היה אותו הדורון מאותם הפירות שאין במינן במחובר לקרקע שאין כאן ספק תלישה כלל אם באו מחוץ לתחום אסורין לזה שנשתלחו לו שמא יאמר לך והבא לי ואע"פ שאם יביא הוא בעצמו אין כאן אלא שבות של תחומין וכשיאמר לגוי אין כאן אלא שבות דשבות הרבה פעמים מחמירין בענינים אלו לפי שהענין קרוב לטעות בו והעמידו דבריהם אף בשבות דשבות לאסרו לכתחלה ולערב מיהא מותרין לו מיד בלא המתנה ויש חולקין לומר שאף בזו צריך להמתין בכדי שיעשו ממה שאמרו במסכת שבת קנ"א א' גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב כלומר ששהו כשיעור זה אלא שאפשר שבמת החמירו שמא מתוך מרירותם יקלו בכך ומ"מ הם מביאים עוד ראיה מזו שמכשירין כמו שכתבנו למעלה ואינה ראיה שבזו מתוך שאתה צריך לכדי שיעור תלישה אתה צריך לידי שיעור הבאה:
זה שאסרנו בהובא מחוץ לתחום כל אותו היום דוקא לאותו שבאו לו אבל לישראל אחר מותרין מיד שהרי אין כאן איסור מוקצה בגופו שיאסר לכל אדם מצד עצמו אלא מגזרת לך והבא לי וחששא זו אינה אצל אחר:
שמא תאמר אחר שאתה מחמיר בענינים אלו כל כך הנח לנו מקום להחמיר בו עוד לאסרו לכל מספק מוקצה שמא דורון זה אם תרנגולת היא לגדל ביצים היא עומדת ואם מן העז קרבנו שמא אף היא לחליבה היתה עומדת אצלו ואם מיני פירות הן שמא לסחורה הן עומדות והרי הן מוקצה כדין תמרי דעיסקא וא"ת שאלו היה כן לא היה מביאן הגע עצמך שנודע כן ר"ל שהן ממין אלו שהזכרנו תדע שגדולי המפרשים נוטים בזו לאסור אם נודע כן בודאי אלא שמתירין בו מן הסתם וממה שאמרו בתלמוד המערב אין הגוי צריך הכן ר"ל מן הסתם פירותיו מותרין הואיל ואין במינן במחובר ושלא הביאם בשבילו מחוץ לתחום ולא עוד אלא שאף הם עצמם החמירו במקום אחר במה שעלה בדעתך תחלה אף מן הסתם ולא אמרו לדעת זה אין הגוי צריך הכן אלא כשנודע שלאכילה היו בידו והוצרך לומר כן שמא היה עולה בדעתך שכל שביד הגוי מוקצה הוא לישראל שאין דעת ישראל על מה שביד הגוי בא להודיענו שאין צריך הכן ומ"מ דוקא בשנודע לנו שהיו בידו לאכילה ולא לסחורה ואין זה נראה לי כלל שלא אמרו אין הגוי צריך הכן אלא במה שכיוצא בו בישראל צריך הכן ונראין הדברים שלא חששו במה שבידי הגוי אלא בדבר שיש בו חשש איסור מלאכה ושהיתה שם אותה המלאכה בודאי אלא שמא לא היתה שם היום כגון מינו במחובר ודבר הניצוד אבל איסור שאפשר שלא היה בו כלל אין חוששין לו עד שיודע כך נראה לי ויש לגדולי הדורות שלפנינו דעת שלישי שאף ביודע בודאי שלסחורה הן עומדות מותר שאין מה שביד הגוי מוקצה לישראל ר"ל מחמת הכנה ומה שאמרו אין הגוי צריך הכן פירושו אף במוקצה ודאי מחמת הכנה ומ"מ גרוגרות וצמוקין יראה לי שיצאו מן הכלל מפני שהקצאתן בעצמן מצד מיאוסן:
ולמדת מ"מ שהבא בשביל ישראל זה מותר לאחר ושמא תאמר ויחול שם מוקצה עליהם אמר שאין דעתו של אדם על מה שבא מחוץ לתחום אין זה שוה בכל ואין מוקצה אלא בדבר שבגופו שבשבילו איסורו שוה לכל ואין לחוש שמא יאמר הישראל לך והבא לחברי שאין אדם חוטא ולא לו וכל שכן שכשרואה איסור עצמו מגזרה זו לא יטעה בה בשל אחרים מעתה אין צריך לומר שאם הביאם הגוי לעצמו שמותר לישראל לאכלן בביתו או אף להביא אם נתן לו מהם שאין גזרת לך והבא לי אמורה אלא בדורון שהוא הוראת אהבה וחבה יתרה והרי זה לא נעשה האיסור בשביל ישראל והרי אף בנר וכבש שעשאן הגוי לעצמו מותר לישראל להשתמש בהם בלא טלטול מ"מ כל שהתרנו בא מחוץ לתחום לישראל אחר דוקא בתוך העיר אבל בחוץ לעיר אפילו תוך התחום אסורות הן לכל מצד אחר והוא שהתבאר בעירובין פרק מי שהוציאוהו מ"ז ב' שנכסי הגוי קונין שביתה במקומן ביד הגוי ואין להם אלא אלפים אמה וכשבאו מחוץ לתחום אין להם אלא ארבע אמות אלא שכל העיר נידונת כארבע אמות וכן התבאר שם בפירות של ישראל שיצאו חוץ לתחום שלא יאכלו במקום שיצאו ולא סוף דבר למי שהוציאם לו אלא אף לאחר הואיל ונעשה בהם איסור על ידי ישראל אבל אם הוציאם גוי אסורות לזה שבאו בשבילו ומותרות לאחר בתוך ארבע אמות חזרו במקומן אף במזיד יאכלו שהרי כאנוסים הם ולא הפסידו מקומם ואפילו הבעלים עצמן הוציאו והביאו מותרין ואע"פ שמבשל בשבת במזיד לא יאכל בזו נעשית שם איסור מלאכה על ידי ישראל אבל זו אין כאן מלאכה שהרי ביום טוב הוא שאם בשבת הרי כל שהעבירם ארבע אמות ברשות הרבים אסורין לפי דרכך למדת שכל שהתרנו ביום טוב לישראל אם היה שבת אסורות לכל מצד מה שהובאו דרך רשות הרבים ומ"מ אחרוני הרבנים כתבו במסכת שבת שכל שהוא רשאי לילך לשם ולאכול בביתו של גוי אם הביאם לו מותר הא מ"מ בחוץ לתחום שאי אפשר לו לילך לשם נאסרו לדברי הכל:
אלו שאסרו בכל העברה דרך רשות הרבים לא סוף דבר רשות הרבים גמורה אלא אף במקום שדלתות העיר ננעלות בלילה ואין שם רשות הרבים אלא כרמלית דרבנן ואע"פ שבהבאת ישראל עצמו אינה אלא שבות אמירתו לגוי אסורה אע"פ שהיא שבות דשבות שהרי אף חוץ לתחום דרבנן היא ואמירה לגוי שבות דשבות ואע"פ שאפשר לפרשה בלך והבא לי מחוץ לשלש פרסאות כמו שכתבנו למעלה מכל מקום אין השיטה מוכחת כן והרי אמרו לא יאמר לגוי שישכור לו פועלים אע"פ שאם ישכור הוא עצמו אין כאן אלא שבות וכן אין אומרין לגוי כבה אע"פ שכבוי אף אצל ישראל מלאכה שאינו צריך לגופה היא וכן הרבה:
זה שאסרנו בבא מחוץ לתחום מיהא לאותו שבאו בשבילו דוקא בשהוא ודאי שבאו מחוץ לתחום אבל אם היה ספק מותר ואע"פ שדבר שיש לו מתירין הוא כבר ביארנו שלא נאמר אלא בדבר שאיסורו שוה בכל זהו דעת גדולי הרבנים וראייתם ממה שאמרו במסכת שבת גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב ונאמר עליה בגמ' רב אמר קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ופי' הם ז"ל רב אמר קרוב ממש שנודע שממקום קרוב באו ובדרך זה מותר בהמתנת שיעור מקום קרוב אבל ספק אסור עד שימתין בכדי שיבאו ממקום רחוק ושמואל אמר אפילו בספק חוששין שמא מערב שבת באו ולנו חוץ לחומה ומה שאמרו אא"כ באו ממקום קרוב פירושו אא"כ יש לתלות בקרוב ר"ל שלא נודע שבאו ממקום רחוק ואע"פ שלשון חוששין לא נאמר אלא לחומרא כבר מצינו לשון זה לקולא כמו שאמרו בחגיגה חוששין שמא באמבטי עיברה וכן חוששין משום זנות ואין חוששין משום קדושין כמו שכתבנו במסכת גיטין והלכה כשמואל שנסתייע מן הבריתא כמו שנזכר שם ואפילו אין אותו המין מצוי בתוך התחום חוששין שמא חוץ לחומה לנו מ"מ גאוני ספרד וגדולי הפוסקים אחריהם מפרשים דברי שמואל לחומרא ופי' הדברים רב אמר קרוב ממש שכיון שראינוהו בא בבקר אומרים מתוך ביתו הביאן ואין חוששין לרחוק ושמואל אמר אפילו בא בבקר חוששין שמא חוץ לחומה לנו הלילה וממקום רחוק הביאן משחשיכה וברייתא שנסתייע ממנה שמואל אתה יכול לפרשה על שני הצדדין כמו שיתבאר שם ולדעת זה ספק באו חוץ לתחום אסור ומ"מ גדולי האחרונים כתבו שאף לדעת זה דוקא בחלילין שדרכן להביאם מחוץ לתחום וכן הדין בגוי שהביא דורון מפירות שאין מצויות כאן או בגוי שדר בחוץ לעיר ותחומה אבל גוי שרוי עמו בעיר ופירות מצויין בעיר ודאי מותרין לדברי הכל והדברים נראין וזהו שלא חששו לשמא באו מחוץ לשלש פרסאות שהן מן התורה וספק תורה להחמיר שאין דרך הבאת פירות חוץ לשלש פרסאות:
זה שהתרנו הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לא סוף דבר במה שלא נעשית בו מלאכה על ידי גוי כגון הבאת דורון באין במינו במחובר אלא אף במה שנעשית בו מלאכה כגון גוי שהדליק את הנר בשביל ישראל או מלא מים לבהמת ישראל או עשה כבש בשבת לירד בו ישראל כלם מותרין לישראל אחר וכן הביאוה גדולי המפרשים ממה שאמרו בתוספתא שהזכרנו לא יקבור אותו ישראל הא אחר מותר אפילו בשבת וגדולי הרבנים אסרו בכל מה שנעשה בו איסור תורה על הדרך שביארנו בשמם למעלה במינם במחובר בהמתנת בכדי שיעשה אף לאחר:
כל מה שביארנו להיתר באין במינן מחובר הוא הדין במינן במחובר וצורתם מוכחת שמאתמול נלקטו וכל מה שביארנו לאיסור לבא בשביל ישראל לאותו ישראל או לאותם שבא בשבילם הוא הדין בגוי שהביאם למכור שאם בא על דעת שימכור לגוים מותר ואם הדברים מוכיחים שהוא בא על דעת שימכור לישראל אסור ושני דינין אלו התבארו במסכת עירובין ממה שאמרו שם הנהו ליפתי דאתו למחוזא חזוהו רבא דכמישי אמר הני ודאי מאתמל עקירי מאי אמרת מחוץ לתחום אתו הבא לישראל זה מותר לישראל אחר וכל שכן הני דאדעתא דגוים קא אתו שרא להו כיון דחזא דמפשי ומייתו אסר להו כלומר שחשש שמתוך שראו שקפצו עליהם היו מכוונים להביאם בשבילם וא"כ זה שאמרו הולך אדם אצל חנוני ולוקח ממנו וכו' דוקא חנוני ישראל כמו שיתבאר למטה בסוף הפרק:
כל שכתבנו שמותר לערב אם לאלתר אם בשיעור בכדי שיעשו כבר ביארנו דוקא בשל גליות אבל ראש שנה ושבת ויו"ט כל האסור בזה אסור בזה ומ"מ חכמי לוניל הסכימו דוקא בחשש איסור מוקצה כגון מינו במחובר ושאר המוקצים אבל כל שאין איסורו מצד עצמו אלא מגזרת לך והבא לי כגון אין במינן במחובר שבא מחוץ לתחום הואיל ואין כאן איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדשה אינו אלא כעין קנס ואף בראש שנה ושבת ויום טוב מותר למחרתו דיו שקנסת עליו יום אחד וגדולי המפרשים חלקו עליהם בשבת ויו"ט כמו שכתבנו בפרק ראשון שבת ויו"ט מי גרם לזה שתהא מותרת בשבת הבאתן ביום טוב והרי אין יו"ט מכין לשבת אלא שהודה להם בשני ימים של ראש השנה ויש שחלקו אף באלו ממה שאמרו כל האסור בזה אסור בזה אלא שמ"מ נהגנו היתר על פיהם:
יש מי שהורה בישראל ששלח לעיר אחרת דורון דגים או פירות מערב יו"ט ולא הגיע שליח לשם עד שקדש היום שאין כאן אלא איסור תחומין מותר לו לאכול לאלתר שהרי אין כאן לך והבא לי שהרי אין לאותו ישראל שייכות עם הגוי שהביאם לו ויש חולקין בה לומר שענין לך והבא לי בהרבה צדדין נאמר או קח והבא לי ואתן שכרך או הבא משלך ולפיכך כל שבא מחוץ לתחום אסור עד לערב אפילו שלח יין על ידי חותם הראוי שאין לחוש להבא לי משלך ולא מחברך אסור שלא חלקו בענין זה ליתן דבריהם לשעורין ודעת ראשון נראה יותר שלא נאמר לך והבא לי אלא למכירו ומתאהב עמו:
מקצת חכמים הורו שלא לאסור בא מחוץ לתחום לאותו ישראל אלא בחוץ לארבע אמות אבל בתוך ארבע אמות מותרין אף לזה והיו מביאין ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב אלו ואלו שנכנסו לתחום משחשיכה מותרין לשחוט ואלו הן מדבריות הגדלות באפר אמ"ר זעירא הדא אמרה כלי שבא מחוץ לתחום משחשיכה מותר לטלטלו ר' שמעון בר ביסנא בלבד בארבע אמות כהדא גמול זוגא אוקריה חד גוי כמהין שאיל לר' מונא אמר קבלן מגו מגרין דידך ואוכלן בארבע אמות ובמחילה מהם נשתבשו בפירושו ולא כיונו בתלמוד המערב להתיר אלא לאחרים כלומר קבלם בשביל שכניך והאכילם בתוך ארבע אמות על הדרך שביארנו למעלה וכגון שאין העיר מוקפת חומה שאינה נדונית כארבע אמות הא עיר המוקפת כלה כארבע אמות:
הסוכר אמת המים מערב יו"ט והוא שהיתה אמת המים באה לאיזה מקום וסתם את מעברה שלא תעבור דרך שם ולא יכנסו עוד דגים לשם ואותם שהיו שם באותה זימן לצורך מחר על ידי מעשה זה והשכים למחר ומצא בה דגים מותרים אע"פ שהם מכוסים מן העין הואיל ואינם מחוסרי צידה הכנה מועלת בהם:
חיה שקננה בפרדס כגון איל וצבי ויחמור ודומיהן וילדו עפרים ועדין הם קטנים וכן שפרדס זה מקום המשתמר אין אותם הוולדות צריכין זימון שהרי מתוך שהם קטנים ובמקום המשתמר אין צריכין צידה במה דברים אמורים בפרדס הקרוב לעיר שעינו נשואה עליהם תמיד אבל פרדס שאינו קרוב לעיר צריכין זימון ובאמן או הם עצמם אחר שגדלו הואיל וצריכין צידה אין זימון מועיל בהם אא"כ היו בביבר שלהם ובביבר קטן כמו שפירשנו למעלה וכל שקננו באילנות אסורים שמא יעלה ויתלוש:
עופות המפרחין כבר ביארנו בפרק ראשון שאין זימון מועיל בהם אלא בקשור כנפים ומי שמצא עופות מקושרין בכנפיהם אסורין לו אף בחול משום גזל ואפילו לא מצאן מקושרים אם ידע בודאי בחברו שנענען מבערב והכינן אע"פ שאין נענוע מועיל להכנתן כמו שביארנו בפרק ראשון מ"מ אסורין לזה משום גזל:
המשנה השלישית בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ ידוע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום ר' עקיבא אומר אפי' כזית חי מבית טבחתה שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמטה אבל מביאה בידו אברים אברים אמר הר"ם ואין הלכה כר' עקיבא:
אמר המאירי המשנה השלישית והכונה לבאר בה על איזה צד הותרה מלאכה לצורך אוכל נפש אע"פ שאין צריך לה ביומו ואמר על זה בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ וכו' פי' מי שיש לו ביום טוב בביתו בהמה מסוכנת ומתירא שמא תמות ומחמת יראה זו רוצה לשחטה וכבר סעד ואין צריך לו לסעודת יום טוב אומר עליה שאין יכול לשחטה אא"כ יש שהות ביום שיהא ברור לו שיהא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום אע"פ שאין שהות לאכלה בקדרה שהצלי קל יותר משאר הבישולים ואינו טעון שהייה למליחה ובשיעור זה שוחט וגומר בדעתו לאכול ממנה כזית ואע"פ שהחמירו בהערמה בכאן הקלו שמתוך הפסדו גומר הוא בדעתו לאכול כזית זה בלא שום הערמה ומכיון שגמר בלבו לאכול הימנה אע"פ שלא אכל אין קפידא בכך כמו שהתבאר בפסח ראשון וכל שכן שאחר שגמר לאכול כזית אין צריך לחשב באכילת הנשאר שהרי טעון שחיטה לכזית כשחיטה לכלה ור' עקיבא מיקל ביותר אפילו כשאין שהות ביום אלא לאכול כזית חי ר"ל שאין שהות לצלותו וכן מבית טביחתה שהוא מופשט מאליו ר"ל שאין שהות ביום כדי להמתין אף ההפשט אלא שיש שהות מעט כדי לשחטה וליטול כזית חי מבית טביחתה שהוא מופשט מאליו ועומד מצד פריעת השחיטה גומר בדעתו לעשות כך ושוחט ואע"פ שאין לו שהות למליחה מפני שדם האיברים כל זמן שלא פירש מותר אא"כ הוא בשר שיש בו וורידין מלאים דם ומכל מקום הלכה כחכמים וכל זמן שאין שהות ביום לכזית צלי אסור ויש פוסקים להקל כר' עקיבא ובהמה בריאה מיהא אין מתירין בכך שמחשבתו נראית כהערמה אלא שמ"מ כל שאומר ועושה ר"ל שאוכל ממנה כזית מותר לגמרי שאין לאחר מעשה כלום ומכאן היו רבותי מנהיגין להתיר לבודק בשעת הדחק לשחוט ביום טוב לצורך מחר לצבור ומזהירו לאכול ממנה או להאכילו לתינוק מן הכבד או מאיזה מקום כזית צלי מבעוד יום:
שחטה בשדה ר"ל שבהמה זו המסוכנת היתה בשדה ומתוך שנתירא עליה לא רצה להמתין לה עד שתגיע לעיר ושחטה במקום שהיא לא יביאנה לעיר דרך חול במוט או במוטה ועל ידי כתפים אלא שמביאה בידו איברים איברים הואיל ומתוך הסכנה שחטה ולא לעקר צורך יו"ט אם יביאנה בפרסום יש זלזול בדבר ומכל מקום אם שחט בהמה בשחרית לצורך יו"ט בשדה מביאה אף במוט ובמטה ובסיעה של בני אדם וכן הלכה ומגדולי המחברים פוסקים שאף בבהמה בריאה ושנשחטה בשחרית לעקר צורך יו"ט לא יביאנה דרך חול אלא שמביאה בידו איברים איברים ואע"פ שבהבאה זו מרבה בהלוך ואתה צריך לומר שתוספת משאו חמור מתוספת הלוך ובפרק המביא ל' א' אנו נותנין להם דין אחד וכמו שאמרו שם היכי ליעביד דמליא בחצבא רבא תימלי בחצבא זוטא הא קא מפשא נמי בהילוכא תדע שלא הושוו המדות בין הרבאת הלוך ומיעוט משאוי להרבאת משאוי ומיעוט הלוך אלא בששניהם דרך חול אבל הבאת איברים אינה דרך חול ולפיכך לא חששנו בה להרבאת הלוך שבה:
ולענין עורה יש אומרים שאין יכול ליטלו שלא הותר אלא משמחת יום טוב וסופו משום תחלתו אבל זו על כרחו הוא שוחטה ובתלמוד המערב אמרו משייר ממנה אבר אחד ומביאה עמו אלא שמ"מ יראה שלא חלקו חכמים בין שחיטתה של זו לשחיטת האחרת והואיל והותר לרוב שחיטות הותר לשחיטה זו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ולא בחזקת איסור אבר מן החי כמו שפרשו רבים שהרי היא מתה לפנינו ואיך נעמידה בחזקת אבר מן החי אלא פירושו בחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אמרה תורה וזבחת ואכלת זבוח אכול שאינו זבוח אל תאכל והרי היא בחזקת שאינה זבוחה אע"פ שמתה עד שיודע לך שנשחטה כראוי ומתוך כך כל שנולד ספק בשחיטה כגון מצא סכין פגומה ולא ידע אם בעור או בעצם וכיוצא באלו אסורה נתברר לנו שנשחטה כראוי הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך בבירור שנטרפה ואם בא זאב ונטל בני מעין והחזירן כשהן מנוקבין ולא נודע אם ניקבו קודם שחיטה וטריפה ואם לאחר שחיטה ועל ידי זאב תולין בזאב ומכשירין אותה ואף בריאה אע"פ שעלולה בטריפות אנו דנין כן אלא שיש חולקין בדבר ואף לדבריהם לא תאסר אלא בשהחזירה בשהיא מנוקבת אבל אם נאבדה מכל וכל הדבר פשוט להיתר שאף בדיקת הריאה אין אנו צריכין לה אלא שתקנת אחרונים היתה לבדקה על שהיא עלולה ודבר זה יתבאר במסכת חולין:
למדת לענין ביאור שזה שאמרו בסוגיא זו הפשט ונתוח לעולה והוא הדין לקצבים לא לענין איסור נאמרה כלומר שכמו שנתחי העולה אסורים ליקרב בלא הפשט כך תהא הבהמה אסורה עד שתופשט כדי לראות אם יש בה טרפות אם לאו ומה שמזכיר בה קצבים הוא הדין לשאר בני אדם [אלא] ששאר בני אדם אין דרכן ליקח עד שתופשט ויראו הנתחים לפניהם אבל קצבים דרכם ליטול ממנה תכף לשחיטה ולאכול כמאכל בן דרוסאי קודם שילכו להם באיטלין וכן שנפרש במה שאמרו במשנתנו כזית חי מבית טביחתה לא מבית טביחתה ממש ר"ל קודם שהופשטה אלא ממקום שטובחת אכילתה ר"ל שמכשרת אכילתה ר"ל אחר הפשט ובדיקה בריאה אינו כן שהרי אין חוששין לטרפות כמו שביארנו ולא אמרו הפשט ונתוח לקצבים אלא מצד דרך ארץ כלומר שאין למהר באכילתה שלא יראה כרעבתן וכמי שאינו ממתין עד שתצא נפשה וכעין מה שאמרו ללמד דרך ארץ לא ישתה אדם כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן שנים דרך ארץ שלשה הרי זה מגסי הרוח שמא תאמר והיאך היה עולה על הדעת לומר שמחמת איסור נגעו בה והרי בהדיא אמרו עליה למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח ודרך ארץ אמרו איסור לא אמרו שמא היית סבור לומר שמצד שאינו איסור מפורש הוא קוראו דרך ארץ הא מ"מ סרך איסור יש בדבר עד שהעלה בסוף הסוגיא שאין שום איסור בדבר שמן הדין אין לנו לחזר לבדוק בטרפיות אלא שאח"כ בזמן האחרונים החמירו בבדיקת הריאה כמו שיתבאר במקומו:
