דף סג - ב
שואלת הברייתא: אי, אולי המילה "קרבן" לא נכתבה בתורה כדי למעט את השוחט חולין בפנים, אלא שומע אני, אלמד מכאן לרבות לענין השוחט קדשים בחוץ:
שאפילו השוחט בהמות קדשי בדק הבית [שאינם עומדת להקרבה] [53] בחוץ יהיה חייב. שהרי אף הן נקראו "קרבן" כענין שנאמר [במדבר לא נ]: "ונקרב את קרבן ה', כלי זהב אצעדה וצמיד", ובודאי כלי זהב אינם ראויים להקרבה, ואינם ראויים אלא לבדק הבית.
תלמוד לומר [לכך נאמר בפסוק הנ"ל]: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". משמע שהיה יכול להביאו לפתח אהל מועד [לעזרה] ולא הביאו.
מכאן שרק כל הראוי להביאו לפתח אהל מועד חייב עליו אם שחטו בחוץ. אבל כל שאינו ראוי להביאו לפתח אהל מועד, אין חייבין עליו אם שחטוהו בחוץ. וקדשי בדק הבית לא היו מיועדים לבוא לפתח אהל מועד.
שואלת הברייתא: אוציא את אלו - אמנם ממה שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" אני מבין שיש להוציא [למעט] את קדשי בדק הבית. שאין ראוין לבוא לפתח אהל מועד כלל.
ומכל מקום, עדיין לא אוציא [לא אמעט] את [פרת חטאת [54] ו] שעיר המשתלח שאף על פי שאינו נשחט באהל מועד, בכל זאת הרי הוא דבר שהוא ראוי לבוא אל פתח אהל מועד להגרלה [55] ולוידוי [שהכהן הגדול התודה עליו בעזרה]. ומנין שהשוחט את שעיר המשתלח בחוץ פטור?
עונה הברייתא: תלמוד לומר: "להקריב קרבן לה'". כלומר, מי שמיוחדין לה'. דהיינו קדשי מזבח שכל מעשיהם בעזרה. [56]
יצאו אלו [57] [שעיר המשתלח], שאין מיוחדין לשם, שהרי מיתת שעיר המשתלח היתה מחוץ לעזרה. [58]
עד כאן דברי הברייתא בתורת כהנים.
ותמהינן על סוף דברי הברייתא [שהמילה "לה'" ממעטת שעיר המשתלח שאינו מיוחד לשם]:
וכי "לה'" להוציא [למעט] את שעיר המשתלח הוא בא?!
ורמינהו סתירה לדבר מברייתא אחרת, שמוכח מדבריה ששעיר המשתלח הוא בכלל "קרבן לה'":
נאמר [ויקרא כב כז]: "שור או כשב או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו. ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'". כלומר, אסור להקריב שור או כבש או עז לפני היום השמיני לחייהם [ופסול זה נקרא בפי חז"ל: "מחוסר זמן"].
ושנו בברייתא: "ירצה לקרבן אשה לה'" - אלו אישים. שאסור לתת קרבן מחוסר זמן על אש המערכה שבמזבח.
מנין שלא רק ההקטרה על האש אסורה, אלא נצטוינו גם שלא יקדישנו בעודו מחוסר זמן [לפני היום השמיני]?
תלמוד לומר בפסוק הנ"ל: "קרבן", ללמדנו שאסור לעשותו "קרבן" בעודו מחוסר זמן. ומאחר שבשעה שמקדישו בפיו חל עליו שם "קרבן", לפיכך אסור להקדישו בעודו מחוסר זמן [59].
ולמה נאמר בפסוק "לה'"?
לרבות שעיר המשתלח - שאף הוא קדוש לה' ופסול בעודו מחוסר זמן.
ובברייתא זאת מבואר ששעיר המשתלח הוא בכלל קרבן "לה'". ואילו בברייתא הקודמת למדנו ששעיר המשתלח אינו בכלל קרבן "לה'" מפני שמיתתו היתה מחוץ לעזרה]. ונמצאו שתי הברייתות סותרות זו לזו!
אמר רבא תירוץ:
המילה "לה'" אין בה הכרע גמור מצד עצמה [לענין שעיר המשתלח], אלא התם - בשחוטי חוץ דורשים אותה מענינא דקרא - לפי מה שנראה מהענין שנאמרה בו. והכא - במחוסר זמן, דורשים אותה מענינא דקרא - לפי מה שנראה מהענין שנאמרה בו.
ומפרשינן: התם, בשחוטי חוץ דממה שנאמר "אל פתח אהל מועד לא הביאו", הייתי לומד לרבות שעיר המשתלח [מפני שגם הוא ראוי לבוא לפתח אהל מועד להגרלה ווידוי]. והרי אין צורך לומר "לה'" כדי לרבות את שעיר המשתלח, ובעל כרחך "לה'" בא להוציא אותו [מפני שאין מיתתו בעזרה].
אבל הכא במחוסר זמן, דמתוך שנאמר "אשה" הייתי לומד להוציא את שעיר המשתלח, [שאינו קרב על גבי אש המזבח], הרי אין צורך לומר "לה'" כדי למעט אותו ובעל כרחך לה' בא לרבות אותו.
בברייתא הדנה באיסור "מחוסר זמן", למדנו שאסור להביא שעיר המשתלח מחוסר זמן.
ומדייקינן מדברי הברייתא: טעמא דרבי רחמנא - הטעם שאסור להביא מחוסר זמן לשעיר המשלח הוא רק משום שהכתוב ריבה אותו [שנאמר "לה'"].
ומשמע, הא לא רבי, אילו לא היה הכתוב מרבה אותו, הוה אמינא [הייתי אומר] שעיר המשתלח נעשה קדוש אפילו במחוסר זמן! וקשה: הרי אין מקדישים את השעיר המשתלח בפני עצמו, אלא לוקחים שני שעירים [לה' ולעזאזל], ומגרילים עליהם, והגורל הוא הקובע איזה מהם יהיה לה' ואיזה לעזאזל.
והא [והרי] אין הגורל קובע את שעיר החטאת לה', אלא בשעיר הראוי להקריבו לשם, ומחוסר זמן אינו ראוי לשם. ומאחר שבשעה שמקדיש את שני השעירים אינו יודע על איזה מהם יעלה הגורל לשם, אם כן מובן מאליו שאי אפשר שאפילו אחד מהם יהיה מחוסר זמן! ומדוע הוצרך הכתוב לפסול בפירוש מחוסר זמן לשעיר המשתלח?
אמר רב יוסף תירוץ:
הא מני - הברייתא שלמדה מהכתוב ["לה'"] לרבות מחוסר זמן לשעיר המשתלח, מי שנאה? חנן המצרי היא.
שלדבריו יש אופן שמקדישים את השעיר המשתלח בפני עצמו שלא בהגרלה כדלהלן:
שנינו במשנה: ועוד אמר רבי יהודה: מת המשתלח [אחרי שחיטת שעיר החטאת לה'] ישפך הדם [של השעיר של השם].
ומדוע ישפך הדם? מפני שאי אפשר להקריב את שעיר של השם אלא כאשר השעיר המשתלח עומד חי, ומאחר שמת המשתלח נפסל הדם.
ואפילו אם יחזור ויביא שני שעירים אחרים ויגריל עליהם [ונמצא שעכשיו יש כאן שעיר המשתלח שעומד חי], בכל זאת אי אפשר לזרוק את הדם של השעיר הראשון של ה'. מפני שחל בו דין "דיחוי".
חנן המצרי חולק על דברי רבי יהודה ומשמע מדבריו שאם מת השעיר המשתלח, יכול להביא שעיר אחר במקומו בלא הגרלה. ויזרוק את דם השעיר [הראשון] השחוט.
דתניא: חנן המצרי אומר: אפילו אם דם השעיר של השם כבר נמצא בכוס, כלומר, שכבר נשחט השעיר של השם בשעה שמת המשתלח [60] בכל זאת מביא את חבירו [שעיר אחר], ומזווג לו לשעיר השחוט וזורק את דמו, ומשלח את השעיר החי לעזאזל.
ולפי זה רב יוסף מעמיד את הברייתא דלעיל, כשיטת חנן המצרי, והכתוב הוצרך לרבות שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח, באופן שמת השעיר המשתלח, וצריך להביא שעיר אחר תחתיו בלא הגרלה. והייתי אומר שכיון שאין שעיר המשתלח קרב על המזבח, אפשר להביא מחוסר זמן, בא הכתוב והשמיענו שמחוסר זמן פסול.
ודחינן את תירוצו של רב יוסף:
אימר דשמעת ליה לחנן המצרי - אתה יכול ללמוד מדברי חנן המצרי רק חידוש אחד: דלית ליה דחויין - שאין הוא מודה לדין "דיחוי". אלא הוא סובר, שאף על פי שכאשר מת השעיר המשתלח, הדם אינו ראוי להקרבה, בכל זאת לא חל עליו דין דיחוי, וכאשר יביא שעיר אחר [במקום הראשון שמת], יוכל לזרוק את הדם.
אבל דלית ליה הגרלה מי שמעת ליה? וכי אתה יכול ללמוד מדברי חנן המצרי שאפשר להביא את השעיר השני, בלי הגרלה?! דילמא מייתי ומגריל - יתכן שצריך להביא עוד שני שעירים ולהגריל עליהם. ועל ידי הגורל יתקדש השעיר המשתלח, ויזרוק את דמו של השעיר השחוט. והשעיר החי שעלה עליו הגורל לה' ירעה עד שיסתאב [וימכר ויקריבו בדמיו עולות לנדבת הציבור].
ומאחר שאין להוכיח מדברי חנן המצרי שאפשר להפריש שעיר לעזאזל בלא הגרלה, אם כן יש להניח שהוא מודה למה ששנינו במשנתנו [בתחילת הפרק] שאי אפשר להפריש את השעיר המשתלח בלי הגרלה.
והיות ואי אפשר להפריש את השעיר המשתלח אלא בהגרלה, אם כן מובן מאליו שאי אפשר להפריש מחוסר זמן, שהרי בשעת ההפרשה אין אנו יודעים על איזה מהם יעלה הגורל לה' [ושעיר החטאת של ה' ודאי פסול במחוסר זמן].
ומעתה חוזרת הקושיא מדוע הוצרך הכתוב לרבות שמחוסר זמן פסול בשעיר המשתלח? אלא אמר רב יוסף תירוץ אחר:
הא מני - הברייתא שהוצרכה ללמוד מהכתוב שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח מי שנאה? רבי שמעון היא, שלדבריו אם מת השעיר המשתלח מביאים אחר תחתיו בלא הגרלה.
דתניא: מת אחד מהן [משני השעירים], מביא את חבירו שלא בהגרלה, דברי רבי שמעון.
והשמיענו הכתוב שכאשר מת השעיר המשתלח ומביאים אחר תחתיו בלא הגרלה, אזי מחוסר זמן פסול.
רבינא אמר תירוץ אחר:
לעולם הברייתא הנ"ל סוברת כדברי הכל [61], והכתוב שהוצרך להשמיענו שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח, דיבר בכגון שהגריל על שני השעירים, ואחר כך הומם השעיר המשתלח [ונפסל משום שהוא בעל מום], וחיללו על שעיר אחר שהוא פחות מבן שמונת ימים בלי הגרלה.
[וכאן אין צורך בהגרלה, מפני שקדושת השעיר השני שנעשתה על ידי חילולו, מכח קדושת הראשון היא באה, וקדושת הראשון הרי נעשתה על ידי הגרלה].
ומאחר שבשעת החילול אין צורך בהגרלה, הייתי אומר שתחול קדושה על השעיר אף על פי שהוא מחוסר זמן. ובא הכתוב והשמיענו שאינו קדוש. [62] ומדברי רבינא מוכח שמום פוסל בשעיר המשתלח. וזה חידוש, שהרי היה אפשר לומר שאין מום פוסל אלא רק בקרבן הקרב על המזבח, מפני שנאמר בענין פסולי מום: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'". [ויקרא כב, כב].
והוינן בה: ומנא תימרא דפסיל ביה מומא - מנין לך לומר שמום פוסל בשעיר המשלח אף על פי שאינו קרב על המזבח?
ומתרצינן על פי ברייתא:
דתניא בברייתא: נאמר [שם] בענין פסולי מומים: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'". [63]
והברייתא דורשת את המילים המיותרות שבפסוק זה:
א. "ואשה לא תתנו" - אלו החלבים של קרבן בעל מום שאסור להקטירן על המזבח [64].
ב. אין לי מקור לאסור אלא כשבא להקטיר את כולן [כל חלבי הבהמה], אך אם בא להקטיר רק את מקצתן, כזית מהן, [65] מנין שעובר ב"לא תעשה"? תלמוד לומר [לכך נאמר] "מהם" [שמשמעו מקצתם].
ג. "על המזבח" - זו זריקת דמים [66] על המזבח, ללמדך שגם הזורק את דמו של קרבן בעל מום על המזבח עובר בלא תעשה.
ד. "לה'" - לרבות שעיר המשתלח שנפל בו מום, שהוא נפסל.
ומצאנו שהתורה ריבתה את שעיר המשתלח לענין שני פסולים שנאמרו בקרבנות: א. שהוא בכלל איסור מחוסר זמן. ב. שהוא בכלל איסור בעל מום. והגמרא מבארת מדוע הוצרך הכתוב לרבות את שעיר המשתלח בשני המקומות: [67]
ואצטריך למיכתב והוצרך המקרא לרבות שעיר המשתלח לענין בעל מום, ואיצטריך למיכתב גם לענין מחוסר זמן:
משום דאי כתב רחמנא ששעיר המשתלח פסול במחוסר זמן, הייתי אומר שדוקא מחוסר זמן פסול, משום דלא מטי זמניה, שלא הגיע זמנו [מעולם] להקרבה אבל בעל מום דמטי זמניה, שהגיע זמן הקרבתו אימא אומר שלא יפסל בשעיר המשתלח.
ואי כתב רחמנא ששעיר המשתלח פסול בבעל מום, הייתי אומר שדוקא בעל מום פסול, משום דמאיס - שיש בגופו פגם הגורם לו להיות מאוס, אבל מחוסר זמן דלא מאיס [אין בגופו כל פגם ומיאוס] אימא, אומר שלא יפסל בשעיר המשתלח.
לכן - צריכא צריך לרבות את שעיר המשתלח בפירוש בשני המקומות].
הערות
[53] כל הקדש שאינו עומד להקרבה קרוי "בדק הבית" [שם מושאל, והיינו כעין קדושת חפצים שאינם ראויים להקרבה אלא לתיקון בנין בית המקדש]. יש אומרים שהגמרא כאן מדברת בבהמות בעלי מום דוקא. ור"ח פירש שמדובר בבהמה טמאה. ודעת רש"י שמדובר בכל בהמה שאינה עומדת להקרבה. ואפילו בהמה טהורה שאינה בעלת מום וראה להלן בהערה הבאה.
[54] רש"י מחק את פרת חטאת [פרה אדומה]. מפני שהברייתא אומרת שלא אוציא את פרת חטאת ושעיר המשתלח שהם ראויים לאוהל מועד. וקשה: וכי פרה אדומה נעשתה באוהל מועד?! והלא כל מעשיה היו מחוץ למחנה ! [כמבואר במדבר יט]. אבל רש"י בדיבור הקודם מביא שיש שפירשו את הגמרא שאינם ראויים לפתח מועד היינו שהם בעלי מומים. [ואותם המפרשים רצו לבאר את גירסת הספרים שלפנינו, שדוקא בעלי מומים נחשבים אינם ראויים לאהל מועד. כי אין קרבן בא מבעלי מומין. אבל פרה אדומה שהיא תמימה, נחשבת ראויה לאהל מועד]. וכיוצא בזה הר"ח פירש שקדשי בדק הבית המוזכרים בברייתא הם בהמה טמאה וכיוצא בה. [כנראה רומז לבעלי מומין ושאר פסולי הגוף]. וכתב תוספות הרא"ש שהר"ח מתכוין לפרש לפי זה את שאלת הברייתא שלא אוציא פרת חטאת מפני שהיא בהמה טהורה. וראויה לקרבן. ורש"י דחה את הפירוש הנ"ל [שקדשי בדק הבית היינו בעלי מומין]. וכתב שאי אפשר ליישב פירוש זה בדברי הגמרא במסכת זבחים. והיינו ששם מבואר שפרת חטאת נקראת "אינה ראויה לאהל מועד", ואף על פי שהיא תמימה, [כן פירש רש"י את קושייתו בזבחים קיג, ב. והביאוהו תוספות כאן]. [ומכאן קושיא גם על דברי הר"ח, וכעין זה הקשה תוספות הרא"ש].
[55] כך פירש רש"י. ומשמע שמדובר כאן בשעיר המשתלח לפני ההגרלה. וכתב הריטב"א שרש"י לא דייק בזה, שהרי בתחילת הברייתא [לעיל סב, א] שנינו: "שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהן, חייב על שניהם". ומפורש שהשוחט את שעיר המשתלח לפני ההגרלה בחוץ חייב. ואילו לדברי רש"י הברייתא כאן מביאה פסוק לפטרו! [ואין לומר שהברייתות חולקות זו על זו כל עוד אין הכרח בדבר] ! ובגליון הש"ס הרגיש בקושיא זו וציין לדברי תוספות ישנים והתוספות בתמורה [ו, ב ד"ה ולא אוציא]. ויש ליישב את דברי רש"י על פי הפירוש האחרון שבתוספות ישנים: שהברייתא דלעיל [שהשוחט את השעיר המשתלח לפני הגרלה חייב] מדברת כשעדיין לא הקדישו את השעיר הנעשה בחוץ. וראוי להקריב את השעיר המשתלח בלא הגרלה לשם שעיר הנעשה בחוץ. ואילו הברייתא כאן [שהשוחט את השעיר המשתלח לפני ההגרלה פטור] מדברת כשכבר הקדישו את השעיר הנעשה בחוץ. ומאחר שאף אחד משני השעירים אינו מוקדש לשם שעיר של ה' בלא הגרלה. לפיכך השוחטו בחוץ פטור. [וראה גם תירוץ שני בתוספות ישנים]. אבל התוספות ישנים בתירוצם הראשון, והתוספות בתמורה שם, [וכן בזבחים קיג, ב], ותוספות הרא"ש כאן חולקים על רש"י, ודעתם כדעת הריטב"א. [ועיין שיח יצחק שמיישב את לשון רש"י כדעת הריטב"א, אך רבנו אליקים ודאי חולק על הריטב"א. ואין לומר בדבריו כיישוב השיח יצחק. עיין שם].
[56] רבנו אליקים.
[57] לשון הגמרא כאן "יצאו אלו" מתאים לדעת הגורסים כאן פרת חטאת ושעיר המשתלח. אבל לדעת רש"י ושאר הראשונים שגורסים שעיר המשתלח בלבד. הלשון "יצאו אלו" אינה מובנת. ועיין בגמרא זבחים קיג, ב שהברייתא מובאת שם כגירסת רש"י כאן [בשעיר המשתלח בלבד] וסיום הברייתא: "תלמוד לומר לה'. להוציא שעיר המשתלח שאינו מיוחד לה"'.
[58] רבנו אליקים.
[59] וכתב המאירי שאם הקדישו תוך שבעה כדי להקריבו לאחר שבעה, לא חל עליו קדושת מזבח כלל. אלא הרי זה כמקדיש בעל מום עובר. וירעו עד שיפול בהם מום קבוע, ויפדם ויביא בדמים קרבן, והדמים יצאו לחולין. והרמב"ם כתב [איסורי מזבח ג, י] שדין המקדיש מחוסר זמן כדין המקדיש קרבן בעל מום עובר. והמנחת חינוך [רצג ו] פירש שדעתו שההקדש חל. אבל מראה הפנים לירושלמי [ראש השנה א, א] פירש בדעת הרמב"ם שהמקדיש בעל מום עובר אין ההקדש חל. וכן הדין במקדיש מחוסר זמן. וראה להלן הערה 62.
[60] חנן המצרי בא לחדש שדין דיחוי לא נאמר אפילו בשחוטים, וכך פירוש דבריו: לא רק שאין דיחוי בקדשים בעלי חיים [בעודם בחיים] - שבזה יש עוד תנאים הסוברים שאין דין דיחוי, אלא אפילו אם הדם נמצא בכוס [כלומר אחרי שחיטה] אין דין דיחוי, [ולהלן סד, א מתבאר בגמרא טעם הסוברים שיש דיחוי בשחוטים ולא בבעלי חיים].
[61] ר"ח.
[62] ר"ח. ורש"י כתב בבכורות כא, ב שאין קדושה חלה במחוסר זמן, ויתכן שכוונתם שאינו קדוש קדושת המזבח כקרבן. אלא הרי הוא כמקדיש בעל מום עובר. [וכמו שהבאנו לעיל הערה 60 בשם המאירי]. אך "מראה הפנים" פירש שדעת רש"י שאינו הקדש כלל, וכן ביארו בדעת הרמב"ם. [עיין מראה הפנים ירושלמי ר"ה א, א]. ודעת התוספות [זבחים קיד, ב ד"ה היתר] שאם עבר והקדיש קדשים במחוסר זמן ההקדש חל אפילו למאן דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ראה שם את טעמם, וכן כתבו תוספות תמורה יט, ב ד"ה אף עיין שם. [ועיין מנחת חינוך רצג ו].
[63] בפסוק שלפניו נאמר "לא תקריבו אלה לה"', הלכך הכתוב הזה מיותר, והברייתא דורשת את כולו לרבוי איסורים.
[64] "אשה" היינו מתנת אש. ולפיכך ביארו חכמים שהם החלבים הנקטרים על האש. והכתוב בא לרבות שעובר על הקטרתם בלאו מיוחד, חוץ מהלאו שעובר בשעת הקדשת הבהמה ושחיטתה. [מלבי"ם שם].
[65] כן פירש רש"י. ולא פירש מנין לו שהשיעור הוא בכזית. והמנחת חינוך [ר"צ] כתב שודאי שהמקטיר פחות מכזית אינו חייב, שהרי אין הקטרה פחותה מכזית, כמו שכתב הרמב"ם איסורי מזבח ה, ב. ופסולי המוקדשין יד, י. [ולא הזכיר שכן כתב רש"י בסוגייתנו]. וודאי שאין חיוב על הקטרה הפחותה מכזית. אך האם יש איסור תורה בדבר? באוכל חצי שיעור של אכילת איסור נחלקו אמורים אם אסור מדאורייתא או מדרבנן, [להלן עג, ב] ופסק הרמב"ם שחצי שיעור אסור מן התורה. טעמו של רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, הוא משום "דחזי לאצטרופי" [אפשר לצרפו לכדי שיעור שלם]. יש אחרונים שביארו ש"חזי לאצטרופי" היינו שאחרי שאכל חצי כזית יכול לחזור ולאכול חצי כזית נוסף ולהתחייב. [שאגת אריה סוף סימן פא, פרי מגדים פתיחה לבשר וחלב בצד אחד]. ולשיטה זו יתכן שבהקטרה חצי שיעור לא נאסר מן התורה. מפני שאי אפשר לצרף חצי הקטרה אחרת בכדי אכילת פרס. אבל עיין מנחת חינוך [ר"צ, ב] שהסתפק במקטיר שני חצאי זיתים בזה אחר זה אם אינם מצטרפים כלל, או שלעולם הם מצטרפים [ואפילו אחר זמן מרובה]. [יש מבארים "חזי לאצטרופי" באופנים אחרים. עיין פרי מגדים שם ועוד].
[66] בתורת כהנים שם הגירסא: "על המזבח זו זריקת הדם".
[67] כלומר, יש לשאול: מדוע לא מספיק שנלמד במקום אחד שהמשלח נפסל בפסול של קרבן, וממילא היינו מבינים שדינו כדין קרבן, וכל פסולי הקרבן יחולו עליו? ועל זה הגמרא משיבה שאין ללמוד פסול אחד מפסול אחר, כדלקמן.
ומנ"ל דפסיל בי׳ מום דכתיב ואישה לא תתנו וע׳ בתו"י דהא ממילא ידעינן דמום פוסל דלא משכחת כ"א בהומם וחיללו על אחר ונדחק דהוי מוקמינן כרב יוסף או כרבא. וזאת אשר השבתי בזה להרב החריף החכם השלם כ״ש מו״ה צבי הירש העפ-שטיין מסאקלא. מה שהעיר בסתירת דברי הגרע״א בד״וח על התו״י משום דהו״א בנטרף דכתיב יעמד חי ולא טריפה ודחה מעל׳ דהא קיי״ל דאין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים וה״ר מזה למ״שכ לחלק דהיכי דמחוייב להביא קרבן הוי איקבע ומיישב קו׳ הרשב״א והר"נ על הרמב״מ דסד״א לקולא מחולין י״א ב׳ ושפיר משכחת בספק טריפה עכת״ד. ותמהני על תמיהתו דהא התו׳ בזבחים עא״ב ד"ה ובטריפה ופסחים כ״ט סע״א כתבו דכיון דאסורין מחמת טריפות חולין שנתערבו אבל אם הי' מכירן שרי דפודין וא״כ י״ל דס״דא לחומרא מה"ת ומ״מ בספק טריפות מותר לחלל וגם בעיקר דבריו יש לדון למש"כ התו׳ ב״ק נג״ב דלא ממעט מקרא דואכלת רק מידי דאכילה ולא שאר הנאות ואולם בתו׳ שם מבואר דלרבא ורב יוסף ס"ל דאין לחלק בזה והסוגיא דיומא אזלא אליבי׳ כמבואר שם. וראיתי בס׳ מאורי אור ח"ג בחי׳ לב״ק שכתב ליישב קו׳ התו׳ ב״ק ז״א ס״הד דליפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור די״ל דר״ע ס״ל כמ״ד פודין להאכיל לכלבים אף דבלא נפדו מחיים כתבו התו׳ דלא מהני י"ל דס״ל כרבנן במעילה יט״ב דא״צ העמדה והערכה עכ״ד ובאמת לפ״מ שהעליתי לקמן להוכיח דלר״ע דס״ל הגרלה מעכבא י״ל דפודין להאכיל לכלבים אך באמת תמהני דר״ע ס״ל דאין פודין להאכיל לכלבים וכמ״ש התו׳ בפסחים כ״ט סע״א ובעיקר ק׳ התו׳ י״ל דלקמן נג"ב פריך איפוך אנא ומשני מסתבר דפטור גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים וא״כ לר״י דמחייב על נזקי כלים בבור וי״ל דר״ע ס״ל ג״כ כוותי׳ וא״כ לא שייך לומר שכן יפה כחו בנזקי בור ובזה תמוה מלקמן י׳ ע״א וליתני חומר בשור מבבור שחייב בו שור פסולי המוקדשין וז״א למ״ש לעיל דלר״י דמחייב על נזקי כלים בבור לא דריש כלל והמת יהי׳ לו וא"כ לא ידעינן כלל למעט פסולי המקדשין וגם י״ל למש״כ התו׳ לקמן נג״ב ד״ה לענין דלרב אשי פודין להאכיל לכלבים ומ״מ להסיקו תחת תבשילו מותר וא״כ לרב אשי לשיטתו בבור לא מיפטר כיון שנפדו ותיתי לי שכבר הרגשתי בזה מכמה שנים וכמדומה שראיתי לאח״ז בשו״ת חתם סופר שהגיע לידי שהקשה כן בסי׳ רי״ט יעש"ב ואכ"מ וע׳ ירו׳ פסחים פ"ק סוף ה״א הקדישו אינו מוקדש שאין פודין כו׳ וע״ש בש"ק הא חמץ בשעה חמשית לא הוקדש אלא לבה״ב ולכ״ע פודין אפי׳ לכלבים כשאר מטלטלין יעש״ב בחמץ בשעה ה׳ דאינו מוקדש אף דהוי קדושת דמים לב״הב וע״כ כסברת התו׳ דהא דמתו יפדו הוי מדאורייתא וע' ברמב״ם ספ״ה מערוכין די"ב שכתב מפני שצריכה העוה״ע ומדל״כ הטעם בפשיטות משום שאין פודין להאכיל לכלבים וע״כ דהוא רק מדרבנן וכ״כ בס׳ בני יעקב בהגהותיו על הרמב״ם וכ״מ ג״כ בתו׳ פסחים כ״ט א׳ ד״ה אין פודין לגבי קדשי בה"ב דהא דאין פודין הוי רק מדרבנן וכ״כ התו׳ בשבועות יא״ב יע״ש ואע"ג דבקדשי מעילה אימעט מקרא דואכלת ולא לכלביך מ״מ מפשטי׳ דקרא ליכא למידק מידי רק לסמך בעלמא נקטי׳ וא״ל דלהרמב״ם כמ״ש התו׳ ב"ק נג"ב דאפי' בקדשי מעילה פודין להסיקו תחת תבשילו ז״א דהרמב״ם כתב להדיא בפ״ב ד״י ירעו עד שיסתאבו ויקברו ואי נימא דרק להאכילו לכלבים דאיכא בזיון טובא אסור א״כ יהא מותר להסיק תחת תבשילו ואמאי יקברו וע״כ דאסור גם בהסקה וכמ״ש התו׳ פסחים כט״ב ד"ה רב אשי ובסתירת ד״התו דב״ק נ״ג ב׳ אדהכא כבר האריכו המפרשים וי״ל דבשבועות קאי לרב יוסף וגם מה שמקשים להתו׳ דלרב אשי חייב בבור פסולי המוקדשין מאי פריך ר״א ליתני חומר כו׳ אך לפמ״ש הצל״ח ליישב קו׳ א״ז רש"א בפסחים ר״י דאמר לא מעל אין פודין והרי ראוי להסיק דלרב יוסף מוקי שלהסיקו אינו שוה פרוטה רק באכילה ור״א מוקי שלהסיקו ג״כ ש״פ א״כ קושית ר״א ליתני חומר בשור מבבור כגון דלהאכיל לכלבים ש״פ ולהסיק אינו ש״פ אבל דרבא ל״ל בכה״ג וע׳ תו' מעילה ט״ו ד״ה אפי׳ דשאר הנאות פודין ועפ״ד הצל״ח ניחא ג״כ הא דעולא במעילה ט"ו וע״כ דגם לרב יוסף רק קדשי בה״ב כמו חמץ פודין לשאר הנאות והא דפריך משבועות וכי פודין כו' י״ל דס״ל כרש״י דשבועות דר״ש לחוד ס״ל פרה קדשי בה״ב. ובנידון מ״שכ עוד מעלתו דאף דגם בספק הנולד מחיים אזלינן בתר חזקה וכמ״ש התו' בחולין וביבמות ד"ל י״ל דמיירי בספק דתרי ותרי וה״ד התו׳ דאזלינן בתר חזקה היינו בתר רובא וא״כ אף לשיטת הפוסקים דס״ל דתו״ת ספ״דר הוי דמה״ת מוקמינן אחזקתן ז״א רק במקום דיוכל להעמיד הדבר על חזקתו אבל הכא דהחזקה הוא מכח רובא ורוב אינו מכריע בספק דתו״ת וכ״כ הש"ש ו׳ סכ"ו דהכריע ג"כ דרוב אינו מכריע בספק דתו״ת וע״כ דהכא מיירי בתוך שנתו וליכא אף חזקה שלא נתבררה וע״כ מכח רובא דרוב בהמות אינן טריפות וע' תשו׳ רע״א סי׳ קל״ד שהעיר בזה לפמ״ש הש״כ בסי׳ ע״א סי״ב דחזקה דשטרא בידך מאי בעי לא מהני במקום תו״ת אף דהוי חזקה דעדיף מרוב דאין מוציאין וא״כ מכ"ש דתו״ת לא מהני במקום רוב ולדידי א״ז מוכרח דהתם ברובא הא דלא מוציאין דלא מהני הרוב להוציא מחזקתו כיון דאין לו חזקת חיוב כלל ולא ידעינן אם הוא מהרוב או מהמיעוט משא״כ בחזקה דשטרא בידך מאי בעי כיון שידעינן מכח השטר שבודאי נתחייב לו רק שאין אנו יודעים אם הוי פרוע וכיון דאיכא חזקה מאי בעי הוי מוקמינן אחזקה דמעיקרא שלא נסתלק חיובו ממנו ולכן היכי דאיתרע החזקה ודאי דאין להוציא ממנו וא"כ י״ל שפיר דבתו"ת איתרע החזקה ושוב אין להוציא מספיקא אבל מ״מ י״ל דהרוב לא מגיע כלל בתו״ת כיון דמ״מ לא איתרע הרוב דרובא עדיף מחזקה ורק להוציא לא מהני משום דלא הוי חזקת חיוב וע׳ בדברי משפט ע״ח ס״ב: וע' חולין ע"ז ב׳ משום דהוי מעוטא דנדמה כו׳ והא דבפלגא ופלגא לחוד הוי ספד״ר וע״כ דבקדשי מעילה אין פודין מדאו׳ אך י״ל דזה הוי כמו לעשות ספ״דר בידים ומשום בזיון קדשים עדיף לקוברן וכה"ג כ' הב״י באו״ח סי׳ פ״ג באיבעא דיש יד לב״הכס דלכתחלה אסור לקרות ק״ש וע' לא״ז בד״מ סי׳ נ"ז וע׳ בפמ״ג וגם יש לחלק בין ספק התלוי בטבע העולם כיון דהוא במציאות פלגא בכורות ודמי לאחת משתי חתיכות וע' בנ"חי סי׳ כ״ד וע׳ בס׳ בית יצחק בתשו׳ הגר״דב מסוגיא זו וע׳ או"ח תס"ז לחלק בס״ס דפלוגתא למציאות ועי ש״ך יו״ד סי׳ ק״א ס"ק כ׳ ובט״ז סי׳ ק׳ ס״ק ל״ו ואכמ"ל:
ובעיקר הקושיא דלמא מיירי בנטרף נ"ל לכאורה למ״ד במנחות ה׳ ב' מן הבקר להוציא את הטריפה ופריך והלא דין הוא בק״ו מבע״מ ושקיל וטרי עלה ומסיק מה להצד השוה שכן מומן ניכר וא"כ למ״ש הרמב״ם בפ"ה מהעיו"כ הי' טריפה פסול דכתיב יעמד חי ולא טריפה יעו״ש במל״מ דאף דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם מ״מ אצטריך קרא לאחר הגרלה עכ"ד והיינו דמקרא דיעמוד חי ידעינן שיהי׳ כשר עד לאחר שילוחו וכהא דמוקי רבא להיכי שהי׳ מחוסר זמן לאחר הגרלה אבל מהך דאין הגורל קובע כו׳ הו"א דאם נטרפה לאחר שהוגרל שניקב קרום של מוח או שנשבר במקום צומת הגידין דהוי טריפה מ"מ כשר במשתלח. ובז״מק א״ז רש״א ד״ה כמכפר דהו״ללמ טריפה דבשאר קרבנות קריאת שם בשעת לקיחה קובע אותם כמו הגרלה בש״המ וא״כ אצטריך בצפורי מצורע ולאשמעינן דאף אם אחר לקיחה נטרפה טריפות פוסל בהם משא"כ לענין מחו"א והא דלא מייתי התם בגמ׳ הך קרא דיעמד חי להסוברים דמיעוט טריפות חיות וע׳ בהגרצ"הח לחולין יא״ב ותמהני דהא רא״בי אזיל לשיטתו בחולין נז״ב דטריפה יולדת ומשבחת ולדידן ס״ל דטריפה חי׳ ולמ״ד מויעמד חי ע״כ משום דטריפה חי׳ אך הרמב״ם לדינא דאינה חי׳ ול"צ אין הגורל קובע לעזאזל וכדאמרן גם י״ל דמביא משתלח לאחר שנתו ע׳ רש״י יומא סה״ב ותו׳ חולין י״א א' ד״ה אתיא והשתא אי דב״מ כשר במשתלח א״כ למה אצטריך מן הבקר למום שאינו ניכר דתיתי בק״ו ממשתלח דפוסל בטריפה אפי' באין מומן ניכר דבעי ויעמד חי ומום כשר בו דלמום הניכר לא אצטריך קרא דידעינן בק"ו וממילא ידעינן ע״כ מכש״כ בקרבן דב״מ פוסל במשתלח ומכש״כ דטריפה פוסל בו אף באין מומן ניכר ולמה אצטריך קרא ואף דבמשתלח ליכא למיבדקי׳ וכחולין יא״ב מ"מ משכחת מום שאינו ניכר להיכי שדרס ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ וע׳ תו' חולין נ״ג סע״ב ואף דמ״מ לא הוי אלא ספק איסורא דלמא האדים מבפנים מ״מ הכא הוי אתחזק חיובא להביא קרבן ולכ״ע מ״הת לחומרא או משום דאיכא לברורי וכהפר״ח. אך ז״א דהא מ״מ אל״כ קרא מן הבקר הומ"ל דב״מ כשר במשתלח ומ״מ אצטריך קרא דלא נליף בק״ו ב״מ במשתלח מטריפה שאינו ניכר דכשר וב"מ פסול אי לא ידעינן קרא לאיסורא והוי מוקמינן כל חד אדוכתי׳ כיון שק״ו הא׳ סותר חבירו וע' תו׳ חולין כג"ב ס״הד ותהא וע׳ בנ״ת בסוף כריתות בד"ה ועשאהו חטאת וע׳ ברכות כ״א א׳ ארי"ח למדנו כו' וע' פ״י וע׳ בהפלאה לכתובות בפתיחה בד״ה ובחדושי לברכות יעש״ה. ובל"ה יש לדחות למ״ש התו׳ בחולין יא״ב בד״ה ודלמא דרבינא סובר טריפה חי' והתם לרבינא קיימינן וא״כ לדידי' י״ל דמיירי בנטרף ואשמעינן דמ״מ אסורה אף לטריפה חי׳ דלדידי׳ לא דריש כלל מויעמד חי וא״כ י״ל דקרא אתי׳ כ״א למום הניכר וע' תו' נדה כ״ג סע״ב ודוק ואולי י״ל כמ״ש התו׳ בכ״מ דהי׳ רבינא קמא מדאקדמי׳ הכא לשנויא דרבא וע' תו׳ כתובות ק"ב ב׳ ד"ה רבה וע׳ בח"רשבא קדושין ט' ע״ב וגם י״ל להסוברים דטריפה אינה חי' אבל מיעוט טריפות חיות וא״כ ל״ק קו׳ התו' דיחבשו אותו אם יחי׳ וי״ל דרבינא סובר ג״כ טריפה אינה חי' ומ״מ דריש מיעמד חי דטריפה כיון שרוב טריפות אינן חיות. וע' בחולין מג״א ועדיין איוב קיים וע״כ דבשום אופן אינה חי׳ רק בדרך נס ובז״מק תו׳ בע״א ז״א ודלמא נח גופי׳ טריפה הוי הא טריפה אינה חי׳ ולפ״ז דהיינו הרוב ונח הי׳ מהמיעוט וע׳ תו׳ חולין י״א א׳ ד״ה אתיא דמשמע דלא ס״ל כה״רשל וע״כ דאזלי לטעמי׳ דכל טריפה אינה חי׳ לכן הקשו ואימא משום חזקה. ושוב מצאתי בפר״ח שהקשה ג״כ מדה״תו דהכא ומיהו בל"ה תיקשי שפיר כיון דרוב בהמות אינן טריפות ומיעוט טריפות אינן חיות ובכה״ג במיעוטא דמיעוטא גם ר״מ לא חייש. וי״מ דאם יחי׳ י״ב חודש משום שהוא ממיעוט שחיות וע' ז״ב ובמח״כ אשתמי' מש"כ התו׳ בסנהדרין עט״א שסופו שימות וע' רש״י ר"פ א"ט ולמ״ד טריפה חי׳ מנ"ל דאמר לקמן והלא הרבה מתקיימות כו׳ וע״שות שמן רוקח ח"א סי׳ נ׳ שהאריך ליישב דהואיל שראה בחוש הריאות א״כ מאי פריך מנ״ל וגם מאי בעי בזה יעש״ב. ובאמת גם לרש״ל דרוב אינן חיות וע״כ דהוא דאמר דהוא דראה דרובן אינן חיות וזה דחוק להוכיח מזה על רובא דעלמא דחיות ולזה ניחא לי' דידעינן מקרא דטריפה חי' דהקרא מורה על המציאות שוב ראיתי בש״ות מקום שמואל בחי׳ לחולין בתו׳ ד"ה אתיא שהביא ג״כ קושי׳ הנ״ל וע"ש שהביא דהפר״ח בססי' נ"ז וכמדומה שלא עיין שהרגיש גם בקושי׳ זו וכמובא למעלה. ולכאורה נ״ל לדחות קצת קו׳ זו דבאמת למה לא יליף מטריפה לדעת רש״ל אף דמיעוט טריפות חיות וע״כ דלמאי דיליף מזאת החי׳ בא לאשמעינן דלא קפיד קרא רק שיהיו ראויים לחיות ולא לאשמעינן על ספק דרוסה דאסורה ולהכי יליף מפרה ולזה הקשו שפיר כיון דחי׳ שתי שנים א״כ ממילא היא חי׳ דאזלינן בתר רובא ולא מוכח לספק דרוסה וע״ע בכו״פ סנ"ז על הרשב״א ובתו' חולין י"א ד״ה אתיא דאכתי איכא למיחש ליתרת ומלבד דא״כ תיקשי נמי במאי דאמר וניחוש דלמא במקום סייף נקב והא בכה״ג דשהה י״ב חדש מהני בדיקה לענין יתרת ובל״ה בכה״ג הוי בגדר מיעוטא דמיעוטא כיון דהחשש רק על מין אחד מטריפות וע׳ בנמ״י דהכא איכא נמי רוב דבהמות כשירות ול"י לפ״ז מה תירצו דהכא איכא חזקה כנגדו כיון דאיכא תרי רובא. ומיהו בל״ה הא טעותא במ״שלע דמ״מ תיקשי בלא״ה דאף אי טריפה חי׳ לרבינא מ"מ כיון דטריפה אסורה להדיוט א״כ איכא לאוקמי דקרא אתיא לנטרף וכבר הארכתי דלהרא״מ דהיכי דבל״ה איכא איסור עשה עמה״ד משום דהק״ו לא הי׳ בידו לעשות שני פעולות לאיסור ולמלקות וי״ל דלהכי אצטריך קרא דמן הבקר וגם דמאי קאמר לב״מ שכן מומו ניכר מה״ד בבכורות ל״ח יש מחו״א מבפנים כו' וא״כ ניליף ממ״חוא מבפנים דאין מומו ניכר ושרי להדיוט ואסור לגבוה והוי טריפה ועי ש״ות תפ"צ חי״וד בלקוטיו. ובעיקר קושית רע״א נ״ל בפשטות דע״כ מוכרח כתי׳ התו״יש דאל"כ הוי מוקמינן כאידך שנויא דאל"כ לל"ק לב״מ הא ממילא ידעינן מדלא משכחת כ״א בהומם וחיללו ואי דהו״א בנטרף מדכתיב יעמד חי ולא טריפה והו״א דבאמת ב״מ אינו פוסל ז״א דאכתי לפי האמת דגם ב״מ פוסל לא לכתוב קרא לב״מ ולא לטריפה וממילא הוי מפקינן תרויהו מכח הי מיני' מפקית דע״כ אתיא למעוטי תרויהו כיון דחד מחברי׳ לא ילפינן דטריפה אסורה גם במום שאינו ניכר וב״מ אסור לגבוה ומותרת להדיוט וכסוגיא דמנחות דלעיל ובל״ה י״ל הא דמייתי שאין הגורל קובע למ"ד בספרא והובא בר"שי אחרי ויעמד חי מה ת"ל לפי שנאמר ושלח אותו איני יודע אם שלוח לחיים כו׳ ת״ל יעמד חי עמידתו חי מכאן ששלוחו למיתה אך לרבא דמיירי במחוסר זמן וממילא מוכח דשלוחו למיתה וע״כ דיעמד חי לטריפה ואף שד״ז נאמר לפלפולא דהא מיעמד חי דממעט טריפה היינו מפשטי׳ ולא מיתורא דקרא. וגם בפשוטו י"ל בישוב דהרמב״ם דהש״ס לא יליף מדכתיב יעמד חי למעוטי טריפה דא״כ לא מוכח דאב"ר כיון דמיעוט טריפות חיות ומיעוטא הוי טריפות ובל״ה היכי שהס׳ האחד מתיר יותר מחבירו לא בעי ס"ס המתהפך ולהרשב״א ס"ס עדיף מרובא דאב"ר גם בממון אבל למאי דיליף דאב״ר מקראי אחרינא ולכן ניחא טפי להרמב״ם מיעמד חי דאף לאחר הגרלה בנטרף פסול לשעיר המשתלח וכדאמרן וע׳ רש״י יומא מ׳ ע״א ד"ה יעמוד חי ל״ל יעש״ה. ומצאתי בש״ות יריעות האוהל שהביא להקשות בה״ד התם במנחות ואכ"ר כל אשר יעבור הו"א למעוטי היכי דנטרפה ולבסוף אקדשה דומיא דמעשר אבל אקדשה כו' והא ע״כ מיירי בטריפות שאינו ניכר דבניכר מצינן למילף בק״ו מבע״מ דליכא חילוק בין אקדשה ולבסוף נעשה ב״מ וע"כ לא אתיא אלא למום שאינו ניכר ומהיכן ידעינן מתי נעשה ורק בנטרפה והדר אקדשה משכחת שחיתה לאחר שהקדישה י״ב חודש להסוברים דגם מיעוט טריפות אינן חיות ע״כ הקושיא. ובפשטות י״ל דאף להסוברים דסד"א מה״ת לחומרא מ״מ אמרינן העמד על חזקתה דהשתא דנטרפה וזה תליא במחלוקת הפוסקים בחזקה שלא נתבררה וכתו' חולין י״א וע״שות פרי תבואה סי׳ ל״ט בהג"ה וע' תו׳ נדה ד״ב ע״ב ד״ה דאיכא וע' ביו״ד סי׳ פ״א וגם י״ל דהכא הוי אתחזק חיובא להביא קרבן ומה״ת לחומרא ואולם י״ל בפשוטו כדאי׳ בפא"ט ומבואר ביו"ד סי׳ נ״א בהלעיטה דבר שנוקב בני מעי׳ כו' וא״כ משכחת דהקדישה ואח״כ אכלה קורט של חלתית וכן להיפך וע' פליתי סי׳ מ"ג ס"ג ויש לפקפק בדבריו וע׳ ש״ות פרי תבואה סי׳ מ׳ מזבחים עד״ב ליתי ולשקלי' כו' יעו"ש וגם משכחת כששחטה תוך ג״י לאחר שהקדישה והי׳ נקב בהמסס ובה״כ וכה״ג וגם בולד טריפה דל״ל בק״ו מבע״מ דשרי להדיוט לרש״י בתמורה ל׳ ע״ב וע"ש בתו׳ ד"ה ר"א כו׳ וע״ע בס״ס גולת תחתית בלקוטיו ביו״ד וע' בכפ"ז ברישא דדהבא אות ו׳. וע' פרש״י ע"ג ה׳ סע״ב ד״ה מכל החי וממילא לא נאסר כלל לב״נ באקדשה ולבסוף נטרפה אבל בנטרפה מקודם שהקדישה י״ל דהוצרך לשנותו דלזה ולזה נאמרה כיון דלא מייתר קרא וי״ל דמיירי גם בטריפה הניכרת ומצאתי לבעאו״ח שהאריך ג"כ בפלפולים לפי דרכו בישוב קו׳ הנ״ל וע״ש בשיטה דחזקי׳ בד״ה ובאופן אחר וע' בס׳ נצח ישראל לר"ה ו״א. ובעיקר דברי התוי״ש י״ל לפמ״ד במעילה י״ב דהמקדיש מחוסר זמן בבהמה דמועלין בה מידי דהוי אבע"מ דבר פדיון הוא אבל עופות דאין מומין פוסל בהם דל״ל בהו האי מיגו הכ"נ לית בהו קדושה במחו"ז יע״ש בפר״שי וכה״ג היכי דהפסול מצד עצמו היכי דהגרילו עליו דלא חלה הקדושה עליו כלל אבל אי משום שאינו ראוי לשם מועלין בו אף דלא חזי להקרבה מיגו דחייל אבע"מ וי״ל דלהכי אצטריך לרבויי מחו"ז במשתלח ולא הוי ידעינן כלל דבע"מ פוסל במשתלח ומיושב קו' התו״י וע׳ שו״ת מק״ש בחדושיו ליומא שהקשה ג"כ בה"ד וצריכא למיכתב בע״מ כו׳ דהא ממילא ידעינן דאין הגורל קובע כו׳ ותי׳ דהוי מוקמינן כר"י ורבא ולא עיין שכ״ז מבואר בתו״י. והנה הרמב״ם בפ"ה מע״יוכ הי״ז הביא אוקימתא דרבא שהי״ל חולה ולא הביא אוקימתא דרבינא וי"ל דסובר ג״כ כתי׳ התו״יש דגם לרבינא ע״כ מוכרח להך שנויא וסמוכין דקרא מסייעו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד' דדריש מיני׳ לרבות שעיר המשתלח ושור או שה או״ב לא תשחטו ביום א׳ והיינו דמיירי היכי ששחט אמו וכשנויא דרבא ויש לפלפל ג"כ מחולין עח״א דל״ל קרא לאו״ב נוהג במוקדשין לאוקימתא דרבא דלא ס"ל כר״ש דהגרלה מעכבא ואכ"מ. וע' בר"ה ו"א דמשני נמי רבא כגון שהי׳ חולה בעצרת דהוי מחוסר זמן והקשו המפרשים דהא כיון דעיבור בהמה הוא ט׳ חדשים כבכורות ח״א וא"כ לפרש״י בעיברה ואח״כ הקדישה הי׳ יכול להקריב גם אמה בחג הסוכות לשלמים וע״ע במחנה לוי בחדושיו לר״ה ו"א ד״ה מדבן עזאי וע' בס׳ נר תמיד בכריתות דכ"ו יעו״ש דנ״א א׳. ובאמת בנדה כד״ב רבא גופא מבע״ל אי יולדת לשבעה. אך י״ל דרבא לשיטתו דאיכא לאוקמי ג״כ כדהכא ששחט אמו בשמיני בחג דלענין תשלומין הוי דראשון ושוב אינה רשאי לשחוט בנה באותו היום ובכה״ג אינו עובר בבל תאחר כיון דבסוף הרגל לא הוי ראוי להקרבה וכמ״ש התו׳ בר״ה ז״ב ד״ה והרי ובחי׳ לר״ה דד״א מש״ש וע' תמורה ו״ב דמשני רבא כגון שהומם וי״ל דס״ל כתי׳' התו״י דע״כ גם לרבינא הוצרך לאשכוחי כשנויא דרבא וע׳ לא"ז רש״א בר״ה ולד שלמים עיברה ואח״כ הקדישה והא מסקינן דצ״ל הקדישה ולבסוף עיברה והרי זמן עיבור בהמה גסה ט׳ חדשים וע״כ דהקדיש הפרה סמוך לפסח וי"ל להרא״ש דמיירי בסתם מעות לצדקה דומיא דנו״נ כשירצה וא״כ מדמשני שהי׳ חולה בעצרת וע״כ דלמאי דמסיק דבולד שלמים צ״ל הקדישו ולבסוף עיברו אבל על הפרה משכחת במפרש לכשארצה. ולכאורה דבריש ע״ג ממעט מכל החי מחוסר אבר וא"כ הא דממעט לטריפה ע״כ כיון דידעינן למעט גם בעל מום. אך לרבא דמשני משום או"ב וא״כ מוכח שפיר מיעמד חי דאב"ר דאף לרי״ח דיוצא דופן ולד כשר גם בקדשים ע׳ תו׳ נדה מ׳ ע״א ד״ה מודה מ״מ מוכח דאב״ר ול"ל דמשכחת בבן פקועה דלא שייך לגבי׳ טריפות דהא לגבי' לא שייך משום או״ב וא״כ הרמב״ם לשיטתו בהע״יוכ דמשתלח פסול מיעמד חי. ומה שנ״ל עוד בישוב קוהתו׳ דלל"ק דפסיל בו מום דהא ידעינן מלה׳ י"ל למ"ד לעיל ולה׳ להוציא הוא ורמינהי כו' ומשני דמדכתיב אישה להוציא לה׳ לרבות וי״ל דכיון דקאמר לבתר הכי אין הגורל קובע אלא בראוי לשם וא״כ לא אתיא כלל אישה למעט שעיר המשתלח רק להוציא שאר מילי שאין עולין לאישים אבל שעיר המשתלח ידעינן גם בלא מיעוטא דאישה לה׳ ולכן כשהומם וחללו פסיל בי׳ מומא אבל כיון דממילא ממעטינן כשהומם וחיללו וע״כ דלה׳ אתיא לרבות ולכן אצטריך קרא דפסיל בי׳ מומא וכנ"ל וגם י״ל דלא שמעינן אכתי לעיכובא וכדלעיל ס"ב רע״ב עפרש״י וע' תו׳ שבועות יד״א ד"ה שוה ומגילה ט״ב ד״ה אין:
ועתה נבוא לחקור בעיקר דברי מעל׳ שכתב בישוב קו׳ הר״נ והרשב״א עהרמב"ם דסד״א לקולא משבירת עצם בפסח דהתם הוי אתחזק חיובא להביא ק״פ ויעויין בטו״א בהשמטות לחגיגה שהעיר ג"כ בזה ולדבריו צ״ל בה"ד אתיא מרישא של עולה דבעולה דהוי דורן מ״מ כיון דאמר הרי עלי אתחזק חיובא וגם דמ״מ מכפרת אעשה מקופיא וכיומא לו"ב וע' בכורות כו"ב וגם על לאו הנל"ע וע׳ זבחים ז"ב ובסוף יומא ובפ״ק דשבועות בירו' האומר אין עולה מכפרת אין עולה מכפרת לו וגם דמשכחת בעולה של נזיר וכ״מ מהה"מ ספ"ו מגניבה מוכין שמכרן הסורק במקום שנהגו שיהיו של בעה״ב אסור הי' ליקח ממנו אבל היו לוקחין ממנו כר ולא מוכין דאף דהוי שינוי החוזר לברייתו כיון שאין זה אלא ספק בשינוי כל שהוא מותר יעו״ש והרי בההיא דאוונכרי דשינוי החוזר לברייתו לא שמי׳ שינוי דשמא קרקע ישראל הוא דהוי אתחזק חיובא ומה"ת לחומרא ולכן לא מהני מה שהוא ספק וע' בחולין דד"א במכניסן תחת כנפיו ולכאורה דלמא סברי כותים סד"א מה"ת לקולא גם באתחזק איסורא ויש לפלפל ואכמ״ל בזה. ואולם יש להוכיח דלא כדבריו מה"ד במנחות ו"א וטריפה מהכא נפקא מהתם נפקא ממשקה ישראל מן המותר לישראל והא לפ"ז שפיר אצטריך היכי שהוא ספק טריפה דלישראל מותר באכילה ומ״מ אסור לקרבן דהוי אתחזק חיובא. והנה באמת דבר גדול דיבר בזה לדמות לשאר אתחזק איסורא כגון חתיכה מב"ח שיש כאן שם איסור אבל כאן אנו דנין דאם הקרבן כשר אין כאן חיוב כלל וכמ״ש הרשב״א לענין סמוך מל״ח בשחיטה כיון שהרוב מתעסק לסלק החזקה ועמש"ה שער א׳ וה"ה כאן כיון דספק מותר מה״ת והרי הוא מסלק החזקה ואף דרוב שאני מ״מ אין סברא לחלק בהכי וע׳ תו' כתובות כ״ב ב׳ ד״ה הבא עלי׳ בא״ת ואינו דומה לספק קרא ק״ש שכתבו האחרונים דאיקבע איסורא משום דאנו מסופקין אם נעשה כלל מעשה המסלק החיוב והוי ספק במציאות ולא איתרע חזקתו כלל אבל בכאן כיון דבספק מותר מה"ת והוי כאלו ודאי נשחטה כהוגן דאין עליו חיוב כלל ועמל״מ פכ״ה מט״מ בשם הריטב״א דלא אוקמי אחזקה אלא בספק נגע אבל בודאי נגע כיון שנעשה מעשה הראוי להסתפק ל"א אוקמי אחזקה וכ"כ הריטב״א בחולין פ״ו וע׳ במ״א סי׳ ח׳ ס״ק י״א דלא שייך בציצית אוקמי החזקה דעשוי להשתנות כמו במקוה בסי׳ ר"א דחסר ואתאי וצ״ל דגבי ציצית לא הוי השתנות ע"י מעשה דממילא שלא בכונה וכתו' בכורות כ׳ ע"א ד"ה ורבינא וע׳ בנ״ע סי׳ ל״ג אות י"ט וב׳ ובסי׳ ל"ח ובסתירת הרשב"א מחולין פו"א דמדמה רוב לשחיטה לעיסה י״ל דהא טעמא דר״מ דלקי משום נבילה ולא אמרינן ניחוש למיעוטא דמתקנין דסמוך חזקה לרובא וע״ש בתו׳ הרי דלר"י מיעוט מתקנין לא מגרע לחזקה אף שנסתלק ע״י המתעסקין וה"ה ברוב לענין ריעותא דחזקה לר״מ שוב ראיתי בש״ות בית אפרים עטה"ר ח״ב סי׳ א׳ בתשובה סי׳ א׳ שהרגיש ג״כ בקושיא זו על הרשב״א וכתב דהא דיש לחוש לחזקה המסתלקת היינו לרבנן דלא חיישי למיעוטא כיון שהרוב מסלק אותה ולא לר״מ יעש״ב וע׳ כתובות ע״ה כי לא אזיל ר"י בתר חזקה דגופא אלא היכי דאיכא חזקת ממון ואף דחזקת בתולה היא הקודמת וע״כ כיון דעיקר חקירה של הבתולה לענין ממון לא אמרינן חזקה הקודמת וע' בס׳ תנא תוספאה לחולין פ״ב בד"ה ולפ"ז מיושב וכו' יעש״ב וע׳ ב"ש סי׳ י"ז ס"א בזרק לה גט ס׳ קרוב לו כו׳ וע״ש בקהלת יעקב וע׳ תו' כתובות כג״א ד״ה תרויהו דאי זרק ספק קרוב לו איתרע חזקתה וי״ל דז"א רק דרבנן וע׳ באחרונים שפלפלו מדהתוס׳ הנ"ל דהא דמירע לחזקה אף דהריעותא היא ספק כמו התם דהספק על הקדושין שהיו בעת הזריקה אבל לחוש שמא בא הריעותא קודם שנ' לפנינו לא מהני רק בריעותא ברורה כההיא דריש נדה דהרי חסר לפניך ובז״מ דהט״ז בסי׳ ק״ה בספק כבוש ובז״מק הפ״מג דשם הריעותא בשעת הנפילה וע׳ במנ"ע חיו״ד ס״לה וע׳ בס׳ ברכת הבית שהסכים ג״כ להט״ז יעש״ב.
והנה יעויין בחהריטב״א בריש נדה דאמר התם טעמא דשמאי העמד אשה על חזקתה ולא אמרינן העמד טהרות על חזקתן כיון דהספק נופל על האשה ולא שייכי בהא חזקת טהרות ונדחה ג"כ בזה קו' התו׳ בחולין ט״א דסכין איתרע בהמה לא איתרע כיון דהספק נופל בגוף הסכין אך התו׳ שכתבו לחלק דבסכין איכא ס״ס ושפיר י״ל דבכה״ג הוי אתחזק משום דאזלי לשיטתיהו דסד״א מה"ת לקולא וכדאמרן ועט״ז יו״ד סי׳ א׳ סק״ו שתמה על האגודה בשוחט שנטל קבלה ונמצא שאינו יודע דהכלים מותרין דאמרינן אדם לא איתרע בהמה לא איתרע ואכתי תיקשי ממקוה אך י"ל דל״ד דהתם תל״ר טמא וחסר לפניך משא״כ לגבי שוחט דליכא תל״ר ולא קשה ממקוה ובזה ניחא דהט״ז בסי׳ קכ״ב ס"קד מה שתמה עהרש״ל דניזול בתר חזקת היתר תבשיל דתיקשי ג״כ קו׳ התו׳ ממקוה אי לא דנימא כתירוצם הג' דהתם גבי בהמה איכא ספיקא טובא. ולפ״ז א״ש דהא בתבשיל ליכא ריעותא והארכתי לפלפל במ"א לתו׳ דלא אסרינן משום תל״ר רק היכי דחסר ואתאי והא לדידן קיי״ל כר"ה בשלא שיבר עצמות ואף דליכא פגום ואתאי וע׳ בחי׳ ליבמות ק״ג סע״ב מש״ש והנה דעת הרא״ש בכתובות עו״א דעל בעל הפרה להביא ראי' אף שמוחזק בפרה דמוקמינן החמור בחזקתו ועכשיו מת ולגבי וולד אמרינן ב"מ ק״א א׳ וליחזי ברשות דמאן קיימא כו' וע"כ משום דבוולד לא הורע ח״מק כהא דחולין דבהמה לא איתרעי והא דמחליף הוי חזקה דהורע לפי שאנו דנין על החליפין והתו׳ בסוגיין שעמדו בקושיא זו דאזלו לשטתי' בחולין לחלק כיון דבבהמה איכא ס"ס דבלא״ה אין לחלק בין סכין לבהמה כיון דתלוי זה בזה וע״כ דס״ל דחזקה דאיתרע הוי חזקה. אך ילה״ר דחזקת חיוב הוי אתחזק מחולין פה״א דלמ״ד נס"ר ספק תקיעה אינו דוחה יו״ט וא״כ אף למאי דדחי מספק תקיעה י״ל דבאמת אינו דוחה יו״ט ורק משום דנס״ר מ״מ הו"ל ספק תקיעה דגנוחי דלר׳ אבהו דוחה יו״ט וא״כ אליבא דדינא למאי דקי״ל כר׳ אבהו הו״מ לדחויי ואמאי לא מייתי הך פרכא וע״כ דספק תקיעה אינו דוחה יו״ט ודכירנא שראיתי בס׳ קרבן ראשית ער״ה שהביא ג״כ קושיא זו בתשובותיו ואינו כעת ת״י לעיין בדבריו וע״ע בס"ס גולת תחתיות מש"ש ולפמ״ש מע״כ לחלק בין חזקת חיוב אינו ראי׳ כלל דבספק איש הוי ספק אולי לא נתחיייב כלל במצוה זו מעולם אבל בספק גינוחי וילולי דהוא מחוייב בודאי לתקוע והוי אתחזק חיובא דאזלינן לחומרא ובודאי דוחה ול״ד לספק מילה ושוב מצאתי בש״ות ש״א סי׳ ק״ג שהקשה ג"כ מסוגיא דילן מספק אם תקע כו׳ יעו״ש בקו״א ובתשובות שבס"ס דו״ח מרע״א שהעיר ג״כ מזה ואולם דעת הש״א להוכיח מזה כדעת הט"ז בסי׳ תקצ״ו ס״א דאין שום איסור לתקוע בחנם לאחר שיצאו דכיון שמחוייב לתקוע א״כ מותר לתקוע אפי׳ שלא לצורך דלגבי׳ לא גזרו כלל משום שבות יעו״ש ויש לפלפל ג״כ דלהמ״א סי׳ תק״פ סק״ג בספק אם שמע תקיעה ביום א׳ וע״ש בתו' ד״ה והא דשמא יעבירנו לא שייך ביו"ט וי״ל דאם אשה היא אסור להוציא לצרכה משא״כ בספק דאם שמע דאמרינן מתוך וע׳ שו״ת עמ״י סי׳ א׳ ליישב קוה״טא בר״ה לד"א שנים מד"ת ואחת מדברי סופרים וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה״ת בקום ועשה די״ל משום דשופר הוי בתורת היתר ואמרינן כיון דאישתרי תקיעת שופר אישתרי נמי שלא במקום מצוה יעש״ב ולא הבנתי דבריו לכאורה דדוקא דכיון דכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר שפיר דהוי בתורת היתר ואמרינן כיון דאישתרי כיון שכבר קנאה בב"ר משא״כ הכא דוכי בשביל דהותר איסור התקיעה משום המצוה אישתרי לתקוע כה״י כיון דלר׳ לוי הוי מלאכה גמורה ואטו בקרבנות צבור בשבת דהוי בתורת היתר האם יהא רשאי להקריב כה״י וגם שלא בשעת הקרבן ושלא לצורך העבודה וכן במילה לפ״מ שביארתי במ״א דהוי בתורת היתר ע' בחי׳ ליבמות ה״ב וכי יהא מותר לחבול ולשחוט כל היום כיון דהיתר הוא ויש לפלפל ג"כ בסוגיא דחולין פ"דב בהא דכלאים בציצית אי הוי בתורת היתר ואי שרי גם לנשים וע׳ ירו׳ ביצה פ״ק ה"ג וא"כ מאי ראי׳ משופר למילה דהוי דחוי וגם בהא דמילה אי הוי בתורת היתר. וע׳ בנחי"ע בחדושי׳ לר״ה כט"ב יעש״ב מש״כ לפלפל אי אמרינן הואיל והותרה ליו״ט הותרה נמי לשבת ולא הוי ל״ת שיב״כ דאף דתק"ש מלאכה לא חשיב לה בל"ט מלאכות ואפי' באיסור ב״א אמרינן הואיל ואישתרי יעוש״ב ובהג"ה וע״ע בתו׳ נזיר מג"ב סה״ד והאי כו׳ במקום שיש טעם ודאי יש להתיר כו' לעקור בקום ועשה יע"שה ואכמ״ל בפרט זה:
ולכאורה להסוברים בחולה הצריך לבשר בשבת דמוטב לנבל ע״י א״י מלשחוט וא״כ מאי משני רבא ביומא סד״א כגון שהי׳ כו' ואף דאמרינן ביבמות ע״ח א׳ דאי דאיסורא קתני וגם לרבא דאי על"מ מ״מ באיסורא דיומא לכ״ע מהני וכמ״ש הט״ז ח״מ סי׳ ר״ח וכדתנן בחולין י״ד א׳ לגבי השוחט בשבת וכדאמר בסוגיא דהכא לגבי מחוסר זמן מ״מ הכא ע״כ לא מוקי בכה"ג דא״כ למה הוצרך לומר כאן שהי׳ חולה והא קיי״ל דבאותו שחיטה לא נעשה מו׳ גם במזיד וכתו׳ חולין י״ד א' ודוחק דמ״מ אצטריך קרא היכי דליכא א״י וע' תו׳ שבועות ג׳ א' ד״ה ועל הזקן וע׳ שו"ת שאג״א סי׳ צ"ו וסי׳ ל״ג ובקו"א וע׳ שו״ת ברית אברהם חאו״ח סי' א׳ ובשו״ת בית אפרים שהאריך בחקירה זו. אך י״ל לפ״מש הרשב״א דלמ״ד הותרה מותר לשחוט והב״י כתב שלא ידע מנין לו זה והנ״מ רק כששניהם מוכנים לפניו וע' כ״מ רפ״ב מה׳ שבת וע' ב״ח או״ח סי׳ שכ"ח ס״ק ז׳ וע' בט״ז ס״ק ה׳ ומוכח דלא הוי מוקצה כיון דמותר לשחוט עבורו וע׳ שעה״מ המ״א פי״א הי״ז ובהכי ניחא בחולין טו״ב כגון שהי׳ לו חולה מבעו״י ויע״ש בפר״שי שהיתה עומדת לשחיטה משום דהתם קאי לר׳ יהודה ולדידי׳ הותרה בצבור ואף דמאי דוחקי׳ כגון שהי׳ לו חולה והבריא דכיון דיש חולה מבעו״י לא איתקצאי לבה״ש דמותר לשחוט עבורו כיון דהוא מספק דהוי איסור קיל מאכילת נבילה דכיון דמיירי בשוגג דומיא דיו״כ והא לר״י לא קניס שוגג אטו מזיד היכי דלמצוה קמכוון וכגיטין נ"ד וע״כ דמיירי כשהבריא דליכא פק"נ כלל וע׳ בעק״ד חאו"ח סי׳ י״ג אות י״ב וע׳ מ״א סי׳ שכ״ח ס"ק ט׳ וע' בנר תמיד לכריתות דמ״ג א׳ שהביא ראי' מנזיר דל״ח כיון דעשה דוחה ל״ת ומה לי חד לאו מה לי ב' לאוין ומ״מ בשיטה דעלי׳ קאמר ל״ת שיב״כ מנ״ל דדחי וע"כ דשיב״כ חמור מהרבה לאוין וע' תו׳ יבמות ג׳ סע"ב וע' בנזיר מח״ב ובתו׳ מ״א א׳ ד"ה ופריך וע׳ ש"ות פני ארי' סי׳ כ"ג דלא הוי מיגו פרענו למלוה דבזה עבדו איסור דגזל ועדות שקר וניחא להו טפי למיטען אהדרינהו ללוה יעש״ב. ובאמת בתו׳ שבועות מה״ב בד״ה וכי שכיר עובר כתבו דחמיר לאינשי כו' ודוחק לחלק לענין מיגו וע' תו׳ יבמות פ״ה סע״ב ובחי' שם ה״ב). ואמנם לדעת הפו' דתליא בהא דטומאה דחוי׳ או הותרה וה״ה שבת אצל חולה וא״כ רבא דמשני כגון שהי׳ לו חולה בתוך בתוך ביתו אזיל לשיטתו ביומא ו׳ ב׳ וכמ״ש בתו׳ ד״ה אר"ת משמי׳ דרבא לחד שנויא דדוקא לענין ק״פ ס"ל לרבא דחוי' משא״כ לשאר מילי הותרה בצבור וע׳ תו׳ יבמות ע"ח א׳ ד"ה בעלמא התם אליבא דר' וע' תו׳ קדושין טז״א ד״ה אמר וכדמשמע ג״כ בזבחים ט״ו ב׳ וע׳ ביומא מו"ב ולדידי׳ שוחטין ואין מאכילין אותו נבילה כיון דשבת הותרה אצל חולה משא״כ ר"ש לשיטתו ביומא ז' ב׳ דדחוי׳ בצבור וא״כ לא משכחת בכה״ג דהרי עדיף לנבלה ע"י א"י וכן משמע בפסחים פ״א סע"א דרב יוסף ס"ל נמי דחוי׳ בצבור יע״ש בפר״שי ולכן מוקי רב יוסף אליבי' משום דהגרלה לא מעכבא לר"ש דדחוי׳ בצבור וע׳ תו׳ יומא ל״ט ד״ה ואודי משמע דלר״י הגרלה מעכבא ויע״ש בתו׳ ד״ה תני וא״כ י״ל דר״י לטעמי׳ דהותרה בצבור וכשנויא דרבא. אפס אכתי תיקשי דרבינא גופי׳ ס״ל ביומא ו' ב׳ דדחוי׳ בצבור וע״כ דלא ס״ל כרבא כששחט אמו וזה א״ש לתי׳ התו"יש דלרבינא דדריש כשהומם וא״כ ע״כ דרבינא ס"ל כחד מהני אוקימתא וא״כ לדידי' ע״כ מוכרח כר״ש דהגרלה לא מעכבא ולא אצטריך למימר לעיל ל״ט ב׳ דבקראי פליגי והול״ל דבהא גופא פליגי אי דחוי׳ או הותרה בצבור ולא ילפי׳ מהכא לשיטתי׳ אי נימא דלרב יוסף דמוקי משום הגרלה דלא מעכבא משום דס״ל כר״ש דדחוי׳ ולא משכחת כ״א דנימא דהגרלה לא מעכבא. ואולם לפ״מ שהקשה מע"כ על תי׳ הגרע״א די״ל דמיירי בנטרף מהא דאין פודין להאכיל לכלבים י״ל לפ"מ שכ׳ בשנות אלי' מעש״ש פ״ג מי״א צבי שלקחו ומת יקבר ע״י עורו והיינו לכ״ע משום דאין פודין כו׳ ופלוגתי׳ לגבי לקחו חי דר״ש סובר יפדה דאזיל לשיטתו דקדשי בה״ב א"צ העמדה והערכה ולר״י בעי וא״כ ר״ש לשיטתו דאין פודין וס״ל דדחוי׳ בצבור וא"כ י"ל דמשכחת ג"כ בנטרף ולא מוכח מידי וע׳ שבועות י"א ב׳ ודוק וע׳ רש״י שבת ק״מ ע״ב ד״ה ותרגמה כו' ולא לכלבים דר״ש לשיטתו דאין פודין ובל״ה יש לפלפל כיון דבשבת אסור לפדות ואכמ״ל. ומיהו תיקשי לשיטת הפוסקים לדידן דקיי"ל כרבנן דהגרלה מעכבא וקיי״ל דדחוי׳ בצבור וקיי"ל דאין פודין וא"כ תיקשי קו׳ התו״י דל"ל קרא להומם וביותר תיקשי על הרמב״ם שפוסק להדיא כאוקימתא דרבא וממילא נסתר דברינו הנ״ל הנאמרים בדרך פלפול דהרמב"ם סובר להדיא דדחוי׳ שבת אצל חולה כמבואר ברפ"ב דשבת וכן לגבי טומאה סובר דדחוי׳ בצבור (וא"ל דהא ע"כ דהותר לצורך חולה דוכי אומרים כו' די״ל כתו׳ שבת ד״ד א׳ דמצוה רבה שאני ואף להסוברים דגם בא״א בענין אחר ועוסק בהכשר המצוה הוי בעידנא וא״כ אף דהותר לצורך פק״נ מ״מ באותו שעה אינו מקיים העשה וכתו׳ פסחים נ"ח א׳ דבעשה דחמור לא בעי בעידנא ומה״ט מותר לישראל לשחוט בעבורו מלנבלה וע׳ בתוי״כ יומא פ״ג ב' מש״ש לפי דרכו ואין עת האסף פה) וצ"ל בפשטות כסברת הראשונים לגבי השוחט בשבת מהא דאי עביד לא מהני כיון דאין כאן אלא איסורא דיומא וכמו שהבאתי בכ״מק כסברא זו וכה"ג כתבו התו׳ שבת י״ב ע"ב וכ״מ וע׳ נש״א כלל ס"ט וכ״כ הרשב״א יבמות קי״ד בהא דמערבין לגדול בי"וכ וע׳ רשב"א בתשו׳ ח"א סי׳ צ"ו וע' תו׳ חגיגה דד״א ובחי׳ ה״א מש"ש וע' ירו׳ פסחים פ״ו ה"א בשיו"ק בד״ה אלו עבר והביא שמא אינו כשר יעש״ב דכיון דהפסול אינו מחמת הזבח אלא מחמת שהוא שבת וע' ירו' ר״ה פ״ק ה״א ובשיו״ק וע׳ ש"ות יריעות האוהל ס״סיא מה שפלפל לענין חמץ בפסח אי שייך אי עביד לא מהני וע׳ ש״ות שיבת ציון סי׳ נ"א מה שהשיג על תשו׳ בית אפרים חיו״ד סי׳ ל״ט ולפמ״ש במי נפתוח בליקוטיו דיש לחלק בין חמץ ליו"כ דהמאכל גורם האיסור ג״כ אף דיש לדון דהא חמץ שעעה"פ אסור רק מקנסא וע' רש״י פסחים ל"ה ירקות שי״ח בפסח כו׳ בדמאי ופרש״י אבל בטבל לא אף דמעשר ירק מדרבנן משום מהבב״ע ובסוכה כ״ג גבי אין עולין בסוכה ע״ג אילן פרש״י שאם עשה ביו״ט יי"ח והא מהבב״ע הוא לאסור אף בדרבנן ויש לחלק דבסוכה יומא קגרים ואינו אסור מצד עצמו וי"ל להיפך דטבל אפשר גם היום בהפרשה וע׳ במרדכי דסוכה לחלק בין איסור מצד עצמו לאיסור מוקצה ואף דיש לחלק דאם עבר ותיקנו מתוקן וכשבת מ"ג וביצה ל״ד וע׳ יו"ד סי׳ י"א סי״ב ושחיטתו כשרה ובדגמ״ר שכיון לסברת הט"ז באעל״מ באיסור דיומא וכן במו״מ בסי' רל״ה יע״ש והכ״נ בחולה בשבת מוטב לשחוט לו מלהאכילו נבילות כיון דאין המאכל האיסור וכן הביא סברא זו בבשמים ראש בשם הרשב״א בנד״ז. ואולם למ״ש הר״נ והרא״ש בפיו״כ בענין חולה דאין נבילה קיל מאיסור שבת דהוא איסור סקילה דמ״מ איכא חומרא אחרינא בנבילה לפי שהוא עובר על כל זית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה דקיי"ל דמעש״ש מותרין וא״כ הא דמשני רבא כגון שהי׳ לו חולה ושחט אמו ביו״כ וע״כ משוס דס״ל מעששד״ר ור"ש ס״ל מעששד"א ולהיש״ש בהמרובה דה״ה מעיו״כ דאיקרי שבתון וע״ש לא"ז רש"א וע׳ לח״מ רפ״א משביתת עשור דלרש״י לא מיקרי שבתון לגבי מעשה יו״כ וכ״פ בפרש״י שבת קי"ד ולהר״מ מיקרי שבתון גם לגבי מלאכה וע׳ רש"י בפי׳ עה״ת שנראה שסותר עצמו ממה דפרש״י בהש״ס הנ״ל וא"כ לרב יוסף י"ל דס"ל אליבא דר"ש דמעשש"דא ורבינא לטעמי׳ דקיי"ל בפסחים ע"ד ב' וחולין צ"ג ב' דרבינא לקולא (ובמרדכי דב״מ הגי׳ להיפך רבינא לחומרא) וא״כ ע״כ דגם לר״ש איכא לאשכוחי כדרבא וע' חולין ד״ד ע״ב חמצן של א"י דלהסוברים אף דמחליפין אסור למחליף עצמו וע״כ דמ״מ קיל להו יותר אכילה ובאמת רש״י בחולין תיקן זה דכל מה דמצי למיעבד פורתא כו׳ וכיומא פ"ג ב׳ אבל תרומה חזיא לכהן וע' בתשב״ץ ח״ג סי׳ ל״ז שדחה סברת הר"נ וע״ע בחתם סופר חאו"ח סי' ע"ט מה שפלפל בדהר"נ בחולה בשבת וע״ש סי׳ פ״ב בענין ריבוי איסורין וע' כתובות ז׳ א׳ ד״ה מתוך ומוצא חמץ בביתו דכופה עלי׳ כלי היינו דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה ועכ״מ פ"ג מחו״מצ ה"ח והרי כשמשהה בביתו עובר על כל שהי׳ ועדיף לשורפו ולעבור באיסור מוקצה דרבנן וע״כ דלא חששו לריבוי איסורין רק שלא לעבור בקום ועשה ולשיטת רש״י דלא כהתו׳ ע״כ דס"ל דריבוי איסורין עדיף. ומצאתי ברש״י פסחים מ״ח א׳ ד״ה מלתא דקשיא לן ומוטב לעבור על ב״י מאליו מלעבור על ל״ת דשחיטה דעושה מעשה בידים ועכ"פ דרש״י גופי׳ ס"ל בפשטות דלכ"ע עדיף שלא לעבור על איסור חמור מהרבה איסורין דקילי דהרי כאן עובר ג״כ בב"י על כל שהי׳ וע״כ דבאמת לכ״ע חומר איסורין עדיף טפי וע' בחי׳ לערובין ק׳ ע״א (ובלא״ה י״ל בכונת התו׳ דכתובות דכיון דהעמידו דבריהם בשוא״ת ליכא איסור כלל כשמשהה וכמ״ש התו׳ בשבת ד״ד א׳ ד"ה קודם. ובזה ניחא ג״כ מהא דפסחים ויש לפקפק עדיין ואכמ״ל) ואולם בירו' דערובין ובפסחים איתא א"ל ר"א לר"י לא נמצאת עובר על ב״י ובל ימצא א"ל מוטב לעבור במ״לת שלא באתה לפנינו כו׳ אתיא כאלין פלוגתא דתנינן תמן הניתנין כו׳ וצריך לדחות לפרש״י בכונת הירו׳ דקאי אדר״י שתשובתו בכאן כסוגיא דהתם אבל דברי ר״א לא תליא כלל בהא דהתם משום דקום ועשה עדיף. ויש לפלפל בסתירת דרש״י בפסחים מ"ח א' מהא דערובין ק׳ ע״א דהיכי דלא עביד מצוה קום ועשה עדיף ולפי המסקנא ניחא דהיכי דלא עביד מצוה קום ועשה עדיף והכ״נ ליכא רק פורש מהעבירה. ובזה יש לדחות קושית א"ז רש"א בפסחים דמאי פריך ר״א לר״י לדבריך כו' דהיכי דעביד איסורא קום ועשה עדיף וא״כ כיון שמניחו להחמיץ ועובר על ב״י אינו דומה לבל תגרע דשם המעשה נעשה מאליו אבל הכא הוי כעושה מעשה בידים ואף דבערובין דחי ודלמא מ"מ י״ל דכן האמת (כמ״ש התו' בחולין לג"ב ובתו׳ חגיגה יח״ב ד"ה כאן ע"ש ובחי׳ הרשב״א ובתו׳ גיטין ז׳ סע״ב ובחי׳ הרמב״ן ב"ב קכ״ד ב׳ מהא דערובין מ״ז ב׳ ודלמא היכי דאתמר וע׳ תו׳ מנחות פ״א א׳ ד״ה ודלמא וכן משמע ג"כ בתו' מ"ק י״ז סע״א וכ"כ הר״נ בפ' השולח ודלמא אקנויי אקני לה ובז״מ ג״כ קושית הרשב״א בחדושיו לשבת ד״ד ב׳ ודלמא הנחה כו׳ ע״ש בפרש״י ותו׳ וע׳ ש״ות רע״א סי׳ קנ"ז ושמן רוקח ח״ב בסי' ד׳ וא״ש בפשטות. ובזה מיושב ג״כ קושית מוהרמ״ש לביצה ב׳ ע״ב ד״ה ודלמא ב״ש ל"ל מוקצה דאי ידע מדר״נ ודאי הוא דל"ל מוקצה וע״ש בחי׳ וע׳ בערובין ג' א׳ דלמא כי תניא כו' ודלמא תבנית היכל כו׳ ועי במגילה כ"ז א׳ ודלמא שאני כו' וע׳ תו׳ ד"ה לא ואף דקאי הכי במסקנא וע' יבמות י״ח א' ודלמא מאן דחייש כו' וע"ש מ"ד סע״א ודלמא לא איירי בה כו'). ואמנם לשיטת התו׳ דכתובות תיקשי דהא רבא דאמר ואם של הקדש א"צ וע"כ דס״ל ג"כ כרב דטפי עדיף שלא לעבור על איסור חמור וא"כ מאי משני רבא כגון שהי׳ לו חולה והא טפי מוטב לנבל ע״י נכרי וכדאמרן ובלא"ה לפמש״כ ביד מלאכי סי׳ תקס״ד דבמידי דאכילה לא שייך כלל זה דהלכתא כרבינא לקולא וע״ש בשם דמשק אליעזר וכ״מ בחולין ח' א׳ חד אמר בצונן והלכתא בצונן וע׳ בתו׳ חולין מו״ב ד״ה והלכתא ובהגהות רצה״ח ותו דלפמ״ש התו' בחולין מ״ח א' והרא״ש בפ' הנשרפין דהוי סתם רבינא קמא [וע׳ ב"מ נ״ו א׳ דמקשה עליו אביי וע׳ בשבת ס״ג ע״א. וכה״ג כ׳ השאג״א בסי׳ כ״ד בהא דברכות כ׳ סע״ב מדאקדמי׳ לשנויא דרבינא קודם רב חסדא יע"ש ובחי׳ ליבמות משש״ב בזה וע' נדה נ"ג ב׳ דאקדמי׳ לרבינא ור״נ אמר לא תיפוך וסוכה מ"ז א׳ דאקדמי׳ לשנויא דרבינא לר"פ וע׳ חולין ל״ג א׳ רב אחא בר רב לרבינא אך התם קאי אדרבא ור"ז וע׳ בכורות טו״ב רבינא מרב ששת וע' קדושין י״ג שלח ר"א בר רב לרבינא וע׳ זבחים ק׳ ע״ב מאן ציית כו׳ וכן יבמות ע״ח ב׳ אמר רבינא אמר ר׳ יוחנן וע׳ רש״י חולין קי״ג ב׳ ד״ה משום וע׳ תו׳ כתובות ק״ב ב׳ ד"ה מה ודוק וע' חהרשב"א קדושין ט׳ ע״ב וע׳ תו׳ נזיר נ״ד א׳ ודוחק לומר דלא כרבינא וכונתם מכח דסתם רבינא הוא בתרא וכ"מ בתו׳ ע"ג רפ״ב בד״ה אין מעמידין שוב מצאתי ראי׳ זו בפ"ח וע׳ באי״ע ח״חמ סי׳ ע״ב באורך וע׳ סוכה י״ג א׳ שלח רב אחא בר רב לרבינא ובכ"מ אמר רבינא בר שילא וכה״ג רבינא טובא וע' סנהדרין ע״ו ב׳ וע׳ חולין צז"ב ובהגרי״ב וכן משמע בשבועות כ״ג א׳ דקאי רבא אפלוגתא דרבינא וכמ״ש במ״א דהי׳ עוד סתם רבא קדמון ע׳ בחי׳ לכתובות כ"ב ב׳ וע׳ ברכות ט״ו א׳ איתיבי' רבינא לרבא והא כשמת רבא נולד ר״א ור״א קשיש מרבינא וכמ״ש א״ז רש״א בח"א ב"מ פ״ו וגם הי׳ תלמיד חבר לר״א כערובין ס"ו א׳ וע' במעי״וט לברכות כ״א ע"ב וכה״ג בכ"מ לאין מספר שם כ״ג א׳ ולג״ב ולח״א ול״ט ב׳ וס"ב ב' ושבת י׳ ע״א וק״י ע"א וקל״ו ב׳ וערובין ס״ג א' וסח״א ופ"ה ב' ופ"ו א' ופסחים י״ב ע״ב וע׳ שבת ק״ח א׳ מר ברי׳ דרבינא מרנבי״צ ושם נ׳ ע״ב רב מרדכי לרבא ואף דהי׳ תלמידו אך כבר כ׳ להוכיח דהי׳ ג"כ תרי רב מרדכי וע׳ ביצה ו' א׳ רבינא הוי יתיב קמי׳ דרב אסי כגי׳ הרי״ף ורא״ש וכן משמע מדמייתי עלה מדרבא ורב מרדכי וע׳ יבמות י׳ ע״א וקיח"ב וכתובות סח״ב וגיטין י״ז סע״ב עג"א ויבמות י״ח ב' רב אחא ברי׳ דרבה לרבינא איקלע אמימר כו׳ ושם דמייתי ג״כ אמר רבינא א״ל רב גזא איקלע ר״י בר אבין כו' ואח"כ א״ל רב גזא כו׳ וע׳ ביצה י״ז א׳ וכדתריץ רבינא ארב יוסף ואף שאין הכרח מזה וכתו׳ שבועות כ״ה א׳ ד"ה ושמואל ע׳ רש"י תענית ז׳ ב׳ ד״ה א״ל מר זעירי. וע׳ ב״מ ק״ט סע״א ויב"א וב"ב ט״ז וקעג"א ע׳ ברא״ש ורשב"ם וקה״א וז' ב׳ וקנא״ב וכא׳ ע"ב ומכות ח׳ א׳ וע״ג ע״ב ב׳ שבועות ל"ט ב׳ וכו"ב וסנהדרין מח"ב ונה״א וע"ו סע״ב וזבחים ד"ב ע"ב וק״ו ב' ובכורות מה״א וחולין מו׳ ב׳ ובכ״מ לרוב דמבואר שהי׳ רבינא בימיו של רבא וע׳ שבועות י״ח א׳ דאמר רבא ציית מה דאמר רבינא רבך ואף דמסוגיות הנ"ל אין הכרח כ"כ למ"ש בחי׳ לכתובות דהי׳ עוד תרי סתם רבא וניחא ג"כ גי׳ הש״ך בסי׳ ר״ח בהא דשבת קמח״ב דאקדמי׳ לרב יוסף ועפ״ז יפלו ג"כ כמה קושיות שנדחקו התו' בישובם מרבא אדרבא ע׳ תו׳ שבת כט״א ויבמות עח"א ושבועות ה"ב וחולין ב"א וק"י ע"א ובכ"מ לאין מספר מ״מ מוכח שגם הראשון הי׳ מוקדם יותר לרבא סתמא דכולי שו״ס ורב אשי משמע שנולד אחר רבא בר רב יוסף בר חמא דהראשון הי׳ בימי רי"ח וכמו שהארכתי בחי' לכתובות כ"ב ב' ואכמ"ל] וע׳ בר"נ פסחים פ"ק דאם לא ביטל מותר לו לבער ול״ד לשרוף במקומו דהוא פוסק כחכמים וע׳ ח״י ומדבריו פ׳ בתרא דר״ה והובא במ״א סי׳ תמ"ו ס״ק ב' משמע איפכא וי״ל דהר״נ פליג על התו׳ במשהא ע"מ לבערו וע׳ ש״א ספ"א וע' מק״ח ס״תלא בהשגתו על הש״א ולא העיר מדברי הט"וא לחגיגה ט"ז ד״ה בני וע׳ תב"ש בלקוטיו לקדושין וע"כ לענין ב"י דעובר בכל רגע דאם לא ביטל מותר לבער אבל לגבי שופר דעובר בעשה העמידו דבריהם בשוא״ת והר״נ לשיטתי' בריבוי איסורין וא"ש: ובזה יש לפלפל ג"כ עפ"ד האמורים בתשובתי דלמאי דס״ל לר"ע דהגרלה מעכבא ע׳ יומא מ׳ ע״ב ואי׳ בפסחים ע״ז א' דלית תנא דס"ל טומאה הותרה בצבור אלא ר״ש יע״ש בתו׳ וע׳ ש״א סי׳ ל״ח ומשמע דגם ר"ע ס"ל טומאה דחוי' וע״כ דס״ל דריבוי האיסורין עדיף מלעבור על איסור חמור ולכן מותר לשחוט אמו אבל לרבא דס"ל הותרה אין הכרח לזה וא״כ בכתובות כתבו התו' אליבא דרבא משא״כ לר״ע דס״ל דעדיף לשרפו מלהשהותו ולעבור על כמה איסורין וא"ש ד״התו׳ בפסחים ה׳ ב' דכיון שהוא שורפו לצורך היום הוי צורך קצת ומיושב דברי המ״א בסי׳ תמ״ו ס"ק ג׳ וע׳ יומא ע"ח א׳ דבעי למימר לר׳ יוסי דהותרה והנה במנחות צ״ט ב' פליג ר׳ יוסי דלדידי׳ תמיד לאו בתדירות ולת״ק הוי תמיד בתדירות ולפ״ז למ״ד בשבת י״א ב' דתבר״י ס״ל דהיסח הדעת אסור ויליף מקרא דתמיד י״ל דאזיל לשיטתו דתמיד הוי בתדירות. וא״כ תיקשי מי לא בעי מינם כו׳ וע״כ שלא יסיח דעתו וע׳ תוס׳ פסחים ה' א׳ דבכ"מ פרכינן מר' ישמעאל אתדב״ריש ולפ״ז תיקשי לר' יוסי דאפי׳ סילק את החדשה כו׳ ולדידי׳ דס״ל בפסחים דדחוי׳ בצבור תיקשי מנ"ל הא וכנ"ל. אך באמת ז״א דהא ר״ע ס״ל דאין פודין להאכיל לכלבים וכמ״ש התו׳ בפסחים כ"ט סע"א וכמשל"ע דמשכחת בנטרף וגם דלדידי׳ מוכרח דרבא גופי׳ מוקי טעמי׳ דר״ע בפלוגתא אחרינא וה"ד רבא בפסחים ש״מ מדר״ע לטעמי׳ דר״ע ולא ס״ל וגם משכחת דאי דאיסורא או ע״י א״י וכמשל״ע. וגם ביסוד הדבר דלר״ע הוי דחוי׳ בצבור יעיין בתו' יומא ז׳ סע״ב ס"הד אם שכתבו דלמא אתיא ברייתא דהתם לר״ע אע״ג דהברייתא ס״ל להדיא דהותרה בצבור. אבל אמינא להביא ראי׳ להיפך דאיתא ביומא י״ד א' מתני׳ דלא כר"ע דאמר טהור כו' וע״כ דלר״ע דחוי׳ דלמ״ד הותרה י״ל משום דלא בעי הזאה כלל וכדלעיל ח׳ א׳ ומסולק קושית התו' הנ"ל. אך אין זה מוכרח דיש לדחות דדוקא רב חסדא מוקי הכי לטעמי' לקמן מ"ו ב׳ דס״ל טומאה דחוי׳ בצבור אבל למ"ד הותרה מוקי למתני׳ נמי כר״ע דהא למ"ד הותרה לא בעי הזאה כלל ולהכי ניחא לי׳ טפי לר"ח לאוקמי דלר״ע ס״ל הזאה וכמ"ד דדחוי׳ בצבור דלא תיקשי מר״ע ומסולק קושית התו"יש שם י״ד א׳ שהקשה דלמא לא ס"ל הזאה כלל די״ל דרי"ח לטעמי׳ ע"כ לא בעי הזאה וכנ״ל ולכן רוצה לאוקמי לר״ע דס״ל בהא כוותי׳ וע׳ יומא ח׳ ב׳ אמר רבא הלכך כו' וא״כ לפמ״ש התו׳ לחד שנויא דרבא ס״ל הותרה בצבור וכסתם מתני' ותיקשי דרבא אדרבא דלעיל קאמרינן דלמ"ד הותרה לא בעי הזאה כלל וגם בלא״ה י"ל לפלפולא דלר״ש לא משכחת משום הגרלה לר״ש דפוטר בכל ששא״ר ואפי׳ לגבי פרת חטאת דמצותו בכך מ״מ כיון דאינו מותר באכילה הוי לדידי׳ ששא"ר ולאו ש״ש וא״כ ממילא מוכרח ג"כ להך שנויא דהגרלה לא מעכבא וכנ"ל ומה שהק' התו׳ דיומא בד״ה דחייתו מה״ד עג"ע אינה משנה י״ל כמ״שכ הב"ח סי׳ ש"נ דבמעש"ש לריה״סנ כיון דהאיסור מצד השחיטה לא הוי שחיטה גם לרבנן דר"ש וא״כ למאי דס״ד דלא נאסר עג"ע מחיים ורק מצד העריפה לא הוי שחיטה גם לרבנן משא״כ במשתלח דנאסר מחיים כקדשים ולכן מהני דחייתו לצוק וכנ"ל:
ומה שהעיר מעלתו בדהר״נ ר״פ המביא דהא דכתב קרא עינוי קודם בה״ש דאל״כ בלא״ה אסור מספיקא להסוברים דספד״א לחומרא דהא הר״נ בפיו״כ כתב דגם אבה״ש קמא מביא אשם תלוי משום דהוי כחתיכה א׳ משתי חתיכות. לא אכחד כי לא הבנתי קושיתו לכאורה די״ל דגם שם הוי מטעם ספד״א לחומרא ובאמת הר״נ לשיטתו ספ״ק דקדושין דסובר כוותי׳ דאף בדלא איקבע איסורא הוי ספד"א ולחומרא ושפיר י״ל דהא דמביא א"ת משום דסדאל"ח אף בדלא איקבע דלדידי׳ לא ס״ל כר״נ וכמ״ש מוהרימ״ט ואף להרמב״ם דסד״א לקולא וסובר כר״נ דבעינן איקבע וכמ״ש בפ״ח משגגות ומ״מ הרי פוסק דאבה״ש קמא מביא א״ת ולדידי׳ י״ל דתוספת יו״כ אין לו שעור מ״מ הרי הר״נ כתב זאת לדעת התו׳ שכתבו דיש שעור ודחה דבריהם שזהו ע"ד מי שסובר דסדא"לח ולדעת התו׳ ע״כ דס״ל ספד״א לקולא וכמ"ש האחרונים והרי דעת התוס׳ בכריתות דמתני׳ דקתני שבת ויום חול ואינו יודע באיזה מהן עשה מלאכה דמיירי בבה״ש דמ"ש דאיקבע איסורא כל היום וע׳ פר״ח סי' ק״י בקוה״ס מה שהעיר בדהר״נ דיומא ויש לפלפל מהא דרב צלי ש״ש בע״ש להמוהרי״ט בהא דא"ת למ"ד סד״א מה"ת לקולא דלדידי׳ בעינן איקבע וע׳ כריתות יז״ב מ״ט דרב כו׳ שוב מצאתי בשעה״מ עהרמב"ם פ״ב מהטו״מ שהביא ג"כ להקשות בסתירת דהר״נ דיומא והמביא כמש״כ מעלתו וכתב שמצא אח"כ בלשון למודים בהיו"כ סי' רי"ח שהרגיש בזה ותי׳ בדוחק וכעת אין בידי הס׳ הזה לעיין בו ולא ראיתיו מימי (וצ״ל לדברי המוהרי״ט דאף למ"ש האחרונים על קו׳ הר״נ דחולין י״א דלא אמרינן מטעם ספק להר״מ כיון דאיכא לברורי מ״מ הכא כיון דצריך להביא קרבן מספק בכה"ג אינו חייב לברר ואפי׳ היכי דאיכא טרחה לא שייך לברורי וכמ״שב בחי׳ לברכות כ״ז א׳ ובחי׳ לפסחים ט׳ ב' ואף אי חשבע״מדר וגם דכיון שמכפר עליו לא הוי חב"ע מ״מ חזינן שמחוייב להביא על הספק לכפר) וע׳ מ״א סי' שמ"ב דאפשר דיש חילוק בין עיולי יומא דאתחזק התירא לאפוקי יומא דאתחזק איסורא וע' בפ״מג בא"א ר״ס תקס״ב ובשע״הס פכ״ד מה"ש ה"י וא"כ קרא קאי על בהש"מש ממש רק לפ״ז ל״צ קרא דאזלינן בתר חזקה וע״כ מוכרח כסברת הר״נ דיש לו שעור וע׳ נ"א דיני לולב סוף כלל מ״ח וע״ע בש"ות חמ״ש חאו"ח סי׳ ל״ה ובל"ה דכיון דבה"ש הוי ספק ואי הוי מן הלילה לא הוי תוספת שבת כלל. ואולם יש להעיר לפמש״כ הכ״מ בסוף הט"מ בדעת הרמב״ם דשם ובסוף הל' כלאים דבספק כרת מודה הרמב"ם שהוא מביא א"ת וא״כ הא בה״ש אסור משום ספק כרת דלכ"ע לחומרא וע״כ דקרא אצטריך דגם מקודם יהא אסור משום עשה דתוספת וכן העיר ביד אלי׳ וע׳ בס״ס שבת אחים בחדושיו ליומא דפ״א מש״ש להעיר בזה וצ״ל דמ״מ משכחת בחצי שיעור שאין בו איסור כרת דהא קיי״ל כרי״ח דח״ש אסור מה״ת ותו דלשיטת הירושלמי רפ"ו דתרומות ומודה רש״בל באיסורי הנאה ובי״וכ ואף דבש״ס דילן לא משמע הכי ביו״כ מ״מ משכחת באיסורי הנאה וע׳ בש״ות יד אלי׳ סי׳ מ״ט שהאריך בפלפולים בדהכ"מ הנ"ל בספק כרת וע' בחו״ד סי׳ ק״י בפתיחה שדחה דהכ"מ הנ"ל וא"ל מה״ד בסוף יבמות מכדי הא דאורייתא כו׳ מה לי איסור כרת כו' י״ל עפ״ד המוהרי״ט בחיו״ד סי׳ א׳ דתליא מחלוקת הרמב״ם והרשב"א בסד״א אי בעי בא"ת חתיכה מב"ח ובכריתות יח״א השוחט א"ת בחוץ ר״מ מחייב דלא בעי קביעותא לאיסורא וחכמים פוטרין וא״כ לר״מ ספק אסור מדאורייתא ולפ״ז בסוגיא דהכא לר"מ קיימינן וגם ר"נ לשיטתו דמפרש הכי מ"ט דר"מ וע' תו"יוט רפ״ק דדמאי במעש״ש דהואיל ואינו בכרת רק בלאו לא גזרו והא ר״מ חייש למיעוטא גם באיסור לאו וי"ל וע׳ ש״ות נוב״י מ"ת חאו״ח סי׳ צ"ז בה"ד רבא שבת כו״ב שמן של שריפה היינו תרומה שנטמאת ומתוך שמצוה עליו לבערו דהא אף ששכח שהוא שבת לא ישכח שהוא לילה ואסור משום שריפת קדשים כמו בחול דעלמא יעש״ב וא"כ י״ל דלמ"ד דסדאל״ח ע"כ למ״ד דתוספת שבת מדאורייתא אסור קודם בה״ש וכמ"ש הר״נ הנ"ל ולמ"ש המוהרי"ט דהא דסד״א תליא בחתיכה מב״ח ורבא לשיטתו. וגם לרבא דאמר בסוכה ז"א מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת וא״כ כשחל יום ראשון של סוכות בשבת או בתוספת של מ״ש דלגבי׳ ליכא מיגו דסוכה דמ״מ אסור בתוספת ואף דבשבת הי' מותר ואי לאו תוספת שבת הוי שרי בה״ש לטלטל והכ"נ כשחל ז׳ בשבת דאצטריך קרא לתוספות מ״ש וע׳ בנ״ת לכריתות רדכ"ג שמפלפל בענין אי הוי אתחזק איסורא וע' לח"מ פ״ד משגגות ה״ב וע״ש שמפלפל בה"ד מה לי איסור לאו וכו׳ וע׳ בא"וח לפסחים בשיטה דחזקי'. והנה המפ׳ הקשו מסוטה כ"ט ברומי' דרב גידל הא ספק טמא הוא דהא י״ל דהתם הוי בטומאת הגוף דבכרת ולכן בטומאת בשר ספיקו טהור. ולכאו' לתו׳ חולין מג״ב ד״ה ש״ה דאתחזק דל"ד וע״כ דלמ״ד אין חוששין לס׳ דרוסה דאינו מביא א"ת וי"ל דלרב שם נג״א דאין חוששין לס׳ והכא בבשר הקרבן שהי"ל חזקת טהרה וכעת מצאתי בס״שש ח״א בהקדמה שהאריך. ואולם א״צ דרב דאמר בכריתות י״ז ב' דבח״א פטור כיון דלא איקבע והתם לרב קיימינן ולדידי׳ רק דליכא חזקת איסור מ״מ אינו מביא א״ת ור״ג אמר רב לשי׳. ולשיטת הירושלמי דתרומות דמודה ר"ל ביו״כ ניחא קושית העולם דל"רל דח״ש מותר מה"ת וא״כ כשחל יו״כ בשבת יהי׳ מותר בפחות מכשעור דהא יו״כ בככותבת ולענין מ״ע דשבת מקיים אכלוהו היום בכזית וע' בש״ות הרשב״א סי׳ תד״יר ובחדושיו לסוכה כ"ז וע׳ בתוס׳ שבועות כ״ג דבח״ש דנבילות השבועה חלה והכ"נ כה״ג ולהירו' הנ"ל ניחא וגם לבבלי ניחא לשיטת הירושלמי בתו׳ קדושין לח״א ד״ה אקריב כו׳ דגזירה כ״ר אטו כ״ש או משום דאכלוהו היום הוי עשה שק"הד. וע׳ מל״מ פ״א מה׳ מעילה דהנאה בח״ש כו' ובלא״ה נ״ל דהקושיא גם לרי״ח דח"ש אסור מה"ת דהיינו משום דסתם אכילה בכזית ור״ל ס״ל דסתם אכילה בכ"ש רק דהלכתא אפקי' אכזית למלקות ולפ״ז גם לרי״ח ביו״כ מותר לאכול כזית דהא דחזי לאצטרופי מדרבנן ולענין יו"כ לא מחייב דלא מייתבי דעתי׳ בהכי וע׳ רש״י פסחים כ"א ע״ב לא יאכל משמע לא יהא היתר כו' וע׳ כ״מ בפ"א מה׳ ח״ומצ האוכל מחמץ עצמו בפסח כ"ש וכו׳ והארכחי במא"ח. (ולשיטת הירו׳ דמודה ר״שבל באיסורי הנאה ניחא ג״כ מה שמקשים לר״ל דח״ש מותר מה״ת במקדש בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא ע׳ פסחים ו׳ סע״ב דבכה״נ ליהוי ג"כ תרי דרבנן ואין סברא לחלק בח״ש לשאר חמץ דרבנן כיון דכשיאכל כשעור הוי דאורייתא ורק להירו׳ ניחא דבכה״ג באיסורי הנאה לכ"ע אסור מדאו׳ וגם להט"ז דבביעור לכ"ע אסור בח"ש וגם יש לפלפל דמשכחת בשלכד"א אי נימא דליכא אסד"ר רק לר"ש דכ״ש למלקות היו לוקין גם שלכד"א וע׳ בשמים ראש סי׳ של"ו ועוד י"ל בכמה גווני:
ומה שכ׳ בישוב דברי רי"ו דאם שחטה ואח״כ חישב לזרוק דמה אסור באכילה ומותר בהנאה והב"י תמה עליו בטיו״ד סי' ד׳ דמה״כת לחלק וכ' לתו' ב״ק ע"ב ורשב״א בחידושיו לקדושין נ"ח א׳ ד״ה אלמא דאינן אסורין בהנאה מה"ת וקרא דוי״זמ לא איתקש רק לאכילה ולענין הנאה הוי ספ"דר ונקטינן לקולא עכת״ד ולכאורה עלה בדעתי דלדידן דקיי״ל כר״א דכ״מ שנאמר לא יאכל כו' איסור הנאה במשמע וא״כ י״ל דז״מ אסור בהנאה מה״ת אך בתו׳ פסחים כ"א ע״ב ד״ה כל תי׳ ר״י דלא יאכל ולא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו והכ״נ דכתיב ויאכלו י"ל דלא ילפינן מלא תאכלו וע׳ תו׳ ב״ק מ״א סע״א ושוב ראיתי בשעה״מ פ״ה מאישות שהעיר ג״כ בחקירה זו וע' תו׳ ע"ג נ"ב א׳ ד״ה תנהו וע"ש כ"ט א׳ דיליף מקרא דויאכלו איסור הנאה וע' פ״תב סכ"ה. ואמנם מש״כ מעכ״ת לסתור דבריו עפמ"ש המ״ני בקוה״ס סי׳ ח׳ דהיכי דאיסתפק לראשונים ספיקו לחומרא. ואולם זה תליא בד״התו מ״ק טו״ב לא אשארא דלתי׳ הב' איתא להך דהמ"י ולכן י"ל דמס״פקל דהא דרבנן הוא ולתי׳ הא׳ ל״ל הא דה״מי. [וע' רמב״ן בפ׳ הזהב דברכוהו היינו ח' מדחלץ מנע' ובמ' אבע״ל] וכבר הארכתי בתשובה מדהרמב״ם באת"ל דיש יד לפיאה בדברי המל״מ ה׳ עדות פ״ז ה״ו לחלק דהיכי דהספק הוא במציאות שייך לומר דאוקמי אחזקתו דלא עשה אותו פעולה וע׳ מל״מ פ״ז משכירות ה"ב וע׳ עמ"י סי' ט״ז לפלפל בהא דס׳ ערלה מותר דאינו אלא במציאות ולא בספק דדינא וע' בש״ות רע״א סי׳ ל״ז וט״ז בד"ה והנה יש לצדד וע״ש ובתו׳ ב״ב ל״ב ד"ה והלכתא וע' בנח״י סי׳ ו׳ וע׳ במ"למ פ"ב ה"א מטומ״מ דבספיקא דדינא לש"ל אוקמי אוקמי אחזקתו דמשום החזקה לא הוכרע הדין והכ"נ כיון דמס״פקל אי הוכיח סופו על תחלתו הוי ס׳ במציאות ובזה ניחא בה"ד המפריש סלע ואמר ה״ז צדקה וזה הרי שני׳ צדקה ולמה פוסק בחולק כל נכסיו לחיים דמחזיק לעצמו דהוי ג״כ בעי דלא איפשטא ב"ב קמ״ח. וכבר העירו בזה האחרונים דהרמב״ם פוסק כשיטתו דכל את״ל פשיטותא ולאו מטעם ספק וכמ״ש ג״כ הר״נ וכן לגבי פיאה דפשיט נמי מהאי את״ל דאין היקש למחצה וע׳ ר״מ פ״ד מאישות ה״ב וע' בשעה״מ פ"ב מאישות ה"י. והכ"נ בש״מ שהקדיש כל נכסיו דהספק אי גמר ומקנה דהוי הספק במציאות דאוקמינן אחזקתו שלא הקדיש כלל אבל במפריש סלע דהוי הספק אי הוי צדקה וע' תב"ש סי' כ"ט בבהמה שאכלה דבר שספק אם נוקב בני מעי' דל"של לאוקמי אחזקה דאטו כיון שהבהמה בחזקת כשרות אין הדבר הזה נקב וע' חמ״ש חא״הע סי' כ"ד אות י״ד ואכ״מ. אך באמת יש לחלק דל״ד למש"כ המל״מ שהספק אם האכילה מותרת אבל הכא ידעינן בודאי שהקדיש כל נכסיו רק דמס״פל אם גמר ומקנה לאחר מיתתו ושייך לומר דאוקמינן אחזקתו שהי׳ הקדש שלם וכמ״ש הרשב״א בחולין דחזקה המסתלקת ע"י המתעסקין לא מיקרי חזקה אך לדעת התו׳ שחקרו בטעמא דרו״מ אשמ"ה ולא כתבו כתי׳ הרשב"א וע״כ דלא ס״ל לחלק בין חזקה המסתלקת וא״כ י״ל דגם בכה״ג הוי חזקה מעליותא כיון דהספק בעיקר הקדש אי גמיר ומקדש ובזה ניחא ג״כ ד״התו דנדרים לגבי הנודר מן הירק דטעמא דר״ע דלא לקי משום דהוי ספק אי הדילועין בכלל ירק ובחולין קד״א כתבו דגם לר״ע אינו אסור בבשר עוף אלא מדרבנן מדלא לקי ואף דר״ע סובר בחתי׳ א׳ מביא א"ת וע׳ תו' סנהדרין דד״א ד״ה כולהי וע״כ דלדידי' סדל״ח מה״ת וכמ"ש מוהרי״ט וע״כ דכיון דהדילועין הי״ל חזקת היתר קודם שנדר וכיון דמס"פקל בכונת הנודר דהוי ג״כ ספק במציאות אם נתכוון לזה ול"ל משום חזקה המסתלקת דהא התו׳ לשיטתי׳ לא ס"ל לחלק בהכי שוב ראיתי בש״ות שמ"ר שהאריך בשיטת התו׳ וכמ״ש האחרונים בכמה ראיות אי סדא״לח מה״ת או לקולא וכמו שהארכתי במ״א ולפמש״ל מבואר בפשטות. ואולם ע׳ רש״י שבת ע״א א׳ ד"ה אשם ודאי ל"ב ידיעה וכ״כ התו׳ בסוכה ו״א ונדה דט״ו דלר״י ס״ל חתיכה מב"ח דאיקבע איסורא גם לר"ע לדידן דקיי״ל כותי׳ יעו״ש וע׳ בסאה״ח סי' א׳ אות י״ז וע׳ בס׳ יהגה חכמה סי׳ ס"ב שתמה על הפליתי בבה״ס סי׳ ק״י ד״ה ומיהו לר״מ דחייש למיעוטא מהא דכריתות כ"א גבי חתיכה של חולין וחתיכה של קודש ובא א' ואכל את הראשונה זה מביא א״ת ולא זכר כל הנ"ל. שוב מצאתי שכבר קדמהו בזה הנר תמיד לכריתות יח"א ד"ה הא מני וע״ש לכריתות י״זב בתו׳ אר״י א״ר כו' ובכריתות כג״א יעו״ש מה שהעיר עס׳ תפארת ישראל שקדמהו ג״כ בזה וא״כ לר״ע ע״כ דסד״א לקולא מה״ת וכסברת מוהרי״ט הנ״ל ולכן אינו אסור אלא מדרבנן:
ובעיקר דברי המ״ני הנ"ל ע׳ בעין זוכר מערכת ת׳ אות ל"ב דאפי' בסד"ר נמי יש דעות להקל ודלא כהמנ"י וע"ש במערכת ב׳ אות ל״ג ועשו"ת רשמי שאלה ס״ס מ"ד בכונת המ״י דאי לא נסתפק לן מאי דאמר קמאי רק אם יש לדמות לדברי' דל״ה חסרון ידיעה וע' פמ״ג בקוה"ס במחודשי׳ סי' ר׳ וע״כ דלענין ס״ס שפיר מיקרי ספק וע״ע בא״ות בקת״כ סי׳ ק״כ ו״במלמ פ״ד מה׳ מלוה להסוברים דבס״ס אין מוציאין וע׳ רש״י גיטין ספ״ק הילך כו׳ וחכ"א יחלוקו ופרש״י מס"פקל אי כזכי וגם אי מצוה לקדה״מ ואמאי לימא ס״ס ולהמ״י א״ש וע׳ בהגמ״י פ"ב דחמץ דר״ח פ׳ כר"י דס״דר לקולא אפי׳ באיסור וע' בת״ח כלל א׳ סי׳ א' במנ"י ס״ק ו׳ שכ׳ מפורש רק היכי שהראשונים נסתפקו בל״ז דלגבי הראשונים לא הוו רק ס׳ חסרון ידיעה וכן הראי' שהביאו מברכות נ״א ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין הואיל וראשונים אבע״ל דהתם לא הוי ס׳ פלוגתא כיון דל״ה מחלוקת בזה וע׳ רש"י שם ולתו׳ דדוקא בבהמ״ז דאו׳ וע׳ באנשי השם ובאמת י"ל דאינו מוכרח דהתם איכא לברורי דגם בספד"ר לחומרא ועשו״ת פרי תבואה סס״י מ"ה וע׳ בריף ורא״ש שבת סה״ב וע׳ נו״בי מ״ת חיו״ד ס״ס ס״ד בענין תיקו בדרבנן דספיקו לקולא וע׳ בחיו״ד סקמ״ו וע' בית יצחק בסי׳ ס' וע' בת״ה סי׳ קע״ח הובא בש״ך יו"ד סי׳ נ״ז ס"ק א׳ דיותר יש להקל בס׳ דגברא אך דעת הפ״ח ביו״ד סי' ל׳ ס״ק ב׳ כיון דהס׳ כמאן הלכה גרע טפי ולא מיקרי ס׳ וע׳ בב״א בשער הקבוע כלל נ"ד סי' נ"ו מש״ש מערובין צ״ג א' בעיין לקולא דמשמע דאיבעא דלא איפשטא אפי׳ בדרבנן לחומרא וע"בי או״ח סתל״ז בשם הג״מי דתיקו דאיסורא אפי׳ בדרבנן אזלינן לחומרא וע׳ בש״ך יו״ד סי׳ ק״ד סק״ד דמה דבעלי הש"ס מסופקים לא נחשב לס' וע״בי סי׳ נ״ט בגלודה דל"מ כן וע' סופרים פי״ג ה״ג כל פלוגתא לחומרא וער"נ ב"פ ע"פ גבי בעיא דמנחה גדולה ובבעיא דב׳ כוסות בעינן הסיבה דבכה״ג מינקט לחומרא עדיף וע' בחו״י סי׳ י״ט דבמילי דשמיא ליתא להאי כללא וכש״כ בדבר שבח של חי עולמים יע״ש לענין הלכה כבתראי וע׳ באו"ה באבר המדולדל דאינו רק מדרבנן מ״מ בספיקו אזלינן לחומרא וכה״ג כ׳ האחרונים ביו"ד בסי' ע׳ אי קרקע מיקרי כשא"מ ויש לפלפל בדברי האחרו׳ אי אמרינן חנ״נ בס' איסור וע׳ ר"ס ע"ד וב״ח:
שלום תנינא להרב הנ"ל. מה שכתבתי הא דמשני רב יוסף דהגרלה לא מעכבא דמוקי לר״ש דמעששד"א אבל לדידן דקיי״ל כרבינא לקולא ומוכרח כדרבא וכתב שדברי כשגגה היוצאת מלפני השליט דהרי ר״א ורבינא אליבא דרי״הסנ פליגי. הנה הרבה פצעי חנם כי גם לפי הבנתו הלא אנכי לא באתי ליתן טעם רק למאי דמוקי רב יוסף לר"ש משום הגרלה די״ל דלרב יוסף ס"ל מעששד״א אליבא דר״ש וא״כ ל״ל כאוקימתא דרבא ורבינא אזיל לטעמי׳ למאי דקיי״ל דרבינא לקולא ולדידי׳ ס״ל מעששד״ר וא״כ לרבינא גם לר״ש איכא לאשכוחי כדרבא כיון דבאמת פלוגתייהו דר״ש ור״י בהגרלה הוא מדרשה דקראי וכדלעיל לט"ב רק דלרב יוסף י״ל דממילא מוכרח דהגרלה לא מעכבא לר"ש. ואולם בעיקר דברי מעל' תמהני על תמיהתו והרי באמת דעת הרי״ף דפלוגתייהו אליבא דנפשייהו וכיון דקיי״ל כדברי המקיל לית הלכתא כריהס״נ. וכבר תמה עליו הרא״ש בפ׳ המרובה והרז"ה ויעויין במלחמות להרמב״ן בפ׳ כירה דהרי״ף ס"ל דודאי דריהס״נ דמחמיר כולי האי פשיטא דס"ל דמדאורייתא ופליגי בסברת עצמן ואפ"ה פריך שפיר אי הכי כו׳ יעש״ב ובאמת י״ל בפשטות דלמ"ד מעששד״ר א״כ וחכמים פוטרין קאי אשארא וממילא אין ראי' דלחכמים שחיטת שבת ששא״ר וקיי״ל כר״מ ור״י דפליגי עלי' ומצאתי להגר״א מוילנא באו"ח סי׳ שח"כ שגם הוא נתעורר בדהרא״ש יע"ש. ובאמת לפמש״כ הפוסקים דכל הני כללי דהלכתא כמר לא אתמר אלא היכי דפליגי אליבא דנפשי' [וכמ״ש התו׳ בפ' הזהב ובתו׳ זבחים כט״א ובחולין כט״ב בהא דרב ורי"ח הלכה כר״יח ועמ"מ רפ״ד מהא״סב וע׳ תו׳ ב״מ מט״א ד״ה כל דמשמע דהלכתא כרב באיסורא אף היכי דפליגי אליבא דתנאי ודלא כיש״ש וע׳ בתשובת מוהרי״ק שורש קל"ז שדעתו דהאי כללא דהלכתא כרבא לגבי אביי אפי׳ היכי דפליגי לאו משמי׳ דנפשי׳ וע' בירו׳ ר"פ השואל ובמה״פ שהביא שכן דעת התו׳ בב״ק נד"א ד״ה או מבע״ל לחלק דהלכה כר׳ יונתן דס״ל בכ״מ עד שיפרט לך הכתוב יחדיו דהא רבא דקיי״ל כוותי׳ לגבי אביי ס״ל כר׳ יונתן ומדבריהם מבואר דהאי כללא דהלכה כרבא אפי׳ היכי דפליגי בפלוגתא דתנאי וע״ע ברא"ש ב"ק פ״ק סי׳ ג' בשם ר"א דכיון דר״נ ואביי קיימי בחדא שיטתא הו״ל רבא יחיד לגבייהו כו' ועכ"מ פי"ז מהע"ג דהא דקי״ל כרבא לגביי אביי לא אתמר היכי דפליגי אליבא דאחרינא יעו״ש ועש״מק ב״ק ע״ט בשם הרא״ש דהיכי דפליגי שאר אמוראים ליתא להאי כללא דרב אחא ורבינא דרבינא לקולא והלכה כדברי המקיל וע' תו׳ פסחים קא׳ בד"ה הלכה כר"ש אבל במנחות מ״א ב׳ ד״ה כל מילי הניחו בצ"ע וע' נוב״י מ״ק חאו״ח סי׳ כ׳ וע׳ תו׳ פסחים מ"ח א׳ וע׳ תו' קדושין ט״ו אי ד"ה ואידך ודבריהם סותרים למ״ש בכ״מ דהיכי דפליגי שאר אמוראי ליתא להאי כללא ובל״ה תמהני מכתובות י״ט א׳ דמוקי לאביי וכדר״נ וע׳ תו׳ קדושין ע"ט ב׳ וע׳ נוב"י מ״ת חא״הע סי׳ ג׳ ושיבת ציון סי׳ כ״א וע׳ לא״ז רש״א קדושין נ״ב ותו׳ יבמות ל״ט א׳ וגיטין מ"ה ב׳ וב״ב קס״ח ב׳ וע׳ בנר תמיד כריתות ה׳ א׳ בהא דפסקינן כרבא לגבי אביי בעמ"הד וי״ל דבסנהדרין נ״ד א׳ פליגי תנאי אחריני אי עמ״הד וע׳ תו׳ מגילה כ״ט ב׳ ותו׳ קדושין ט׳ א׳ וע׳ רא״ש ברכות י"א ב׳ בהא דהוצרך לפסוק כרבה לגבי ר״י וע״ש בתר"י וע׳ במעיו״ט פ"ק דברכות בהא דהלכתא כאביי לגבי רבא וע׳ שמ״ק ב״ק חי׳ א׳ ובחי׳ לסוכה ט׳ א׳ בסוף התשובה וע' תו׳ ורא"ש פסחים ל״ז ב׳ ד״ה אלא ואף דלא פליגי רק בפי׳ הברייתא וע' תו׳ גיטין ל״ב ע״ב ד״ה ור״נ ומוכח דס״ל דוקא היכי דפליגי אליבא דאחרינא אבל הכא אף דפליגי ר"מ ורבנן בסנהדרין ו׳ א׳ מ״מ אינהו לא פליגי אליבא דאחרינא וע׳ תו׳ נזיר מ"ג א׳ ד"ה ומהכא] וא״כ למאי דקיי״ל הלכתא כרבינא לקולא ע״כ דפלוגתייהו אליבא דנפשי׳ וכדעת הרי״ף וא״כ למ"ד מעש״ש דאו׳ י״ל דחכמים היינו ר״ש דס״ל ששא"ר לש״ש דהוי בכולהי מחד טעמא דששא״ר אבל למאי דקיי״ל וחכמים פו׳ אשארא א״כ איכא לאוקמי דפלוגתי׳ לא הוי כלל בששא״ר ופליגי בדבר הג"למ או בהא דאם החזירו לשומר ובע״ג פליגי אי אדם אדשא״ש דלכ״ע הוי מעשד״א גם לרבינא וע' בחולין קי"ו א׳ רש״א בב"ח אסור באכילה ומותר בהנאה שנא׳ כי עם קדוש כו׳ ולעיל דריש לי׳ איסי ב״י ולדידי׳ ידעינן היתר הנאה בק״ו מערלה משום דא״ל חורש כו׳ וע"ש בפר״שי ואי נימא דמעש״ש אסור מדאו׳ ולא בהנאה דכתיב לכם א״כ נימא מעש"ש יוכיח דמותר בהנאה וע׳ באר יעקב בכלל כ״ה וע״כ דלר״ש אסור בהנאה מדאו׳ וע' נוב״י מ״ת חאו״ח סי׳ מ״א בהשמטות בהגה׳ מבן המחבר. ובהכי ניחא דלמה אצטריך לא תבשל לאיסור הנאה ולא ידעינן בק"ו להר״מ דלא היו לוקין על הנאה וגם אם היו לוקין ל״ל דעמ״ה לפמ״ש א"ז רש״א דהטעם דכיון דחמיר לא ניתן ענשו לכפר וכיון דחזינן דאכילה דחמיר יש לו כפרה ומכש"ש לענין הנאה דמהני ורק לענין אכילה קשה דאעמ״הד וע' ש״א סי׳ פ״ב ובקו"א ובחדושי ליבמות ס״ח ב׳ וע״ע בתורת נתנאל סי' ל׳ ואיך שיהי׳ אכתי תיקשי גם אי נימא דהיו לוקין על הנאה דלמה לא נליף בק״ו דל"ל דאעמ"הד כיון דחזינן דגם באכילה דחמיר ניתן לכפר ושפיר איכא למילף לענין איסור בק״ו וע"כ דתדב״רי ס״ל דמעשש"דר ולכן אצטריך קרא לדידן דקיי״ל כוותי׳ דלא תבשל לאיסור הנאה וגם י"ל דע"כ ר״ש ל"ל תי׳ דרבא דיומא הנ"ל דהא ר״ש ל״ל איסור כולל וא״כ אף אם נתנבלה לר״ש בפסחים ל"ו א׳ דיו״כ אינו חל על איסור נבילה א״כ ליכא לאוקמי קרא דמחוסר זמן כדרבא דהא לדידי' עדיף ליתן לו נבילה או לצוות לא"י לנחור דאינו חייב רק משום נבילה דלשחוט חייב ג״כ משום יו"כ שהוא בכרת וע׳ יבמות ל״ג דל"ל לר״ש האי דלקוברו בר״ג אבל רבא אליבא דר״י דהגרלה מעכבא דס״ל יו״כ חמיר ויו״כ הוי כולל בחמור על איסור נבילה וא״כ לדידי׳ עדיף לשחוט אך אי נימא דר״ש ס״ל נמי גבי יו״כ דכ"ש למלקות ולגבי יו״כ חייב רק בככותבת ויש לפלפל בדהמל״מ דסתם אכילה בכ"ש:
ומה שהשיב עוד דרב יוסף דס״ל אעל״מ בכתובות פא"ב השתא דאמור רבנן כו׳ וע"כ דלא דריש היא קודש מדקי״ל השוחט בשבת שחיטתו כשירה וכדפריך בפ׳ כ"ה קט"ו א׳ אלא מעתה מעשה שבת תיתסר מצד כל שתיעבתי ותי׳ היא קודש ואין מעשי׳ קודש ותי׳ הזה מועיל גם לקו׳ דעביד ל"מ הנה כבר הקדימו בזה הרב שע״המ להשיג על מהרי״ט והרשד"ם ועוד איזה מחברים ול"נ דזה ליתא דשם אמרינן דמעש״ש ליתסרו משום ל״ת כל תועבה היינו דמעש"ש יאסרו שפיר קאמר דאין מעשי׳ אוסרין אותה ומ״מ נימא אעל״מ וחסרה פעולת השחיטה א״כ מאי מהני לן קרא דהיא קודש וכמ״ש הר״נ והרא״ה בבה״ב גבי אדם אוסר דשא״ש והיא קודש לא אתיא רק למעט שאר דברים היינו אם בישל בשבת וי״ל דמזה ראי׳ להרשב״א בתורת הבית שער א׳ בית א׳ דס״ל אף אם נפלה הסכין מידו ומחיקו שחיטתו כשירה וא״כ לק"מ מהשוחט בשבת דאף אי הוי כאלו לא עשה כלל אפ״ה לא גרע מנפל מחיקו וכתו׳ תמורה בצורם אוזן בכור. שוב ראיתי בשו"ת ברית אברהם חיו״ד סי׳ י״ט אות ה׳ דא״כ למאי דמשני על חורש בשור וחמור ק״ו ממעש"ש ע״ש ברש"י ותו׳ וא״כ נליף בכ"מ דלא אמרינן אעל״מ בק"ו ממעש״ש א״ו דהקרא אלא דלא יאסר במעש״ש היינו בביטול ואפי׳ אכל מ״מ כיון דלא הותר לו לשחוט בשבת הוי שחיטתו נבילה דבעינן כח גברא וע׳ בנו״בי מ״ת חוי״ד סי׳ ט׳ שהעיר קצת מעין זה. וע׳ בס׳ החיים ה׳ לולב קונטרס ב׳ בענין אי שייך אעל״מ בשוגג וע׳ תו׳ ב״מ קט״ו ב׳ וע׳ תמורה ו׳ א׳ והא תנן התורם כו׳ ופ״כ דבשוגג ג״כ אעל״מ וע׳ תו׳ יבמות ס״ט סע״א וא״כ י״ל דלרב יוסף מעשש״דא אבל כאן דגלי לן קרא דבשוגג מותר ממחללי׳ מ"י. ובל״אה לא הבנתי לכאורה דהא לפי הבנת הסמ״ע בסי׳ ר״ח מהא דר״י דאפי׳ במילי דרבנן אמרינן אעל"מ וא״כ אף דאמרינן מעששד״ר מ״מ יהא אסור משום אעל"מ וכמו דאסור מעששד״ר ואף דגלי קרא היא קודש ולא הוי בכלל דבר המפורש בתורה להיתר וכמ״ש הט״ז ביו״ד סי׳ רכ"ח ובכ״מ כה״ג כיון דהוא רק מדיוקא דקרא ואף דלמאי דקיי"ל דא״ר איב״ד ולפמ״ד בתמורה דד״ב דפלוגתייהו באעל״מ וא״כ אין לחלק לא"ר בין ר״ק אך למאי דמסיק התם דבקראי פליגי וא״כ קם דינו דהסמ"ע וע׳ ש"ות מים רבים חאו״ח סי׳ ל׳ שהאריך לפלפל דבמילי דרבנן אמרינן ג״כ אעל״מ ולא זכר מדהסמ"ע הנ״ל וע״ע בפ״ח בקו״א ליו״ד בסי׳ א׳ ס״ק ל״ח. ובאמת מוכח דרבא ע״כ ס״ל דבמילי דרבנן מהני דאל"כ לוקמי הנ״מ בין אביי לרבא בהא דאמור רבנן לא ליזבין ובכל מילי דהוי מדרבנן אך מ״מ תיקשי לדידן דקיי״ל כרב יוסף דלא הוי זבינא וקיי״ל דאבק ריבית איב"ד ויש לדון לענין עני המהפך בחררה דדמי ג״כ למאי דא"ר לא ליזבון ויש לחלק וע' בקדושין נט״א מיזבן לא מזבנינא לי׳ כו׳ יעו״ש וי״ל לדעות הסוברים דבשוגג מהני בדיעבד וע״ש בחי׳ ריטב"א וע׳ רש״ל ומ"ב דאין בו דין חזרה רק שמכריזין עליו. וכעת מצאתי בחמ״ש חחו״מ סי׳ ד׳ דבשוגג בדרבנן אין בו איסור כלל. וגם יש לפלפל אי שייך בכה"ג קנסו שוגג אטו מזיד כיון דיוכל להתרות בו וע׳ שו״ת שמן רוקח ח״א סי׳ ס׳ מש״כ לפלפל בהג״מר שבועות פ״ב שהוכיח מהכא דהיכי שהוא נשבע דלא מהני יעש״ב ובאחרונים. ובאמת מתו׳ קדושין נ״ה סע"ב מבואר דאפי׳ במילי דרבנן אמרינן אעל"מ ויש לחלק דהתם לענין גזירה ואכמ"ל. ובעיקר דהסמ״ע דלהתו׳ דבדה האיסור תליא במילי דרבנן. אינו מוכרח דפלוגתי׳ דרבא מילפותא דקראי לבר מהיכי דגלי קרא דמהני אבל האיסור לא יחל דברו לא שייך רק במה שהי׳ בכלל דברו וכמש״כ כה״ג בריש חי׳ לחגיגה בשם האחרונים דכל היוצא מפיו יעשה כו׳ דלא הוי בכלל זה ביטול המעשה העיקרי משא״כ בדרבנן ל"ש זה והמרדכי ס״ל דמסתמא כוונתו לאסור עליו כמו שאר איסורי תורה ורק היכי דמוכח מדבריו להדיא שהי׳ כוונתו על קיום המעשה דמהני גם להמרדכי. ומה שהעיר מעל׳ בשיטת התו׳ היכי שלא יתוקן האיסור מהא דשוחט הפסח על החמץ דל"ת מהשוחט בשבת. וכבר קדמהו בש״ות ברית אברהם חא״הע סי׳ קי״ט אות י״ב יעש״ב וע' בח"וד ליו"ד בלקוטים ובנחלת יעקב בחדושיו לר״ה דכ״ח ובנתה״מ סי׳ ר"ח ע״ש במסג״ה. ונלה"ר ג"כ מד״התו בתמורה ו״א שכתבו לחלק בין היכי שבדה את האיסור דלכ״ע לא מהני מנשבע שלא לגרש וגירש והרי כאן נשבע רק על הגרושין כיון שבדה את האיסור ואף אם לא מהני הגרושין בודאי אי לא אהני מעשיו מ״מ האיסור כבר עבר ול״ד לאונס דלא יוכל לשלחה כל ימיו דקאי בעמוד וחזור. וי"ל דמש"ה מהני כיון שכאן א״א לתקן האיסור וכסברת מוהרי״ט ולהכי מהני הכא בבדה את האיסור ולפ״ז לענין המודר הנאה מחבירו אם עבר ושחט לו מסוכנת י"ל דבכה"ג לא מהני גם לדעת התו׳ משום דבדה את האיסור כיון דהכא אפשר לתקן האיסור אם לא מהני וכמו בסכין של משמשי ע״ג שהתורה אסרה רק שלא ליהנות (וע׳ בפליתי סי׳ י׳ סק"ב מה שפילפל אי נימא דשייך בשחיטה מללהנ״נ וע׳ בסד״ח וזכי״צ ופ״א ס״מה שדחו דבריו. וע' באחרונים בענין המודר הנאה משופר וע' בהשגת הראב״ד במ"ע דשחיטה קמ״ו ורק ללאו הבא מכלל עשה וע' ש"ך יו״ד סי׳ כ״ח לענין שהחיינו וע׳ עמ"י סי׳ כ״ג לענין חליצה אי הוי מצוה ממש ולא להתרת הזיקה. ובאמת ממקומו מוכרע דאל״כ אמאי נתירו לדחות בחליצה ויש לפלפל ג״כ בגרושין שהיא להתיר לעלמא ולתו׳ זבחים ב' ע״ב דאפי' זינתה לאו להתגרש עומדת כיון דהוי מ״ע כייפינן כמו מי שאינו רוצה להניח תפלין וציצית וע״כ דלא הוי רק מכשירי מצוה כשחיטה והא דבסוכה כייפינן דהוי גרמא לגוף המצוה ובענין הטבילה אי הוי מכשירי מצוה עב״רנ חולין ובחגיגה יט"ב וע׳ בחי׳ לפתיחה וברכות מט״ב מזוני אי בעי אכיל וכוי וע׳ ש״ות כסא דהרסנא סי׳ ק״ח מש"כ בדהרז״ה במללהנ״נ בדרבנן וע"ש שמפקפק בזה ויש אריכות דברים בכ״ז ואכ״מ). וע׳ בע״ג יט״ב אם בנה שכרו מותר דכיון שלא יתוקן האיסור במה שיתפוס דמי׳ וע״ש ז״ב עבר ונתן א״ב וע׳ רש״י חולין ד״ד ע"ב ודוק. ואולם התו׳ בגיטין פג״א ד"ה ועמדה ונישאת כתבו דכי אמר ע״מ שלא תנשא לפלוני לאו נשואין גמורין קאמר וע' באה״עז סי׳ קמ"ג סי״ד וסט״ו ובב"ש שם ס״ק ל״א וא״כ התו׳ דתמורה שהקשו מנשבע שלא לגרש אזלי בשי׳ דהכונה הי׳ בתנאי דרך נישואין ממש וה"ה בנשבע שלא לגרש הוי רק אם יהי' הגרושין ממש ועדיין יש לדון בזה ומה שהעיר מקידש אלמנה לכה"ג יש לחלק דהתם הטעם דקפיד קרא שלא ישא אלמנה ושלא יהי׳ להם הוי׳ ביחד וא״כ שפיר אמרינן דלא מהני ולא יחולו הקדושין כיון שגם עכשיו היא אסורה עליו ול"ד לשוחט בשבת דאין מעשי׳ קודש. שוב מצאתי בש"ות רע״א סי׳ קכ״ט וע״ש בסי׳ קע״ד שהעיר ג״כ לפלפל בפרט זה וע״ע בבנ"ע חיו״ד סי׳ מ״ו באורך וע' במ"א סי׳ שכ"ג ס״ק י״א וע' בטו״א בר״ה כ״ח:
ומה שחידש מע״ל בד"תו דכתובות במוצא חמץ בתוך ביתו דכופה עליו כלי דאסור לשרפו משום מוקצה די"ל דהתו׳ דהכא אזלי כשיטתי׳ בפסחים כ"ט סע״ב דהמשהא חמץ ע״מ לבערו דאינו עובר דהוי לאו הנ״לע ובזה העיר ג״כ ליישב מה שהקשו האחרונים מתו׳ ביצה ח׳ א׳ ד"ה אר״י דאם כבר שחטו מותר לכסות אף במוקצה דאתיא עשה דכיסוי ודחי טלטול מוקצה דרבנן והאריך בזה. והנה המ"א כ' באו״ח סי׳ תמ״ו ס״ק ב' דלכך אין מבערין כשמוצא חמץ ביו״ט דסמכינן אדירו׳ דמשמע אפי׳ משהא אותו כל היום דאינו עובר ואולם האחרונים כתבו דדוקא אם קנה החמץ כדי לבערו מיד בזה אינו עובר עליו אבל אם אין בדעתו לבערו מיד אז עובר עלי׳ וה״ר מפסחים מו׳ סע״א רא״א לא תקרא לה שם עד שתאפה ואר״י לא זהו חמץ שמוזהרין עלי׳ וכן לקמן מ״ח א׳ לדבריך עובר בב״י כ׳ ומשמע דלר"י אינו עובר עליו אם אינו מבערו מיד וע״כ איכא צורך קצת כיון דאם אי אתה מתירו להשבית ביו"ט הרי משהא אותו כל היום ובזה בודאי הוא עובר וכן בחלה אי לא יקרא לר"י שם אינו יכול לבערו עד לאחר יו"ט ואולם י"ל למאי דפליגי ביומא לו׳ ב׳ בלאו שקדמו עשה ובחמץ בפסח הוי לאו שקדמו עשה וכבר עלה בדעתי ליישב בזה קושית הש"א מפסחים ה׳ א׳ דאמר רבא ש״מ מדר״ע דלא אמרינן מתוך וכתבו התו׳ דאי אמרינן מתוך דמה שמבער הוי צורך קצת ואי נימא דהמשהא חמץ ע״מ לבערו אינו עובר בלאו כיון דהוי לאו הנ״לע איזה צורך היום הוא. ולהנ"ל ניחא דהא לר״ע ודאי דאסור להשהות את החמץ ע״מ לבערו רק דלא הוי לאו הנ״לע ולטעמי' דלא ס״ל כרי"הג בלאו שקדמו עשה אבל בסוגיא דפסחים כ"ט דקאי לרי״הג ולדידי׳ י״ל דלהשהות ע״מ לבערו אינו עובר עליו ומצאתי בש"ות עמ״י סי׳ ה׳ שגם הוא נתעורר מעין זה ותיתי לי שהייתי בר מזלו בזה וע׳ בחולין ק״א א׳ דאמר רבא ריה״ג היא כו' יעש"ה [וע' בש"ות נו"בי מ״הת חא״הע סי׳ כ״ט שהוכיח דע״כ ס״ל לרבא דלאו שקדמו עשה לוקין עליו דהא במכות דט״ו פליגי רי״ח ור״ל ורבא ס"ל כרי״ח לבר מהני תלת וכדאי' ביבמות לו׳ וע״ש שדחה דרבא פליג בלאו שקדמו עשה ארי״ח יעש״ב ותמהני שלא העיר מדברינו הנ״ל. וראייתו אינו מוכרח להתו׳ שבת ע׳ סע"ב דהא דפסקינן כר״יח לגבי ר״ל היינו רק בדברים הנוהגין בזמן הזה ולא לענין מלקות והארכתי בחקירה זו בחי׳ לשבת דף ע׳ וא"ל דהא יש נ״מ דקיי״ל עבר עבירה שי״ב מלקות פסול לעדות ז״א כמ"ש הרא״ש ב״ק פ״ד סי׳ ד' דבתר עיקר פלוגתייהו אזלינן ועכ״מ ספ"ז מה"ל נדרים וע׳ תו׳ ב״מ נ״א ב׳ ותו׳ בכורות מ"ה ב׳ ד"ה הניחא וע' תו׳ שבועות מ"ג ב׳ ד"ה מתני׳ בדפירש וכונתם רק שאין הכרח מכח הכלל. ואולם בט"ז יו"ד סי׳ ס״ד וסי׳ ס״ו הרגיש כה״ג דמאי נ״מ דמלקות האידנא וע' בנר תמיד לכריתות דמ״ג ע״א ד״ה ובלא״ה י״ל כמ״ש א״ז רמ"א ח״מ סי׳ ב' וע' בסמ״ע וכן לענין חולה שיש בו סכנה דמאכילין הקל כאו"ח סי׳ תרי"ח ולענין איסורין מבטלין זא״ז וכיו"ד סצ״ח וכה״ג וע׳ בתו׳ קדושין כ״ג סע"ב. וגם דרבא לשיטתו בפ״זב דרשע דחמס בעינן ולפ"ד התומים הנ"ל דבעבירה שי״ב חימוד ממון אף דאינו חייב מלקות פ״לע ועוד דכבר הבאתי מש״כ התו׳ בכ״מ דהיכי דפליגי שאר אמוראי לא אתמר הך כללא דהלכה כרי״ח לגבי ר"ל וכמש״לע באריכות וא״כ י״ל כיון דלר״י הוי פלוגתא דריה״ג ור״ע וי״ל דסובר כר״ל ועוד דהתו׳ לשי׳ דתשביתו הוא ביעור אבל לרש"י דתשביתו היינו נמי ביטול וע"כ דברייתא דלקמן צ"ה מתוקמי לרי״הג דמתיר בהנאה בפסח ובזה מיושב ג״כ קושית המפרשים מפסחים ה׳ א׳ מרבא יעש״ב וע׳ נ״הח סוף שער ג׳ בישוב הרמב״מ פ"א מח״ומצ ד״ג יעש״ב ובפ"ב דהשבתה האמורה בתורה היא ביטול ואכמ"ל בפרט זה]: וע״כ דרבא ס"ל כאביי דמוקי התם ביומא דגם לרי״הג לאו דנבילה לאו מעליא הוא וא״כ למ״ד הכא בכתובות ולדידי׳ מוכרח דחמץ בפסח הוי לאו שקדמו עשה מדאמר ואם של הקדש הוא א״צ ומשמע דמודה לרב וא״כ לרבא לשיטתו ע״כ לא ס"ל כסברת התו׳ בחמץ ע״מ לבערו ולדידי׳ אליבא דריה"ג היו לוקין בלאו שקידמו עשה וכנ״ל ותו דהא לאו דגזל הוי נמי לאו הנ״לע ולא גרע מגניבה ע״מ לשלם כופל וכן באם על הבנים שיהא מותר לכתחלה ע״מ לשלח האם אח״כ וע"כ דלא כתבו התו׳ רק לריה״ג דמותר בהנאה כל ז׳ וה״ד לא יראה היינו כשאינו מבערו לבסוף ומ״ש המ״גא במשהא ע״מ לבערו אינו עובר היינו בנזדמן ברשותו וכמ״א תמ״ו ס״ק ב׳ דאנוס הוא אבל לקנותו לבערו אסור וכמ"שכ האחרונים [ואגב אזכיר באותו ענין מה שאמרתי בסוגיא דמכות י״ד סע״ב כל ל״ת שקדמו עשה כו׳ ותנינא הבא למקדש טמא ויש לדקדק דהא י״ל דמתני׳ איירי מטב״י שנכנס והעריב שמשו בבה״מק ומדוקדק והבא אל המקדש טמא שכ"ז ביאתו הי' בטומאה ואח״כ נטהר וא"כ ליכא לקיים העשה דוישלחו דהרי עכשיו נטהר אבל בעלמא אין נ"מ בקידמו עשה ואולם י״ל דהנה במכות ח' ב׳ טמא יהי׳ לרבות טב״י פרש״י שאם נכנס למקדש הי׳ ענוש כרת ואולם הרמב״מ בפי״ח מפסוה״מק ה׳ י״ד כתב טב״י שנכנס למקדש פטור מכרת ונלה״ר לדעת הרמב״ם עפ"ד הנ"ל דאמרינן בריש פרקין ח"כ תני ח״מ לא תני וא"כ א"א לומר דמיירי מטב"י דלגבי׳ ליכא כרת ורק בעיקר הדין יש לעיין דבפ״ג מביאת מקדש הי״ד פוסק דחייב כרת וע״ש בראב״ד ובכ״מ ואכמ״ל] והנה למ"ד בסנהדרין כ"ז א' באונ״לת דה״פ והא לריה״ג דסובר דלאו דנבילה לאו מעליא הוא וא"כ לכ"ע פסול או״נ וע״כ משום דהתם דמוקי דפליגי בלאו שקדמו עשה היינו לר׳ ירמי' אבל לאביי דמוקי באוקימתא אחרינא וא"כ י״ל דהכא אביי ורבא ע״כ דאזלי בשיטתי׳ דאביי התם ביומא דלכ״ע לאו מעליא הוא ולדידי' אין נ״מ בקדמו עשה וא"כ לרבא לשיטתו נסתרו דברי מעל' דלדידי׳ היו לוקין גם בחמץ בפסח בלאו הנ״לע אך ראי׳ זו יש לדחות לפמש״כ בתומים בסי׳ ל״ד ס"ק ג׳ דבעבר עבירה שיש בו ח״ממ אף דאינו ח״מל פל״ע ולכן ברשע דחמס דכתיב להדיא בתורה אפי׳ לאו שאבמ״ע וה״ר מכו״בפ יע״ש וע׳ קצ״ח סנ״ב ס״ק א׳ וע׳ מל״מ פ"ל מה״מל וע׳ בהגהות ד״פ ס״ק י׳ שה״ר זו ודחה דשאני כו״בפ דכל היכי דאיתא כו׳ וכאלו לקח מה שאינו שלו ואף דגם גזלן פל״ע אף דהוי לאו הנל״ע כיון דהוי ח״מ י״ל דהתומים אזיל לטעמי׳ בס״ק א׳ דכל לאו שניתן לאזהרת מב״ד דלא היו לוקין עליו מ״מ הי׳ נפסל דזה אינו רק מחמת חומר האיסור וכמו כן לאו הנל״ע כיון דבאמת אי לא ביטלו או לא קיימו לרי״ח או לר"ל לוקין עליו ובזה ודאי פסול לעדות לחומר איסורו וא"כ בלאו שאב"מ שהוא לקלות האיסור לכן לא היו לוקין עליו ומה״ט אינו פל״ע יעש״ב ולכן אף דגזל הוי לאו הנ״לע מ״מ הא דלא היו לוקין דהתורה אמרה שצריך לתקן הלאו ולא משום דקיל איסורו ולכך פל״ע וגם י״ל משום דכל לאו הנל״ע משכחת שיתקן העשה ולא יבא לידי הלאו כמו בנותר משא"כ כאן שאם לא יעבור על הלאו לא משכחת תיקון העשה כלל. ובאמת דברי התומים צ״ע לכאו׳ דאף לאביי דלא בעינן רדח"מ מ״מ הא כתיב אל תשית יע"ר ובזה נסתרו דבריו מעצמן למעיין וע׳ ביומא פו״א דאין חילוק בין עשה ללאו הנל"ע לענין תשובה וע׳ ברמב״מ פ״י מעדות אע״פ שהן ב״תש ואינן במלקות הואיל ולוקחין כו׳ הרי דהיכי דלא הוי רד״ח פל״ע גם בלאו הנ"לע והא דפקדון שלוק' בקום ועשה אבל היכי שאינם רוצים להחזיר לא מיקרי עח"מ וכסברת מוהרי״ק המובא בא"ז ד״מ יע״ש ועכ״פ מבואר בפשטות דלא כהתומים דבשאר לאו הנ"לע פל״ע משום דלא הוי רד״ח ולא משום חומר האיסור ויש לדון טובא ואכ״מ ועפ״ד התומים יתיישב ג״כ קושית האחרונים דלמה אצטריך קרא גבי חמץ בכזית דהא מה״ת ח״ש אסור ולענין מלקות גם בקנה חמץ בע״פ דלא הוי לאו שאב״מ מ״מ הוי לאו הנל"ע וביותר תיקשי קושיתם לפמ"ד בירו' תרומות רפ״ו דמודה רשב״ל באיסורי הנאה וא״כ בחמץ בפסח דקיי״ל דאסור בהנאה לכ"ע ח"ש אסור מה״ת ולפ״ז י״ל דאף דהוי לאו הנל״ע מ״מ נ״מ דפ״לע וע׳ בתו׳ פסחים צ"ה א׳ ד״ה בפרטי׳ ובמה שפלפלו האחרונים לשיטת התו׳ במכות ט״ו א׳ ובזבחים קי״ד א׳ וחולין פ"א א׳ דבתרי לאוי דסמיכי גם בלאו הנל״עש לוקין והכ"נ הוי בל יראה ובל ימצא וע׳ בשעה״מ בפ"א מחו״מצ וש״א סי׳ פ"ב שהאריכו בפלפולים וגם דהתו' בחולין כתבו דדוקא כההיא דתמורה דלא הוי ניתק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דמאליו הוא קדוש וא״כ גבי חמץ הוי העשה ע״י השבתה דהיינו הבערה וע׳ ביצה ז׳ ב׳ דעביד צריכותא דאכ״ר חמץ כו׳ והא אכתי אף אי לא ידעינן מ״מ נ״מ שיהא לאו הנל״ע וע״כ כדאמרן וע׳ בהה"מ פ״ב ממ״א ה״א ואין להוכיח להיפך דהא אעמ״הד ז״א כמש״ל לשיטת א״ז רש״א משום דהיא הנותנת והכא מהני גם לענין אכילה וע' בחי׳ ליבמות ס"ז משש״ב וע' בנר תמיד לכריתות בספרו די״ב ע״א באורך וגם יש לפלפל לכאורה דהא לענין דחי׳ אמרינן מה לי חד לאו כו׳ ומ״מ לא ילפינן מיני׳ לעשה שיב״כ וע"כ דזה חמור גם מהרבה לאוין וע' שו״ת הר הכרמל חאו״ח סי׳ י"א דהקונה חמץ בפסח לא הי׳ לוקה משום בל יראה דפוסק כרבא דכל מילי דאר"לת אי עביד לא מהני והא דהי׳ לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא יעש״ב וע׳ ט״ז ס״ס ר"ח באיסורא דיומא וע׳ יומא ל"ו ב׳ בפלוגתא דריה״ג ור״ע ובתו׳ ר״ה ד"ד ד"ה לקט ובזה נסתר מש״כ בנפ״הח בלקוטים סוף שער ג׳ דסוגיא דהכא דהוי לאו הנל״ע אזלא לחזקי׳ דחמץ בפסח מותר בהנאה ואפי׳ לר״שי דתשביתו היינו ביטול יעש״ב ולפ״ז ליתא דלריה״ג הוי לאו שקדמו עשה וע' נוב"י מ"ת חאו״ח סי׳ צ״א. והנה לשיטת רש״י בתמורה דד"ב משמע דבכהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצוות יתירות ואפי׳ בלאו הנל"ע היו לוקין וע״ש בתו׳ דדוקא באונס הואיל וגרושה אסורה לגבי׳ וע׳ באו״ח לפסחים בשיטה דחזקי׳ וי"ל דסברת רש״י דהא כיון דנאמר לכל א"כ חמור טפי הלאו וע׳ רש״י ברכות כ׳ ע״א ובפ״י וע׳ בתו' מכות י"ג ב׳ ד״ה רי״א מידי דהוי אלאו הנל״ע וצ"ל דהתו׳ לשי׳ דרק בלאו הנל״ע דשייך לגבייהו או דסברי כל״ב דגם בלאו הנ״לע לא היו לוקין וע׳ תו׳ שבועות ד״ד א׳ ד"ה מראות נגעים דהוי לאו הנ״לע ולפ״ז הא משכחת בכהנים וכנ"ל ובזה ניחא ג״כ מש״כ בשו״ת ברית אברהם חיו״ד סי׳ כ״ט אות ט׳ דלהמ״למ הא דעבדי הרחקה לאיסור לאו היינו במידי דאית בו מלקות א״כ מאי פריך ור"מ היכי אכיל בישרא דלמא ס״ל כרי״הג דלאו דנבילה הוי לאו הנל״ע יעש״ב ומלבד שיש לפקפק דהכא לאו משום הרחקה אלא משום ספק שמא יש כאן איסור בשחיטה בל"ה קשה דהא בחולין ק"א א' קאמר באוכל גה״נ של נבילה חייב שתים וע"כ דצריך לדחות דמשכחת בכהן לל״א ברש״י דתמורה ואף דסתמא פסיק למלתא מ״מ לא נקיט רק בגוונא דהי׳ משכחת בו מלקות. [ומ״שכ התו׳ בשבועות ד' א' כגון אם התרו בו שלא ליכנס למקדש וע׳ לא"ז רש״א מה שתמה על פרש״י בריש שבת מה התם תרויהו לחיובא שעל כ״א שנכנס למקדש חייב והרי התו׳ דחו לפי׳ זה דא"כ היינו ידיעות ולא הבנתי דהא ודאי למאי דס"ל דתני ידיעות דהתראות ואם כן הקשו שפיר היינו ידיעות אבל לבתר דפריך ותו את שיש בה ידיעה כו' ומפרשינן לי׳ לקרבן א״כ שפיר משכחת לפרש כגון שנכנס למקדש שמביא קרבן מיד על ביאתו למקדש אבל בידיעות לא משכחת התראה כלל] וגם י"ל בישוב קושית הש״א הנ"ל במאי פליגי ב״ש וב"ה דנ״מ לענין עד כמה חוזר ע׳ פסחים מ״ט וע׳ במ״למ בפ״א מהח״ומצ וגם נ״מ לענין שבועה כמ״ש בבשמים ראש סי׳ של״ו והנשבע שלא יאכל אסור אפי׳ בח״ש מה"ת שהתורה אמרה כל דבר שאסור אע״פ שאינו חייב אלא בשעורו אסור אתה בכל שהן ואין חילוק בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע״י עצמו לזה. וע׳ בנוב"י מ״ק חא״העז סנ״ז בד"ה ומה שהקשה ע"ד הרמב״מ ועוד יש לדחות בכמה פנים וע׳ בשו״ת עולת שמואל סי' נ"ה דהא דכתבו התו׳ דהמשהא ע״מ לבערו אינו עובר היינו למ״ד בו״ב דלדידי׳ מיתלי תלי וקאי עד שמבטל העשה אבל למ"ד קיימו ולא קיימו דהשתא הלאו שעבר עליו כבר חלף הלך לו וא״כ איסורא דעביד עביד ולפ״ז להתו׳ מכות ט״ו ב׳ ד"ה מידי דרי״ס בול"ב שפיר איתי' וכו׳ יעש״ב וא״כ י״ל דרבא דס״ל כרב בהמוצא חמץ בביתו ביו״ט אזיל לשיטתו וכנ״ל ובל״ה יש לדחות סברת מעל׳ לפמ״ש בשו״ת חמדת שלמה בחאו״ח דמ״מ העשה עובר גם במשהא ע״מ לבערו וא״כ נסתרו דבריו מעיקרן דהתו׳ דהכא אזלי בשיטת ר״י דהמשהא ע״מ לבערו אינו עובר עליו דהא מ״מ יהי׳ עובר העשה:
ומה שפלפל בה"ד ב״ק ע״א א' א"ה בשבת נמי לפ"מ שנסתפקו האחרונים דבשבת סגי בפעם א' בפרהסיא ולא ביו״כ וי"ל דקושית הגמ׳ לר״מ לשיטתו דבד"א הוי לכה״ת וא״כ ע״כ מיירי בצנעא דאל"כ תיקשי א״ה יו״כ נמי ומיושב שיטת הרי״ף דאוקי מתני׳ בטובח ע״י אחר דלדידן יש לחלק בין שבת ליו״כ והאריך בפלפולו וע׳ בכ״ופ סי׳ י״א ובד״וח מרע״א מערכה ג׳ שהעיר ג"כ בקושיתו ויש לפלפל טובא בדבריו. ובאמת מבואר להדיא בחדושי הרשב"א חולין י״ד דהיכי דהפסול בשחיטה משום שח״מ בכה"ג לכ״ע לא הוי שחיטה כלל דהו״ל כנוחר ומעקר ובזה א"ש דפריך ואי בטובח ע״י אחר מ״ט דרבנן דפטרי דל״ל דהכא מיירי בפרהסיא דהוי גם בפ״א לרבנן והא דהשוחט בשבת דכשירה מיירי בצנעא ואף דבל״ה מוכרח לומר בשוה״נ משום ששא״ר מ״מ לא הי' צריך לדחוקי במסקנא וחכמים פוטרין אשארא ז״א דכיון דהפסול בשחיטה משום שח״מ לא מחייב גם לר״מ וכנ״ל ובל״ה י״ל דניחא לי׳ טפי לדחויי דלא קאי כ"א אשארא ופלוגתייהו בששא״ר מלדחוקי דלא הוי פלוגתי׳ מחד טעמא ובשבת פטור רק משום שחיטה פסולה וכנ״ל ואף דע"כ יש עדים ששחט לחייבו בד׳ וה' מ״מ כיון דלא הוי בפני עשרה לא הוי בפרהסיא והא דתני בברייתא גו"ט לע״ג דהי' משלם לר״מ ד׳ וה' דהא לר״מ סגי בפ״א והוי מלע״ג דהוי שחיטה פסולה דגם למ״ד דששא״ר שמי' שחיטה הכא לא הוי שחיטה כלל י״ל דלמאי דמסיק באומר בגמר זביחה הוא עובדה ולהכי לא מיפסל משום שח״מ ולכן הוי שחיטה לחייב בד' וה׳ וכן מוכח לומר בהא דחולין פה' א' בשוחט לע"ג דמחייב ר״מ יע"ש וע' בד"וח לכתובות ל״ג בה״ד וכי זה חוטא וזה מתחייב להמ״למ בפ״ג מגניבה דמיירי כשהמשלח ציוה לו לשחוט בסתם ולאו שליחותו דמשלח קעביד וא"כ הא משכחת כשהמשלח ציוה לו סתם לשחוט דומיא דמעילה דכיון שמעל השליח בשליחותו דאדעתא דידי׳ קעביד דא״ל לתקוני שדרתיך כו' וע' בהפלאה וע' שו"ת גב"ש ס״י משש״ב וי״ל שז״כ הרי״ף דמוקי למתני׳ בטובח ע״י אחר דכיון דהוי ששא״ר ולהכי בטל השליחות אבל בברייתא ל״ל הכי דא״כ מ״ט דר״מ וע' תו׳ סה"ד השתא ומסולק ג״כ קושית הת״ח דהא ת״ק דמתני׳ מחייב בשוחט את הטריפה וא״כ ניחא ג״כ בהא דסובר הרי״ף והרא״ש דמתני׳ מיירי בטובח ע״י אחר ולמה יפטר כיון דששא״ר מדרבנן דלשיטתו לא תליא כלל אי שחיטה ראוי' מדאו׳ רק כיון דמ"מ הוי עיוות בשליחות וא"ש מתני׳ דמיירי בטובח ע"י אחר כיון דר״מ לא פליג במתני׳ ושפיר איכא לאוקמי דמשכחת בסתם. אך כ״ז ליתא דאכתי מה קאמר ומי מצית לאוקמי כר״מ דא״כ יש לאוקמי ג״כ מתני׳ בטובח ע"י אחר רק דבשבת סגי בפ״א ושחיטתו נבילה או עפ״ד המ״למ הנ"ל כיון דבמתני' לא תני כלל פלוגתא דר״מ אך י״ל דהרי"ף לטעמי׳ דגריס ר׳ יוחנן אמר בטובח ע״י אחר ולכן ניחא בהא דכתובות דמוקי סתם להדיא דברייתא מיירי בגו"ט ע״י אחר וי״ל דר׳ יוחנן מתוקמי למאי דהוי ס״ל מעיקרא ד״חמש ח״בת אבל למאי דמסיק רבין אליבא דר׳ יוחנן דהדר בי׳ ר׳ יוחנן מההוא דחזקי׳ ובח"משג לכ״ע פטורין ותו לא קשה אפי׳ בתו נמי וא״כ י״ל דמתני׳ מיירי בטובח ע״י אחר ובברייתא פליגי במו״מש וממילא אין הכרח ג"כ לומר למ"ד מעששד״ר דחכמים פוטרין אשארא. וגם י״ל בה״ד ומי מצית מוקמית מתני׳ כר״מ די״ל דלהכי לא מוקי מתני׳ בטובח ע"י אחר לפ״מ שהקשה בת״ח דהא קתני במתני׳ שחט חולין בפנים חייב ול"מ משום ששא״ר ונהי דמשוחט את הטריפה י"ל כסמ"ע סי׳ ש״נ דטריפה שאחר שחיטה דהוי שחיטה ראוי׳ וע״כ דסובר דחושב״מדר והוי שחיטה ראוי׳ ור״ש פליג לשיטתי׳ דחוב"עדא וכמ״ש התו׳ דהכא בס״עא וגם בטריפה ס״ל דבכה״ג הוי נמי ששא״ר וכ"ז ניחא להסוברים דחוב"ע לאו דאו׳ ולהכי ס״ל לת״ק דלא מיפטר משום ש״שאר אבל בסוגיא דהכא דכולהי חברותא אמרו משמי׳ דר״יח דאית לי׳ דחולין שנב"ע דאו׳ וא״כ תיקשי מ״ט דת"ק דמחייב כיון דס"ל דחשב"ע דאו׳ ואף דבסוגיא דהכא קאמרינן נמי הכי לא״ד משמי' דר״ל ולדידי' חולין שנב״ע לאו דאורייתא וכנזיר כ״ט א׳ מ"מ הרי״ף מייתי לה להך מימרא משמי׳ דר׳ יוחנן לחוד וע״כ דסובר דלר״ל באמת י״ל דמוקי ג"כ בטובח ע"י אחר וסוגיית הגמ׳ קאי הכא לר׳ יוחנן משא״כ אליבא דהלכתא איכא לאוקמי מתני׳ ג״כ בטובח ע״י אחר. ואולם יש להבין בה"ד ומי מצית מוקמית כר״מ ולא כר"ש ואמאי חייב בג"וט ביו"כ והתו׳ הקשו דהא גופא מנ״ל דלמא ר״ש נמי ס״ל דלוקה ומשלם והא בכריתות ג' א׳ קאמרינן דלמ״ד עונשין מהדין ס"ל דאין מלקות בח״כ ורשב"י ס״ל בסנהדרין עד״א עמ"הד וע׳ ברש״י ריש שבועות במתני׳ ובחולין מ״ט דסתם הוא רשב״י וע׳ במכות י״ז ב׳ הא אפי׳ למ״ד עמה"ד כו׳ והומ״ל דר"ש גופי׳ ס"ל בסנהדרין דעמה"ד וכדלעיל וע׳ בתו׳ מכות י״ד א׳ ד״ה ואידך ובפשוטו י״ל דר"ש לשיטתו עד שיצא מדוה וא״כ לאב״א דנפק"ל מדוה וא״כ צריך קרא לר״ש בכה״ג וע׳ ירו׳ פסחים פ״ב ה״א וע' ירו׳ ערלה פ״ג וכן במכילתא בוא ולא יאכל לעשות המאכיל כאוכל או אינו אלא לאסרו בהנאה כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ למדנו לאסור בהנאה הא מה ת״ל ולא יאכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל דברי ר׳ יאשי׳ רי"צ אומר א״צ מה אם שרצים קלים עשה בהם המאכיל כו' וכאן מוכח דהמאכיל שרצים לאחרים אית בי׳ ג״כ חיוב מלק׳ וע׳ רא״מ פ׳ שמיני וא"ל דאיך למד בק״ו הא אעמה״ד י״ל דרי יצחק לשיטתו בכריתות ומכות דעמ״הד ובל"ה י"ל למ״ש א״ז רש"א בשם הסמ״ג משום דלא ניתן לכפר ואכמ"ל וגם אין לדחות הכא בכוונת הש״ס דהא ע״כ מודה ר״ש בטבח ביו״כ וע״כ משום דא״מל בח״כ ולכן משלם ד״וה דא״כ מאי משני מאי לאו דמודה כו' דהא מ״מ כיון דאמ"בחכ וא"כ ע״כ דר״ש מודה בכולהי וה״ד חולין פ׳ ע״א מתני׳ דלא כר״ש והתם קתני וסופג מ׳ אשחוטי חוץ וא"כ ודאי לא אתיא אליבי׳ דס"ל אמב״חכ י"ל למ״ד התם פשיטא ומשני שחיטת קדשים אצטרכא ליי וא"כ להכי אצטריך למימר לענין ששא״ר דאתיא כר״ש דנוהג גם בקדשים אבל לענין מלקות בח״כ לא אצטריך לאשמעינן כלל ולהרמב״ן בס' הזכות במכות דהך דסנהדרין גלוי מלתא בעלמא וא״ש בפשיטות:
ואמנם י״ל דהצעת הסוגיא הכי הוא דאי נימא דאין חילוק בין מעש"ש ליו״כ וא״כ אי ר״ש ס״ל דמעשש"דא וא״כ הרי בגו״ט ביו״כ הוי ששא"ר משום מעשה יו״כ וכיון דלא מוקי מתני׳ כר״ש ובטובח ע"י אחר וע״כ דס״ל דאין לחלק בין מעש״ש ליו״כ וא"כ אי מוקמית כר״ש אמאי חייב בד״וה ב״גוט ביו״כ והא לדידי׳ אין לחלק בין מעש״ש ליו״כ והוי ששא"ר גם ביו"כ. ואמינא בדרך פלפול ליישב דעת הרי״ף דלדידי׳ שפיר יש לחלק בין מעש״ש ליו״כ רק לר"ש אליבא דר׳ אבהו דסובר כוותי׳ אין לחלק בהא דהנה התוס׳ בשבת ק"ו א׳ בד״ה מה לי כתבו דר״ש יליף ח"מ כדשמואל והקשה בש״ות פנ"א בשם הגאון מוהר״צ מפיורדא וכן הקשה המנחת אהרן בסנהדרין פ׳ ע״ב ויע״ש בדרך פלפול דהא לשמואל קאי מחללי׳ אשוגג והרי לר״ש דשחיטת שבת הוי ששא״ר וע״כ דסובר כרי״הסנ דדריש ממחללי׳ במזיד אמרתי לך ולא בשוגג וצ״ל להתו׳ לעיל דר״א ור״י אליבא דר"ש פליגי וא"כ התם לא כתבו כן רק לר׳ אבהו דמקלקל בחובל ומבעיר חייב אע״פ שא׳׳צ לכלבו ולעפרו ויליף מהבערת ב״כ וע״כ דחילוק מלאכות יליף לדידי׳ כדשמואל ובאמת חכמים דהכא לאו ר״ש ולא איירי ברייתא כלל בטובח ע"י אחר רק דמתני׳ איירי בלא אתרו וס״ל כר״י דחמ״ש ח״בת או כמ״ד מעשש"דר והא דקתני וחכ״פ אשארא וכדמוקי הכא בסוגיא או דחכמים דהכא לאו ר"ש אלא ר״יח הסנדלר והוא דס״ל דששא"ר לש"ש והא דמוקי הכא בטובח ע״י אחר וחכמים דהכא היינו ר״ש משום דכולהי חברותא אמרי משמי׳ דר"יח ולדידי׳ לא אצטריך קרא דלא תבערו לחובל ומבעיר ולא אצטריך למילף לחלק מהא דשמואל. והנה בס׳ ת״ח הקשה עוד דאי מעש״ש אסור מדאו׳ והוי ששא״ר ולא דריש היא קודש ואין מעשי׳ קודש וא״כ איך נימא לחלק בין מעש"ש ליו״כ דהא מ״מ יהיו אסורין משום ל״ת כ״ת כל שתעבתי לך עכ״ל וע׳ בשיו״ק שבת פ״ג ה״א ד״ה במזיד ולהרי״ף דשחיטת שבת ששא"ר וא״כ מעששד״א ולכן אף דאין ללמוד לאיסור מע"יוכ ממע״ש דחמיר יאסר משום ל״ת כ״ת ואף להתו' דמהתם הו״א אפי' שוגג י״ל דמ״מ לגבי שוגג ילפינן בק"ו ממעש״ש ולהכי בחולין קט״ו דפריך מעש״ש ליתסרי דמע"יוכ ילפינן בק״ו ורק לאיסורא י״ל דגלי לן קרא. ומיהו י"ל דלמ״ד מעששד״ר לא תיקשי ליליף מעיו"כ מל"ת כ״ת די"ל דלדידי׳ דריש היא קודש למעוטי יו״כ דל״ת מל"ת כ"ת על מעיו"כ כיון דלא דריש היא קודש למעוטי מעש״ש וגם למ"ד ביומא פה״ב כי קודש היא מסורה כו׳ וע׳ בנר תמיד לכריתות ה׳ רש״י ד"ה אשר יתן ובד"ה מסייעא בה״ד קודש כל מעשי׳ ל״י אלא בקודש. ואולם י״ל כמי שתי׳ המפרשים הא דאצטריך קרא בב"וח וע׳ כ"ופ ובחדושים ופלפולים בסי׳ פ״ז דסובר כר״מ דדריש בע״ג ס״ו א׳ לאיסורין מצטרפין וא״כ לא קאי פשטי׳ דקרא דכל שתעבתי ע״י בישול וי״ל דגם לר"ש דכש״למ ודריש ג״כ מג"ש כדאי׳ התם בחולין ונסתר זה וע׳ ירו' ערלה פ"ב א"ר אבהו בשם ר״יח כל האיסורין מצטרפין משום ל״ת כ"ת וע' תו׳ שבת פ"ט סע״ב וכיון דקודש קאי על שבת לחוד לא שמעינן לדמות יו"כ לשבת והתו׳ דלא ניחא להו משום איסורין מצטרפין וע״כ דממילא שמעינן ג״כ שתעבתי ע״י בישול דהוי תועבה ולכן הקשו בסמוך דלא לכתוב היא וקודש והא לדידן דקיי״ל כמ"ד מעש״שדא דדריש ואין מעשי׳ קודש ולדידן דלא קיי״ל כר״ש דכש״למ וא״כ י״ל דכל שתעבתי לאיסורין מצטרפין וע״כ דס״ל דממילא משתמע שתעבתי ע״י בישול דאסור וע׳ בתו׳ ע״ג סה״א ובנזיר ומעילה דע״י תערובות מודה ר״ש ובחי׳ למשרת. ועתה דברי הרי״ף מאירים דפריך שפיר ומי מצית כו׳ דלר״ש דכש״למ לא מצית לחלק בין שבת ליו״כ דהא מ״מ יליף דאסור מעיו״כ משום ל״ת כ"ת אך כ״ז לר״י דר"ש ס״ל כרי״הס דמעששד״א מקרא דמחללי׳ ומאן חכמים ר״ש ולכן לא מתוקמי כר״ש דא״כ אפי׳ טבח בשבת נמי דלדידי׳ אין חילוק בין מעש״ש ליו״כ אבל הרי״ף דפוסק כר׳ אבהו ולא מייתי להך דר"יח דחו״מבע אינו משנה וא״כ לא מתוקמי כרי"הס דמעש״ש הוי ששא״ר דדריש ממחללי׳ וסובר כר"ש דששא״ר לש"ש ולדידי׳ י״ל דאצטריך לצירוף ולא שמעינן למעיו״כ וקודש קאי על שבת לחוד דמיירי בטובח ע״י אחר ויש לפלפל ג"כ בסגנון זה עפ״ד המ״למ דלר״ש דכשל״מ ה״ה גם בשלכ"דא ולכן כתיב קודש והא דפוסק כר׳ אבהו לגבי רי״ח רבו י״ל דס״ל כפר״שי שם דר״א ור״יח פליגי בפלוגתא דר״ש ור״י וכיון דהרי״ף פוסק כר״ש דמלאכה שאצל״גפ ע׳ שה״ג ר"פ ח׳ שרצים ולכן פוסק כר״א אך לפמ״ש בתשו׳ בסוכה ט׳ א׳ דלר״יח דח״ש אסור מה״ת לא מתוקמי הכי רק לר"ל נסתר זה וע' תו׳ חולין קטו״ב ד"ה מה דיליף הנאה בק"ו מערלה וכ"הכ והא י״ל דס״ל כרבא וכתו׳ פסחים כ"ו דיליף חטא וכיון דיליף ב״בח מנבילה הוי כאלו כתיב אכילה בגופי׳ ובעינן כד״א ולא יליף מכה״כ אך ז״א דלר״ש כיון דכתיב אכילה דאפי׳ בכל שהוא וה״ה בשלכד״א. ואמנם למ״ד בשבת ס״טא דלר״יח כששגג בכרת אף שהזיד בלאו וקרא דר״ל לכדר״ש השב מידיעתו כו' וא״כ נסתרו דברינו בישוב הרי״ף דלדידי׳ לא מתוקמי כרי״הס כיון דלר״ש מפקינן קרא דר״ל למלתא אחריתא ממילא מסתבר דר"ש ס״ל כר"יח דבכה״ג הוי בר חטאת ומתוקמי קרא דמחללי׳ למזיד וא״ל למ״ד הכא דא״ד משמי׳ דר״ל בטובח ע"י אחר ולדידי׳ לא משכחת כששגג בכרת והזיד בלאו ז"א כיון דחכמים היינו ר״ש ולדידי׳ דמפיק קרא דר"ל להשב מידיעתו א״כ משכחת בהזיד בלאו דהוי בר חטאת ולכן מוקי ר״ל אליבא דר"ש בטובח ע״י אחר. ואולם התו' בחולין קט״ו א׳ דלכתוב רק לכם להיתר הנאה דהתם קאי לר׳ אבהו וא״כ מל״ת כ"ת הו״א דאסור גם בהנאה אבל הכא ע״כ לא מתוקמי לר׳ אבהו ובירו' פסחים רפ״ב דר״יח כחזקי׳ וע׳ ירו׳ ערלה פ״ג וא״כ הכא דלר״יח וצריך קרא להיתר הנאה ובמעיו״כ יליף בק״ו ממעש״ש דלא הוי בכלל ל״ת כ״ת וע׳ תו׳ פסחים כ"ב א׳ ד״ה ור"ש [ועי תו׳ נזיר דד"א ד"ה אב״א ולפי׳ קמא י״ל דקאי קרא דמיין ושכר דאסור במין הראשון גם לר"ש ולהכי כתיב אשר יעשה דלא תימא דסגי במין אחד לחוד ואף דמדמה לנבילה ביו״כ והכ״נ חל אח״כ איסור גילוח וטומאה י״ל דהכא אפקי׳ קרא דיין ושכר דאחע"א לגמרי ולפ"ז פריך שפיר ולרבנן דע״כ להך שנויא ג״כ פליגי רק בקראי אבל להא״נ שכ׳ ר״שי לשוי׳ נדר גמור וע״כ דלא קאי לענין שיחול אח״כ תגלחת וטומאה שיחול נזירותו או רק דלא חל כלל הנזירות לחצאין ומדמסיק לר"ש ל״ל צירוף וא״כ ע״כ גם השתא בקראי פליגי ובחולין קי״ג ב׳ אב״א אין אח״עא וש"ה דרבי רחמנא גלי וכן לאידך וע״כ דהסברא החיצונה דאח״עא וע׳ נוב"י מ״ת חאו״ח סי׳ קי״ט וע״כ דלדידי׳ דדריש מכל אשר יעשה הו״ל ב׳ כתובים הבכ״א ועכ״פ מוכח דלר״ש מלמדין ור"ש לטעמי׳ דדריש טעמא דקרא ונדחה קו' התו׳ דשבת לר"ש ח״מ מנ״ל די"ל מבחריש ובקציר ושמואל לשיטתי׳ בחולין דאח״עא ומיהו ק' בנזיר ט׳ א' דאמאי מכל אשר יעשה כו׳ וא"כ צריך קרא לב״ה דהריני נזיר מן הגרוגרת לא מהני] ובת״ח הקשה עוד להרא"ש דמתני׳ דגו"ט ביו״כ מיירי מיירי בטובח ע״י אחר ואפ"ה בשבת פ׳ דששא״ר לש״ש והא קיי״ל במגילה פ״ק דאין בין שבת ליו״כ אלא שזה ז״בכ וי"ל בפשטות דאתיא כרנב״הק דמשוה כרת למי׳ וי״ל דה״ה בחולין שנ"בעז משא"כ לדידן י"ל דאיכא לאפלוגי דיו״כ דקיל לא אתקיש לקודש לאסור משא״כ באכילה וכשיטת הרי״ף הנ״ל. ואולם לכאו׳ להרי״ף דס״ל דמעש״שדר א״כ אפי' טבח בשבת נמי יתחייב דהא הוי שחיטה ראוי׳ ול"ל דהא דג״וט בשבת מיירי בטובח ע״י אחר ומ״מ פטור משום ששא"ר והד"קל למה הביא הרי״ף אוקימתא זו על מתני׳ כיון דלמסקנא אליבא דהלכתא לא מתוקמי הכי ולפ״ז נסתר ג"כ מ״ש לעיל בכונת הגמ׳ ומי מצית לאוקמי כו׳ והיינו דלא מוקמית בטובח ע"י אחר משום דהוי ששא״ר דכיון דאתיא למ"ד דששא״ר לא שמי׳ שחיטה מדרבנן וא"כ מדאורי' הוי שחיטה ראוי׳ והא דקתני וחכמים פוטרין קאי אשארא. ומיהו להסמ"ע בסי׳ ש״נ ואע״ג דקיי״ל כר״י הסנדלר דפטור מד׳ וה' בששא״ר דלענין טביחה ומכירה קיי"ל כר״י הסנדלר ולענין איסורא דשבת קיי״ל כר"מ או כר״י ותלינן בזה וזה לקולא וא״כ אליבא דהלכתא לא אצטריך לומר וחכמים פוטרין אשארא דשאני לענין טביחה ומכירה וכסברת הסמ"ע וא"כ י״ל דמתני׳ הוי ג״כ לר"ש וה״ד מאן חכמים ר״ש אע״ג דתנא דמתני׳ הכי ס״ל משום דלא הוזכר אמורא להדיא וע' צל״ח לפסחים בשיטת ר״ח אות קמ״ו וע׳ רש״י ביצה כ"ה סע״א ובתו׳ חגיגה כה"ב ד"ה חבר וחולין נח״א ומנחות ט"ו ב׳ ד״ה אפשר ובתו׳ דלו״ב ד"ה והא. ומיהו לפמש״לע דלמ״ד מע״שש דאו׳ ל״ל דמיירי בטובח ע״י אחר ניחא סברת הרא״ש שסובר לחלק בין מעש"ש ליו"כ מה״ד ומי מצית לאוקמי כר״מ ולשיטת הרא״ש שחולק על הרי"ף שסובר כמ"ד מעש״ש דרבנן דלא פליגי בסברת עצמן ולא אתמר הלכתא כדברי המקיל אלא היכי דפליגי אליבא דנפשי׳ וא״כ להרא״ש י״ל דקיי״ל כמ״ד מע"שש דאורייתא ולפ״ז י"ל דבאמת למאי דמסיק למ״ד מע״שש דרבנן קאי וחכמים פוטרין אשארא וא״כ ל״ל כלל דמיירי בטבח ביו״כ ע״י אחר משא"כ למ"ד מע"שש דאורייתא י״ל דמתני' מיירי בטובח ע״י אחר וא״כ הוי מעש״ש ששא"ר. ובזה עלה עוד בדעתי יישוב קו' התו׳ ד״ה אלא למ"ד דרבנן הומ״ל דלא דרשי או ותחת וע׳ בס׳ הפלאה דהול״הק לעיל מיני׳ ואי בטובח ע״י אחר מ"ט דרבנן דפטרי ולפ״ז ניחא כיון דפריך למ״ד מעש״ש דרבנן ומאי דקתני וחכמים פוטרין אשארא ושוב ליכא לאוקמי הא דשחט בשבת בטובח ע״י אחר משום ששא״ר כיון דע״כ לא הוי ששא"ר וא״כ הומ״ל נמי דלא דרשי או ותחת אבל לעיל דהוי ס״ל מעש״ש דאורייתא וי"ל דסובר דמתני׳ בטובח ע״י אחר כשיטת הרי״ף וחייב ביו״כ ובשבת פטור משום ששא"ר וע״כ דדריש או ותחת ובזה מחובר קו׳ התו׳ שהקשו דהא לקמן משמע דאפי׳ בדרבנן פטרינן ששא"ר דאי כפי׳ הרי"ף דמתני׳ מיירי בטובח ע"י אחר וא״כ אמאי חייב בשחט חולין בפנים כיון דאפי' אי חוש״בע דרבנן מ״מ הוי שש"אר. אך באמת התו׳ לשי׳ בד"ה בטובח ע״י אחר דלא ס״ל כסברת הרי״ף וכמש"ש א״ז רש"א וצ״ל בפשטות דלעיל לא תיקשי להו דשפיר ניחא לי׳ לאוקמי דס״ל הך דרשה שלא לעשות מחלוקת בזה אבל כיון דדחיק למימר דחכמים פוטרין קאי אשארא ולזה הקשו דהומ״ל דקאי אכולהי רק דלא דרשי או ותחת ויש לפלפל טובא ואין רצוני להאריך:
מאתי יוסף זכרי׳ שטערן:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
205ימים לסיום הש״ס