הוא לוקה דיש מקום לומר דכיון דרבתה תורה במעילה דיש שלד"ע ג"כ לחייב המשלח, להכי יש לדון פעולה זו על המשלח, והמשלח אינו לוקה מטעם כי שוגג הוא, והשליח אינו לוקה כיון דהתייחסות המעילה שייכה למשלח, או"ד כיון דההתייחסות הפעולה שייכה למשלח רק בדבר השוגג, אבל בדבר הזדון נחשב להשליח ולוקה. - והנה בדבר התשלומין לפי מה שכתב הרמב"ם דבמעילה לוקה ומשלם, הנה זה ודאי דהתשלומין שייכה להמשלח, אבל בדבר המלקות אפשר דהשליח לוקה, וצ"ע.
ח והנה בפר"ז ה"ה כתב שני אופנים, אופן אחד נזכר בעה"ב השליח מעל שהוא שוגג אופן שני נזכר אף השליח שניהם פטורים, אבל אופן זה דנזכר השליח ולא הבעה"ב דהמשלח מעל לא כתב הרמב"ם. - ויש לעיין מה דעתו באופן זה אם סבר כשיטת התוס' דבאופן זה המשלח חייב, או"ד כיון דהשליח הי' מזיד וחייב מלקות, שוב אין לחייבו להמשלח כלל, מטעם דגם זה נכלל מן ואשמה הנפש ההיא שלא לחייב שניהם לזה מלקות ולזה תשלומין או"ד דלא דנין מן ואשמה הנפש ההיא אלא באופן שהיו שניהם שוגגים, ולא כשאחד שוגג ואחד מזיד, והדבר צריך תלמוד.
ט והנה יש לעיין בעיקר הדבר מה שחידש הרמב"ם דאם התערב איסור אחר בהדי מעילה נתבטלה השליחות מטעם אשלד"ע. - הלא לפי מה דקיי"ל בדין מעילה דלא בעינן שליחות כלל, דגם בשלחו חש"ו ג"כ חייב כמבואר לקמן, ופריך הש"ס והא לאו בני שליחות נינהו ומשני עשאוהו כמעטן של זיתים ואפילו ע"י שליח קוף חייב יעוי"ש, וא"כ מדוע יגרע כשהשליח עשה שליחותו בהתערבות איסור אחר, והרי ע"כ לא גרע זה מחש"ו וקוף. - איברא דיש להקשות כן גם בסוגיא דקדושין שם דפריך והא אשלד"ע, דמאי פירכא היא זו והלא שאני מעילה דלא בעינן שליחות ונדריה, וגם שלד"ע לא גרע מקוף. - ומצאתי בפנ"י שהקשה שם בזה יעוי"ש. והנה לכאורה אפשר לומר דדין זה דמהני שליחות של חש"ו וקוף במעילה זהו רק אח"כ שרבתה תורה דמהני שליח לד"ע ג"כ. - והיינו דלאחר שרבתה תורה דמהני שלד"ע וא"כ חזינן דלא בעינן דיני שליחות ממילא מהני ג"כ כששלח חש"ו. - אבל התם בקדושין פריך הש"ס טרם שחידש הש"ס דמהני למעילה שלד"ע מגז"ש חטא חטא מתרומה. - אבל תקשה לפי"ז דהרי חזינן לענין טביחה ומכירה דג"כ רבתה תורה שלד"ע ומכל זה בעינן שליח. - אבל זה ניחא דהמהרי"ט בחידושיו לקדושין כתב דגם בשליחות יד וטביחה ומכירה ג"כ חייב אפילו ע"י חש"ו יעוי"ש. - וע"כ צריך לומר דלאחר שרבתה תורה דמהני שלד"ע ולא בעינן דיני שליחות, דאז גם חש"ו בכלל זה, ועי' בקצה"ח סי' רצב. - אבל על הרמב"ם קשה טובא דלאחר שחידשה תורה במעילה דיש שלד"ע הנה גם בהתערבות איסור אחר לא גרע מחש"ו דמהני למעילה.
י ונראה לפי מה שביארנו לעיל דשאני מעילה משארי שליחות דעלמא דכיון דהמשלח ג"כ שוגג, ואילו הי' יודע דהקדש הוא לא הי' מתעסק בזה. וממילא יש מקום לומר דהשליח יתחייב בזה כמו המשלח, ורק חידוש התורה בזה שיתחייב המשלח. - והנה תצא מזה נפק"מ לדינא באופן ששלח המשלח שני שלוחים, וזהו באופן שאחד ראוי לשליחות דמעילה ואחד אינו ראוי, והשלוחים השנים עשו שליחותן ויש לחקור אם בזה אמרינן ג"כ דחייב המשלח, או"ד כיון דיש בהשליחות אחד שאינו ראוי להיות פעולתו בהתיחסות דהמשלח, דפשיטא שאין לנו לומר בזה דחייב המשלח, מטעם דאחד שאינו ראוי להיות שליח למעילה, ע"כ הפעולה אינה מתייחסת להמשלח, אלא ע"כ הוי התיחסות הפעולה להשליח הזה. - וא"כ כשעשה שליח למעילה, ויש בזה התערבות איסור אחר, א"כ הרי לא נעשה השליחות לגמרי בהתיחסות להמשלח, וממילא מתייחסת הפעולה להשליח. - והרי זה בדמיון לשני שלוחים. - וזהו סברת הרמב"ם בביאור התוספתא דבהתערבות איסור אחר פטור המשלח. - ומטעם זה אינו דומה הא דעשה השליחות ע"י חש"ו, דשם ע"כ אין לייחס הפעולה להם, מפני שהם אינם בני פעולה בהתייחסות דמעילה, מפני שאין בני דעת וכל ההתייחסות הפעולה שייכה להמשלח וכמוש"נ.
יא והנה לדברי הראב"ד שמפרש כוונת התוספתא שהוא מטעם אונס מדראו חתיכות, ועולות מונחות איברים. - קשה דהלא הי' להם לחוש שמא הם חטאת קודם זריקה וממילא לא הוי אונס כמו דקיי"ל בכל מקום שיש לברר לא הוי אונס. - ומטעם זה נראה דנטה מפשט זה הרמב"ם ומפרש דע"כ כוונת התוספתא לאו דוקא עולות, ולכן כתב הרמב"ם עולה וכיוצא בו, והכוונה חטאת קודם זריקה.
יב ובעיקר דברי הראב"ד שכתב בהא דחתיכות דהוי אנוס ופטור ממעילה. - תמוה לן טובא ממשנה ערוכה לקמן כ"א שלח ביד חש"ו וכו' לא עשו שליחותו חנוני מעל. - ותמוה חנוני עניא הלא ע"כ אנוס הוא לדברי הראב"ד, היעלה על הדעת לומר דהי' לו לחנוני לאסוקי אדעתא שהמעות שלוקח מהלוקחין הוא של הקדש. - וכנראה שזה לא הוי אנוס יותר קטן מהא דחתיכות שכתב הראב"ד, וצע"ג.
יג ומה שכתב הרמב"ם לא מעל אלא האוכל בלבד. זהו כי אין לחייבו להשליח ג"כ כיון שאין כוונתו ליטול לעצמו, וזהו כי הנטילה שלו באה מכח המשלח, וכיון שהשליחות נתבטלה ולא מעל המשלח, והשליח לא מעל כיון דהנטילה לא מכחו כי אין זה שינוי מדעת המשלח בשביל התערבות איסור אחר, וממילא ליתא מעילה אלא להאוכל בלבד.
יד תוס' ד"ה השליח וכו' כדאמרינן וכו' דילפינן חטא חטא מתרומה. - והנה כתבו התוס' בקדושין מ"ב דגם אם השליח מזיד נאמרה הגז"ש, עי' בספרנו שאילות משה חחו"מ סי' ל"ה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0