פסחים פח ע"א

דף פח - א

עולא אמר טעם אחר למה הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבבל: כדי שיאכלו  תמרים, שמצויים בבבל בשפע. ויעסקו בתורה.

עולא שהתגורר בארץ ישראל איקלע הזדמן לפומבדיתא.

קריבו ליה טירנא דתמרי, קרבו לפניו סל של תמרים.

אמר להו, שאל אותם: כמה כי הני בזוזא? כמה תמרים כאלו אפשר לקנות בזוז אחד?

אמרו ליה: תלת [שלש] בזוזא.

אמר עולא: מלא צנא דדובשא בזוזי. הרי אפשר לעשות צנצנת מלאה דבש בזוז אחד, ואף על פי כן בבלאי לא עסקי באורייתא! והיינו, ביקר אותם על שלא עוסקים בתורה כראוי לפי שפע מזונם. [על פי המהרש"א].

בליליא - צערוהו. בלילה חש עולא במעיו מחמת אכילת התמרים.

שינה עולא את דעתו ואמר: מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל. צנצנת מלאה סם המות קונים בבבל בזוז. ואף על פי כן, בבלאי עסקי באורייתא.

ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב: [ישעיה ב ג] בענין הבית שלישי שיבנה לעתיד לבא: "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו".

וכי ה' הוא אלהי יעקב בלבד, ולא אלהי אברהם ויצחק?! ולמה נאמר רק אלהי יעקב?

אלא כך היא כוונת הפסוק:

לא כאברהם, שכתוב בו שהתפלל במקום המקדש, וקראו הכתוב - "הר". שנאמר: [בראשית כב יד] "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה' יראה".

ו"הר" משמע מקום שאינו מיושב. כנגד בית ראשון שסופו שנחרב [המפרשים בעין יעקב].

ולא כיצחק, שכתוב בו שהתפלל במקום המקדש, וקראו הכתוב "שדה" - שנאמר [בראשית כד סג] "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

וגם "שדה" משמע מקום שאינו מיושב, כנגד בית שני שסופו שנחרב.

אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר: [בראשית כח] "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".

ובית הוא מקום מיושב כנגד בית שלישי שיהיה קיים לעולם [המפרשים בעין יעקב. ועיין מהרש"א].

אמר רבי יוחנן: גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ.

שנאמר: [בהושע ב, ב] "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל" "יום יזרעאל" הוא יום קיבוץ גלויות ^[1]. [כמו שמתורגם שם "יום כנישתהון" - יום אסיפתם].

וקרא הפסוק לקיבוץ גלויות "יום" [יום יזרעאל].

וכתיב במעשה בראשית: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". ללמדך שקיבוץ גלויות שנכתב בו "יום" הרי הוא כ"יום" הכתוב ביצירת בראשית.

שנינו במשנה: יתום ששחטו עליה אפוטרופסין יאכל במקום שהוא רוצה.

כבר נתבאר לעיל שנחלקו תנאים בכמה מקומות בש"ס אם יש "ברירה". והיינו דבר שאינו מבורר עכשיו והתברר לאחר זמן, האם אומרים שהתברר הדבר למפרע שגם משעה ראשונה עמד לזה.

ובמשנתנו, ששחטו על היתום שני אפוטרופסין, הרי בשעת השחיטה לא מבורר במי היתום רוצה. ורק אחר כך נודע לנו במי הוא רוצה.

ודייקינן מינה: שמעת מינה "יש ברירה"! שמאחר שהתברר עכשיו במי היתום רוצה, אנו אומרים שלמפרע משעת שחיטה הוא נמנה על הקרבן הזה! ^[2]

ודחינן: אמר רבי זירא: לעולם אפשר להעמיד משנתנו כמאן דאמר אין ברירה. ובכל זאת יכול היתום לאכול במקום שהוא רוצה, משום שנאמר: [שמות יב] "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית".

ודרשו חכמים: "שה לבית" - מכל מקום. שהאיש, בעל הבית, יקח שה לכל בני הבית, ואין צריך את דעתם כדי להמנותם. ^[3] תנו רבנן: נאמר "שה לבית" - מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי [עבור] בנו ובתו הקטנים שמוטל עליו לחנכם. וכן על ידי [עבור] עבדו ושפחתו הכנענים שהם סמוכין עליו ^[4] - בין מדעתן בין שלא מדעתן.

אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים. ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, ועל יד אשתו אלא מדעתן.

תניא אידך: לא ישחוט אדם, לא על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים, ולא על יד אשתו אלא מדעתן.

אבל שוחט הוא על ידי בנו ובתו הקטנים. ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין מדעתן ובין שלא מדעתן.

וכולן ששחטו הן עצמן, וגם שחט רבן עליהן - יוצאין בשל רבן, ואין יוצאין בשל עצמן. חוץ מן האשה, לפי שיכולה למחות שאין רצונה שימנו עליה.

ומקשינן: מהברייתא משמע שרק האשה יכולה למחות, אבל אחרים אינם יכולים למחות. וקשה - מאי שנא אשה, במה שונה אשה מבנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העברים? הרי גם להם אין שוחטים אלא מדעתם!

אמר רבא: מה ששנו בברייתא חוץ מן האשה, פירושו - אשה וכל דדמי לה. אשה וכל הדומים לה, שאין שוחטים אלא מדעתם, לפי שכולם יכולים למחות.

ומקשינן על דברי הברייתא - הא גופא קשיא: אמרת "חוץ מן האשה שיכולה למחות". ויש לדייק מזה: טעמא דמחי, הטעם שאין האשה יוצאת בשל בעלה, זהו דוקא משום שמחתה בפירוש.

הא לא מחי, אבל אם לא מחתה, נפקא [יוצאת] בשל בעלה!

וקשה, הא קתני רישא [הרי שנינו ברישא] "לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי אשתו, אלא מדעתן". הא סתמא לא נפקא. שמשמע אם שחט בסתמא בלי לשאול את האשה לדעתה, לא יוצאת בפסח הזה!

ומתרצינן: מאי "אלא מדעתן" שכתוב ברישא של הברייתא - לאו דאמרי אין. לאו דוקא שאמרו במפורש "אנחנו רוצים". אלא אפילו בסתמא אנחנו מניחים שדעתם לזה.

ולאפוקי היכא דאמור לא - למעט שאם אמרו לא, שרק אז אי אפשר להמנותם בעל כרחם.

ומקשינן: והא כך הוא לשון הברייתא: "כולם ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן". דמשמע שמדובר בסתמא. וקתני בהמשך "חוץ מן האשה ומשמע שאפילו בסתמא אם שחטה היא ושחט בעלה אינה יוצאת בשל בעלה מפני שיכולה למחות"!

אמר רבא תירוץ: כיון ששחטו הן, אין לך מיחוי גדול מזה! שכיון שהאשה שחטה בעצמה גילתה בזאת שאין דעתה לצאת בשל בעלה.

שנינו במשנה: עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם.

רמי ליה רב עינא סבא לרב נחמן:

תנן: עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם.

והתניא: עבד של שני שותפין "רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל".

והרי המשנה והברייתא סותרים זו לזו!

אמר ליה רב נחמן: עינא סבא!

ואמרי לה - יש אומרים שכך קרא לו רב נחמן: "פתיא אוכמא"! כלי חרס שחור - כינוי לתלמידי חכמים שדרכם להצטער על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם. [רש"י עבודה זרה טז ב].

מיני ומנך תסתיים שמעתתא, על ידי קושיתך ותירוץ שאתרץ לך תצא השמועה [ההלכה הפסוקה].

שכך צריך לומר: מתניתין [שעבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם], מדברת בדקפדי. שכל אחד מהשותפין מקפיד שלא להנות משל חבירו. לכן העבד לא יאכול לאכול אצל האחד, מפני שחבירו מקפיד על חלקו שלא יהנה מפסח שאינו שלו.

ברייתא [שרצה מזה אוכל רצה מזה אוכל] מדברת דלא קפדי אהדדי. שאין השותפין מקפידים אם יהנה אחד מהם מחבירו. וניחא לכל אחד מהם שיאכל העבד במקום שירצה ^[5].

שנינו במשנה: מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו.

ודייקינן מהמשנה: משל רבו הוא דלא יאכל. ומשמע מזה - אבל משל עצמו יאכל!

ומקשינן: והא תניא: לא יאכל לא משלו ולא משל רבו!

ומתרצינן: לא קשיא. כאן בברייתא כמשנה ראשונה. ואילו כאן המשנה כמשנה אחרונה. ומפרש והולך:

דתנן: [גיטין מא א] "מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד. דברי בית הלל.

אמר ר' אלעזר מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה וגו':

מתני' יתום ששחטו עליו אפוטרופין יאכל ממקום שרוצה ש"מ יש ברירה אמר ר' זירא שה לבית מכל מקום בין מדעתו בין בעל כרחו תניא נמי הכי שה לבית מלמד שאדם שוחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל [ידי] עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן:

וכלן ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן חוץ מן האשה ואוקימ' חוץ מן האשה וכל דכוותה שיכולין למחות והאשה כיון ששחטה לעצמה אע"פ שלא מיחת בפירוש שחיטתה לעצמה אין לך מיחוי גדול מזה:

עבד של שני שותפין אם אלו השותפין קפדי אהדדי שלא ישמש לזה יותר מזה וכן במזונות קפדי שלא יאכילנו אלא כדי חלקו בלבד לא יאכל משל שניהם ומתני' דקפדי אהדדי ברייתא דקתני יאכל ממי שהוא רוצה בשותפין דלא קפדי אהדדי:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין במשנה ראשונה דתני עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד לא יאכל לא משלו ולא משל רבו אבל במשנה ארונה דתני כופין את רבו ועושין אותו בן חורין כו' [יאכל] משל עצמו כי כבן חורין הוא:

שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים בין מדעתן בין שלא מדעתן ר"ל אפילו על כרחן כלומר שאפי' מיחו בדבר אין נענין ואם שחטו לעצמן יוצאים בשלו ולא בשל עצמן אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים אע"פ שהשפחה מיהא קטנה היא ולא על ידי אשתו אלא מדעתן וכל שהם שותקים ואינם מוחים הרי זה קרוי מדעתם עד שימחו ואם שחטו לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בשל עצמן:

תוס' בד"ה וכולן ששחטו כו' קמ"ל אפילו סתמא כיון דשחטו אין כו' עכ"ל נראה דר"ל דלענין קטנים וכנענים לא אצטריך ליה למיתני כיון דאפילו במפרש אינן יכולין למחות אלא משום סיפא דחוץ מן האשה כו' אצטריך ליה למתני כיון דשחטו אין לך מיחוי גדול כו' וק"ל:

בד"ה לישא שפחה כו' וי"ל משום דידה דליכא עשה דאפשר לה בעבד כו' עכ"ל ולשון התוס' דפ' השולח נכונים יותר בזה וז"ל דבדידה ליכא עשה דאפילו מפקדא אפשר לה בכיוצא בה כו' ע"ש ובתוספות פ"ק דב"ב וק"ל:

בא"ד ואי לא תפסי א"כ בעילתו בעילת זנות ובהשולח כו' עכ"ל בתוס' פרק השולח דחו זה מדקאמר לישא שפחה אינו יכול כו' דמשמע אי הוה יכול לא הוה ניחוש לבעילתו בעילת זנות וכדקאמרי' ממזר נושא שפחה דהיינו בלא קדושין וק"ל:

בא"ד לא איכפת לי' באיסור דהא קנסיב ממזרת עכ"ל מלת ממזרת לחוד אין לו מקום כאן וצ"ל דהא קנסיב נתינה ועיין בביאור דבריהם בתוס' פ"ק דב"ב ובפ' השולח וק"ל:

ובבלאי לא עסקי באורייתא כו'. חדא מינייהו בלשון תמיה קאמר ועי"ל כולהו בלשון ‏ניחותא ובבלאי לא עסקי באורייתא כדבעי למיעבד לפי הרווחת מזונותם בתמרים ושוב קאמר ‏בבלאי מיהת עסקי באורייתא במזונותם הפחותה ודו"ק:

אלהי יעקב כו'. לשון אלהים ‏הוא כולל כל כחות אלהים ובכל א' מאבות היה בו כח אלהי מיוחד כמפורש זה לקמן פרק ע"פ ‏ע"ש:

בו הר כו'. מבואר במדרש משל למלך שהיו לו ג' אוהבים ובקש לבנות פלטין ‏הביא לראשון אמר זכור הייתי אותו הר היה מתחלה הביא לשני אמר זכור הייתי שדה היה ‏הביא לג' אמר זכור הייתי פלטין היה מתחלה א"ל המלך חייך שאני בונה פלטין וקורא אני ‏אותו לשמך שנאמר בית אלהי יעקב והכוונה כמ"ש שהאבות הם סימן לבנים ואברהם אוהב ‏האחד שאמר זכור הייתי הר היה הוא סימן לבית ראשון שהשכינה היתה שומרת בו כשומר ‏בראש ההר מיהו שמירת עראי ולא קבע ועליו נאמר על הר ציון ששמם ואוהב הב' שהוא ‏יצחק שאמר זכור הייתי שדה היה הוא סימן לבית שני שהיה בו שמירה פחותה ביותר שלא ‏היו בו כמה דברים שהיה בבית ראשון ועליו נאמר ציון שדה תחרש. ואוהב השלישי שאמר ‏פלטין היה מתחלה ר"ל קודם שנברא העולם כמ"ש פרק מקום שנהגו ותחלת המחשבה הוא ‏סוף המעשה שהוא סימן לבית האחרון שיבנה במהרה בימינו שיהיה בו שמירה מעולה ‏ומיושבת בבית הפלטין שאז ילכו גו' אל בית אלהי יעקב זש"ה אין זה כי אם בית אלהים כי מה ‏שהעריב לו שמש קודם זמנה כדי שיהיה לינת לילה כמו בבית אין זה כמ"ש אבותי הר ושדה ‏אבל יהיה בית אלהים וק"ל:

כי גדול יום כו'. עיין פירש"י אבל כמה קראי כתיבי כה"ג יום ‏הגדול ולא דרשינן בהו שהוא גדול כיום שנברא כו' גם דאין גדולת אותו יום כיום היצירה ‏מפורש וי"ל דכמו ביצירת ימי בראשית ביום ראשון נברא החומר הראשון שהוא יש מאין ‏משא"כ בשאר ימי יצירה שנקבע לכ"א צורתו במאמר הש"י וכפירש"י בחומש שהכל נברא ‏ביום ראשון במאמר אחד וכ"א נקבע ביומו ולמעלת היום א' נכתב בשינוי לשון יום אחד ‏כדאיתא במדרשות שאז היה ה' אחד ושמו אחד דביום ב' התחילו השניות כן ביום קיבוץ גליות ‏יהיה גדול הפלא כאלו יהיה בריאה יש מאין דכתיב באותו יום ראש אחד דמלת אחד כמיותר ‏דראש נמי משמע א' אבל הרמז כי אותו יום יהיה מיוחד במעלתו כיום ראשון מיצירת ימי ‏בראשית שנאמר בו אחד ועד"ז אמר הכתוב עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ ר"ל עזרנו בעת ‏קיבוץ גליות בשם ה' עושה שמים גו' כמו שביום ראשון שיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת ‏הדין לברוא שמים וארץ כמ"ש ביום עשות ה' אלהים גו' כן לעתיד שיתמלא שם ה' יהיה עזרנו ‏ובכן במהרה בימינו: ‏

בגמ' מאי מדעתן לאו דאמרי וכו' כצ"ל ואמרי לה פתי' אוכמא וכו' פי' טפיח או דלי שחור עיין בערוך ערך פתיא ובערך טפיח:

תוס' בד"ה שה לבית משום דשה לבית לאו דאורייתא כו' כצ"ל. ונ"ב פי' מן התורה לא יכול להפריש על בניו ובנותיו הקטנים שלא מדעתן וכן פירש"י לשם אבל לפירוש התוס' ופירוש ר"ן לא קשה מידי שהם פירשו לאו דאורייתא ר"ל אין הקטנים צריכין למנות דאם אוכלין מן הפסח לא הוי כנאכל שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא הנהו דאיתנהו במצות תכוסו אבל בקטנים דלא שייך בהו לא איירי קרא ודו"ק:

לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ 'הַר' וְכוּ'. נראה לי בס"ד הטעם שקראו הַר דאיתא בספר 'טוב הארץ' דהדלת אשר בפתח הרקיע שכנגד ארץ ישראל נקרא 'מגדון' [103] ולכן כשנכנס יהושע תיקן ברכת הזן שהיא עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזון כי 'מָּזון' [103] עולה כמספר השם הנזכר עד כאן דבריו יעיין שם.
ואם כן הר המוריה ראוי לקראו על שם הדלת הנזכר ששם הוא עיקר ירידת השפע ושם הנזכר עולה ק"ג וצרף עם זה מספר אֱמוּנָהּ [102] אשר עסק וגילה אברהם אבינו בעולם נעשה סך הכל הר לכך קראו הַר [205].
אחר כך בא יצחק ונתחזק ועסק יותר בבירור ניצוצות הקדושה הנקראים צַיִד [104] בסוד הכתוב (בראשית כה, כח) 'וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו' וכן אמר לו (בראשית כז, ג) וְצוּדָה לִּי צָיִד, ומפורש בדברי רבינו ז"ל בספר הלקוטים פרשת וירא כי יצחק אבינו ע"ה להיותו בחינת גבורה הצליח בעליית הניצוצות יותר מאברהם אבינו ע"ה אשר העלה אותם מצד החסד יעיין שם. ולכן אחר שאברהם אבינו ע"ה קראו 'הַר' בא יצחק אבינו ע"ה שעסק בניצוצות הנקראים צַיִד והצליח בזה והעלם דרך הר המוריה ששם שער השמים לכך קראו שדה כי מספר 'הַר' ומספר 'צַיִד' עולה מספר שָׂדֶה [309].
אחר כך בא יעקב אבינו ע"ה שהיה בחיר שבאבות שזכה לשם אֵל [31] שהוא חסד דכתיב (בראשית לג, כ) 'וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' ואמרו רבותינו ז"ל מי קרא ליעקב אל? הוא אלקי ישראל קראו בשם זה, ולכן בשם ישראל נשלמו ל"א אותיות כשמות האבות ואמהות, ושם אֵל הוא חסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם', ועל כן צרף מספר 'חֶסֶד אֵל' עם מספר 'שָׂדֶה' יהיה מספר בַּיִת [412] לכך קראו בַּיִת.
והנה נודע דהמפרשים ז"ל כתבו טעם לשם 'הַר וְשָׂדֶה וּבַיִת' ד'אֱמוּנָהּ' עם הכולל ק"ג [103], בא אברהם והוסיף אמונה על אמונה וקראו הַר שעולה עם הכולל ר"ו [206], בא יצחק והוסיף אֱמוּנָהּ [103] שהיא ק"ג וקראו שָׂדֶה [309], בא יעקב והוסיף עוד אֱמוּנָהּ [103] וקראו בַּיִת [412] שהוא מספר ד' פעמים 'אֱמוּנָהּ' [4×103=412] עד כאן דברי המפרשים ז"ל ואין הרמז הזה מתיישב כל כך.
ואנא עבדא עשיתי הרמז בכך דהכתוב אמר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (שמות כה, ח) ומצינו תחלה עשו מקדש הוא המשכן אשר סופו לא נחרב אלא נגנז ואחר כך עשו מקדש אחר, הוא בית ראשון שנחרב, ואחר כך עשו מקדש אחר הוא בית שני שגם הוא נחרב, ואחר כך יהיה מקדש אחר הוא בית שלישי שיבנה בב"א [במהרה בימינו אמן] שיתקיים לעולם. הרי ארבע בחינות מקדש בארבעה זמנים.
ואמרתי בס"ד כי ארבעה אלה הם כנגד ד' עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] והמשכן שלא נחרב אלא נגנז היה כנגד עולם הבריאה ששם הרוב טוב ומיעוט רע ולכן לא נחרב אלא נגנז, ובית ראשון היה כנגד עולם היצירה ששם התערובת הוא חצי טוב וחצי רע לכן לא נשרף על ידי אויב וצר ממש אלא נשרף על ידי גבריאל בגחלת שזרק עליו מלמעלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל דאש של האויב לא עשה בו רושם של כלום, ובית שני היה כנגד עולם העשיה ששם התערובת היא רוב רע ומיעוט טוב ולכן לא נשרף באש של מעלה אלא באש אויב אכזרי ששלטה בו יד האויב יותר, ואחר כך יהיה בית שלישי בב"א כנגד עולם האצילות ששם לא יש תערובת רע כלל דעליה נאמר לא יגורך רע לכן יהיה בניינו בידי שמים לכבוד ולתפארת ויהיה קיים לעולם.
והנה כתבנו במקום אחר על פסוק (בראשית מט, טו) 'וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה' דמקום השראת שכינה שהוא המשכן או בית המקדש נקרא מְנֻחָה דכתיב (ישעיהו סו, א) 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי' ולזה אמר 'וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב' זה מקום המקדש 'וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה' זו ארץ ישראל אך כתיב מְנֻחָה בקבוץ שפתים בלא וא"ו, ופרשתי בס"ד כי מְנֻחָה בלא וא"ו עולה ק"ג [103] כמנין 'חֶסֶד אֵל' אשר ישתלשל לנו במקום המקדש, גם הוא מספר 'מגדון' שהוא פתח הרקיע שכנגד ארץ ישראל הנקרא מגדון כמו שאיתא בספר 'טוב הארץ' וכן נמי הוא מספר 'מָּזון' ששם ישתלשל שפע המזון לישראל ולכן קראו מְנֻחָה בלא וא"ו.
ולפי זה ארבעה מקומות של השראת שכינה שהם המקדש ושלשה בתים כל אחד נקרא בשם מְנֻחָה [103] בקבוץ שפתים ולכן בית ראשון אשר הוא אחר המשכן שנקרא בשם מְנֻחָה קראו הַר שהוא עם הכולל [206] ב' פעמים מְנֻחָה, ויצחק קרא לבית שני שָׂדֶה [309] שבאותו זמן נעשה ג' פעמים מְנֻחָה ויעקב אבינו ע"ה קרא את בית שלישי בשם בַּיִת [412] כמספר ד' פעמים מְנֻחָה, כי באותו זמן נעשה ד' פעמים מְנֻחָה בעולם.
ובזה יובן בס"ד (משלי כד, ג) 'בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת' קאי על בית שלישי שהוא מכוונה בשם בַּיִת שהוא מספר ד' פעמים מְנֻחָה יען שהוא מתום מנחה הרביעית והוא כנגד האצילות וידוע דהאצילות הוא סוד חכמה והבריאה בינה והיצירה תפארת והעשיה מלכות. ובארנו בס"ד לעיל דבית שלישי הוא כנגד האצילות.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לשלשה שמות הנזכרים כי הראש שבו המוח נקרא בַּיִת והגוף התחלתו היא בחוט השדרה שמושך כח מן המוח שבראש הנקרא בַּיִת, ולכן בזמן בית ראשון ובית שני שהיתה היניקה והשפעה של התחתונים מן בחינת הגוף דהיינו ז' ספירות תחתונות שהוא סוד 'גופא' ששם מתחיל חוט השדרה נקראו אחד בשם הַר ואחד בשם שָׂדֶה דצירוף שניהם הוא אותיות השדרה שהם אותיות הַר שָׂדֶה אך בזמן בית שלישי דהיניקה תהיה מן בחינת הראש שנקרא בַּיִת ששם המוח לכך קראו בַּיִת.

וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ: 'שָׂדֶה' שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כד, סג) "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה". קשה והלא יצחק לא היה מתפלל באותה שעה בהר המוריה ששם המקדש כדי שתאמר שקראו שָׂדֶה למקום המקדש?
ונראה לי בס"ד דמשמע ליה שקרא יצחק למקום המקדש בשם שָׂדֶה מהכא דדייק למאי אצטריך למימר 'בַּשָּׂדֶה' דסגי לומר 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ' אלא ודאי דיצחק קרא למקום המקדש שָׂדֶה ומן הדין הוא דאם מתפלל בכל מקום שיהיה צריך לכוין לבו כנגד בית המקדש כמ"ש רבותינו ז"ל (ברכות ל.) על פסוק 'בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת' (שיר השירים ד, ד) תל שכל פיות פונים בו ולכן יצחק כאשר הלך להתפלל מנחה עתה אף על פי שאינו בהר המוריה כיון לבו בתפילתו על מקום המקדש כי שם שער השמים, ולהכי אמר 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' פירוש כשיצא לשוח זו תפלה כיון לבו בשדה הוא מקום המקדש אשר הוא קרא שמו בשם שָׂדֶה וכיון דלא אמר לָשׂוּחַ בְּהַר הֳ' כאשר קראו אברהם אבינו ע"ה 'בְּהַר הֳ' יֵרָאֶה' (בראשית כב, יד) משמע שהוא קרא למקום המקדש בשם שָׂדֶה ולכן הזכירו הכתוב כאן כאשר קראו הוא בעצמו.

וּכְתִיב: (בראשית א, ה) "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". מקשים והלא כמה פסוקים יש דכתיב בהם יום? ונראה לי ידוע דבזמן קיבוץ גלויות מוכרח שישלוט החסד דוקא בעולם כי גם הגבורה תתהפך לחסד וידוע דיום ראשון דששת ימי בראשית שלט החסד לבדו לכן לא נאמר בו 'יוֹם רִאשׁוֹן' אלא 'יוֹם אֶחָד' שהוא מספר אהבה [13] דהחסד נקרא בשם אהבה כנודע.
והנה בקבוץ גלויות כתיב (הושע ב, ב) 'יוֹם יִזְרְעֶאל' וחלק התיבה לשתים וקרי בה 'יזרע אל' שהוא החסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם' ועוד כתיב ביה (הושע ב, ב) 'וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד' ולכן מקישים זה לזה יום של יִזְרְעֶאל ליום אֶחָד דששת ימי בראשית.

נִמְצֵאת כָּל הַסְּעֻדָּה כֻּלָּהּ תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. קשא מאי קא משמע לן בזה 'מֶלֶךְ תָּלוּי בַּמַּלְכָּה, וְהַמַּלְכָּה תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל' והלא כל אדם יבין זה מדעתו מסיפור הענין? ועוד קשא אמאי אמר המלך 'שַׁאֲלוּ אֶת הַמַּלְכָּה' וכי היא רבנית שיודעת הדין? ואם נאמר שהיתה רבנית, ודאי כל כך יודעים אותה ומעיקרא ישאלו ממנה ואמאי שאלו למלך? ואם לא ידעו והלא קודם עובדא דלטאה נזדמן מעשה אחרת ואמר המלך ישאלו מן המלכה! ואם כן ידעו שהמלך סומך עליה, והיה להם לשאול בשנית מעיקרא ממנה?
ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו שנאמר (בראשית יב, טז) 'וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ' גם אמרו (תנא דבי אליהו זוטא פרק יט) דְּיַעֲקב וְעֵשָׂו חָלְקוּ הָעוֹלָמוֹת, וְלָקַח עֵשָׂו נָטַל עוֹלָם הַזֶּה, ולכן אין לישראל בעולם הזה זכיה אלא בעבור התורה מדין 'מציל מזוטו של ים' ולכן בתרי עובדי אלין היו מוכרחים לשאול תחלה מן המלך, משום שורת דרך ארץ כי הוא גדול הבית, והמלך היה צריך לומר להם שישאלו מן רבן גמליאל שהוא החכם המורה, אך אמר להם שישאלו מן המלכה כדי שהיא תאמר להם שישאלו מן רבן גמליאל!
והטעם כי כיון דתרי עובדי אלין הם בענין אכילה, וכל מידי דאכילה מתברך האדם בו בעבור אשתו. אמר, המלכה נחשבת גדול הבית בדברים אלו של אכילה, והסעודה תתייחס לה ולא לו, והיא אמרה שאלו לרבן גמליאל, גם היא כוונה לדבר בשורת דרך ארץ, באומרה הן אמת הברכה מצויה בבית בשביל האשה, אך אין אני בעלת הסעודה אלא רבן גמליאל וחביריו שעוסקים בתורה אשר על ידה אנחנו זוכים בטוב עולם הזה מדין מציל מזוטו של ים, הם נקראים בעלי הסעודה ולכן תשאלו לרבן גמליאל שהוא בעל הסעודה, ויורה לכם מה שתעשו ולכן הוצרך תלמודא לפרש הַמֶּלֶךְ תָּלוּי בַּמַּלְכָּה, כלומר המלך מצא לו טעם לתלות הסעודה במלכה, וְהַמַּלְכָּה מצאה טעם לתלות הסעודה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.

לא כאברהם שקראו הר וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן ראש דוד פ' ויצא ע"ש ובפ' ואתחנן בס"ד:

והתניא לא יאכל משל עצמו ולא משל רבו וכו' כתב רב בצלאל בליקוטיו בשם גיליון תימא בלא ברייתא תקשי ליה טעמא דמתני' מ"ט יאכל משל עצמו הא אוקימנא בדקפדי וכ"ת דמיירי שאינו מקפיד על העבד א"כ מאי פריך מבריי' ההיא דקפיד ונר' דמתני' ל"ק ליה דפשיטא דהוי כמשנה אחרונה אבל הא ק"ל דמתני' דנשנית קודם הבריתא כמשנה אחרונה א"כ כ"ש הבריתא דנשנית אח"ך עכ"ד ולפ"ז צ"ל דחדית ליה התרצן דמצי לומר דמתני' כמשנה אחרונה וברייתא כראשונה דהגם דהבריתא נסדרה אחר המשנה מ"מ כוללת דברי התנאים ראשונים ובריתא זו אמרה תנא קדמון למשנה א':

לא כאברהם שקראו הר עין יוסף נ"ה. אש דת ח׳ ע״ד:

חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות ופירש״י הטעם דהאשה יכולה לומר איני נזונות ואיני עושה והקשה בספר סם חיי בליקוטים דף י״ב ע"ד דא״כ מאי מקשה מ״ש אשה גבי עבדו ושפחתו העברים אינם יכולים לומר אינם נזונים ואינו עושה שהרי ע״כ עושים וא״כ חילוק גדול יש והוא ז״ל תירץ דרש"י הוצרך לזה גבי אשה דמציאתה לבעלה אבל עבדו ושפחתו העברים מציאתן לעצמם ע״ש הוא דוחק לדעתי דמאי שיאטיה דמציאה לפסח ונ״ל כי רש״י ביאור זה באמרו חוץ מן האשה מפני שמחאתה מחאה יוצאה בשל עצמה הרי רש״י ז״ל נתן טעם למה יוצאה בשל עצמה כי מסתמא אין לה כלום לכן ביאור כי יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה וא״כ מן מעשה ידיה יכולה ליקח למזונת וה״ה לפסח אבל בעבדו ושפחתו העברים לא הוצרך לפרש כי וודאי יש למצא דיש להם מעות משל עצמם ופשיטא דיוצאים בשל עצמם וא״כ שפיר פריך כיון דאשה יוצאה בשל עצמה מטעם דיכולה לומר איני נזונית א״כ פשיטא דעבדו ושפחתו העברים יוצאים משל עצמם אם יש להם ועיין שם עוד בסם חיי מה שכתב על הסוגיא:

מתניתין בדקפדי אהדדי מלכי בקדש נ״ב:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין. מגילת ספר פ' ע״א. שאגת ארי׳ ח׳ ע״ד. קרבן חגיגה ד' ע״א. מרכבת המשנה ח״א פ״ג דקרבן פסח הי״ג. שדה הארץ דף ל"ד. לימודי ה׳ לימוד מ"ז:

כאן כמשנה אחרונה. מלכי בקדש נ"ג. מרכבת המשנה ח"ג פ״ב דקרבן פסח הי"ג:

תוס׳ ד״ה שה לבית כו׳ הכי אית ליה לר׳ זירא גופיה בפ' אין בין המודר כצ״ל וכתב הרב משנה למלך סוף הלכות מאכלות אסורות שדבריהם צריכים תלמוד ולא פירש כוונתו והנה אפשר דכוונתו על מה שכתבו דמתורת חינוך מותר כי איה איפוא החינוך על האפטרופס מוטל והרי אפילו באם נחלקו וסבר ר״י דאין חייב לחנכו אלא האב וא״כ מכ״ש האפטרופס ועיין בתרומת הדשן סימן צ״ד איברא דמהא אין ראיה די״ל דאפטרופס הוי כמו אב ועיין במסכתת גיטין דחשיב שם מה שאפטרופס חייב ליקנות ליתום ויותר נראה דכוונת הרב משנה למלך איך מותר ליתן לו איסור תורה בשביל החינוך ומהתוספות ר״ה דף ל״ג שהביא נראה דדוקא באיסור דרבנן מותר לחנכו אבל באיסור תורה מנלן ועיין בריש פרק כיצד משתתפין ששם כתבו ג״כ לחד תירוצא דקטן יוצא בעירב אמו אע״ג שאין מערבין אלא לדבר מצוה משום שמצוה לחנכו אבל באיסור תורה לא שמענו אדרבה כיון דאיסור תורה הוא הוה ליה להפריש ונראה דמטעם זה התוספות והר"ן בנדרים הלכו בשיטה אחרת וכתבו דדוקא ממי שהוא מצוה על הפסח אינו רשאי לאכול שלא למנויו אבל כיון דשה לבית אבות לאו דאורייתא ואינו מצוה על הפסח א״כ אין איסור אם אוכל שלא למנויו. ועיין בחקרי לב דף קי״ו. ובספר קהלת יעקב אלגאזי דף צ״ט ק׳ ודע דלפי הנראה מפסק הרמב״ם פ״ה דק״פ ה"ז דשה לבית אבות דאוריית׳ כמ"ש בספר קהלת יעקב א״כ הך דיתום בע״כ צ״ל דמיירי דאמנינהו מעיקרא ובע״כ צ״ל הכי דהא כתב הרמב"ם הך דינא גבי אשה בפ״ב וכתב וכן משמע דמיירי כמו באשה ובאשה כתב להדיא דמיירי שפירשה בשעת שחיטה ותו דהרמב״ם חילק בין יתום קטן ליתום גדול ובגדול בע״כ מיירי דאמנינהו דאל״כ איך רשאי לאכול. וסבר הרמב״ם דאע״ג דמתניתין לא מיירי בדרוצה בשעת שחיטה מהכרח התוספות דא״כ מאי קמ"ל אבל הרמב״ם פסק דין זה ברוצה בשעת שחיטה אבל קשה לדעת הסוברים דשה לבית אבות דאורייתא ור"י דאמר לקמן כדי לזרזן במצות הכי ס״ל וכן נראה מדברי התוס' ריש פ׳ כל הגט ובקדושין דף מ״א א״כ קשה לקמן לרבי יוחנן בדף פ״ט ש״מ יש ברירה אמר ר׳ יוחנן כדי לזרזן במצות (ועיין בירושלמי דפירש להדיא בדברי ר' יוחנן דמיירי דרק הפריש סתם אבל שחט בפירוש והוא כמ״ד שה לבית אבות דאורייתא ודלא כתוספות לקמן דפירשו אליבא דר׳ יוחנן דשה לבית אבות לאו דאורייתא) קשה דמאי תירוצא הא ע״כ מוכח דמתניתין סבר יש ברירה מכח ההיא דיתום דאי אפשר לאוקמי׳ ברוצה כמ״ש התוספות ונ״ל דהתוספות כתבו כן לשיטתם דלקמן דרבי יוחנן סבר שה לבית אבות לאו דאורייתא אבל הסוברים דרבי יוחנן סבר שה לבית אבות דאורייתא לא סברי להו כהתוספות אלא דבאמת הוי מצי לאדחוי׳ דברוצה מיירי אלא דרבי זירא לשיטתו דסבר שה לבית אבות לאו דאורייתא מתרץ הכי ובע״כ צ״ל דלמ״ד שה לבית אבות דאורייתא אפ״ה לא ~מושח~{מוכח} מהך מתניתין דיתום דיש ברירה דאי מוכח מהכי א״כ תקשי לר״י דאית ליה אין ברירה מסתם מתניתין דהכא דיש ברירה כמו שהקשו התוספות בב״ק דף ס״ט מסתמא אחרינא ותרוצם לא שייך הכא אלא וודאי צ״ל דלא מוכח מהכא מידי וכמ"ש ודע דבפ״ב מהק״פ ה״ד כתב הרמב״ם דאין עושין חבורה כולה קטנים מפני שאינן בני דעת והקשה בכ״מ דלמה מיעט הרמב״ם מהאי טעמא ה״ל למעט מאיש ותירץ דאי מאיש הוה ממעטין גם שלא לשחוט עליו מלהמנות עם בני חבורה אלא וודאי דאיש לאו מיעוטא והשיג עליו מהרח״א בספר יוסף לקח בפרשת בא דאיך אפשר למעט שלא למנות את הקטן הלא שה לבית ריבוי ולמנוי הקטנים ובלחם שלמה להרב מהר״ש לאניידו דף י״ח תמה עליו דהא שה לבית אבות לאו דאורייתא ואין זו תמה דמהרח״א השיג כן למה שכתב מר״ן בפ"ה בשם מהר״י קורקס דמשמע דשה לבית אבות דאורייתא מיהו וודאי אין הכרח זה הכרח כל כך בדברי הרמב"ם לומר בוודאי שהרמב״ם ס״ל דהוא דאורייתא ואפשר מר״ן לא ס״ל הכי ועוד י״ל דכוונת מר״ן כיון דהך דשה פלוגתא הוא בוודאי אי הוה מוקמינין מיעוטא דאיש לקטן הוה מוכרח וודאי מהכא דשה לבית אבות לאו דאורייתא אבל השתא דלא מוקמינן איש לקטן שפיר י״ל דשה לבית אבות דאורייתא:

תוס׳ ד"ה מתני'. עיין מלכי בקדש דף נ"ב:

תוס׳ ד״ה לישא שפחה. משנה למלך פט״ו דהלכות אישות ה״ד. ועיין זרע יצחק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש״י ד״ה על ידי ומשמע דגם על בתו מוזהר לחנך וע"כ דסובר דהלכה היא בנזיר דאזיל לשיטתו בריש חגיגה שכ' שהטילו חכמים על אביו ואמו לחנכם במצוות ומבואר דסובר דאמו חייבת ג״כ בחינוך: אמנם מסוגיא דהתם אין הכרח די"ל דהוכיח כן מלקמן ו' א' דאמר אביי עד הכא אמו דמחייבא בשמחה כו' ומשמע דבעי אביי לאוקמי מתני׳ דילן דגם אמו חייבת לחנך במצוות שהיא בעצמה חייבת וי״ל דאביי אזיל לשיטתו בקדושין נז׳ ב׳ דמשמע דס"ל חובע"דא וכדלקמן ד״ד א' וכמש״ש התו׳ ד"ה אלא דלמה אצטריך קרא דממילא ימנע מחשש חו"בעז ומדדחיק התם אביי ע״כ דס״ל הכי ומוכרח לאוקמי אליבא דהלכתא ואמו חייבת ג"כ בחינוך ובזה ניחא ג"כ הא דאר"מ בתוס' ערובין פ"ב לא נמנעו כו' דמשמע דס"ל דחייב ג"כ לחנך את בתו וע״כ דס״ל דהלכה היא וכדאמרי' התם משום דאביי לטעמי׳ דחבע״דא וא"ל ל״ל משום חינוך דהרי מייתי חב״עז וע"כ דמוקי דהלכה היא בנזיר ובזה מיושב דעת הרמב״מ שלא הביא אוקימתא דאביי בחגיגה ד' א׳ עלח"מ רפ"ב מחגיגה הלכה א׳ וע' ש״ות רש״ש ח"ב סי׳ א׳ שהאריך בפלפולים ובאמת למ"ש התו׳ דקושית הש"ס דממילא ימנע מחשש ח"בעז דהוי דאורייתא והר"מ פוסק בפ״ב מחגיגה ה״ג דחו״בע ל"דא ולהפ"ח בי״וד סי' קי' דאף להר״מ דספיקא מה״ת מותר מ״מ היכי דאיכא לברורי מבררינן וא״כ בלאו האי קרא הוי מחייבינן לי׳ ומיהו י״ל דאביי לשיטתו דחובע"דא וכדמוכח ג"כ לקמן ו' א' עד הכא אמו כו׳ וכנזיר כט' א' ואף דזכורך בר"פ כתיב י"ל להתו' דאם לא הביא קרבן אף ר״פ לא קיים ומיהו זה תליא בשיטת רש"י ותו׳ פסחים כב׳ א׳ ד"ה חולין וע' רש״י קדושין נח' שסותר לזה ולר״שי דרק איסור הנאתו וי״ל דאזיל לשיטתי׳ וכתו' בריש מכלתין דנקיט חדא דמשמע תרי וע"ע בש"א סי' קד' וראיתי בפ״מג על או"ח בפתיחה כוללת ח"ב אות כד׳ וא"י הא בגמ׳ ממעט מזכורך מבחוץ ולהר"מ כל ספיקא מ"הת שריא פשיטא ק׳ ל"ל ע״ש תו' ד״ה אלא והבן ונ' שכיוון בפשטו׳ לדברינו האמורים למעלה בעזה״י [ומה שנ' עוד בישוב ד״הרמ הנ"ל מקושית הלח״מ דהנה התו׳ הקשו בס"הד וליתי על תנאי וקשה דלמא להכי אצטריך קרא למעוטי בכל גוונא אך נוכל לומר בכוונת התו' כיון דאצטריך למעט אנדרוגינוס א״כ מנ"ל למיפטר טומ׳ דלמא באמת יש לו תקנה על תנאי והמיעוט קאי רק על אנדרוגינוס כיון דהוי ברי׳ בפ״ע משא"כ אי אמרינן דגם האנדרוגינוס ספיקא הוא גם האנדרוגינוס יוכל להתנות ומעתה מתורץ הבשלמא דהגמ׳ מקשה שפיר אמאי כייל תנא דמתני׳ טומטום אנדרוגינוס והא אנדרוגינוס אימעט בכל גוונא דברי׳ בפ"ע הוא משא״כ בטומטום פטור מספיקא ויוכל להתנות ומתרץ אביי בשב"מב ופטור מחמת מיעוט זכורך דבעי ודאי ותרויהו נמעט בכל גוונא וכשהט״וא אין במ״בח והוי ספק יכולה להביא ולהתנות רק שמבטל הסמיכה והר"מ פוסק בפ״יד ה' א׳ ט״ואנ פטורין מפני שהן ספק אשה וא״צ לתי' אביי כיון דאנדרוגינוס ג״כ ספק ובחדא מחתא אימעט דפטורין לגמרי וא״צ להתנות דאל״כ אמאי אצטריך למעוטי ספיקא ומתורץ קו׳ הלח״מ על הר״מ שנתן טעם שוה בשניהם וגם י״ל דהתו׳ תי' הא דלא מייתי על תנאי דמבטל מסמיכה וק׳ להר״מ רפ״א מחגיגה הראי׳ האמורה בתורה כו׳ וע' כ״מ ובשע״המ ולפז"ק דיביא ויתנה דאין סמיכה בעוף והר״מ לשי׳ דע״ר בא מן העופות וא"צ לתי' דאביי ונוכל לומר שמכח סברת התו׳ דליפשוט דסמיכה בכל כחו בעי הוכיח הר״מ שע"ר בא מן העופות. וגם יש לפלפל להתוס׳ דהכ״פ דממילא ימנע מחשש ח״בעז א״כ משכחת בי״ל עבד ומתנה בתנאי כשהיא נקבה על השחרור דהו״א דיכול להביא ע"ר ג״כ בתנאי ממ״נ ורק דא״כ יהא עובר בעשה וכדאי' בהשולח לח' ב' ובהא דר״א משני התם מצוה דרבים שאני וע׳ תו׳ שבת ד״ד א׳ ד״ה וכי ומיהו להר״נ שם דאינו אלא מדרבנן וע׳ בתשובתי לשבת קלג׳ א׳ עפ״ד הט״ז ואכ״מל ובזה ניחא ג״כ דהא אף אי דחי מצות ראי׳ מ״מ הרי העשה הוא ספק והאיסור הוא עובר בוודאי ול"ד להא דר״א דהתם הי' כדי שיוכל לקיים העשה להשלימו למנין עשרה אבל הכא אדרבא אם הוא נקיבה אינו מקיים העשה ומ״מ הוא עובר על הל״ת ומיהו בל״ה זה ליתא דהתו' הקשו דליתי בנדבה ותי׳ דאין מתקנין קרבן לבטל מסמיכה והכא אין שניהם ראוין לסמוך בכל כחן וע׳ תו׳ קדושין לו׳ ד״ה הקבלות ומיהו לר״י דס"ל גבי מתן א׳ שנתערב דקום ועשה עדיף והיינו דדחי העשה להל"ת כיון דשניהם הוי מספק והארכתי בתשובתי בסוכה ט' ואף דהקו' דאין לתקן קרבן בשביל כך ה"ה הכא כיון דספק עשה דוחה לספק ל"ת וא״כ כי היכי דקרבנות ומילה דחי שבת וכה"ג והכ״נ כשהוא מספק ויש לפלפל בס״דא מ״הת לר״א ע' בתשובתי ליומא סג׳ ב׳ וניחא ג"כ דהר״מ הנ״ל ואכמ״ל] ובירושלמי דמכלתין בעי ר׳ בון היכן היו מראין פנים בעזרה או בה״הב נשמעינה מן הדא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה הד״א במקום הבאה היו מראין פנים. ולפ״ז יש להבין הא דתני במכלתין גבי קטן מירושלים להר הבית עתו״יוט (וע' תו׳ ביצה ך' ע"ב ד״ה והביא כו' וי״ל דל"ד בעזרה אלא בהר הבית וע׳ תו׳ פסחים צב׳ ס״עא ל״ד חוץ לעזרה כו' וע' ר"נ נדרים ט' ב׳ וע' רש״י מנחות צה׳ ב' ד"ה במקום) ואולם י״ל כיון דמתני' דידן סובר דאמו חייבת בחינוך דאל״כת עד הכי מאן אייתי׳ וע״כ דחב״עז דאורייתא וכיון דמיירי בקטן דלגבי' ליכא חיוב קרבן ולא בעי כ״א ר"פ לחוד לשיטת רש"י דמתני׳ מיירי רק בר״פ בעזרה ולכן לגבי קטן לא בעינן לגבי׳ בעזרה דוקא כיון דא״צ להקריב קרבן ולא בעינן לגבי׳ ובאת שמה כו׳ ולזה פר״שי הראי׳ שתי כסף גדול הבא להיראות כו׳ ובזה מבואר לשון התוס' דנקיט חדא דמשמע תרי דכיון דמיירי בעזרה דבעי ג"כ ר״פ לקרבן ומ״שכ הירו׳ הד״ת בראיית קרבן אבל בר״פ בעזרה הכל חייבין צ״ל דל״ד בעזרה וה״ה בהר הבית דבר״פ סגי והא דמסיק לקמן גבי מי שאינו יכול לעלות ברגליו לאתויי מפנקי ופר״שי דאסור ליכנס לה״הב במנעלים לישנא דמתני׳ נקיט לרבותא ומכ״שכ בעזרה דמקודש יותר וא״כ מדיוקא דמתני' גבי קטן מירושלים להר הבית מוכח דסובר חובע״דא ומש״ה לגבי קטן לא משכחת חיוב קרבן א"כ ליכא לתרוצי הא דהאיש מדיר משום חינוך דא״כ היכי מייתי חב"עז וע״כ דהלכה היא בנזיר ולכן אמו מחוייבת ג״כ בחינוך ומזה מוכח ג"כ דלא כהתוס' דצריך להביא קרבנותיו נדבה מדנקיט לגבי קטן מירושלים לה"הב ולא לעזרה וע"כ משום דסובר חובע"דא ולא מסתבר שיתקנו להביא

קרבנותיו נדבה:

והנה הרמב״מ פוסק כר״יח דהלכה היא בנזיר וכמבואר בפ״ב מנזירות ה״יג ולכן פוסק דאינו נוהג בשאר נדרים ופוסק ג״כ כר״ל דהאיש חייב לחנך את בנו ולא האשה ולכאורה רציתי לדחות דסובר דגם לר"יח י"ל דאין האשה מחוייבת לחנך את בנה וה״ד הלכה היא בנזיר ולא אמר משום דאשה אינה חייבת בחנוך דר"יח לשיטתי' דחבע״דא וכדמשמע בקדושין נז׳ ב׳ וכמ״ש התו׳ ב״ק עב' א׳ וכמו שהביא הרא״ש בפ׳ גה"נ סי׳ יז׳ והרמב״ם סובר דחבע״דא ולכן פוסק דהלכה היא בנזיר אך להסוברים בדעת הרמב״מ דחובע״דא וכמ"ש הלח״מ ר״פב משחיטה וע״ש בכ״מ וע׳ בשע״המ פ״א מח״ומצ ה״ב וע' במנחות קו' א׳ אי מותר להכניס חו״בעז בפלו׳ דר׳ ורבנן יע״ש ובד״לצ דרוש ד׳ בהגה׳ וא״כ ליכא לאוקמי הא דהאיש מדיר את בנו בנזיר משום חינוך ול״ל דמשכחת שיביא בנדבה כמ״ש התו׳ הכא לגבי קטן דהא בנזיר מייתי חטאת דאינו בא בנדבה וכמו שכתבו התו׳ דנזיר שם [ובמק״אח הארכתי עוד בישוב ד״הרמ שהביא דטריפה אינה חי׳ מקרא דלכלב תשליכון וע' כ״ופ סי׳ כט' שהאריך ומ"שכ דאצטריך לה״ד בפסחים רפ״ב אותו אתה משליך כו׳ אך י״ל דר״ל לשיטתו דחבע״לדא וא״כ ליכא לאפוקי מהך קרא אבל באמת התו' ור"שי ס"ל דהדרשה רק מתיבת אותו דקרא אצטריך לפי שאיננו מקפח כו' ואולי דסוברים דהכל מחד משמעותא דריש לי' וגם י״ל דלרב משרשיא דס״ל לקמן עה׳ ב׳ בן פקוע הבא כו' וא״כ י"ל דקרא דלהבדיל בין החי' קאי טפי לענין בן פקוע דהוא בריא וקיים כשאר בהמות משא״כ בטריפה דאף למ"ד דטריפה חי׳ מ״מ אינה בריאה ולמ״ש רש״י בחולין דלרב משרשי׳ ל״ל ד' סימנין אכשר כו' והר״מ פוסק כרבא דד' סימנין אכשר רחמנא וכר״מ פ״ד ממ״א ולכן השמיט הא דרב משרשיא עב״י סי׳ יג' שתמה בזה וא״כ ר״ל לשיטתו בחולין עה׳ ב׳ דלא ס״ל ד׳ סימנין אכשר רחמנא ולכן יליף מזאת החי' אבל הר״מ לשיטתו דלדידי׳ ליכא לאוקמי קרא דזאת החי׳ להכי רק לטריפה חי' וא״כ ע״כ דקרא דזאת החי׳ אתיא דחי׳ אחרת לא תיכול מבלי יתורא דזאת וע׳ כתובות קיא׳ ב׳ ולכן מייתי הר״מ מקרא דלכלב דמיני' מוכח שפיר לשיטת הר״מ דחובע״דא וכנ״ל. ובאמת בעיקר דהר״מ בל"ה בפשוטו לק״מ דכיון דפשטי' דקרא במסוכנת רק דא״כ מאי רבותא דיחזקאל וע׳ ש״ות פני ארי׳ סי׳ צד׳ ודברי מנחם סי׳ נו'. ובאמת מצינו כה״ג גם בכ״מ בש״ס למינקט הדרש היותר פשוט ואף שהוא נגד הדין ע׳ בחי׳ לשבת קח' ב'. וראיתי במק״ש מש״כ בישוב תמיהת הב״הז גיטין ספ״ו ופ״ז דערוכין מהרמ״בם דפ״ב דבכורים דפוסק כר״ל ק״הפ כקנין הגוף ויקשה קו׳ התו׳ דגיטין ד״ה אי לאו וכל התי' לא שייכי לכאן והאריך לתרץ דהא דאין ברירה היינו מספק שלא לבטל ד"ת ובהבאת בכורים שייך למ"ד חבע״דר וצ״ל דר״יח לשיטתו דאפי' בדרבנן אין ברירה וי"ל שהעמידו דבריהם כו׳ וא״ש לדידן דקיי״ל כר״יח בדעת הרמב״ם דחבע״דא וקיי״ל יש ברירה גם בדרבנן יעש״ב והומ״ל דר״יח ור״ל לשי׳ בנזיר כט׳ א׳ אי חבע״דא ורב יוסף גופי׳ סובר בערובין לז׳ ב׳ דאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן ובמ״ש הרשב״ם ב״ב פא׳ ב׳ ד"ה דלמא א״נ מדרבנן והומ״ל בפשטות דר״מ לשיטתו בקדושין נז' א׳ דחבע"דא. ואולם תמהני דהש״ס קאמר דמייתי ח״בעז אהא דר״מ ורבנן בענין ב׳ אילנות אבל במוכר שדהו ששיעבד לו היניקה עד היובל חייב בהבאה ורק שאינו יכול לקרות אשר נתת לי והא דלא משכחת דמייתי היינו מביא וקורא וכמ״ש רש״י וע' ירו׳ גיטין ס״פד מה פליגן בקריאה ר"יח אמר מביא וקורא כו׳ רשבל״א מביא ואינו קורא וע' בעמ״י סי' ט׳ דבהבאה לכ״ע דאורייתא יעש״ב ובאותו ענין השבתי בסמיכות הכתובים ראשית בכורי וגו' לא תבשל וד״הרלבג והגרא״ו ידוע שהי׳ ביכורים כמין בשר והיו משימין בחלב ול״נ בפשוטו כמ״ש התו׳ ב״ב פא' א׳ דאצטריך משום דאתקיש לב"בח וע' תו' חולין רפ״ח] וגם א"ל בישוב ד״הרמ משום דסובר שחיטת עוף מדאורייתא וכרפ״א משחיטה דמ״מ י"ל כמ״ש התו׳ לענין מליקה דליתי ולא יאכל כחטאת העוף שבא על הספק וע"ביפמ ובירו׳ דנזיר בסוגיין וע' בתו׳ נזיר כט' בד״ה משום הכי דס״ל כמ"ד מחזיר סימנין אחורי עורף וא״כ למ״שכ הר״מ במע״הק פ״ז ה״כו דמוליך ומביא במליקה כשר ולמ״ד בחולין כ׳ ע״א ס״ל לבני ר״ח כמ״ד מוליך ומביא פסול וא"ש דהר"מ וע' ביש״ש ורא״מ פ' ויקרא וע' בתו׳ דנזיר ד״ה לזכר ומ״ש בכונתו בנו״בי מ״ת ח"יוד סי׳ קלג׳ וע׳ שעה״מ פ"ב משחיטה שהקשה על דר"שי כריתות כו' ב׳ בד"ה דמותרת בהנאה דלא אסרה תורה מליקה ולעיל ז׳ ב׳ והקשה מנזיר כט׳ וע״ש תי׳ לחלק ע״י שליח וע״ש עוד בנר תמיד שהביא דר"שי בכריתות קאי לאביי בקדושין נז' דח״בעז נפ״קל מכי ירחק וזבחת אבל לר״מ דמה שלי בשלך אסור והוי בחטאת העוף נמי ח״בעז וע' גיטין כח' ב׳ אבל חטאת העוף משום ספיקו לא מייתי ח״בעז וע״ש בתו' וע' בתו' מנחות כא' סע״א ודוק וגם י״ל למ״ש בש״ות עמ״י סי׳ א׳ ובאו״ח לפסחים בלקוטים בד״צה בסופו שהביא מהא דפריך לר"ל הא כי שחיט קאכיל הכהן נבילה דמליקה ולהתו' דשלכד״א ליכא אפי׳ אס״דר והמ״ע מקיים שלכ"דא וי״ל שעירב בתוכו דבר מר וע״כ דס״ל דבכה"ג מבטל המ״ע דקדשים ויש לפלפל טובא לפ״מ שהעליתי בתשובתי בסוכה ט׳ א׳ ויש לפלפל בענין ח"ש ושלכ״א לר״יח ור״ל לשיטת המוהרי״בל יעש״ב:

ואולם עלה בדעתי לדון בס״ד בדין מחודש דלמ"ד דאשה מחוייבת לחנך את בנה מ"מ היכי דהיא בעצמה אינה מחוייבת במצוה זו אם היא חייבת לחנך את בנה כמו בת״ת שהיא פטורה מללמד את בנה שכל המצוה ללמוד חייב ללמד וכמו שפוסק הר״מ בר״הל ת״ת אי נימא דה״ה לגבי שאר מצוות שהיא מחוייבת בתורת חינוך מדרבנן דכיון שהיא פטורה מעשיית המצוה לא הטילו עלי' רבנן לחנך את בנה ולכאורה הי׳ נ״ל דדין זה מפורש בחגיגה ו' א' עד הכא מאן אייתי׳ אמר אביי עד הכא אמו דמחייבא בשמחה כו' ומבואר להדיא דבראי׳ דנשים פטורות אינן מחוייבות לחנך את בניהם אבל בשמחה דהיא מחוייבת בגוף המצוה מוטל עלי׳ להביא את בנה ג״כ משום שמחה ויש לפקפק וע׳ ט״א ובזה ניחא סתירת דרש״י בריש חגיגה ד״ה איזהו קטן אבל מכאן כו' על אביו ואמו לחנכו במצוות ואולם בברכות כ' ע״א פר״שי קטן פטור מק״ש לפי שאינו מצוי אצל אביו תמיד כשמגיע זמן ק״ש ומבואר דסובר כמ"ד דמצות חינוך מוטל רק על אביו דאל״כ אכתי למה לא הטילו על אמו לחנכו בק״ש ובזה א״ש דהכא כיון שאשה פטורה מק״ש ליכא לגבה מצות חינוך והתם לענין שמחה דמחייבא אמו וכן משמע מד״הרנ סוכה פ״ב במתני׳ נ״וע וקטנים פטורין מן הסוכה דרבנן סברי קטן שא״צ לאמו כיון דאמו לא מחייבא אינו ראוי לחינוך סוכה כל שהוא צריך לה ושאמו מחוייבת גם בכה״ג יעש״ה ולפ"ז מיושב ג"כ דהרמב״מ פוסק כר״יח דהלכה היא בנזיר ולכן סובר ג״כ דאשה חייבת בחינוך כמשמעות הסוגיא קסבר האיש חייב כו' ומשמע דר״יח פליג דאשה חייבת ג״כ בחינוך והא דס"ל לר״מ דאשה פטורה מחינוך היינו במה שהיא בעצמה אינה מחוייבת ולכן פוסק בפ״ד מתפלין הל' ג' שאין אשה מחוייבת לחנך את בנה בתפלין לפי שהיא בעצמה פטורה מן התפלין וכן לענין ת״ת דקדק בלשונו לפי שהיא בעצמה אינה חייבת ולכן לא שייך לגבה ג״כ לחנך מדרבנן ובזה עולה פסקי הרמב"מ כהוגן למעיין היטיב ובזה מבואר כוונת בעל עין משפט שציין בהא דהאיש חייב לחנך את בנו בהל' ת״ת ותפלין לולב וציצית ובאמת למעיין במי׳ פ״ג מהל׳ ציצית וכן בפ״ז מלולב הל׳ יט׳ לא כתב הר"מ רק שהחיוב לחנך את הקטנים ולא הזכיר כלל שהחיוב על אביו ואמו ובזה א״ש דבמצוות כה״ג דאשה פטורה א״כ לא שייך מצות חינוך לכ״ע ולכן נקיט מצות דאשה פטורה דלא שייך ג״כ לגבה לחייבה לחנך וכנ"ל. [ומזה תמוה לי דהמ״א בסי׳ שמג' ס״ק א׳ שהקשה מהא דהילני המלכה בריש סוכה והא אין האשה מחוייבת לחנך אח בנה ומדבריו מבואר בפשטות דלמ״ד דהאשה מחוייבת לחנך את בנה לא תיקשי מהא דהתם והא בסוכה דהיא בעצמה פטורה ממצוה זו א״כ לכ"ע מחוייבת לחנך את בנה: ובאמת לק״מ כמ״ש הת"ה והובא במ״א סי׳ תרמ׳ ס״ק ג׳ דאף שאין אביו כאן מחוייבין ב״ד לחנכו במקומו וא״כ מייתי שפיר ממה שלא אמרו לה הזקנים דבר שהם היו מחוייבין לחנכו. ומה שתי' המג״א שהחמירה ע"ע למצוה בעלמא וכן תי׳ בתו״יש יומא פב' ובגליון הש״ס מהגר"עא ריש סוכה תמה על התוי״ש מה״ד התם וכ"ת כו' דהא אפי׳ מדרבנן לא מחייבא ואכתי מנ״ל שהחמירה ע״ע. וכבר הרגיש גם בזה הת״הד בסי׳ צד׳ ודחה דבריהם ותו ק״ל לפ״ז מאי פריך בנזיר לר"ל א"ה אמו נמי ומשני קסבר האיש חייב כו' והא מ״מ מצוה איכא גם באם וע׳ שיבת ציון סי׳ סא'. ומיהו ק"ק להתו' בערובין צו׳ א׳ ד"ה מיכל דלר״י דלא ס"ל נס"ר די"ל משום בני׳ היתה יושבת וטפי הוי להק' לר״י גופי׳ דע״כ הי' מי שהגיע לחיוב סוכה דאל״כ הרי הי' משום בל תוסיף וצ״ל דבאמת להכי קאמר משם ראי׳ אשה היתה כו' וע״כ דגבוה מכ' פסולה ולזה השיב משום בני' היתה יושבת ולעבור צריך כוונה וכר"ה כח' ב׳. וגם יש לדחות בישוב קו׳ התו״יש דמנ"ל שהחמירה ע״ע דהא דאמר וכ״ת בדרבנן לא אשגחה לא קאי על מה שאמו חייבת מהדין דא״כ היו מחוייבין להוכיחה אם לא בידוע בבירור שלא יקבלו וכשבת נה' א׳ וע"ש בתו׳ רק דקושית הש״ס דכיון דעיקר מצות חינוך הוא שיהא רגיל בזה לכשיגדל בזה לקיים המצוה כתיקונה וכמבואר בפירוש ר״שי וא״כ אף דעלי׳ לא הי׳ מוטל מצות חינוך גם מדרבנן מ״מ כיון דמעשי׳ הי׳ ע"פ חכמים א״כ אם הי' מוטל עליהם לשבת בסוכה מטעם חינוך הי׳ לחכמים לומר לה אף שהיא בעצמה אינה מחוייבת וא"כ מבואר מזה להיפך מדקאמר וכ״ת בדרבנן לא אשגחה דאינה מחוייבת גם מדבריהם והמעיין יבחר]

ואולם בפשטות י״ל עוד בישוב דהר״מבמ למאי דס״ל רא״הק דנזיר טהור נמי חוטא הוא דכשחייב עצמו בנזירות אסור לעבור על קבלת הנזירות וא"כ הדבר פשוט דבזה לא שייך מצות חינוך ולכן הרמב״מ לשיטתו דפוסק בפ"ט מנזירות ה״יא דנזיר טהור נמי הוי חוטא וכן בנדר דפוסק הרמ"במ כר"י דטוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ומ״מ עביד מצוה כשיקיים נדרו וא״כ ודאי דבזה לא שייך חינוך ור״ל סובר דמצוה עביד ולא נקרא חוטא ולכן שייך לגבי׳ לחנך. וע' נזיר ג׳ א׳ תו' ד״ה ואימא נאה ותו׳ סוטה טו׳ א׳. וע׳ רש״י נדרים ד״ד ב' ד״ה אתיא לכפרה אבל נזיר לא עביד שום חטא. ובלא״ה הר״מ לשיטתו בפ"ב מהל׳ ע״ג דהקפת כל הראש שמי׳ הקפה וא״כ תיקשי קו׳ הש״ס היכי עביד הקפה ובאמת תליא בפלוגתא דשמואל ור״ה לענין המקיף את הקטן ואף להרמב"מ דפוסק בהמקיף את הקטן דחייב מ״מ משכחת ע״י א"י דהשתא שפיר דמותר בהקפה כיון דקטן לא הוי בר חיובא דאינו מחוייב לחנכו רק במצוה וכמ״ש התו״יש וכדמוקי שמואל בנזיר נז׳ ב' בהא דמגלחין ומביאין קרבן וע' תו׳ שבועות ג' א' בד״ה ועל הזקן. וראיתי בס׳ אורח משור שהקשה מסוגיא זו על התו׳ דריש נזיר דלר״ל דלשון שבדו להם חכמים הרי מביא חוב״עז והא ר״ל לשיטתו דחובע״לדא והניח בצ״ע. וכן משני התם אין שחיטה לעוף מ״הת יע״ש. והמפרשים נדחקו בזה דכוונת תו׳ מדלא מקשה לר״ל מסוגיא דהכא איך יביא קרבן כו׳. ובש"ות ע״מי ס׳ א׳ העלה ג״כ לדחות בזה ד"הרנ דריש נדרים אימא דלכ״ע כו׳ דאפי׳ אי הוי כנויין לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו הרי הוא ג"כ כנדר גמור מדאורייתא להביא קרבן די״ל דכיון דמדרבנן הוי מ"מ אתיא חינוך דרבנן ודחי לחבע״דר יע״ש ובאמת למאי דמסיק דתנא מתחיל בעיקר קרבן וא"כ ניחא אבל למ"ד לשון שבדו להם חכמים ע"כ צ"ל כדמשני חמ"ח. ואולי י"ל דבנזיר דהוי סתם מתני' ס"ל כר"מ דחובע"דא וא"כ ע״כ לא אתיא מתני׳ אליבי׳ ולהכי לא משני ג"כ הא דמייתי קרבן על לשון שבדו חכמים דר"ל לטעמי׳ דחבע"לדא וכדאמרן. (וע׳ בירו׳ דמתני איפכא דלר"ל לשון אומות וע' בירו׳ נדרים פ"ק ה׳ ב׳ יע"ש ה׳ א׳ ואלו תנינן מה הוינן מיתני כו׳ וע״ש במפרש כמ"ד לשונות אומות ולא קאמר הניחא למ"ד וכקו׳ התו׳ דהכא וע״כ דמשמע דסוגיא דילן דאזיל לר״יח לשיטתו דהוי מרא דירו׳. וע׳ בתו׳ ר"פ הנושא שכ׳ ג״כ שאין לחוש מה שהוחלפה שיטתן וכה״ג בכ״מ לרוב בירו׳. וע"ש בירו׳ נדרים פ"ק סוף הלכה א' רי״א טוב מזה כו׳ רי"חא כו׳ וע' ירו׳ יבמות פ' יא׳ ה"ז ובנזיר ר"פח רי"חא מקבלין התרי׳ על הספק וע' תו׳ יבמות קיג׳ ב' ד"ה יצתה כו׳ יש סברות הפוכות מש"ס שלנו ובז"מ קו׳ התו' גיטין נד' סע״א ד״ה נפלו ורי״א בין בשוגג וע׳ תו' מנחות נח׳ דחשיב יב׳ סוגיות הפוכות וע׳ ר"שי בפ"ו דכריתות ד"ה ובפלוגתא ר״י ור״ל והוא בירו׳ ב"ק פ"ד הל׳ ח' ובסנהדרין ש"הנ ונמצאו זו׳ ריח״א כל הקודם כו׳ ור״ל אמר יאוש דעות ובבבלי משמע להיפך יע״ש בנ״ת וע"ירו חלה פ״ג ר׳ חייא בר בא מחליף משמי' דר"יח ור"ל כו׳. וע' ירו׳ יבמות ס"פ יא׳ ופ"ה דפסחים ה״ד ובכ"מק איתפלגון בב' יו"ט ש"ג רי"א מתרין על הספק יע״ש וע"כ דלא קאמר ר"יח אלא בס' שאפשר לעמוד כגון בב' יו"ט ש"ג וע׳ במ"הפ בירו׳ שבועות פ"ג ובאמת ביבמות לה׳ ב׳ פליגי בהדיא בהכי ר״יח ור"ל. ובזה נסתרו דברי השיבת ציון סי' פח' בס״הד אך מעל' כו׳ יעש״ב. וע׳ ירו׳ שביעית פ"ח תפלו׳ דר"יח כו' דרשב״ל אמר המע״קו ד״ת וע״ש בנח״י שהוא ט"ס וצ״ל להיפך וכגי' הירו' פ"ד דב״מ והארכתי בחי׳ לב"ב סד׳ א׳ ע״ד המפרש מש"ש בזה ואכ"מל) ובעיקר הקושיא יש לדחות בפשטות דהתם י״ל דחייבו חכמים לחנכו בקרבן כיון דמ״מ לא הוי ח״בעז אבל היכי דמדאורייתא לא הוי חלות הנדר כלל א״כ מאי מהני שיביא חולין על המזבח ולא שייך לומר שיבדו חכמים להביא קרבן אף דאין כאן משום ח״בעז כיון שחכמים תיקנו להקריב הקרבן מ"מ למה יביא קרבן כלל ואף דמ"הת אין כאן איסור אם מקריב חולין על המזבח אבל זה ודאי לא מסתבר שיעלה מ״הת הקרבת חולין לכפרה כיון דמ״הת לא הוי קרבן כלל ולכן הקשו התו׳ מאי מהני קבלת הנזירות כיון שהקרבן שיביא לא יעלה לכפרה כלל ואין כוונתם להקשות על ההבאה שיהי׳ חב״עז רק דהרי אין כאן קבלת הנזירות מ״הת ומה שייך להביא קרבן כיון שהקרבן שיביא יהי׳ ח"בעז ואין כאן כפרה כלל. שוב מצאתי בש"ות פני ארי׳ סי' לט' בתוך דבריו שכ׳ בפשטות דלר״ל דס״ל חבעל״דא דמ״מ יוכל להביא קרבן על נזירותו שבא לחנכו כיון שאין כאן איסור כלל אבל לא שיעלה לכפרה וא״כ מבואר כסברא הנ"ל. ולכן ודאי פשוט דזהו רק לענין חינוך דרבנן דמ"מ יוכל להביא קרבן כיון שאינו עושה איסור מהתורה וכל חיובו הוא רק מדרבנן להביא קרבן משום חינוך משא״כ בסתם נדרים דלא שייך חינוך וא"כ כיון דמ״הת לא הוי נדר כלל מאי מהני כשיביא חולין לעזרה דכיון דלא הוי נדר מדאורייתא אין כאן קרבן מ״הת דלא מסתבר היכי דהחיוב רק מדרבנן שיביא קרבן מדרבנן והארכתי לפלפל בדהמ״למ הל' תרומות רפ״ז וע' שיבת ציון סי׳ ט״ז אך אין זה ענין לדברי שוב ראיתי בהג"רצהח שהרגיש ג״כ בקושיא הנ"ל מנזיר והניח בצע"ג והדבר פשוט כמש״לע. והנה בסי׳ זמנים אות ב׳ הוכיח דמצוה דרבנן דוחה לל"ת דרבנן דהא חזינן דמשום חינוך דרבנן מביא ח"בעז. ותמהני לדבריו דא״כ בגדול כשהוא מביא קרבן נימא הרי יש כאן ל"ת דחבע״דא ונליף מהכא למ"ד דחבע"דא דעשה דוחה ל"ת ולמה טרח בכולי סוגיא דעלי׳ ולא מייתי מהכא ותו דאנן קיי״ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדאי׳ בזבחים צז׳ ב׳ והרי חזינן דדחי להביא חו"בעז וגם לסברא זו תיקשי מאשם תלוי דהוי ספק ח״בעז וכן בחטאת העוף הבא על הספק ומה"ט ליכא איסור כלאים בכהן הלובשן מספק וע״כ דזה לא הוי כלל בתורת דחי׳ כיון שאין כאן הבאת חולין כלל מאחר שהתורה חייבה להביא חו"בעז וה״ה לענין חבע"דר מ״מ כשחייבוהו חכמים לחנך בקרבן מה ענין דחי' לכאן כיון שמדרבנן באמת הוא מחוייב קרבן וכל האיסור דהקרבת חולין הוא רק מדרבנן ובכה"ג לא גזרו כלל ולא חל עליו שם חולין כלל כיון שחייבוהו מדרבנן בקרבן ובלא״ה הרי גם בעשה דאורייתא היכי דא״א לקיים המצוה בענין אחר לא הוי בתורת דחי' כיון שמצותו בכך וכתו׳ יבמות ג׳ א׳ לגבי אשת אח ובתו׳ ה׳ ב' ד"ה כולהו לגבי כלאים בב״כ ובחולין צ׳ ע״ב לגבי חלב ודם וע׳ מנחות ה' ב׳ וה"ה כאן דחיוב חינוך הקטן בנזירות הוא רק בכה"ג וא״כ לא שייך כלל משום חבע"דא כיון שחכמים חייבוהו להביא קרבן. ולכן הדבר פשוט כיון דהא דילפינן דעד״לת הוא מגז"הכ אע"ג דל״ת חמיר וכיבמות ח׳ א׳ יע"ש בפר"שי ובחי׳ וממילא בדרבנן אין עשה דול״ת לעבור בקום ועשה. וע׳ מ״א תמו׳ ס״ק ב' בשם השל"ה ועש"ות יד אלי׳ סי' ו׳ שכ׳ בפשטות דגם בדרבנן עשה דוחה ל"ת וע״ע בש״ות מנחת עני חאו"ח סי׳ ז׳ וע' שו"ת עמ"ה חאו"ח סי׳ סו׳ והארכתי בפרט זה במק"אח. ומה שהביא עוד בס׳ זמנים דסוגיא דנזיר ס״ל דעשה דרבנן דוחה ל״ת דרבנן ממה דאתיא עשה דחינוך ודחי ל״ת דהקפה מלבד שג"ז יש לדחות בכמה אנפין בלא"ה מהתם אינו מוכח רק בלאו שאינו שוה בכל וכמו דדחי ביבמות ה׳ א׳ למ"ד הקפת כל הראש מיהת משא״כ היכי שהלאו שוה בכל די"ל דלא אלים עשה דרבנן לדחות הלאו וע׳ בחי׳ לשבת קנד"ב:

ומה שנראה עוד בישוב דברי הרמ"במ הנ"ל דהא באמת יש להבין להרמ״במ סוף הל' כלאים ובפ"ח מכ״מק ה"יב דלא הותר לכהנים ללבוש ב״כ רק בשעת עבודה וא״כ אי חבע״לדא מ״מ הוא עובר על לבישת כלאים דעבודה צריך בגדי כהונה לעיכובא ול"ל שיתקנו להביא קרבן נזיר בלי לבישת בגדי כהונה כיון דלא הוי קרבן מ"הת כלל בכה"ג וא״ל דמשכחת כשהי' לבוש בגדי כהונה מכבר שיכולין חכמים לעקור דבר ד"ת בשוא״ת ז״א כיון דהתחלת הלבישה ע"י מעשה לא הוי שוא״ת וכר״שי ברכות כ׳ סע״א וע״כ דאתיא כמ״ד ביומא יב׳ ב׳ דאבנטו של כהן הדיוט לא הי׳ של כלאים אבל הרמ"במ לשיטתו ר״פח מכ"מק דאבנטו של כהן הדיוט לא הי׳ של כלאים וא"כ י״ל דמש״ה ל"ל משום חינוך דא״כ לא הי׳ רשאי לעבוד עבודה ומצאתי בש"ות עמ״י סי׳ א׳ שהקשה ג״כ דאיך לובש הכהן בגדי כהונה בשעת עבודה והוכיח מזה דלא כדעת הרמ"בם דהא דמוקי לקמן ע״ב לאב״א דר' ס״ל משום חינוך ומ"מ סובר ביומא יב׳ ב׳ דאבנטו של כה״ג זהו אבנטו של כהן הדיוט. וא״ז מוכרח די"ל דהני תרי אוקימתי דלקמן אי ס״ל לר' דהלכה היא בנזיר תליא בהני תרי אמוראי ביומא ו' ב׳ דפליגי לר׳ אי אבנטו של כהן הדיוט הי׳ של כלאים ולמ״שכ התר"י פ׳ א"ד וכ"כ ה"המ בפ"ח מק״פ הל׳ ד׳ דהיכי דקאמר אב״א ואב״א אין הכרע והמ״ע פ״ב מחובל העיד דקבלה בידו דלישנא דאב"א כלישנא דא"ד ושפיר י״ל דמוקמינן לר׳ כל״ק ובסתירת דהר״מ בסוגיא דהתם דפוסק דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא ופוסק כר׳ עד שיביא ש״ש מצאתי בלח"מ פ"ב מנזירות שהרגיש ג"כ בזה וכבר האריכו האחרונים ואכ"מ. ואולם דעת הר"נ בכתובות ז׳ א׳ דגם היכי דאמרינן אב"א ואב"א קיי"ל כלישנא בתרא וא״כ ע"כ דר' מוקי משום חינוך ותיקשי דאיך לובש בכלאים בב״כ דהא לדידי׳ מסיק דזהו אבנטו. ואולם נ״ל לכאו׳ די"ל למאי דפליגי ביומא ה׳ ב׳ באבנט של ימי המלואים אי הי׳ לובש בבת א׳ או בזה אח״ז וע"ש ו׳ א׳ תו׳ ד"ה אבנט. אך לסברת הר״מ דלא הותר כ״א לצורך עבודה וא"כ ע"כ דגם באבנט הי׳ בבת אחת ואחר שהלביש לכ״א הג' ב"כ חגר באבנט לאהרן ובניו שלא ימתין בלבישת כלאים שלא לצורך מצוה עד שילבשו הבנים כל הבגדים אבל למ"ד דמותר שלא לצורך עבודה וא"כ י"ל דהיו לובשים גם האבנט בזה אח״ז וא״כ למאי דמוקי התם ביומא דלמ״ד אהרן ובניו בב"א ס״ל אבנטו של כה״ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אבל למ"ד דאבנטו של כה"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט ס"ל אהרן ואח״כ בניו ולדידי׳ ע"כ דס״ל דמותר גם שלא לצורך מצוה כהראב״ד ולכן הלבישם בזה אח"ז. ואולם ז"א דהא למ"ד בב"א ס"ל לא זהו אבנטו וא״כ הי״ל להלביש לבניו את הבגדים כולם וגם האבנט כאחת ואח"כ לאהרן וע"כ דלא תליא בהכי מידי דאף שהותר שלא בעידן עבודה מ״מ כיון שעוסק בהלבשת ב״כ לצורך עבודה מיקרי דהלבשת ב״כ גופי' הוי מצוה וע' בס׳ אה״ח ס״סי י״ח. ואף שאפשר שילביש לבניו את הבגדים קודם לבישת האבנט מ״מ אין להוכיח מכאן דמותר ללבוש כלאים שלא לצורך עבודה כיון דמצותו בכך שיהי׳ הלבישה כאחת וע"כ דלא תליא מידי בהא וע' בר"פ ד׳ מיתות ודוק. וגם י״ל להתו' ביצה כ׳ ע"א בד"ה למ"ד דהואיל וגילה לן קרא דילפינן שעה מדורות הכ״נ ילפינן דורות משעה וע' תו' מנחות י"ט ב׳ ד"ה ושמואל וע' תו׳ חגיגה ו׳ א׳ ד״ה דנין וע' יבמות ס"ב א׳ וא"כ למ"ד דלא ילפינן ה"ה דורות משעה. ואמנם י"ל למ"ש התו' בשבועות י״ז א׳ דלרב ביבי אינו חייב אף דתחלת הלבישה הי׳ ע״י מעשה מיחשב שהי׳ כמעשה וא"כ י״ל דשפיר משכחת כשהוא לבוש ב"כ מכבר דמותר אח"כ להקריב קרבן בעד הקטן דלרב ביבי לא הוי רק שוא״ת ויש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בכה"ג כיון שאינו עוקר במעשה אבל הר״מ לשיטתו בפ״י מהל׳ כלאים ה׳ ל' דפוסק כר״א דאפי׳ לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב וע״כ דסובר דכיון דתחלת הלבישה הי' ע"י מעשה מיקרי לאו שיב״מע וא"כ אינו רשאי לעבוד עבודה בב״כ וא״ש דהר"מבמ. ואולם למ״שכ המ"למ בפ״ג מכ״הק הל׳ כ"א דכיון שהי׳ תחלת המעשה בהיתר דלא נחשב השהי' כמעשה וא״כ לק״מ:

שוב בינותי בספרים וראיתי בס׳ אורח מישור שהביא ד״המגא דאמו אינה מצווה בחינוך והשיג עליו לדינא דלדידן דקיי"ל כרי"ח לגבי ר"ל א״כ הו״לל דאמו ג"כ מצווה בחינוך ואין מזה הכרח לגי׳ מוהרי"ב בגליון ר״ל בשם ריב״ח ולמש"כ התו׳ ב"מ מח' א' ובכמה מקומות דהיכי דלא פליגי אליבא דנפשייהו ליתא להאי כללא ולפמ״ש לעיל מוכרח בפשטות דאנן פסקינן כרי״ח דהלכה היא בנזיר וממילא אין הכרח לחדש דאמו פטורה מחינוך ולא הרגיש המחבר בסתירת דהר"מ שהבאתי לעיל ובאמת נ׳ שהוא הבין מסתירת דהר״מ דסובר דרי"ח לא פליג אר״ל ולפמ"ש לעיל אין הכרח כלל וע"ש בס' או"מ שהאריך בראיות לסתור ד׳ המ"א וכ״כ בתוספת שבת סי׳ שמ״ג וגם תמהו על המ״א שהביא ל׳ התה״ד מה שבעצמו דחה זה ופוסק דאין להקל ולכן ברור לדינא שמחוייבת בחינוך בכל המצוות רק במצוות שהיא פטורה לעצמה וכדאמרן. אמנם יש להעיר לפמ"שכ האחרונים בברכת ברוך שפטרני שהאב מברך כשבנו נעשה בר מצוה כמבואר בסי׳ רכ״ב ס״ב בהג״ה לפי שעד עכשיו הי׳ האב חייב לחנכו ולכן האשה אינה חייבת לברך ברכה זו ומזה הי' נ׳ כמו שעלה בדעת התה״ד לצדד דעיקר חיוב על האב רק בדליתא לאבוהא תתחייב אמו במקום אביו לחנכו וכדמוקי בערובין ד׳ פ״ב ואף להרא״ש ברכות ך׳ שנשים אינן בכלל ערבות (וצ"ע בסנהדרין מד׳ א׳ משום דידעו אשתו ובניו וע' שבת נ"ד ב׳ וירו׳ שם ספ״ה ואי נימא דאשה אינה בערבות בשביל האנשים ממילא ה״ה להיפך וע״כ דזה אינו מטעם ערבות רק כיון שהי' בידו למחות וכשבת נ״ה א' וע״ש ק"ה ב׳ וכתובות ח׳ ב׳ וע' ברכות ס״ב ב׳ ובחי׳ לשבת ל"ג ב׳ ואכמ״ל בד"ד) מ"מ גם להרא"ש הא דהבן נענש בעוון האב אינו מטעם ערבות כיון דקטן גופי׳ לא הוי בר עונשין וגם דבסוטה ל״ז ב' מוכח דגם פחות מבן ך׳ לא הוי בכלל ערבות. ואולי דכיון דאמו אינה מחוייבת לחנך רק במה שהיא מחוייבת לעצמה ולכן תיקנו טפי ברכה זו להאב וכן בבתו כשהגיעה לכלל עונשין הוא פטור מלברך ואף דלדידן דקיי"ל דהלכה היא בנזיר מחוייב לחנך את בתו בשאר מצוות וכמבואר שם בנזיר ובר״שי פסחים פ"ח א׳ ובתוספתא דערובין פ"ב וכמו שהעלה באו״מ וא"כ עכשיו הוא פטור מלחנכה במצוות שהיא בעצמה מחוייבת מ"מ כיון דאינו מחוייב לחנכה רק במ"ע שהז"ג שהיא חייבת ולענין ל"ת הא קיי״ל קטן או״נ אין מצווין להפרישו ולכן לא תיקנו לברך כשהיא נעשית גדולה כיון דאין החיוב מוטל עליו בתמידות לחנכה כמו אבי הבן וע' ש״ות מ"ע סי׳ ג׳ שהעלה דאבי אביו אינו מחוייב בברכה זו כיון דאינו מחוייב לחנך את ב"ב ול״נ דודאי עדיף מזקנים דקיימי במקום האב ולא מסתבר שיהא מוטל עליהם לברך אבל מ״מ במקום שיש אב האב ודאי קודם להם לחנך כמו בת"ת וכן לענין פדיון בכור ומילה וע׳ ש"ות רע״א סי׳ מ״ב וש"ות בגדי כהונה חיו״ד סי׳ י״א וע' ש"ות הק״ט סי׳ רכ״א. ומה שדקדק מה״ד בנזיר כ״ט אבל בתו לא אינו מוכרח כ״כ דלא שייך לומר ב״ב כיון דלא פסיקא כ״כ דהחיוב מחינוך אינו מוטל על אבי אביו במקום שיש לו אב. וגם מה שטרח להביא ממרחק לחמו מהרמב״מ פ״ו מלולב ובכ״מ דחינוך מדרבנן והוא מבואר בכל הש״ס בפשיטות וגם בסוגיא דנזיר דעסיק בי' כדפריך והא מייתי חב"עז ומש״כ להשיב על חו"ז הלבוש בברכת שפטרני לפי שעד עכשיו הבן נענש בעוון אביו דא״כ גם על בתו הי' לברך וע' כתובות ח׳ ב׳ וכן בשבת ל"ב ב׳ כבר הקדימו בזה הישועות יעקב וש״מפ שדחו דבריו:

וראיתי בס"ס תנא תוספאה בחדושיו לסוף כריתות שהביא ליישב קו׳ התו׳ שהקשו לפרש״י שפי' במצוות יראה כל זכורך דהא תני בסמוך בש״א הראי׳ ב׳ כסף משמע דבקרבן איירי וכתב לתרץ דלקמן דף ד׳ מקשה אמתני׳ דקטן פטור מדאו׳ ומשני ל"ק כאן בהגיע לחינוך וא״כ ע״כ הרישא דחייבין מיירי בהגיע לחינוך ע"כ מיירי בר״פ בעזרה דסתם מתני׳ ור"מ ס"ל חבע״דא וא״כ ל"ל משום חינוך דא״כ תיקשי היכי מייתי קרבן וע"כ דהלכה היא בנזיר ולא משכחת לגבי קטן לחנכו בקרבן דחובע״דא עכת"ד בקוצר. (וע"ש מ"ש דפליגי ר״מ ור׳ נהוראי והוא ט"ס כי לא נזכר ר״נ ובלא"ה הא ר״מ הוא ר״נ כערובין י״ג ואף שזה יש לדחות כמ״שש בחי׳ יע"ש). והנה מה שהכריח מכח סתם מתני׳ דהכא דחובע״דא והתם לגבי האיש מדיר את בנו בנזיר מתוקמי לר״ל למ״ד חבעלד״א ולפ"מ בחי' בסמוך הדברים מוכרחים בפשטות ממתני' וגם י"ל דאביי דמשני כאן בהגיע לחינוך אזיל לשיטתי׳ לקמן ד״ד א׳ תו׳ ד"ה אלא. אמנם י"ל ע״פ דבריו דר"שי ותו׳ לשיטתי' בפסחים כ״ב א' דר״שי סובר דהא דפליגי בח"בעז היינו רק לענין איסור הנאה אבל לגבי שחיטה לכ״ע הוי דאורייתא והתו׳ חולקים עליו. וע' תו׳ חולין י״ב ב׳ ד"ה אלא לאו כו' דהוי כחוב״עז יעש״ה ודוק. ואולם באמת אני תמה למאד דאי נימא דהחיוב מוטל על אביו לחנכו בקרבן לשיטת התו' א"כ לא מייתי רק בנדבה דע"ר בא בנדבה וכמ״ש התו' להדיא בד״ה איזהו קטן דכיון דמדרבנן הוא מחוייב צריך להביא קרבנותיו נדבה והא דפריך התם בנזיר לר״יח והא מייתי חב״עז היינו משום דנזיר מייתי חטאת דאינו בא בנדבה. ועוד תמהני דלדבריו למה דחיק הגמ׳ דלקמן הכל לאתויי סומא באחת מעיניו דלא כריב״ד דהוי דלא כהלכתא וטפי הול״ל לאתויי קטן שהגיע לחינוך דחייב א"ו דהא ליתא דבזה לא שייך לומר דחייבין דהא החיוב מוטל על אביו לחנכו וא"ל דא״כ הו"לל דמיירי סיפא אפי׳ בהגיע לחינוך ושייך לומר פטורין כיון דעליו אינו חיוב כלל רק על אביו מוטל לחנכו ז״א דלהס"ד דש״ס הוא לימוד גמור מכל זכורך והוי דאורייתא לגמרי דאל״כ הא בכל מקום האב חייב לחנכו ומ״ש ר״פ דנקיט וכיון דהוי דאורייתא החיוב מוטל עליו ושייך שפיר לשון חייבין אבל למאי דפריך בגמ׳ הגיע לחינוך מדרבנן וקרא למלתא אחריתא אתיא וא״כ אין עליו שום חיוב כלל רק דעל אביו מוטל לחנכו וא״כ ודאי דסיפא מיירי אפי' בהגיע לחינוך כיון דמ״מ הם בעצמן פטורין מהראי' דעל האב מוטל לחנכו. וערש״י ברכות כ׳ סע״א דקטנים פטורין מק״ש לפי שאינו מצוי כו' וצ"ל דהתם כיון דאיכא סברא לחייב את הקטן בק"ש א״כ ממילא פטור כמו בכל המצוות וע״כ דאתיא לפטור גם את אביו וע' רמב"ם רפ״ב מהק״ש נוע״וק פטורין מק״ש ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניהם ולאחריהם כדי לחנך וע"ש בלח"מ דסובר דאף דקטנים פטורין מק״ש גם מדרבנן מ״מ על אביו מוטל לחנכו וא״כ מבואר דתני פטורין אף שהחיוב מוטל על האב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף