אלא זו הברייתא למי הוא לר' אלעזר דאמר פר האמור בתורה בן כ"ד חדש (ושלשה) [ושלשים] יום.

שלשים ושלשים בעי דתניא אין נוטעין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה. ואם נטע והבריך והרכיב יעקור ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת. ר' יוסי ור' שמעון אומר' ב' שבתות ואמר רב נחמן לדברי האומרים שלשים לקליטה כלומר שישרש הנטע צריך אחר שישריש שלשים יום אחרים לעלות לו שנה. עכשיו ר' אלעזר אי סבר לה כת"ק דאמר בעינן ל' יום לקליטה בעי ל' יום אחרים לעלות לו שנה.

ואי כרבי יהודה ס"ל ל"ג הוו ליה למיתנא כו'.

אלא לעולם הא דת"ר אחד הנוטע ואחד המבריך כו' ר' מאיר היא. וכי קתני שלשים לפני ר"ה עלתה לו שנה לקליטה. אבל (א') לעלות לו שנה בשני ערלה יום אחד די לו. והא דלא קתני ל"א יום דסבר יום שלשים עולה לכאן ולכאן.

א"ר יוחנן שניהם מקרא אחד דרשו. ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש ר' מאיר סבר מדאכתי יום אחד הוא דעל בשנה וקרי ליה שנה יום אחד בשנה חשוב שנה. ור' אלעזר אי כתב בשש מאות ואחת שנה כדקאמרת כו'. אלא אחת אשש מאות קאי ומדיום אחד בחדש חשוב חדש ש"מ דחדש בשנה חשוב שנה.

חדש למנויו ושנה למנוייה. מכלל דר' מאיר ור' אלעזר כר' יהושע סבירא להו דאמר בניסן נברא העולם תניא ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות בתשרי מתו אבות בפסח נולד יצחק בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים.

ופי' מבריך ומרכיב (וקאמרי') [דקאמרי'] ערלה נוהגת בהן דוקא כשהבריך והפסיק הבריכה מן האם שלה כענין ששנינו בפ"ק דערלה אילן שנעקר ובו בריכה והיא חיה ממנה חזרה זקנה להיות כבריכה הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה ספוק גפנים וספוק על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מות' ר"מ אומ' מקום שכחה יפה מות' ומקו' שכחה רע אסו' וכן בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות אם הוסיף במאתי' אסור קתני רישא מונה משעה שנפסקה וסיפא והיא מליאה פירות אם הוסיף אלמא דין ערלה בהרכבה משעת הפסקה חל עליה ולא משעת הברכה ופי' מרכיב כגון שמרכיבין יחור של אילן יפה באילן אחר ובפ' משוח מלחמה לענין עורכי המלחמה תניא חללו פרט למבריך ומרכיב והוינן בה והא אנן תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ומתרצינן לא קשיא כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר כלומ' מפני הרכבת איסור אינו חוזר אע"פ שערלה נוהגת בה אבל מפני הרכבת היתר חוזר ואקשי' האי הרכבת היתר ה"ד אילימא ילדה בילדה תיפוק לי' דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקנ' והא"ר אבהו ילדה שסבכ' בזקנ' בטלה פירוש שנסתבכה בזקנה והורכבה עליה ונעקר שרשה מאיביה והיא חיה מן הזקנה וכ"ש בשהרכיבה (הוא) דבטלה לה ומתרצי' א"ר ירמיה לעולם ילדה בילדה וכגון דנטעה להך קמייתא לסייג ולקורות דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. ומ"ש ילדה בזקנה דבטלה ומאי שנא ילדה בילדה דלא בטלה התם בזקנה אי מימליך עלה לאו בת מיהדר היא הכא בת מיהדר היא מידי דהוי אעלו מאיליהן דתנן עלו מאיליהן חייבין בערלה.
ומהך סוגיא שמעינן דכל מקום שהזכירו הרכב' לעשות' כנטיעה לערלה ולרבעי אינן אלא בשהרכיב יחור של מאכל בילדה שנטעה לסייג ולקורות ודעתו על ההרכבה שתהא למאכל בין שהוא לקורו' שמונין להרכבה זו משעת נטיעה ולא משעת הרכבה זו דהא אפי' מחשב על הראשונה אינו מונה לה משעת מחשבה אלא משעת נטיעה והכי תני לה מפורש בתוספתא נטעו לעצים וחשב עליו לאכילה מאימתי מונה לו משעת נטיעתו הילכך לאו בת מהדר היא למנות לה משעת הרכבה דאלת"ה לוקמה ילדה בילדה של שתי שנים שתחזור ליה ההרכבה לאחר שיצאו שני חזרה של ראשונה אלא כולן למנין ראשון הן נמנין.
ואי קשיא לך הא תינח לענין ערלה אלא מרכיב ערב שביעית אמאי יעקור תבטל בזקנה מרכיב ילדה בילדה שנטעה לסייג ולקירות כל שערלה נוהגת בהן ואינה בטלה לערלה ולרבעי הוי ליה כנוטע בשביעית ואסור כפי הענין שפירשנו למעלה א"נ שביעית בכל הרכבה אוסרת אפי' ילדה בזקנה דטפי מאברויי אילנא הוא ורש"י ז"ל פי' שם בפ' משוח מלחמה דהרכבה שנוהגת בה ערלה האסירה בכל מקום היינו ייחור שנתלש מזקנה והרכיבו בילדה ובא לומר שאף הפירות שבאותו ייחור אסורין משום ערלה שהרכבתו זו היא נטיעתו. ועוד ראיתי לו לרש"י ז"ל שכתב בפ' ג' דע"ג בהא דתניא התם ומודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר כלומר אם נטע אגוז של ערלה מותר ואם הבריך והרכיב ייחור של ערלה באילן זקן מותר מיד דזה וזה גורם הוא והכי אמרי' בעלמא ילדה שסבכה בזקנה מוארת אלו דברי הרב. ואינן דברי' נכונין דילדה שסבכה בזקנה מותרת לאו לרבי יוסי בלחוד איתמר ומשום ביטול נגעו בה דהא סוגין בפ' משוח מלחמה לכ"ע חזינן ולאו לרבי יוסי בלחוד וכי מתרץ נמי במרכיב ילדה בילדה של סייג וקורות לכ"ע הוא יאפי' לרבי יוסי דאי מימליך עלה מצי לאהדורה וכיון שכן החיוב מושך את הפטור שאיפשר לעשות כמוהו וליכא זה וזה גורם כלל.
ומצאתי סוגיא ירושלמית בזה הענין תני א"י שהרכיב אילן מאכל על אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה מאימתי מונה לה משעת נטיעתה ריש לקיש אמר ובלבד דברים שבאין במחשבה כגון חרובי צלמונה וחרובה גדודה אבל ערבה כנטוע בארץ רבי יוחנן אמר אפי' ערבה. פי' סבר ריש לקיש דכי קתני ברייתא במרכיב אילן מאכל על אילן סרק שאע"פ שהוא חייב בעצמו בערלה אין מונין לו משעת הרכבה אלא משעת נטיעה לא אמרו אלא באילן שהוא עושה פירות שאינן חשובין כגון חרובי צלמונה שהן חשובין כאילן סרק לענין ערלה וכן מיעטו אותן שאינן חייבין במעשר מפני שאין פירותיהן נאכלין כדדריש בספרי מפרי העץ ולא כל פרי העץ ואפשר שעיקר נטיעתן לסייג ולקורות או שהן עולין מאיליהן במקום חורשין ופטורין הן מדין ערלה כדמפורש התם בירוש' דאם חושב עליהן ערלה נוהגת בהן וכיון שהן באין למחשבת חיוב אם הרכיב עליהן אילן מאכל חשוב ערלה נוהגת בהן אלא שמונה משעת נטיעה דראשון אבל אם הרכיב אילן מאכל על אילן סרק גמור שאין עושה פירות כלל כגון ערבה כנוטע בארץ דמי ומונה משעת הרכבה ר' יוחנן פליג דאפי' ערבה קתני מונה משעת נטיעה.
והוו בה התם בירוש' והא תנינן אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ראש השנה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור על דעתיה דריש לקיש דפתר לה בערבה ניחא על דעתיה דר' יוחנן דאמר אפי' ערבה למה לו יעקור ומתרץ שניא היא שהן מתאחין בשביעית והדר פריך והידא אמר דא הנוטע והמבריך והמרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימה בשביעית אבל פחות לא עלתה לו שנה ואסור לקיימה בשביעית אבל פירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט ומתרץ תני ר' יהושע אוניא לית כאן מרכיב א"ר בא אפי' כריש לקיש לית כאן מרכיב לשעבר הא בתחלה לא.
ואין פי' דברי ר' בא ברורין לי אבל מ"מ לדעת ר' יוחנן הרי מעלין שאין ערלה נוהגת בהרכבה לעולם למנות לה משעת הרכבה אלא משעת נטיעה דראשון וזה אמת הוא לפי גמרא שלנו דלעולם הרכבה בטלה בעיקר אילן אלא בכל מקום במרכיב ילדה בילדה הדברים אמורים ושתיהן נמנין למנין אחד ומשום דהוו להו כעולין מאיליהן קאמרי' דנהגא בהו ערלה כדפרישית ולפי זה הענין מה שאמרו צריך שתי שבתות ול' בין לערלה בין לשביעית אינו אלא בנוטע ומבריך אבל הרכבה כל שהרכיב קודם לכן דיו לשתי שבתות בילדה שנטעה ל' יום קודם לכן דהא אין מונין אלא משעת נטיעה וכן לסייג ולקורות כדפרישית ומיהו מ"מ שתי שבתות ושלשים יום הוו נמנין בכולהו
ושוב מצאתי נוסחא שכתוב בה אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן. ולפי זה י"ל דכיון דלא מיתוקם בירושלמי מרכיב אלא לדברי ריש לקיש ובגמרא דילן תנן מרכיב אלמא כריש לקיש דירושלמי ס"ל דמונין להרכבת אילן מאכל על גבי אילן סרק משעת הרכבה והאי דלא מוקמינן בסוטה חוזרין מעורכי המלחמה בהכי משום דהרכבת איסור היא ואין חוזרין עליה. וזה עיקר שהרי אפי' לר' יוחנן הוה מצי לאוקמי במרכיב על אילן סרק בתוך שלש שהרי אין חוזרין על אילן סרק מעורכי המלחמה וחוזר בשביל ההרכבה זו ומדמהדרי בגמ' התם לאוקמא במרכיב על גבי ירק אליבא דיחידאה ולא מוקמי בהכי ש"מ אין חוזרין עליה דהרכבת איסור היא.
ושוב מצאתי בתורת כהנים הענין הזה מבואר דתניא התם מנין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי סרק ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל ת"ל את חקתי תשמורו ונוסחא שלנו בירוש' משובשת.
עוד ראיתי שם סוגיא אחרת בענין הזה גבי מתניתין דתנן אילן שנעקר וכו' צריכה כו' א"ר מונא א"ר חנינא ילדה שספקה לזקנה טהרה הילד' א"ר חייא בר אבא מתני' אמרה כן ספוק גפנים ספוק על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מותר וחשלומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקנה א"ר חנינא בר הלל רבי יהודה היא דאמר מתאחה היא עד שלא תשריש ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשין אין בהם ממש א"ר זירא לרבי יוסי בפירוש שמעתא מרבי יוחנן או מן שיטתיה דא"ר יוחנן ותני כן הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה ואתון סברין הקדש פטור וזקנה פטור ולא דמיא הקדש הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו אית לך גבי זקנה ראוי לחשוב עליה ולחייבה. זוהי הסוגיא הזו.
וכך פירושה: ילדה שסבכה בזקנה כגון שסבכה בה והורכבה עליה טהרה הילדה ובטל בזקנה כדר' אבהו בגמ' דילן ור' חייא בר אבא מייתי לה ממתני' דתנן ספוק גפנים ספוק על גבי ספוק כלומר שלקח ענף גפן תלושה וקשרה על גבי אחרת מחוברת והאריך אותה בזו היוצאה וכן גפן על גפן בכל אחת קשר באמצע גפן אחרת להאריכן ולהמשיכן לעשות מהן ערים וכיוצא בהן והגפנים כולם מתברכין והן זה על זה והן מוציאין ציץ אחר וענף גדול ועבה ודרך הרכבה היא זו וקתני אעפ"י שהבריך הספוק הזה של כל הגפנים בארץ אין ערלה נוהגת בהן לפי שכולן מורכבין הן על הזקנה הראשונה שמחוברת בקרקע ובטלות אגבה, ש"מ דילדה שסבכה לזקנה בטלה ומקשי במבריכן בארץ דמתני' למה מותר ניחוש שמא השרישה הילדה בארץ עד שלא תתאחה מן הזקנה, ומתרץ רבי חנינא בר הלל רבי יהודה היא דאמר מתאחה היא בזקנה הילדה דקאמ' א"ר יהודה כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת והדבר ידוע שאינה מוציאה שרשין ממש בג' ימים ור' יוסי מתרץ בשם רבי יוחנן שרשים אין בהם ממש וא"ל ר' זירא לר' יוסי בפי' שמעתה לזו מר' יוחנן דקאמ' שרשין אין בהם ממש כלל לומר דאפי' לרבנן אין חוששין להן ואפי' השרישה תחלה כיון שחזרה ונתאח' לזקנה ועיקר חיותה מן האחוי פטורה או שמא לא שמעתה לזו בפירוש אלא משיטתיה דרבי יוחנן קא ילפת לה דאיהו אמר בדוכתא אחריתי התם בריש ההוא פירקא שרשין אין בהם ממש ודילמא לאו לגמרי קאמר אלא שאם נתאחה תחילה כרבי יהודה שוב אין השרשין אוסרין אותה ותני כן בהקדש נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה, ואף על פי שהשרישן לאחר הקדש, אלמא אין הקדש פוטר עד שיהו נטיעה והשרשה הכל בפטור קודם השרשה ולא דמיא התם ראוי הוא לחשוב עליו ולפדותו ולחייבו והולכין בהן אחר הנטיעה להחמיר אבל גבי זקנה לעולם היא פוטרת שעיקר חיותה מן הזקנה.
ויש לפרש ילדה שספקה לזקנה בילדה קודם ההשרשה שספקה לזקנה ועלה מקשה כיון שלא נעקרה הילדה ממקום נטיעתה ליחוש שמא השרישה קודם שתתאחה לזקנה וכיון שהיא יכולה לחיות מן השרשין שלה תאסר לעולם וקא מתרץ רבי חנינא דלרבי יהודה מתאחה היא תחלה כיון שהרכיבה סמוך לנטיעתה ורבי יוחנן מתרץ דשרשין אין בהם ממש וכן מפרש"י ילדה אעפ"י שהיא מחוברת בשרשין שלה וכדר"י בירושלמי ולשון שפירשתי הגון יותר ואין זה אלא ספוק גפנים שעיקרן הרכבה אבל בנטוע ומושרש מעיקרו שנתאחה לזקנה ודאי חייב בערלה כענין ששנינו לעקור אם חייב בערלה יכול להיות פטור ואם לאו חייב כו' מתניתין כנ"ל בפי' המשנה והסוגיא הזו.
וראיתי לרבינו שמשון ז"ל בפי' סיפוק גפנים כו' שהיא הרכבה ולשון ספוק בגפנים כלשון הברכה באילן וכן ראיתי להר"מ במז"ל.
אבל ענין הסוגיא אינו מתפרש להם יפה ועוד לשון ספוק בכל מקום אלא במקצר ומאריך כדתנן אזוב קצר מספקו בכוש וכן תנן בכלאים ספקה בחבל או בגמי מאילן כו' ועוד מאי אעפ"י שהבריכן בארץ ספוק על גבי ספוק מבריכן בארץ הוא אלא כדפרישית עיקר. וכן מצאתי בגליוני משניות ישנות של ארץ ישראל שפירשו לשון ספוק בלשון ערבי עדא רכבו עדא עלי עוד ומכלל הדברים ודאי שערלה נוהגת בהרכבה של ילדה בילדה ולא של ילדה בזקנה כלל.
אבל נ"ל שעכשיו בחוצה לארץ אין ערלה נוהגת בהרכבה והברכה כלל דהתם בפרק משוח מלחמה מסקינן בגמרא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן הא מני ר' אליעזר בן יעקב היא לאו אמר ר' אליעזר בן יעקב התם כרם כמשמעו הכא נמי כרם כמשמעו נוטע אין מרכיב ומבריך לא אלמא לר' אליעזר בן יעקב לית ליה דנהגא ערלה בהברכה ובהרכבה כלל מדאינו חוזר עליה מעורכי המלחמה וליכא למימר דערלה ורבעי נוהגין בהן אלא שאינו חוזר עליהן דומיא לארבע אילנות דת"ק דערלה ורבעי נוהגין בהן ואינו חוזר עליהן מעורכי המלחמה. חדא דהתם לא חשיבי והוי כולהו כבית שער לבית שאינו חוזר עליו אבל הכא אי הברכה והרכבה כנטיעה לענין ערלה ורבעי למה לא יחזור עליהן כיון דאיכא בהו כרם חשוב, ובר מן דין גבי ערלה נמי בנטיעה נטיעה כתיבא ונטעתם וכי היכי דמשמע ליה לר' אליעזר בן יעקב נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא ותניא בתורת כהני' ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מכאן אמרו ספוק גפנים על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מותר פי' היינו לת"ק דר' אליעזר בן יעקב דעבד הברכה גמורה כמספיק והרכבה כנטיעה ולא משמע ליה ונטעתם אלא להוציא אלו שאין בהם הרכבה והברכה גמורה כמו שפי' קרא לר' אליעזר בן יעקב ונטעתם כמשמעו פרט לכל מבריך ומרכיב שאין ערלה נוהגת בהן לעולם שאם תאמר יש בכלל ונטעתם הברכה והרכבה היאך אר"א בן יעקב נטע כמשמעו פרט למבריך ומרכיב הא יש במשמע נטיעה הברכה והרכבה.
ואם תשאל אם ערלה נוהגת בהן למה לי למעוטינהו גבי חוזרי המלחמה מאשר נטע תיפוק לי' מונטעתם קראי הכי כתיבי אשר בנה אשר נטע ואעפ"י שלא בנה ולא נטע כגון ירש או לקח או נתן לו במתנה חוזר ולאו מיעוטא הוא אלא לישנא דמשתעי בהו תורה הוא ולגופיה איצטריך אלא מ"מ לר' אליעזר דמשמע ליה נטיעה כמשמע' פרט למבריך ומרכיב בנטיעה דכתיבא גבי ערלה נמי אין במשמע מבריך ומרכיב כלל והא דא"ר אליעזר גבי כרם כמשמעו יש לפרש דס"ל כמאן דתני כרם רבעי בפרק כיצד מברכין ופירש רב אחא משבחא דלמאן דתני כרם רבעי ומייתי לה מג"ש הכרם כדאיתא התם אין רבעי נוהג אלא בכרם שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל גפן יחידית אינה צריכה פדיון כלל. ואין הפירוש הזה מתחוור לי דא"כ ג"ש גמיר לה התם נאמר כאן תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם ולמאי איצטריך ליה הכא למימר מכרם כמשמעו קאמר משום דהכי הוא ועיקרא משום ג"ש דאין בהן רבעי כלל ודברי הגאון עצמן אינן מכוונים אצלי דהא גבי כלאי הכרם נמי גפן יחידית בכלל כלאים הוא וכל שזורע חטה ושעורה וחרצן קדש אלא לא בא הכתוב אלא להוציא שאר אילנות הא במין דכרם אפילו גפן יחידית נוהג בה רבעי ובין מאן דנפקא ליה מג"ש בין מאן דנפקא ליה מהלולים תרוייהו כרם רבעי נוהג וגפן יחידי' בכלל.
וכן ראיתי עוד לרש"י שפירש שם במסכת סוטה דלמאן דתני כרם רבעי אין ערלה נוהגת אלא בכרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב וזו קשה מן הראשונה דודאי ערלה אפילו בשאר אילנות נוהגת ולא שמענו לר' ולר' אליעזר דפליג אכולהו תנויין דאמרינן גבי ערלה בכל האילנות וג"ש דותבואת הכרם ליתא אלא לרבעי ואינה נדחית לפני פניו דמקרא מלא דבר הכתוב ונטעתם כל עץ מאכל.
ויש לי ראיה מפורשת שם בפ' כיצד מברכין מסוגיא דצלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ואוקימנא כר"ע משום דמקיל וכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואיתמר עלה נמי רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות ואוכל את הקפריסין ואוקימנא כר' עקיבא משום דמקיל וכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וליעבד מר כבית שמאי דמקיל טפי דמספקא להו ותנן ספק ערלה בארץ ובחוצה לארץ יורד ולוקח כו' ומתרץ לה משום דב"ש במקום בית הלל אינה משנה הא למדת שאין בערלה מקיל להתיר בשאר אילנות חוץ מכרם שא"כ פסקנו הלכה כמותו בחוצה לארץ ובין אביונות בין קפריסין ואפי' פירות של שאר אילנות מותר משום דהלכה כדברי כל המקיל בח"ל וכ"ש דפלוגתא דר' חייא ור' שמעון ברבי היא חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי ור' תני כרם רבעי וגמר לה ג"ש והלכה כר' עבדינן בשאר מקומות וזו ראיה נכונה. וההיא דאיתמר בפרק משוח מלחמה לענין ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה וה"מ שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל כוליה כרם קלא אית לה לומר שאף בכרם קטן של שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב גזרו דלית ליה קלא וכ"ש בגפן יחידית אבל בכרם גדול בלבד התירו משום קול וכן הענין נראה שלזה לדברי רש"י ז"ל גפן יחידית אין בה ערלה וכרם שלם קלא אית ליה אין גזרתם (לא) בשתים כנגד שתים ואחת זנב פחותין מטפח מילתא דלא שכיחא ולא גזרינן בהן ומכל הדברי' אין לנו היתר בהם אלא בשאר אילנות בח"ל שאין רבעי נוהג בהן ואפשר בארץ הל' כר' דגמר ג"ש וכמאן דתני כ"ר דלא אשכחן בהדיא דרבי פליג עלי' אבל בגפן יחידי' רבעי נוהג וערלה נוהגת בכולן בנטיעה אבל בהברכה והרכבה כפי דברינו למעלה אין בהם משום ערלה בחוצה לארץ. וכן ראיתי במקומות הללו והסמוכין לנו שמבריכין וחוזרין ומבריכין שנה אחר שנה ואין חוששין לערלה ושמא סמכו ראשוני' שבדורות שעברו על מה שפירשנו אנו וראו כדברינו והענין צריך עיון.
והר"מ במז"ל חידש עוד ואמר נ"ל שאין דין רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וק"ו הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריה' אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהל' מעשר שני חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה אבל בארץ ישראל נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית והורו מקצת הגאונים ז"ל שכרם לבדו פודין אותו בח"ל ואח"כ הוא מותר באכילה ואין לד"ז עיקר אלו דבריו ז"ל.
ובודאי שזה ק"ו שאין עליו תשובה אם אין רבעי נוהג בסוריא כל שכן בחוצה לארץ אבל מנין לנו שאין נוהג בסוריא וכמדומה לי שלמדה מן הירושלמי דאיתמר התם בפרק חמישי ממסכת מעשר שני תמן תנינן ר' יודא אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכ"א יש לו א"ר אלעזר כיני מתני' אין לנכרי נטע רבעי כל עיקר ר' ביבי קומי ר' זירא בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כב"ש על דעתיה דר' כמה דב"ש חומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כו'.
פי' ר' קאמר התם אליבא דב"ש בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע כרם לב"ש יש לו חומש ויש לו ביעור ומפרשי לה התם על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית דכוותה אין נטע רבעי בשביעית והשתא קאמרי' דר' יודא כב"ש אליבא דר' ס"ל דגמרי נטע רבעי ממעשר שני לומר שאין זה נוהג אלא בזמן שזה נוהג כמה דב"ש אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית דכותה אין נטע רבעי בשביעית ר' יהודה אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו בסוריא אף נטע רבעי אינו בסוריא אמר ליה מימר אמר שאין לו חומש ואין לו ביעור הא שאר כל הדברי' יש לו ר' יודא אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא.
פי' ר' זירא קא מהדר ליה לר' ביבי דר' יהודא לאו בשיטת ב"ש הוא דב"ש לא אמרי אלא שאין לו חומש וביעור בשביעית אבל נוהג הוא רבעי בשביעית ור' יהודא קאמר לגמרי שאין נטע רבעי בסוריא. ועוד האריכו באותה סוגיא ואמרו תני ר"א ור' יוסי אמרו לא נתחייבו בו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשר שכבשו וחלקו. א"ר חסדא אתיא דר' יוסי בר"י בשיטת ר"י אבוי כמה דר"י אמר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא דכותה אין נטע רבעי בסוריא. כן ר' יוסי אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו דכותה אין נטע רבעי אלא לאחר י"ד כו' זו היא הסוגיא דשם.
ובודאי מה שלמדין רבעי ממעשר שני לפוטרו בסוריא וכ"ש בחוצה לארץ אם לומר שאינו חייב מן התורה כבר ברור הוא שכל מצוה שתלויה בארץ אינה נוהגת בח"ל ואין מעשר שני פשוט לפטור יותר מן הרבעי אלא על כרחנו לומר דמשום ערלה בח"ל הלכה והם סבורין שהיא הלכה למשה מסיני למדו הרבעי לפטור מן המעשר לומר שאינו נוהג בח"ל וכיון שר' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר כולהו ס"ל דנטע רבעי למד מן המעשר לפוטרו בסוריא עבדינן כותייהו משום דכל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכ"ש דגמרא דילן בפרק האיש מקדש לב"ה קאמר להך סברא דגמרי קדש קדש ממעשר שני הילכך אין רבעי נוהג בח"ל כלל כדברי הרב ז"ל וכן משנתנו מוכחת בלשונה דתנן בפ"ק דקדושין וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערל' וכלאים ותנן נמי החדש אסור מן התורה בכ"מ והערלה הלכה והכלאים מד"ס והא רבעי מצוה בפ"ע היא ובכ"מ נמי שנוי הוא אצל ערלה שוה לאילן לערלה ולרבעי אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי וכאן לא שנו אלא ערלה, אלמא אין רבעי אלא בארץ.
וזו שאמרו בירושלמי במעשר שני שאינו נוהג בסוריא יש מפרשים דמן התורה קאמר, אבל מדבריהם נוהג כשאר מעשרות שנוהגין שם, ואפילו בח"ל יש מקומות שנוהגין כדתנן במס' ידים בכל מעשר שני בשביעית ומיהו במעשרות תקנו אבל רבעי לא תקנו שם כלל וזה דעת הראב"ד ז"ל.
וה"ר משה ז"ל סובר שכיון שהוא טעון הבאת מקום לא גזרו בו שינהגו כלל ושאר מעשרות נוהגין שם מפני שעשאוה כארץ ישראל לרוב הדברים אבל בח"ל מתוך שרצו לקבוע שם מעשר שני כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית תקנו שם כל המעשרות. עד כאן הביא אותנו משך העניינים להאריך בדין ערלה ורבעי על השמועה זו שבפרק ראשון דראש השנה. והאל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות:

לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים. פירש רבינו שלמה ז"ל, שלשים לקליטה ושלשים לתוספת דאלמא בעינן שלא יהא נקלט בתוך שלשים, דתוספת שביעית כשביעית. והקשה רבינו תם, דאם כן מאי קשיא ליה לימא נמי ברייתא דלעיל (ראש השנה ט, ב) דשלשים ושלשים קאמר, אי נמי יום אחד ושלשים, דלא חשיב בברייתא אלא שלשים דקליטה כדלא חשיב בהא ברייתא, ולעולם ההיא ברייתא או ר' אליעזר או ר' מאיר. ועוד דלקמן (ראש השנה יג, ב) גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין, מחלק בין השרישו לפני ראש השנה להשרישו לאחר ראש השנה לענין שביעית, אלמא השרשה דבתוספת שביעית משרא שריא, דלא אסרו אלא חרישה דמרבינן לה לאיסור מבחריש ובקציר, כדאיתא לעיל (ראש השנה ט, א) וכדאיתא בריש פ"ק דמועד קטן (ג, ב). ומפרש רבינו תם ז"ל דהכי קאמר רב נחמן, לדברי האומר שלשים לקליטה בשביעית צריך שלשים ושלשים לענין ערלה, אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית עצמה. ולר' יהודה דאמר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת מותר ליטע ג' ימים לפני ראש השנה, וטעמא כדאמרן דאין תוספת שביעית אסור מדאוריתא בנטיעה אלא בחרישה, משום דכתיב בה קרא דבחריש ובקציר. ועוד דכל חורש ערב שביעית מועיל בחרישתו אפילו בשביעית אבל נוטע כל שהשריש לפני ראש השנה די, דאם משום דהולך וגדל אף בשביעית כל האילנות מיגדל גדלי ולעולם יהא אסור ליטע.

מדאכתי יום אחד הוא דעייל וקרי ליה שנה. ואי אפשר לומר שנה שנית למבול היתה ולא חשיב לה משום דאכתי לא עייל אלא יום אחד, דהא קרא אחרינא כתיב (בראשית ח, יד) בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחודש, ולא כתיב בחדש השני בשתים ושש מאות, אע"פ שנכנסין לה שלשים.

מכלל דתרווייהו סבירא להו בניסן נברא העולם. כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן ליה, דדילמא כר' אליעזר סבירא להו דאמר בתשרי נברא העולם, ומאי ראשון תשרי ומפני שבו נברא העולם והוא ראשון למנין העולם קרי ליה ראשון. ובסדר עולם (פרק ד') תניא בהדיא דלר' אליעזר האי בראשון היינו תשרי. ובתוס' פירשו דהכי דייק, דאם איתא דבתשרי נברא העולם דילמא האי ראשון ניסן וכבר עבר למבול שנה וחצי ונכנסה שני מתשרי, ותו לא תידוק מינה דיום אחד בשנה חשוב שנה.

שנים שיום א׳ עולה בסופן וכו'. הקשה בתוס׳ מאי ק״ו שהרי זבה תוכיח שתחלת היום עולה לה בסופה שהרי זבה טבילתה ביום ז׳ מן התורה אלא שחשו חכמים שמא תראה אחר הטבילה ותסתור ונמצא בועל זבה למפרע וכ״ש דלר׳ יוסי מותרת לגמרי דס״ל דמקצת היום ככולו לגמרי ואפי׳ ראתה אחר טבילה אינה סותרת אלא מכאן ולהבא היא מטמאה ואפ״ה אין סוף היום עולה לה בתחילתה דיום שהתחילה לפסוק בו אינה סופרתו למנין ז׳ וי״ל דשאני זבה דבנקיות תלא רחמנא וז׳ נקיים בעינן הילכך סוף היום נגרר אחר תחלתו וכשתחלתו בטומאה כלו טמא לפיכך אינה סופרתו כלל וכשתחלתו טהור בשביעי כולו חשוב טהור הואיל וכבר הפסיקה טהרה ו׳ ימים והוא משא״כ בנדה שסופרת אפי׳ שלא בהפסק דם שלא תלה הכתוב בנקיות אלא בימים גרידי ועוד כיון שאם חזרה וראתה ביום הד׳ סותרת כל מנינה הראשון לא חשיב לן מקצת היום ככולו:

ואלא מאי ר״א א״ה שלשים ושלשים בעי. פי׳ שלשים לשנה ושלשים לקליטה כי לעולם אין מונין שנה עד שתקלוט דמקמי קליטה כתלוש דמי:

ומנא תימר׳ [דתנן] וכו'. דבעי ת״ק שלשים יום לקליטה ומסתבר ליה לתלמודא דאידך מתניתא נמי כוותיה ס״ל וכדרב נחמן בסמוך:

(דאר״ב) [ואמר רב] נחמן לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים. פרש״י שלשים לקליטה ושלשים לתוספת שביעית ואזדא לשיטתא דכתיבנא לעיל שסובר שיש בנטיעה משום תוספת שביעית וכבר פי׳ לעיל שאין שטתו מחוורת ותדע עוד דאי כדבריו אמאי לא תריץ ליה הכא דברייתא דלעיל אפי׳ תימא רבי אלעזר ושלשים ושלשים בעי ומיהו לא השיב אלא שלשים דקליטה אבל דתוספת שביעית לא חשיב כדלא חשיב ליה בהאי (ברייתא תנינא) [מתניתין] וע״ד זו יכול להעמידה אפילו כר״מ ואחד ושלשים יום בעי ולא חשיב מתניתא אלא שלשים דקליטה וכן הקשה ר״ת ומיהו הא לא קשיא דברייתא דלעיל ודאי דינא קתני וכל הצריך לדבר קתני דהא קתני שלשים יום לפני ר״ה עלתה לו שנה ומותר לקיימה ותו מדהדר ותני סיפא פחות משלשים יום לפני ר״ה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימה והאי כפילא דסיפא למה לי דהא מדיוקא (דסיפא) שמעינן לה אלא ודאי אתא לאשמעינן דשלשים יום דקתני רישא דוקא הוא ואינו אסור אלא בפחות משלשים יום בלבד ומ״מ אין שיטת רש״י [מחוור] מן הטעמים שכתבנו למעלה והנכון כפי׳ ר״ת לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים שלשים לקליטה כדקתני בהדיא ושלשים לעלות לו שנה ולדברי האומר ב׳ שבתות צריך ב׳ שבתות ושלשים ב׳ שבתות לקליטה ושלשים לשנה ולדברי האומר ג׳ צריך ג׳ ושלשים ג׳ לקליטה ושלשים לשנה וכ״ת ומהיכן פסיקא ליה דכולהו בעי שלשים להיות שנה כיון דפלוגתא דתנאי היא וי״ל דלאו הכרחא הוא דהכי ס״ל להני תנאי דאפשר דכר״מ סבירא להו אלא דרב נחמן ס״ל להא כר״א מוקי להו כר׳ אליעזר ואין הכוונה אלא לומר שהזמן שהזכירו תנאי הברייתא אינו אלא לקליטה בלבד ובר מיומי קליטה בעינן זמן להיות חשיב שנה או כר״מ או כר׳ אלעזר כדי שלא תמנה לערלה זה שנת השביעית שנה ראשונה מן הטעם שכתבנו למעלה:

וא״נ כר״י ס״ל. פי׳ לתנא (דמתניתין) דא׳ הנוטע וא׳ המבריך אכתי ג׳ ושלשים בעי ולהאי פי׳ דר״ת ודאי לא מצי מוקי לדלעיל כר״מ או כר״א ולמימר (דמתני') לא מני אלא יומי קליטה וכדמפרש באידך (ברייתא) דהא ודאי כיון דבהדיא קתני בברייתא דלעיל דין עלתה לו שנה מסתמא בזמן דעלתה לו שנה איירי טפי מזמן קליטה דלא איירי ביה מלבד התירוץ שכתבנו לעיל דמסיפא (דמתניתין) דייקינין דשלשים דקתני סגי להו לכל מילי:

[אלא] לעולם ר״מ היא וכי קתני שלשים לקליטה א״ה שלשים ואחד בעי. האי א״ה לא מתפרש באא״ב אלא כעין שאלה הוא וכאלו אמרינן ואכתי שלשים ואחד בעי והרבה כיוצא בו ויש לנו לפרש בדרך אחרת אא״ב וה״פ אא״ב דמצינו לאוקמי מתניתא דלעיל כר׳ אלעזר ונימא דשלשים יום דקתני היינו לענין עלתה לו שנה ובענין קליטה לא איידי ולא ניחות אדיוקא דסיפא וכפילא דידה שפיר אבל השתא דאמרת דבקליטה לא איירי כ״ש דאיירי לענין זמן שעלתה בו שנה ושלשים ואחד בעי ופרקי׳ דיום שלשים עולה לכאן ולכאן פי׳ שהרי בתחלתו קולט ושאר היום עולה לו לשנה דלר״מ מקצת היום ככלו ולענין הלכתא בפלוגתא דר״מ ור״א הלכה כר״א דהכי ס״ל לרב נחמן לפי הפי׳ הנכון של ר״ת ובימי קליטה הלכה כר׳ יוסי דרב ושמואל אפליגו בה בהערל ורב פסק כר׳ יוסי וק״ל הלכתא כרב באסורי וכן פסק הרי״ף:

א״ר יוחנן ושניהן וכו'. יש מקשין ודילמא בראשון באחד לחדש שלמו א׳ ות״ר והשתא עיילא שנת שתים ות״ר ולא חשיב לה משום דלא עייל אלא יום אחד ומתרצים דהא כתיב קרא אחרינא בתורה דהאי קרא בחדש השני (בי״ז) [בכ״ז] לחדש ולא כתב ביה בשתים ות״ר ולדידי לא קשיא כלל דא״א לומר שכבר שלמו א׳ ות״ר עכשו שא״כ תהא זו שנת ג׳ למבול ויהא זמן המבול שתי שנים וזה א״א שהמבול התחיל בשנת ת״ר שנה לחיי נח בחדש השני ובחדש העשירי נראו ראשי ההרים ומשם הלכו הלוך וחסור וחסרון המים היה אמה לארבעה ימים כמו שכתוב בפרש״י וא״א שישהא עוד חסרונם כ״כ מחדש העשירי של שנה ראשונה עד תשלום שנה זו ושנה שניה ובכמה מקומות במדרשות שמשפט דור המבול י״ב חדש ואין לך לומר שהמבול התחיל בסוף שנת ת״ר דא״כ כיון דבחדש השני הוא הול״ל בשנת ת״ר ואחד אלא ודאי כדאמרן הא דאמרינן מדאכתי יום א׳ הוא דעייל בחדש וקרי ליה חדש פרש״י דמשמע ליה דקרי ליה חדש מדכתיב בא׳ לחדש וקאמר בראשון בא׳ לחדש:

גר״י מכלל דתרויהו [ס״ל] בניסן נברא העולם. וכן הוא בפרש״י אבל הוא ז״ל כתב דלא גרסי׳ ליה דדילמא כר״א ס״ל דאמר בתשרי נברא העולם והאי ראשון תשרי ומפני שבו נברא העולם והוא ראשון למנין ימי עולם קרי להו ולר׳ אליעזר תניא בהדיא בסדר עולם דהאי בראשון היינו תשרי ע״כ ומיהו [ל״ל] דראשון היינו חודש אחר דעלמא ומאי ראשון ראשון לדין כדאמרינן לקמן שני לדין דהתם הוא דמיירי בדין המבול אבל הכא ליכא למימר הכי אבל ודאי תשרי או ניסן הוא דאיכא למימר וליכא לאכרוחי חד מנייהו טפי מחבריה ויש מקיימין גר״י דה״ק דמסתמא האי לישנא דבראשון היינו ניסן שהוא ראשון לחדשים דלדידיה בכל דוכתא דאורייתא ואין זה כלום דהא בסדר עולם מפרש שהוא תשרי לר״א כדכתב רש״י ז״ל והטעם כי לאחר יציאת מצרים הוא שנקרא ניסן ראשון כדכתיבנן לעיל אבל קודם לכן ראשון היינו תשרי שבו נברא העולם ואין מביאין ראי׳ מאידך בראשון דכתיבי לאחר יציאת מצרים ובתוס׳ קיימו גר״י דודאי בניסן נברא העולם ס״ל והיינו דמייתי ראי׳ מבראשון מא׳ לחודש דלא עייל אלא יום אחד בשנה דאם איתא דס״ל בתשרי נברא העולם מנא להו דיום א׳ הוא דעייל בשנה דילמא עייל מיניה ששה חדשים שהרי בתשרי נברא העולם וממנו מונין לימי המבול והאי בראשון דהיינו ניסן שהוא עכשיו ראשון לחדשים פי׳ דאף על גב דלר״א דאמר בתשרי נברא העולם אף תשרי הי׳ ראשון לחדשים באותה שעה כדכתיבנן לעיל שלא מנה בניסן אדם הראשון מ״מ כשנכתב המקרא הזה לאחר יציאת מצרים היה שאנו קורין לניסן ראשון אלא ודאי ס״ל דבניסן נברא העולם והוא שנקרא ראשון דאלו חודש אחר אין לו טעם לקרותו ראשון שהרי אינו ראשון לחדשים ולא ראשון למנין עולם וראשון לדין ליכא למימר כדפרי׳ לעיל כנ״ל לפי פירושם ונכון הוא ובמקצת ספרים שלנו גורסין מכלל דתרוייהו ס״ל בתשרי נברא העולם והאי גרסא ליתה כלל דבהא ודאי ליכא הכרחא דלהוי האי בראשון תשרי דדילמא ניסן הוא שהיו ראשון למנין העולם ולחדשים ואי משום דר״א ס״ל בתשרי נברא העולם ר׳ אליעזר לחוד ור׳ אלעזר לחוד דהכא ר׳ אלעזר גרסי׳ בכל הנוסחאות:

ואמר ר"נ אמר ר' אבא בר אבוה לדברי האומר צריך שלשים צריך שלשים ושלש כמה פתרון המורה שפירש ל' לקליטה ר"ל לתוספת שביעית בלבול את העולם ואחריו הלך גם רבי' יהודא בר' נתן זצוק"ל ולפי פתרונו נדחקתי לכתוב מה שכתבתי במה"ק ואינו כן שלא מצאנו תוספת שביעית אלא לחרוש את האילנות באותה התוספת שהדבר מוכיח שאותה החרישה אינה אלא לצורך שביעית ומפני זו היא אסורה אבל אם היא רוצה לזרוע או לנטוע שום נטיעה באותה תוספת שביעית לא נאסר אך אם אין לה שהות לקלוט קודם שאם הדבר ידוע שלא תוכל לקלוט קודם שביעית אלא בשביעית הו"ל הנוטע בשביעית ויעקור ובשיעור הקליטה חלקו אלא התנאים דת"ק סבר ל' יום ור' יהודא סבר ג' ימים ור' יוסי ור' שמעון סברי שתי שבתות ולא בעינן גבי שביעית טפי מהאי שיעורא ל' יום לת"ק וג' לר' יהודא ושתי שבתות לר' יוסי ור"ש והאי דאמר ר"נ לדברי האומר ל' צריך ל' ול' כו' לא קאי אלא אמאי דתניא לעיל שהנוטע ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ואתא רב נחמן למימר דהאי דתני דבל' יום עלתה לו שנה אין ימי הקליטה עולין לו לחשבון ל' יום שחשובין שנה שכל ימי הקליטה כמאן דמנחא בכדא דמיא אלא בעי ל' יום לבד מימי הקליטה שלאחר שתקלוט בעינן ל' יום להיות חשובין ולמ"ד שימי הקליטה הן ל' יום צריך ל' ול' שלשים לקליטה ושלשים להיות חשובין שנה ולדברי האומר שימי הקליטה הן שתי שבתות צריך שתי שבתות לקליטה ול' להיות חשובין שנה ור"נ ס"ל כר"א דאמר ל' יום בעי' להיחשב שנה וא"כ מאי דתניא בברייתא דלעיל ל' יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה כמאן אתיא אי כר"א ל' ול' בעי ל' לקליטה ול' להיות חשובין שנה דימי הקליטה אינן מן החשבון דכמאן דמנחא בכדא דמיא ואוקמה כר"מ והאי דתנא ל' יום לא להיות חשובין שנה דלר"מ יום א' בשנה חשוב שנה אלא לאיבעי ל' לקליטה ודין הוה הוה דליבעי ל"א יום ל' לקליטה וא' להיות חשוב שנה אלא קסבר ר"מ יום השלשים שקולטת בו עולה נמי להיות חשוב שנה כך נראה בעיני פתרון שיטה זו ואין כאן שום דוחק: עיין מה שכתבתי בפ"ק דמשקין במהדורא תנינא וכן מצאתי שפירש גם רבי' חננאל זצוק"ל בשלהי הערל שלשים לקליטה ושלשים לעלות לו שנה:

גמ' דתנן אין נוטעין כו' והרכיב יעקור (כו') ר' יהודה אומר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שלשים כו' ולר' יהודה דקולטת כו' אע"פ שנטעה באיסור כו' כצ"ל:

בפרש"י שם בד"ה דתנן אין נטיעה כו' ובד"ה לעולם כו' וקסבר ר' מאיר דלא כו' כצ"ל:

בתשרי נברא העולם כו'. יצא לנו מאלו דברים כי לכך נקבע ראש השנה באחד בתשרי לפי שהעולם נברא בו דהיינו האדם ובו בא האדם לדין על שחטא ושב אדם הראשון והקב"ה ברחמים שברא העולם מחל לו וע"כ בו ביום נבראו אבות אברהם ויעקב ע"ש מדת חסד ורחמים והוא סימן לבניהם לבא עמהם ברחמים בדין ביום הזה אבל יצחק שהוא מדת הדין נברא בפסח שבו היה שולט מה"ד על המצריים במכת בכורות וישראל נגאלו בו ע"י מ"ה הקשה על המצריים: ואמר בתשרי עתידין ליגאל כי בעתיד יבואו הרחמים הגמורים לישראל כמה שכתוב ברחמים גדולים אקבצך גו' ומייתי ליה מדכתיב יתקע בשופר דהתקיעה מורה על הרחמים ע"ש ימינך פשוטה וגו':

גמרא כל הרכבה שאינה קולטת כו'. עט"א דפסיקא ליה דה"ה דפליגי כזה בהשרשה דתבואה. ועמש"כ בס"ד בפ"ב דכלאים מ"ג. והנה בקושייתו היה מתיישב דעת הרמב"ם אשר תמהתי עליו בריש מכלתין די"ל דדחה סוגיא דפסחים מפני סוגיא דמנחות דמוכח משם דל"א מקצת היום ככולו. (אלא דעיקר קושייתו אינה דלישנא דר"י משמע דיותר מג"י א"א שתשתהי הקליטה אבל בפחות אפשר והוא כדמסיק מהירושלמי). אמנם עדיין קשיא בשלשים יום דחשיבת שנה הל"ל דמקצת היום ככולו כדאמרי' הכא לר"מ ביום אחד. וכ"מ ג"כ מטעמא דר"א דלקמן דיליף מדיום א' בחדש חשוב חדש והתם אפי' מקצת יום כדכתיב באחד לחדש וכן ר"מ הלא יליף מיניה על מקצת יום וזה יקשה גם לישוב הנו"ב שציינתיו שמה:

גמ' שם ור"א מ"ט כו' באחד לחדש כו' וקא קרי ליה חדש כו'. נ"ל דר"ל דאל"ה לא ה"ל למיכתב אלא באחד בלא מלת לחדש וכדכתיב ויחל לבנות בחדש השני בשני דלפשטי' פי' בשני לחדש ודרשה דלעיל (ג) הוא מדלא כתיב ובהדיא:

גמ' שם בתשרי נברא העולם. ק"ל דהא הכוונה על בריאת האדם ושנברא בר"ה כמש"כ התוס' לעיל (ח) ד"ה לתקופות והר"ן לקמן במשנה דבד' פרקים א"כ מדוע לא קאמר בר"ה נברא העולם כמו שאמר בר"ה נפקדה כו' בר"ה יצא כו' בר"ה בטלה כו' וכמו כן קשה בדר' יהושע. ואולי משום דהראיה מהמקראות אינה אלא על החדש ור"ה הוא מסברא:

[שם בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה. תמה אנכי על הפייטן בשחרית יום א' דר"ה בפיוט תאלת זו שיסד בזה פרק חנן עתירה כו' (ר"ל יצחק ע"ש) עד התרה. אנקת אסיר אז כהוכתרה. שהרי הגמ' כאן לא חשיב לה] :

תד"ה שלשים. דלא איירי בתוספת שביעית כו'. כצ"ל:

תד"ה מדאכתי (בסופו). בחדש השני בעשרים בחדש. כצ"ל:

רש״י סד״ה ויהי באחת נכנסו. נ״ב נח ובניו:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם. בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת. יש להבין למה הזכיר תשרי אכל חד וחד לימא 'בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם וְנוֹלְדוּ אָבוֹת וּמֵתוּ אָבוֹת'? ונרגש בזה הרב עיון יעקב ז"ל עיין שם. ונראה לי בס"ד תירוץ פשוט כיון דכל חד יליף לה מפסוק בפני עצמו להכי לא כללם בחדא מלתא.
ועוד נראה לי בס"ד דהאבות קאי על אברהם ויעקב בלבד שהם אחד בקו החסד ואחד בקו הרחמים ולכן נולדו בתשרי שהוא דין כדי למתקו ולעשותו רחמים וכן היה באמת כי בו זכינו לחג הסוכות שכולו המשכת חסדים פנימים ומקיפים וידוע כי סימן לתשרי שהוא דין הוא בשם 'תִּשְׁרֵי' כי אותיות שמו סדר תשר"ק שהוא דין ולזה אמר כיון דבתשרי שהוא דין נברא העולם לכך לטובת העולם בתשרי שהוא דין נוֹלְדוּ אָבוֹת כדי למתקו ומאחר כי בתשרי נולדו לכן שורת הדין מחייבת שצריך להיות בתשרי מִיתַת הָאָבוֹת כי חודש שאכל המיתוק של לידתם יאכל המרירות של פטירתם.

בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק. נראה לי בס"ד הטעם כי ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דניסן הוא ראש חודשי הנוקבא ותשרי ראש חודשי הדוכרא וידוע כי יצחק נולד מסטרא דנוקבא בסוד (בראשית יח, י) 'וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ' כנזכר בשער הפסוקים ולכן נולד בפסח שהוא בניסן שהוא ראש חודשי הנוקבא.

בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ, וּבְתִשְׁרֵי עֲתִידִין לִגָּאֵל. נראה לי בס"ד הטעם דאמרו רבותינו ז"ל גאולת ישראל ממצרים היתה מסטרא דנוקבא לכך אמרו שירה לשון נקבה מפני שיש אחריה שעבוד אבל גאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] מסטרא דדכורא שאין אחריה שעבוד ולכך אומרים שיר לשון זכר דכתיב (תהלים צו, א) 'שִׁירוּ לַהֳ' שִׁיר חָדָשׁ'.
ובזה מובן הטעם שפיר בניסן שהוא ראש דנוקבא נגאלו ממצרים כי זו היתה גאולה שיש אחריה שעבוד אבל בתשרי עתידין ליגאל כי תשרי ראש חדשי הדוכרא וגאולה העתידה מסטרא דדכורא.
או יובן בס"ד ניסן חסד לכן אותיות ניסן הם על סדר אבג"ד שהוא בחסד דהיו"ד אינה יוצאה במבטא ונו"ן שני דניסן הוא נו"ן דמנצפ"ך שהוא מספר ת"ש ולכן גאולת מצרים שהיתה על פי מדת החסד זרוע ימין היתה בניסן אבל גאולה העתידה תהיה על פי מדת הגבורה גם כן וכמו שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק (ישעיה נב, ג) 'וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ' דלא להוי פורקנא דילכון בחסד שהוא כסף כאשר היה ביציאת מצרים אלא יהא פורקנא דילכון בגבורה דיצחק שהוא בגבורה וכנזכר בשער הפסוקים דבר זה ברחבה ולכן בתשרי שהוא דין כי הוא על סדר תשר"ק בו עתידין ליגאל.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם. בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת, בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת. מקשים למה לא כללינהו בחדא בבא, דהוה ליה למימר 'בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם וְנוֹלְדוּ אָבוֹת וּמֵתוּ אָבוֹת'? ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע תרצתי על זה עיין שם.
ועוד נראה לי בס"ד דאי הוה כייל להו הכי, הוה אמינא כל השלשה דברים ההם היו ביום אחד, שביום שנברא העולם נולדו האבות ומתו, ובאמת דלא הוה הכי דקיימא לן לתנא נולדו ביום א' ומתו ביום אחר, ומה שאמר רז"ל (קידושין לח.) 'הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש' כבר ביארתי בזה דבר נכון בס"ד במקום אחר ולהכי נקיט להו בתלתא בבי ללמד דכל חדא הוות ביומא חדא.
ועוד נראה לי בס"ד דנקיט 'בְּתִשְׁרֵי' בכל חדא וחדא לרמוז לפי דרכו ענין אחר, והוא דידוע שיש שני שי"ן בתפילין חד בתלת רישין וחד בארבע רישין, ופרשתי בס"ד טעם לזה דמצינו בפרק קמא דאבות (משנה אבות א, ב) 'שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים' ובסוף הפרק (משנה אבות א, יח) אוֹמֵר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, וקשא אמאי נד רבן שמעון בן גמליאל מן ג' דברים שאמר שמעון הצדיק ונקיט תלת אחריני?
ותרצתי בס"ד דשמעון הצדיק נקיט על עמידת השמים שצריך לה ארבעה עמודים לרוב מעלתה, ולהכי נקיט שלשה שהם ארבעה כי חד מנייהו הוא גמילות חסדים תרתי משמע דלא אמר על החסד אלא חסדים והם חד חסד בגופו של אדם וחד בממונו, נמצא הם ארבעה עמודים, וכנגד זה שין דתפלין דארבע רישין, אך רבן שמעון בן גמליאל דבר בקיום הארץ דסגי לה בתלת עמודים שהם דין ואמת ושלום דאין לה חשיבות כמו השמים, וכנגד זה שי"ן של תלת רישין שבתפילין. ונראה דנרמזו שני שין הנזכרים במלת 'תִּשְׁרֵי' שהוא אותיות תְּרֵי שׁ', ועל זה אמר 'בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם' כלומר בְּתְּרֵי שׁ' נִבְרָא, דעמידה של העולם שהוא כולל השמים והארץ.
ואמר עוד 'בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת' דא מילתא אחריתי שרמז לפי דרכו ענין אחר, דכתב הרב קהילת יעקב ז"ל בשם רעיא מהימנא (פרשת פנחס דף רמו) שי"ן בתלת אנפין בינה דעלה אתמר שלשה משמרות הוי הלילה (ברכות ג.), שי"ן דארבע אנפין לקבל מלכות דעלה אתמר ארבעה משמרות הוי הלילה עיין שם, נמצא יש שי"ן רומזת לבינה ויש שי"ן רומזת למלכות, וידוע דזווג עליון הוא בבינה וזווג תחתון הוא במלכות, ובשביל לידת האבות נעשה למעלה בספירות זווג עליון בבינה וזווג תחתון במלכות, וגם זה נרמז באותיות 'תִּשְׁרֵי' שהוא תְּרֵי שׁ' ולזה אמר 'בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת' כלומר בְּתְּרֵי שׁ' שהם בינה ומלכות נולדו האבות.
ואמר עוד 'בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת' זו מילתא אחריתי שרמז בה ענין אחר לפי דרכו, והוא דידוע סדר אבג"ד הוא אור ישר וסדר תשר"ק הוא אור חוזר, וכאשר נולד הצדיק שתבא נשמתו לעולם הזה, הנה ביאת נשמתו לעולם הזה שתהיה בלידתו בעולם הזה תהיה ביאתה בסוד אור ישר מעילא לתתא, אך כשנפטר הצדיק שחוזרת נשמתו לעלות למעלה שעולה מלתתא לעילא היא בסוד אור חוזר, וידוע מה שאמר בתיקונים ד'תִּשְׁרֵי' הוא סוד תשר"ק שהוא אור חוזר, וזהו שאמר 'בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת' כלומר בְּתִשְׁרֵי שהוא תשר"ק אור חוזר מתו אבות שעלתה נשמתם מתתא לעילא בסוד אור חוזר, ונמצא התנא מלמדנו בכל בבא ענין אחר במלת 'תִּשְׁרֵי' ולכן נקיט בְּתִשְׁרֵי שלשה בבי.

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדוּ שָׂרָה, וְרָחֵל, וְחַנָּה. נראה לי בס"ד הטעם דשלשתן נפקדו בראש השנה דאיתא בספר 'נאוה תהלה' על התהלים במזמור קי"ט הגהה אחת בשם הרב מהר"ר יעקב ענתבי זלה"ה, דכתוב בספר שערי גן עדן דף ע"ג על פסוק (תהלים מה, ב) 'רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב' שיש שם קדוש ונורא והוא שם רח"ש שמגרש החיצונים, וצריך כל אדם לכוין בשם זה קודם תפלתו בפטום הקטורת והוא יוצא מסופי תיבות 'מֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ' והוא טוב גם כן לזכירה. עוד כתב שם שמצא בספר מקור השמות כתב יד ששם 'רָחַשׁ' מסרו יעקב אבינו ע"ה בעת פטירתו לבניו כדי להזכירו בעת צרה וממנה יושעו עיין שם.
ובמקום אחר כתבתי דהתחלת עשרת ימי תשובה שבהם תתגלה הארת הבינה הוא יום ראש השנה וסופם הוא יום הכיפורים, אך אין הגילוי של הארת הבינה בהתחלת יו"ד ימי תשובה שהוא יום ראש השנה דומה לגילוי הארת הבינה בסופם שהוא יום הכיפורים, אלא הדמיון הוא כך דהתחלת יו"ד ימי תשובה דומה לאור השחר וסופם שהוא יום הכיפורים דומה לנץ החמה, ואמרתי בראש השנה שהוא שחר שבו מתגלה אור הבינה כמו אור שחר יתעורר ויתגלה שם זה הנקרא רח"ש שהוא אותיות שחר' שכחו לגרש החיצונים כנזכר לעיל כי 'שחר' הוא אותיות 'רחש'.
גם יש לרמוז עוד בס"ד כי ראש השנה הוא ראש חודש וגם הוא יום טוב שנקרא שבת כמו שנאמר רז"ל (מנחות סה:) על פסוק (ויקרא כג, טז) 'מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים' דהכתוב קורא ליום טוב בשם שבת, ולכן גם ביום טוב אומרים (תהילים צב) 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת' וראשי תיבות ראש חודש שבת הוא רח"ש שמתגלה בו שם רח"ש לגרש החיצונים המקטרגים. גם אמרתי יום ראש השנה הוא ראש חודש וגם הוא ראש שנה, ולכן ראש חדש שנה ראשי תיבות רח"ש, והכל עולה בקנה אחד:.
ולפי האמור דבראש השנה יתגלה שם רח"ש שכחו לגרש החיצונים והמקטרגים דהשעה צריכה לכך על ידי הארת הבינה שהיא מגרשת החינונים, לכן ביום ראש השנה נפקדו ונזכרו שלשה צדקניות שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה, אשר ראשי תיבות שמותם הוא רח"ש שמתגלה ומאיר ביום זה, ונפקדה שָׂרָה תחלה כי היא יש לה קשר ואחיזה בשם זה יותר, דאות ה"א שבשמה יתחלף באות ח' באחה"ע, ונמצא שָׂרָה אותיות רח"ש, ולפי מה שאמר הרב ז"ל לעיל ששם זה מסוגל לזכירה, לכן ביום זה שמתגלה בו הארת שם הנזכר נזכרו ונפקדו שלשה צדקניות ההם כי שם זה הוא בסוד הזכירה.
ונראה לי בס"ד מטעם זה נמי אמר התנא בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין וגם פָּסְקָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם, כי שם זה מסרו יעקב אבינו ע"ה וסגולתו להציל האדם מן הצרה כנזכר לעיל, ונראה שם זה עולה מספר עֲבוֹדַת הֳ' [508] שבו יצאו מעבודת פרעה ונכנסו לעבודת ה'.

בתוס' בד"ה ושלשים פי' בקונטרס וכו' וקשיא לר"ת וכו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י בנקל ולומר דרש"י גופא מודה דמה שנקלט בתוספת ואף זה שנזרע בו אינו אוסר בדיעבד אלא הא דקאמר רב נחמן שלשים ושלשים היינו לכתחילה דלכתחילה אסור ליטע ששים יום קודם שביעית כדי שלא תקלוט בתוספת שביעית. ולפ"ז מצינן למימר דלעולם כל היכא דקתני שלשים היינו שלשים ממש אלא שרב נחמן סברא דנפשיה קאמר וה"ק רב נחמן לדברי האומר שלשים לענין דיעקור בדיעבד צריך שלשים ושלשים לכתחלה משום תוס' והא דקתני במתניתין אין נוטעין פחות משלשים ה"ה דקודם שלשים נמי אסור עד ששים יום אלא דנקט שלשים לאשמעינן דבדיעבד יעקור משא"כ בברייתא דלעיל דעלה קאי מקשה שפיר שלשים ושלשים בעי והיינו לענין ערלה דלשיטת רש"י סובר הש"ס בפשיטות דמאן דבעי שלשים יום לחשיבות השנה היינו לאחר שיקלוט וא"כ שלשים ושלשים בעי. ועוד דלענין שביעית נמי קשיא ברייתא דלעיל דמשמע דאתי לאשמעינן דקודם שלשים מותר אף לכתחלה כמו שדקדקו התוס' לעיל ד"ה ומותר לקיימן בשביעית. אלא אי קשיא הא קשיא לי כיון דלפ"ז דלרש"י נמי אף מה שנזרע או ניטע בתוס' שביעית אינו אסור בדיעבד כדמוכח מההיא דאורז ופרגין א"כ מה שכתב רש"י לעיל בלשון הברייתא בד"ה אסור לקיימן משום תוס' שביעית עכ"ל. ואין לדברים אלו כלל מקום דהא למסקנא אסור משום קליטה דשביעית עצמה ואף לפי מה דס"ד מעיקרא דלא אסיק אדעתיה מקליטה אפ"ה לא היה אפשר לפרש אסור לקיימן משום איסור תוספת ותיפוק ליה דאיסור תוספת אינו אסור בדיעבד ודוחק לומר דהמקשן והתרצן לפלגו בהכי כיון שלא נרמז כלל בש"ס. ועוד דההיא דאורז ופרגין משנה מפורשת היא:

והנלע"ד בזה דמ"ש רש"י לעיל דאסור לקיימן משום תוס' שביעית היינו אף לפי המסקנא דשלשים לקליטה אפ"ה לא סגי האי טעמא לחוד לומר דבדיעבד יעקור מה שנטע תוך שלשים כיון שנקלט בשביעית עצמה שדין זה שיעקור לא מצינו בשום מקום ובשביעית נמי לא מצינו שהוצרכו חכמים לשרש מה שנזרע בשביעית ולא אשכחן אלא בנטיעת אילנות דווקא וכבר כתבתי דהיינו כדאמרינן בגיטין לפי שישראל מונין נטיעותיהם לשביעית והיינו לענין ערלה. ואע"ג דאמרינן התם טעמא אחרינא לפי שישראל נחשדו על השביעית אפ"ה לא נדחה טעם הראשון ממקומו אלא דתרווייהו דווקא בעינן היכא שנחשד לעשות מלאכה האסורה בשביעית ומנכרא נמי מלתא למפרע שנעשה באיסור כיון שמונין לערלה משנת השביעית בכה"ג דוקא אסור. ולפ"ז נתיישב הכל דבאורז ופרגין ודאי שרי בנקלט קודם שביעית. ואע"ג שנזרע באיסור תוספת שביעית אפ"ה לא קנסינן ליה לעקור דלא קנסוהו לעקור אלא במידי דשייך בערלה והיינו בנטיעות לפי שישראל מונין לערלה משנת השביעית משא"כ באורז ופרגין דלא שייך בהו האי טעמא דלית בהו ערלה משו"ה שרי. ובנטיעות נמי אי לאו דאיכא איסור תוס' שביעית לא הוה אמרינן לעקור אף מה שניטע תוך שלשים ואע"ג דנקלט בשביעית עצמה וישראל מונין נטיעותיהן משנת השביעית לענין ערלה אפי' הכי לא הוה שייך לקנוס מהאי טעמא התירא אטו איסורא כמ"ש דמסיק הש"ס בגיטין נמי טעמא דנחשדו על השביעית אלמא דתרתי טעמי בעינן שנטע באיסור וטעמא דמונין לערלה משו"ה איצטריך רש"י לפרש טעמא דתוס' שביעית דאסור מדאורייתא ואם כן איכא תרתי טעמי ומשום הכי אסור לקיימן אם נטע תוך שלשים ממש אבל מה שנטע קודם שלשים מותר לקיימן דנהי דלכתחלה אסור עד שלשים ושלשים אפ"ה מותר בדיעבד דאע"ג דשייך טעמא דערלה אפ"ה סברי הנך תנאי כרבי יהודה דפרק הנזקין דלא קנסו אלא באיסורא דאורייתא וא"כ בנטעו קודם ל' יום דלא עביד איסורא דאורייתא שרי אבל לכתחלה בעינן שלשים ושלשים והיינו דאמר רב נחמן לדברי האומר וכדפרישית כן נראה לי נכון וברור בעז"ה ליישב שיטת הגמרא לפי שיטת רש"י ז"ל. וכמו שאבאר בסמוך שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל וקצת סיוע לזה מצאתי בירושלמי פ"ב דתרומות ע"ש אבל מ"מ רש"י גופא לא לכך נתכוין ממה שנראה מפירושו במסקנא דבסמוך דמוקמינן לה כר"מ ושלשים לקליטה ופירש"י להדיא דר"מ סבר דלא יהבינן לתוס' אלא יום אחד ואפשר דמ"ש לא יהבינן היינו לענין דלא מחייבינן לעקור מה שנקלט בתוס' כדפרישית אלא שאין זה במשמע לשונו ועדיין צ"ע ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה לעולם ברייתא דלעיל ר"מ היא כו'. וקסבר ר"מ יהבינן שלשים לקליטה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בזה בסמוך אלא דבלא"ה יש לתמוה כיון דלר"מ לית ליה ל' לתוספת. א"כ מנ"ל לרב נחמן אמר רבה בר אבוה דלר"א צריך שלשים ושלשים ולרבי יהודה ל"ג ולרבי יוסי ור"ש שתי שבתות ושלשים דלמא אינהו נמי כר"מ ס"ל דלא יהבי לתוס' שלשים אם לא שנאמר דרב נחמן ורבה בר אבוה סברי אליבא דהלכתא דבעינן שלשים לתוס' ולית להו הא דאמרינן בריש מ"ק דר"ג ובית דינו נמנו ובטלו או שנאמר דרב נחמן ורבה בר אבוה הכי קאמרי לדברי האומר שלשים שלא בזמן הבית צריך שלשים ושלשים בזמן הבית דלכ"ע בעיא שלשים לתוס' מהלכתא כמ"ש התוס' לעיל בדף הקודם דאפילו לר"ע אית ליה הלכתא בזמן הבית וכמ"ש שם והשתא א"ש טפי מ"ש רש"י דלר"מ לית ליה תוס' והיינו משום דברייתא דלעיל איירי ע"כ שלא בזמן הבית למאי דמוקמינן לה כר"מ:

מיהו מצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בפ"ב מהל' שביעית דאף דבזמן הזה ליכא איסור תוספת אפ"ה אם נטע תוך מ"ד יום קודם שביעית יעקור ומסיק שם דהטעם משום מראית עין. ולכאורה אין זה אלא דברי נביאות ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דדברי הרמב"ם ז"ל הם דוקא בנטיעות דשייך בהו מראית עין שלא יאמרו שנטע בשביעית כיון שמונין לשנות ערלה משביעית והוכרח לזה כדי להעמיד דברי רב נחמן ורבה בר אבוה אליבא דהלכתא ואפילו בזמן הזה ודוק היטב:

ובזה נתיישב מה שפסק הרמב"ם ז"ל בנטיעה דיעקור מה שנטע בתוספת שביעית ובאורי ודוחן כתב דאם השרישו קודם ר"ה מותרין אף ע"ג שנזרעו בתוס' שביעית ולמאי דפרישית א"ש. ועוד י"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דאפילו היכא דאמרינן יעקור אפ"ה הפירות מותרין מיהו נראה מדבריו דהיינו דוקא בזמן הזה ע"ש:

בד"ה מכלל דתרווייהו כו'. בסדר עולם תניא בהדיא דר' אליעזר האי בראשון תשרי הוא עכ"ל. לכאורה נראה דבסדר עולם גרסי' ר' אלעזר והוא ר"א בן שמוע דאיירינן ביה בשמעתין דס"ל שלשים יום בשנה חשוב שנה דאי גרסינן ר' אליעזר והוא ר"א בן הורקנוס דס"ל בתשרי נברא העולם לקמן בסמוך ע"ז לא הוצרך רש"י לאתויי מסדר עולם דהא בהדיא אמר לקמן דמבול ירד במרחשוון וא"כ ע"כ האי בראשון תשרי הוא דא"א לומר בניסן כמ"ש רש"י בהדיא בד"ה בא' ושש מאות אלא דאיכא למימר דלעולם גרסי' ר' אליעזר ואפ"ה ניחא ליה לאתויי ההיא דסדר עולם משום דההיא הוכחה דלעיל אינו מוכרח כל כך דאיכא למדחי דאפשר שהמבול היה שנה ומחצה על הארץ כמ"ש התוס' אבל מההיא דסדר עולם מוכח שפיר כמו שאפרש בסמוך בלשון התוס':

בתוספות בד"ה מכלל דתרווייהו כו'. ונראה דלעולם גרסי' כו' דלמא האי ראשון ניסן כו' ועמד המבול שנה ומחצה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה איך אפשר לומר כן הא כתיב בהדיא בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים וע"כ היינו אב עשירי לירידה למ"ד דבחשוון התחיל לירד וכתיב בתריה מקץ ארבעים יום שליחות העורב ואח"כ שליחות היונה לסוף כ"א יום הרי שלסוף ששים יום לא יספה היונה לשוב אליו. ואם כן ע"כ למ"ד מבול ירד במרחשוון בתשרי חרבה הארץ וע"כ ראשון היינו תשרי. וליכא למימר דהאי בעשירי באחד לחדש היינו טבת שהוא עשירי לחדשים. דא"כ באחד באדר לסוף ששים יום חרבה הארץ ואין זה ראשון לשום חשבון בעולם. אלא דאיכא למימר דמה שלא יספה היונה לשוב היינו משום שמצאה מנוח על ראשי ההרים באחד או בשנים לאדר שאז חרבו ראשי ההרים אבל בראשון היינו ניסן שאחריו חרבו לגמרי מיהו רש"י ז"ל סובר דאכתי משו"ה לא הוה מצי לאוכוחי דס"ל בניסן נברא העולם דבלא"ה לא ניחא לן למימר דעמד המבול שנה ומחצה כיון דפשטיה דקראי משמע להדיא דהחשבון מכוון שעמד המבול רק שנה דבעשירי נראו ראשי ההרים ואחר ששים יום לא יספה היונה לשוב ומסתמא היינו חריבת הארץ לגמרי שכך החשבון מכוון כמ"ש רש"י להדיא בחומש ואין להאריך. מיהו בלא"ה קשיא לי על גרסת התוספת דאכתי היאך קאמר מכלל דתרווייהו סברי דנהי דמדרבי מאיר מוכח שפיר אכתי מדרבי אליעזר לא מוכח מידי דסוף סוף יליף למילתא שפיר מדיום א' בחדש חשוב חדש אלמא דחדש בשנה חשוב שנה וצ"ע:

בגמרא מדאכתי יום אחד הוא דעייל בשנה: הט"א כתב דמזה מוכח דשני הדורות אין מונין מיום לידתם אלא לשנות העולם דאל"כ מה מוכיח ממבול הא שם נמנו השנים לחיי נח והוקשה לו בזה מכמה סוגיות. והנה ראיתו ודאי לא שייך לפי גירסת רש"י דלא גרס דכ"ע ס"ל בניסן נברא העולם שדייק כן מבראשון אלא שמפרש ראשון על תחלת השנה דלמנין השנה קרי ליה ראשון א"כ אפילו נמנו השנים לחיי לידת נח מכ"מ דייק שפיר דיום א' חשוב שנה דהרי ע"כ אז גם השנת שש מאות ואחת נמנה לחיי לידת נח ואכתי לא נכנס בו אלא יום א' וחשיב ליה שנה אמנם גם לפי גירסת התוס' דמפרש בראשון על חודש ראשון שהוא ניסן י"ל דקא דייק דכיון שבא הכתוב לפרש ולא לסתום שמפרש השנים והחדשים והימים שהיו כל מאורעי המבול איך נאמר דתלו ביום לידת נח שלא ידענו אותו אלא ע"כ שאירע כן שלידת נח היה ביום ראש השנה של בריאת עולם ולכן יליף שפיר דיום א' בשנה חשוב שנה אבל אין ראיה מזה דבכל מקום נמנו שנות הדורות לשנות העולם:

וחדש למנויו: הט"א הקשה אכתי מנ"ל דל' יום בשנה חשוב שנה דילמא כ"ט דהא השנה נמנה ג"כ לחדשים חסרים של כ"ט יום דהא בכל מקום אמרינן תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת והניח בקושיא. ולא הבנתי שהרי בכל מקום שאמרינן כן תפסת מרובה לא תפסת לא נקרא מרובה המנין מרובה אלא מה שהוא חידוש ביותר כמו שפירש רש"י בסוכה (דף ה') כשתפסת המרובה שמא המועט יש לך לתפוס והרי אתה שקרן בדבריך ע"ש. ואע"פ שברוב המקומות שנמצא כן המרובה הוא החידוש יותר מכ"מ הכא הוי איפכא דבלא דרשה לא נחשב שנה רק שנה שלימה של שס"ה ימים ואנו ילפינן דגם חדש נקרא שנה א"כ הוי המרובה שתפסת אם תאמר שכ"ט יום ג"כ נחשב שנה דדלמא תתפוס החידוש המועט דדוקא ל' יום נחשב שנה שהרי אם נאמר איפכא שנקרא מרובה מה שמרובה במנין האיך שייך בזה מה שפירש רש"י בסוכה שכתב ואם תפסת המרובה לא תפסת שאתה נראה כשקרן בדבריך ושמא המועט יש לך לתפוס ואתה הרבית לתפוס חסרו לך ממה שבידך והיינו לא תפסת עכ"ל, והאיך שייך הכי לומר כן הרי כאן המנין המרובה בכלל המועט דאם כ"ט יום חשוב שנה כש"כ דל' יום חשוב שנה והאיך שייך דכיון דהרבית לתפוס חסרו לך ממה שבידך:

ברש"י ד"ה מכלל. תניא בהדיא דלר"א: הפ"י מסופק אם כוונת רש"י לר' אלעזר בן שמוע בר פלוגתא דר"מ דלעיל או ר' אליעזר בר פלוגתא דר' יהושע ע"ש. והנה יש להביא ראיה דר' אליעזר גרסינן שהרי התוספות שיישבו הגירסא דכ"ע בניסן נברא העולם לא תירצו רק קושיא ראשונה של רש"י אבל לא הקושיא דר' אלעזר בהדיא ס"ל דהאי בראשון תשרי הוא אבל אי גרסינן ר' אליעזר אין זה קושיא בפני עצמו אלא מסקנא דקושיא ראשונה הוא ולכן לא צריך התוס' לתרץ קושיא זו וגם מריטב"א נראה דהגירסא ברש"י ר' אליעזר. אבל עיינתי בסדר עולם ולא מצאתי שם לא ר' אלעזר ולא ר' אליעזר והכי איתא שם מאחד באב ועד אחד בתשרי נבלעו המים ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון כו' מקצת החודש ככולו למדנו שכיון שנכנס א' יום בחדש מונין אותו חודש שלם וחדש אחד נכנס בשנה מונין אותה שנה שלימה שמקצת החודש ככולו ומקצת השנה ככולה עכ"ל הרי הסדר עולם ס"ל כר' אלעזר דל' יום בשנה חשוב שנה ואעפ"כ ס"ל דבראשון תשרי הוא ולענ"ד זה קושיית רש"י ולכן לא מתורצת הגרסא דכ"ע ס"ל בניסן נברא העולם כתירוץ התוספת:

בתוספת ד"ה שלשים. וקשיא לר"ת: עי' בפ"י שטרח לתרץ שיטת רש"י ולבסוף הניח בצ"ע וגם הטורי אבן שרצה לתרץ שיטת רש"י דבין מתניתן בין ברייתא דלעיל אזיל אליבא דר' ישמעאל דס"ל תוספת שביעית הלכה למשה מסיני דוקא בזמן שבהמ"ק קיים ואיירי מתניתן וברייתא בזמן הזה דליכא תוספת שביעית ע"ש. במחכ"ה אשתמיטתיה דרש"י לעיל על הברייתא כתב בפירוש אסור לקיימו משום תוספת שביעית וגם על מתניתן כתב ביבמות (דף פ"ג) דתוספת שביעית דאתיא מבחריש וקציר תשבות הרי הוא כשביעית ולכן צריך שלשים ושלשים ע"ש הרי בפירוש דרש"י ס"ל דאיירי בתוספת שביעית דמדאורייתא מבחריש וקציר אסור. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י דודאי פי' ר"ת דחוק הוא דמה דקאמר צריך שלשים ושלשים איירי לענין ערלה כיון דלא הזכיר מערלה כלל. ולכן פירש רש"י כפשוטו דאיירי בשביעית ובאמת ס"ל ג"כ כמש"כ התוס' דבין במתניתן בין בברייתא מה דקתני שביעית היינו שביעית ממש רק דבמתניתן ע"כ איירי מקליטה שהרי ר' יהודה דפליג את"ק קאמר כל הרכבה שאינה קולטת כו' הרי דאיירי מימי הקליטה ומר' יהודה נשמע לת"ק דאיירי ג"כ מימי קליטה ומ"מ מה דקתני במתניתן שביעית אינו יוצא מידי פשוטו שביעית ממש אלא מדקאמר ת"ק אין נוטעין פחות מל' יום דרך שלילות ולא קאמר כלשון הברייתא דלעיל הנוטע ל' יום לפני ר"ה מותר לקיימו ואם פחות אסור לקיימו לכן מפרש ר"נ דהכי קאמר דפחות משלשים ודאי יעקור כיון דבזה קלט בשביעית אבל מה שצריך יותר מל' יום משום תוספת שביעית מזה לא איירי ת"ק כיון דתלי זה בפלוגתא דלר' אלעזר דל' יום בשנה חשוב שנה צריך תוספת ל' יום ולר"מ סגי בתוספת ביום אחד יותר מל' דקליטה ובפלוגתא לא קמיירי ולכן נקט בלשון שלילות דפחות מל' יום ודאי אין נוטעין וצריך לעקור וע"כ מפרש רב נחמן דלדידן לכל אחד מהתנאים צריך עוד ל' יום בתוספת שביעית שלא יהיה נקלט בהם חוץ מימי הקליטה משום דתוספת שביעית הוא כשביעית ממש דאתי מבחריש ובקציר וגם התוס' במ"ק (דף ג') כתבו כן דלכך קאמר שם יכול החורש בתוספת שביעית לוקה דבקרא דבחריש ובקציר גלי דשביעית מתחיל כבר מימי התוספת וכיון דרב נחמן ס"ל דהלכה כר"א דל' יום בשנה חשוב שנה לכן קאמר דלת"ק צריך שלשים ושלשים אכן כל זה לא שייך רק על מתניתן דקתני אין נוטעין פחות מל' יום אבל בברייתא דלעיל דקתני בלשון חיוב הנוטע ל' יום לפני ר"ה מותר לקיימו ולא הזכיר מקליטה א"כ משמע דמקליטה לא קמיירי אלא משביעית ממש וכיון דתוספת שביעית הוי כשביעית ע"כ ה"ק הנוטע ל' יום לפני תוספת שביעית דהיינו שקלט ל' יום לפני שביעית ממש מותר ונקט הנוטע לענין מה שקלט דהיינו סוף נטיעה וע"כ צ"ל כן דקרא שם הנוטע על סוף הנטיעה דהיינו הקליטה דהא קתני שם עלתה לו שנה לענין ערלה ג"כ והרי ערלה ע"כ צריך עוד אחר שקלט ל' יום להחשב שנה אע"כ דלא איירי בברייתא מימי הקליטה כלל רק ממה שצריך בימי סוף הנטיעה דהיינו מאחר שקלט והוי דומיא ללשון הכתוב ונטעתם כל עץ מאכל שלש שנים יהיו לכם ערלים דע"כ ג"כ הפירוש כן דחשיב ונטעתם מימים שקלט וכמו שכתבתי לעיל בתוס' ד"ה הא אמרינן ולכן פריך דלא אתיא כר"מ דלר"מ ביום א' סגי אכן התרצן השיב דאכתי יקשה למה נקט תנא דברייתא הנוטע סתם ולא הזכיר מימי הקליטה דלת"ק צריך שלשים ושלשים ואפילו לר' יהודה עכ"פ ל"ג אלא אדרבא אתי כר"מ וברייתא אע"פ שלא הזכירה מקליטה מ"מ לא איירי רק מימי הקליטה ותוספת שביעית נכלל ביום ל' דעולה לכאן ולכאן. ומה שהקשו התוס' עוד לפי' רש"י מהא דאורז ודוחן דתלי בהשרישו לפני ר"ה ולא חיישינן במה שהשרישו בתוספת שביעית ג"כ יש לתרץ ע"פ מה שהקשו התוס' לקמן (דף י"ג) לפי' רש"י שכתב הטעם דלכך אזלינן בתר השרשה ולא בתר לקיטה לענין מעשר משום מעשר ירק דרבנן דהתינח לענין מעשר אבל לענין שביעית דאורייתא למה לא אזלינן בתר לקיטה ותירצו דאיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן וא"כ לתירוץ זה פשיטא דל"ק לרש"י די"ל דכיון דרבנן הוא לא החמירו לאסור מה שנשתרש בתוספת שביעית אמנם גם לתירוצם השני דילפינן בת"כ מקרא דבתר השרשה ולא בתר לקיטה אזלינן א"ש שהרי מה שבמקום אחר הוי חומרא לאסור בשביעית גם מה שנקלט בתוספת שביעית ולחשבו גידולי שביעית הוי לענין אורז ודוחן עוד חידוש דאם לא נשרש לפני שביעית הוי גידולי שביעית דאזלינן בתר לקיטה וכיון דחידוש הוא שחדשה תורה להתיר בנשרש לפני שביעית אף שירק הוא דאזלינן בו בתר לקיטה אין לך בו אלא חידושו דדוקא בנשרש בשביעית ממש אזלינן בתר לקיטה אבל לא בנשרש בל' יום לפני שביעית אף שהוי תוספת שביעית דבזה לא גלתה התורה. אמנם לפי מה דמסיק דלר"מ יום שלשים עולה לכאן ולכאן בלא"ה לק"מ מהך מתניתן דאורז ודוחן די"ל דר"מ היא ולכן כל שהשריש קודם ר"ה אפילו שעה אחת מיקרי השריש קודם תוספת שביעית דבתוספת שביעית סגי אפילו במקצת היום כדמוכח ממה דמסיק כאן דלר"מ יום ל' עולה לכאן ולכאן וכיון דאפשר דלא נקלט אלא בערב ר"ה סמוך לר"ה ואפילו הכי לענין ערלה עולה לשנה א"כ ע"כ גם מקצת היום בסופו נחשב שנה וא"כ פשיטא שנחשב גם כן תוספת שביעית ולכן שפיר קאמר כל שנשרש לפני ר"ה מותר לקיימו בשביעית דבזה נחשב השריש לפני תוספת שביעית:

ד"ה מדאכתי. ובירושלמי דייק מדכתיב: עיין מה שכתבו התוספות בזה לעיל (דף ג') ומה שכתבתי שם:

בד"ה מכלל. ועמד המבול שנה ומחצה: הפ"י תמה איך אפשר לומר כן שהרי אחר ק"ל יום החל מ' יום ושלח העורב ואח"כ שליחות היונה לסוף כ"א יום הרי ששים יום ולא יספה היונה שוב אליו עוד ע"ש שנדחק בישוב קושיא זו. ולא ידעתי מהיכן מוכח דשליחות היונה היה מיד אחר שליחות העורב דילמא בין שליחות לשליחות עברו כמה חדשים דבלא"ה פשיטא דקרא משמע ששלח העורב פעמים הרבה כדכתיב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים (אמנם ע"פ דרשת המדרש לא הלך העורב בשליחות כלל) גם מה שכתב הפ"י בפשטות הכתובים משמע דלא עמד המבול רק שנה ולא שנה ומחצה לענ"ד הסברא איפכא שהרי יש לתמוה כשהתחילו המים הלוך וחסור בחודש השביעי שהיה ר"ח סיון עד שנראו ראשי ההרים בר"ח אב לא חסרו בשני חדשים רק הט"ו אמות שגברו המים על ראשי ההרים ומאב עד תשרי שהיה ג"כ רק ב' חדשים נחסרו כמה אלפים אמות שגבוהים ההרים היותר גבוהים על הארץ שהרי באחד בתשרי חרבה הארץ ואם לא ידענו על דרך הקבלה שכן גזר חסד הקב"ה בדרך נס יותר היה סברא לומר עפ"י פשוטי הכתוב שחסרו המים מר"ח אב עד ר"ח ניסן אלו האלפים אמות שעכ"פ אין זה נס כ"כ. ומה שתמה הפ"י על התוס' דאכתי מנ"ל דתרווייהו ס"ל בניסן נברא העולם דמר"א לא מוכח מידי דאפילו אם בתשרי נברא העולם סוף סוף יליף שפיר דל' יום בשנה חשוב שנה מדיום אחד חשוב חודש והניח בצ"ע. לענ"ד התוס' כבר פירשו דעתם בזה בתחלת דבריהם שכתבו דהא תרווייהו מודו שזה היה תחלת השנה דהינו שהרי כל הראיה היה מדברי ר' יוחנן שאמר ושניהם מקרא אחד דרשו ומפרש טעם דר"מ ועל זה קאמר ואידך דהיינו ר"א סובר דמזה אין ראי' דמאי אחת אתחלתא דאחת ומדלא קאמר דלכך לר"א אין ראיה דס"ל דבתשרי נברא העולם ועמד המבול שנה ומחצה משמע דפשיטא ליה דר"א ג"כ ס"ל דבניסן נבה"ע אמנם מה שלא ניחא לרש"י לגרוס כן כיון דכל הראי' היא מדכתיב בראשון וראשון הוא ניסן ואין זה ראיה דמדכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים משמע דרק מאז ואילך גזר הקב"ה כן שהחודש ניסן יהיה ראש חדשים אבל קודם הזמן הזה מסתמא נמנו החדשים למנין השנה ויהי' ראש השנה החדש הראשון: