|
⎯
טקסט הדף
משום הבערה א''ל פוק תני לברא הבערה ובשול אינה משנה ואם תמצא לומר משנה ב''ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ה''נ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי ב''ה כיון דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הכא נמי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך:
⎯
רש"ימשום הבערה. שהיא מלאכה לעצמה קא סבר יש חלוק מלאכות ליום טוב ללקות שתים על שתי מלאכות משום יום טוב: הבערה ובשול. דיום טוב אינה משנה ללקות עליהן דמתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך מן התורה: אינה משנה. לא נשנית מעולם בבית המדרש: ואם תמצא לומר משנה. אם יאמרו תנאים שנשנית ודאי בית שמאי שנאוה: מתני' אין מוליכין חלה. אע''פ שמותר בהפרשתה לא שרו ליה הולכתה אלא תקון לתקן עיסתו התירו לו ולא יותר: מתנות. הזרוע והלחיים והקיבה אף הן הרמתן הותרה לו שהרי נצטוה להרימן והיאך יאכל שאר הבשר ואע''פ שאין טובלין כשאר טבל לאסור הבשר באכילה מיהו אם לא פירש שאר הבשר מהן הרי הוא אוכלן ועובר בעשה הלכך הרמתן התירו ולא הולכתן וכולן משום גזרה דאין מגביהין אותם: גזרה שוה. לאו דוקא דכולה מדרבנן גזור אלא דומיא דגזרה שוה בדרבנן: מתנה לכהן. מעשרים וארבע מתנות כהונה הן: כשם שאין מוליכין. דבהא מודיתו לן שהרי מאתמול הוגבהה: שאינו זכאי. רשאי לא נתנו חכמים לאדם כח וזכות בהפרשתה: גמ' לא ר' יוסי ולא רבי יהודה אלא אחרים גרסינן: שמוליכין אותן כו'. ומתניתין קתני בין שהורמו מהיום וקס''ד דבנשחטו היום קא מיירי ואסר: על המתנות שמוליכין. הואיל וזכאי בהרמתן והוא הדין לחלה וחד מינייהו נקט: אלא על המתנות. ואפילו נשחטו מהיום משמע כי מתניתין: לימא אחרים היא ולא ר' יהודה. כלומר כר' יוסי ודאי לא אפשר לאוקמא כרבי יהודה מאי מי מצינן למימר דמתניתין נמי דוקא בשל אמש קאמר ומתוקם אליביה או נזקק על כרחנו לומר דלא כרבי יהודה: מי קתני. מתני' בין שהורמו ונשחטו מהיום ולעולם שחיטתן מאמש אבל בהנך דנשחטו ביום טוב מודו: לימא רבי יהודה היא ולא אחרים. כיון דמתניתין דוקא בדשל אמש קאי מדלא קתני נשחטו היום נימא דלא כאחרים דהא אחרים על המתנות קאמרי: בהנך דנשחטו מאמש. על המתנות דקאמרי אחרים בשל אמש קמיירי: טפלה. ר' יהודה מתיר לטפל ולהוליך של אמש עם של היום ואחרים סברי דאפי' לטפל נמי אסרי ב''ש ומתני' דלא איירי בטפלה כלל איכא למימר כרבי יהודה ואיכא למימר כאחרים: הלכה כרבי יוסי. ואליבא דב''ה דאפי' תרומה נמי מותר להוליך: אסורייתא. חבילות של חרדל בשרביטין והזרע בתוכן: מהו לפרוכי. השרביטין ולהוציא הזרע ביום טוב מי שרי בי''ט כשחיטה וכבישול או דלמא כיון דאפשר מערב יו''ט לא דתולדת דישה הוא: מוללין מלילות. דדש כלאחר יד הוא ואפילו בשבת לאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן וביום טוב לא גזור: מלילות. של חטין שמולל בידיו כשהן רכים: גבי שבת גרסי' מיד ליד וגבי יום טוב גרסי' על יד על יד: מיד ליד. שלא כדרך חול: קנון. כלי הוא ראשו אחד רחב והשני עשוי כעין מרזב קצר ונותן הקטניות בתוך הרחב ומנענע והאוכל מתגלגל דרך המרזב והפסולת נשאר בכלי: תמחוי. קערה גדולה: על יד על יד. מעט מעט: אבל לא בטבלא כו'. דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה: מערב יום טוב אין. המולל מערב יו''ט קתני ולא קתני המולל ביו''ט: אם כן. דמוללין מלילות ביו''ט מצינו תרומה שזכאי בהרמתה דסתם שבלין לא מפרישין תרומה עד שיעשו דגן והמוללן ביו''ט לאכלן מפריש מהן תרומה על כרחו:
⎯
תוספותהכא נמי כיון שהותרה הבערה לצורך וכו'. וא''ת ומה צורך איכא במבשל גיד כיון שהוא אסור יש לומר כיון שהיה בדעתו של זה לאכלו היינו צורך יום טוב: אין מוליכין חלה ומתנות לכהן כו'. פי' לאו דוקא מוליכין דה''ה אם יבא הכהן לביתו לא יתנם לו וכן משמע בירושלמי דדמאי פרק הלוקח פירות בהדיא דקאמר התם מי שקרא שם לתרומת מעשר דמאי ולמעשר עני של ודאי לא יטלם בשבת אבל אם כהן ועני רגילים לאכול אצלו באין ואוכלין ובלבד שיודיעם פי' מאתמול וקאמר. עלה דההוא דקאמר לא יטלם היינו מתניתין לא יתנם ומייתי מהך דהכא אין מוליכין וכו' ומסיק ילפי' הוא מההיא וההיא ילפינן מהוא הוא ילפינן מההיא הוא יו''ט היא שבת פי' ה''ק דהיא דבשבת ילפינן מההוא דאין מוליכין דמיירי ביו''ט והוא ילפינן מהיא דוקא מה שמתירין ב''ה היינו דוקא כשרגילין לאכול אצלו ואותה של ירושלמי קרי היא אלמא דאם אין למדין לאכול אצלו לא יתנם אפי' אם יבא הכהן לביתו משום דלא סלקא אדעתא דבר אינש למיכל פיסתיה בביתא דחבריה ויסברו העולם שהוא תרם אותם ביום טוב ולכך הוא אוכל בביתו: +
רבינו חננאלוה"ה למבשל בשר בחלב כו' וא"ל ר' יוחנן לתנא הבערה ובישול אינה משנה כלומר אינו חייב בהן אליבא דב"ה דמתוך שהותרה הבערה לצורך כו': שנשחטו מאמש ושהורמו היום דקתני במתני' שנשחטו היום. נמצא חלוקתם אפילו נשחטו היום והורמו היום. ב"ש אוסרים וב"ה מתירים. מני מתני' לא ר' יהודה ולא ר' יוסי אלא אחרים. ר' יהודה לא דהא שמעינן ליה דתני לא נחלקו אלא להוליך המתנות ששחטו מאמש ושהורמו מאמש להוליכן בפ"ע ב"ש אוסרין אבל לעשות טפילה ולהוליכן עם המתנות שנשחטו היום והורמו היום שמותר ומתני' קתני הללו והללו דב"ש אוסרין. וכך ב"ש דנין כו'. אי ר' יוסי האמר כל מתנות שאפילו הורמו מאמש מותר להוליכן בפני עצמן. כ"ש אותן שהורמו היום. לא נחלקו אלא על התרומה כו'. ואלא לאחרים דתני לא נחלקו אלא על המתנות סתם כלומר כל מתנות ב"ש אוסרין וב"ה מתירין. ובא רבינא לאוקומא למתני' אפילו לר' יהודה דמי קתני בפירוש במתני' שנשחטו מהיום. אתה הוספתה שנשחטו מהיו'. מתנות שהורמו מהיום קתני. ולעולם בבהמה שנשחטה מאמש ולא הורמו מתנותיה אתמול והורמו היום הן שאוסרין ב"ש ומתירין ב"ה אבל בבהמה שנשחטה היום ביו"ט. והורמו מתנותיה ביו"ט דברי הכל מוליכין ואפילו אותן שהורמו אמש עושין אותן טפלה לאלו שנשחטו היום. וכיון שהעמדנו משנתנו על זה הדרך מקשינן אי הכי לימא מתני' דלא כאחרים. ופשוטה היא. ופרקינן הא דאמרי אחרים סתם כי על המתנות נחלקו ב"ש אוסרין וב"ה מתירין באותן שנשחטו מאמש. אבל באותן שנשחטו היום דברי הכל מוליכין. אי הכי היינו דר' יהודה ומה אחרים באו ללמדנו. ופרקינן איכא בינייהו טפלה. פי' ר' יהודה סבר שנשחטו מאמש אין מוליכין [בפ"ע אבל טפלה שרי]. ואחרים אומרים לא בפ"ע ולא טפלה. ולדברי הכל תרומה אינו זכאי בהרמתה. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר על המתנות לא נחלקו אלא דברי הכל מוליכין ולא נחלקו אלא על התרומה שאע"פ שאינו זכאי בהרמתה מותר לו להוליכה לכהן וכן הורה רב טובי לאשפזיכניה להוליך לכהן גרבא דחמרא דתרומה בי"ט כר' יוסי. וכן התיר רבא לפרוכי מאיסורייתא דחרדלא ביו"ט מיהא מוללין ומפרכין קטנית בי"ט ומותיב עליה אביי המולל מלילות מע"ש למחר מנפח על יד ועל יד ואוכל. וכן המולל מלילות מעיו"ט למחר מנפח על יד ועל יד ואוכל וכו'. ומקשינן מעיו"ט אין ביו"ט לא. ומשני אפילו ביו"ט שרי למלל מלילות. ואיידי דתנא רישא מע"ש דבשבת ודאי אסור. תנא סיפא נמי מעיו"ט. ואקשינן אם מוללין מלילות ביו"ט ודאי לא יתירו לו למלול ביו"ט אלא שיאכל מהן ביו"ט. וכיון דטבילי אי אפשר לאכול מהן בלא תרומה והנה מצינו שזכאי בהרמת תרומה ביו"ט. +
רשב"אבית שמאי אומרים אין מוליכין חלה ומתנות לכהן וכו'. פירשו בתוספות דהאי מוליכין ואין מוליכין דרך רשות הרבים הוא, ואינו מחוור בעיני דהא עיקר טעמא (לקמן ביצה לו, ב) משום שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב הוא וכמו שהיו דנין בית שמאי חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן וכו' וכיון שכן מאי שנא רשות היחיד מאי שנא רשות הרבים. אמר רבא מי קתני שנשחטו מהיום ושהורמו מהיום שהורמו מהיום קתני ולעולם שנשחטו מאמש. קשיא לי דהא משמע לעיל (ביצה ט, א) דרבא כאבוה דשמואל סבירא ליה דאמר אפילו גלגל עיסה מערב יום טוב אסור להפריש ממנה חלתה ביום טוב, מדקא אמרינן עלה לימא פליגא דשמואל אדאבוה דאמר שמואל וכו' ואמר רבא אפילו תימא לא פליגא מי לא מודה שמואל שאם קרא עליה שם שאסורה לזרים אלמא כוותיה סבירא ליה, ואם כן כשנשחטו מאמש היאך אפשר להפרישן היום וכן נמי חלה כשנתגלגלה העיסה מאמש היאך מפרישה היום, ואין לומר דבעבר והפרישן קאמר דכיון שאסור להפרישן משמע דאסור להוליכן, ועוד דאי לא קתני וכאותה שאמרו בריש פרק קמא דיבמות (י, א) גבי ליתני שש עשרה. מהא דרב טובי דהוה ליה גרבא דחמרא דתרומה ובעא מהו לאמטויי לכהן. משמע דפירות שבחוצה לארץ חייבים בתרומות ומעשרות, והכי משמע בריש פרק בנות הכותים בנדה (לב, א) גבי מעשה היה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה ואוקימנא התם משום סיכה דשמן של תרומה בחוצה לארץ, וכן משמע בפרק כיצד מברכין (ברכות לו, א) גבי צלף, וקשיא דבריש פרק קמא דחולין (ו, ב) משמע דפטורין גבי אני ראיתי את ר' מאיר שאכל עלה ירק בבית שאן והתיר [רבי] כל בית שאן על ידו וקא סלקא דעתא משום דבית שאן חוצה לארץ היה, ועוד דבפרק רבי ישמעאל בעבודה זרה (נח, ב ושם בתוס') אמרינן ריש לקיש איקלע לבצרה חזנהו דקא אכלי פירי דלא מעשרי אסר להון כי אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה, כלומר דבצרה בחוצה לארץ ופטורה מן המעשר. ואיידי דתנא מערב שבת תנא נמי מערב יום טוב. פירוש דבשבת א"א למלול. הא (דתנן) [דתניא] בפרק מפנין (שבת קכח, א) חבילי סאה אזוב וקורנית הכניסן לעצים וכו' (וקוטם) [ומולל] ואוכל ובלבד שלא ימלול הרבה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו, התם לאו מולל ממש לפרוק את האוכל מן הקשים קאמר אלא מולל לרכך בעלמא. והא דאמרינן לקמן (ביצה יג, ב) כיצד מולל ביום טוב קאמר וכיצד מנפח בשבת קאמר ולצדדין היא אמורה, וכן דעת רבותינו התוס'. והרב רבי משה ז"ל כתב בפרק כ"א מהלכות שבת (הלכה יז) שמולל בראשי אצבעותיו וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות שבת פרק מפנין. הא דקתני המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח מיד ליד ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי. לאו דוקא קנון ותמחוי אלא אפילו בשתי ידיו וכדאמרינן לקמן (ביצה יג, ב) כיצד מנפח ואסיקנא בידו אחת ובכל כחו, אלא איידי דתנא ביום טוב ואפילו בקנון ובתמחוי תנא גבי שבת אבל לא בקנון ולא בתמחוי. לא קשיא הא רבי הא רבי יוסי ברבי יהודה. פרש"י ז"ל לכולי עלמא מוללין במלילות אלא מתניתין דקתני שאינו זכאי בהרמתה ר' יוסי בר' יהודה היא (לפי) [דסבר] שהמולל במלילות אינו חייב בתרומה, דתניא הכניסן למוללן במלילות רבי מחייב כלומר אפילו באכילת עראי, שכיון שהכניסן למוללן הכנסתן לבית היינו גרנן שאין להם גורן אחר, ורבי לית ליה מתניתין דקתני שלא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה, ורבי יוסי פוטר מלילות מן התרומה לפי שהכתוב תלאה בגורן דכתיב ראשית דגנך הילכך כיון שאין בדעתו לעשות מהן גורן לעולם הרי הן פטורין, ואיהו מצי למתני [הא] דקתני שלא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה שאף על פי שהוא רשאי למלול במלילות המולל במלילות פטור מן המעשרות, והכי גרסינן לפי פירושו ולר' יוסי בר' יהודה נמי משכחת לה כגון שהכניס שבלין וכו'. כלומר אכתי לא ניחא לי, דאי אמרת מוללין במלילות לכולי עלמא אם כן מתניתין דקתני שהתרומה אינו זכאי בהרמתה אפילו כר' יוסי לא תוקמה דלדידיה נמי משכחת לה שזכאי בהרמתה כגון שהכניס שבלין לעשות מהן עיסה ואחר כך נמלך למוללן במלילות דבכי הא מודה ר' יוסי דחייב ואפילו בארעי. אלא מאי תרומה רוב תרומה. ומתניתין כולי עלמא מודו בה שרוב תרומה אינו זכאי בהרמתה. +
המאיריהמשנה האחת עשרה בש"א אין מוליכי' חלה ומתנות לכהן ביום טוב בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום ובית הלל מתירים ואמרו בית שמאי גזירה שוה חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שאין מוליכין את התרומה כך לא יוליכו את המתנות אמרו להם בית הלל לא אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה תאמרו במתנות שהוא זכאי בהרמתן אמר הר"ם פי' מתנות הם הזרוע והלחיים והקיבה ועוד יתבאר לך כי מכלל הדברים האסורים ביום טוב אין מגביהין תרומה ומעשרות ואמרם בזו המשנה כי בית שמאי ובית הלל חולקים בהולכת חלה ומתנות ומודים שאין מוליכין תרומה אינו אמת אבל הם מודים שמוליכין חלה ומתנות וחולקים בתרומה ובית הלל אומרי' חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שמוליכין את המתנות כך מוליכין התרומה וב"ש אומ' להם לא אם אמרתם במתנות שזכאי בהרמתם תאמרו בתרומה שאינו זכאי בהרמתה זה לשון מחלקתם: אמר המאירי אין מוליכין חלה וכו' כונת המשנה לבאר שאע"פ שהותרה הוצאה שלא לצורך אכילה יש דברים שנאסרה בהם אף לצורך אכילה ואמרו בית שמאי על זה שאין מוליכין חלה ומתנות לכהן פי' חלת עסה ומתנות בהמה שהם זרוע לחיים וקיבה אע"פ שחיובם של אלו אפשר שיבא ביו"ט עצמו כגון שגלגל עיסה ביו"ט ושחט את הבהמה ביו"ט שהותרה הפרשתן שהרי אי אפשר לו לאכול עד שיפריש אעפ"כ לא הותרה הולכתן ולא סוף דבר שהורמו מאמש שהיתה הולכתן איפשר לו מבערב אלא אף אותן שהורמו ביו"ט עצמו ושחיוב הרמתן בא להם ביו"ט עצמו אסור מפני שהרואה אומר מאתמל הורמו ואע"פ שבמשניות שלמטה מזו התירו בית שמאי לשלוח לישראל חתיכות בשר הראויות להתבשל מיד כמו שיתבאר הדין נותן כן שאע"פ שהיה אפשר מבערב שמא לא היה בלבו ושלוח מנות אדם נמלך עליהן תמיד לשלחם או שלא לשלחם אבל בזו הואיל ושחט או גלגל מבערב כבר ידע בחובו ואם גלגל ושחט היום הרי מגזרת הרואה נגעו בה והוא שאמרו בגמרא קא סלקא דעתין הורמו מאמש ונשחטו מאמש וזו ודאי לא הוצרכה שההרמה אחר שחיטה היא ואם הורמו מאמש אין ספק שכבר נשחטו אלא דמשום סופא נקט לה הורמו מהיום ונשחטו מהיום כלומר שאף חיובן לא בא עד היום ואפי' הכי אסרי בית שמאי ובית הלל מתירין אפי' נשחטו מאמש והורמו מאמש שאין להוצאה לצורך אכילה שום איסור ואין לגזור שמא יכוין הולכתם ביו"ט שאין הדבר מצוי לשחוט ולגלגל מערב יו"ט ודבר שאינו מצוי אין בו גזרה אמרו להם בית שמאי גזירה שוה כלומר מדין גזרה שוה יש לכם לאסור ולא גזרה שוה דוקא אלא מדבר הדומה לגזרה שוה שהרי תרומה שאף היא מתנה לכהן אתם מודים בה שאי אפשר להוליכה ובית הלל משיבין שהתרומה דין הוא שתאסר בהולכה שאי אפשר לחיוב תרומה שיחול ביו"ט שאם נתמרח מבערב הרי חל חיובו מבערב ואם לא נתמרח מבערב הרי מירוח אסור ביו"ט ומאחר שכן ראוי לאסור אבל מתנות וכו': זהו ביאור המשנה אין הלכה כמשנה זו אלא כבריתא הבאה עליה ולדעת ר' יוסי שאמר שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל על חלה ומתנות שמוליכין ובמה נחלקו על התרומה שבש"א אין מוליכין ובה"א מוליכין והלכה כבית הלל הילכך בין נשחטו או הורמו מאמש בין נשחטו או הורמו היום בין חלה בין מתנות וכן תרומה אע"פ שעל כל פנים מאמש הורמה מוליכין אותן לכהן ביו"ט אפי' בפני עצמן וכל שכן בחלה ומתנות בטפילה ר"ל על ידי צירוף אותם שהורמו היום וכן אין צריך לומר שמותר באפייתם ובבישולם שהרי ראויות להאכילם לכהן במקום שהם ושאר דברים שבאו עליה בגמרא אלו הן: דברים אלו שהזכרנו ר"ל תרומה וחלה ומתנות חלוקים הם בענינם שהתרומה אי אפשר להגביהה ביו"ט שהרי אי אפשר לחיובה שיחול בו ביום כמו שביארנו ואין מקום להולכתה אלא כשהוגבהה מאמש והחלה יש צדדין שהוא רשאי להרימה היום כגון גלגלה מערב יו"ט על הצדדין שביארנו למעלה אבל המתנות אפי' נשחטו מבערב יכול להרימן היום ולשלחן והוא שאמרו בסוגייא זו מי קתני שהורמו היום ונשחטו היום שהורמו מהיום קתני ולעולם שחיטתן מאמש ושמא תאמר מה ראית להקל במתנות ולהחמיר בחלה חלה טובלת ומתנות אינן טובלות שאין הלכה כר' יוחנן שאמר חולין קל"ב ב' אסור לאכול מן הבהמה עד שיורמו מתנותיה ועוד שהרי נכרות הן במקומן ואין הפרשתן מחדשת כלום ועוד שהרי אף בשהופרשו מותרות לזרים והרי עקר איסורי חלה בעיסת חוצה לארץ נאמר למעלה מצד שאם מ"מ קרא לה שם אסורה לזרים: יש בסוגיא זו דברים שאתה למד מהם שהתרומה נוהגת בחוצה לארץ וכמו שאמרו רב טובי בר מתנה הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה וכן אמרו תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ובהרבה מקומות מצינו שאינה נוהגת כמו שאמרו במסכת חולין על ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתירו כל בית שאן על ידו ובמסכת ע"ז בריש לקיש דאיקלע לבצרה וחזא דאכלי פירי בלא מעשר ואסר להו ואמר ליה ר' יוחנן אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה ותירוץ הדברים שבבבל הואיל ורוב ישראל היו יושבין בה נתחייבו בה מיסוד נביאים וחכמים הוסיפו בהם מצרים ועמון ומואב ושאר מקומות הקרובים לארץ אבל שאר המקומות הרחוקים פטורים לגמרי: מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו"ט ולשונות אלו ר"ל מלילה ופירוך המלילה נאמר על דבר שאינו מתיבש כל כך כגון חטים והפירוך נאמר על קטניות הדקים שהם מתיבשים לשעתם והתירו שניהם ביו"ט ובלבד על ידי שנוי כגון שימלול בגודלו על שאר אצבעותיו ולא סוף דבר בגודל על אחד או על שנים משאר אצבעותיו אלא אף בגודלו על כל שאר האצבעות ואחר שימלול מנפח מעט מעט ואוכל ואפי' בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה ולא בטבלא שבאלו יהא נראה כמתקן לצורך חול מה שאין כן בקנון ותמחוי וקנון הוא כלי העשוי כמין מרזב ראשו אחד רחב וראשו אחד צר ויש לו בראשו הרחב בית קבול מעט על פני רוחב הכלי ונותן הזרעים הנמללים באותו שטח ומנענע והזרעים מתוך עגולן מתגלגלין לראשו השני ויוצאים ונופלים לתוך כלי אחר או לתוך חיקו והפסולת נשאר בכלי ותמחוי הוא קערה גדולה שבית קבול שלה שפל אבל בשבת אין מוללין כלל ואם מלל מערב שבת למחר מנפח בידו אחת ובכל כחו אפי' בתוך הכף ואם רצה לשנות מיד ליד ולנפח בידו האחרת רשאי אבל לא שינפח בשעת הרקתו מיד ליד: במסכת שבת התבאר שיש מיני קטניות פחותים שעקרן למאכל בהמה אלא שלפעמים אוכלין מהם בני אדם ונאמר עליהם שמולל בראשי אצבעותיו ואוכל וכן באמיתא והוא עשב הנקרא במקום אחר אוניא והוא שאמרו שם חבילי סאה אזוב וקורנית והם עצים שיש בשרביטיהם מיני קטנית פחותים כמו שביארנו הכניסן לעצים אינו מסתפק מהם בשבת הכניסן למאכל בהמה מסתפק מהם וקוטם ואוכל אבל לא יקטום בכלי ומולל בראשי אצבעותיו ומ"מ מיני קטניות המיוחדים למאכל אדם וכל שכן מיני התבואות מלילתן אסורה בשבת כמו שביארנו ואם על כל פנים אתה רוצה לדמות מינין אלו למיני התבואות אפשר שלא אמרוה במסכת שבת על מלילה גמורה לפרק אוכל מתוך קשין שלו אלא מלילה לרכך בעלמא ולמדת לפי שטה זו על מה שאמרו כאן כיצד מולל וכיצד מנפח לצדדין נאמר כלומר כיצד מולל ביו"ט וכיצד מנפח בשבת אם מלל מערב שבת זו היא שטתנו וכן כתבוה גדולי הרבנים אבל גדולי הפוסקים והמחברים פירשו שמלילת סאה ואזוב וקורנית כמלילת מיני התבואות וכן פרשוה במלילה גמורה ופסקו כאותה של מסכת שבת ולפי שטתם מלילה מותרת בשבת על ידי שנוי וכיצד מולל וכיצד מנפח הכל מפורש לדעתם בשבת אבל ביו"ט מותרת כל מלילה לדעתם אף בלא שנוי וכמו שהעלה רבא בסוגייא זו שמה שאסור למלול בשבת מותר ביו"ט ומאחר שבשבת מותר בשנוי ביו"ט מותר אף בלא שנוי אלא שימלול מידו לידו אלא שבנפוחו אינו רשאי בטבלא בנפה וכברה הא על יד על יד מותר ועקר הדברים כדעת ראשון: החרדל הרי הוא בכלל שאר מיני קטניות להיתר מלילה אם ביו"ט אם בשבת כל אחד לפי שטתו וכמו שאמרו בסוגייא זו אושפיזכניה דרבא הוו ליה איסורייתא דחרדלא ואמר ליה מהו ליפרוכינהו למיכל מיניה ביומא טבא והשיבו ממה שאמרו מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו"ט ולמדת מ"מ שכתישת החרדל מותרת שהרי החרדל אינו אוכלו בעין ומה הועיל בפירוכו אם אינו יכול לכתשו אלא ודאי מותר ובתלמוד המערב אמרו השום והשיחלים והחרדל נידוכין כדרכן אלמא שמפיג טעמו הוא אם נעשה מבערב ומ"מ גדולי הרבנים כתבו במסכת שבת פרק מילה במה שאמרו שם ממתקין אותו בגחלת של מתכת אבל לא בשל עץ ושאלו שם מאי שנא מבישרא אגומרי ותירצו התם אפשר הכא לא אפשר ופי' שם שהחרדל אפשר לשחקו מבערב אלא שאנו מפרשים שם אפשר למתקו בשל מתכת והפרכה מיהא אע"פ שאפשר לה מבערב הואיל ודשה כלאחר יד היא לא גזרו בה ומ"מ הואיל והיה אפשר לעשותה הצריכו בה שנוי ולדעת המתירים בלא שנוי הם סוברים שפירוכן ביומן חשובה יותר: +
שיטה מקובצתמתני'. אמרי בית שמאי גזרה שוה חלה ומתנות מתנה לכהן. פירוש לאו דוקא גזרה שוה דהא אין הולכת תרומה אסורה אלא מדרבנן משום הפרשה דגזרינן שמא יפריש אם אתה מתירו להוליך. אלא גזרה שוה מדרבנן קאמר וכן פירש רש"י ז"ל: גמרא קא סלקא דעתיה שהורמו מאמש ושנשחטו מאמש. פירוש קא סלקא דעתיה שהורמו דקתני מתניתין גבי מתנות היינו שנשחטו ומפני שהן מסויימין קרי להו מורמין לאחר שחיטה מיד. ובית שמאי אסרי אפילו בשנשחטו מהיום. ובית הלל דשרו מאמש דוקא שלא היו יכולין להרימן מאמש. לא נחלקו אלא להוליכן בפני עצמן. פירוש להוליך בפני עצמן אותן שהורמו מערב יום טוב ושנשחטו מערב יום טוב. לימא אחרים היא. דלדידהו סתמא קאמרי דפליגי על המתנות ואפילו באותן שנשחטו מהיום. ולא רבי יהודה דרבי יהודה הא קא פליג בהו. והא דלא קאמר ולא רבי יוסי משום דפשיטא ליה דכרבי יוסי ליכא לאוקומה. אמר רבא מי קתני שהורמו מהיום כו'. כלומר דהורמו דקתני מתניתין גבי מתנות דוקא משמע ולא שנפרש נשחטו. ובהא הוא דאמרי בית שמאי בין שהורמו מהיום בין שלא הורמו ולעולם שחיטתן מאמש אבל בנשחטו היום מודו בית שמאי דשרו. ואקשינן ואם כן לימא רבי יהודה היא מתניתין ולא אחרים דהא אחרים לא מיפלגי בין שחיטתן דאמש לשחיטתן דהיום. הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה כו'. מהכא משמע דפירות חוצה לארץ חייבין בתרומה ובמסכת ע"ז משמע דפטורין. ויש מפרשים דהתם בירק שאפילו בארץ חייב דרבנן בחוצה לארץ פטורין. אבל יין שבארץ חייב דאורייתא בחוצה לארץ חייב מדרבנן. וכן פירש רש"י ז"ל פרק קמא דחולין. ולא משמע כן פרק כיצד מברכין גבי מעשה דצלף. ורבינו תם ז"ל רצה לחלוק בין דמאי לודאי וההיא דע"ז בדמאי דאפילו בארץ אינו אלא מדרבנן בחוץ לארץ לא גזרו. והכא מיירי שהוא ודאי. ולא נהיר. ויש לחלק בין לוקח מנכרי ללוקח מישראל דבלוקח מנכרי לא גזרו וההיא דע"ז בלוקח מנכרי. +
מהרש"א - חידושי הלכותתוספת בד"ה אין מוליכין חלה כו' והוא ילפינן מהיא דוקא מה שמתירין ב"ה כו' עכ"ל אף שלשון הירושלמי משמע דאאין מוליכין דקאמרי ב"ש קאמר דהוא ילפינן מהיא כמו שפי' הר"ש בפ' הלוקח פירות ניחא להו לפרש אליבא דהלכתא דקאי אב"ה דמתירין ואמתירין דתרומה קאי דהכי קי"ל כר' יוסי בשמעתין והשתא ניחא מ"ש ויסברו העולם שהוא תרם אותם בי"ט כו' דהאי טעמא לא שייך הכא במתירין דב"ה בחלה אלא בתרומה אבל הר"ש בפירושו לפי דרכו דקאי אאין מוליכין דב"ש לגבי חלה ומתנות לא כתב האי לישנא שהוא תרם בי"ט כו' וע"ש ודו"ק: +
מהר"םבתוס' ד"ה הכא נמי וכו' ואם תאמר מה צורך איכא במבשל גיד וכו' ר"ל דהא לא אמרינן מתוך שהותרה וכו' אלא היכא שיש צורך יום טוב קצת והכא מה איכא צורך יום טוב קצת במבשל גיד שהוא איסור: ד"ה אין מוליכים חלה וכו' עד וכן משמע בירושלמי וכו' מי שקרא שם לתרומת מעשר דמאי וכו' מתני' היא במסכת דמאי פ"ד ומפרש שם רבינו שמשון הא דנקט דמאי משום דבישראל איירי ובודאי הישראל חייב ליתן המעשר ראשון ללוי והלוי נותן תרומת מעשר למי שירצה אבל דמאי מעשרותיו שלו דהמוציא מחבירו עליו הראייה אלא שמפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן וע"ש ולפי ריהטא משמע פירושא דמתני' הכי לא יטלם ר"ל לא יטלם כדי לנותנם לכהן כדתנן הכא אין מוליכים וכו' ואפילו בא הכהן לביתו לא יתנם לו כמו שפירשו התוס' כאן ואליבא ררבי יוסי דס"ל בברייתא דהכא דבתרומה פליגי ב"ש וב"ה וס"ל לב"ה דאפילו תרומה מוליכים א"כ צ"ל דהא מתני' דדמאי דקתני לא יטלם בשבת אתיא כב"ש דוקא ולא כב"ה אבל לרבי יהודה ולאחרים דס"ל דלא פליגי כ"א במתנות אבל בתרומה מודה כ"ה דאין מוליכים אתיא כב"ה דהא מודו בה בתרומה וכן פי' שם רבינו שמשון ומשמע בפשיטות דאפילו במקום שאין מוליכים כגון במתנות לב"ש ובתרומה אפי' לב"ה אליביה דר' יהודה ואחרים אם כהן ועני למודים לאכול אצלו באין ואוכלין וכדקתני שם במתני' לא יטלום בשבת ואם היו כהן ועני למודים לאכול אצלו באין ואוכלין וכו' והאי לא יטלום היינו פי' דאין מוליכים וכו' כדקאמר בירושלמי ומינה נשמע דבמקום דס"ל לב"ה דמוליכים כגון במתנות לכ"ע ובתרומות אליביה דר' יוסי ס"ל לב"ה דאפילו באין למודים מותר להוליך וליתנם לכהן והא דקאמר בירושלמי דילפינן שבת מי"ט היינו לומר דפירושו של לא יטול הוי כלומר לא יטלם כדי ליתן לכהן וי"ט ילפינן משבת לענין דאם היו למודים לאכול אצלו באין ואוכלין אפילו היכא דאין מוליכים אבל באינן למודים לא כדמפרש שם בירושלמי הטעם משום דלא ס"ד דאינש למיכל פיסתיה גבי חבריה וא"כ לא עמדתי על כוונת התוס' כאן בדבור במה שכתבו הוא ילפינן מהיא דוקא מה שמתירין ב"ה היינו דוקא כשרגילים לאכול אצלו וכו' דאם ר"ל במתנות לכ"ע ובתרומה אליביה דר' יוסי הא אפילו הולכה ונתינה מתירין ב"ה ואם ר"ל תרומה אליביה דר' יהודה ואחרים הא לא פליגי כלל ב"ש וב"ה אליבייהו בתרומה דאין מוליכים ואמאי נקטי התוס' ב"ה אלא ודאי משמע מדברי התוס' שהן מפרשים דמה שמתירים ב"ה במתנות או בתרומה למר כדאית ליה להוליך הוי פירושו לאכול אצלו ברגיל לאכול אצלו וכן משמע בפסקי התוס' ובספר ח"ש תמה על הרא"ש שלא פסק כדברי הפסקי תוס' ולפי מה שכתבתי אינו כן דלאכול ברגיל אצלו אפילו ב"ש מתירים גם מה שכתבו הטעם משום דלא ס"ד דבר אינש וכו' ויסברו העולם שהוא תרם אותן בי"ט טעם זה לא יתיישב במתנות שהרי מותר להרים אותן בי"ט אם לא שנאמר שגזרו מתנות משום תרומה וק"ל וע"ש בפי' ר"ש: +
חכמת שלמהרש"י בד"ה לימא אחרים כו' דמתני נמי דוקא בשל כו' כצ"ל: בד"ה אסורייתא כו' בתוכן הס"ד: בד"ה מוללין כו' בשבת לאו דאורייתא כו' לא גזור כצ"ל והס"ד: תוס' בד"ה אין מוליכין כו' וכן משמע בירושלמי דדמאי פרק הלוקח פירות בהדיא כצ"ל: בא"ד לתרומת מעשר של דמאי ולמעשר עני של ודאי לא יטלם כו' כצ"ל. ונ"ב דאלו ודאי מעשר אין לבעלים בו כלום אלא הלוי נוטל המעשר ונותן תרומת מעשר לכל כהן שירצה אלא בדמאי איירי שמפריש ממנו המעשר והוא שלו ונותן אח"כ ממנו תרומת מעשר לאיזה כהן שירצה וגבי מעשר עני גרסי' ודאי: בא"ד ועני למודים לאכול אצלו כו' ומייתי מהך דהכא כו' כצ"ל: בא"ד דוקא מה שמתירין ב"ה. נ"ב וכן בפסקי תוס' ותימה שהרא"ש לא הזכיר חלוק זה שהוא אליבא דהלכתא וק"ל: בא"ד משום דלא סלקא אדעתא דבר אינש למיכל פיסתיה בביתיה דחבריה ויסברו כו' כצ"ל. ונ"ב וזהו לשון ר' שמשון בזרעים ומהאי טעמא נמי בעי מתני' שיודיעם דאפילו למודין לאכול אצלו לא סלק אדעתיה לאכול אצל חבירו בשבת אלא א"כ הודיעו בע"ש ועוד דפעמים אינו טהור ואסור בתרומה ועני נמי אינו צריך לטמאות טהרותיו של חבירו ע"כ: +
מהר"ם שיףבתוס' בד"ה אין מוליכין כו'. עיין בפירוש הר"ש פרק הלוקח פירות דלא פי' כן ע"ש וברש"א ומהר"ם ז"ל מאריך מאד: +
רש"שרש"י במשנה ד"ה מתנות הרמתן הותרה לו שהרי כו' ואע"פ שאין טובלין כו' מיהו כו' הלכך כו'. לכאורה אדרבה לפי שאין טובלין ומותר לאכול הבשר קודם הפרשתן לכן מותר להרימם דאין זה שום תיקון וכמו דפריך לעיל (ט) גבי חלה לימא פליגא דשמואל כו' ע"ש ובפירושו ולזאת אפי' נשחטה מעיו"ט שרי להפרישם ביו"ט וכדאיתא בגמרא ולכן מה שמסיים משום גזירה דאין מגביהין אותם תמוה אח"ז ראיתי בהגהות הב"ח שמגיה דא"מ תרומה ולפמש"כ מדויק שפיר מה דסיימו ב"ה תאמרו במתנות שזכאי בהרמתן דשבקי לחלה ברת זוגי' משום דמילתא פסיקא קאמרי דמתנות לעולם מרימין משא"כ חלה דאם נגמרה הלישה מעיו"ט לכ"ע אין מרימין אפי' לרבה לעיל (ט) כמו שהביאו התוס' שם בשם הירושלמי וכן ב"ש נקטי בסוף דבריהם מתנות לרבותא וכן בברייתא לקמן ורש"י שכ' שם בד"ה על המתנות וה"ה לחלה כו' לשיטתו לעיל (ט) דלא שמיע ליה הא דירושלמי: תד"ה אין וקאמר עליה כו' לא יטלם כיני מתניתין כו'. כצ"ל: בא"ד ה"ק דהוא דבשבת כו' והיא ילפינן מהוא. כצ"ל. ולקמן צ"ל ואותה דירושלמי (ר"ל מתניתין דדמאי שהיא שם בירושלמי) קרי הוא: בא"ד מה שמתירין ב"ה היינו דוקא כשרגילין כו'. ר"ל דמשמע הכא דאף בתרומה דמודו ב"ה לא אסרי אלא הולכה אבל בביתו שרי אינו אלא כשרגילין כו' וכ"ז לסתמא דמתניתין דאתיא כר' יהודה וכאחרים אבל לר' יוסי דפסקינן כוותיה ודאי מותר אפי' בהולכה כמו שאמר בהדיא מוליכין ודלא כמהרש"א ומיושב ג"כ תמיהת הרש"ל על הרא"ש וכ"נ שהבין המהר"ם ודקדוקו בתוס' דנקטי ב"ה אינו כדאי לדחות הפי' הפשוט שבדבריהם: +
הגהות יעב"ץגמ׳ ה"ל גברא דחמרא דתרומה. נ״ב בבבל הוה ושם נוהגת תרומה ומעשר כדתנן פ"ד דידים ועלח"ש (ועי׳ בהגר"א יו"ד סי׳ של"א ס"ק ב׳ וס"ק ה׳): שם אתא לקמיה דרבא. נ"ג נראה דרבה גרסינן דרב"ח תלמידיה הוה כדאמר לאביי מסתיי את ורב"ח כדאי׳ בפ׳ שואל (שבת קנג.). ואביי מליך נמי קמי רבא: +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' פוק תני לברא. שבת דף קו ע"א עירובין דף ט ע"א יומא דף מג ע"ב יבמות דף עז ע"ב: +
חידושי רבי עקיבא איגרגמרא פוק תני לברא הבערה ובישול אינו משנה. +
חידושי חת"סומשום הבערה הא דחשיב הבערה לבסוף משום דמיירו שמעמיד קדרתו על גחלו' לוחשו' ומחתה בהם ומבעירן דהבישול וההבערה תכופי' וסמוכי' ובהכי ניחא דפריך בפסחי' ובמכות אי אין חלוק מלאכו' לי"ט אהבערה לא ליחייב. ולפי הסדר דמבעיר תחלה ואח"כ ה"ל למימר אבישול לא לחייב אע"כ כנ"ל: פוק תני לברא יל"ד מתחיל בתרתי בשול והבערה ומסיים בהבערה לחוד וי"ל דהו"מ למימר ר"ע הוא כמ"ש תוס' ריש שמעתין אלא הא ר"ע ס"ל לחלק יוצאת א"כ דרשי' מביום השבת אין חילוק מלאכת לי"ט ואיך מחייב שתים על הבערה ועל בישול אע"כ דלא כר"מ וא"כ ע"כ ב"ש היא מטעם הבערה אבל לא מטעם בישול דלא שייך מתוך כיון דלא חזי' למידי כקו' תוס' משא"כ ההבערה חזי' לתבשיל אחר ושייך בי' מתוך. והנה בפסחי' מ"ז ע"ב תוס' ד"ה ולוקה וכו' מבואר דלרבה נמי למסקנא מודה במתוך פליגי וב"ש הוא וכ"כ פני יהושע שם ומקשי' איך אמר עייל עצי מוקצה הא לרבה ב"ש לית לי' והכינו את אשר יביאו ולהנ"ל י"ל התם עדיין לא אסיק אדעתי' הך דחילוק מלאכו' עד לבסוף ע"ש וא"כ יש לומר ר"ע היא וק"ל: אין מוליכי' חלה ומתנו' כל מה שאמר ב"ש בחלה ומתנו' הכי ס"ל ב"ה בתרומ' ומעשרו' וכאלו אמר אין מוליכי' תרומה וזה כוונת הירושלמי דמייתו תוספת דמתני' דדמאי ילפא ממשנתינו דה"א לא יטול היינו לא יפרוש אבל אם עבר והפריש או שמופרשי' מעי"ט מותר ליתנם לכהן ע"כ ילפא מהכא דתנן אין מוליכי' תרומה לב"ה וה"ה הכא לא יטלם היינו לא יתנם ותו מתני' דהכא ילפא מדהתם דה"א לא יוליכם אבל יבוא לביתו ויאכל קמ"ל מתני' דהתם דוקא בכהן הרגיל אצלו שלא יסברו העולם שתרם היום. ומיהו מה דאיתא התם שצריך להודיעם לא פי' תוס' כלום כיון שהוא רגיל. מ"ט צריך להודיעם ופי' הרא"ש שם ע"ש ודברי מהר"מ ומהרש"א אינם מבוררים לע"ד. ודברי פסקי תוס' מגומגמים וידוע דתוס' דביצה שלפנינו אינם אותן תוס' הקדמונים שהוציאו ממנו פסקי תוס' אך כל זה אמשנה דדמאי ודשמעתין דאתי' כר' יהודה דלב"ה אוסר ליתן תרומה לכהן אך לר' יוסי דקי"ל כוותיה ליתא לכל הנ"ל: והרמב"ם פסק כר' יוסי דשמעתין ומייתי מתני' דדמאי והכי מפרש לה מי שכבר קרא שם מע"ש בצפונה או בדרומה והרי הוא כמופרש ועומד. מ"מ כיון שעדיין מוקף וסמוך אצל החולין לא יטלם משם ויתנם לכהן דמחזי כמפריש תרומה בי"ט אע"ג שכבר הוא מופרש מ"מ כיון שאינינו מופרש ממש מחזי הנתינה כהפרשה אלא כהן הרגיל יבוא ויאכל מהכרי הבעלי' מצד זה והכהן מצד זה עיי' כי כן הוא כוונת הרמב"ם וצריך לחלק דמתני' ופלוגתא דר"י ור' יוסי דשמעתין בי"ט והתם בשבת או הכא במופרשי' ממש והתם במוקפי' וסמוכי' עדיין התרומה עם החולין כנ"ל. ולכאורה לפי פירושו של הרמב"ם בפי' משנת דמאי ממילא א"א לפרש שמעתין ג"כ כהך משנה דהרי בחלת ותרומות א"י אסורים לאכול בשלחן א' הכהן עם הישראל ומה גם בכרי א' זה בצד זה וזה בצד זה ובשגם כהן הרגיל ואינו אכסנאי. כמבואר ר"פ כל הבשר ממתני' דחלה פ"ד משנה ח' דחלת ח"ל נאכלת עם הזר על השולחן ולא חלת א"י משום דגזרינן העלאה אטו אכילה. ובאמת בר"ש שם מייתי ירושלמי דמפרש נאכל עם הזר בתערובות חד בחד אבל העלאה אטו אכילה אפי' חלת א"י נמי. וא"כ לשיטתו שפיר קאמר דמתני' דהכא ילפא מדהתם היינו כהן הרגיל יושב ואוכל בצד הכרי. אבל למאי דקי"ל כסתמא דש"ס דר"פ כל הבשר דגזרי' העלאה אטו אכילה. א"כ בשלמא דמאי הוה כחלת חו"ל דנאכלת עם הזר על השולחן אבל שמעתין בחלת ותרומות א"י ע"כ במופרשים ממש מיירי ובהא שרי ר' יוסי בי"ט דוקא ובשבת כלל לא. אך בדמאי יבוא כהן הרגיל ויאכל בצד הכרי וק"ל: +
פני יהושעבגמרא דאי ב"ה דאמרי מתוך מה שיש לדקדק בזה עיין בתוספת פרק אלו עוברין ובחדושינו בזה: בפירש"י בד"ה מתנות הזרוע וכו' וכולן משום גזירה דאין מגביהין תרומה עכ"ל. לכאורה משמע דאסרו הולכת מתנות לכהן גזירה משום הפרשה וא"כ יש לתמוה דכיון שגוף ההפרשה מותר בחלה ומתנות מאי שייך לגזור בהולכתן ול"ל דהולכת חלה ומתנות אסורה משום דגזרינן אטו הולכת תרומה הא ליתא דהא הולכת תרומה גופא לא אסורה אלא משום גזרה דהפרשה והפרשה גופה שבות היא א"כ הו"ל כמה גזירות לגזירות והנלע"ד דבכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות נכללו שני מיני איסורים הא' הוא גזירת הפרשתן משום דמיחזי כמתקן והשני היא נתינתה לכהן והיינו משום דמיחזי כמקח וממכר כמו שאמרו אין מחרימין והיינו אפי' חרמי כהנים משום שמוציא מרשות לרשות הכהן ומיחזי כמקח וממכר וה"ה בכל מתנות כהונה וא"כ א"ש דנהי דלא ראו לאסור הפרשת חלה ומתנות דלא סגי בלא"ה אפ"ה סברי ב"ש דלענין הולכתן לכהן נשארו באיסורן בכלל התקנה דאין מגביהין לענין נתינתן לכהן ודו"ק: בד"ה כשם שאין מוליכין דבהא מודיתו לן שהרי מאתמול הוגבהה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי נתינת טעם הוא זה שהרי בחלה ומתנות פליגי ב"ה אף בהורמו מאתמול ולמאי דפרישית א"ש בחלה ומתנות כיון שלענין הפרשות לא היו בכלל התקנה דאין מגביהין ממילא סברי ב"ש אליבא דב"ה דמה"ט שרי אף לענין נתינתן לכהן כיון שלא נכללו בכלל התקנה שאין מגביהין תו אין לחלק כלל בין הורמה מהיום להורמה מאתמול וכמו שפרש"י ז"ל לעיל דף ט' גבי גלגל עיסה משא"כ בתרומה כיון דלעולם מאתמול הוגבהה משום עיקר התקנה דאין מגביהין תרומות א"כ פשיטא דאף ב"ה מודו דהולכתן לכהן נמי אסור מטעמא דאין מגביהין כדפרישית וע"ז מקשו ב"ש דבחלה ומתנות נמי י"ל דלענין הולכתן לא יצאו מן הכלל מאידך תקנה דאין מגביהין וכמ"ש בסמוך ודו"ק: בתוס' בד"ה אין מוליכין עיין במהרש"א ומהר"ם ז"ל שהאריכו ולמאי דפרישית א"ש טפי דודאי סוגית הירושלמי איירי אליבא דב"ה למאי דמסקינן כר' יוסי דב"ה שרי אף בתרומה וע"ז מפרש בירושלמי הטעם דדוקא כשלמודין לאכול אצלו דאל"כ אתו למימר שהיום תרם וממילא דלב"ש נמי לענין חלה ומתנות איירי כה"ג גופא וממילא דאסור אף ליתנה בביתו כשאין למודין אצלו והטעם היינו כדפרישית שאיסור הנתינה לכהן הוא איסור בפ"ע דמיחזי כמקח וממכר וק"ל: בגמ' א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ויש לדקדק דתקשי ליה בפשיטות מדשרינן למלול מלילות אע"ג דמ"מ שבות מיהא איכא דהו"ל דישה כלאחר יד ואפ"ה שרינן אע"ג דאפשר מעי"ט ומ"ש משבות דהפרשת תרומה דאסור משום דאפשר מעי"ט אע"כ דשבות דהפרשת תרומה חמיר טפי וא"כ השתא נמי מאי מקשה א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתן דמאן יימר דזכאי דלמא שבות דמלילה התירו והיינו היכא שהופרש ממנו תרומה מעי"ט אבל להפריש ממנו תרומה אסור דהאי שבות חמור טפי ויש ליישב דודאי הא דשרינן שבות דמלילה אע"ג דאפשר מעי"ט היינו משום דאוכל נפש גמור הוא ולכמה דיעות אפי' דישה גמורה שרי מדאורייתא כמו שיבואר לקמן פרק אין צדין ואפילו למאן דס"ל דאסור מדאורייתא אפי' באוכל נפש אלא מלישה ואילך וכשיטת התוספות לעיל גבי פירות הנושרין היינו דוקא במלאכות גמורות שדרך לעשותן לימים רבים כמ"ש הראב"ד וכ"כ ביש"ש ר"פ אין צדין אבל במלילה לצורך קדירתו לא שייך כלל איסור דאורייתא וכ"ש דהו"ל כלאחר יד ומש"ה אף מדרבנן שרי באוכל נפש גמור אף בדאפשר לעשות מעי"ט משא"כ בהפרשת תרומה דלא הוי אוכל נפש גמור אלא מכשירי אוכל נפש ובמכשירין ודאי אסור מדאורייתא היכא דאפשר מעי"ט מש"ה גזרו נמי בשבות לענין מכשירין היכא דאפשר מעי"ט דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר דהשתא דאמרת דשרי למלול א"כ הו"ל מכשירין שא"א לעשות מעי"ט ואמאי החמירו חכמים בשבות כה"ג וק"ל ועיין בסמוך. ולכאורה היה נ"ל לפרש דהא דמקשה א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתן ארבה בר חנן פריך כיון שהתיר לאושפזיכנא למלול בי"ט מסתמא היה צריך לתרום ג"כ בי"ט שאין דרך לתרום קודם כמ"ש רש"י ומש"ה מקשה שפיר אלא שנמנעתי לאומרה לפי לשון סוגית הש"ס. אמנם עיינתי בלשון תוספות פ"ק דחולין דף ו' ע"ב בד"ה והתיר רבי ונראה מלשונם שמוכרח לפרש סוגית הש"ס בענין זה: +
פתח עיניםאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי וכו' אע"ג דפ' מי שהוציאוהו אמרי' ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי ור' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וא"כ לא הוה אצטריך שמואל לומר הלכה כר' יוסי. ואם נאמר דשמואל לית ליה הני כללי כדאמרינן התם דרב לית ליה הני כללי. יקשה דאמאי התם פ' מי שהוציאוהו לא קאמר דשמואל כרב דליתנהו להני כללי. לאו דוקיא הוא כל עיקר דהכא בתרומה פליגי עליה דר' יוסי ר' יהודה ואחרים וא"כ הוו רבים ואין הלכה כר' יוסי מחביריו. ואפילו אי תימא דאף בכה"ג הלכה כר' יוסי לדעת איזה מ"ד. מ"מ הכא אצטריך שמואל לפסוק כר' יוסי משום דסתם מתני' דלא כר' יוסי ובעלמא כיוצא בזה הלכה כר' יאודה מכח סתם מתני' וכמבואר בש"ס פ' זה בורר דף ז"ך ולהכי אתא שמואל לומר דבהא הלכה כר' יוסי אף דסתם משנה דלא כוותיה דמסתברא טעמיה: רב טובי בריה דרב נחמיא הו"ל גרבא דחמרא תרומה. ק"ק דתרומות ומעשרות אינן נוהגים בח"ל. שוב ראיתי בשיטה מקובצת דעמד בזה. ומאי דתריץ יתיב ע"ש אכתי לא איפרק דאינן נוהגות כלל בח"ל (ועיין לקמן סוף דף י"ג מהש"ס שהבאתי מהתוס' שעמדו בזה): |