"לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" וְלֹא לְכָל נַחֲלָתוֹ. לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהר"י מדובנא [ר' יעקב קראנץ] ז"ל, יש עובר על פשע חבירו שחטא לו בדברים מפני שיהיה לו טובה בזה כדי שיהיה הקב"ה מעביר לו על פשעיו מדה כנגד מדה, ויש שעובר על פשע חבירו שחטא לו בדברי בזיון מפני הענוה שלו שהוא נבזה ונמאס בעיני עצמו, ולכן לא יחשוב דברים אלו שדבר חבירו בעדו לבזיון, וכמו שנאמר (תהלים טו, ד) נִבְזֶה מאחרים בדברים הנה בְּעֵינָיו, רוצה לומר בעיני עצמו הוא נִמְאָס יותר מן הבזיון שביזוהו, ולכן אינו מקפיד על מה שחטא לו חבירו בדברים עד כאן דבריו, יעוין שם.
וכאן בא רבי אחא בר חנינא לפרש מה שנאמר שיעביר לו הקב"ה על כל פשעיו לאו בכל מעביר על פשעי חבירו איירי אלא רק אותו שאינו מקפיד על פשע חבירו מפני שהוא מֵּשִׂים ורואה עַצְמוֹ בדעתו שהוא מאוס כְּשִׁירַיִם אלו שמשיירין בקערה אחר אכילה שהם נמאסין בעיני בני אדם ואין אוכלים השיורין אלא הפחותים שהם המשרתים והעניים כן הוא נמאס בעיני עצמו, ולכך אינו מקפיד על בזיון שבזהו חברו, הנה לזה דוקא מעביר על פשעיו, אבל היודע בעצמו שהוא אדם חשוב ובזהו חבירו בדברים וחטא לו והוא שותק ועובר על פשע חבירו כדי להרויח טובה מאת ה' שיעביר על פשעיו לא יזכה לכך.
או יובן בס"ד מה שאמר מֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין מ:) לעולם יראה אדם עצמו כאילו האדם חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות וכו' ונמצא שכל אדם צריך לחשוב עצמו תמיד הוא סוף ושיור שבו נשלם הכרעת כף הזכיות והכרעת כף העונות, הנה זה הוא אשר יזכה לכך.
ועוד נראה לי בס"ד דאם האדם רואה עצמו מלא תורה ומצות איך יהיה שפל ועניו בעיני עצמו באמת, אך בזאת יוכל להיות שפל אף על פי שהוא מלא תורה ומצות והיינו שיחשוב שכבר בא בגלגול בעולם הזה כמה פעמים ומי יודע כמה חטא בגלגולים שקדמו, ואף על פי שעתה מלא תורה ומצות לא יספיקו להשלים חסרון גלגולים שקדמו לשליש ולרביע ובזה יהיה שפל בעיניו באמת. וזהו שנאמר לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם רוצה לומר עתה הוא שיורין של גלגולים אחרים, ובזה יהיה שפל באמת. או יובן יעשה עצמו דהיינו צרכי גופו כְּשִׁירַיִם כלומר טפלים.
מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ־צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אין הדבר כפשוטו שנתעטף ממש אלא הראה לו במראה הנבואה כך שנדמה לפניו כשליח ציבור מעוטף.
ומה שאמר 'הֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה' רוצה לומר סוד ענין סדר תפלה שצריך האדם ללבוש ציצית תחלה הרומז לאור מקיף ואחר כך קריאת שמע שבה נעשה זווג חו"ב [חכמה ובינה] ואחר כך תפלה שבה נעשה זווג תו"מ [תפארת ומלכות].
ואומרו כאן נִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קאי על אור התפארת דלפעמים מכנהו בשם הקב"ה, והא דהראה לו עשיית סדר זה במראה הנבואה בפועל, והיה די להגיד לו הסדר והענין כולו בפה, נראה לי בס"ד כי ענין זה שהבטיחו עתה שאם יעשו ישראל כסדר הזה אמחול להם הוא חסד גמור ואין שורת הדין כך! ולכן הראה לו בדבר זה פועל דמיוני של עיטוף כדי לחזק הבטחה זו שכל דבר שנעשה בו פועל דמיוני יתחזק ויתקיים, כמו שכתבו הרמב"ן והר"ן ז"ל, ואז לא יהיה על זה קטרוג לבטל הדבר, ונרמז הציצית בתיבת 'וְיַעֲבוֹר' שהוא 'וי עבור' ואותיות וי במילואם כזה ו"ו יו"ד עולים מספר ל"ב [32] רמז לציצית שיש בו ל"ב חוטין.
בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם. נראה לי בס"ד לכך יש פסק בין שני שמות כמו וא"ו שהוא סוד ברית ובמילואו עולה מספר י"ג כמנין י"ג מידות. גם ידוע כי י"ג מכילן דרחמי של 'מִי אֵל כָּמוֹךָ' צריך להמשיכם ולחברם בי"ג מידות, וידוע כי י"ג מכילן הנזכרים הם סוד היסוד העליון בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (משנה נדרים ג, יא) 'גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות' וכנזכר בדברי האר"י ז"ל לכך הניח פסק כאן שהוא וא"ו שהוא סוד הברית ובמילואו עולה י"ג.
אֲנִי הוּא קֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא אָדָם, אֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחֱטָא אָדָם וְיַעֲשֶׁה תְּשׁוּבָה. נראה לי בס"ד קודם אותיות הוי"ה יש טדה״ד מספר כ״ב ואחר אותיות הוי״ה יש כוז"ו מספר ט"ל סך הכל עולה מספר אֲנִי [22+39= 61] ונרמז בזה כי כ"ב שהם כ"ב אותיות התורה שהם סוד כֵּלִים יהיו מלאים אורות של שמות ע"ב [יו"ד ה"י וי"ו ה"י = 72] ס"ג [יו״ד ה״י וא״ו ה״י = 63] מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] ב"ן [יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה = 52] שהם ט"ל אותיות. ולזה אמר אֲנִי הוּא קֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא, אֲנִי אַחַר שֶׁיֶּחֱטָא כי תיבת אֲנִי היא מספר הכלים והאורות מורה שהכלים שהם כ"ב יהיו תמיד מלאים אורות שהם ט"ל וזהו שנאמר אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן (ישעיהו מד, ו).
והנה הרא"ש ז"ל הקשה קודם שיחטא למה נצרך לחסד? יעוין שם. ונראה לי בס"ד כי הקב"ה כשרואה שזה מוכן לחטוא מקדים לסלק ממנו השופרי שופרי אשר בנפשו שהם חלקי הנשמה שבנפש כדי שלא יפגמו בחטאו וזהו חסד גדול שעושה עמו קודם שיחטא, וכיוצא בזה עשה לאדם הראשון.
ונראה לי בס"ד ב' פעמים שם הוי"ה [יְיָ ׀ יְיָ (שמות לד, ו)]]שזכר בראש י"ג מידות הם מספר בֵּן [52] רמז שישראל נוהג עמהם דין בן שימחול להם ועם מספר הפסק שיש בין ב' שמות שהוא דוגמת וא"ו שמספרו ששה יהיה עולה מספר חֵן [58] והיינו שזוכה לחן לפי שהזדונות נעשים כזכיות ואין לך חן גדול מזה.
רַבִּי אֶלְעָזָר רָמִי, כְּתִיב (תהלים סב, יג) "וּלְךָ אֲדֹ' חָסֶד", וּכְתִיב: (שם) "כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ". קשה מה בא רבי אלעזר לחדש יותר על דרשה דדריש אילפא?
ונראה לי בס"ד דאילפא איירי בכללות העולם בענין הדין והמשפט ורבי אלעזר איירי באדם פרטי בענין ההשפעה שלו והוא כי הטבע יש לו חק וגבול בפרי המעשים דרך משל זורע סאה יוצא לו תמורתה כפי הטבע ארבע או חמש סאין אמנם לפעמים השם יתברך נותן ברכה למעלה מן הטבע שימצא האדם פריו על חד מאה כמו שנאמר (בראשית כו, יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ' ברם גם ברכה זו שהיא למעלה מן הטבע יש בה קושי מצד אחד שתרבה היגיעה והטורח של האדם בברכה זו הגדולה מעת שיקצור עד שיאצור בבית. אמנם (משלי טז, ז) 'בִּרְצוֹת הֳ' דַּרְכֵי אִישׁ' לא יתן לו רבוי הברכה בשדה אלא הארץ תוציא לו כפי טבע הנהוג, ואחר שישים פירותיו באוצר ביתו ישלח שם הברכה ונמצא רבוי הברכה לא סיבב לו רבוי יגיעה. ולזה אמר בתחילה, 'כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ' רוצה לומר התשלומין יהיו כפי כח המעשה אשר יחייב בה חק הטבעי ואחר כך 'וּלְךָ אֲדֹ' חָסֶד' לשלוח ברכה באוצר.
רַב הוּנָא רָמִי, כְּתִיב: (תהלים קמה, יז) "צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו", וּכְתִיב: (שם) "וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו". קשה מה הוסיף רב הונא על דרשת רבי אלעזר ואילפא?
ונראה לי בס"ד דרב הונא איירי בדבר שנראה תחילה לעיני הכל שהוא דין ואחר כך נודע שהוא חסד וכמו הך עובדא דרבי עקיבא דבעא אושפיזא ולא יהבו ליה ובת בדברא, כי תחלה מה שאכל אריה החמור וכבה הנר ונאכל התרנגול נראה דין גמור ואחר כך נודע שמעיקרא היה חסד, וכן ענין המעשה של 'אוֹדְךָ הֳ' כִּי אָנַפְתָּ בִּי' (ישעיה יב, א) שבא לילך לסחורה למדינת הים ונתחב לו מסמר ברגליו בעת שמוריד סחורתו וחזר בו והלכה הספינה והיה בוכה על מכתו ועל עיכוב הליכתו ואחר ב' ימים טבעה הספינה בים התחיל מודה ומשבח על מכתו! וכן כיוצא בזה וזהו שאמר בתחילה 'צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו' שנראה שעושה דין שצריך האדם להצדיק עליו את הדין אך אחר כך 'וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו' שניכר ונתברר שעושה מעיקרא חסד וטובה לאדם שצריך להודות ולשבח.
בִּתְחִלָּה "אֱמֶת", וְלִבְסוֹף "וְרַב חֶסֶד". הנה בודאי דידע הקב"ה בתחילה שאין האדם מתקיים בדין אך כדי להראות טובו הגדול עושה כן שבתחילה צדיק שמעורר מדת הדין ולבסוף חסיד שמעורר מדת הרחמים שבזה ממתק הדין ברחמים וגם בזה ניכר ומתגלה טובו וחסדו הגדול ביותר.
והשתא בזה נתרץ בס"ד קושיית הרי"ף ז"ל שצריך למכתב 'אֱמֶת' קודם 'רַב חֶסֶד' ובזה ניחא דנכתב כך להודיע לנו שלא נעלם דבר חלילה מאת השם יתברך אלא באמת מתחילה היתה מחשבתו לעשות חסד שידע דאין האדם מתקיים בדין.
גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁמְּקָּרַעַת גְּזַר־דִּינוֹ שֶׁל אָדָם. הא דאמר 'מקרעת' ולא אמר 'קורעת' נראה לי בס"ד כי לשון מקרעת משמע על קרעים רבים ויובן הענין על פי רבותינו ז"ל משל לאב שנשבע שישליך על בנו קורה שהיתה לפניו ואם ישליכנה כמו שהיא ימות בנו ואם לא ישליכנה כבר נשבע! מה עשה? חלק אותה לחלקים קטנים והשליכן עליו נמצא קיים שבועתו ולא מת בנו, כן הצרה שגזר עליהם יחלקנה לחלקים רבים להביאם בזה אחר זה כדי שיוכלו לסבול לכך נאמר (תהלים ט, י) 'מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה' שיעשה העת עתות הרבה עד כאן דבריו. ולכן אמר מְּקָּרַעַת גְּזַר־דִּינוֹ שמחלק אותו לחלקים רבים וזהו קרעים רבים.
ונקיט לשון קריעה ולא אמר ביטול לרמוז שקורע תחילה הפגם ואז קורע גזר דין כי 'קרע' אותיות 'עקר' ולזה אמר (ישעיה ו, י) 'וָשָׁב וְרָפָא לוֹ' ד'אפר' אשר מורה על צרה יתהפך לאותיות 'רפא'. גם יובן 'אפר' רומז לעונות יתרפא ויהיה 'פאר' שהעונות יתהפכו לזכיות שהם פאר!
והא דנקיט בפסוק זה דמייתי רבי יוחנן [הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ (ישעיהו ו, י)] שלשה איברים שהם עינים ואזנים ולב? נראה לי בס"ד דהמצות הם שלשה מינים, יש שהשכל מחייב אותם וכנגד זה נקיט יִרְאֶה בְעֵינָיו ראיה שכלית ויש אין השכל מחייב אותם אך יש להם טעם בקבלה וכנגד זה נקיט וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע שישמע הטעם המקובל בהם, ויש שהם חוקים שאין להם טעם כדי שישמע באזניו וכנגד זה נקיט וּלְבָבוֹ יָבִין כי ירגיש בהבנת לבו לומר אם אין בהם נזק לנפש למה צוה הקב"ה להזהר בהם והרגשה זו תהיה בהבנת הלב שיבין דבר מתוך דבר ושלשה אלה ראשי תיבות 'בָּשָׂר' שהוא ראשי תיבות בינה שמיעה ראיה שהם מתקנים את האדם הנקרא 'בָּשָׂר' דכתיב (ישעיהו סו, כג) 'יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי'.
והא דנקיט תיקון התשובה בלשון רפואה דכתיב 'וְרָפָא לוֹ' לרמוז כמו חק הרפואה של חולה שלא יועיל לו הסממנים אלא אם כן עושה פהרי"ז שלא לאכול מאכלים רעים כן התשובה שהיא בנויה על וַעֲשֵׂה טוֹב לא תועיל אם אינו נשמר בְּסוּר מֵרָע גם כן.
רש"י ז"ל לא פירש כאן ביאור אֵילֵי נְבָיוֹת וגם בקמא דף צ"ב אתמר זה ולא פירש שם כלום וגם בערוך לא הביא ביאור לזה אך ראיתי בערוך ערך גב שהביא מגמרא דעירובין דף ע"ט וכן אתה אומר בניב של תבן והוא גריס ניב בנו"ן ופירש שהוא רוצה לומר מעובה עיין שם. ואם כן לפי זה כאן ביאור אֵילֵי נְבָיוֹת רוצה לומר איילים מעובים שהם שמנים הרבה שמעובין בשומן.
עָשָׂה לָהֶם סִמָּנִיּוֹת כְּ'אַכִּין' וְ'רַקִּין' שֶׁבַּתּוֹרָה. צריך להבין למה עשה הסמניות באות נו"ן ולמה הניח שבעה נוני"ן?
ונראה לי בס"ד דידוע כל גזר דין נעשה על ידי שם אדני בסוד דינ"א דמלכותא דינ"א, דשם אדני הוא סוד המלכות והענין הוא כי אות א' דשם אדנ"י הוא רחמים נמשך ממקום עליון דשם אהי"ה ושאר אותיות הם דין כמשמעם ואם השם הזה נשאר כסדרו העיקרי שיהיה אות א' בראש אין נעשה בו גזר דין דהאלף גובר על אותיות דין הנשארים בשם וממתק הדין אבל אם יתהפך סדר השם הזה לצירוף דינ"א שהוא אחד מכ"ד צרופים של שם זה אז הוא פועל דין ובו יהיה גזר דין.
ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל דינא דמלכותא יהיה מצירוף דינ"א כי בצירוף זה אות א' למטה, ולא עוד אלא אותיות דין הם כסדרן למעלה נמצא עיקר הדין נעשה מאותיות דין של דינ"א, אך ודאי עם כל זה פועל הדין יתייחס יותר לאות נו"ן כי בו נשלם צירוף דין כי אותיות ד"י לבדם אדרבא יורו לטובה שיאמר 'דַּי לְצָרָה' ולכן מאחר כי פועל הדין יתייחס יותר לאות נו"ן לכך עשה הסמניות באות נו"ן ועשאם שבעה לרמוז כי פועל הדין יוצא מצירוף דינ"א שאז אות נו"ן כפופה היא אות שביעי אם תמלא אותיות 'דינא' כזה דל"ת יו"ד נו"ן אל"ף. וגם בזה מובן הטעם נמי שהניח הנון הפוכה לרמוז שהדין נעשה מן צירוף דינ"א שנהפכו האותיות שלא כסדר שם אדנ"י.
שָׁאֲלָה בְּלוֹרְיָאה הַגִּיוֹרֶת אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: (דברים י, יז) "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד", וּכְתִיב: (במדבר ו, כו) "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". קשה הוה לה להקשות כתיב 'יִשָּׂא ה' פָּנָיו' וכתיב 'לֹא יִשָּׂא פָנִים' דהדרך להקשות מן המוקדם על המאוחר? ונראה לי בס"ד דזכרה פסוק 'יִשָּׂא ה' פָּנָיו' באחרונה מפני כי היא בלאו הכי קשיא לה בגוף הפסוק לבדו דאיך ישא פנים והביאה פסוק 'לֹא יִשָּׂא פָנִים' לחזק הקושיא יותר מן הכתוב גם כן אבל באמת בלאו הכי פסוק 'יִשָּׂא פָנִים' מוקשי מסברא.
ונראה דשאלה זו שאלה קודם שנתגיירה דאחר שנתגיירה איך תאמר בְּתוֹרַתְכֶם שתוציא עצמה מן הכלל אחר שנכנסה לדת ישראל דזה לשון עכו"ם הוא שמדברים כך עם ישראל.
נִטְפַּל לָהּ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן. יש להקשות והלא היא שאלה מן רבן גמליאל ואיך הכניס עצמו רבי יוסי בענין להשיב תשובה וכי דרך ארץ הוא זה?
ונראה לי הכניס עצמו בדברי טעם שאמר לה כיון דעיקר קושייתיך על פסוק 'יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ' צריך אני לתרץ קושייתיך ולהשיב לך תשובה כי אני כהן וכל יום אני מברך את ישראל בפסוק זה ועל כוונה זו אני אומר אותו, ולזה אמר נִטְפַּל לָהּ רַבִּי יוֹסֵי 'הַכֹּהֵן' דייקא.
כָּאן בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כָּאן בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם. נראה לי בס"ד הטעם דהחמיר טפי בעבירות שבין אדם לחבירו יותר כדי לחזק הדבר שלא יהיה האדם קל בעיניו חטאו לאדם כמוהו, וכמו הטעם שהשיב הגאון מהר"י לאותו דוכס על מאמר רבותינו ז"ל שאמרו העובר על דברי חכמים חייב מיתה והביא לו משל על זה.
ועוד נראה לי כי בעבירות שבין אדם לחבירו יש להם תובע וצועק למעלה והוא המזל של חבירו שחטא לו ולכך קשים להמחל.
עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד: כָּאן קֹדֶם גְּזַר־דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר־דִּין!. קשה הוה ליה למימר 'רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כָּאן קֹדֶם גְּזַר־דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר־דִּין' ולמה נקיט כהאי לישנא?
ונראה לי בס"ד כי רבי עקיבא לא אמר חילוק זה בפירוש ורק מן המעשה שהיה לו למדנו ממנו דבר זה והוא כי הוא קודם שנהרג חבשו אותו בבית האסורין כמה ימים וכל יום מוציאין אותו וסורקין בשרו ועשו לו יסורין קשים וצריך להבין מאחר דהיה חבוש כמה ימים קודם שנהרג, למה לא התפלל על עצמו ולא בקש מן החכמים שיתפללו עליו לבטל הגזרה? אלא ודאי מאחר שידע שהיה גזר דין עליו לכך קבל בשתיקה דאין תפלה מועלת אחר גזר דין. ומזאת המעשה למדנו דסבירא ליה לחלק בין קודם גזר דין בין אחר גזר דין וכעין זה אמרו בגמרא דחולין (חולין קיא:) בדין נותן טעם בר נותן טעם דסבירא ליה לרב דאסור דלאו בפירושא אמרה רב אלא למדנו כן ממעשה שהיה לו.
