סוכה נד ע"א

מהו דתימא אפילו כרבנן ולאפוקי מדרבי יוחנן דאמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא קמ''ל ואימא הכי נמי אם כן מאי ולא כלום: ע''ש שבתוך החג כו': ואילו למעלה עשירית לא קתני מתניתין מני רבי אליעזר בן יעקב היא דתניא שלש למעלה עשירית ר' אליעזר בן יעקב אומר שלש על גבי המזבח האומר למעלה עשירית אינו אומר ע''ג המזבח והאומר ע''ג המזבח אינו אומר למעלה עשירית מ''ט דר' אליעזר בן יעקב כיון דתקע לפתיחת שערים למעלה עשירית למה לי דתקע האי לאו שער הוא הלכך ע''ג המזבח עדיף ורבנן סברי כיון דתקע למילוי המים ע''ג המזבח למה לי הלכך למעלה העשירית עדיף כי אתא ר' אחא בר חנינא מדרומא אייתי מתניתא בידיה {במדבר י-ח} ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות שאין ת''ל יתקעו שכבר נאמר {במדבר י-י} ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם ומה ת''ל יתקעו הכל לפי המוספין תוקעין הוא תני לה והוא אמר לה לומר שתוקעין על כל מוסף ומוסף תנן ע''ש שבתוך החג היו שם מ''ח ואם איתא ליתני שבת שבתוך החג משכחת לה חמשין וחד א''ר זירא לפי שאין תוקעין לפתיחת שערים בשבת אמר רבא מאן הא דלא חש לקימחא חדא דבכל יום תנן ועוד אי נמי כהדדי נינהו ליתני שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה דשמעת מינה תרתי שמעת מינה דרבי אליעזר בן יעקב ושמעת מינה דר' אחא בר חנינא אלא אמר רבא לפי שאין תוקעין למילוי מים בשבת דבצרי טובא וליתני נמי ר''ה שחל להיות בשבת דהא איכא תלתא מוספין מוסף דר''ה מוסף דר''ח מוסף דשבת ע''ש שבתוך החג אצטריך ליה לאשמעינן כדרבי אליעזר בן יעקב אטו מי קאמר ליתני הא ולא ליתני הא ליתני הא וליתני הא תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר ערב הפסח

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - א

ומשנינן: מהו דתימא אפילו כרבנן היא, ואם ירצה יכול להפסיק הפסקה מועטת, ומה שאמר רב כהנא "אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום", כוונתו לומר שגם לרבנן אין להפסיק הפסק מרובה בין התקיעה לתרועה, לפי ששתיהן נצרכות לקיום המצוה, על אף שהן שתי מצוות.

וכל כוונתו של רב כהנא היא רק לאפוקי להוציא מדרבי יוחנן, דאמר: שמע תשע תקיעות שחייב אדם לשמוע בראש השנה מן התורה, אפילו היו הפסקות גדולות בין שמיעתן, שאפילו שמען בתשע שעות ביום - יצא.

לכן קא משמע לן הגמרא שלפי רב כהנא אין לעשות הפסקה אפילו לא מועטת, ודבריו הם רק לפי רבי יהודה.

והוינן בה: ואימא הכי נמי, שרב כהנא אמר זאת גם לרבנן, ולאפוקי מרבי יוחנן!?

ומשנינן: אם כן, מאי קאמר "ולא כלום", ומשמע שאין לו להפסיק אפילו הפסקה מועטת. והרי כיון שלרבנן התקיעה והתרועה שתי מצוות הן אפשר להפסיק ביניהן קמעא.

שנינו במשנה: ערב שבת שבתוך החג היו תוקעים ארבעים ושמונה תקיעות.

ומונה המשנה בין שאר התקיעות: שלש לשער העליון, ושלש לשער התחתון, ושלש על גבי מזבח.

ואילו שלש תקיעות למעלה עשירית - לא קתני.

מתניתין מני - רבי אליעזר בן יעקב היא.

דתניא: שלש תקיעות היו תוקעים בהגיעם למעלה עשירית.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלש תקיעות היו תוקעים על גבי המזבח.

ומוסיפה הברייתא: תנא קמא האומר שתקעו למעלה עשירית - אינו אומר שתקעו על גבי המזבח.

ואילו רבי אליעזר בן יעקב האומר שתקעו על גבי המזבח - אינו אומר שתקעו למעלה עשירית.

מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב?

כיון דתקע לפתיחת שערים - למעלה עשירית למה לי דתקע? והרי האי מקום המעלה עשירית - לאו שער הוא.

הלכך, לתקוע על גבי המזבח בשעת זקיפת הערבה עדיף.

ורבנן סברי: כיון דתקע כבר למילוי המים, תקיעה נוספת על גבי המזבח למה לי? שהרי תקיעות אלו משום מילוי המים הם ואין להם קשר לזקיפת הערבה.

הלכך, תקיעה למעלה העשירית שהיא לענין מילוי המים עדיף.

ועתה עוסקת הגמרא בתקיעות על קרבנות המוספים, ודנה בענין התקיעה על כמה מוספים הבאים ביום אחד.

כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אייתי מתניתא בידיה: [במדבר י] "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות".

שאין תלמוד צורך לומר "יתקעו", שהרי כבר נאמר "ותקעתם בחצצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם".

ומה תלמוד לומר "יתקעו"?

הכל לפי המוספין תוקעין.

הוא, רבי אחא, תני לה שנה לברייתא זו, והוא גם אמר לה, ביאר אותה: לומר, שתוקעין על כל מוסף ומוסף תקיעה בפני עצמה.

ומעתה דנה הגמרא בדבריו של רבי אחא, ומתחילה להקשות עליהם:

תנן במשנתנו: ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמנה.

ואם איתא לדברי רבי רבי אחא שיש לתקוע על כל מוסף, ליתני כך: שבת שבתוך החג - משכחת לה חמשין וחד! שיש לתקוע בה שלש תקיעות נוספות [תקיעה תרועה תקיעה] על מוסף החג מלבד שלשת התקיעות על מוסף השבת.

אמר רבי זירא: אין בשבת שבחג חמישים ואחת תקיעות, לפי שאין תוקעין את שלשת התקיעות לפתיחת שערים בשבת. שאינם מצוה אלא סימן לכהנים וללויים שיבואו לעבודתם במקדש. וכיון שפחתו שלש תקיעות אלו נמצא שגם בשבת שבחג תוקעים רק ארבעים ושמונה תקיעות, על אף שתקעו לשני המוספים, כל אחד בפני עצמו.

אמר תמה רבא בלשון משל: מאן הא דלא חש לקימחא? מי הוא זה שאינו דואג לטחינת קמחו, שטוחן ומוציא סובין ולא איכפת לו. דהיינו, שמרבה דברים שאינם נכונים.

חדא, ד"בכל יום" תנן שתוקעים לפתיחת שערים, כולל שבת.

ועוד, אי נמי, גם אם כדברי רבי זירא, שערב שבת שבתוך החג ושבת שבתוך החג כהדדי נינהו, שבשניהם תוקעים ארבעים ושמונה תקיעות, עדיין קשה:

ליתני במשנתנו, במקום "ערב שבת שבחג": שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמנה.

דשמעת מינה, בהשמיענו מנין התקיעות של שבת שבתוך החג, תרתי:

א. שמעת מינה דינו דרבי אליעזר בן יעקב, וכדלעיל.

ב. ושמעת מינה נמי דרבי אחא בר חנינא.

ואת התקיעות של ערב שבת כבר השמיענו התנא בערב שבת רגיל.

אלא, אמר רבא: לפי שאין תוקעין למילוי מים בשבת, שהרי מילאו את המים מערב שבת, דבצרי טובא. ולכן פוחתות בו התקיעות המרובות שהיו לצורך מילוי המים, וגם התקיעות של ערב שבת, ואינן מגיעות לארבעים ושמונה תקיעות.

ועוד יש להקשות לרבי אחא: וליתני נמי: ראש השנה שחל להיות בשבת, דהא איכא בו תלתא מוספין:

מוסף דראש השנה, מוסף דראש חודש, מוסף דשבת.

ולדבריו, שתוקעים תשע תקיעות על כל קרבן, הרי יש להוסיף בו עשרים ושבע תקיעות על עשרים ואחת התקיעות שבכל יום, וביחד הם ארבעים ושמונה, וישמיענו התנא את דינו של רבי אחא!? ומשנינן: ערב שבת שבתוך החג איצטריך ליה - לאשמעינן כדרבי אליעזר בן יעקב.

ופרכינן: אטו מי קאמר, האם המקשה שהקשה "וליתני ראש השנה שחל בשבת", הקשה ליתני הא, ולא ליתני הא!?

ליתני הא וליתני הא, שישנה התנא את שניהם, היתה קושייתו.

ומשנינן: תנא את ערב שבת שבתוך החג, ושייר את ראש השנה שחל בשבת.

והוינן בה: מאי שייר מה עוד שייר התנא, דהאי שייר, ששייר זה!? שהרי התנא נוקט דבר אחד ומשייר את הדומים לו רק אם יש שני דברים משויירים, ולא כאשר משוייר רק דבר אחד, כי אז נוקט התנא את שניהם.

ומשנינן: שייר ערב הפסח, שבזמן שחיטת הפסח היו תוקעים עשרים ושבע תקיעות על אמירת ההלל, כאשר כל כת היתה אומרת את ההלל שלש פעמים, והיו תוקעים על כל קריאה וקריאה שלש תקיעות.

מהו דתימא [שתאמר] שאפשר לפרש את דבריו אפילו כשיטת רבנן [חכמים] ולומר שבא לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוחנן, שאמר: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום בראש השנה אף על פי שלא היו סמוכות זו לזו — יצא, ולכך קא משמע לן [השמיע לנו] רב כהנא שאין הלכה כן ושאין להפסיק ביניהם הפסקה מרובה.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור אולי שכך הוא גם כן] ואולי זו היתה אכן כוונת רב כהנא, להפקיע מדברי ר' יוחנן כפי שתירצנו, ולא לומר כשיטת ר' יהודה כפי שהובן תחילה! ומשיבים: אם כן, מאי [מה] פירוש ההדגשה שלו "ולא כלום"? שהרי היה צריך לומר שאינו מפסיק הרבה, וכיון שאמר "ולא כלום" משמע שאינו מפסיק כלל, וזו אינה אלא כשיטת ר' יהודה.

א שנינו במשנה בסדר התקיעות, שהיו תוקעים בערב שבת שבתוך החג ארבעים ושמונה תקיעות, ומפרטים היכן ומתי היו תוקעים וכמה תקיעות בכל פעם. ומעירים בענין זה, שהיו תוקעים כשהיו מגיעים למזבח ואילו למעלה עשירית לא קתני [שנה] שסבור שלא תקעו שם. מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' אליעזר בן יעקב היא. דתניא [ששנויה ברייתא]: שלש תקיעות היו תוקעים כשהיו מגיעים למעלה עשירית, ר' אליעזר בן יעקב אומר: שלש תקיעות היו תוקעים כשהיו זוקפים את הערבה על גבי המזבח.

ומסבירים: האומר שהיו תוקעים כשהגיעו למעלה עשירית — אינו אומר שתוקעים בשעת זקיפת הערבה על גבי המזבח, והאומר שהיו תוקעים בשעת זקיפת הערבה על גבי המזבח אינו אומר שהיו תוקעים כשהגיעו למעלה עשירית.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב? ומשיבים: כיון דתקע [שהוא תוקע] לכבוד פתיחת השערים, אם כן, כשהגיעו למעלה עשירית למה לי דתקע [שיתקע]? האי [זה] הרי לאו [לא] שער הוא! הלכך, תקיעה בשעת זקיפת הערבה על גבי המזבח עדיף על תקיעה במעלה עשירית. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: כיון שתקע למילוי המים, כלומר: במעלה העשירית שהמעבר דרכה נחשבת כחלק מטכס מילוי המים, אם כן, תקיעה נוספת לזקיפת הערבה על גבי המזבח למה לי? הלכך [על כן], למעלה העשירית עדיף.

ב מסופר: כי אתא [כאשר בא] ר' אחא בר חנינא מדרומא [מן הדרום] של ארץ ישראל, מארץ יהודה, אייתי מתניתא בידיה [הביא ברייתא זו בידו], שקיבל אותה מחכמי הדרום. נאמר: "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות" (במדבר י, ח), ויש להבין שאין לכאורה תלמוד לומר (לימוד וחידוש במה שנאמר) "יתקעו", שהרי כבר נאמר: "ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם" (במדבר י, י) ומה בכל זאת תלמוד לומר "יתקעו"? שנראה שמוסיף הלכה חדשה בתקיעות — לומר כי הכל לפי מספר המוספין תוקעין. ומעירים: הוא ר' אחא בר חנינא תני לה [שנה ברייתא זו] והוא אמר לה [אותה] ופירש שבאה לומר שתוקעין תקיעות מיוחדות לפי מספר המוספים, שאם היו כמה מוספים באותו יום, וכגון שהוא שבת ויום טוב, תוקעים תקיעות מיוחדות על כל מוסף ומוסף בפני עצמו.

על כך מקשים: תנן [שנינו במשנה] ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה תקיעות וזה מספר התקיעות הגדול ביותר. ואם איתא [יש] מקום לדברי ר' אחא בר חנינא, אם כן ליתני [שישנה] שבת שבתוך החג שאז משכחת לה חמשין וחד [מוצא אתה שתוקעים בה חמישים ואחת] תקיעות, שהרי צריכים להוסיף עוד שלוש תקיעות למוספי השבת! אמר ר' זירא: אכן מוסיפים תקיעות מיוחדות למוסף השבת, ובכל זאת עדיין הם ארבעים ושמונה תקיעות בלבד לפי שאין תוקעין את אותם שלוש תקיעות שהיו תוקעים לפתיחת שערים בשבת, שאין תקיעה זו אלא לסימן ולא תקעו בשבת.

אמר רבא: מאן הא דלא חש לקימחא [מי הוא זה שאינו חושש לקמחו], כלומר: לדברים שמוציא מפיו? חדא [טענה אחת] כנגד תירוץ זה — שהרי כשמפרטת המשנה את סדר התקיעות ובכללם גם התקיעות לפתיחת השערים, הרי לשון "בכל יום" תנן [שנינו], ו"בכל יום" משמע גם בשבת. ועוד, אי נמי כהדדי נינהו [אם גם כן זה כמו הם], שאף אם אתה מפחית בשבת שלוש תקיעות של פתיחת שערים, נמצא שאף בשבת יש ארבעים ושמונה, על כן ליתני [שישנה] שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה. והיתה תועלת לומר זאת, ולא כאמור במשנה ("ערב שבת שבתוך החג"), שהרי על ידי כך שמעת מינה תרתי [היית שומע, לומד ממנה שני דברים] של חידוש: שמעת מינה [היית שומע ממנה] שהמשנה סבורה כשיטת ר' אליעזר בן יעקב שאין תוקעים למעלה העשירית אלא לזקיפת הערבה על גבי המזבח, ושמעת מינה [והיית שומע ממנה] את זו שאמר ר' אחא בר חנינא, שתוקעים על כל מוסף ומוסף.

אלא אמר רבא: יש לתרץ באופן אחר, לפי שאין תוקעין למילוי מים בשבת שהרי במשנה שנינו שבשבת לא היו ממלאים מן המים, דבצרי טובא [שמועטים הרבה יותר], שהרי כל אותן התקיעות של מילוי המים בכל המקומות השונים לא היו בשבת. ומקשים עוד: וליתני נמי [ושישנה גם כן] ראש השנה שחל להיות בשבת, דהא איכא תלתא [שהרי יש בו שלושה] מוספין; מוסף של ראש השנה, מוסף של ראש חודש, ומוסף של שבת, ואם כן נמצאו אז גם כן ארבעים ושמונה תקיעות.

ודוחים: יתכן שאכן כך הוא, אלא ערב שבת שבתוך החג איצטריך ליה [הוצרך לו] והעדיף לשנות, כדי לאשמעינן [להשמיע לנו] שהוא פוסק הלכה כר' אליעזר בן יעקב שלא היו תוקעים למעלה העשירית. ומקשים: אטו מי קאמר ליתני הא ולא ליתני הא [וכי האם אמר שישנה זה ולא ישנה זה]? ליתני הא וליתני הא [שישנה זה וישנה זה], שכיון שיש גם בכך חידוש, יביא שני אלה כדוגמאות! ומשיבים: תנא [שנה] ושייר, שהתנא של משנתנו לא הביא את כל האפשרויות והביא דוגמה אחת מתוך שתים ושייר את השאר. ושואלים: מאי [מה] שייר עוד, שאתה יכול לטעון שגם האי [דבר זה] של ראש השנה שייר? שכן אין זה מדרכו של התנא לשייר דבר אחד בלבד!

ומשיבים: שייר את מספר התקיעות שתוקעים בערב הפסח, שבשעת הקרבת קרבן הפסח היו קוראים את ההלל, ובכל פעם שקראו הלל תקעו בכל פרק של הלל שלוש תקיעות. וכיון שתמיד שחטו את הפסח בשלוש קבוצות, נמצא שהוסיפו אז עשרים ושבע תקיעות לפחות, ואם מצרפים אותן לעשרים ואחת תקיעות שממילא היו תוקעים בכל יום, הרי כבר ארבעים ושמונה תקיעות!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: It is not obvious that Rav Kahana’s statement was stated in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Lest you say that Rav Kahana’s statement is even in accordance with the opinion of the Rabbis, and that he is coming to exclude the opinion of Rabbi Yoḥanan who said: If one heard nine blasts in nine different hours on the day of Rosh HaShana, despite the considerable gap between them, he fulfilled his obligation. Therefore, the Gemara teaches us that Rav Kahana holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda alone and he does not allow even a brief pause between the sounds of the shofar.

The Gemara asks: And say it is indeed so that Rav Kahana holds in accordance with the opinion of the Rabbis and he merely comes to exclude the view of Rabbi Yoḥanan. The Gemara answers: If so, what is the meaning of the phrase: At all, in Rav Kahana’s statement: There is no pause between a tekia and a terua at all? This indicates that Rav Kahana does not allow even a slight pause between blasts, and that could be only in accordance with Rabbi Yehuda.

§ The mishna enumerates the number of blasts sounded on Shabbat eve during the festival of Sukkot. Among those blasts were three sounded when pouring the water libation upon the altar. The Gemara infers: However, the mishna is not teaching that the trumpet blasts were sounded when the person carrying the water reached the tenth stair. According to whose opinion is the mishna? It is according to the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as it is taught in a baraita: Three blasts were sounded when arriving at the tenth stair. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Three blasts were sounded when pouring the water libation upon the altar.

The Gemara explains: The one who says that the trumpets were sounded upon arriving at the tenth stair does not say that they sounded the trumpets when pouring the water libation upon the altar; and the one who says that they sounded the trumpets when pouring the water libation upon the altar does not say that the trumpets were sounded upon arriving at the tenth stair.

The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov? The Gemara answers: Since he sounded the trumpet for the opening of the gates, for what do I need to sound it again when arriving at the tenth stair? That is not a gate. Therefore, it is preferable to sound the trumpets when pouring the water libation upon the altar. And the Rabbis hold that since he sounded the trumpets for the filling of the vessel with the water, why do I need an additional trumpet blast when pouring the water libation upon the altar? Therefore, it is preferable to sound the trumpets when arriving at the tenth stair.

§ When Rabbi Aḥa bar Ḥanina came from the south of Eretz Yisrael, from Judea, he brought a baraita with him that he received from the Sages there. It is written: “And the children of Aaron, the priests, will sound the trumpets” (Numbers 10:8). There is no need for the verse to state: “Shall sound,” as it is already stated: “And you shall sound the trumpets for your burnt-offerings and your peace-offerings” (Numbers 10:10). And what then is the meaning when the verse states: “Shall sound”? It appears to be teaching a new halakha; it is all according to the additional offerings that one sounds trumpet blasts. The Gemara notes: Rabbi Aḥa bar Ḥanina teaches the baraita, and he said its explanation: The verse comes to say that one sounds trumpet blasts for each and every additional offering in and of itself.

The Gemara asks: We learned in the mishna: On Shabbat eve during the festival of Sukkot there were forty-eight blasts, and that was the highest number of blasts sounded on any day in the Temple. And if it is so, Rabbi Aḥa bar Ḥanina says: Let the mishna teach the case of Shabbat during the Festival, when you find that there are fifty-one blasts, including additional blasts for the additional offerings of Shabbat. Rabbi Zeira said: Although based on the baraita taught by Rabbi Aḥa bar Ḥanina there would indeed be additional blasts for the additional offerings of Shabbat, they would total forty-eight blasts, because one does not sound the three blasts for the opening of the gates on Shabbat; those blasts were merely a signal.

Rava said: Who is this who is not concerned about the flour that his mill is producing, i.e., who is making unconsidered statements? First, the mishna contradicts the explanation of Rabbi Zeira, as, with regard to the order of the blasts, including those for the opening of the gates, we learned that this was the practice each day, including Shabbat. And furthermore, even if they are equal to each other, i.e., the same number of blasts were sounded on Shabbat during the Festival and on Friday during the Festival, let the mishna teach: On Shabbat during the Festival there are forty-eight blasts. You would learn two matters from that case: You would learn from it that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov that the trumpets are not sounded at the tenth step but when pouring the water libation upon the altar. And you would learn from it that halakha of Rabbi Aḥa bar Ḥanina, that the trumpet is sounded for each and every additional offering.

Rather, Rava said: The reason that the number of offerings on Shabbat during the Festival does not exceed forty-eight is because one does not sound the trumpet for filling the vessels with water on Shabbat, as the mishna stated that they did not draw water from the Siloam pool on Shabbat. Therefore, the blasts sounded on Shabbat during the Festival were considerably fewer than those sounded on Friday. The Gemara asks: And let the mishna also teach the case of Rosh HaShana that occurs on Shabbat, as in that case there are three additional offerings: The additional offering of Rosh HaShana, the additional offering of the New Moon, and the additional offering of Shabbat. The total would be forty-eight blasts. The fact that the mishna did not cite this case indicates that it is contrary to the opinion of Rabbi Aḥa bar Ḥanina.

The Gemara rejects that conclusion. The reason that the mishna did not cite the case of Rosh HaShana is that the tanna held that the case of Shabbat eve during the Festival is necessary in order to teach that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov that one does not sound the trumpet at the tenth stair. The Gemara asks: Is anyone saying: Let the tanna teach this case and let him not teach that case? Let him teach this case and let him teach that case, as there is a novel element in each. The Gemara answers: The tanna did not list all the possible cases; he taught one case and omitted others. The Gemara asks: What other case did he omit, that he omitted this case of Rosh HaShana as well? While the tanna does not typically list all relevant cases, if there are only two that are relevant, he typically cites them in the mishna.

The Gemara answers: He omitted the case of Passover eve. The Paschal lamb was sacrificed in three shifts. When the Paschal lamb was sacrificed they would recite hallel, and the recitation of hallel was accompanied by three blasts. Due to the great number of Paschal lambs sacrificed, they would often recite hallel three times during each shift. Consequently, there could be as many as twenty-seven additional blasts sounded on that day. Added to the twenty-one blasts sounded each day, the total is forty-eight blasts.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' ע"ש שבתוך החג היו כו'. ואמרי' מתני' ר' אליעזר בן יעקב היא מדלא אמר למעלה העשירית [דתניא] ר"א בן יעקב אומר ג' לגבי מזבח כו' פי' המצריך ג' למעלה העשירית אינו מצריך כלום לגבי מזבח והמצריך ג' לגבי מזבח והוא רבי אליעזר בן יעקב אינו מצריך כלום למעלה העשירית.

כי אתא רב אחא בר חנינא מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה דקתני בה הכל לפי המוספין [תוקעין]. ופירשה הוא בעצמו שתוקעין על כל מוסף ומוסף [תשע תקיעות] בפני עצמן ומקשינן עליה והא שבת שבתוך החג דאיכא מוסף דחג ומוסף דשבת ואע"ג מדלית מן מ"ח ג' להבטיל העם מן המלאכה כו' [ג'] להבדיל בין קדש לחול שאין תוקעין בהן בשבת ונשתיירו מ"ב וט' למוסף של שבת הרי נ"א ליתני במתני' שבת שבתוך החג היו שם נ"א תקיעות ופריק ר' זירא אין תוקעין על פתיחת שערים בשבת הרי ט' פי' ג' להבטיל ג' להבדיל ג' לפתיחת שערים אפיק הללו ועייל ט' של מוסף של שבת מ"מ מ"ח הויין. ובא רבא ואמר מאן האי דלא חייש לקמחיה שלא שימש כל צרכו ולא ידע שמועה זו ואתי לפרוקי לן לא חזי דמתני' בכל יום תנן ואפי' בשבת. ועוד סוף סוף כי מדלית ג' להבטיל את העם וג' להבדיל ג' לפתיחת שערים ועיילת ט' למוסף של שבת הוויין להו מ"ח ואי איתא לדר' אחא בר חנינא ליתני (ע"ש) [שבת] שבתוך החג היו שם מ"ח ואשמעינן מתני' ר"א בן יעקב ואשמעינן נמי דר' אחא בר חנינא. ונדחו דברי רבי זירא ופירק רבא אליבא דרבי אחא ואמר לפי שאין תוקעין על מילוי המים בשבת. פי' שאין מילוי המים בשבת. דתנן כמעשהו בחול כו'. אלא שהיה ממלא מע"ש הבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח בשבת ואין שם תקיעה על מילוי המים ולא על שער [העליון] ולא על שער התחתון כו'. ושית אחריני להבטיל ולהבדיל בין קדש לחול וכיון דמדלית הני ט"ו נשתיירו כ"א דבכל יום וג' דלגבי מזבח. וט' למוספי שבת וט' למוספי יו"ט הרי מ"ב ובצרי להו טובא לפיכך לא תני [שבת] שבתוך החג דהא לא משתכח בה מ"ח. ומקשינן תוב וליתני ר"ה שחל להיות בשבת דאיכא ג' מוספי של ר"ה ושל שבת ושל ר"ח דאינון כ"ז תקיעות.

ג' לפתיחת שערים וט' לתמיד של שחר וט' לתמיד של בין הערבים מ"ח ואי איתא לדר' אחא ליתני ר"ה שחל בשבת היו שם מ"ח. ופרקינן איצטריך ליה למיתני ע"ש שבתוך החג לאשמעי' ג' לגבי מזבח ומתניתין ר' אליעזר בן יעקב היא.

וליתני ר"ה שחל להיות בשבת לאשמעי' הא דר' אחא בר חנינא. ודחינן אין הכי נמי מיהו תנא חדא ושייר אחריתי.

מאי שייר דהאי שייר שייר ערב הפסח נמי אית ביה מ"ח תקיעות כ"א שבכל יום ושלש תקיעות בכל הלל. ושנינן כי הפסח נשחט בשלש כתות וכל כת ששוחטין פסחים קורין את הלל. ותוקעין ומריעין ותוקעין.

רבי אליעזר בן יעקב אומר ג׳‎ לגבי מזבח.‎ פי׳‎ ‎לזקיפת ערבה ורבנן לגבי מזבח למה לי דיתקע הא קא תקע בשעת מילוי המים הלכך למעלה עשירית עדיף פי׳‎ כיון שתקיעות של זקיפת ערבה כדי להרבות בשמחה היה עושין כן ועיקר שמחה במילוי המים דמעלה עשירית עדיף כשהולכין למלאות המים ומתנית׳‎ דפרק לולב וערבה דחשיב תקיעות דזקיפת ערבה ר״א היא דאוקימנא מתניתין כותיה:

שאין ת״ל יתקעו.‎ פי׳‎ ‎דהא כתיב ותרועה הלכך יתקעו מיותר הוא לדרשא שהכל לפי מוספין תוקעין לומר שתוקעין על כל מוסף ומוסף כדמפרש ואזיל:

תנן ערב שבת שבתוך החג היו שם מ״ח ואם איתא לדרבי אחא בר חנינא ליתני שבת שבתוך החג היו שם נ״א כיצד ט׳‎ לתמיד של שחר ט׳‎ לתמיד של בין הערבי׳‎ ט׳‎ למוסף יו״ט הרי כ״ז ט׳‎ למוסף שבת הרי ל״ו ג׳‎ לפתיחת שערים ג׳‎ לשער העליון שלש לשער התחתון הרי מ״ה ג׳‎ למילוי מזבח ג׳‎ למזבח הרי נ״א ואלו אנן תנן שאין מוסיפין על מ״ח א״ר זירא לפי שאין תוקעין לפתיחת שערים בשבת הלכך לא הוי אלא מ״ח:

וליתני שבת שבתוך החג לאשמועינן תרתי חדא דר״א ב״י שאין תוקעין למעלה עשירית ואידך דרבי אחא בר חנינא דתוקעין לכל מוסף ומוסף אלא אמר רבא לפי שאין תוקעין למילוי המים ודשער העליון והתחתון:

ולתני ר״ה שחל להיות בשבת דאיכא תלת מוספין.‎ פי׳‎ ‎דאית בהו כ״ז וכ״א דבכל יום הרי מ״ח ושמעינן מהכא שמקריבין בר״ה מוסף דר״ח ומוסף דר״ה ואומרים בו בסדר תפלת היום את מוספי יום הזכרון וכן הכתוב אומר מלבד עולת החדש ומנחתה ובמקומו פי׳‎ בארוכה:

תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר.‎ פי׳‎ ‎דלעולם לא מחזקינן תנא בשיירנא עד דחזינן דמשייר תרתי שאין התנא משייר חדא מלתא דמחזי דלא ס״ל ההיא מילתא וכדפירשנא בכמה דוכתי וכן פי׳‎ בתוס':

שייר ערב הפסח.‎ פי׳‎ ‎שהיו שוחטין הפסח לג׳‎ כתות והיו אומרים הלוים הלל בשעת שחיטה כדאיתא בתוס׳‎ בהדיא וההלל ג׳‎ פרקי׳‎ עד אהבתי פ״א ועד הודו פ״ב ואודך פ״ג ולכל פרק תר״ת הרי ט׳‎ תקיעות לכל כת שהם כ״ז לכלן וכ״א שבכל יום הרי מ״ח וכ״ת והא פשו להו תקיעות דאמרינן התם שאם לא גמרו לשחוט את הפסחים שלהם שנו את ההלל פעם אחרת ואם עדיין לא נגמרה השחיטה שלשו את ההלל ונמצא שיש כאן כמה תקיעות. וי״ל דלא חשיב אלא עיקר תקיעות שהם כ״ז דלא סגיא דלא מיקרי הלל פעם אחת לרבנן אבל אידך דלא שכיחי ולא קביעי אלא באם לא גמרו לא חשיבו ואפשר נמי שלא היו תוקעין אלא בהלל ראשון ולא כששונין ומשלשין וזה נכון:

גמ' מ"ט דראב"י כיון דתקע לפתיחת שערים כו' לאו היינו פתיחת שערים דמתני' דלא שייך הכא אלא לפתיחת ב' שערים דהיינו שער עליון ושער התחתון דקתני שהיו תוקעין בהן לשמחת שואבה וק"ל:

תוס' בד"ה מ"ד אפילו כרבנן כו' ולענין מילי טובא כו' עכ"ל פירוש דהוה נפקותא בפלוגתייהו אף לרבי יהודה וכן צריך להגיה במהרש"ל:

תוס' ד"ה מהו דתימא וכו' כדי לגמור שלשתן כר' אבהו ולענין מילי טובא וכו' ואפי' לר' יהודה נפקא מיניה לענין שאר מילין כמו להלל במגילה וק"ל:

גמ' ולאפוקי מדר' יוחנן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שאין תוקעין כו' ולדוכנם לא דחי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מ"ד כו' ולענין מילי טובא כו' נ"ב פי' הוה נפקותא אף לרבנן:

גמרא שכבר נאמר ותקעתם בחצוצרות כו'. לכאורה הל"ל שכבר נאמר ותקעו בהן ונראה דהש"ס מפרש דהאי ובני אהרן כו' לא קאי רק אדלקמי' והראי' מדמסיים ביה והיו לכם לחוקת עולם כו' והנך דלפניו לא נהגו אלא במדבר:

שם דש"מ תרתי כו'. הא דל"ק דש"מ נמי דא"ת לפתיחת שערים בשבת משום דהשתא דלא תני לה נמי ידעינן מדלא חשיב נ"א:

שם וליתני נמי ר"ה שחל בשבת כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה תשע האמורות בר"ה מה"ת. עי' ר"ה (לד):

רש"י ד"ה ה"ג לגבי המזבח כו'. הא כ"ה תקיעות דמוסיפין בחג כו'. כצ"ל:

[רש"י ד"ה חדא דמתניתין תנן בכל יום. ואם אינם בשבת נמצא שפוחתין מכ"א. מזה אין כ"כ קושיא שהרי תחתיהן יש תשע דמוספין אבל יל"פ דסמיך על הא דתני בתריה ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע. דמשמע אף במוספי דשבת ולישנא דמוסיפין עוד משמע על הכ"א הנזכרים דגם המה איתנייהו] :

רש"י ד"ה ובצרי'. ולגבי מזבח. לכאורה בז' של חג שחל בשבת לא בצרי אינהו. ועי' לקמן ע"ב בפירושו בד"ה והיכי דמי ובמהרש"א שם:

תד"ה שייר ושני פרקים יש בהלל כו'. משמע דאהבתי הוא תה"פ עי' לעיל (לח ב) תד"ה מכאן שמצוה ובמקום שכ' שם לעיין בו:

גמרא ולתני נמי ר״ה שחל כו'. נ"ב ה"ה ליו"כ שחל בשבת למ"ד (יומא ע') שחולקין המוספין אלא משום דלא פסיקא ובפלוגתא לא קמיירי:

רשי׳ הכי גרסינן לגבי מזבח למה לי דתקע לגירסא זו של רשי׳ הך שלש שאמר ראב״י על גבי המזבח היינו להקיף ערבה וכדתנן לעיל תקעו והריעו ותקעו ומעתה מקשה רבנן כיון דעיקר התקיעות הי׳ בשביל מילוי המים א״כ הי׳ לנו לעשות סי׳ והיכר שהוא בשביל המים ולא בשביל הערבה כי עתה יחשבו שהוא בשביל הערבה וא"ל יתקעו הנך לערבה והכי למילוי המים דיותר מי״ב לא גמירי וכיון דיותר לא גמירי תוקעין למעלה עשירית שהוא היכר שהוא בשביל המים. ומעתה הכי מקשה רבנן לגבי מזבח למה לי דתקע הא תקע למילוי המים כלומר בשביל מילוי המים הוא תוקע לא בשביל הערבה וא״כ אצל מזבח ל״ל ולגירסא השניה הך דעל גב המזבח לא הי׳ בשעת הערבה רק בשעת הולכת מים למזבח ולזה הוא מקשה הא תקע ליה בשעת ניסוך המים שהרי המים הי׳ מנסכים עם תמיד של שחר וכבר חשיב ט׳ לתמיד של שחר ובאמת לגירסת רשי׳ קושי׳ עצומה היא. והרמב״ם בפ״ז מכלי המקדש סבר כגירסא השניה שהוא כתב שלשה ע״ג המזבח בשעה שמנסכין המים וקשה עליו שהרי בסוף הלכו׳ לולב כתב דתוקעין לערבה תקיעה תרועה תקיעה וא״כ הוה נ"א ולא ראיתי המפרשים שהרגישו בזה ולשון ראשון של רשי׳ קשה דא״כ לעיל דף מ״ה הו״ל למימר מתניתין כראב״י וכמ"ש הריטב״א דמתניתן דהתם ראב״י:

תוס׳ ד"ה שייר ערב פסח. לחם יהודה פ"ב ע״א. חקרי לב קפ״ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס' ד"ה מהו כו' לענין תקיעות לא נפקא לן מיניה מידי לר"י בפלוגתא דר' אבהו ור' יוחנן עכ"ל. צע"ק בדברי התוס', דבשלמא בתוך הסדר של תר"ת לר"י ליכא נ"מ, אבל בין סדר לסדר לכאורה יש נ"מ גם לר"י בפלוגתא דר' אבהו ור' יוחנן. משמע מהתוס' דסוברים שלכ"ע אין דין צרוף מסדר לסדר, כי דין הצרוף אינו קיים אלא בתוך סדר, ועיין ברא"ש (פ"ד מר"ה סי"א) ובמעשה במגנצא, ואכמ"ל.
שם. בגמ' - מ"ט דראב"י כו' ורבנן סברי. עיין ברש"י והסוגיא לכאורה תמוהה ומשוללת הבנה.
ובביאור יש לעיין במצוות נסוך המים וערבה בחג - האם שתי מצוות מיוחדות לעצמן הן או דמצטרפות לקיום מצוה א' ומהוות מצות המזבח בחג. ונ"ל דזהו יסוד המחלוקת בין רבנן לראב"י, כי רבנן סוברים שמצות זקיפת הערבה ומצות נסוך המים קיום מצוה אחת הן; כלולות בהלל"מ אחת: עשר נטיעות, ערבה, ונסוך המים הלל"מ, ויסוד ההלל"מ הוא דמצות המזבח בחג מקיימים בזקיפת ערבות ובנסוך המים ביחד, והיתה מסורת לתקוע למצוה זו דוקא י"ב פעמים. ומשום כך סוברים שהתקיעות במעלה העשירית לנסוך המים דוחות את התקיעות ע"ג המזבח בעבור זקיפת הערבה. רש"י מסביר שמעלה העשירית מקום מסוים הוא. ונראה שר"ל שהתקיעות באות לעורר את העם שבמקדש לכוון לבם ועיניהם למצות המזבח - של מים ושל ערבה, וכשתוקעים במעלה העשירית - מתגברת תשומת לבם של העם שבמקדש ואינם מסיחים דעתם ממצות המים וערבה, ממצות המזבח שבחג, ולפיכך דוקא עליה תוקעים.
כל זה לרבנן, אבל שיטת ראב"י היא שמצוות המים והערבה שתי מצוות הן. ועל כן אין תקיעות של אחת מהן עולות לשניה. לדעתו - חייבים לתקוע בשביל מצות הערבה בעצמה, לפיכך מחייב את התקיעות שע"ג המזבח ודוחה את התקיעות מע"ג המעלה העשירית.
ועיין ברש"י שחוקר האם זקפו את הערבה בעת נסוך המים. מוכח מכך שסובר שקיים צרוף בין נסוך המים וזקיפת הערבה, כי שתיהן מצוה אחת הן של המזבח בחג הסוכות. מאידך פשטות דברי הרמב"ם מורה דס"ל שהן מהוות שתי מצוות נפרדות ואינן מצטרפות כלל - שלא כרש"י.
שם. בגמ' - שתוקעין על כל מוסף ומוסף. לקמן (נה.) דוחה הגמרא את שיטת ר' אחא בר חנינא ומסיקה שתוקעים פעם אחת בלבד. ויש לעמוד על יסוד הפלוגתא. הנה לעיל בשעורים (על המשנה נג:) העלינו דלכאורה שיטת הרמב"ם היא דבשאר ימות השנה התקיעות על התמיד הויין קיום דמקדש, אבל בר"ח ובמועדים מהוות קיום דקרבן. אמנם הגר"מ זצ"ל סבר שכל התקיעות מהוות קיום מקדש בלבד.
ונראה דע"י צדדי הספק הזה ניתן לבאר את המחלוקת בגמרא כאן, כי י"ל שהמ"ד שתוקעין לכל מוסף ומוסף סובר שבשבת ויו"ט התקיעות חלות מצוה הן בקרבן לפיכך כל קרבן מוסף וקרבן מוסף זקוק לתקיעות משלו. אולם המ"ד השני סובר דבשבת ויו"ט התקיעות הן קיום מקדש בעלמא - דהיינו מצוה לתקוע במקדש בעת הקרבת קרבנות צבור משום שמחה אבל אינן חלות בעצם הקרבת הקרבן. לפיכך ס"ל שבסדר תקיעות אחד יוצאים מצות המקדש הזאת, ואין צורך ליחד סדר תקיעות מיוחד לכל קרבן וקרבן.
עוד י"ל, דלכ"ע מהוות התקיעות קיום מצות המקדש בלבד ואינן קיום מצות קרבן, ולפיכך לחד מ"ד תוקעים פעם אחת בלבד - ודי. ברם המ"ד דתוקעין על כל מוסף ומוסף סובר דאעפ"כ כל חפצא של מוסף מחייב תקיעות משלו במקדש.
אך לפי היסוד דלכ"ע התקיעות בשבת ומועד הן חלות בקיום הקרבן המחלוקת תמוהה - דא"כ אמאי אליבא דמסקנת הסוגיא תוקעין דוקא סדר תקיעות א' ושרים רק את השיר של ר"ח, בר"ח שחל להיות בשבת, לכאורה היו צריכים לתקוע ולשיר על כל מוסף ומוסף לחוד לקיים את ב' המצוות של שירה בקרבן.
ונראה מכך יסוד חדש, והוא, דכשיש ב' קרבנות מוסף מצטרפים הם לחד קרבן וב' חיובי נסכי היין מצטרפים לנסוך א' ומנסכים היין בבת אחת בשביל שני המוספים שמצטרפים להיות אחד. לפי"ז ביאור המחלוקת הוא דלמסקנה הואיל ומצטרפים לחד קרבן מוסף תוקעים סדר תקיעות אחד ושרים רק שירה אחת. מאידך ר' אחא סובר דהולכים בתר המחייב ולא בתר חלות הקרבן. ומאחר שיש ב' חיובי קרבן - א' מחמת שבת וא' מחמת ר"ח, יש ב' שירות דיש ב' מחייבים של קרבן תקיעה ושירה. לדידן הולכים בתר חלות ההקרבה - דחדא היא - ולא בתר החיוב. מ"מ לכ"ע - בין לדידן ובין לר' אחא - תקיעות ושירה עיקר דינן חלות הוא בקרבן עצמו.
ונראה להוסיף לפי הנ"ל במחלוקת בין רש"י ותר"י (בברכות מט.) כששבת חל ביו"ט המהווים הם קדושה אחת או ב' קדושות. וניתן לומר שבכך חולקים בגמרא שלפנינו לגבי מקדש, אם שבת ויו"ט הם חלות קדושה אחת במקדש - בדין הוא שהמוספים יצטרפו למצוה אחת. לפיכך יוצאים בסדר תקיעות אחד ובשיר אחד. לעומת זאת אם במקדש מהווים שבת ויו"ט חלות של שתי קדושות - יש כאן ב' קרבנות מוסף נפרדים - וכל מוסף ומוסף מצוה לעצמה. ויוצא שחייבים לתקוע עליהם שני סדרי תקיעות נפרדים, סדר מיוחד לכל מוסף ומוסף, שהרי יש כאן שתי מצוות של קרבנות מוסף, וכל מוסף ומוסף זקוק לתקיעות משלו. לפיכך ישנן שתי מצוות שירה כי יש שתי קדושות היום.
שם. רש"י ד"ה שאין כו' אבל הנך לסימנא נינהו שישמעו ויבאו למעמדם ולדוכנם וכו'. נ"ל, בתורה כתובה מצות תקיעה בחצוצרות להקהיל את העדה, והעזרה של בית המקדש היא מקום הכנופיא דבנ"י (כמו שביאר הרמב"ן במלחמות בסוף פ"ג דר"ה). ממילא התקיעות לפתיחת השערים תקיעות הן להקהיל את העדה. הרמב"ן שם מסביר שתוקעים בחצוצרות רק כשזה נוגע לכל בנ"י, לדעתו תוקעין תקיעות בחצוצרות בעת מלחמה משום שכל ישראל תלוי בתוצאות הקרב, עיין שם, ואכמ"ל.
שם. בגמ' - וליתני נמי ר"ה שחל להיות בשבת דהא איכא תלתא מוספין מוסף דר"ה מוסף דר"ח מוסף דשבת.
עיין בתוס' במס' ר"ה (ח:) ד"ה שהחדש וכו' בשם ר' משולם שאין החטאת דר"ח קרב בר"ה. לדעתו מקריבים רק את עולת ר"ח בר"ה כדכתיב "מלבד עולת החדש". ונראה שטעמו הוא משום שהוא סובר שר"ח ור"ה מהוים קדושת היום אחת. וזוהי כוונת מאמרם (שם) - "איזהו חג שהחדש מתכסה בו נהוי אומר זה ר"ה", כלומר, שבר"ה ליכא קדושת היום לר"ח בעצמה. אין בר"ה שתי קדושות נפרדות של ר"ה ושל ר"ח - אלא קדושת ר"ה בלבד. אך הדין הוא שמוספי ר"ה כוללים את העולה דר"ח. עכ"ז קיימת רק חלות קדושת היום אחת וחיוב מוסף אחד. אין ר"ח ור"ה כמו שבת ויו"ט, כי בשבת ויו"ט יש חלות שתי קדושות אליבא דרש"י (ברכות מט) אבל בר"ה ליכא אלא קדושה אחת ולפיכך אין מביאים בר"ה שני שעירי חטאת - אלא חטאת א' בלבד.
ברם שיטת ר' משולם דורשת עיון מגמרא דידן, שהרי הגמרא מחייבת לר' אחא תקיעות מיוחדות בשביל המוסף דר"ח ביום ראש השנה, והלא לפי ר' משולם אין חלות חובת מוסף דר"ח מחוץ למוסף דר"ה, קיימת חלות דין מוסף אחד דר"ה בלבד, ובכן למה יתקעו בין על מוסף דר"ה ובין על מוסף דר"ח, מהראוי היה אפי' לר' אחא לתקוע רק פעם א' למוסף דר"ה שהרי כל מוספי היום הם מדין ר"ה, וצ"ע בזה.
והנה תוס' שם מביאים בשם ר"ת דאע"פ שמקריבין כל הקרבנות של ר"ח בר"ה מ"מ אין לקרוא בתפלה את הפסוקים של פרשת מוספי ר"ח בר"ה. ונראה כי גם הוא סובר שקדושת ר"ח מובלעת בתוך קדושת ר"ה ושכל הקרבנות מהוות דין מוסף של ר"ה. ובהתאם לכך ס"ל שקוראים את הפסוקים דפרשת מוסף של ר"ה בלבד - ולא של ר"ח. ולפי"ז גם אליבא דר"ת צ"ע, אמאי לר"א מוסיפים תקיעות לשם מוספי ר"ח - הא ע"פ דין יש מצות מוסף של ר"ה בלבד, וצ"ע.
שם. תוס' ד"ה שייר. יש ב' מחלוקות בין רש"י ותוס' בדין הלל ותקיעות בזמן שחיטת הפסחים:
לפי רש"י תקעו ג' פעמים לכל ההלל והכת בעלי הקרבן קראו את ההלל דפסחים, ואליבא דהתוס' תקעו ג' פעמים בכל פרק ופרק של ההלל והלוים שרו את ההלל דפסחים. ונראה, כי ביסוד הדברים יש כאן רק מחלוקת אחת, דיש לדון בדין ההלל והתקיעות דפסחים, האם הם קיום קרבן או"ד אינם קיום בהקרבת הקרבן אלא דין שירה בעלמא (עיין לעיל בשעורים). ונראה דבכך פליגי רש"י ותוס'. לפי תוס', ההלל והתקיעות על פסחים מהווים מצוות קרבן, ולכן זקוקים הפסחים לשירת הלוים ולתקיעות על כל פרק ופרק כדין שאר הקרבנות. מאידך לרש"י, ההלל והתקיעות דפסחים אינם חלות דין שירה על גוף קרבן - אלא הם ממצוות שירה בעלמא - דהיינו קיום שירת החג. ובהתאם לכך, גם ישראלים שרים הלל זה, ולפיכך, התקיעות אינן דוקא על כל פרק ופרק, כבשירת קרבנות אחרים, אלא על כל החפצא דהלל של החג.
ועיין ברמב"ם (פ"א מק"פ הלי"א - י"ב) הפוסק כרש"י שתוקעין בהקרבת הפסחים ג' פעמים בעבור כל ההלל, ועכ"ז כותב שהלוים הם השרים את ההלל, ולכאורה שיטתו צ"ע. ונ"ל, כי סובר מעיקרא דדינא כרש"י, דהיינו, שאין בפסח חלות שירה על גוף הקרבן, ולכן פוסק שאין תוקעים בו על כל פרק ופרק כמו שתוקעים בשירת קרבנות אחרים. אך סובר שבכל זאת יש זכות ללוים לשיר את ההלל של פסחים. שמאחר שיש מעשה שירה במקדש - לומר הלל של החג בשעת הבאת הפסחים - יש זכות קדימה ללוים לשיר אותה. והגם שבמצות הלל זו אין שירת הלוים לעיכובא, שהרי אינה חלות שירה על הקרבנות ששרים על יין נסכים, ובפסח הואיל ואין יין אין בו חלות שירה על גוף הקרבן, מ"מ יש במקדש זכות קדימה ללוים לשיר. ברם בדיעבד, נ"ל, שהרמב"ם ס"ל כרש"י, שבשירת ישראלים יוצאים ידי מצות ההלל דפסחים כי אין ההלל חלות שירה על גופו של קרבן הפסח אלא מדין הלל החג הוא, ולפיכך גם ישראלים כשרים. ונראה להוסיף דכשהלוים שרים הלל יש קיום שירה במקדש, דלוים מעכבים בה, וגם שירה מדין החג, אבל כשישראלים שרים יש רק הקיום דשירת החג אבל לא חלות שם שירת המקדש. על כן לכתחילה צריכים לוים לשיר לקיים דין שירת המקדש.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

מהו דתימא רבנן היא. ויכול להפסיק בינתים הפסקה מועטת ומאי אין בין דקאמר שלא ימתין המתנה מרובה לאפוקי מדרבי יוחנן: תשע תקיעות. האמורות בראש השנה מן התורה שלש למלכיות תקיעה תרועה תקיעה ושלש לזכרונות ושלש לשופרות כדאמרינן בראש השנה (דף לד.) והאי דעבדינן טפי משום ספיקא דתרועה הוא דלא ידעינן אי גנוחי הוא אי ילולי הוא: ולא כלום. משמע דאפילו הפסקה מועטת ליתא: אינו אומר על גבי מזבח. שהיו תוקעין לגבי המזבח: ה''ג לגבי המזבח למה לי דתקע הא תקע ליה למילוי המים. כל תקיעות הללו של שער העליון והתחתון ושער המים משום מילוי המים הוא הלכך לערבה למה לי תקיעה הא כל הני תקיעות דמוספין בחג אינן אלא משום ושאבתם מים בששון הלכך הואיל וגמירי חשבון התקיעות בחג שנים עשר למעלה העשירית עדיף למיעבד דמוכחא מילתא שהן משום מילוי המים שתוקע לכולן על דבר המילוי כסדר ומעלה עשירית משום דמקום מסוים בעלמא הוא לידע היכן תוקעין אותם ואני שמעתי שלש לגבי מזבח כשמוליכין את המים למזבח וה''ג לגבי המזבח למה לי דתקע הא תקע ליה בשעת נסוך המים ט' לתמיד של שחר בשעת נסכים היו שאין אומרים שיר אלא על היין וקשיא לי א''כ נפישן להו תקיעות דהא איכא הנך דתנן גבי זקיפת ערבה או שמא זקיפת ערבה בעת שמוליכין המים למזבח היא: שאין ת''ל יתקעו. אלא ובני אהרן בחצוצרות: הכל לפי המוספין תוקעין. מפרש ואזיל לה: הוא תני לה. רבי אחא דתני לה הוא אמר לה: לומר שתוקעין כו'. הוא היה מפרש לה דמאי הכל לפי המוספין דקאמרינן שתוקעין על כל מוסף ומוסף יום שיש בו שתי קדושות כגון שבת ויום טוב וצריך שני מוספין תוקעין לכל מוסף שאומרים למוסף שבת שיר של שבת ותוקעין תשע תקיעות לשלשה פרקים ולמוסף יו''ט שיר של יום טוב ותוקעין ט' תקיעות: ואם איתא. דתוקעין על כל מוסף ליתני שבת שבתוך החג: שאין תוקעין לפתיחת שערים בשבת. שאינה למצוה כתקיעות של קרבן דכתיבי בקרא ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם אבל הנך לסימנא נינהו שישמעו ויבאו למעמדם ולדוכנם ולא דחו שבת הלכך הדר הוי להו מ''ח: מאן הא. דתריץ הכי: דלא חש לקימחא. טוחן ומוציא סובין ואינו חושש כלומר מרבה דברים שאינם: חדא דמתני' תנן בכל יום. היו שם אחת ועשרים ומני פתיחת שערים בהדייהו ואם אינם בשבת נמצא שפוחתין מאחת ועשרים: ועוד אי נמי כי הדדי נינהו. כלומר אפי' לדבריו שאין תוקעין לפתיחת שערים בשבת והוו להו נמי בשבת שבתוך החג מ''ח כדהוו ארבעים ושמונה בע''ש שבתוך החג ליתני שבת שבתוך החג דהא הוה ליה למיתני ולמישבק ע''ש: דהא שמעינן מינה תרתי שמעת מינה דרבי אליעזר בן יעקב. דאין תוקעין למעלה העשירית אלא על גבי המזבח כדקאמר להו ואזיל ושמעינן מיניה דרבי אחא דתוקעין על כל מוסף דאילו שלשה להבדיל וג' להבטיל אשמעינן ברישא ואמאי שבקה ותנא ע''ש ולא אשמעינן מילתא חדתא אלא דרבי אליעזר בן יעקב לחודא: לפי שאין תוקעין למילוי המים בשבת. שכבר נתמלאו מערב שבת כדתנן בפרק לולב וערבה (לעיל דף מח:) אלא שהיה ממלא מערב שבת: ובצרי להו טובא. כל הנוספות בחג דשער עליון ותחתון ושער המים ולגבי מזבח ובצרי להו נמי דלהבטיל ולהבדיל דערב שבת ואיכא טובא: וליתני ר''ה כו'. לרבי אחא מותבינן אם איתא דתוקעין לכל מוסף ליתני ר''ה שחל להיות בשבת היו שם מ''ח כ''א שבכל יום וכ''ז של שלשה מוספין: כדרבי אליעזר בן יעקב. דמני להו ולא חשיב דלמעלה העשירית:

מהו דתימא אפילו כרבנן. ואין בין דקאמר שלא יפסיק בין זה לזה הפסקה מרובה כדי לגמור שלשתן כדרבי אבהו דאמר בשילהי ראש השנה (דף לד: ושם) שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ולאפוקי מדרבי יוחנן דאמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא דשהה כדי לגמור את כולן אינו חוזר לראש קמ''ל דוקא לרבי יהודה קאמר רב כהנא משום דתקיעה ותרועה ותקיעה כולה אחת היא ואפילו הפסקה מועטת פחות מכדי לגמור שלשתן לא יפסיק אלא כדי נשימה דהפסקה צריך כדאמר בשילהי ר''ה (שם) ותקעתם תרועה תקיעה בפני עצמה ותרועה בפ''ע אבל לרבנן לא חיישינן אי מפסיק טובא והשתא לענין תקיעות לא נפקא לן מיניה מידי לרבי יהודה בפלוגתא דר' אבהו ור' יוחנן וכי פליגי אליבא דרבנן ולענין מילי טובא בהלל ובמגילה ובק''ש ובתפלה: שייר ערב הפסח. שיש בשחיטת הפסח עשרים ושבע תקיעות שהפסח נשחט בשלש כתות כת אחר כת כדתנן בתמיד נשחט (פסחים דף סד.) וכל כת קוראה את הלל שלש פעמים שהיו פסחיהן מרובין והם טעונים הלל בשחיטתן ולא היו מספיקין לשחוט פסחיהם כל כת וכת עד שיקראוהו ג' פעמים ואף על גב דתנן ואף על פי שלא שלשו מימיהן היינו לא גמרו פעם שלישית אבל מיהו אין כת שלא היתה גומרתו שתי פעמים ומתחלת בו פעם שלישית ואין חסר מן התקיעות כלום שבתחלת קריאה תוקעין ובכל קריאה שלש תקיעות כך פירש בקונטרס ואין הלשון משמע כן דתנן התם קראו את ההלל אם גמרו שנו ואם שנו שלשו אף על פי שלא שלשו מימיהן משמע שאפילו כת ראשונה לא התחילה פעם שלישית מעולם ועוד משמע שבראשי פרקים היו תוקעין כדאשכחן בסוף מסכת תמיד גבי שיר של תמיד דברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחואה ושני פרקים יש בהלל מדר' יהודה דאמר מימיהם של כת שלישית לא הגיעה לומר אהבתי משמע דאהבתי הוא תחילת הפרק והודו נמי תחילת הפרק כדאמרינן פרק לולב הגזול (לעיל דף לח: ושם) מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים והם היו תוקעין בתחלת ההלל שלש תקיעות כדתנן פרק תמיד נשחט (פסחים דף סד.) ננעלו דלתות העזרה תקעו והריעו ותקעו וכן לכל פרק ופרק נמצא להלל אחד תשע תקיעות וכן לכל כת וכת ואין לך כת שלא היתה גומרת הלל אחד לרבנן נמצא לשלשה כתות שלשה הללות ובהן כ''ז תקיעות אפילו כשלא היו שונות את ההלל כלל וכשהיו שונות נפישי תקיעות טובא אלא הני דפסיקי ליה קאמר דשייר והא דתנן אין מוסיפין על מ''ח הוה מצי לאקשויי זימנין דמוסיפין כגון היכא דשונות את ההלל אבל בלאו הכי פרכינן עלה מערב הפסח שחל להיות בשבת דנפישי לרבי יהודה ולרבנן ומשני כיון דליתיה בכל שנה לא קא חשיב ומה שפירש בקונטרס שהכת קוראה את הלל לא היתה הכת קוראה אלא הלוים קוראים וכן איתא בתוספתא דפסחים הלוים היו עומדים על דוכנן ואומרים את ההלל בשיר אם גמרו שנו ואם שנו שלשו ואע''פ שלא שלשו מימיהם א''ר יהודה מימיהם של כת שלישית לא הגיעה לומר אהבתי כלומר לא הגיעו הלוים לומר אהבתי בשחיטת פסחיהן:

סוכה נד ע"א - טקסט הדף

דף נד - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד