|
⎯
טקסט הדף
ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא אע''פ שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו:
⎯
רש"יגמ' העמידו על גלדו. גלד דק: מבפנים פסול. שהתקיעה בזהב: אם קול חיצון שמע לא יצא. דאיכא מחיצות הפנימי מפסקת התקיעה: ככתונא. כהפיכת חלוק לעשות פנימי חיצון: שקיצר את הרחב. ברותחין: והעברת. דרך העברתו כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים: דיבק שברי שופרות כו': במינו כשר. אם אינו מעכב את התקיעה: נסדק. כולו וכן נסדק לרחבו כל רחבו להקיפו: אם נשתייר בו. מן מקום הסדק עד מקום הנחת פה שיעור תקיעה כשר חשיב ליה כמאן דאשתקיל כוליה והוה ליה ארוך וקצרו: צרור. לשון יבש רו''ייש בלע''ז: קדחו. נקבו וקס''ד נקב הנחת פה קאמר: שקדחו בזכרותו. כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו אלא נקב את הזכרות: אותן העומדין בבור יצאו. שהן קול השופר לעולם שמעו: איכא דרמי להו מירמא. יש תלמידים שאין שונין להא דרב הונא בענין לא שנו לפרושי מתניתין אלא רמו מירמא מתניתין וברייתא אהדדי ועלה קאי רב הונא ומשני:
⎯
תוספותניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. אם נפרשה דאיירי לאחר הסתימה לפי שלא הוחלקה סתימת הנקב אין הרוח יוצא בפשיטות ומעכב את הקול קשיא כיון דכל הקולות כשרין בשופר כדאמרינן בגמרא מה לי מעכב מה לי אינו מעכב ונראה דאיירי קודם סתימה דקודם שנסתם היה הנקב מעכב את הקול שהיה הקול משתנה מחמת הנקב וכשסתמו חזר לכמות שהיה ובירושלמי גרס בהדיא אם היה מעכב קודם שסתמו פסול כשסתמו וטעמא דפסול כיון דסתימה זו מסייעה לקול משום דשופר אחד אמר רחמנא שלא יסייע דבר אחר לקול כמו צפהו זהב דאם נשתנה קולו פסול אבל אם לא היה מעכב את התקיעה שלא נשתנה קולו מתחילה מחמת הנקב הרי הוא כאילו לא ניקב ואין לחוש במה שסתמו והיכא דלא סתמו קאמר בהדיא בירושלמי דכשר משום דכל הקולות כשרין בשופר והשתא רבי נתן דקאמר בגמרא במינו כשר שלא במינו פסול ע''כ אהיה מעכב את התקיעה קאי דאפ''ה כשר במינו דהא ר' יוחנן קאמר עלה בגמרא והוא שנשתייר רובו והוא שנפחת רובו ואי אפשר לנקב גדול כל כך שלא יעכב את התקיעה ומתני' כרבנן א''נ כר' נתן ובשלא במינו ללישנא קמא דרבי יוחנן ומיהו לאידך לישנא דרבי יוחנן דקאמר שלא במינו פסול והוא שנפחת רובו משמע אבל במינו אף על פי שנפחת רובו כשר קשיא מתני' כמאן דע''כ הא דאמרי רבנן בין במינו בין שלא במינו פסול יעמיד כמו כן רבי יוחנן כשנפחת רובו דמאי שנא לרבי נתן מלרבנן כמו שדומה לו לרבי נתן סברת דלא נפחת רובו כשר אפילו שלא במינו למה לא יאמר כמו כן לרבנן דכולה ברייתא בנפחת רובו מיתוקמא ואע''פ שלא נפחת אלא מיעוטו אי אפשר שלא יעכב הנקב את התקיעה אם לא נסתם ואפילו הכי כשר ולכך נראה ודאי לפרש מ''מ דאם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר ובירושלמי קתני במילתיה דרבנן בין במינו בין שלא במינו אם מעכב התקיעה פסול ואם לאו כשר וכן בתוספתא (פ''ב) ואפילו הכי קאמרי בירושלמי דמתני' ר' נתן ומסקנא דשמעתא והלכה למעשה נראה דשופר שניקב וסתמו במינו וחזר לקולו לכמות שהיה מתחילתו קודם שנקב לית דין ולית דיין דכשר אפילו היה מעכב התקיעה קודם שנסתם דפי' זה עיקר דאם מעכב את התקיעה לאחר שנסתם קאמר ולא סתמו כלל כשר אפילו מעכב הנקב את התקיעה כדקאמרינן בירושלמי דכל הקולות כשרין בשופר: ארוך וקצרו כשר. איצטריך לאשמועינן דלא תימא דפסול משום דכתיב והעברת: צפהו זהב במקום הנחת הפה. היה נראה לפרש דעובי השופר במקום שמניח פיו קרי מקום הנחת הפה ושלא במקום הנחת פה היינו מבחוץ אבל א''כ היינו צפהו זהב מבחוץ ואם נפרש דשלא במקום הנחת הפה היינו ראשו האחד לצד הרחב הא אמרינן בסמוך הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול והיינו יכולין לפרש דהתם בשאין בין הכל אלא שיעור שופר ודוחק: צפהו מבפנים פסול. לפי שאין קול שופר אלא קול זהב וכן מבחוץ כיון דנשתנה קולו: אם קול חיצון שמע לא יצא. שהקול יוצא באויר שבין חיצון לפנימי והיינו ב' או ג' שופרות: נסדק לארכו פסול. לא תני הכא אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר כדקתני גבי נסדק לרחבו משום דלארכו לא מיפסל אא''כ נסדק על פני ארכו מראשו ועד סופו: ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא. הא דאמרינן בפ' כל גגות (עירובין דף צב: ושם) ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שאני התם דליכא עשרה עם שליח ציבור והא דאמרינן בשילהי כיצד צולין (פסחים פה: ושם) מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה ורבי יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים קשה במאי קא מיירי אי לענין צרוף כגון צבור ושליח צבור או ט' ויחיד אם כן הויא סוגיא דכל גגות דלא כרבי יהושע בן לוי וכוותיה קיימא לן דהא הני נשי קיימי לחודייהו כדמוכח בסוטה בפ' ואלו נאמרין (דף לח: ושם) דמייתי מינה ראייה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי לענין לצאת איירי אם כן קשיא מתניתין לרב ויש לומר דאיירי לענין לענות עם הצבור קדושה ויהא שמיה רבא משום דאמרינן (ברכות דף כא:) כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מי' אבל בתקיעה ומגילה מודו: +
רבינו חננאלר' יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים וקיי"ל כוותיה: ת"ר ארוך וקצרו כשר. גרדו והעמידו על גלדו כשר. ציפהו זהב מבפנים פסול. מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר נתן שופר בתוך שופר ותקע בו אם קול פנימי שמע יצא. ואם קול חיצון שמע לא יצא. ת"ר גרדו בין מבפנים בין מבחוץ וכן אם גרדו והעמידו על גלדו כשר הפכו כגון שהרחיב את הקצר והוא ראש הקרן או קצר הרחב והוא מקום הדבוק לראש של בהמה ותקע בו לא יצא כדרב מתנה דא' והעברת שופר תרועה בעינן דרך העברתו בשעה שתוקע ומריע. דיבק שברי שופרות פסול. הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. מדחזינן ר' יוחנן דמתרץ אליבא דר' נתן ש"מ הלכתא כותיה והוא שנשתייר רובו של שופר שלם והני מילי שסתמו בקרן שהוא מינו אבל שלא במינו אפילו נשתייר רובו שלם פסול. אע"ג דלישנא בתרא לאו הכי הוא אתברירא לן הי מינייהו לישנא בתרא הלכך עבדינן לחומרא. נסדק לאורכו פסול. לרחבו אם נשתייר בו שלם למעלה או למטה מהסדק שיעור תקיעה והוא טפח שוחק כשר. דאמרינן כאילו מקום הסדק חתוך הוא והנותר הוא השופר. ואם נשתייר פחות מזה השיעור פסול וכמה שיעור תקיעה פי' רשב"ג כדי שיאחזנו בידו לכאן ולכאן. שיערו חכמים טפח שוחק. כדגרסינן בנדה פרק ג' תני אושעיא זעירא דמן חבריא ה' שיעורן טפח ואלו הן שיליא ושופר ושדרו של לולב ואזוב ודופן סוכה. היה קולו עבה או דק או צרור כשר שכל הקולות כשרין בשופר. שלחו ליה [לאבוה] דשמואל קדח בזכרותו כלומר נקבו במקדח בזכרותו שבתוך הקרן כשר. מהו דתימא מין במינו חוצץ קמ"ל דאין במינו חוצץ. התוקע לתוך הבור או לתוך הפיטוס אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא. ואוקמה רב הונא באותן בני אדם העומדין על שפת הבור. אבל העומדים בבור יצאו. תני נמי הכי כו': +
רמב"ןניקב וסתמו. פי' בירושלמי דוקא סתמו אבל לא סתמו כשר. [נסדק] לרחבו. פרש"י ז"ל שנסדק כל הקיפו לרחבו. ומסתברא רובו ככולו שמצינו בכל מקום רובו ככולו אלא מיהו בלישנא בתרא דרבי יוחנן מכשירין נפחת רובו וסתמו במינו ואילו כולו היינו נסדק דפסול אלא דהתם כיון דשני ראשין שלימין כשר אבל ברחבו רובו ככולו דהא כניטל הוא להחמיר ונשתייר בו שיעור תקיעה במקום הנחת פה קאמרי. וכן פרש"י ז"ל ורב יצחק בן גיאת ז"ל אפי' למעלה כנגד ראשו. ואינו: +
רשב"אנקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לא כשר. פירוש אם מעכב את התקיעה עכשיו לאחר שסתמו, וטעמא דכשהוא מעכב את התקיעה לאחר הסתימה נמצא שאין מה שהוסיף בסתימתו מהודק בו יפה, ואינו בטל לגבי השופר, אלא הרי הוא כדבר אחר, והרי יש כאן קול שופר ודבר אחד, ואפילו סתמו במינו פסול. אבל בשאינו מעכב עכשיו את התקיעה, בין שהיה מעכב מתחלתו, וכל שכן בשלא היה מעכב מתחלתו כשר, לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר. ותדע לך, דהא בפלוגתא דר' נתן ורבנן בנקב וסתמו, ללישנא בתרא דר' יוחנן דקאמר, שלא במינו פסול והוא שלא נשתייר רובו אבל נשתייר רובו כשר, מכלל דבמינו אע"פ שנפחת רובו כשר. אלמא בשלא נשתייר רובו פליגי, ובהא הוא דקאמר ר' נתן דבשלא במינו פסול ורבנן פסלי בין במינו ובין שלא במינו, אבל נשתייר רובו בין לרבנן בין לר' נתן כשר בין במינו ובין שלא במינו, דבהא לא פליגי. ובודאי בנקב גדול כ"כ א"א שלא היה מעכב את התקיעה מתחלה קודם שנסתם, ואם כן מתניתין כמאן. אלא ודאי אע"פ שמתחלתו היה מעכב, כיון שעכשיו אינו מעכב כלומר, שהסתימה מהודקת יפה, הרי זה כשר לפי שהוא בטל לגבי השופר, ואע"פ ששנינו צפהו זהב מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול, התם הוא לפי שאין השופר צריך לו ואינו עשוי לתקנו ולחזקו, ולפיכך הרי הוא כדבר אחר, וקול דבר אחר נשמע עמו פסול, אבל כאן שצריך לו לתקנו ומהודק בו יפה הרי זה מכלל השופר, והרי זה כאותה שאמרו (פסחים מה, א) במקום העשוי לחזק אינו חוצץ לפי שהוא מכלל הכלי. כנ"ל. לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר. פירש רש"י ז"ל נסדק לרחבו כל רוח היקפו. ומסתברא דלאו כל דאם כן הוו ליה שני שופרות, אלא רוב הקיפו קאמר, הא מיעוטו אפילו לא נשתייר בו שיעור תקיעה כשר. +
ריטב"אניקב וסתמו אם מעכב וכו'. פי׳ ניקב אפילו כל שהו לפי חד לישנא דר׳ יוחנן דהילכתא כותיה: סתמו. פי׳ אפילו במינו דהכי משמע מסתמא דסתם מתני׳ ר׳ נתן היא כדבעינן למימר קמן והיה נראה דכי קתני וסתמו לרבותא היא כדפרישית גבי ודבקו אבל בירושלמי פי׳ לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר ואע״ג דברישא דקתני ודבקו לאו דוקא הכא וסתמו דוקא לא קשיא דפסולין משונין הן כל חד וחד כדאיתא אפ״ה לפי גמרא דילן ראוי לחוש למעשה ולמדנו מזה הירושלמי דהא דקתני מעכב את התקיעה לא שיהא קול פסול כיון דבלא סתימה יש קול כשר לא נתקלקל מפני הסתימה אלא לומר שאין קולו ברור כמו בהיותו שלם שהוא עבה או צרור ולפיכך אמר שאם לא סתמו כלל כשר והא דקתני אם מעכב את התקיעה פי׳ בו דארישא קאי דניקב כלומר אם היה הנקב קודם לכן מעכב התקיעה וסתמו פסול ממה נפשך שאם כשנסתלק העיכוב הרי הסתימה גורמת קול בכאן וה״ל קול ב׳ שופרות ואם לא הועיל כלום שעדיין מעכב כ״ש דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וה״ל כב׳ שופרות וכאלו נתן שם חתיכת עץ אבל אם לא היה מעכב מתחילתו את התקיעה אינו חשוב נקב וכשלם דמי ואין מה שנתן בו אלא כנותנו על שופר שלם או כמצפהו בחוץ שאינו פוסל בשלא נשתנה קולו וז״ש ואם לאו פסול ואע״פ שלשון הירושלמי נראה מסייע קצת לפי׳ זה אינו כן ע״ד האמת חדא דה״ל למתני אם היה מעכב את התקיעה ועוד דהא מתני׳ ר׳ נתן היא וללישנא בתרא דפריש ר״י דברי ר׳ נתן בנפחת רובו וא״כ משמע דלההוא לישנא מתני׳ ה״ק שופר שנפחת רובו וסתמו במינו אם [אינו] מעכב את התקיעה כשר ואם לאו פסול והיכא שייך לומר כן בנפחת רובו שהרי א״א בנפחת רובו אפילו ברוב רחבו בלבד מצד אחד שלא יעכב הנקב קצת את התקיעה ועוד נשתייר רובו שלם דכשר לד״ה ואפי׳ שלא במינו האיך אפשר שלא יעכב התקיעה לכך פי׳ דמעקרא ודאי מעכב את התקיעה דאי לא פשיטא דכמאן דליתא דמי וה״ק אם מעכב עדיין הנקב לתקיעה לאחר סתימה כבתחלה פסול דמה שהניח שם קאי באפי נפשה וה״ל ב׳ שופרות אבל אם אינו מעכב עכשיו לאחר סתימה את התקיעה כיון דמינו הוא ותקנו הרי הוא מתערב ומתבטל שם כאלו הוא מעצמו ושופר אחד מקרי ואין זה דומה להוסיף עליו כ״ש ולא לדבק ב׳ שברי שופרות דמחזי שנים ממש ואין זה בטל להיות גוף אחד וכ״כ הרשב״א ז״ל וכתב וז״ל ואע״פ ששנינו צפהו זהב מבחוץ אי נשתנה קולו מכמות שהיה פסול התם לפי שאין קול השופר צריך לו ואינו עושהו לחזקו ולתקנו ולפיכך הרי הוא כדבר אחר וקול דבר אחר נשמע עמו פסול אבל כאן שצריך לו לתקנו ומהודק יפה הרי הוא מכלל השופר והרי זה כאותה שאמרו במקום העשוי לחזק אינו חוצץ לפי שהוא מכלל הכלי וזה נכון להלכה וגם למעשה אבל יש חוששין למעשה שלא יהא הנקב מתחלה מעכב את התקיעה ושיסתמו במינו וישתייר חוץ מן הנקב שיעור תקיעה כדברי ר׳ יוחנן ואם לא סתמו כלל לדברי הירושלמי כשר ואפילו נפחת רובו ויש בו שיעור שופר שכל הקולות כשרין בשופר אבל לפי גמרא דילן יש להחמיר ולדון כשלא סתמו לפסול אם מעכב התקיעה שלא אמר בגמרא דילן שכל הקולות כשרין בשופר אלא כשהוא בעצמו שלא מחמת ריעות: גמ׳ היה ארוך וקצרו כשר. פי׳ קמ״ל דאכתי דרך העברתו היא וכן בגרדו והעמידו על גלדו: צפהו זהב במקום הנחת הפה פסול. פי׳ דהוי חציצה דבעינן שלא יהא חוצץ כלום בין השופר והתוקע ורמז לדבר אל חכך שופר ומכאן שאף נפח בו מבחוץ ולא נתן פיו בשופר לא יצא וכ״ת תיפוק לי׳ דהוסיף עליו כ״ש פסול בין במינו בין שלא במינו וי״ל דהכא אינו מוסיף עליו בראשו אלא כשכופפין צדו הקצר (כלחוץ) [לחוץ] לעשות לו מקום הנחת פה ושם הוא מצופה ומעתה למדנו שמה שאמר שלא במקום הנחת פה כשר שהוא הנשאר חוץ לפיו באותו מקום רחב שעשו להנחת פה ואינו נדון לא מבפנים ולא מבחוץ ולפיכך שנוהו בפני עצמו בדין שלישי תדע דמתניתין דקתני ופיו מצופה זהב אוקימנא שלא במקום הנחת פה ואפ״ה קרי ליה פיו: צפה זהב מבפנים פסול. שהרי הזהב חוצץ בנתים ואין הקול יוצא מן השופר לבדו בשום צד שלא יהא הזהב מתערב וחוצץ ואפילו בצפוי כ״ש נפסל דלא סגיא שלא יחוץ וישנה קולו דטעמא דרישא משום שפיו שנוי קולו הוא ומאי דלא פריש לה כדפריש בסיפא משום דהכא לא שייך חילוק כי לעולם משתנה קולו ודאי וצפהו זהב אורחא דקרא נקט ולישנא דמתני׳ וה״ה בכל צפוי הראויות לשנוי קול בחוץ דאלו מבפנים פשיטא שכל צפוי משנה הקול: צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו. פי׳ ואפי׳ למעליותא פסול דבעינן קול שופר לבדו וליכא ומעתה כל שופר המצופה ומצוייר מבחוץ אין תוקעין בו אא״כ עמדו עליו בקיאים קודם לכן ומכירין שלא נשתנה קולו כלל מפני הצפוי ושלא היה בו נקב וסדק ג״כ וכ״כ הרמב״ן ומורי נר״ו וליכא למידק לקולא מדלא קתני אם לא נשתנה קולו כשר דלימא עד (שהשתא) [שנשתנה] ודאי לא פסלינן ליה ומספיקא כשר דהא ליכא למימר כיון דחזינן ריעותא דלאיסורא ספיקא דאוריתא (לקולא) [לחומרא] ותנא דיני קתני אם נשתנה ודאי פסול ואם לא נשתנה ודאי כשר הא ספיקא כדינו דספיקא דאורייתא לחומרא: נתן שופר וכו'. פי׳ בו אם קול פנימי לבדו שמע יצא כגון שהיו ראשי הפנימי בולטין יצא ואם קול חיצון לבדו שמע כגון שהכניס שפתו בפי החיצון לבדו לא יצא לפי שהפנימי חוצץ בנתים ומשנה בנתים ואינו נכון דעכוב פנימי אינו כלום כיון שאין מתערב ממנו בקול כלום ולא פסלו בצפהו זהב מבחוץ אלא לפי שהקול בא ג״כ מחמת הצפוי וזה אינו משנה כלום אלא שגורע מקולו ומשום חציצה אין כאן דמין במינו אינו חוצץ וה״פ אם קול פנימי לבדו שמע יצא כדאמרן ואפשר שאין החיצון פוסל בו מפני שמשנה קולו כיון שעומד בפני עצמו שאינו מסייע לערב כח בקול כעין צפוי ואם קול חיצון ג״כ שמע כלומר ששמע קול שניהם לא יצא שאם אין שניהם שוים שהחיצון בולט בסופו או כראשו הרי קול אחר יוצא משני שופרות ופסול. ואם שניהם שוין וכל אחד חלוק בעצמו ויוצאין ביחד נהי דאין כאן משום שני שופרות ודומה לב׳ בני אדם שתקעו כאחד אעפ״כ לא יצא דכי אמרינן התם דתרי קלי משתמעי דוקא תרי קלי מתרי גברי אבל תרי קלי מחד גברי ושני שופרות לא משתמעי (ואפשר) [ואי אפשר] לשמוע קול אחד מהם לבדו לפיכך לא יצא: גרדו [כו'] הפכו (כשר) [לא יצא] אמר רב פפא וכו'. פי׳ לא תימא דהא בלחוד פסול אלא הרחיב את הקצר וקצר הרחב פסול: דרך העברתו. פי׳ מראש הבהמה שראשו הקצר כנגד פי האדם וכ״ש הפכו כחלוק שאינו דרך העברתו וכן אמר בירושלמי הפכו פסול לפי שבטל חללו ושם אמר שהרחיב הקצר וקצר הרחב פסול משום דבעינן דרך העברתו כדמפרש בגמרא דילן. איכא דגריס הוסיף עליו כ״ש וגמרו בין במינו וכו׳ וליתא דלישנא דגמרו משמע שלא היה בו שיעור שופר ואלו לישנא דהוסיף עליו משמע על שופר שלם אלא ה״ג הוסיף עליו כ״ש בין במינו בין שלא במינו פסול פי׳ ואפילו אינו מעכב התקיעה דאפי׳ משום תוספת כ״ש חשבינן ליה שני שופרות: ניקב וסתמו וכו׳ ר׳ נתן אומר וכו'. היה נראה דבמעכב את התקיעה פליגי ומ״ה פליגי רבנן אפי׳ סתמו כמינו ור׳ נתן מכשיר כשסתמו במינו אע״פ שמעכב את התקיעה וסתם מתני׳ דפוסל במעכב את התקיעה רבנן דסתמו סתם אפילו במינו משמע וכיון דכן הלכתא כרבנן וכ״ת והא פריש ר״י בלישנא בתרא שלא במינו פסול (בשופרות שנו) [בשנפחת רובו] וכי הוי במינו כשר אע״פ שנפחת רובו ואם איתא דפלוגתא במעכב את התקיעה א״כ בשאינו מעכב התקיעה אפילו שלא במינו כשר והאיך אפשר שיהא חתיכת עץ נתונה על רובו של שופר ויהא כשר והלא זה גרוע מהוסיף עליו כ״ש ולא קשיא לפי מאי דמשמע לן דרובו דא״ר יוחנן אינו רובו ממש שנפחת רוב בנינו דהא לא אפשר אלא רוב רחבו של שופר מאותו צד שהנקב בו כמ״ש בירושלמי בעלתה חזזית על רובו שהוא רובו מצד אחד והשתא עדיף מהוסיף עליו כ״ש ומיהו אינו מחוור דהא משמע דר״י כר׳ נתן ס״ל והיכא לא אקשינן ליה מדפסק בעלמא הלכה כסתם משנה וכדפרכינן בכל דוכתא ועוד שהרי בנוסחאות מדוייקות בירושלמי אמר בפי׳ דמתני׳ ר׳ נתן היא דגרסי׳ התם בנוסחי דוקני שופר שנסדק ודבקו פסול למאן נצרכה לר׳ נתן דבק שברי שופרות פסול למאן נצרכא לר׳ נתן ניקב וסתמו א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן ר׳ נתן היא ניקב וסתמו אם מעכב וכו׳ א״ר חייא בר אבא בש״ר יוחנן כיני מתני׳ אם מעכב את התקיעה קודם סתימה פסול אע״פ [שתוקע] יפה יפה כלומר שאינו מעכב עכשיו ר׳ נתן אומר כיון דסתמו יפה יפה במינו שאינו מעכב עכשיו כשר נראה מכאן דפלוגתיהו בשאינו מעכב עכשיו את התקיעה דרבנן פסלי ור׳ נתן מכשיר כשסתמו במינו וסתם מתני׳ ר׳ נתן הוא והלכה כוותיה ולא אצטריכא בריתא לפרושי אם מעכב את התקיעה משום דפשיטא ליה דינא שאם לא היה מעכב הנקב מתחלה אינו כלום וסמך בזה אמתני׳ דבריתא פי׳ דמתני׳ היא ומה שסתם התנא במינו ושלא במינו פריש תנא ברא וכן דעת הרי״ף שפסק כר׳ נתן אליבא דר״י דלישנא קמא דבשל תורה לא אזלינן בתר לישנא בתרא אלא אחר המחמיר ולישנא דניקב נמי לא משמע שנפחת רובו: וי״א דפלוגתיהו דמעכב התקיעה ובהא מכשיר ר׳ נתן כשסתמו במינו ומתני׳ ר׳ נתן היא דכי קתני וסתמו היינו שלא במינו ולפיכך פוסל במעכב את התקיעה וכשאמר בירושלמי שופר שנסדק פסול למאן נצרכה לר׳ נתן לפי שנסדק ברובו מסתמא מעכב את התקיעה ולהכי קאמר דתנא תני פסולא דידיה משום סדיקת רובו ולא משום עיכוב תקיעה ר׳ נתן היא דלרבנן תיפוק לי׳ דמעכב התקיעה פסול ואין פירוש זה מתיישב בלשון הירושלמי ובלשון משנתינו ומה שכתבנו הוא הנכון בשיטת הרמב״ן ז״ל ולפי שיטה זו הנכונה ללישנא קמא דר״י תלת בעינן לטיבותא שנשתייר רובו ושסתמו במינו ושאינו מעכב התקיעה וללישנא בתרא סגי לן בתרתי שסתמו במינו ושאינו מעכב התקיעה ואע״פ שנפחת רובו א״נ נשתייר רובו ואע״פ שסתמו שלא במינו אבל לעולם בעינן שלא יעכב התקיעה דמתני׳ מלתא קתני אם מעכב את התקיעה פסול ואלו היה כשר לעולם לא סגיא דלא מפליג ותני בה והרי״ף ור״ח וכל הגאונים והרמב״ן פוסקין כלישנא קמא דר״י לחומרא כיון דאיסורא דאוריתא הוא דכל תרי לישנא באיסורא נקטינן לישנא דחומרא בין שהוא קמא ובין שהוא בתרא דחשבינן ליה כתרי תנאי או אמוראי שהם שקולים שאם היו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכמ״ש רבני צרפת אבל בדיני ממונות פוסקין כלישנא בתרא א״נ מספיקא יד נתבע על עליונה וכן עיקר שלא כדברי הרי״ץ גיאת שפסק בזה כלישנא בתרא דר״י לקולא שהוא ז״ל סובר שבכל מקום לישנא בתרא עיקר דמהדורא דלישנא קמא הוא וכאלו הוא סברא דאחריתא: נסדק לרחבו וכו'. פי׳ דליכא משום ב׳ שופרות כדכתיבנא לעיל וכיון שכן יש להכשיר אפילו כשנשתייר שיעור תקיעה לצר הרחב ואף על פי שזה המיעוט שבפיו חוצץ מין במינו הוא ואינו חוצץ שאין אנו רואין אותו כאלו ניטל דא״כ אפילו יש שיעור בקצה הקצר תפסל משום הוסיף עליו כ״ש אלא ודאי לא שנא וזהו ששנו אותו סתם ולא פי׳ שנשתייר כלפי פיו אבל רש״י אומר דדוקא שנשתייר כלפי פיו ולמעשה ראוי לחוש הואיל והורה זקן: וכמה שיעור תקיעה פירש (ר׳ גמליאל) [רשב״ג] כדי שיאחזנו בידו וכו'. ובנדה אמר שיעורו טפח ולא פליגי דטפח ד׳ אצבעות בגודל שהוא ו׳ באמה נמצא שיאחזנו בד׳ אצבעות פסת ידו ויראה לכאן ולכאן (ור׳ גמליאל) [ורשב״ג] לפרש בא למה שיעורו בטפח ולא כדי שיאחזנו התוקע שהרי בן אבטיח שאגרופו ישנו בראשו של כל אדם צריך יותר מכמה טפחים אלא שהתנא שיער טפח באדם בינוני וכן נתן רשב״ג הטעם כי באדם בינוני יאחזנו ויראה לכאן ולכאן ובבן בטיח וכיוצא בו בעינן כפי מה שהוא שלא תהא מפסקת ידו בין קול שופר: היה קולו דק או עבה. פי׳ כשאין בהם ריעות מחמת תערובת דבר הפוסל: קדחו בזכרותו. הוציא זכרותו במקדח ונשתייר ממנו בתוכו אם תקע בו יצא ואינו חוצץ: מתני׳ התוקע לתוך הבור. שעת שמד היה ובור ודות אחד הן אלא שהבור חפור והדות בנוי: פיטם. חבית גדולה: אם קול שופר. בגמרא מפרש דכל שעומד בתוך הבור קול שופר הוא שומע וכל שעומד על שפת הבור קול הברה הוא ומתניתין כולה באדם אחד וא״כ ע״כ ה״פ אם קול שופר שמע כגון שהכניס ראשו לתוך הבור יצא ואם קול הכרה שמע כגון שעמד כולו בחוץ לא יצא: וכן מי שהיה עובר. האי וכן לא אתי שפיר שאין סוף המשנה מענין תחלתה אלא שדומה לה לפי מה שפי׳ שיש בו ב׳ צדדין באדם א׳ אם הכניס ראשו לבור אם לאו וכן בזו אם כיוון לבו יצא כגון שעמד שחזקה הוא שכיוון כמ״ש בירושלמי ואם לא עמד אלא שעבר בלי כוונה לא יצא והא דתנן היה עובר וכו׳ הקשה בתוס׳ האיך יצא כיון שהוא ברשות אחרת דהא אמרינן בעירובין ט׳ בקטנה וא׳ בגדולה אין יוצאין י״ח ותירצו שאני התם דליכא עשרה עם ש״ץ וצריכין צירוף והקשו עוד מהא דתנן בכיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפלה וריב״ל אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים ואי לענין צירוף מיירי תקשה ההיא דפ׳ כל גגות לר׳ יהושע ואנן קיי״ל כותיה דרביה דרב הוא ועוד דסוגיין בסוטה גבי ברכת כהנים כותיה נקטינן ומתרצינן לה ואי מיירי לענין לצאת ולא לענין צירוף תקשה מתניתין דהכא לרב ותירצו דההיא דפסחים לא מיירי לענין צירוף אלא לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור הוא דפליגי רב ור׳ יהושע והלכתא כר״י שהוא עונה עמהם ואפשר שיוצא ג״כ י״ח כאלו היה בפנים וכדמיירי לענין פסח לאפוקי י״ח וכדמייתי׳ ליה במס׳ סוטה להיות כולל המתברכין וקשה להו דהא מגילה תנן הכא דבעי עשרה שלא בזמנה ובזמנה רב חייש לדרב אסי ולא תירצו בזה כלום ורבותי אומרים דמתניתין לא קשיא דאפילו במגילה לא בעי עשרה מדין דבר שבקדושה אלא משום פרסומי ניסא וכל ששמע מתוך עשרה דאיכא פרסומי ניסא סגי בהכי דבקריאתה בעינן פרסומי ניסא ומעתה לפי שיטה זו לענין צרוף עשרה בכל דבר שבקדושה בעינן שיהיו כולם ברשות א׳ כההיא דפ׳ כל גגות ואם לאו אינו עולה להם וגם אינו יוצא וכל דלא בעינן עשרה כגון שופר ומגלה וכיוצא אפילו [אינו] מרשות א׳ יצאו לעולם אפילו בדבר שבקדושה דבעינן עשרה חייב הוא לענות עמהם. ויש מרבותי שהיו אומרים כי לעולם אינו עונה אלא בשהוא עמהם כההיא דכל גגות וההיא דפסח ב׳ ליתא לדריב״ל ולא נהירא: גמ׳ א״ר הונא וכו'. ליכא לפרושי ל״ש דאם שמע קול הברה לא יצא אלא לאותם העומדין על שפת הבור אבל לאותם העומדים בבור אפילו שמעו קול הברה יצאו דהא אמאי יצאו וכי אינם חייבים לשמוע קול שופר אלא ה״פ ל״ש דשייך האי חלוק אלא לעומדין על שפת הבור אבל העומדין בבור סתמן יצאו שלעולם שומעין קול שופר מן הסתם והיינו דתניא נמי הכי התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא ומלתא פסיקתא קתני דלעולם יצא והא אנן תנן לא יצא כלומר היכא פסיק ותני יצא לעולם והא אנן תנן כי לפעמים לא יצא אלא לאו ש״מ כרב הונא: אמר רבה כו'. למימרא כו'. ופי׳ וממילא דשמע תחלת תקיעה בלא סוף יצא פי׳ להכי אצטריך למימר תלמודא וממילא דאלו פשטא דמימרא לא משמע אלא ששמע סוף תקיעה ולא תחלת תקיעה דכיון דקתני שמע מקצת תקיעה בבור כו׳ משמע דמיירי בעומד חוץ לבור ושמע לחבירו תוקע ועומד מן הבור ופתח בבור וסיים חוץ לבור וכן פרש״י: +
המאיריניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר פי' אם בעוד שהיה נקוב היה נקב זה מעכב את התקיעה נמצא שסתימה זו גורמת את התקיעה ופסול אבל אם לא היה הנקב מעכב את התקיעה נמצא שאין סתימה זו מולידה את הקול אע"פ שנעשה צלול ביותר מכדי מה שהיה בסבת הסתימה וי"מ ענין מעכב את התקיעה בדרך אחרת לומר שאף אם היה הקול צרור מתחלה ונצלל מפני הסתימה פסול אע"פ שאם לא סתמו אע"פ שמעכב את התקיעה כשר שכל הקולות כשרין בשופר בין צלול בין צרור ולא עוד אלא שי"מ אם מעכב את התקיעה אחר הסתימה ופירושו אם נחלש הקול מחמת הסתימה או נצרר שמאחר שלא נעשית הסתימה כהוגן אינה בטלה אצל שופר והרי הם כשני ענינים ואם הסתימה עשויה כהוגן עד שהקול יוצא בלא עכוב כמו שהיה מקודם בטלה היא לגבי שופר וכשר וראשון עקר ולא הצריכה משנה זו תנאי אחר לניקב וסתמו אלא שלא היה מעכב את התקיעה על איזה מן הצדדין שפירשנו בה ובגמ' הצריכו עוד תנאים להכשר זה כמו שיתבאר. זהו ביאור המשנה ודינים שבאו עליה בגמרא כך הם. שופר שהיה ארוך וקצרו הואיל ומ"מ נשתייר בו שיעור תקיעה אפילו קצר מחמת פסול שהיה בו כגון שהיה נסדק לארכו וחתך ממנו כל אותו הסדק כשר. גרדו והעמידו על גלדו אע"פ שנתדקק הרבה הואיל ומ"מ אין הרוח יוצא משם מחמת דקותו כשר. נתן זר זהב בשפת השופר במקום הנחת פה פסול שהרי הזהב חוצץ ואין אומרין בזה כל לנאותו אינו חוצץ שאין זה קול שופר אלא קול זהב הואיל והקול עובר דרך עליו שלא במקום הנחת פה כגון שפה עליונה או באיזה מקום שבשופר מבחוץ כשר ויש מכשירין אף מבפנים ומפרשים שמה שנאמר בסמוך צפהו זהב מבפנים פסול בצפהו כלו או רובו אבל זה שלא עשה אלא זר זהב סמוך לשפתו אין כאן חשש לא לשנוי קול ולא לקול יוצא מן הזהב ומ"מ עקר הדברים שכל בפנים פסול. צפהו זהב פירוש כלו או רובו מבפנים פסול והוא הדין בהקף משהו לדעתנו שכל בפנים פוסל אף במשהו ולא תפשוה ברובו אף מי שמפרשה כן אלא מפני דין של צפהו זהב מבחוץ שהדבר תלוי בשנוי קול הן לחשיבות הן לגריעות שכל שנשתנה קולו אף בצפוי מועט פסול וכל שלא נשתנה אף בצפה את כלו כשר מעתה ראוי להזהר באלו שנוהגין להזהיב את השופר לנוי שיעמדו עליו בקיאים אם נשתנה הקול כלל. נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי לבדו שמע ולא נשמע קול החיצון עמו כגון שפי השופר הפנימי יצא לחוץ והניח בו התוקע את פיו ותקע כשר אפילו נשתנה קולו בשביל החיצון אם קול חיצון שמע עמו כגון שהיה חיצון ארוך או שהיו שתי הפיות שוות שנמצא מ"מ שהקול יוצא מבין שניהם פסול שהרי שני שופרות שמע וי"מ מפני שהחיצון עקר התקיעה והפנימי חוצץ והוא שאמרו בתלמוד המערב שביטל פנימי חללו של חיצון ואין זה מין במינו שהרי דוקא אמרו כן בקדחו בזכרותו שהכל שופר אחד כמו שיתבאר אבל שופר אחר ודאי חוצץ. הפכו ותקע בו הן שהפכו כהפיכת החלוק ר"ל פנימי לחיצון הן שהפכו בהרחבת פיו הקצר וקצור פי הרחב פסול. הוסיף עליו כל שהוא אפילו במינו אפילו היה בו שיעור שופר אלא שזה רצה להאריכו והוסיף בו פסול מטעם שני שופרות וקצת מפרשים מעמידים אותה בשאין בו שיעור שופר וכמו שפירשנו במשנה בענין דבק שברי שופרות ואין דבריהם נראין שאם כן לא היה לו לומר עליו שלשון עליו מוכיח שהוא שופר הכשר ועוד שאם אין שיעור שופר מה הוצרך להשמיענו בשלא במינו והרי עדין אין כאן שיעור מ"מ לשטתם יראה דוקא בששיעור השופר כלפי פיו ויש מכשיר לשיטתם אף בלא כך. נקב וסתמו כשר ובלבד בארבעה תנאים אחד שנתפרש במשנה והוא שלא היה הנקב מעכב את התקיעה ושלשה שנתפרשו בבריתא והם שתהא הסתימה במינו ושישתייר רוב הקפו שלם במקום הנקבים שלא יקיף הנקב או הנקבים רוב היקף השופר ברוחב מקום הנקב או הנקבים שאם כן אף בנשתייר שיעור שופר הנקב מערבבו ושישתייר בו שיעור תקיעה ואם חסר אחד מארבעה תנאים אלו פסול ויש מכשירין אותו בנשתייר רוב ארכו שלם אע"פ שלא נשתייר בו שיעור תקיעה ולכאורה כדבריהם נראה שלא ראינו בגמ' אלא סתימה במינו ונשתייר רובו שלם והם מפרשים רוב ארכו ולא ראינו שם בניקב וסתמו צורך שיור שיעור תקיעה ומי גרע ניקב מנסדק לרחבו ומתוך כך אנו מפרשים נשתייר רובו הנזכר כאן רוב הקפו וכל שכן שאנו צריכים לשיעור תקיעה ממנו ולמטה כלפי פיו לדעתנו או אף למעלה לדעת קצת מפרשים ומ"מ יש חולקים להכשירו בשלשה תנאים ולא עוד אלא שיש מכשירים בשנים ואין מזקיקין נשתייר רובו כלל אם סתמו במינו מצד שהם פוסקים כלשון אחרון האמור בגמ' שכל שבמינו אין אנו צריכים לרובו ואם נשתייר רובו אין אנו צריכים לסתמו במינו ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים פסקו כלשון ראשון ואע"פ שבכל התלמוד אמרו הלכתא כלישנא בתרא לא חששו לכך וכן יש מי שאומר שלא נאמר כן אלא בלשון איכא דאמרי ואין זה כלום אלא שאין למדין מן הכללות במקום שהסברא נותנת כדברי הראשון אלא שיש אומרים שלא אמרו הלכה כלישנא בתרא לקולא אלא בשל סופרים הא בדאוריתא ולחומרא לא נמצא שלדעתם מ"מ אין אנו צריכים אלא לשני תנאים ולדעת גדולי הפוסקים לשלשה ולדעתנו לארבעה וכן הסכימו חכמי האחרונים וכן עקר ונמצאת למד מ"מ שלא חלקה הבריתא עם המשנה כלל אלא מה שחסר זה גלה זה ויש מבלבלים את השמועה לומר שהבריתא חולקת עם המשנה ומביאים סעד לדבריהם מתלמוד המערב ומפרשים זה בכה וזה בכה ואף גדולי המפרשים סומכים ידיהם בקצת דברים אלא שמה שכתבנו הוא הנכון וכבר כתבנו דעותיהם בפירושינו. נסדק לארכו פסול ולא סוף דבר על פני כלו כמו שביארנו במשנה ומטעם שני שופרות אלא אף אם נסדק כאצבע או פחות ואפילו נשתייר בו שיעור תקיעה אע"פ שאם ניטל הסדק כשר מ"מ כל זמן שלא ניטל פסול ואפילו דבקו וטעם פיסולו שכל שנסדק לאורך השופר כשיתחיל לתקוע בו יבקע השופר לקולו ומ"מ מגדולי המפרשים כתבו בדבקו שהבקיעה מצויה בו אבל קשרו בחוט של משיחה או של מיני מתכות כשר אם נשתייר כלפי פיו שיעור תקיעה שאין הבקיעה מצויה בו ומ"מ במקום שאפשר באחר אין ראוי להורות ולא עוד אלא שכל שדבקו בפנים חוצץ אף במשהו לדעתנו כמו שכתבנו למעלה. נסדק לרחבו אפילו נסדק רוב הקפו הואיל ואין שום חסרון שיהא צריך סתימה ולא עכוב תקיעה די לנו כשישתייר שיעור תקיעה ומ"מ דוקא כשנשאר כלפי פיו כמו שכתבנו למעלה וכך כתבוה גדולי המפרשים אלא שגדולי הראשונים שבספרד מכשירים אף בשישתייר כנגד שפה עליונה. וכמה שיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן והוא טפח שוחק. היה קולו של שופר דק או עבה או צרור כשר שכל הקולות כשרים בשופר. דרך שופר להיות כעין שופרות בתוכו קודם תקונו והם רכים ובסבת מים רותחים שהאומן מכניס את השופר לתוכם מסיר את כלן ונשאר העליון חלול כלו ואם לא הסירם או שלא הסיר המוח שבתוך הפנימי וקדח בו במקדח ונשאר מן המוח או מן הקרנות הרכים בדפני השופר העליון שמין במינו אינו חוצץ ואין דנין אותו כשופר בתוך שופר שהכל אחד. סתימה במינו שכתבנו נסתפקו בה רבותי מהו נקרא מינו לענין זה ולקצת מפרשים ראיתי שלא סוף דבר ממין אותה בהמה אלא כל מין שופר ושלא במינו כגון זפת ושעוה אלא שאני מוסיף לומר שכל שאינו ממין שופר הכשר כגון פרה אין נקרא במינו וחוכך אני לומר שכל שאינו מאותו מין שופר עצמו אינו נקרא מינו ומה שהביאני לומר כך הוא שהרי בקדחו בזכרותו קורא את הקרן עצמו מין במינו ואלו היה שופר אחר אף ממין אותה בהמה היינו אומרים עליו שחוצץ ומ"מ אין בה הכרע הרבה מפרשים חולקים בקצת הדברים שכתבנו ומה שכתבתי נראה לי ברור לענין פסק כמו שכתבנו למעלה וכמו שהכרענו בפירושנו. המשנה הששית התוקע לתוך הבור וכו' כונת המשנה לבאר שיש מקצת תקיעות יוצאות משופר הכשר שאין אדם יוצא בהם ואע"פ שכל הקולות כשרים בשופר מפני שאין זה קול תקיעה אלא קול הברה והוא שאמר התוקע לתוך הבור או לתוך הדות והתבאר במס' ב"ב ס"ד א' שהבור בחפירה לבד בלא הקף בנין והדות בבנין ר"ל שמקיפין את החפירה בבנין וכשאדם תוקע בתוכם קודם שיצא הקול מן הבור יתבלבל הקול באויר הבור עד שאף המדבר סמוך לבור דומה לו כאלו קול אחר יוצא משם כנגד קולו וכן הפיטס והוא חבית גדולה של חרס שהקול מתהפך בתוכו ומשתנה לקול הברה ואמר על אלו אם קול שופר שמע יצא אם קול הברה שמע לא יצא. ולענין ביאור נראה לגאונים נ"ע שמשנה זו נשנית בשעת השמד שהיו מתחבאים בקיום המצות ופי' בגמ' בבור ודות שהעומדים בבור עם התוקע שומעין קול שופר שאין הקול מתבלבל עד שהוא עולה לאויר הבור וזה שבבור הואיל ושומע את הקול קודם שיעלה לאויר הבור יצא וכל שכן תוקע עצמו אבל לעומדים בחוץ או על שפת הבור הוא שאנו צריכים להבחין בין שמעו קול שופר לשמעו קול הברה שאם קול הברה שמעו כגון שהיה הבור צר ועמוק ביותר לא יצאו שאע"פ ששמעו תחלת תקיעה כשהתחיל לתקוע מ"מ כשהגיע הקול לאויר הבור נתבלבל לגמרי ולא נסתיימה תקיעתו בקול שופר ואם קול שופר שמעו כגון שהבור רחב יצאו ולא תחקור בכאן אם זה שבבור צריך לכוין שיוציא את שומעיו שמבחוץ אם לאו שאין זה מקום ביאורו ולמטה יתבאר. ומ"מ לתוך הפיטס יראה לי שאף העומדים עמו אפשר שקול הברה שומעים מצד צליל קול החרס והכל לפי תכונת הכלי ואף לתוקע עצמו יש להבחין אם קול הברה אם קול שופר ומצאתי לי סעד בכך מדברי גדולי המחברים שחלקו משנה זו לשתי שמועות ובבור ומערה אמרו אותם העומדים בבור או במערה יצאו והעומדים בחוץ אם קול שופר שמעו יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו ובחבית גדולה כתבו דרך כלל שהתוקע לתוכה אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא ולא חלקו בין אותם שבפנים עמו לאותם העומדים בחוץ וא"כ בתוך הפיטס אף לעומדים עמו ואף לתוקע עצמו יש להפריש בין אם קול שופר שמע או אם קול הברה שמע ומ"מ יש אומרים שזה שלא הפרישו גדולי המחברים לפיטס בין עומדים עמו לעומדים מבחוץ מפני שסתם פיטס אין הדבר מצוי להיות אחרים עמו הא כל שהיה כן דינו כעומדים עמו בבור ואינו כלום שמ"מ בתוקע עצמו הם מפרישים בין קול שופר לקול הברה אלא שנראה מדבריהם שהפיטס אף דרך התוקע אינו ליכנס לתוכו שכלי של חרס אדם חס עליו אלא שהוא עומד בחוץ ומכניס השופר לפנים ותוקע ומאחר שהוא עומד בחוץ דין הוא ליתן לו דין העומדים בחוץ וזהו שבבור ודות כתבו התוקע בתוך הבור בבי"ת ובפיטס כתבו התוקע לתוך החבית באות למ"ד. זהו ביאור המשנה והלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם: +
מהרש"א - חידושי הלכותבד"ה ניקב וסתמו כו' א"נ כר' נתן ובשלא במינו כו' עכ"ל וברא"ש א"נ כר' נתן והוא שנפחת רובו כו' עכ"ל והוא דחוק דהא בלא נפחת רובו נמי מעכב התקיעה כמ"ש התוס' גם הרא"ש גופיה וצריך להגיה בהרא"ש כמו הכא בתוס' ודו"ק: בא"ד ואפ"ה קאמרינן בירושלמי דמתניתין רבי נתן כו' עכ"ל ר"ל אף כרבי נתן ובשאינו מינו וכ"ש דאתיא כרבנן אף במינו וכ"כ הרא"ש ע"ש: בד"ה ושמע קול שופר כו' וכוותיה קי"ל דהא הני נשי קיימי לחודייהו כדמוכח כו' עכ"ל צ"ע לפום סברתם דהשתא לענין צירוף פליגי אבל לצאת אפי' רב מודה א"כ אין ראיה דקי"ל כריב"ל מהני נשי דלחודייהו קיימי דההוא לצאת איירי ורב נמי מודה ביה גם בההיא דאלו נאמרים קשה מאי ראיה צריך לברכת כהנים דההיא לצאת איירי ורב מודה ביה והך דריב"ל דאין מחיצה מפסקת איירי לענין צירוף ובת"י כל זה אינו ודו"ק: +
רש"שבמשנה וכן מי שהיה עובר כו'. עתוי"ט. ול"נ משום דבשניהם שנים שומעים קול א' זה יצא וזה ל"י. ונ"ל עוד דהאי אע"פ כו' זה כיון לבו כו' שב על שניהם ר"ל גם על התוקע לתוך הבור כו'. דזה כיון לשמוע קול שופר וזה לא כיון לזה ושמע קול הברה ודלא כמסקנת הרא"ש [אבל לקמן דאמר הכי זה מקום חיובא הוא לאותן העומדים בבור משמע קצת כי הרא"ש דלאותם העומדים על שפתו לא מ"ל שיצאו ועי' ט"ז סי' תקפ"ז סק"א] . אלא כדמשמע מפרש"י וכפשטא דלישנא דרב הונא דהחילוק אם קול שופר כו' ואם קול הברה כו' לאותן העומדים על שפת הבור. ויש להמתיק עוד דכמו בתוקע לתוך הבור אותן שבבור לעולם יצאו ודעל שפתו יש חילוק כן מי שהוא בבהכ"נ מסתמא יצאו כמ"ש המ"א בסוף סי' תקפ"ט והחילוק אינו אלא למי שהיה עובר אחוריו כו': גמרא איכא דרמי להו מרמא כו'. עי' גה"ש ועי' מש"כ עליו בסוכה (טז): תד"ה ניקב. עי' מש"כ בדבריהם בחדושי שו"ע סי' תקפ"ו בס"ד: +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' איכא דרמי להו. כעין זה סוכה דף טז ע"א. ודף לב ע"ב. ב"ב דף יט ע"א. ודף כו ע"א: תוס' ד"ה ניקב כו'. והלכה למעשה. תמוה לי למה דוקא במינו הא בירושלמי מוקי למתני' אף כר"נ וא"כ מיירי מתני' באינו מינו ואפ"ה אם אינו מעכב כשר ובזה לא פליגי רבנן אלא דס"ל דבמעכב אף במינו פסול אבל מה דכשר לר"נ באינו מינו ה"נ לרבנן: +
חידושי רבי עקיבא איגרתוס' ד"ה ניקב, והלכה למעשה וכו' סותמו במינו וחזר לקולו. +
פני יהושעבתוספות בד"ה ניקב וסתמו כו' אם נפרש דאיירי לאחר הסתימה כו' קשיא כיון דכל הקולות כשירים בשופר כדאמרינן בגמרא מה לי מעכב כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה טובא בדבריהם כיון דמחמת זאת הקושיא דכל הקולות כשרים הוכרחו לדחוק מעיקרא ולפרש דאיירי קודם הסתימה א"כ אף לאחר שהקשו ג"כ על זה הפירוש וחזרו לפירושם הראשון ומסקו ולכך נראה ודאי לפרש מ"מ דאם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר אכתי הדרא קושיא לדוכתא מה שהקשו מעיקרא מהאי דכל הקולות כשירים בשופר שהרי על זה לא תירצו כלום: והנראה מזה דמשמע להו דבפשיטות יש לחלק דהא דאמרינן בסמוך כל הקולות כשירים בשופר היינו כשכל הקול יוצא משופר א' ממש בלי שום סיוע מדבר אחר משא"כ הכא דכיון שלא הוחלקה סתימת הנקב לגמרי שהרי מעכב את התקיעה שלא חזר הקול כמו שהיה מתחילתו קודם הנקב וכיון שבאמת סברא פשוטה היא לומר כן וא"כ מעיקרא מאי קא קשיא להו מהאי דכל הקולות כשרין: והנראה לענ"ד בזה דודאי מעיקרא לא הוי משמע להו לפרש הלשון דאם מעכב את התקיעה דהיינו שלא חזר קולו לכמות שהיה משום דבברייתא דבסמוך דקתני רישא ציפהו זהב קתני אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ובסמוך להאי בבא מיד קתני סיפא ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ומדלא קתני נמי בהאי לישנא גופא אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול כדקתני רישא א"כ ע"כ דמעכב את התקיעה מלתא אחריתי היא דלאו משום שנשתנה הקול מכמות שהיה נפסל כמו בציפהו זהב אלא משום דמעכב את התקיעה שאינו קול שופר גמור ומש"ה קשיא להו שפיר מהאי דכל הקולות כשירין ובכל ענין מיקרי קול שופר ולכך כתבו מעיקרא ונראה דאיירי קודם סתימה דלפ"ז ודאי לא שייך למיתני בהאי לישנא דנשתנה קולו מכמות שהיה כדקתני גבי ציפהו זהב. אלא דמ"מ כיון דסוף סוף אפי' לזה הפירוש הוצרכו לפרש טעם הפסול כיון דסתימה זו מסייע לקול הו"ל שופר ודבר אחר מש"ה לאחר שהקשו גם על זה הפירוש וחזרו לפירושם הראשון דאם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר תו לא קשיא להו מהאי דכל הקולות כשירין כיון דהכא ודאי טעמא רבה איכא לפסול מהאי טעמא גופא דהוי ליה שופר ודבר אחר ולא שייך נמי למיתני אם נשתנה קולו מכמות שהיה כמו בציפהו זהב כיון דלא שוו טעמייהו אהדדי דהא בציפהו זהב אין לפוסלו משום שדבר אחר מסייע לקול שופר דהא אדרבא קודם הציפוי היה קול שופר גמור אלא דאפ"ה מיפסיל כיון שנשתנה הקול מחמת הציפוי נמצא שאין זה קול שופר דמעיקרא כלל משא"כ בניקב וסתמו במינו לא שייך לפוסלו מהאי טעמא דהא ודאי קול שופר הוא אלא משום דהו"ל כשני שופרות ובשלא במינו כמו שופר ודבר אחר מסייעו כן נראה לי נכון בכוונתם ודוק היטב ומה שיש לדקדק בזה בשיטת הפוסקים יבואר בקונטרס אחרון: בא"ד ואי אפשר לנקב גדול כל כך שלא יעכב את התקיעה כו' עכ"ל. ונראה לכאורה דהא דאמרינן והוא שנשתייר רובו והוא שנפחת רובו היינו רובו של כל אורך ורוחב השופר וה"נ משמע מלשון הפוסקים ולא ידענא אמאי פשיטא להו לפרש כן דהא שפיר מצינן למימר דאיירי שנפחת רוב היקיפו ואין חילוק בין זה לנסדק לרחבו אלא דסדק אין בו חסרון וניקב היינו שיש בו חסרון וא"כ שפיר הוי מצינן למימר דאכתי אינו' מעכב את התקיעה ויש ליישב: בא"ד ולכך נראה כו' דאם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר כו' עכ"ל. ולא חששו ליישב להאי פירושא הא דקתני בירושלמי אם היה מעכב ולא כתבו גם כן לפרש להאי פירושא מימרא דרבי יוחנן בסמוך אם נשתייר רובו או נפחת רובו אי קאי אמעכב או אאינו מעכב לפי שסמכו בזה על פרש"י שכתב בהדיא בסמוך דר' נתן דאמר אם במינו כשר אאינו מעכב קאי וממילא דכולה מילתא דר' יוחנן נמי באינו מעכב איירי וכמו שאבאר בסמוך: שם בגמרא הוסיף עליו כל שהוא בין במינו ובין שלא במינו פסול ומשמע מלשון הגמרא ומסתימת לשון כל המפרשים והפוסקים דבהא מודה ר' נתן ולא מפליג בין מינו לשאינו מינו והטעם בזה דע"כ דבמינו נמי פסול משום דשופר א' אמר רחמנא ולא שני שופרות מה שאין כן בניקב וסתמו במינו דללישנא בתרא דרבי יוחנן מכשיר ר' נתן אף בנפחת רובו ולא מיפסל מטע' שני שופרות שאותה החתיכה שנסתם הנקב על ידה לאו שופר מקרי אלא חתיכת שופר וזה מסייע למה שכתבתי לעיל בדברי התוס' בד"ה ודיבק שברי שופרות: בפרש"י בד"ה במינו כשר אם אינו מעכב את התקיעה עכ"ל. נראה שהוצרך לפרש כן משום דמשמע ליה דמתני' כרבי נתן אתיא ואפ"ה קתני אם מעכב את התקיעה פסול וסתם סתמו במינו משמע וא"כ ע"כ לא מכשיר רבי נתן אלא באם אינו מעכב וכן כתב הרמב"ם ז"ל: אמנם קשיא לי טובא איך אפשר לומר דפלוגתא דר' נתן ורבנן במינו היינו אם אינו מעכב מכלל דבשלא במינו אפילו אינו מעכב פסול לכ"ע א"כ תקשי להו הך ברייתא שהביאו התוספות בשמעתין בשם הירושלמי והתוס' דקתני להדיא נקב וסתמו בין במינו ובין שלא במינו אם היה מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר ר' נתן אומר כו' אלמא דאפי' לרבנן מכשרו באם אינו מעכב אפילו שלא במינו מכ"ש לר' נתן וליכא למימר דלרש"י ולהרמב"ם פליג ר' נתן אסיפא ולחומרא כמ"ש הרא"ש בסוף דבריו בשם גדולים שפירשו כן אלא שהרא"ש ז"ל דחה דבריהם וכתב שאינם עיקר ובאמת אף שאיני כדאי להשיג על הגדולים מ"מ תימא גדולה בעיני דהא בברייתא דילן בשמעתין לא מייתי הך בבא דואם לאו כשר אלא פסול קתני ופליג עליה ר' נתן ואמר במינו כשר אלמא דר' נתן לקולא והא ודאי דתלמודא דידן עיקר לגבי הירושלמי א"כ הדרא קושיא לדוכתא על שיטת רש"י ורמב"ם ז"ל וסייעתם: והנראה לפענ"ד בזה דהך ברייתא דירושלמי ותוספתא שהביאו התוס' קתני בה אם היה מעכב דמשמע שהיה מעכב קודם שסתמו אע"פ שלאחר שסתמו אינו מעכב אפ"ה פסול ועלה קתני ואם לאו כשר וענינו שאם לא היה מעכב אפילו קודם שסתמו לא מיקרי נקב כלל וכשר אף שלא במינו והשתא א"ש דהא דפליג ר' נתן וקאמר במינו כשר ארישא קאי ולקולא כמו בברייתא דתלמודא דידן. אלא דמעכב דבירושלמי היינו אינו מעכב דתלמודא דידן דהתם קודם סתימה והכא לאחר סתימה וטעמא דר' נתן דבמינו אע"ג שהיה מעכב מקודם אפ"ה כשר כיון דהשתא אינו מעכב דבכה"ג לא שייך טעמא דשני שופרות כדפרישית משא"כ שלא במינו פסול אפי' באינו מעכב עכשיו כיון שהיה מעכב קודם שסתמו כן נראה לי נכון וברור בעזרת האל בשיטת רש"י ורמב"ם וסייעתם: אלא דלפ"ז שמעי' מיהו דהיכא שלא מעכב אפילו קודם שסתמו אפי' שלא במינו כשר בין לרבנן ובין לר' נתן דלא מיקרי נקב כלל והו"ל כציפהו זהב שאם לא נשתנה קולו כשר ומן התימא שלא נזכר דין זה בפוסקים אף לשיטת המחמירים וכמ"ש כן נראה להדיא מלשון בעל הלכות גדולות. וכפי שיטה זו שכתבתי בשיטת רש"י כן נראה לי לפרש ג"כ דברי תוס' בשמעתין במסקנתם וכן נראה להדיא מל' פירושם מדכתבו בתירוצם הראשון והשתא ר' נתן ע"כ אאם היה מעכב את התקיעה קאי ממילא משמע דלמסקנתם שחזרו לפי' ראשון בתחילת דבריהם קאי שפיר מילתא דר' נתן אאם אינו מעכב ולא הוצרכו לפרש כן כיון דרש"י ז"ל כתב כן להדיא ומדשתקו ליה לרש"י אודויי אודי ליה. אמנם כן הרא"ש ז"ל כתב בשם התוספות להיפך דר' נתן אאם מעכב את התקיעה קאי שהעתיק כל לשון התוספות והביא הירושלמי ונראה לי בכונתו דמדמוקי ירושלמי למתני' כר' נתן והיינו אפילו ר' נתן ואי ס"ד דפלוגתא דרבנן ור' נתן אינו אלא באינו מעכב תו לא שייך לומר כן דהא במתני' אם מעכב קתני דפסול. אמנם לענ"ד לא יתכן לפרש כן כלל בשיטת הירושלמי דהא תחילת דברי הירושלמי שהביא הרא"ש עצמו כך הם שופר שנסדק ודבקו פסול למי נצרכא לר' נתן ופי' הרא"ש ז"ל דלרבנן פשיטא וכה"ג בדיבק שברי שופרות קאמר בירושלמי עוד היא ר' נתן והיינו נמי דלרבנן פשיטא ולא איצטריך למיתנייה וא"כ אי ס"ד דפלוגתא דרבנן ור' נתן היינו דוקא במעכב ובשאינו מעכב לא שייך פלוגתייהו כלל א"כ אפילו לרבנן שפיר איצטריך למיתני שופר שנסדק ודיבק שברי שופרות דפסול דאפי' באינו מעכב פסול ולקושטא דמלתא בהכי איירי לכל הפוסקים ומפרשי'. אע"כ צריך לפרש לשון הירושלמי כדפרישית ולעולם דפלוגתא דרבנן ור' נתן באינו מעכב מיירי ואפ"ה פסלו רבנן אף במינו כיון שהיה מעכב קודם שסתמו. ולפ"ז ודאי הוצרך לרבנן למיתני שופר שנסדק ודיבק דפסול דהא ודאי שהיה מעכב קודם הסתימה בדיבק שופרות לכל הפירושים וכ"ש בנסדק לפרש"י היינו שנחלק לשני חלקים וכדפרישית משא"כ לר' נתן דלא איכפת ליה לריעותא דקודם הסתימה ובתר השתא אזלינן במינו וקס"ד דמהאי טעמא יש להכשיר אפילו בנסדק ודיבק דעכשיו אינו מעכב התקיעה קמשמע לן דאפ"ה פסול מטעם דהוי כשני שופרות כן נראה לי נכון בעזר האל יתב' בלי שום גמגום. ועוד אבאר בזה באריכות בשיטת הפוסקים בקונ' אחרון אי"ה: בגמ' במינו כשר אמר רבי יוחנן והוא שנשתייר רובו כו' איכא דמתני לה אסיפא כו' והוא שנפחת רובו. נראה משום דלשון ניקב האמור בכל מקום סובל שני פירושים או שניקב במשהו או שניקב ברוב ולפי זה הא דאמר רבי יוחנן בלישנא קמא דשלא במינו אע"פ שנשתייר רובו פסול היינו דפסול אפילו במשהו וללישנא בתרא היינו ברובו וכבר כתבתי דיותר אפשר לומר דהאי רובו לאו היינו רוב כל השופר אלא ברוב הקיפו איירי וכבר כתבתי ג"כ ששיטת רש"י ורמב"ם וסייעתם מימר' דר' יוחנן בפלוגתא דר' נתן ורבנן היינו באין מעכב התקיעה כדמשמע בלשון המשנה דסתם ניקב וסתמו איירי אפילו במינו והבאתי ג"כ ראיה מן הירושלמי משא"כ שיטת הרא"ש וסייעתו דכולה סוגיא דהכא במעכב איירי ומלבד דלכאורה לשון המשנה והירושלמי קשיא לפירושם לומר דניקב וסתמו היינו דוקא שלא במינו אלא דקשיא לי יותר דלפ"ז פליגי הנך תרי לישני דר' יוחנן בתרתי דללישנא קמא במינו מיפסיל ברובו וללישנא בתרא כשר לגמרי ופליגי נמי בשאינו מינו דללישנא קמא מיפסיל במשהו וללישנא בתרא דוקא ברובו והנך תרי פלוגתא הוי בתרי טעמי וכל כי האי לא הוי שביק הש"ס לפרושי טעמא דמלתא דכל חד מהנך תרי מילי במאי קמיפלגי וכה"ג גופא קשה על שיטת רש"י ורמב"ם ויותר קשיא לי דלשיטתם דנקב משהו שנסתם שלא במינו ואינו מעכב התקיעה שחזר הקול לכמות שהיה דפסול לדידהו ללישנא קמא ומה טעם יש לפסול זה. לכך היה נלע"ד לפרש הסוגיא בענין אחר דעיקר פלוגתא דהנך תרי לישני אליבא דר' יוחנן היינו בפירושא דהך ברייתא דפליגי ר' נתן ורבנן אי איירי במעכב התקיעה או באינו מעכב דלישנא קמא סובר דבמעכב פליגי דהכא הוי שפיר לפרש פסול דברייתא ופסול דמתני' בחד גונא ואע"ג דר' יוחנן גופא מוקי בירושלמי מתני' כר' נתן אפ"ה לא קשיין אהדדי דהא דקאמר רבי נתן במתני' ניקב וסתמו אם מעכב פסול והיינו אפי' במינו כדפרישי' דסתם סתמו במינו איירי היינו כשניקב רובו דומיא דרישא דנסדק ודיבקו דאיירי נמי במינו וברובו וכן דיבק שברי שופרות והא דקאמר רבי נתן בברייתא במינו כשר היינו כדמוקי לה רבי יוחנן הכא בנשתייר רובו ובכה"ג בשלא במינו פסול אפילו בנקב משהו וה"ה לרבנן אפילו במינו והוי דומיא דרישא דברייתא דקתני הוסיף עליו כל שהוא פסול והטעם בזה מבואר דכיון דמעכב התקיעה פסלו רבנן אפילו במינו כיון שנשתנה הקול מחמת סתימה זו הו"ל קול שני שופרות וכ"ש בשאינו מינו הו"ל קול שופר ודבר אחר ור' נתן מכשיר כה"ג במינו כיון שאינו אלא במיעוטו תו לא מיקרי קול שני שופרות והמיעוט בטל לגבי הרוב משא"כ בשלא במינו מודה דפסול דאפילו במיעוט נמי איכא מיה' קול שופר ודבר אחר כל זה דוקא ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא דמתני לה ר"י אסיפא מפרש לה לברייתא דש"ס הכל קול שופר הוא דפלוגתא דרבנן ור' נתן היינו באינו מעכב כדפרישית במימרא דר' יוחנן בירושלמי ואפ"ה שלא במינו פסול בין שנפחת רובו ואין שם שופר עליו משא"כ במינו מכשיר רבי נתן דאע"ג דנפחת רובו אכתי קול שופר אחד הוא ולרבנן פסול אפילו בכה"ג דהו"ל כשני שופרות. נמצא דלפי מה שכתבתי לא פליגי הנך תרי לישני כלל לדינא בפלוגתא רחוקה כל כך דשלא במינו ומעכב פסול לתרוייהו אפילו במיעוטו ובאינו מעכב כשר לתרווייהו במיעו' עד שיפחת רובו וברובו מיהו פסול לא מבעיא ללישנא בתרא דפשטא דברייתא בהכי איירי אלא אפילו ללישנא קמא נמי סברא פשוט' דפסול מטעם דאין זה קרוי שופר ולא פליגי הנך תרי לישני אלא במינו ואליבא דרבי נתן וכמו שאבאר בק"א ע"ש: בתוס' בד"ה ושמע קול שופר כו' אי לענין צירוף כו'. נראה מכונתן דמה שכתבו לענין הצירוף היינו אף לענין צירוף דהא לענין לצאת ודאי פליגי כדמוכח בפרק אלו נאמרין דמייתי מדריב"ל ראיה לברכת כהנים דאיירי לענין לצאת וכמו שאבאר בסמוך ומה שכתבו כגון ציבור ושליח ציבור נמי צירוף מיקרי דהא בלא הא לא סגי וק"ל ועיין בסמוך: בא"ד א"כ הוי סוגיא דכל גגות כו' וכוותיה קיי"ל דהא הני נשי כו' כדמוכח בסוטה כו' עכ"ל. ומהרש"א ז"ל תמה על דבריהם דהא הני נשי וכן סוגיא דסוטה בכהנים הכל לענין לצאת איירי ע"ש שכתב שכל זה בתוס' ישנים אינו אמנם לע"ד גברא רבה דמהרש"א חזינא ותשובתו לא חזינא דבפשיטות יש לקיים דברי התוספת שלפנינו דמה שכתבו וכותי' קיי"ל כוונתם דלעולם בכל דוכתא קיי"ל כרבי יהושע ב"ל לגבי דרב דאפילו ר' יוחנן וריב"ל הלכה כריב"ל וכ"ש לגבי דרב דהא רב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן וכמ"ש התוספת עוד במסכת' עבודת כוכבים דף נ"ז ע"ב דרבינו יוסף ט"ע פסק בכל דוכתא הלכה כריב"ל ולזה הענין נתכוונו ג"כ כאן אלא לפי דבעל הלכות גדולות פוסק בכל מקום הלכה כר' יוחנן לגבי דריב"ל בריש מסכת ברכות לכך הוצרך התוס' כאן להביא ראיה על זה דהלכה כריב"ל בכל מקום לגבי דרב דהיינו דמסקו דהא הני נשי קיימי לחודייהו וראיה זו היינו ממעשה בכל יום וכיון (דבין מה דס"ד דהתוס' השתא ומכ"ש) דלמסקנא איירי לענין לצאת וכדפרישית א"כ ע"כ היינו משום דהלכה כריב"ל לגבי דרב וא"כ ממילא דאי לענין צירוף פליגי נמי הלכה כריב"ל לגבי דרב וא"כ הדרא קושיא דידהו לדוכתא דסוגיא דפ' כל גגות הוי דלא כהלכתא ועוד הביאו ראיה לענין זה עצמו דבכל מקום הלכה כריב"ל לגבי דרב וזה שכתבו וכדמוכח בסוטה דמייתי ראיה מדריב"ל לפשוט איבעיא דמחיצה לענין ברכת כהנים אכתי מאי ראיה מייתי בגמרא מדריב"ל ותיפוק ליה דרב פליג עליה בפרק כיצד צולין אע"כ דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דבכל מקום הלכה כריב"ל לגבי דרב וראיה זו כתבו התוס' להדיא שם פ' ואלו נאמרין ע"ש ותמצא שדברי כנים וברורים בעזר האל בכוונת התוס' כאן אלא דבמה שכתבו בתוספת כדמוכח צ"ל וכדמוכח ותדע שכן הוא שהרי מ"ש דהא הני נשי לא נזכר בסוטה כלל ע"ש ובחנם גמגם מהרש"א בזה ודוק היטב: שם פיסקא אמר רב הונא כו' והא תנן לא יצא אלא לאו ש"מ כרב הונא. ויש לדקדק דמאי סייעתא מייתו מהכא לרב הונא דהא איכא לאוקמי הך ברייתא דקתני יצא כששמע קול שופר בתחילה והא גופא קמשמע לן דאע"ג דבסוף התקיעה שמע קול הברה עמו וצ"ע: +
ערוך לנרבמתני' וכן מי שהיה עובר: כתב הריטב"א צריך ביאור במה משו' אותם והתוי"ט כתב שמשוה אותם שבשניהם השומע והמשמיע אינם במקום א' ולענ"ד אין זה במשמעות המתניתן שהרי מה שאינו יוצא אינו בשביל שאינו במקום אחד עם המשמיע אלא מפני שלא כיון לבו ואם היה עמו בביה"כ ולא כיון לבו ג"כ לא יצא. ולענ"ד י"ל דמשוה אותם דבשניהם התוקע כשר והשופר כשר והתקיעה כשרה והשומעים שומעים קול ואעפ"כ האחד יוצא והאחד אינו יוצא בזה מפני ששמע קול הברה ובזה מפני שלא נתכוין: בגמרא איכא דמתני: הי"ת הקשה על מה שכתב הרא"ש דאין ראיה דהלכה כלישנא בתרא כיון שאין יכול להקדים סיפא לרישא שהרא"ש סתר דברים אלה במה שכתב בפ' כל הבשר גבי חמי האור דהלכה כר' יוחנן משום דאתי כלישנא בתרא אע"ג דגם שם קאי לישנא קמא ארישא ולישנא בתרא אסיפא. ולענ"ד י"ל דהמעיין שם יראה דלא כתב הרא"ש הלשון משום דאתי כלישנא בתרא אלא דהלכה כר"י וכלישנא בתרא דלעיל דהיינו שר"ל כיון דסתם גמרא מייתי ב' לשונות וקיימא לן דבשל סופרים הולכין אחר לישנא דמיקל לכן בזה הלכה כר"י אבל לא משום דלישנא בתרא הוא אלא אפילו הוי לישנא קמא לקולא ג"כ הוי פסקינן כן ולהכריע דעת ר"י על דעת חזקיה: אלא לאו ש"מ כדרב הונא: הפ"י הקשה מה סייעתא לרב הונא דהא איכא לאוקמא הך ברייתא יצא כששמע קול שופר בתחלה וקמ"ל דאע"ג דבסוף תקיעה שמע קול הברה עמו מכ"מ יצא והניח בצ"ע ולא הבנתי דהא לקמן מוכח דאם קול שופר עם קול הברה שמע לא יצא ממה דפריך אמאי אם קול הברה שמע לא יצא דליפוק בתחלת תקיעה מקמא דליערבב קלא אלמא דגם העומד על שפת הבור שומע בתחלה לעולם קול תקיעה ואעפ"כ לא יצא כמש"כ הפ"י בעצמו לקמן בסוגין וא"כ איך אפשר לפרש ברייתא דקתני יצא דאיירי בהכי דאכתי יקשה מתניתן אברייתא: בתוס' ד"ה ניקב. ובירושלמי גרס בהדיא: בירושלמי שלנו לא נמצא כן ואולי כוונתם דבמתניתן קתני אם מעכב את התקיעה ומלשון זה משמע דעתה לאחר דסתמו מעכב התקיעה דאם הפירוש קודם שסתמו הול"ל אם היה מעכב את התקיעה וכן הקשה בריטב"א על הפ"י שאיירי קודם שסתמו אמנם בירושלמי אף שבמתניתן כתוב אם עיכב את התקיעה דג"כ יש לפרש שעתה עכב מכ"מ מייתי הברייתא שכתוב שם אם היה מעכב ומזה משמע דאיירי קודם שסתמו: בא"ד. ובירושלמי קתני במילתא דרבנן: ק"ק מה ראיה מזה למה שפירשו לאחר שסתמו ועוד שלפי דבריהם דלעיל גרס בירושלמי להדיא אם היה מעכב קודם שסתמו וא"כ דברי הירושלמי סותרים זא"ז וקושיא זו הקשה גם היום תרועה אכן זה היה אפשר לתרץ דהרי התוספות לא חזרו מדבריהם הראשונים ופירשו דאיירי לאחר שסתמו מפני הקושיא דללישנא בתרא דר' יוחנן מתניתן דלא כמאן ולפ"ז ללישנא קמא דר"י שפיר יש לפרש דקודם שסתמו קאמר וא"כ י"ל דמה שכתבו לעיל בשם הירושלמי אזיל ללישנא קמא דר' יוחנן ומה שכתבו הכא אזיל אליבא דלישנא בתרא אבל בזה אכתי לא מתורץ קושיתנו הראשונה היכי מוכח מהירושלמי כן אבל באמת לפי מה דמשמע מהרא"ש מה שכתבו ובירושלמי קתני במלתא דרבנן אינו ראיה להפ"י דלאחר שסתמו קאמר אלא דבור בפני עצמו שהביאו הירושלמי לפרש מתניתן דאתיא כרבנן ואפילו הכי דאפשר דאתי כרבנן מפרש הירושלמי ג"כ דאפשר דאתי כר' נתן ואיירי לדידיה בסתמו שלא במינו: ד"ה צפהו זהב. קרי מקום הנחת הפה: הי"ת הקשה דא"כ היינו הוספה שפוסל בין במינו בין שלא במינו ומתוך כך רצה לומר דהוספה לא פוסל רק בצד הרחב ולא בצד הקצר ותימה על הב"י שכתב דצפהו זהב פסול מטעם הוספה והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דבאמת כוונת התוס' דהפסול בצפהו במקום שמניח פיו הוא מטעם הוספה ואעפ"י שזה גם במינו פוסל מכ"מ נקט צפהו זהב משום סיפא להשמיענו דשלא במקום הנחת הפה לא פוסל מטעם חציצה וזה לא יכול להשמיענו רק בזהב דבמין שופר פשיטא דלא חוצץ דמין במינו אינו חוצץ ולכן נקט זהב דאפילו זהב אינו חוצץ: ד"ה אם קול חיצון. שהקול יוצא באויר: הרא"ש מפרש אף קול חיצון והיינו דס"ל כשיטת הרמב"ן דאם תקע ולא נגע השופר בשפתו לא יצא וא"כ איך אפשר שתקע בפנימי שיוצא לחוץ מן החיצון כמו שהוצרך לפרש אליבא דשיטה זו וישמע קול חיצון ולא גם של פנימי ולכן מפרש דשמע גם קול חיצון קאמר. אבל רש"י כתב דאיכא מחיצת פנימי שמפסקת התקיעה ונראה שמפרש שאם קול פנימי שמע כגון שפנימי יוצא לחוץ מן החיצון יצא ואם קול החיצון שמע כגון שהחיצון פולט לחוץ ותקע בו לא יצא אבל להתוס' לא נראו ב' הפירושים ולכן פירש דתקע בין ב' השופרות ולא איכא תקיעה בשופר אחד כ"א בשנים: ד"ה ושמע. דהא הני נשי קיימא לחודייהו: עיין במהרש"א שהקשה דהא השתא קיימא בהך שיטה לחלק בין צירוף ובין לצאת א"כ מה ראיה מברכת כהנים דלצאת הוא והפ"י האריך לתרץ קושיא זו וכן ביום תרועה. ולא הבנתי מאין פשיטא להגדולים דברכת כהנים לצאת הוא דזה לא שייך רק בדבר שהוא חיוב המוטל על האדם ובזה שייך לצאת י"ח אבל בברכת כהנים וכי הישראל מחוייב לשמוע ברכת כהנים והרי בשום מקום לא צותה התורה כן וברשותו הדבר תלוי אם רוצה להיות מתברך מהכהנים ולכן לא הוי זה רק בכלל צירוף שאם הוא אצל המתברכים גם הוא מצורף עמהם להיות מתברך וכן מוכח דברכת כהנים הוא ענין צירוף ולא לצאת דאל"כ למה מייתי הגמרא בסוטה ראיה מהא דאמר ריב"ל דאין מחיצה של ברזל מפסיק ולא מייתי ממתניתן דהכא דגם מי שאחורי ביהכ"נ יוצא ידי שופר ומגילה אע"כ דרצה להוכיח דאפילו לצירוף לא יפסיק וא"כ מוכח דברכת כהנים הוא ענין צירוף ולא ענין לצאת: +
צל"חתוס' ד"ה ניקב וסתמו וכו' קשיא כיון דכל הקולות כשירין כו' ונראה דאיירי קודם סתימה כו' ובירושלמי כו' ובסוף חזרו ונקטו לעיקר לפרש אם מעכב התקיעה היינו לאחר שסתמו ע"ש והקשה הפ"י כיון דחזרו התוס' ומפרשים דקאי אלאחר סתימה א"כ הדרא קושיתם לדוכתי' הא כל הקולות כשרים בשופר דהא מכח קושיא זו חזרו מפירוש ה כגירסת הירושלמי. ונ"ל לישב דבתוס' ד"ה שופר שנסדק מקשים על פי' רש"י דמפרש פסול משום דהוי כשני שופרות וע"כ מיירי שנסדק לגמרי א"כ היינו סיפא דדבק שברי שופרות ולכך כתבו דמיירי שאינו נסדק לגמרי ולכן פסול משום דאין שופר עליו וסיפא לרבותא קתני כו' א"נ משום דכתיב והעברתם וכו' ואחי' נפסל מטעם שנים ושלש שופרות אין קשיא כלום עכ"ל והנה סוף דברי התוס' סתומים וכבר נדחק בהם המהרש"א והפ"י כתב לפרש דבריהם דבתחלה כתבו לסתור פירש"י דבלא"ה לא משמע להו הך סברא דב' וג' שופרות דלא שייך פסול זה ולא בקרן של פרה דקיימי גלדי גלדי שהקרן עצמו הוא ב' וג' שופרות משא"כ הכא מקרי שופר א' וע"ז מסקי התוס' שפיר דאפי' את"ל דדיבק פסול משום ב' וג' שופרות אפי' הכי לא קשיא מהא דניקב וסתמו, במינו דהתם עיקר הקול בשופר אחד משא"כ בדיבק שברי שופרות שאין עיקר השופר מחתיכה א' ע"כ דברי הפ"י ע"ש. והנה אף כי סברת הפ"י נכונה מצד עצמה דבניקב וסותמו לא שייך ב' וג' שופרות משא"כ בדיבק שאין עיקר השופר מחתיכה א' בכ"ז אין להעמיד זאת בדברי התוס' והעיקר חסר. ועוד קשה למה מתחלה הי' פשוט להו דדבק שברי שופרות לא מפסיל ואח"כ חזרו דגם בדבק שברי שופרות יש לפסול מטעם ב' וג' שופרות ולישב זה צריך להקדים מה דאיתא במס' סוטה (דף י"ח) דאם כתב מגילת סוטה על שני דפים פסולה דספר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים וכתבו התוס' דדוקא אם כתב חצי מגילה על דף זה וחצי מגילה על דף אחר פסול משום ב' ספרים אבל בשני עמודים על קלף אחד כשר וגבי שופר של פרה דפסול משום דקיימי גלדי גלדי אע"ג דמחברי התם נמי דרכו להוסיף גלד אחד בכל שנה והוי דומה לשנים ע"ש בתוס' ובתשובת נ"ב מה"ת הבאתי דברי הרב טורי אבן שעמד על דברי התוס' ד"ה אם קול חיצון שמע וכתב דאם נתן שני גיטין לאשתו בב"א מגורשת הואיל וכל אחד הוא גט שלם בפ"ע ודוחה ראיות התוס' משני כופרין דשם אמרינן דלא חייבתו התורה על נגיחת שור לאדם אחד אלא חד בחד אבל לא ב' כופרין הלכך בשור של שותפין א"א דהאי ישלם דכל אחד ישלם כופר דהוי ב' כופרין על נגיחה אחת אבל הא ודאי אם זה רוצה לשלם כופר שלם וכן אידך הרשות בידם ויצא ידי חובתם ואפי' בשור של אדם אחד שנגח אדם אם בעל השור רוצה לשלם שני כופרין בודאי יוצא ומתכפר לו בזה וכן בפ' לולב הגזול פרי א' אמר רחמנא לאו למימרא דאם נקט ב' או ג' פירות אינו כלום אלא קאמר להוכיח שפרי עץ הדר הוא אתרוג ולא פלפלין כיון דאפשר לצאת גם בפרי אחד ופלפלין לא מנכר להיותו באחד ויצטרך ליקח ב' או ג' ובתשובה זאת סי' קכ"ב הבאתי ראי' שגם הרמב"ם סובר כן דרק לחייבו לא אמרינן שני כופרין אבל אם רוצה ליתן יוצא ומתכפר לו אולם כתבתי שם שאין בידינו לדחות דברי התוס' דס"ל דבדיעבד מעכב וכעת עלה בדעתי לומר להוכיח כשיטת רבותינו בעלי התוס' דהא גבי שופר ג"כ מסיק אביי דטעמא דרבנן דפסלי שופר של פרה משום דשופר אחד כו' והא דפרה קאי גילדי גילדי ומתחזי כב' שופרות ולכאורה קשה דאף אם שופר של פרה כשר מ"מ איכא עוד כמה מיני שופר דחזי לתקוע בו כגון של איל ושל עז וכדומה וא"כ לא שוכח מידי דלעולם יש לומר דגם בשופר של פרה יוצא לתקוע בו ואפ"ה שפיר קאמר רחמנא שופר אחד דרשאי לתקוע בשופר אחד היינו אם רוצה לתקוע בשאר מיני שופרות וא"כ נהי דבשל פרה אי אפשר בשופר אחד הואיל דקאי גילדי גילדי מ"מ אפשר לתקוע בשופר אחד של איל או של עז דלא קיימי גילדי גילדי וא"כ מנ"ל לפסול של פרה אלא ודאי מוכח כדעת התוס' דהא דקאמר שופר אחד ולא ב' וג' שופרות היינו דמעכב בדיעבד ולפיכך של פרה פסול ואינו יוצא בה בתקיעת של מצוה וגם מסוגיא דפ' לולב הגזול שפיר הוכיחו התוס' דע"כ מה דאמרי' פרי א' כו' הוא לעיכוב דאינו יוצא בשני פירות בב"א דאי סלקא דעתך לומר שסגי בפרי אחד א"כ עדיין אינו ממעט פלפלין ועדיין קשה דלמא מה דאמרה תורה פרי עץ הדר שיקח פרי שטעם עץ ופריו שוה והברירה בידו ליקח אתרוג או פלפלין ועיין בפ"י שם במס' סוכה דמפרש דקושית הש"ס ואימא פלפלין דהכוונה הוא שיהיו תרוייהו כשרין ע"ש שהוכיח כן דאין סברא לומר שיקח דוקא פלפלין ולא אתרוג דמכח סברא יש ליטול אתרוג דהוא עכ"פ הדר טפי מפלפלין ע"ש ע"כ דקושית הגמ' שיוצא גם בפלפלין רק באתרוג סגי בחד ופלפלין כיון שלא מנכר צריך ב' וג' אלא ע"כ דבשני פירות אינו יוצא כלל כדעת התוס' ועל כרחך צריך אתרוג ולא פלפלין: הן אמת שיש לדחות ולומר כיון דגבי פלפלין אי אפשר בפרי אחד וכן גבי שופר בשל פרה ורחמנא אמר פרי אחד שופר אחד ממעטינן כל המין שיש בו יותר מאחד דפסול. אמנם התוס' לא ס"ל כן רק דקרא אתי למעט דאינו יוצא בשני' העולה מדברינו דגם דעת הרמב"ם גבי כופר בשור של שני שותפין וכמו כן הדין בשופר שרשאי לתקוע בשופר אחד אבל אם רוצה בשני שופרות ג"כ יצא ידי תקיעת מצוה ואפ"ה ממעטינן שופר של פרה הואיל דקיימי גילדי גילדי ואי אפשר כלל לתקוע בשופר אחד ולפ"ז ליכא למעט בדבק שברי שופרות משום ב' וג' שופרות כיון דאפשר לתקוע בשופר שלם ממין הזה שוב אם תקע בשופר הנדבק ג"כ יצא דהא אפשר לתקוע בב' וג' שופרות אם ירצה אמנם לשיטת התוס' במס' סוטה דאינו יוצא בשנים גם בדיבק שברי שופרות אינו יוצא: ומעתה כך הוא רהיטת דברי התוס' כאן דבתחלה כתבו להך דאמרו דבכל מקום שנאמר חד ולא תרי היינו שרשאי לצאת באחד אבל אם רוצה בב' וג' יוצא ג"כ וכן בדבק שברי שופרות אבל בפרה אין יוצא כיון שלא משכחת בה כלל שופר אחד דקיימי גלדי גלדי ולכך כתבו התוס' טעם אחר בדבק שברי שופרות מטעם דאין שם שופר עליו או מטעם שאינו דרך העברה. אמנם בשנוי' אחרינא סברו התוס' דמה שאמרו אחד ולא ב' לחיוב שאינו יוצא בב' וג' שופרות ואפ"ה אין קושיא משופר שניקב וסתמו במינו דשם עכ"פ עיקר השופר הוא אחד משא"כ בדבק דמחובר מאיזה חתיכות ולפיכך פסול וא"כ אם הי' בו נקב וסתמו וקודם סתימה לא הי' מעכב התקיעה רק אחר הסתימה על כרחך הטעם שאינו דרך העברה דרש"י פי' בגמרא והעברתם כדרך שהאיל מעבירו בראשו מחיים וא"כ אם יש בו נקב וסתמו ג"כ לא הוי דרך העברה ופסול: שם כ"ט ע"ב גמ' גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי כו' הקשה המהר"ם פדובא וכן המזרחי אמאי לא אמר משום שמא יתקן כלי שיר ותירץ דהאי גזירה לא גזרו בשופר דא"כ לא יתקע לעולם דהא גם ביו"ט שייך הך גזירה שמא יתקן כו' והקשה המג"א (בסי' תקפ"ח ס"ק ד') לפי מ"ש הר"ן בריש פ' לולב הגזול ובפ"ו דמס' מגילה הטעם שדוחין מצות תקיעת שופר משום שבות הואיל דלא בקיאי בקביע דירחא וכן משמע בגמ' א"כ הדרא קושיא לדוכתי' נימא דגזרו משום שמא יתקן ומה דשרי ביו"ט משום דממ"נ יכול לתקוע בשני ימים אי יו"ט הוא עבדי מצוה ואי חול הוא לא עשה ולא כלום משא"כ בחל בשבת דעברי אשבות ושמא הוא שלא במקום מצוה עכ"ל המג"א ע"ש היטב ואא"ז הגאון ז"ל כתב בס' דגול מרבבה לתרץ קושית המג"א דשפיר כתב מהרמ"פ דאי הוי אמרינן משום שמא יתקן כלי שיר א"כ גם ביו"ט לא יתקע לעולם דהא איתא לקמן (דף ל"ד ע"א) איתקן ר' אבוה בקסרי שיהיו תוקעין תש"ת תר"ת תשר"ת משום ספיקא דלא ידעינן מה היא התרועה אי ילולי יליל אי גנוחי גנח לכך צריך לתקוע תר"ת שמא ילולי יליל וצריך לתקוע תש"ת שמא גנוחי גנח ושמא הוא תרתי גנוחי גנח וילולי יליל צריך לתקוע גם תשר"ת כדי לצאת ידי כל הספקות. ומעתה מי שרוצה לצאת ידי כל הספקות יתקע ג' סדרים הש"ת תר"ת ותשר"ת ורק אחד מהם הוא למצוה ואידך מפני הספק ולפ"ז שפיר אי הוי גזרינן משום שבות שמא יתקן כלי שיר לא יתקע לעולם דהא בכל סדר וסדר איכא ספיקא שמא זה הוא אינו מן המצוה ואיכא בי' משום שבות שמא יתקן כלי שיר ובזה לא שייך הממנ"פ של המג"א דאף שאין אנו בקיאים בקביעי דירחא מ"מ אסור שמא היום יו"ט ואסור לתקוע כל הסדרים מפני הספק כיון דאית ביה שאינן מן המצוה ע"כ ודפח"ח. אך קשה לי ע"ז מסוגיא דחולין (דף פ"ד ע"ב) דקאמר ר' יוסי כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו וכו' אמרו לו תקיעת שופר בגבולין יוכיח שאין ודאי דוחה שבת וספיקא דוחה יו"ט וקא שקיל וטרי שם מאי אין ספיקא דוחה יו"ט אילימא ספק יו"ט ספק חול השתא ודאי יו"ט דחי ספק יו"ט ספק חול מבעיא אלא ספק איש ספק אשה ע"ש בגמ' ולפי דברי הנ"ל קשה מאי פריך הגמ' ונדחק לתרץ ספק איש ספק אשה למה לא מתרץ בפשו' לפי מה שתנא במתניתין סובר לקמן דגנוחי גנח ותנא דברייתא סובר ילולי יליל אין אחד מהם דוחה שבת ואפ"ה ספיקא דוחה יו"ט היינו למאן דמספקא לי' אי גנוחי גנח או ילולי יליל וצריך לתקוע תש"ת ותר"ת מפני הספק הרי דספק דוחה יו"ט. ואין להשיב ע"ז דהני ספיקות תיקן ר' אבוה אבל בימי התנאים לא הי' בזה ספק. זה אינו דמה שתקן ר' אבוהו לא הי' תקנתו רק לתקוע גם תשר"ת דשמא הם תרתי גנוחי וילולי ועיין בפני יהושע שם ובט"ז א"ח ריש סי' תק"צ אבל מ"מ אפשר דהאי תנא שהשיב לר' יוסי שופר בגבולין יוכיח האי תנא הי' מסופק אי גנוחי גנח או ילולי יליל והא ספיקא אפשר שהי' גם בימי התנאים דהא משנה וברייתא פליגי בזה וצריכין לתקוע תר"ת ותש"ת ושפיר ספיקא דוחה יו"ט אבל לר' יוסי לא חשיב ליה האי פרכא משום דר' יוסי לעצמו ס"ל אי כתנא דמתניתין דילולי יליל או דס"ל כתנא דברייתא דגנוחי גנח ולר"י באמת אינו רשאי לתקוע כי אם סדר אחד וליכא בזה ספיקא בשופר שדוחה יו"ט דיודעין היו אי ילולי יליל או גנוחי גנח ובזה לא שייך לומר ספיקא דוחה יו"ט כיון דאינן תוקעין רק סדר אחד תש"ת או תר"ת ליכא כאן ספק. ומעתה יש לחקור האי תנא שהשיב לר' יוסי ופריך שופר בגבולין יוכיח באיזה מקום הי' קאי אי באתרי' דתנא דמתניתין היו תוקעין רק תר"ת ואי באתרי' דתנא דברייתא לא היו תוקעין רק תש"ת וא"כ לא נמצא בשופר ספיקא דדוחה יו"ט ולכך לא יכול בסוגיא דמס' חולין לפרש דספיקא דשופר דוחה יו"ט הוא אי ילולי יליל או גנוחי גנח דמנ"פ באיזה מקום קאי כיון דליכא מקום שיתקעו תרתי מפני הספק אי גנוחי גנח או ילולי יליל ולכך צריך לאוקמי ספיקא דוחה יו"ט בספק איש ספק אשה אבל לדידן שאנו מסופקין אי גנוחי גנח או ילולי יליל דאין בידינו להכריע בזה בין תנא דמתניתין לתנא דברייתא ואנו תוקעין תר"ת תש"ת ותשר"ת מפני ספק ואין בהם כי אם אחד למצוה נמצא נכונים דברי אא"ז הגאון ז"ל לקיים דברי מהר"מ פדובא דאי הוי חיישינן לגזירה שמא יתקן כלי שיר לא היו יכולין לתקוע לעולם מפני איסור יו"ט דכשמתחיל לתקוע תש"ת שמא הוא ספק שמא המצוה הוא בתר"ת ויש לגזור שמא יתקן כלי שיר כיון דלא ידעינן אם מקיים מצות תקיעת שופר בתש"ת ואם תוקע תר"ת איכא ספק שמא המצוה הוא בתש"ת ויש גזירה בתר"ת שמא יתקן כלי שיר ולא יתקע לעולם ולכך קאמר הגזירה שמא יעבירנו ד' אמות דשייך רק ביו"ט שחל בשבת אבל ביו"ט קי"ל אין עירוב והוצאה ביו"ט וליכא איסור אם מעביר ד' אמות בר"ה ודו"ק: שם גמ' שמא יעבירנו ד' אמות כו' לכאורה צריך להבין איך בשביל שבות שמא יעבירנו ד' אמות ביטלו תקיעת שופר בשבת דבר שעיני כל ישראל תלויות בו לעורר הרחמים. והנה במס' ביצה ואלו משום שבות לא דנין ומקשה הגמ' לא דנין הא מצוה קעביד ומשני דאיכא דעדיף מני' ונחלקו רש"י ותוס' לרש"י קושית הגמ' והא מצוה וכו' הא על הלשון של המשנה דלמה קורא לזה רשות ולפ"ז אפי' ליכא דעדיף והוא מצוה מ"מ אסור והקשה התוס' דא"כ למה אמר בסנהדרין הטעם דאין דנין בע"ש משום דבעי הלנת דין ואין רציחה דוחה שבת הוי ליה למימר משום דאין דנין בשבת ותירצו שעיקר הגזירה דאין דנין בשבת וכו' משום שמא יכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין ושם כבר כתבו מאתמול ור"ת הי אומר שקושית הגמ' על הדין למה אסור והא מצוה קעביד ומשום דאיכא דעדיף וכל היכי דליכא דעדיף באמת מותר לדון ולכן שם בסנהדרין דמיירי בסנהדרין גדולה ומסתמא ליכא דעדיף ולכך הוצרך לטעם דאין רציחה דוחה שבת ולפ"ז אני מקשה על הב"ד של מעלה איך דנין ביו"ט של ר"ה הא לדידהו בין לרש"י ובין לר"ת אסור דהא בדידהו שייך שמא יכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין וגם איכא דעדיף מינייהו דהא איכא קודשא ב"ה, ואומר אני אי משום הא לא קשיא שכבר כתב הט"ז בסימן תקפ"ח לענין תקיעת שופר שגם ביו"ט יש שבות שמא יתקן מנא ואעפ"כ לא גזרו כיון שהוא מצוה קבוע ליום זה ואם יגזרו א"כ תעקר מצוה זו לגמרי ולא יש כח ביד חכמים אפי' בשב וא"ת לעקור לגמרי משא"כ בשבת דתתקיים מצוה זו בשאר שנים וא"כ לא הי' כח לב"ד לעקור משום שבות מצוה קבוע לישראל איך תיעקר מצוה קבוע בב"ד של מעלה בר"ה משום שבות אבל בר"ה שחל בשבת שפיר נשאר שבות זה ואי אפשר לב"ד של מעלה לדון אבל הקב"ה יכול לדון בין לפירש"י ובין לר"ת לר"ת מותר בדליכא דעדיף והרי קב"ה ליכא דעדיף מניה ולרש"י אף דאסור אף דליכא דעדיף מכ"מ הרי הטעם שמא יכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין וזה שייך ברבים שיושבים לדין אבל הקב"ה דן יחידי והמג"א בסי' תקפ"ח כתב שלדעת הר"ן שכתב דהא דדחי התקיעה משום שבות הא משום שאין בקי בקביע דירחא א"כ הדרא קושית מהרמ"פ לדוכתיה דנימא מטעם שמא יתקן כלי שיר וביו"ט תוקעין ממ"נ [עיין במ"א ס"ק ד'] ואני תרצתי דא"כ היתה התרועה ג"כ אסורה ביו"ט דהרי יש ספק אי גנוחי גנח או ילולי יליל וא"כ בכל אלה יש חשש שבות שלא במקום מצוה אמנם לפי מ"ש לעיל בלאו הכי יש הפרש בין שבת ליו"ט דבשבת אין כל כך לשופר צורך שעיקר פעולת השופר לסלק הב"ד של מעלה ממשפטנו ובשבת בלאו הכי אי אפשר לב"ד מעלה לדון אבל ביו"ט אף דאיכא שבות בתרועה מכ"מ אפי' משום ספק לא רצו לעקור משום שבות שיש צורך לעורר מדת הרחמים לסלק מדת הדין והא דלא נקיט בגמ' משום כלי שיר חדא מתרי טעמי נקט וזה כונת הפסוק תקעו בחודש שופר בכסא ליום תגנו שמצוה לתקוע ביום חגנו אפי' בכסא דהיינו התרועה שהיא מכוסה. ממנו אך ע"ז יקשה לך מ"ש שבת שאין תוקעין משום שבות והרי גם ביו"ט יש שבות דכלי שיר ואי משום דשבת הוא ספק הרי התרועה גם ביו"ט הוא ספק ולכן אמר דשבת טעמא אחרינא כי חק לישראל דהיינו כי מיקלע בשבת דמקרי חוק דשבת במרה נצטוה וכתיב שם שם לו חוק ומשפט לאלקי יעקב בעצמו ובלאו הכי הב"ד של מעלה אינם יושבים בשבת ואין צורך לכופר משא"כ ביו"ט: +
פתח עיניםאמר רב הונא לא שנו אלא לאותם העומדים וכו' עיין מ"ש הרב מהר"ם ן' חביב בשיטתו ועיין מה שכתבתי אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף סי' תקפ"ז בס"ד: |