סלקא דעתך אמינא הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל איפרסמא לה מילתא ולא ליעברוהו קא משמע לן. קשיא לי, אמאי לא פרכינן מיהא מתניתין לרב דימי מנהרדעא, דתני בשלהי פרקין קמא (כ, א) מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו, ואין מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו, מאי טעמא האי מחזי כשיקרא והאי לא מחזי כשיקרא, והא הכא דאיפרסמא מילתא לכל ישראל ואפילו הכי מעברינן. ויש לומר דהתם בשהיו יכולין לקדשו ביום שלושים על פי הראיה, ועמדו מדעת עצמן לצורך הנראה להם ולא קדשוהו ועמדו עד למחר, התם הוא דלא משום דהתם מחזי לעם כשיקרא, אבל הכא הכל יודעין דמצוה לקדש על פי הראיה, וכיון שלא היה שהות ביום לקדש הרי זה ניכר לכל שהוא כאלו לא באו עדים היום, שהרי אי אפשר לקדשו שהתורה אמרה ראה וקדש . ובירושלמי (פירקין ה"א) מצאתי שהקשו בהפך, דגרסינן התם ר' זעירא ור' אמי בשם ר' יהושע בן לוי מעמעמין על הנראה לעברו, ואין מעמעמין על שלא נראה לקדשו, מתניתא פליגא על ר' זעירא ראוהו בי"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר מפני שחשכה הא לא חשכה לא, הדא אמרה אין מעמעמין על הנראה לעברו, ע"כ. וקשיא לי אם כן למה לא הקשו ממנה בגמרין למאן דאמר מאיימין על הנראה כדי לעברו . לפיכך נראה לי, אע"ג דלא אסיקו בה פירוקא בירושלמי, טעמא משום דהתם לצורך שנראה להם לעברו, ומתניתין דהכא ללא צורך, ולפיכך דוקא חשכה הא לא חשכה לא. כך נראה לי.
הא דאמרינן: מהו דתימא ליהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין וליקדשיה בלילה. קשיא לי, ואי משום הא נמי לא איצטריך דהא מרישא נמי שמעת מינה, דאי סלקא דעתך הכין, ליהוי נמי ראיית בית דין כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין, אלא מדקתני הרי זה מעובר שמע מינה דלא. ויש לומר דאילו מרישא הוה אמינא דכיון דעלמא דעל פי ראייתם הן מקדשין, בשעת שאומרין מקודש הוי כהתחלתו וכגמרו באותה שעה ומשום הכי אי אפשר שלא לעברו, אבל בשנחקרו העדים דכשהן מקדשין עכשיו על ידי חקירת העדים שהיתה ביום הן מקדשין , אימא שפיר דמי, קא משמע לן.
ואימא הכי נמי אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב חק אימת הוי בגמר דין וקרי ליה משפט. קשיא לי טעמא דגמרא, דהכא דהוי כתחלת דין דעלמא ולא אפשר הוא דלא מקדשינן ליה בלילה הא לאו הכי מקדשינן למפרע אע"פ שעבר יומו, ואם כן אכתי אמאי מעברינן ליה ליקדשוהו למחר דהוי התחלת דין וגמר דין ביום. ויש לומר דבשלמא אי הוה אפשר לקדושיה בלילה ניחא דהא לא אפסקיה זמן שאינו ראוי לקדש, אבל השתא דאמרינן דאי אפשר לגמרו להיות בלילה היכי מקדשינן ליה למחר, כיון דעבר בין העדאת העדים לגמרו זמן שאינו ראוי לקדש בו , הא ודאי מכיון דאפסקיה זמן שאינו ראוי אין ראוי לקדשו לאחר זמן .
אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלקי וגו'. ואע"ג דהאי קרא לענין ראש השנה דרשינן ליה בפרקין קמא (ח, ב), הוא הדין לכל שאר ראשי חדשים .
הא דאקשינן: אמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה. פירש רש"י ז"ל דהא גבי עדות החודש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש. נראה מדבריו דלגבי נפשות או ממונות דכתיב בהו עדות לא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, אלא דבעינן עדות ממש או הודאת בעל דין דהוי כקבלת עדות, כההיא דאמרינן בפרק נוחלין בבבא בתרא (קיג, ב), שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. ואינו מחוור, דהא בפרק החובל (ב"ק צ, ב) אמרינן הכי גבי הא דמייתי בסמוך, סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, דאמרינן התם בגמרא (משנה צ, א; גמרא צ, ב) התוקע לחבירו נותן לו סלע ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה, איבעיא להו במנה צורי תנן או במנה מדינה תנן, תא שמע דההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה, אמר ליה הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי, ואמרינן מאי הא אנא והא ר' יוסי הגלילי, אי נימא הכי קאמר הא אנא דחזיתך והא ר' יוסי הגלילי דאמר מנה צורי למימרא דעד נעשה דיין והא תניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין דברי ר' טרפון וכו' ואפילו ר' טרפון לא קאמר אלא מקצתן נעשין עדים אבל עד אינו נעשה דיין. ופרקינן, אמרי כי תניא ההיא בשראו בלילה, אלמא אפילו במה שכתוב בו עדות אמרינן נמי לא תהא שמיעה גדולה מראיה .
ואע"ג דפריק התם רב אשי פירוקא אחרינא ואמר איבעית אימא הכי קאמר הא אנא סבירא לי כר' יוסי הגלילי במנה צורי, כלומר ולעולם אימא לך דאין עד נעשה דיין, אפילו הכי לא משמע דרב אשי אתא לאיפלוגי דלא אמרינן הכי , אלא למימר דאי מיהא לא שמעינן דסבירא ליה לר' יהודה הנשיא דעד נעשה דיין. ומכל מקום כיון דאשכחן הכא דקא מקשה להדיא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, והתם אשכחן דאמרינן הכא לחד פירוקא, ואוקמינן לההיא דסנהדרין שראו וכו' בשראו בלילה, שמע מינה דבכולהו מילי אמרינן הכי. ועוד דהא לישנא דאמרינן התם בפירוקא קמא אמרי התם בשראו בלילה, משמע דהכין אמרי לה בבי מדרשא ולאו דיחוייא היא. וההיא דאמר רב יהודה אמר רב פרק יש נוחלין (ב"ב שם), גמרא ובני אחיות, שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין, כלומר משום דשנים הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין, ולא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, התם בשאין שם עדים אלא הם וכיון שהוא מוסר דבריו להם ומצוה בפניהם שוינהו עדים שוב אין נעשין דיינין, וכי אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה בשלא הזמינום לעדות אלא שראו מעצמן שלא בהזמנה לתורת עדות, אבל התם הוה ליה כאילו הזמינם בפירוש לעדות. ואי נמי כיון שאינן אלא שנים ואינן ראויין לדין, הויא להו ראייתם ראיית עדים ולא ראיית בית דין ותורת עדים יש להם. והלכך הא דאמרינן הכא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, לאו בעדות החדש בלחוד קאמרינן אלא אפילו בדיני נפשות לר' טרפון, ובדיני ממונות בין לר' טרפון בין לר' עקיבא.
ואוקימנא: בשראוהו בלילה. והלכך הוה לה ראייתם של לילה ראיית עדים ולא ראיית בית דין דלילה לאו זמן דין הוא, והלכך אף למחר אי אפשר לעשות דין על פי ראייתם של לילה ונימא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, דלא אמרינן הכי אלא בראייה שבשעה הראויה לדין, כלומר לא תהא שמועת בית דין מפי אחרים גדולה מראיית בית דין, ואלו לא היו יכולין להיות דיינין בשעת ראייתן, ועל פי ידיעתן אי אפשר לדון למחר שאין הידיעה עכשיו אלא מחמת שראו בלילה, וזה מתורת עדות הוא כאלו מעידין לעצמן שכך ראוה הלילה ועכשיו יגמרו הדין על פי עדות עצמן.
וטעמא דאין עד נעשה דיין. פירש רבי שמואל זצ"ל, בריש פרק יש נוחלין (ב"ב קיד, א) גבי ההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה, דהוי מגזרת הכתוב דכתיב (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני השם, ובעדים הכתוב מדבר, אלמא צריכין שיהו אחרים מעידין לפני בית דין, וכן השיב רב צמח ז"ל בתשובה. ויש מי שפירש, משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה, ולא גרע ממי שעדים קרובין לדיינין שהן פסולין, כדגרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"ג, ה"ט) שאם הוזמו מפיהם הן נהרגין וכל שכן לעדות עצמן. ולטעם זה אפילו עד הרואה או אפילו עד שכבר העיד יהא כשר לדון בשאחרים מעידין לפניו, שהרי עכשיו אינו דן על פי עדותו אלא על פי עדות אחרים, הלכך ליתיה להאי טעמא. ואפשר לי לישבו, דכיון שכבר העיד בו שוב אינו ראוי לדון בו עכשיו ואפילו על פי עדות אחרים, דעביד הוא לאחזוקי במאי דקאמרי הני הואיל ואסהיד איהו מכבר כותיהו. ויש מפרשים דנפקא לן מההוא דאמר רב יהודה התם בריש פרק יש נוחלין (ב"ב שם) והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא, טז), ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה, ולומר שאם ראה בלילה שוב אינו מפיל נחלות לעולם משום דהוה ליה עד, ושמע מינה שאין עד נעשה דיין.
עד דאיכא אהרן בהדך. ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד. כתבו בתוס', וסוגיא דהכא כמאן דאמר בשמעתא קמיתא דסנהדרין (ג, א), דבר תורה חד נמי כשר דכתיב (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך, מדאיצטריך ליה הכא עד דאיכא אהרן בהדך, דלמאן דבעי דאורייתא שלשה מומחין וכדי שלא תנעול דלת בפני לווין הכשירו השלשה הדיוטות, גבי עדות החדש אין להכשיר. ע"כ לשונם. ובודאי דהאי סוגיא אתיא כרב אחא דאמר התם דבר תורה חד נמי כשר, דאי כרבה ור' אבהו דלית להו הכין והכא הכי קאמר סלקא דעתך אמינא הואיל ותקנו רבנן לגבי דיני ממונות למיהוי אפילו ביחיד מומחה אף לגבי עדות החודש ליתכשר קא משמע לן, הא לא אפשר, דאם כן כי קאמרינן ואימא הכי נמי מאי קא מהדר אין לך מומחה בישראל יותר ממשה, דמה ענין משה אצל תקנתן, אלא על כרחין כרב אחא אתיא.
אלא דאיכא למידק אם כן לותיב התם מיהא מתניתין לר' אבהו ולרבה. ועוד ברייתא גופה דאם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי, אם כן אתיא כרב אחא, ואי הכי לותיב מינה התם לר' אבהו ולרבה, ובשלמא אי לאו סוגיין דהכא ליכא לאותבינהו מההוא ברייתא, משום דמוקמי לה אינהו לכולהו ברייתא בתקנתא, כלומר שלשה הדיוטות ולא בעי מומחין, כדי שלא תנעול דלת, ויחיד מומחה נמי בתקנת חכמים משום נעילת דלת, אלא לפום סוגיין דהכא ברייתא דבר תורה קאמר. וראיתי לר"מ ב"ן נ"ר במסכת סנהדרין (כג, א ד"ה והוי יודע), דסוגיין דהכא ודאי אליבא דרב אחא נסיב לה כולה, ומיהו לר' אבהו נמי כיון דתנן היתר נדרין בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו ביחידי, סלקא דעתך אמינא תיהוי קדוש החודש כהפרת נדרין, קא משמע לן דכתיב החודש הזה לכם, וכדתניא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכא, ב) מועדי השם נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה, ע"כ. ואע"ג דקיימא לן כר' אבהו דשנים שדנו אין דיניהן דין, אפילו הכי לא קשיא מידי כי נסיב לה הכא אליבא דרב אחא, דאורחא דתלמודא בהכי דלא חייש בכל כי האי למנקט אליבא דהילכתא, אלא במאי דמחזי טפי לפשטותא דמילתא, וכשתמצא לומר דלית הלכתא הכין אלא כאידך, דוק מינה כאידך. ובהרבה מקומות איכא דכותיה בתלמודא.
