מתני' בארבעה פרקים. בשנה העולם נידון כו': כבני מרון. מפרש בגמ': שנאמר היוצר יחד לבם וגו'. בגמ' מפרש ליה: גמ' אילימא הא תבואה דקיימא. השתא במחובר ומוכנת לקצור: הרפתקי. מקרות: דעדו עלה. שעברו עליה. דמזדרעא. שעתיד לזרוע במרחשון הבא: דחד דינא. פעם אחת: קרי. כגון ברד או שדפון: נידונית לשעבר. קודם שנזרעה דהיינו פסח של אשתקד: נידונת להבא. בפסח שאחר זריעתה: נידון לשעבר. וביוה''כ של אשתקד נגזר עליו: להבא. ביוה''כ שעבר עכשיו בקרוב וכן לשון משנה במסכת נדרים (דף ס.) קונם יין שאיני טועם חדש זה אסור בכל החדש כולו ור''ח להבא הוא ר''ח שעבר עתה בקרוב ומשום דקרי לההוא אשתקד שעבר קרי להאי דלקמיה להבא: תרי דיני מיתדנא. קודם זריעתה וסמוך לקציר: כי חזי איניש דמצלח זרעא אפלא. חטה וכוסמת שנזרעין במרחשון שאין ממהרין להתבשל: ליקדים וליזרע חרפא. השעורה ממהרת להתבשל וזורעים אותה בשבט ואדר דכיון דאפלא מצלח שמע מינה לטובה נידון בפסח שעבר לפיכך ימהר לזרוע בזריעה שניה: דעד דמטי למידייניה. בפסח הבא: קדים סליק. וגדל קצת ואינו ממהר שוב להתקלקל: וכי קתני מתניתין. ארבעה פרקים אגזר דין: קשיא אדם. דתני מתני' בר''ה ורבי יהודה ביוה''כ אמר: וכי קתני מתניתין. ארבעה פרקים: אתחילת דין. אבל אגזר דין דאדם ביוה''כ: אנן הכי קאמרינן. הכי קשיא לן: כרבי נתן מ''ט לא אמר. משום דקסבר בחינה אין זה דין אלא בודק במעשיו הלכך בדידיה נמי תיקשי לך פקידה עיוני בעלמא הוא: אקצירי ואמריעי. מפרש במסכת נדרים (דף מט:) קצירי חולים מריעי ת''ח שהן תשושי כח: כר' יוסי. דאמר אדם נידון בכל יום ויתפלל שידונו אותו לזכות ולא יקנסוהו מיתה דאי כרבנן דאמרי אין נידון אלא בר''ה הרי כבר נקנסה עליו: שהפסח זמן תבואה הוא. זמן שהתבואה נידונת בו: שתי הלחם. ירצו על פירות האילן שהן מתירין להביא בכורים שאין מביאין בכורים קודם לעצרת דכתיב (שמות לד) בכורי קציר חטים ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (דף ע:) עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה:

בפסח על התבואה. בפ' מי שמתו (ברכות דף יח:) גבי חסיד שהקניטתו אשתו ערב ר''ה משמע דבר''ה שמע שתי רוחות שמספרין זו את זו ששמעו מאחורי הפרגוד שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו ושמא בשמים בר''ה היו מזכירים דין הנגזר בפסח אי נמי כר' יהודה דאמר הכל נידונים בר''ה וגזר דין בפסח על התבואה: שאירע בה קרי. מקרה לשון אולי יקרה (במדבר כג) אי נמי לשון קושי כמו אם תלכו עמי בקרי (ויקרא כו): כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כרבי יוסי. וא''ת לרבנן נמי מי לא מצלינן רפאנו וברכת השנים ועוד רבי יהודה דאמר הכא אדם נידון בר''ה וגזר דין שלו נחתם ביוה''כ הא אמר בפ''ק דשבת (דף יב:) הנכנס לבקר החולה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי עמו ישראל ואומר ר''ת דשלא יחלה ודאי לא מצלינן אלא לר' יוסי אבל שיתרפא מצלינן אליבא דכולי עלמא דמתי יחלו נגזר מתי יתרפאו לא נגזר ואמר בריש הנודר מן המבושל (נדרים דף מט.) אהך דרב יוסף קצירי קצירי ממש מריעי רבנן והשתא מצלינן אקצירי שיתרפאו ואמריעי היינו רבנן שלא יחלו ומה שמתפללין ברכת השנים היינו כדלקמן בפרקין (דף יז:) שאם פסקו גשמים מועטין שיורידם המקום בזמנן ועוד. י''ל דתפלה דרבים שאני דגזר דינם נקרע כדלקמן (שם) וההיא דשבת דר' יהודה נמי יש לישב כהאי גוונא דדמיא לרבים דהוה מצלי בהדיה על כל חולים: בשופר של איל. בפרק ראוהו ב''ד (לקמן דף כו.) תנן דרבי יוסי מכשיר אף בשל פרה אבל קיימא לן כרבי יהודה דתוקעין בשל אילים כפופים כדפסקינן התם בגמרא (דף כו:):

מתני' בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה. פי' הרפתקי כגון רוחות ברקים וגשמין וכיוצא בהן שעברו עליהן מתי אתדון. למימר' דתבואה חד דינא מתדנא.

והתניא תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם הפסח נידונת לשעבר כו'.

אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדנא.

מני מתניתין. ואוקימנא כתנא דבי שמואל דתני בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים.

ואדם בר"ה וגזר דינו נחתם ביוה"כ.

וכי קתני מתני' אתחלת דין.

אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כל יומא כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום איבעית אימא לעולם כרבנן וכר' יצחק דאמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין:

ירושלמי מלתא דרב אמר הכל נידונין בר"ה וגזר דין הכל נחתם בר"ה. דתני בתקיעתא דבי רב זה היום תחלת מעשיך וכו' ודלא כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל שעה שנאמר [ותפקדנו לבקרים] לרגעים תבחננו.

ותפקדנו לבקרים זו פרנסתו. לרגעים תבחננו זו אכילתו (גזר דין בין לאחר גזר דין).

תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא אמר הקב"ה הפסח הוא זמן תבואה הביאו לפני העומר כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות וכן שתי הלחם בעצרת שהוא זמן פירות האילן וכן ניסוך המים בחג כדי שיתברכו גשמי השנה. וכן בר"ה אמרו מלכיות שתקבלו מלכותי עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני בטובה.

הא דאמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל. למצוה מן המובחר קאמר, הא לעכובא תנן לקמן (ראש השנה כו, א) כל השופרות כשרין חוץ משל פרה.

זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר. כלומר, ובמה תמליכהו עליך ובמה יעלה זכרונך לפניו, בשופר. וכן נראה לי מן התוספתא (תוס' ר"ה פי"א הי"ב) דתניא התם, מלכיות שתמליכהו על מעשה ידיו זכרונות שיעלה זכרונך לטובה לפניו שופרות שתבא תפלתך בתרועה לפניו.

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן. הקשו בתוס' והא קא עבר משום בל תוסיף, ואי אפשר לתרץ דכיון דתקעו והריעו כשהן יושבין יצא ואחר כך הוה ליה כעבר זמניה, ואסיק רבא לקמן בשילהי ראוהו בית דין (ראש השנה כח, ב) דשלא בזמנו לעבור בעי כוונה, דהכא נמי מתכוין הוא למצוה והלכך איכא משום בל תוסיף. והם ז"ל תירצו דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים, וברכת כהנים נמי אפילו מברכין כמה פעמים ביום לצבור אחד אין זה בל תוסיף, אלא אם כן הוסיף ברכה אחרת משלו כגון, השם אלקי אבותיכם יוסף עליכם וכיוצא בזו. וכן אם נטל לולב וחזר ונטל ביום או אכל מצה וחזר ואכל כמה פעמים ביום אחד אין זה בל תוסיף, וכן הניתנין מתנה אחת אם נתן באותו קרן אפילו מאה פעמים ליכא משום בל תוסיף, והכא נמי אם תקע וחזר ותקע אפילו מאה פעמים, ואפילו מתכוין למצוה ליכא משום בל תוסיף. והם ז"ל טרחו להעמיד שטה זו ולא עלתה יפה בידם.
ומסתברא דלא קשה כלל דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף, אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו, ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה, ואי נמי במה שאירע במקרה שנתערב מתן אחת במתן ארבעה וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר אמרה תורה (דברים יז, יא) על פי התורה אשר יורוך. ותדע לך, דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצוה של דבריהם וישנין ואוכלין בה למצוה ואע"ג דבקיאין השתא בקבועא דירחא, ומכריז ר' יוחנן היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעברו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי (לקמן ראש השנה כא, א), אלמא כל לצורך בית דין גוזרין ומוסיפין והרשות בידן. והוא הדין בבל תגרע לצורך כגון יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אע"ג דאמרה תורה תקעו עמדו וגזרו שלא לתקוע וכל זה לצורך. והכי נמי לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע, ומצוה לשמוע לדברי חכמים מלא תסור, כך נראה לי.
ופירוש לערבב את השטן. יש מפרשים להכניע היצר, כדכתיב (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ושטן הוא יצר הרע וכדריש לקיש דאמר (ב"ב טז, א) הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. ובערוך (ערך ערב א') פירש דבירושלמי גרסינן בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח) וכתיב (שם כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, כד שמע שטן קול שופר זמנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד תנינן ליה אמר ודאי ההוא שופרא דתקע שופר הגדול מטא זמניה להתבלע ומרתיע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטיגוריא.

מתני׳ בד׳ פרקים וכו'. פי׳ בשעת יצירתן דהיינו תשרי שבו נברא העולם מבין כל מעשיהם יחד שנסקרין כולן בסקירה אחת ובגמרא אוקימנא כר׳ ישמעאל דסבר הכי שכל א׳ וא׳ נידון בזמנו ואיכא מאן דסבר דהכי הלכתא דסתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתניתין ואע״פ שאמר בתקיעות דבי רב ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב איזו לשובע דמשמע דבר״ה דנין על השובע ועל הרעב ולא בפסח י״ל דרעב ושובע דאמרינן התם היינו רעב של מהומה שהבהמות אוכלין ואינן שבעין וזה דין האדם בעצמו בר״ה אבל דין ריבוי התבואה או מיעוטא בפסח הוא וכן פר״ת וליתא שהרי אמר בירושלמי אית תנא תני כל א׳ וא׳ נדון בזמנו ואית תנא כולן (נמנין) [נדונין] בר״ה מילתיה דרב אמרה הכל נדונין בר״ה וגזר דין שלהם נחתם בי״ה דתני בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר וכו׳ אלמא סתם מתניתין דלא כרב וה״נ סוגיין במס׳ ברכות במעשה דאותו חסיד שהקניטתו אשתו בר״ה ולן בבה״ק ושמע [כו'] מאחורי הפרגוד כל הזורע ברביעה פ׳ כך וכך יהי׳ אלמא דין התבואה בתשרי הוא וכן הלכה ואע״ג דרבא בגמרא אמר ש״מ בתרי דינא מתדנא אליבא דההוא תנא ברא אמרה וליה לא ס״ל מ״מ הרי״ף דסתמה סתומי משמע דס״ל דהלכתא כסתם מתניתין וכדרבא ור״ע ומה שכתבנו עיקר מפי׳ רבינו נר:

גמ׳ (האי) [הי] תבואה [כו'] והתניא. פי׳ קרי בידי שמים במכת מדינה אונס בידי אדם וכן פי׳ הגאונים ז״ל ובהלכות מפורש בדרך אחרת והא דאמרינן נדון להבא לאו דוקא אלא לפסח או לי״ה שעבר עכשיו קרי להבא לפי שנדונין בהם כל ענייני השנה הבאים ורש״י פי׳ שמפני שעבר עתה בסמוך קרי ליה להבא ואינו נכון אבל י״ל דהשתא בין פסח לפסח בין ר״ה לי״ה קיימינן ועלה דיינינן:

ה״ג אמר רבא [ש״מ] תרי דיני מתדנא. כלומר התבואה ומאן דגריס מתדנא שתא שתא דתבואה קאמר. והא דרבא לאו אמתניתא קאי דא״כ מאי קמ״ל פשיטא אלא אמתניתין קאי וה״ק ממתניתא שמעינן פירושא דמתניתין נמי דאפילו לתנא דמתניתין תרי דינא מתדנא והא דקתני בפסח על התבואה לאו בחד פסח הוא אלא בשני פסחים דלא מוקמינן בין תנא דידן ותנא ברא פלוגתא בכדי ותנא ברא פרושי קמפרש:

כמאן מצלינן האידנא וכו'. וא״ת תיפוק ליה אמאי מצלינן האידנא רפאנו ה׳ ונרפא וכוליה תפלת י״ח ר״ל דהתם כיון דצרכי רבים לכ״ע מצלינן להו דגזר דין דצבור מקרע אבל דיחיד הוא דקשיא לן ואסיקנ׳ דאפי׳ תימא כרבנן וכדר׳ יצחק דאפילו ביחיד יפה צעקה אף לאחר גזר דין והאי אוקמיתא עיקר והכי סוגיין בכל דוכתא דתלמודא ואע״ג דלית הלכתא כר׳ יוסי והכי מנהגא דעלמא. והא דמצלינן אקצירי ואמריעי דוקא בחול אבל בשבת לא מצלינן אלא במסוכן ליומו כדכתי׳ בתעניות בס״ד. והא דאמרינן דאדם נידון בר״ה וגזר דין שלו נחתם בי״ה יש לשאול מה הפרש יש בין דין לחתימה דהא סתם נידון היינו לומר פלוני זכאי ופלוני חייב וי״ל דבר״ה רואין דינו אם הוא זכאי או חייב ואומר כך וכך היה חייב אבל אין גוזרין עליו להענישו בדינו עד י״ה:

תניא [וכו'] ר״ע וכו'. וא״ת מה ענין שתי הלחם שהוא מין דגן לרצות על פירות האילן דתינח עומר וניסוך המים הוה מאותו מין ואיכא למימר דאתיא כמאן דאמר דחטה מין אילן הוא דקאמר עץ הדעת שאכל אדם הראשון חטה היתה והנכון דמשום דב׳ הלחם הם מנחת ככורים ובאות להכשיר הקרבת בכורי אילן דאין מביאין קודם שתי הלחם דשתי הלחם הי׳ מתיר חדש לגבוה ועומד להדיוט ומתוך כך ראויין ב׳ הלחם לרצות על פירות האילן והא מתניתא כפום פשטא משמע דאתיא כסתם מתניתין וכר׳ ישמעאל דאמר כל א׳ וא׳ נידון בזמנו אבל הרמב״ן ז״ל כתב דאתיא אליבא דהלכתא שאע״פ שכולם נדונים בר״ה צוה הקב״ה שנתרצה לפניו בדברים אלו כל א׳ וא׳ בזמנו כדי שנזכה בהם לר״ה הוא כשידונו עליהם לשנה הבאה והא דפריש בבתריתא טעם ר״ה משום דאידך כולהו דאורייתא אקדימינהו בתר הכי נקט ברכות ר״ה דאינון דרבנן וכדאמרינן בשלהי מכילתין ב׳ עירות בא׳ תוקעין ובא׳ מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין אע״ג דהא ודאי והא ספק מ״ט הא דאורייתא והא דרבנן והיינו דלא קאמר הכא מפני מה אמרה תורה כדקאמר בסמוך והא דקאמר אמר הקב״ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות משום דאע״ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא מ״מ ממה שאמרה זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז״ל בספרא מפסוק והי׳ לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה׳ אלהיכם שאין ת״ל אני ה׳ אלהיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא ומ״ה קתני ר״ע שאמר הקב״ה אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו׳ שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק (העיד) [העיר] הקב״ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך ח״ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא אבל התורה (העידה) [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו כמ״ש ועשית ע״פ הדבר אשר יגידו לך ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע״פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח״ו שהיא חסירה כלום:

ובמה בשופר. עיקר הפי׳ דאכולהו קאי במה ראוי להמליכי ולהזכיר זכרונכם לפני בשופר שכן כתיב ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והיינו דעבדינן נמי תרועה במלכיות ותרועה בשופרות וכן נראה מן התוספתא דתניא התם מלכיות שתמליכהו על מעשה ידיו זכרונות שיעלה זכרונך לפניו לטובה שופרות שתעלה תפלתך לפניו בתרועה וכי תימא ועדיין לא נתן טעם לפסוקי שופרות י״ל דלא צריך דהא פשיטא דכיון דאיכא שופר איכא נמי פסוקי שופר. וי״ל עוד דה״ק ובמה בשופר ממש ובפסוקי שופרות שברכת השופרות היא ע״ש השופר שאף כשאין לו שופר יהא מזכירו וקובע לו ברכה וכך לשון התוספתא שופרות כדי שתעלה תפלתכם בתרועה כלומר בחזכרת תרועה והיינו נמי זכרון תרועה:

א״ר אבהו. פי׳ לאו למימרא שיהא חובה לתקוע בשופר של איל דהא תנן כל השופרות כשרין כשהוא שופר חלול ושמו שופר לאפוקי של פרה שנקרא קרן וכדבעינן למימר קמן בדוכתא ולמצוה מן המובחר בעינן שופר כפוף דכמה דכייף אינש ליביה טפי מעלי בין שהוא של איל או של דבר אחר ממין שופר אלא לפי שנהגו כל ישראל לתקוע בשופר של איל קבעי ר׳ אבהו מאחר שכל שופר כפוף סגי ואפילו למצוה מן המובחר מפני מה נהגו לתקוע בשופר של איל. ודכותיה במס׳ תעניות למה מתכסין בשקין שפי׳ למה נוהגין להתכסות בשקין דלא אשכחן בשום מתניתין או מתניתא שיהא חובה להתכסות בשקין בתענית צבור אלא ודאי כדאמרן. והא דמהדרינן אמר הקב״ה אע״ג דאינו אלא מנהג מ״מ הרי הבטיח הקב״ה לאברהם שכל זמן שמחזיקין בדרכיו ועושין המצוה בחבה שיזכור להם עקידתו שנאמר בהר ה׳ יראה ומ״ה אפשר לומר אמר הקב״ה תקעו לפני בשופר של איל שאתם מחבבין מצוה בו זכר לעקידת יצחק והולכין בדרכיו מעלה אני עליכם כאלו אמרתי לכם לעקוד עצמיכם לפני ועשיתם מפי מורי:

למה תוקעין. פי׳ וליכא למימר דבעי טעם התקיעות דהא פי׳ ר״ע וקרא נמי זכרון תרועה כי התרועה לזכרון כדברי ר״ע ועוד דא״כ הו״ל למנקט לישניה מפני מה תוקעין כלישנא דר״ע:

המשנה השניה בארבעה פרקים וכו' כונת המשנה לבאר שזמן זה ר"ל ר"ה הוא מיוחד להעיר בני אדם בו לתשובה ועל ידי גלגול זמן זה ביאר שאר הזמנים שהם נידונים על שאר ענינים וכלל הדברים במשנה זו שהשם ית' משגיח על כל עניני בני העולם לפי מעשיהם אם טוב ואם רע כאמרו לפקוד על יעקב כדרכיו וכפרי מעלליו ועניניהם נדונין כל אחד בזמנו הראוי לו לפי מעשיהם ואמר על זה בארבעה פרקים וכו' בפסח על התבואה מפני שהפסח הוא זמן שנתבכר בו בישול אחד ממיני התבואה והוא השעורים וכשנתבשל דעתו של אדם לקצור ונגזר עליה איזה מקרה יארע לה קודם שתקצר וכל זה להעיר האדם שאף על מה שהוא סבור שהוא בידו קשי מעשיו מונעו הימנו וכן לתבואה שתזרע בשנה זו שמאחר שהותרה רצועת הדין על המתבשל הרי היא מתפשטת אף על העתיד ליזרע ונמצא שתבואה הלוקה קודם הפסח קודם שנתבשלה נדונת לפסח שעבר משל אשתקד בכלל הראויים ליזרע ואם לוקה לאחר הפסח לאחר שנתבשלה מעט או הרבה נידונת בפסח שעבר עכשו בכלל הראויים ליקצר וזהו גם כן להעיר האדם לידע שהכל ביד בחירתו להרע או להטיב והוא הענין בעצרת על פירות האילן מפני שבאותו זמן מתחילין הפירות להתבשל.

בר"ה נדונים על גופם בחייהם ובמיתתם בעונג ובצער בריוח ובהפסד וסבת בחירת זה הזמן נודע למבינים ואחת מן הסבות מתוך שהוא זמן הבעיטה וזמן התגאות האדם על אסיפת גרניו ועל הכנסת הטוב באוצרותיו היה מחכמת דרכי הדת לעוררו ולהבינו לבל יקשה ערפו וכל עוד אשר יגדל טובו ירך לבו מפני פחד י"י ומהדר גאונו כבני מרון ר"ל אחד אחד והוא שפירשו בגמרא הכא תרגימו כבני אמרנא ר"ל הצאן העובר תחת השבט למעשר שנמנין אחד אחד ורומז אל השגחה פרטית ובחג נדונין על המים מפני שהוא התחלת זמן הגשמים.

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם.

אע"פ שאמרו שבר"ה בני אדם נדונים ומושגחים כפי מעשיהם לעולם יהיו עיניו של אדם נשואות בתשובה בכל יום הרי אמרו אדם נדון בכל יום והכל אמת למבינים.

אע"פ שכל השופרות כשרים בר"ה חוץ מקרן פרה כמו שיתבאר עקר המצוה ומובחר שבה לתקוע בשופר של איל כדי שיתעוררו מתוכו לעקידת יצחק ויבחינו גבול אהבה ויראה עד היכן הוא מגיע ומתוך כך מעלה עליהם הקב"ה כאלו הם בעצמם נעקדו כמהו לפי שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.

וכן אע"פ שתקעו כשהן יושבין חוזרין ותוקעין כשהם עומדין על סדר ברכות כדי לערבב את השטן המסית והמדיח בהתמדת המצוה ודין בל תוסיף אין כאן שכל שכופל את המצוה אין בו משום בל תוסיף כמו שיתבאר בפרק אחרון כ"ח ב' אלא שאינו חוזר ומברך:

בד"ה כמאן כו' נחתם ביוה"כ הא קאמר בפ"ק דשבת כו' מצלי בהדיא על כל כו':

בפסח כו'. לקמן בברייתא מפקי ליה מדאמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח וכן בעצרת על פירות אילן מדאמרה תורה הביאו לפני ב' הלחם וכן בחג על המים מדאמרה תורה נסכו לפני מים בחג וכ"כ הר"ן והא דתנן בראש השנה כל באי עולם כו' כתב הר"ן דמפיק ליה מהא דאמרינן בכסה ליום חגנו וגו' איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי משפט לאלהים הוא וגו' אבל מתוך סוגיין משמע דסמך נמי בהא אהא דאמר לקמן בשמעתין אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם זכרונות שיעלה זכרוניכם לטובה כו' מלתא דבעי ביום הדין שע"כ נקרא זכרון תרועה דזכרון כל באי עולם בא לפניו ית' והא דהכל נידון בראש השנה היינו כל אדם יחיד ויחיד בכל דבר כמ"ש בראש השנה מי ברעב ומי בצמא אלא דבכל אחד מג' זמנים הללו נידון כלל העולם באחד מג' דברים שזכר וכן תוכן דברי הר"ן בזה ע"ש:

עוברים כו'. בשאר ג' זמנים דקתני במתני' נקט בהו לשון נידון וכאן שינה ונקט לשון עוברין ולמסקנא דלקמן דמתניתין כר"י דגזר דין שלו נחתם ביה"כ וכי קתני מתני' אתחלת דין ניחא כיון דלא נחתם בר"ה לא נקט ביה רק לשון עוברין:

תנא דבי רבי ישמעאל היא כו' בארבעה פרקים כו' כתב הר"ן דיש לשאול למה אדם נידון בראש השנה דבשלמא שאר דברים תבואה ופירות כ"א בזמנו נידון כו' אבל אדם למה נידון בראש השנה כו' דבר זה למדנו כו' דתניא בכ"ה באלול נברא העולם כו' ואדם הראשון נברא ביום ו' דהיינו באחד בתשרי כו' בי"א נידון כו' א"ל הקב"ה זה סימן לבניך כשם כו' כך בניך עתידין עומדין לפני בדין ביום זה כו' ואכתי תמיהא לי דתינח לר"א דבתשרי נברא העולם אבל לר"י דאמר בניסן נברא העולם כו' למה אדם נידון בר"ה ונ"ל שרצה המקום כו' ע"ש באורך ואין זה מספיק דלא ידענא אכתי למה נקבע ר"ה באחד לחדש לר' יהושע והנראה דר"י ודאי מודה דכמה דברים נעשו בר"ה שבו נפקדה שרה רחל וחנה ויצא יוסף מבית האסורין ובטלה עבודה מאבותינו במצרים כדאמר בהדיא לעיל בפירקין ולכך נקבע אח"כ ר"ה ליום הדין דזכרון כל מעשה איש בא לפניו דכה"ג נקבע יה"כ לגמר הדין והחתימה לפי שבו נתרצה הקב"ה לישראל לכפר להם על עון העגל וע"פ מדרש הזה דאדם נברא ביום ו' כו' ובי"א נידון יש לכוון הפסוקים שאמר למשפטיך עמדו היום גו' שאמר לעיל מיניה כוננת ארץ ותעמוד ובו ביום שכוננת ארץ ונגמרה הבריאה דהיינו ביום ו' למשפטיך עמדו היום אדם וחוה לדון לפניך כי הכל עבדיך שהוא סימן לבניו שביום הזה לדורות יהיו הכל ביום זה עבדיך ואתה מלך לדונם אז כמ"ש אנו עבדיך ואתה מלכנו וע"כ אומרים מלך במקום אל בר"ה: מהכא לעשות משפט וגו'. ק"ק דהא בברייתא לא מייתי ליה מהאי קרא אלא מקרא דותפקדנו לבקרים ואינו נראה שמחקו מהברייתא ונראה לפרש דודאי הא דנידון בכל יום סמך ר"י עצמו אההוא קרא דלעשות משפט וגו' דבר יום ביומו אלא דמייתי האי קרא לומר לך באיזה זמן בכל יום נידון ומייתי ליה מהאי קרא ותפקדנו לבקרים דהיינו בבקר של כל יום וכדאמרי' פ"ק דע"ז דלא ליצלי אינש צלותא דמוסף בר"ה בג' שעי קמייתא משום כיון דמפקיד דינא דלמא מעייני בעובדיה והיינו בבקר שהוא זמן תפלת שחרית כנגד תמיד של שחר דכתיב בו בקר:

ואמר רב חסדא מלך וצבור כו'. הוצרך לאתויי מלתא דרב חסדא בהאי קרא משום דהוה אפשר לפרושי לשון משפט דבהאי קרא לאו דין ממש קאמר אלא כמו כמשפטו אשר הראית וגו' ויעשה כמשפט וגו' להכי מייתי מלתא דרב חסדא דמפרש ליה דין ממש:

הביאו עומר כו'. שהפסח זמן תבואה כו' חשיב בכאן ג"ד שהם חיי ג' נפשות שבעולם שהם נפש הצומח ונפש הבהמה ונפש האדם כי המים בחג הם חיי נפש הצומח והעומר של שעורים הוא חיי נפש הבהמה כדאמרי' פ"ק דפסחים (דף ג':) שעורים נעשו יפות א"ל צא ובשר לחמורים ובמס' סוטה (ט"ו) אמרי' תביא מנחת שעורים שהוא מאכל בהמה ושתי הלחם של חטין היו והוא חיי נפש האדם כפרש"י בשמעתין. דר"י לטעמיה דס"ל בפרק בן סורר ומורה דעץ הדעת שאכל אדם הראשון חטה היה שאין התינוק יודע כו' וע"ש בחדושנו והוא מבואר שאמר הכתוב מהחל חרמש גו' שהוא קציר שעורים תחל לספור שבעה שבועות שהוא יום קציר חטים שהם ב' הלחם והכונה בו כי בצאתם ממצרים שנקראו חמורים והיו ישראל גם כן בלא מצות לא היו ראוים רק למאכל בהמה שהן שעורים כמ"ש צא ובשר לחמורים עד ספירת ז' שבועות ע"ש וכמטמונים תחפשנה שהוכנו אז לדעה שמביא מאכל חטים שאז קבלו התורה וע"כ מביא ב' הלחם מחטים שמביא הדעת כדאמרי' בפ' בן סורר וע"כ אמרו בפ' מי שמת (ב"ב קמ"ז.) י"ט של עצרת ברור זרעו חטין כמפורש שם וע"כ אמר מהחל חרמש בקמה שהוא קציר שעורים מאכל בהמה תספור נ' יום עד הבאת ב' הלחם שבאה מן החטין לקבל דעה וחכמת התורה:

אמרו לפני מלכיות כו'. בספרי מפיק ליה מקרא ותקעתם וגו' הרי שופרות והיו לכם לזכרון אלו זכרונות אני ה' אלהיכם זו מלכיות וא"כ למה מלכיות תחלה כו' ועי' לקמן פ"ב וכוונת מלכיות זכרונות ושופרות מפורש פרק כיצד סדר תעניות:

למה תוקעין בשופר של איל כו' מפי' הר"ן אמנהגא בעלמא דתוקעין בשופר של איל קאמר הכי למה ול"נ אהא דתנן *) פרק ראוהו ב"ד ר"י אומר בי"ה תוקעים בשל זכרים כו' וק"ל כוותיה קאמר הכי וע"פ המדרש שפרש"י בחומש במשוך היובל שופר של איל שכן בערבי קורין לדכרא יובלא כו' ואנן ילפינן לקמן בפ"ב שופר של ר"ה משופר של יובל ומה שיש לדקדק בזה ע"ל בר"פ ראוהו ב"ד ומיהו ק"ק לפי מדרש זה דהא ביובל גופיה ס"ל לר"י לקמן דתוקעין בשל יעל ולא בשל איל ודו"ק:

רחמנא אמר תקעו כו. תקיעה בר"ה אינו מפורש אלא דילפינן לקמן בגז"ש מיובל:

כדי לערבב את השטן כו'. עי' פרש"י ותוס' בשם הערוך ועי' בר"ן:

גמרא אלא אר"ח טעמא דר"י מהכא כו'. לכאורה יפלא הא ר"י גופיה קאמר טעמא אחרינא וכה"ג פריך לקמן (כו) והכא לא שייך תירוצא דשם דהא טעמא פריכא קאמר. וי"ל שכן היה דרכם לומר טעם שאינו עיקר רק להקשות בו על דברי חבריהם כמו בזבחים (עז ב) וע"ש בתד"ה אודו לי וכה"ג מצינו בכריתות (טו) במשנה וברייתא שאמרו טעם שאינו וכן מצינו לאליהו ז"ל בב"מ (קיד) ע"ש בתוס' ועי' סנהדרין (נד ב) ברש"י ד"ה דכי כתיב ג"כ כזה ועמש"כ בפסחים (לח) ובזה מיושב הגמרא דקדושין (מג) שמאי הזקן כו' שנאמר כו' מ"ט דשמאי כו' ע"ש בהגרי"פ:

גמ' שם ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג מפני שהחג זמן גשמי שנה הוא אמר כו'. כ"ה ברי"ף ורא"ש ונכון:

גמ' שם אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין כו'. עי' במאור בסוף מכלתין פי' נכון בזה:

רש"י ד"ה נידון לשעבר. ביוה"כ כו'. כצ"ל בלא ו':

רש"י ד"ה להבא. וכן לשון משנה במס' נדרים כו'. ע"ש במפרשים ותראה שאין משם ראיה. ואנכי מצאתי כזה בכתובות פ"ט מ"ו היורשין משביעין אותה על העתיד לבוא ע"ש:

בא"ד ומשום דקרי לההוא דאשתקד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה קדים סליק. וגדל קצת כו'. תימה דהרי אף שנזרעים כדרכן נגמרין בפסח דהוא זמן קציר שעורים. (ורשב"ם בב"ב (לו ב) בד"ה פירא רבה פי' דגידול שעורים הוא בג' חדשים וצע"ק) והעומר יוכיח. אך מעומר יש לדחות דהיו משתדלין בו הרבה בזריעתו בשדות המודרמות ומנונרות כדאיתא במנחות (פה) וע"ש בתד"ה וזורעה. ולמה לא פי' דסליק כמשמעו מלשון הסתלקות דמסלקין אותן מן השדה:

רש"י ד"ה אתחילת דין. אבל גזר דין כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שתי הלחם. כמ"ד כו'. נראה דהוא ר"ת מן כמאי דאמר דר"י עצמו קאמר לה שם:

תוס׳ ד׳ה כמאן. מתי יתרפאו לא נגזר. נ״ב אע״ג דאמרינן פר״י [ע״ז נ"ה א׳] ונאמנים (בשליחותם) [בשבועתן] כו׳. ר״ל שלא נגזר מתי יתרפאו שלא נגזר שלא יתרפאו קודם זה ע״י בקשת רחמים דתפלה ודאי מהניא לאקדומי רפואה. ובלא תפלה ודאי נגזר עד מתי יהיו ימי משך החולי והיסורין בשעה שמשלחין אותן:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. נראה לי בס"ד אמר בָּאֵי עוֹלָם כי אותיות 'עוֹלָם' במילואם כזה עי"ן וא"ו למ"ד מ"ם יש באותיות המלוי אותיות 'אדמונים' רמז על בני אדם שנבראו 'מִן הָאֲדָמָה' (בראשית ב, ז) וכמו שנאמר על דוד המלך ע"ה דכתיב ביה (שמואל א' טז, יב) 'וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם' קראו אַדְמוֹנִי על שהיה גלגול אדם הראשון שנוצר מן האדמה ואם כן בני אדם שהם רבים נקראים אַדְמוֹנִים לשון רבים גם רמזם בשם 'אדמונים' על שם העונות שהם אֲדוּמִים כַּשָּׁנִים כמו שנאמר (ישעיהו א, יח) 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ' שהם מתלבנים על ידי התשובה שעושים בימים אלו דנתנו לקבלת התשובה. ולזה אמר 'כָּל בָּאֵי עוֹלָם' הם האדמונים הבאים בתוך אותיות הפשוט של עוֹלָם.

וּבֶחָג, נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם. מקשים למה נקיט כאן 'נִדּוֹנִין' להדיא והוה ליה למימר 'וּבֶחָג עַל הַמַּיִם' בדרך דנקיט בפסח ובעצרת?
ונראה לי בס"ד נקיט 'נִדּוֹנִין' רוצה לומר כל אותם הנזכרים למעלה שהם התבואה ופירות האילן ובאי עולם, כי המים הכל צריכין להם וגם כי בהם תלוי חיי נפש שיש מקומות שאין להם לשתות אלא מי גשמים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָדָם נִדּוֹן בְּכָל יוֹם. מקשים פסוק (תהלים פא, ה) 'כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב' רבי יוסי מאי עביד ליה?
ונראה לי בס"ד דודאי רבי יוסי מודה שהאדם נידון בראש השנה עם כל העולם על כל המעשים שעשה בכל השנה ועל פי מעשיו נגזר עליו על כל השנה הבאה מתחילתה ועד סופה הן לטוב הן להפך, אך סבירא ליה דאדם דוקא נידון לבדו בכל יום על מה שנגזר עליו בראש השנה בשביל אותו היום שאם נגזר עליו טובה והוא עשה מעשים רעים שאינו ראוי לאותה טובה תשתנה אותה הפסיקה של הטובה שפסקו לו בראש השנה בעבור אותו היום וכן להפך אם נגזר עליו רע בראש השנה באותו היום והוא עשה מעשים טובים בו ביום נדחה ממנו גזרת הרע ותשתנה ועל דרך זה נידון האדם בכל יום ויום דהיינו על פסיקה שפסקו לו בראש השנה על כל יום ויום של השנה כולה הן לטוב הן להפך, אך על גוף המעשים שיעשה בכל יום ויום הן לטוב הן להפך נידון הוא בראש השנה הבאה אחר אותה השנה.

אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי מֵהָכָא: (מלכים א' ח, נט) "לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ, וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". הקשה מהרש"א ז"ל והלא בברייתא לא מייתי לה מהאי קרא אלא מקרא (איוב ז ,יח) 'וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ' ואינו נראה שמחקו מברייתא?
ונראה לי בס"ד דפסוק ותפקדנו בדברי רבי יוסי ופסוק 'לִרְגָעִים' בדברי רבי נתן לאו רבי יוסי ורבי נתן אמרי ליה אלא מסדר הברייתא מייתי הני קראי אבל רבי יוסי לא אמר אלא 'אָדָם נִדּוֹן בְּכָל יוֹם' כמו דנקטו רבי מאיר ורבי יהודה דלא מייתו קראי הוכחה לדבריהם ורב חסדא בא לפרש טעמו דרבי יוסי מהאי קרא, אבל מסדר הברייתא סבירא ליה טעמו דרבי יוסי מקרא ד'וַתִּפְקְדֶנּוּ' ולא חש להאי קושיא דהש"ס דסבירא ליה דהבחנה יש לפרשה עיוני טפי מלשון פקידה דמצינו מקראות לשון פקידה על גזרת הדין כמו (תהלים יט, ט) 'פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים' וכמה מקראות יש עוד דקורא למצות שהם גזירות בלשון פקודים אך רב חסדא אשכח קרא מרווח טפי לדברי רבי יוסי.

מֶלֶךְ וְצִבּוּר, מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִלָּה לַדִּין. היינו טעמא משום 'דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיתַב מַלְכָּא מֵאִבְּרָאִי' או 'מִקַּמֵּי דְּלֵיפּוּשׁ חֲרוֹן־אַף'. מקשים והלא אמרינן שהכל נסקרין בסקירה אחת?
ונראה לי בס"ד דמה שאמר בסקירה אחת קאי על גמר הדין ומה שאמר 'מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִלָּה' קאי על עיון הדין, ומה שאין עושה גם זה בסקירה אחת הוא לטובתם כדי שבין הביניים יעשו תשובה ונכתבים לטובה, ועוד כדי שהמימינים והמשמאילים כל אחד יעסוק במלאכתו.
ומה שאמר 'מִקַּמֵּי דְּלֵיפּוּשׁ חֲרוֹן־אַף' אף הכוונה שאם יצאו הציבור חייבים גם הוא ילקה בחובם דכתיב (ויקרא ד, ג) 'אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם' לכן נגמר דינו קודם. וכמדומה לי שראיתי טעם זה בספרים של דרושים.

כְּמַאן מַצְלִינָן הָאִידְנָא אַקְצִירֵי וְאַמְרִיעֵי? כְּמַאן? כְּרַבִּי יוֹסֵי!. הקשו התוס' ז"ל ולרבנן מי לא מצלינן רְפָאֵנוּ וּבִרְכַּת הַשָּׁנִים? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל הרי שהיו בראש השנה רשעים ופסקו עליהם גשמים מועטים ואחר כך חזרו בהם להוסיף אי אפשר אלא שמורידן בזמנם על הארץ הצריכה וכן הוא להפך, ולכן גם לרבנן מברכין בִּרְכַּת הַשָּׁנִים לומר אם נגזר טל ומטר מועט יורידם באופן שתתברך בהם הארץ שיועילו כמרובה.
וכן בִּרְפָאֵינוּ אם נגזר עליהם חולי יקדים הקב"ה רפואה למכה שיתן כח ובריאות בגוף שאז החולי הנגזר לבא עליו אינו עושה בו רושם של נזק כמי שזורק אבן על ברזל ולא כזורק אבן על זכוכית או חרס ועל זה מתפללין רְפָאֵנוּ לרבנן.

אִמְרוּ לְפָנַי: מַלְכֻיּוֹת, זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. 'מַלְכֻיּוֹת', כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם. נראה לי בס"ד קישור הדברים דידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל הטעם דלא מהני התשובה אלא לישראל ולא לעכו"ם כי העכו"ם הם תחת ממשלת השרים והמה חלקם ונחלתם לכן נוהג בהם דין תורה ד'נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת' (יחזקאל יח, ד) ולא מהני להו תשובה שהיא לפנים משורת הדין, אך ישראל הם חלקו יתברך ואינם תחת ממשלת השרים אלא רק תחת ממשלתו יתברך דלכן הקב"ה נקרא 'מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל' ולא נקרא 'מֶלֶךְ הַגּוֹיִם' וכמו שאמר הסבא ע"ה בפרשת משפטים, על כן מן הראוי כמו שהקב"ה קיים לעד כן ישראל יהיו קיימים ולא יכלו ואם לא יתנהג עמהם בחסד התשובה צריך לכלותם בעבור עונותיהם לכן נוהג עמהם לפנים משורת הדין לקבלם בתשובה וימחול להם.
וזהו שאמר 'מַלְכֻיּוֹת' כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי 'עֲלֵיכֶם' ובזה יתברר שאתם חלקי ואז ממילא יבא זכרוניכם לפני לטובה שאמחול לכם ולא אתנהג עמכם בדין תורה לומר 'נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת' וּבַמֶּה תהיה זאת המחילה לכם לפנים משורת הדין לא שתהיו נשארים מלוכלכים בעונות אלא תהיה 'בְּשׁוֹפָר' היא התשובה הרמוזה בשופר שהוא משמעותו שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם ובזה יָבֹא זִכְרוֹנֵיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע ששם אהו"י שהוא ראשי תיבות (דברים יא, יז) 'אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה' הוא בחינת דעת דמלכות המקבלת גבורותיה מדעת דתפארת והוא מספר טוֹבָה [22] כמו שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל. וידוע כי המלכות היא שתי בחינות סוד לאה וסוד רחל אם כן גם שם אהו"י הוא כפול לשניהם. ונראה לי בס"ד שזה רמוז במלוי אותיות שׁוֹפָר כזה שי"ן וא"ו פ"ה רי"ש אותיות המלוי לבדם הם אותיות 'שני אהו"י'.
וזהו שאמר 'מַלְכֻיּוֹת' שֶׁתַּמְלִיכוּנִי שבזה אתם עושים עילוי במלכות העליונה ו'זִכְרוֹנוֹת' כְּדֵי שֶׁיָּבֹא זִכְרוֹנֵיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה שעל ידי מלוי שתעשו במלכות תזכו לטובה וּבַמֶּה תזכו לטובה מצד המלכות? אמר 'בְּשׁוֹפָר' כלומר על ידי 'שני אהו"י' הרמוזים בתוך אותיות 'שׁוֹפָר' שכל שם מספרו טוֹבָה ושני שמות אלו הם במלכות שהם אחד מצד לאה ואחד מצד רחל.

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. יש להקשות הוה ליה למימר 'כָּל בְּנֵי אָדָם' ומהו 'כָּל בָּאֵי עוֹלָם'? או יאמר 'כָּל הַבְּרִיּוֹת עוֹבְרִין לְפָנָיו'? ונראה לי בס"ד דרמז בזה גם אותם שבאו לעולם ומתו גם כן נידונין בו ביום לחזור לבא בגלגול, וגם זה חשבון וענין עמוק כמה שנים יהיו בגלגול ואיך יתגלגלו ובמה יתגלגלו.
ודע דאין להתפלאות במאמרי רז"ל דכאן קאמר 'כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן' ואתמר בגמרא הכל נסקרין בסקירה אחת כרגע, ובמקום אחר אמרו חז"ל יש בני אדם נידונין ביום ראשון דראש השנה ויש נידונין ביום ב' דהוא דינא רפייא. גם אמרו רז"ל בגמרא ישראל נידונין ביום ואומות העולם נידונין בלילה. וגם איתא בדברי רבינו האר"י ז"ל שאין כל בני אדם נידונין בשעה אחת ולכן מי שמרגיש התעוררות כפיה וכיוצא זה סימן שאותה שעה הוא נידון, ואיך אמרו שהכל נידונין ברגע אחד לפניו יתברך?
הנה הענין כי תחלת ראש השנה 'כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן וְנִסְקָרִין בִּסְקִירָה אַחַת' וזהו לפני הקב"ה אך בית דין של מעלה חוזרין ודנין את הבריות כולן אף על פי שכבר נידונו לפני השי"ת וגזר על כל אחד כראוי לו, כי כך גזרה חכמתו יתברך שיהיו חוזרין ונידונין לפני בית דין של מעלה, אך בית דין של מעלה יהיה פסק דין שלהם מכוון כמו גזר דין שגוזר הקב"ה על כל אחד ואחד, כי הקב"ה יניח בלב בית דין של מעלה לכוין על האמת כאשר גזר הוא, וליכא צורך בבית דין של מעלה לדון אחר שכבר דן השי"ת בעצמו לכל אחד ואחד, אך גזרה חכמתו להעמיד בית דין למעלה שיהיו דנים כל דין ומשפט של כל הבריות דכתיב (איוב יד, טו) 'לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף' ועל דינין אשר דנים בית דין של מעלה אתמר ישראל נידונין ביום ואומות העולם בלילה, וכן בישראל עצמן יש נידון ביום ראשון ויש נידון ביום שני ויש נידון בשעה זו ויש בשעה זו ולפי זה נמצא כל הבריות נידונין ב' פעמים, והוא תחלה נידונין הכל בפעם אחת לפניו יתברך וסוקרן בסקירה אחת, כי אצל השי"ת אין הפרש בין יום לבין לילה ואין הפרש בין זמן דינא קשיא לבין דינא רפייא, וחוזרין הכל ונידונין פעם שנית בבית דין של מעלה, ולגבי בית דין של מעלה יש הפרש בין יום לבין לילה וכן בין זמן דינא קשיא לבין זמן דינא רפייא, כי בבית דין של מעלה צריכין לעיין בכל דבר ודבר ויש מיימינים ויש משמאלים, אך בפסק הדין זוכין לכוין על האמת.
ודע כי מצינו בתחלת אדרא זוטא (זהר חלק ג' רפז:) תנו רבנן, כשחלה רבי שמעון בן יוחאי (חוליו הראשון) עאלו קמיה רבי פנחס בן יאיר ורבי חייא, ורבי אבהו אמרו לו, מאן קיימא דעלמא, שכיב. אמר לון, לא בי דינא דלעילא מעיינין בדינאי, דהא אנא חזאי דלית אנא מתייהיב למלאכא ולדיינא דלעילא דאנא לאו כשאר בני נשא. אלא האי דינא דילי, קודשא בריך הוא דייניה ולא בי דיניה, והיינו דאמר דוד, בבעותיה קמיה (תהלים מג, א) 'שָׁפְטֵנִי אֱלֹקִים וְרִיבָה רִיבִי' וכן שלמה אמר (מלכים א' ח, נט) 'לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ' הוא בלחודוי ולא אחרא, דהא תנן, כשהאדם שכיב, בי דינא דלעילא מסתכלין בדינוי, אית מנהון דנטאן לכף זכות, דאחזיין זכותא דבר נש, ואית מנהון דנטאן לכף חובה, דאחזיין חובה דבר נש. ולא נפיק איניש מן דינא, כמה דהוה בעי. אבל מאן דדאין ליה מלכא עילאה, דשליט על כולא, הוא טב, ולא יכיל איניש למהוי בההוא דינא בר טב. מאי טעמא? דהא תנן, מכילוי דמלכא עילאה, נטי לזכותא תדיר, והוא כוליה צד דמהימנותא, ובידו לשבקא לחטאין וחובין, הדא הוא דכתיב (תהלים קל, ד) 'כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא' ולא עם אחר. ובגין כך בעינא קמיה דהוא ידין דינאי ואנא אעיל תליסר אבבי לעלמא דאתי, דלא אעברו לון בר אבהתא, ולא יהא מאן דימחי בידי! ועוד דלא אתבע רשותא מנהון! עד כאן לשונו ונראה כל זה מה שנידונין יחידים בכל יום אבל בראש השנה הוא כאשר כתבתי.

כִּי חָזִי אִינַשׁ דְּמַצְלַח זַרְעָא אַפְלָא, לִיקְדִים וְלִיזְרַע חָרְפָא, דְּעַד דְּמַטֵי לְמִדַּיְנֵיהּ, קָדִים וְסָלִיק. פירוש כל דבר כשיגדל במותו יתחזק מזלו, ודבר זה נוהג הן באדם הן בבעלי חיים הן בצומח.

מֶלֶךְ וְצִבּוּר, מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִלָּה לַדִּין. נראה לי בס"ד דבר זה נרמז באלפ"א ביתא, דידוע אות יו"ד דאלפא ביתא רומזת לישראל שנקראו 'יִשְׂרָאֵל יַעֲקֹב יְשׁוּרוּן' שלשה שמות אלו ראשם יוד והם ג' יודין שיש באות היו"ד עצמה שהם ראש ותוך וסוף שלה, כמו שכתב רבינו בשער מאמרי רשב"י בכונת הכתיבה של היו"ד שיכוין בה הסופר, וידוע מה שאיתא בתיקונים 'תִּשְׁרֵי' הוא על סוד תשר"ק שהוא דין, ולכן הדין נעשה בו שדן הקב"ה העולם בתשרי ביום ראש השנה, ובסדר תשר"ק אותיות מֶלֶךְ נכנסין קודם אות יוד ואחרי אותיות מֶלֶךְ יש אות יו"ד שישראל רמוזים בה, ואחר יו"ד נכנס אות ט' שבו רמוז טוב וכנזכר בזוהר הקדוש טי"ת טוב כלומר סדר זה דמלך נכנס תחלה, ואחר כך ישראל הוא טוב למלך וטוב לישראל, ולזה אמר (מלכים א' ח, נט) 'מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל' שזכר אותם בשם 'יִשְׂרָאֵל' ולא אמר 'מִשְׁפַּט עַמּוֹ' בסתם.

הַקְרִיבוּ לְפָנַי עֹמֶר בְּפֶסַח, כְּדֵי שֶׁתִּתְבָּרֵךְ לָכֶם תְּבוּאָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. קשא כיון דלפי דברי המפרשים ביום ראשון של פסח נידונין על התבואה, אם כן הוה ליה להקריב עומר ביום ראשון כדי שתגין המצוה ויהיה דין התבואה לטובה?
ונראה לי דנתאחר ליום שני כדי שלא יאמרו המקטרגים עבדי מצות העומר שלא לשמה בשביל שתהיה נידונת התבואה לטובה! ולכך נתאחרה המצוה ליום שני, והקב"ה יודע שיקריבו למחר בודאי וכאלו הקריבו בו ביום, ותגין המצוה.
ונראה לי בס"ד כולם נרמזו בשמותם תְּבוּאָה 'תָּבוֹא ה"א' זו מצות העומר, שהיא סוד ה"א אחרונה דשמא קדישא, לֶּחֶם מספר שלשה הויו"ת [26×3=78], ועם כולל אותיותיהם שהם י"ב וכולל הכל הרי צ"א כמנין אִילָן [91], וּגְשָׁמִים חלק התיבה לשתים וקרי בה 'גש מים' כלומר גש מצות נסוך המים.

במשנה בארבעה פרקים העולם נידון כו' ובחג נידונין על המים. וקשיא לי האיך אפשר לומר כן הא מקרא מלא הוא והארץ אשר אתה עובר שמה למטר השמים תשתה מים ארץ אשר תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה ופשיטא לן דההיא מראשית השנה היינו ר"ה דהא מהכא ילפינן לעיל בפיסקא דבאחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות דילפינן שנה שנה א"כ משמע להדיא דבר"ה נידונין על המים ולמאי דהוי ס"ד מעיקרא בגמרא דמתניתין מיירי בגמ' דין הוי א"ש אלא למאי דמסקינן דמתני' איירי בתחלת דין קשיא. ובתלמוד ירושלמי מצאתי וז"ל אית תנויי תני הכל נידונין בר"ה וגזר דין בר"ה ואית דתני הכל נדונין בר"ה וגזר דין ביה"כ ואית דתנא הכל נדונין בר"ה וגזר דין של כל אחד בזמנו בפסח על התבואה כו' ואית דתני הכל נידונין בזמנן וגזר דינן בזמנן. מתניתין סוברת הכל נידונין בר"ה וגזר דינן כ"א בזמנו מן מאי דתני ובחג נידונין על המים עכ"ל. וכל מפרשי הירושלמי נתקשו בפירושו ולמאי דפרישית דברי הירושלמי מבוארין היטב בלי גמגום דכי היכי דבחג נידונין על המים ע"כ היינו גמר דין דתחלת הדין ודאי בר"ה כדכתיב מראשית השנה במים א"כ כולה מתניתין איירי בגמר הדין. ואי תיקשה אי הכי קשיא אדם יש לומר דהירושלמי סובר כמו שאפרש בסמוך אבל תלמודא דידן קשיא:

והנלע"ד בזה דתלמודא דידן דמכיון דע"כ מוקמינן מתני' כתנא דבי ר"י דהנהו ד' פרקים איירי בתחלת דין היינו משום דלא שייך תחלת דין וגמר דין אלא באדם לחוד שתולין להם עד יוה"כ משא"כ באינך מסתמא תחילת דינן וגמר דינן כא' ולפ"ז כיון דאשכחן דאמרה תורה נסכו מים בחג ע"כ היינו משום דבאותו הזמן נידונין על המים תחלת דין וגמר דין וע"כ שבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה דההיא מראשית השנה לאו אחד בתשרי הוא אלא דחג נמי אשכחן דאיקרי ר"ה כדכתיב בחג האסיף בצאת השנה וחג האסיף תקופת השנה דהוי ר"ה לחמה דזימנין דמשכה תקופת תמוז עד החג ועוד דבחג שהוא חצי תשרי מתחיל זמן הזרע כדאיתא בפ' המקבל דף ק"ב ע"א הבאתי לעיל בפיסקא דאחד בשבט ר"ה לאילן דלרבי מאיר חצי תשרי חשון וחצי כסליו זרע וא"כ שפיר מקרי מראשית השנה לענין דין המים שהוא לצורך הזרעים והא דפשיטא לן דאחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות ולערלה וילפינן שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה דעיקר הילפותא אינו אלא שהוא בתשרי ולא בניסן כדמשמע לישנא דגמרא לעיל אבל בהא סמכינן בכל הנך אסברא דמסתמא הוא בא' בתשרי ולא בט"ו בו דכיון דנפקא מיניה דידהו היינו לענין דינא דאורייתא דשביעית וערלה ומעשר א"כ הא קיי"ל דאין חודש א' מתחלק לשני שנים כדאיתא בירושלמי דיליף לה מחדשי השנה ואע"ג דמקשה שם מט"ו בשבט לבית הלל כבר כתבתי בע"ה ליישב בפיסקא דאחד בשבט ר"ה לאילן ע"ש ותמצא נחת דלתלמודא דידן לא קשה מידי כנ"ל נכון ליישב שיטת המשנה לפי פשט לשון המקרא מראשית השנה ודוק היטב:

בגמ' אלא תבואה דמזדרעא למימרא דחד דינא מתדנא והתניא כו' אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדנא. ולכאורה הסוגיא תמוה והנראה בזה דמעיקרא לא הוי משמע ליה כלל לומר דתנא דמתני' ס"ל דתרי דיני מתדנא דמהיכי תיתי הא כל הנך ימי הדין ילפינן להו בסמוך מטעמא דקרא ובכולהו לא משמע אלא חד דינא לבר מאדם דאיכא תחלת דין וגמר דין ואפילו אי תימא דבכולהו בעי' תחלת דין וגמר דין מ"מ לא הוי דומיא דהנך תרי דיני דהכא דלמ"ד הכל נידונין בר"ה הוי לבר מהנך תרי דיני בשני פסחים ולפ"ז ניחא ליה למימר דלתנא דמתני' הוי תבואה דומיא דאינך דחד דינא מתדנא והיינו תבואה דמזדרעה ואע"ג דזימנין שלוקות התבואה דקיימא אחר פסח והיינו שכבר נידונה מפסח שהיה קודם הזריעה אפ"ה לא איכפת לן בהא אלא דמקשה מברייתא דסברה דתרי דיני מיתדני והיינו משום דלא משמע ליה שתהיה התבואה נידונית מפסח שעבר שתלקה לאחר פסח הסמוך לקצירה ומשו"ה ניחא ליה טפי לומר דתרי דיני מתדני אע"ג דלא הויא דומיא דאדם גופא שאינו נידון אלא בתחילת הדין וגמר דין והכל משנה לשנה ולא יותר והיינו דמסיק רבא דתנא דמתניתין נמי הכי ס"ל אע"ג דהשתא לא הוי דומיא דהנך כנ"ל ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי שיטת הירושלמי דמקשה רבי חייא בר אבא תבואה שלקתה בערב פסח ובני אדם שמתו בין ר"ה ליה"כ מאיזה דין נידונין ומשני לא שמיע ליה הא דאמר ר' כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בר"ה של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים ושל בינונים. ונדחקו בדברי הירושלמי כל המפרשים ובחדושי העליתי לנכון בע"ה ויבואר קצת בסמוך. מיהו האי תנא דברייתא דהכא משמע לן דלית ליה האי דרבי כרוספדאי דאלת"ה מאי קפסיק ותני אדם שלקה קודם יה"כ נידון לשעבר והיינו ע"כ מיה"כ דאשתקד דומיא דתבואה ומאן סליק לעילא ואתי דלמא זה שמת קודם יה"כ נידון בר"ה העבר בספרן של רשעים שנכתבין ונחתמין לאלתר למיתה אע"כ דלא ס"ל הכי אלא שגמר דין של כל בני אדם נחתמין ביה"כ כן נ"ל וק"ל ועיין בסמוך:

שם מני מתניתין כו' אי ר"י קשיא אדם. לכאורה לענין תבואה נמי לא אתי שפיר מתני' כרבי יהודה דלמאי דאוקמינן מתניתין בתבואה דתרי דיני מתדני חד בפסח שקודם הזריעה והיינו תחלת דינם ואידך בפסח שקודם הקצירה דהיינו גמר דין אם כן מאי הוי כר"י דאמר הכל נידונין בר"ה תחלת דין תו קשיא לי בהא דמקשה מאדם ומאי קושיא דלמא כרבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן אתיא וא"כ שפיר איכא למימר דמתניתין דקתני ר"ה לגמר דין באדם היינו צדיקים ורשעים ולענין בינונים לא פסיקא ליה כ"כ דלא שכיח שיהיה ממש מחצה על מחצה וכיון דקתני מנינא דד' פרקים לא פסיקא ליה למיתני נמי מיה"כ משא"כ רבי יהודה דלא נקיט מנינא שפיר קתני דאדם נידון בר"ה וגמר דין שלו ביה"כ וע"כ לרבי כרוספדאי היינו לענין בינונים לחוד ועוד דאמרינן ספ"ק דקידושין לעולם יראה אדם עצמו כאילו מחצה זכיות ומחצה עונות זכה מכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות כו' וא"כ רבי יהודה נמי עצה טובה קמ"ל שכל אדם ישוב תשובה שלימה בין ר"ה ליה"כ ואפ"ה מתוקמא מתניתין שפיר כוותיה כדפרישית. ובדרוש העליתי דאין ה"נ דכל זה קשיא ליה לגמרא משום דאיכא למימר דהא בהא תליא דלכאורה הא דמסקינן בתבואה דתרי דיני מתדני היינו לענין פסח וה"ה לענין ר"ה ומדכתיב כי חק לישראל משפט כו' ואקדמי' רחמנא חק שהוא גמר דין למשפט שהוא תחלת דין וע"כ היינו משום שהכל נידונין נמי בר"ה וא"כ לענין תבואה הוי ר"ה גמר דין מעיקרא לאותה תבואה שהיה תחלת דינה בפסח העבר שתלקה קודם פסח הבא ונגמר דין זה בר"ה והוי ר"ה נמי תחלת דין אח"כ לתבואה שלא היה תחלת דינה בפסח העבר אלא תחלת דינה בר"ה שתלקה לאחר פסח הבא סמוך לקצירה ונגמר דין זה בפסח שאחר ר"ה וע"כ מוקי לקרא בהכי אע"ג דאיכא למימר דעיקר קרא באדם איירי והא דאקדמיה חק למשפט היינו דחק הוי גמר דין לצדיקים ולרשעים ומשפט שהוא תחלת דין היינו לבינונים אלא דא"א לומר כן דהא תנא דברייתא לית ליה הא דרבי כרוספדאי כדפרישית בסמוך ורבי כרוספדאי דמוקי לקרא דחק ומשפט שפיר באדם לחוד א"כ בתבואה ס"ל דחד דינא מתדנא כיון דליכא ילפותא וא"כ מקשה שפיר לרבא ואביי דמשמע להו דתנא דמתני' סבר דתרי דיני מתדני א"כ תו לא מתוקמא כר"י דקשיא אדם ודוק היטב ובדרוש הארכתי ליישב סוגית הירושלמי על דרך זה והמשכיל יבין ואין להאריך יותר:

שם תניא אמר ר"י משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח כו' ולכאורה י"ל דבעלמא אשכחן לר"י דלא דריש טעמא דקרא והכא דריש וי"ל דאפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא היינו במידי דנ"מ לדינא או לאיסור והיתר כגון הך דאלמנה אין ממשכנין אותה דפרק המקבל והך דלא ירבה לו נשים בפ' כ"ג משא"כ האי דהכא דהאי טעמא לא הוה אלא לעניני אגדה דה"ט דעומר ואינך דברייתא שאינן אלא ענין אגדה ואין בהם לא איסור ולא היתר לכו"ע דרשינן כדאשכחן בפ"ק דקדושין דרבי יוחנן ב"ז דרש מה ראה אוזן לירצע כו' וכה"ג איכא בתלמוד אלא דאכתי איכא למידק דמאי קשיא ליה האי דעומר ושתי הלחם וניסוך המים דקריבין ברגלים טפי משאר קרבנות רגלים שכל אחד חלוק מחבירו במנין פרים ואילים וכבשים וכבשי עצרת וכיוצא תו קשיא לי אדקשיא ליה לר"י ור"ע מניסוך המים שאין מפורשים בתורה אלא דרך רמז או הל"מ וטפי הו"ל למימר מפני מה אמרה תורה ליקח בחג ד' מינין שבלולב מפני שבחג נידונים על המים כדאמרינן להדיא בריש מסכת תענית שד' מינים הללו אינן באים אלא לרצות על המים ע"ש. לכך נראה לפע"ד דודאי לא בעינן למידרש טעמא דקרבנות ומצות דשייכי ברגלים אלא דווקא הנך דעומר ושתי הלחם וניסוך המים הוא דקשיא ליה דשלשתן הם משונים משארי עניני דקרבנות עומר לפי שבא מן השעורין וכל המנחות דיחיד ודציבור מן החיטין ושתי הלחם נמי נשתנו שאין בהם למזבח כלום ואפ"ה קריה רחמנא קרבן וכ"ש ניסוך המים דלא אשכחן דכוותייהו כלל במזבח בכל ימות השנה וכיון שג' רגלים הללו נשתנו כ"א בענין משונה ודאי טעמא בעי ויפה דרשן ר"ע שהטעם שכ"א ר"ה כנ"ל נכון:

שם ואמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות כו' הכא לא קאמר מפני מה אמרה תורה כמו בהנך שאינם אלא מדרבנן כדאיתא שלהי מכילתין:

שם למה תוקעין רחמנא אמר תקעו כו' ולא שייך למימר הכא שבא ליתן טעם על מצות השופר כמו בהנך דלעיל דאם כן הו"ל למימר מפני מה אמרה תורה תקעו בשופר משא"כ ל' למה תוקעין משמע דאמעשה בכל יום קשיא ליה משו"ה קשיא ליה רחמנא אמר תקעו:

במתניתן בפסח על התבואה: הט"א העיר מתי הדין אם בתחלת החג או בסופו וכתב דליכא למימר בתחלת החג שהרי לקמן אמרינן אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות והרי העומר לא נקרב אלא בשני לחג וגם אין לומר דנמשך הדין כל ימי החג דלמה דין של ר"ה נגמר ביום א' ודין של תבואה ושל מים נמשך ז' ימים ולכן כתב דתחלת דין הוא ביום ראשון וסוף דין ביום אחרון ובנתים ליכא דין כלל ע"ש. ולא ידעתי איך יתורץ בזה מה שהקשה מ"ש מר"ה דלחד מ"ד תחלת וסוף דין הוי ביום א' ועוד יקשה מ"ש מעצרת דדין דפירות האילן התחלה והגמר הוא ביום א'. ולכן לענ"ד י"ל דבאמת בין בפסח בין בשבועות בין הסכות הדין הוא בכניסת החג ביום ראשון ומה דאמרינן הביאו לפני עומר בפסח וכו' אף שזה אחר הגמר דין י"ל כדאמרינן לקמן (דף י"ז ע"ב) עיני ה' אלהיך בה עתים לטובה עתים לרעה וכו' ע"ש הרי שגם אחר גמר דין אפשר שיש שינוי לטובה או לרעה ולכן מתניתן דקאמר העולם נדון הוא הדין הכללי של כל העולם וצוה הקב"ה לישראל ביום השני להקריב עומר כדי שאברך לכם תבואה שבשדות פי' שמהדין שנגזר על התבואה אם מעט אם רב תבא לכם הברכה וכן לענין גשמים דחג וע"כ צ"ל כן דכיון דאיירי מדין העולם על התבואה ועל המים מה שייכות לזה מה שמקריבין ישראל עומר ושתי הלחם ונוסכים מים וא"ל דקאמר דבשביל קרבנות ישראל נתברך כל העולם הרי בסוכה (דף כ') לא אמרינן כן רק לענין פרי החג שהקריבו ישראל בשביל כל ע' אומות אבל לא מצינו כן לענין עומר ושתי הלחם וניסוך מים אע"כ כדאמרינן דלאחר שנגזר דין כללי לכל העולם נגזר דין פרטי לחלק של ישראל שיתברכו בשביל הקרבנות וכעין זה כתב הר"ן דבג' זמנים הללו נדונים הדברים לכל העולם ובר"ה נידון כל יחיד ע"פ מעשיו איזה חלק יהיה לו בהם ולפי דברינו יש עוד דין שלישי דהיינו ביום ראשון לכל העולם ובשאר ימי החג יתברכו ישראל בכללם ע"י הקרבנות של עומר ושתי הלחם וניסוך מים ובר"ה יהיה הדין לכל יחיד:

ובחג נדונין על המים: הט"א כתב הא דלא קאמר בחג על המים כמו בפסח על התבואה הואיל ואפסקא קרא דהיוצר יחד לבם ע"ש. אכן י"ל דבברייתא לקמן קאמר ג"כ בחג נדונין על המים ושם ליכא הפסק קרא וכן י"ל מה דקאמר בברייתא ואדם נידון בר"ה שזה מיותר כיון דפתח הכל נדונין בר"ה. שוב ראיתי בתוספתא שהיא הברייתא שהובאה לקמן דבאמת לא כתוב נדונין על המים ולא אדם נדון בר"ה דזה לשון התוספתא ר' יהודה אומר הכל נדונין בר"ה וגזר דינו של כל אחד ואחד נחתם בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים וגזר דינו של אדם נחתם ביוה"כ עכ"ל ולענ"ד כן יש להגיה גם בברייתא דלפנינו:

נדונין על המים. ק"ל הרי כל גידול תבואה ופירות תלי במים כדכתיב ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן את פריו וכן אמרינן תענית (דף ב') גשמיכם היינו פרנסה א"כ איך אפשר שאחר שנדון בפסח על התבואה ובעצרת על פירות האילן יהיה דין בחג על המים הרי בלא מים אין תבואה ואין פירות וא"כ הכל תלוי בדין זה ויש לומר דתנא נקיט סדר הרגלים כמו שכתוב בתורה שהקדים חג המצות וחג השבועות לחג הסכות אבל באמת דין המים קדים בחג הסכות ואחר כן יהיה דין בפסח על שאר מאורעות שבתבואה ובעצרת על פירות האילן ואולי מטעם זה כפל בחג הסכות נדונין לרמז שדין זה קדום לפסח ועצרת ומתורץ בזה מה שדקדק הט"א כנ"ל:

על המים: הפ"י הקשה איך אפשר לומר כן הרי מקרא מלא הוא והארץ אשר אתה עובר שמה למטר השמים תשתה מים ארץ אשר תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה והרי הך השנה הוא ר"ה כדאמרינן לעיל ע"ש שנדחקו בישובו. אמנם לא ידעתי מהיכן פשיטא דהך תמיד עיני ה' אלהיך בה קאי על מטר השמים הרי יש לפרש דקרא מעלות ארץ ישראל קחשיב שלמטר השמים תשתה מים וגם שעיני ה' בהשגחה תמיד בה מר"ה עד ר"ה ואע"ג דלקמן (דף י"ז) אמרינן עיני ה' אלהיך עתים לטובה עתים לרעה הרי שהיו ישראל וגו' הרי שדרש עיני ה' אלהיך על המים הרי בלא"ה יש להקשות סתירה מברייתא זו על מתניתן דקאמר בחג נדונין על המים ולא בר"ה וע"כ צ"ל או דברייתא אתיא כמ"ד לקמן דהכל נדון בר"ה או יש לפרש עפמ"ש הר"ן דדין של יחיד בתבואה ופירות ומים הוא בר"ה ומה דקאמר היו ישראל רשעים או צדיקים בר"ה היינו היחידים שבישראל שבלא"ה אין לחשוב ולפרש שיהיו כולם שוים צדיקים או רשעים אבל עכ"פ עיקר דין הכלל יש לומר שהוא רק בחג:

בגמרא למימרא דחד דינא מתדני והתניא: לכאורה הוי מצי להקשות קושיא זו מיד אמתניתן. גם הפנ"י כתב דסוגיא זו תמוה. ולענ"ד י"ל דה"ק דבמתניתן היה אפשר לפרש בפסח על התבואה דהדין הוא באותו פסח שסמוך לקרי או לאונס ולכן באירע קודם פסח היה נדון לשעבר ובאירע לאחר פסח נדון להבא אבל אחר שהקשה כל הני הרפתקי אימת איתדון וע"כ היה צ"ל שהדין הוא קודם זריעה וא"כ כל דין הוא בפסח שעבר לכן הקשה שפיר איך משכחת דלאחר פסח נדון להבא ועל זה אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדני:

קודם יוה"כ נדון לשעבר: ק"ל מה קמ"ל בזה בשלמא לענין פסח קמ"ל דתרי דיני מיתדנא אבל לענין יוה"כ מה קמ"ל וי"ל דקמ"ל גם לענין יוה"כ כן היכא דעברו עליו שני ר"ה כגון דאירעה קרי או אונס בין ר"ה ליוה"כ דה"א כיון שעבר עליו ר"ה לאחר יוה"כ אין זה דין של אשתקד אלא של ר"ה שעבר עתה קמ"ל שנדון עפ"י גמר דין של יוה"כ שעבר ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (דף י"ח):

אדם נדון בכל יום: הט"א הקשה לר"י ולר"נ דלדבריהם אין בין ר"ה לכל ימות השנה כלום לענין דין של מעלה והרי כתיב תקעו בחודש וגו' משפט לאלהי יעקב. ועוד דאמרינן לקמן דאין אומרים הלל בר"ה ויוה"כ דספרי חיים וספרי מתים פתוחים ולר' יוסי ור' נתן זה בכל יום וא"כ או שיאמרו הלל בר"ה או שגם ביו"ט וחנוכה לא יאמרו ע"ש שהאריך עוד בקושיות והניח בצ"ע. ולענ"ד לק"מ דגם ר' יוסי ור"נ מודים דדין הרבים של כל העולם ובפרט של ישראל הוא בר"ה כדכתיב משפט לאלהי יעקב רק מה דתנן במתניתן כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון דהיינו דין היחיד על זה פליגי וס"ל דיחיד נדון בכל יום ולכן אמרינן דמתניתן דלא כוותייהו והרי גם הר"ן חילק בין רבים ליחידים לענין דין דתבואה ופירות דלרבים הוא לכל דין בזמנו וליחיד גוזרין חלקו בהדברים האלה בר"ה וכן נימא לר"י ור"נ רק איפכא דלדידהו חיי כלל בני אדם נדון בר"ה ולכן אין אומרים הלל בו אבל לכל יחיד ויחיד נקבע דינו בכל יום:

אלא אמר רב חסדא טעמי' דר"י מהכא: הקשה מהרש"א בח"א הרי ר"י יליף מותפקדנו לבקרים ותירץ דסמך על קרא דלעשות משפט עבדו ולא מייתי ותפקדנו לבקרים אלא להורות באיזה שעה ביום נדון. ולענ"ד זה דוחק דביותר הו"ל להביא עיקר קרא דיליף מיניה ולכן נ"ל דודאי עיקר ילפותא הוא מלעשות משפט עבדו אלא דמעיקרא לא הוי מצי לילף דהיה אפשר לפרש דמשפט אינו לשון דין אלא כלשון משפטו אשר הראת וכמ"ש המהרש"א דלכך מייתי אידך דרב חסדא דמלך וצבור ע"ש. אכן תמהתי איך שייך דמייתי ראיה מדרב חסדא לרב חסדא דלמא באמת הך משפט אינו לשון דין ולא שייכי ב' מימרי דרב חסדא. אבל לפ"ד י"ל כיון דכתיב ותפקדנו לבקרים דודאי הוא לשון דין רק שהיה אפשר לומר דלמא פקידה בעלמא ולא גמר דין ולזה מייתי מלעשות משפט עבדו דבר יום ביומו כיון דכבר ידענו שיש עכ"פ תחלת דין בכל יום בא זה וגילה על זה דשניהם דין ממש וא"כ עיקר ראיית רב חסדא הוא מותפקדנו לבקרים דזה גילה דגם משפט יום ביומו הוא דין ממש ולכן מייתי גם אידך מימרא דרב חסדא אחר שדרש ר"י פסוק זה על דין ממש מוכח ג"כ דמלך נכנס תחלה. ועוד י"ל דיש לדקדק דהכא קאמר פקידה עיוני בעלמא דמשמע דפקידה אינו דין ולעיל (דף י"א) אמרינן בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה וכתב רש"י בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון הרי דפקידה הוא גזר דין אכן י"ל דודאי לשון פקידה אינו רק עיון במעשה בני אדם והיינו מה שנקרא תחלת דין כמו שהדיין מעיין ושוקל כל צדדי זכות וחובה קודם שיפסוק הדין וזה נקרא אצלו תחלת דין ומה דאמרינן דנגזר עליהם הריון זה יליף מסיפא דקרא דכתיב ויעש ה' לשרה כאשר דבר הרי דתחלת דין נקרא פקידה וגמר דין עשיה ולפ"ז הכא נמי דיליף מותפקדנו לבקרים פריך דילמא עיוני בעלמא דהיינו תחלת דין ואכתי מנ"ל דגמ"ד ג"כ הוא בכל יום לזה קאמר טעמא דר"י מהכא לעשות משפט עבדו דכתיב לשון עשיית משפט דהיינו גמ"ד ומכ"מ א"ש דמייתי מותפקדנו לבקרים דמזה יליף העיקר דהיינו תחלת דין שגמר דין בלא תחלת הדין ליכא:

עיוני בעלמא הוא: ק"ק דלר' נתן דלא ס"ל עיוני בעלמא א"כ קרא ותפקדנו לבקרים היאך מוקי לה כיון דלדידי' בכל רגע יש דין וכן קשה על מה דקאמר רב יוסף כמאן מצלינן וכו' כמאן כר' יוסי הא לר' נתן ג"כ מצלינן שפיר וה"ל למימר כר' יוסי וכר' נתן:

ואמרו לפני בר"ה: מה שנקט שלא כסדר דאם על פי סדר השנה קחשיב הו"ל להקדים ר"ה וחג לפסח ושבועות ואפילו אם עפ"י סדר מועדים בתורה קחשיב עכ"פ הו"ל להקדים ר"ה לחג יש לומר עפמ"ש המהרש"א בח"א דקחשיב הג' קרבנות נגד ג' חיי נפשות שבעולם דמים הם חיי נפש הצומח ושעורים נגד חיי נפש בהמה דשעורים הוא מאכל בהמה וחטים נגד חיי אדם שהוא מאכל בני דעת ע"ש. אמנם כולם הם רק הקדמה לחיי ישראל הקדוש להקב"ה שהוא חיי הנשמה והוא יונק כח חייו ע"י עבודת הקב"ה וקיום מצותיו ולכן אמר לבסוף ואמרו לפני בר"ה וכו' שהוא נגד חיי הנשמה הנעלה על כולם. שוב ראיתי שגם הריטב"א הקשה קושיא זו ותירץ כיון דעומר ושתי לחם וניסוך המים דאורייתא ואמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דרבנן לכן איחר:

למה תוקעין בשופר של איל: המהרש"א בח"א פירש דפריך לר' יהודה דקיי"ל כוותי' דס"ל דבר"ה תוקעים בשל זכרים. ולענ"ד גם התוס' כוונו לזה במה שהביאו דקיי"ל כר' יהודה אכן תמהתי במה שכתב המהרש"א דר' יהודה יליף כן ממדרש שהביא רש"י בחומש דיובל לשון דכרא הוא למה הוצרך לזה ממדרש הלא זה מימרא דר"ע לקמן (דף כ"ו) גם מה שהקשה הרי ביובל גופא ס"ל ר"י דתוקעין בשל יעל ולא בשל איל והניח בקושיא לא הבנתי הרי לא משום דיובל נקרא דכרא יליף ר' יהודה דתוקעין בשל זכרים דודאי לשון יובל ג"כ פירושו חירות ויש ליובל ב' פירושים דשנת היובל הוא שנת חירות וקרן היובל הוא קרן האיל וזה גופא מה שהקשה ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל לר' יהודה דקיי"ל כוותי' ומה שביובל לא תוקעין ג"כ באיל בגז"ש דשופר מר"ה זה בארו התוס' לקמן (דף כ"ו) ע"ש:

עקדת יצחק בן אברהם: מה שהזכיר פה בן אברהם וכי לא ידענו דיצחק בן אברהם הוא יש לומר דהנה בעקדה היה ב' זכיות שהם צדקת אברהם העוקד שכבש רחמיו רחמי האב על הבן וצדקת יצחק הנעקד שמסר נפשו להקב"ה ושניהם נזכרים ע"י איל שנקרב מאברהם תמור יצחק וזהו שאמר ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני ולכאורה הול"ל כאילו נעקדתם לפני אבל רצה לומר שעי"ז יחשוב לכם הקדוש ברוך הוא זכות העוקד והנעקד דאם עקדתם עצמכם הרי אתם העוקדים והנעקדים ולכן קאמר עקדת יצחק בן אברהם להזכיר העוקד והנעקד:

בתוספת ד"ה בפסח. א"נ כר' יהודה: המשנה למלך ה' תשובה (פ"ג) דקדק למה לא כתבו דר"מ היא דס"ל דגמר דין ביוה"כ. ולענ"ד י"ל דניחא להו למימר דר' יהודה היא דאמרינן בתמורה (דף ט"ז) כל היכא דתני מעשה בחסיד אחד הוא או ר"י בן בבא או ר' יהודה בר אלעאי ע"ש והיינו סתם ר' יהודה וא"כ שם דקתני מעשה בחסיד אחד י"ל דר' יהודה הוא ולשיטתו אזיל אכן לא הבנתי דאפילו אי הדין בר"ה הי' הרי עכ"פ בלילה אין דין כדאמרינן בעלמא שאין הקב"ה דן את ישראל אלא ביום וכן אמרינן בע"ז לא ליצלי אינש וכו' בתלת שעי קמייתא והרי שם נאמר דבערב ר"ה הקניטתו אשתו ובא ולן בביה"ק ומשמע שזה היה בליל ראשון של ר"ה ואיך אפשר ששמעו מאחורי פרגוד הדין שיהיה למחר ומזה לכאורה ראיה לתירוצם הראשון:

בגמ' נחלקו תנאים בזמן דינו של אדם ולר' יוסי ור' נתן אדם נידון בכל יום ולכאורה קשה לדידהו מה הרעש הגדול בר"ה ותקיעת שופר ולמה תוקעין ומריעין ואומרים מלכות זכרונות ושופרות כו' ואומר אני שעל היות יום הכפורים יום מחילה וסליחה וכפרה וגמר דינו של אדם על זה לא נחלק שום תנא ואם כן נקבעו עשרה ימי תשובה קודם ליוה"כ לכ"ע ולפ"ז אף שאדם נידון בכל יום מ"מ באחד בתשרי מתחילין ימי הרצון שהקב"ה נמצא אף ליחיד וזה קול רעש הגדול הזה. אלא דלפי זה אין לא' בתשרי שום עלוי על כל הימים שבין ראה"ש ליוה"כ וכלם שוים בדבר זה ולמה נבחר יום זה ליום תרועה הי' לנו להריע בכל עשרה ימים הללו ומה יום מיומים. אומר אני שעקר הדבר שנבחרו עשרה ימי תשובה לימי רצון ואם בשביל שהם סמוכין ליוה"כ מדוע דוקא עשרה ולא תשעה ולא אחד עשר ונראה דיום הראשון גורם שבו יצא אדם בדימוס והקב"ה אמר אתה סימן לבניך ושוב יוה"כ הי' יום רצון בימי משה רבינו והימים שבינתים המה מחמת שיש קדושה לפניהם ולאחריהם לפי שר"ה הוא תחלת הזמן גרמא לרחמים הללו ולכן אנו עושים בו כל המעשים הללו וכל זה לר"א דסובר בתשרי נברא העולם אבל לר"י דסובר בניסן נברא העולם א"כ אין לומר טעם זה וצ"ל דר"ה הוא יום הדין הגמור נבחר מכל ימי השנה. והתוס' לקמן (דף כ"ז א') כתבו דהקליר יסד כתרוייהו כר"א וכר"י משום דאלו ואלו דברי אלקים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה ולא נברא עד ניסן. ובזה נראה לענ"ד כונת הפייטן היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כו' הנה מחשבו' נדמו להריון כמ"ש הרד"ק בתהלים ז' בפ' הרה עמל. ואמר הפייטן היום הרת עולם דהיינו שעלה במחשבה ולא הי' בריאת אדם רק בניסן וא"כ למה זה התקיעת שופר וכל התעוררות מזכרונות מלכות ושופרות ואי משום שהוא מימי תשובה מה יום מכלהו עשרה יומי. אלא ודאי היום יעמיד במשפט שהיום יום הדין לכל יצורי עולמים:

והנה המהרש"א בח"א הביא בשם הר"ן דבשלמא לר"א ניחא שהוקבע תשרי לדין שהוא זכרון ליום ראשון שבו נידון אדה"ר. אבל לר"י שבניסן נברא העולם למה הוקבע תשרי ותירץ הר"ן שזה הי' מרחמי ה' לקבוע יוה"ד סמוך ליוה"כ יום מחילה יום הוקבע לרחמים כדי שמי שנתחייב בדין בר"ה יש לפניו יוה"כ לחסות בצל כנפי הרחמים כי ביום הזה יכפר. והקשה המהרש"א דא"כ למה הוקבע א' בתשרי ה"ל לקבוע יותר סמוך ליום הכפורים מה דאפשר ואני אומר דגם ר"א ור' יהודה מודין לדברי התוס' ששני הסברות אמתיות ושהעולם עלה במחשבה ולא נברא עד חצי שנה אח"כ אלא שבזה נחלקו ר"א סובר שמחשבה הי' בניסן והבריאה היתה בתשרי ור"י סובר להיפוך וזה לדעתי כונת רש"י לעיל (דף יוד ע"ב) תניא ר"א אומר בתשרי נברא העולם פירש רש"י מקרא יליף לה לקמן. ולכאורה מה בעי רש"י בזה. ולדידן ניחא דכיון דבין למר ובין למר גם תשרי גם ניסן היו לבריאה חד למחשבה וחד למעשה א"כ נחלקו ואכתי לא ידעינן מחלוקתן כיון שעקר מחלוקתן אימת היתה המחשבה ואימת המעשה אכתי לא ידעינן מחלוקתן עצמו אם מה שכל א' אומר נברא העולם כונתו על מחשבת הבריאה או על המעשה ולכן פירש רש"י דר"א בעצמו יליף לה מקראי ומהנך קראי חזינן דבמעשה הבריאה איירי והנה העולם עלה במחשבה לברא במדת הדין אלא שאח"כ במעשה שתף רחמים בדין וא"כ לכ"ע בא' בתשרי בתחלת בריאת העולם הי' יום דין אלא דלר"א הי' במעשה דינו של אדה"ר ולר"י אז הי' המחשבה של הבריאה והמחשבה במדת הדין היתה. וא"כ לכאורה אין מקום לקושית הר"ן שהקשה לר"י מאי שייכות יש לא' בתשרי לקבוע בו יום דין והרי התירוץ מבואר שיום זה הי' תחלת הדין במחשבה וצריך לומר דעקר קושית הר"ן למה קבע הקב"ה יום המחשבה יותר הי' לקבוע יום המעשה א' בניסן שבו הי' הדין בפועל כי בו נידון אדה"ר. וע"ז שפיר משני הר"ן שרצה הקב"ה לקבוע יום הדין סמוך ליוה"כ. וא"כ קושית המהרש"א שהקשה אם בשביל סמוך ליום הכפורים למה דוקא בא' בתשרי אינה קושיא כלל שעכ"פ לא סגי מלקבוע או בא' בתשרי או בא' בניסן ולא בשאר יומי כלל:

לאחר יום הכפורים נדון להבא. עיין מה שפירש"י והביא ראיה מלשון המשנה בנדרים דף ס' ור"ח להבא וכו' ע"ש וראיתי במכתב לעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שכתב הקשה הרב המובהק כמהר"ר נסים רוזילייו זלה"ה דלפי מה שפירש רש"י עצמו שם בנדרים דף ס' על משנה זו אין ראיה כלל מהמשנה וסלקא ליה בצ"ע ולק"מ כי ידוע דפי' נדרים אינו מרש"י ז"ל והוא ממפרש אחר על כן יאמרו המושלים גברא אגברא קרמית עד כאן דברי עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה ועמ"ש בעניותי בקונטריס שם הגדולים ה"ב דף ע"ז ומשם באר"ה:

האי תנא דבי ר' ישמעאל היא וכו' איכא מאן דסבר דהכי הלכתא דסתם מתני' ומחלקת בבריתא הלכה כסתם מתני' ואע"ג דאמרי' בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב איזו לשובע י"ל דרעב דהתם רעב של מהומה שהבריות אוכלים ואינם שבעים אבל דין ריבוי התבואה ומיעוטה בפסח וכן פי' ר"ת וליתא דמפורש בירושלמי דסתם מתני' דלא כרב וכן סוגיין דברכות במעשה ההוא חסיד וכו' אלמא דדין התבואה בתשרי וכן הלכתא לקוטי ר"ב כ"י משם הריטב"א:

מלך נכנס לדין תחלה. וא"ת ומאי תחלה שייך לומר הא כלן נסקרים וכו' וי"ל אע"ג דכלן נסקרים בסקירה א' דינן שלהם נגזר בפני עצמו א"נ היינו כל הצבור אבל מלכים נסקרים בפ"ע ובהאי תי' א"ש מאי דקאמר מקמיה דלפוש חרון אף ותירוצא קמא בהדי מאי דאמר לאו ארח ארעא למיתב מלכא אבראי לפיכך צ"ל שניהם. לקוטי ר"ב משם חידושי מרן מהר"י קארו ז"ל ומאי דקאמר רב חסדא דטעמיה דר' יוסי מהאי קרא לעשות וכו' כתוב שם בשם חידושי מרן הנז' וז"ל וא"ת א"כ אמאי לא נקט בבריתא האי קרא ונקט פ' ותפקדנו וי"ל דאה"נ דמותפקדנו מייתי לה דמקרא לעשות וכו' ליכא למשמע אלא דמלך וצבור נדונים בכל יום אבל כל יחיד ויחיד ליכא למשמע מינה מהתם. חידושי מהר"ר יוסף קארו ז"ל. עכ"ל: