תיר. ער כדמתרגמינן (בראשית מא) ויקץ ואיתער: אהדורי סברא. אם צריך ממנו דבר שצריך הרהור אינו יודע לומר בעוד שמתנמנם: וכי מדכרו ליה מדכר. כזה שמעת מדכר: יחיד שקבל עליו תענית. סתם ואינו יודע איזה תענית קבל עליו אם של יחיד אם של צבור: ואסור בנעילת כו'. שמא תענית צבור כשלש ראשונות או כז' אחרונות קיבל עליו: קאתו רבנן לתעניתא כו'. בתענית צבור וסברי לה כשמואל דאמר אין תענית צבור בבבל בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נד:) דאסור בנעילת הסנדל ובכל הני: איקפד רב ששת דלמא מיכל נמי אכלי. ופורשים מדרכי צבור ולית ליה דשמואל ואנן האידנא נהגינן כשמואל: אפנתא. אישקריפי''ט: מחלפי. ביומא דתעניתא: לצעורי בעלמא. אי מצי מצער נפשיה ואי לא לא יהא אלא (ליומא) אחרינא: ואפילו בשבת. יכול להתענות כדי שיתבטל צער גופו: קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים. כל יושבי הארץ בית ה' אלהיכם וזעקו אל ה': מה עצרת. שבועות ושמיני עצרת: אי מה עצרת. איסור מלאכתו מאורתא: דומיא דאסיפת זקנים ביום. דבלילה כל אחד בביתו ואינן נאספין: מסייע ליה לרב הונא. הא דפשיטא לך דאסיפת זקנים ביום: דאמר מצפרא כינופיא. ביום תענית צבור מתקבצין ובאין לבית הכנסת מן הבקר: מעיינין במילי דמתא. דרישה וחקירה לבדוק במעשיהם בעסקי בני העיר אם גזל וחמס ביניהן ומפייסין אותן: היכי עבדי. מאי עבדי בכינופיא דמצפרא ובכוליה יומא דתעניתא: ריבעא דיומא. מחצות ואילך עושין ב' חלקים: בפלגא. דהיינו ריבעא דיומא קרו ויחל משה ומפטירין דרשו את ה' בהמצאו:

נים ולא נים תיר ולא תיר. אומר רבי נים ולא נים בתוך השינה כשניעור משנתו תיר ולא תיר בתחילת השינה אך לא נראה בערבי פסחים (דף קכ:) דקאמר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו ואמר רב אשי ה''ד נתנמנמו נים ולא נים וכו' והתם מיירי בתחילת השינה בין נים ולא נים בין תיר ולא תיר לכנ''ל כפירוש רש''י דאי הוה אמר נים ולא נים הוה אמינא דתיר הוי טפי מנים ואי הוה אמר תיר ולא תיר ה''א דנים הוי טפי מתיר הלכך איצטריך תרווייהו וכולהו בתחילת השינה כדמפרש התם ובירושלמי מפורש גבי הך ברייתא עד כמה אוכל ושותה עד קרות הגבר וה''ה עד שיעלה עמוד השחר ובד''א שהתנה אבל לא התנה וישן אינו יכול לאכול: אביי ורבא סיימי אפנתא. פירוש במנעל שאין שוליים שול''א בלע''ז: דאי מצי מצער נפשיה עביד אי לא מצי מצער נפשיה לא עביד. ומשום הכי קאמר שמואל דלוה תעניתו ופורע דוקא היכי דלא מצי מצער נפשיה אבל היכי דמצי מצער נפשיה לא מצי ללוות תעניתו והכי מסקנא אם אמר הריני בתענית למחר צריך לצעוריה נפשיה ואינו יכול ללוות ופורע בחנם ואפילו אכל בשוגג ישלים אותו והר''י מסופק בדבר אם יכול ללוותו ולפרוע היכי דקביל עליה כבר להתענות והתענה עד חצי היום או רביע יום ואפילו לא מצי לצעורי נפשיה אבל לא התענה ודאי דיכול ללוות אחר בשבילו או אם טעה ואכל בשוגג יאכל וישלים יום אחר ואם התענה בשבת כגון תענית חלום דצריך לפרוע כדאמר ובלבד דיתיב תעניתא לתעניתא אם אירע שיהיה ר''ח אותו יום אז ידחה לתעניתו עד יום אחר בשבוע וכן נראה למ''ר שי': מה אסיפת זקנים ביום אף צום ביום. אבל בלילה לא תימה אמאי אוכלים ושותים מבעוד יום כל הלילה נמי היו יכולין לאכול ולשתות מה אסיפת זקנים ביום אף צום ביום אבל בלילה לא ויש לומר דלא יליף צום מאסיפה אלא לענין עשיית מלאכה דדוקא מלאכה גמרינן מאסיפה דהא לא כתיב בקרא אלא אספו זקנים וקדשו צום אבל אכילה לא כתיב בקרא:

ירושלמי ישן ועמד אסור לא שנו אלא שלא התנה אבל התנה מותר. קי"ל דלגבי תענית דאכיל בלילה ומפסיק. אם גמר וסלק לא יאכל. אבל אם לא סילק ודעתו עוד ליכל אע"פ שישן עומד ואוכל. אבל בתעני' שפוסק בו מבע"י אע"פ שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש כי הא דאיתא באגדת איכה. ר' יהודה בן בתירה אזל לנציבין בערובת צומא רבה אתא ריש כנשתא לזמוניה. א"ל כבר אכלי ופסקי לי. א"ל אשגח עלי דלא לימא ההוא ר' לא אשגח עליו אזל עמיה ובסיפא אמרין אכל מן כל עיגול חד פתית ואכל מן כל תבשיל חד פת ושתה מן כל (כוס וכום) (חבית וחבית] חד כוס. ש"מ דאע"ג דפסק אכיל. ולענין מישתו מיא היכא דאית ליה למיכל. אית ליה למשתי כו'. וכן כתב ופירש רבינו הגאון זצ"ל.

אמר רב יחיד שקבל עליו תענית אמר רבה בר רב שילא לימא הכי מחר אהא בתענית יחיד דאי לא חיישינן שמא תענית צבור קביל עליה ואסור בנעילת הסנדל כו'.

ואסיקנא רבנן דבי רב אשי באלו התעניות השנויות במשנתנו הוו מסיימי. מסאנייהו כי אורחייהו ואתו לבי תענית. סברי לה כשמואל דאמר אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד. וכך הלכה:

אמר רב יהודה אמר רב לווה אדם תעניתו ופורע. פי' היכא דאיכא צערא או אונס וכיוצא בו. לווה תעניתו ופורע דאמרי לא יהא אלא נדר מי לא פרע למחר וליום אחרא כ"ש תענית. ושמעינן הא סברא מדברי שמואל דאמר צערא קבל עליה אי מצי מצער נפשיה כו'. מכלל דרב במצטער הוא דאמר:

יפה תענית לחלום כאש בנעורת ובו ביום אפילו בשבת. וכן הלכתא. ויתיב תעניתא לתעניתא ומפורש בשבת בפ' א':

[מתני'] עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין ג' תעניות כו'. ואקשינן בשלמא רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל וכיוצא בהן משום תענוג אלא מלאכה אמאי צערא הוא ומשנינן אמר קרא קדשו צום קראו עצרה.

פי' קראו עצרה לקידוש (היום) [הצום]. מה עצרת אסור במלאכה אף צום אסור במלאכה. ומאימתי איסורו משעת אסיפת זקנים ואימתי אסיפת זקנים ביום. שנאמר תקעו שופר בציון הריעו בהר קדשי ירגזו כל יושבי ארץ כי בא יום ה'.

אמר רב כהנא כינופיא מצפרא. היכי עבדינן. אמר אביי מצפרא עד פלגיה יומא מעיינינן ולפניא ריבעא דיומא. קרינן בספרא ובאפטרתא.

היכי עביד כשקיבל עליו שיהא למחר מותר בנעילת הסנדל דאמר למחר הריני בתענית יחיד:

דילמא מיכל נמי אכיל כלומר כי היכי דסיימי סנדל ה"נ יכולין לאכול:

סיימי אפנתא שנועלין עליונו של סנדל העור שעל הרגל אבל העץ שתחת הרגל לא היו מניחין. סברי לה כשמואל דאמר אין תענית צבור בבבל לפיכך אין אסורין בנעילת הסנדל שהן י"ג ו' ראשונים ז' אחרונים. בשלמא רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. מה אסיפת זקנים ביום. כנופיא מצפרא ולא מאורתא. איפוך אנא דמצפרא מצלי ולאורתא קרו ומפטרו. במנחת הערב ואכרעה על ברכי אלמא דרביעית בתרא הוו מצלי:

הא דאמרי׳‎ הכא נים ולא נים טיר ולא טיר על כרחי׳‎ הוא כשנעור משנתו א״כ הרי כבר ישן ואינו אוכל וכן ההיא דאמרי׳‎ בפסחי׳‎ אמתני׳‎ דמתנמנמי יאכלו אינו אלא כשיעור משנתו דהא תנן נרדמו יאכלו אבל מאי דאמרי׳‎ להו במגלה קראה במתנמנם יצא ופי׳‎ נים ולא נים טור ולא טיר ודאי אפשר לפ׳‎ נים ולא נים בתחלת השינה וטיר ולא טיר בסוף השינה כשנעור משנתו והם מן הלשונות שבתלמוד שענינ׳‎ מתחלף לשון אחד. א״נ בפרושי דוקא בההיא דמגלה והכי מוכח פשטיה דלישניה וכפלא דידיה ובאידך דוכתי נקט הכי באשגרת משום נים ולא נים ודוכתא טובא בש״ס דנקיט מאי דלא צריך באשגרת לישן בעלמא כדכתב בפ׳‎ בני העיר כתב רבי׳‎ ז״ל ולענין תעני׳‎ שפוסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכי ובודאי שלא נאמרו דברי׳‎ הללו לענין י״ה בלבד מדנקטי לה סתמא וגם שהביאוה בכאן במסכתא זו אלא על ענין תעני׳‎ צבור ששנינו בהן ואוכלין ושותין מבעוד יום נאמרו וכן הדין בט׳‎ באב שאו׳‎ הוא דתעני׳‎ צבור כדאמר לקמן אין תעני׳‎ צבור בבבל אלא ט׳‎ באב ונראה מדברי כלם שחייב אדם להפסיק בהם מבעוד יום קודם שקיע׳‎ החמה כמו בי״ה אלא שהגאון ז״ל שאע״פ שהפסיק חוזר ואוכל עד שיבא השמש. ורבי׳‎ ז״ל מוסיף לאסור כל אכילה משעת קבלה כענין י״ה אבל בלא קבלה אוכל והולך עד שקיע׳‎ החמה. ובדרך זו הלך הרמב״ם ז״ל שכתב בתענית צבור אוכלי׳‎ ושותי׳‎ מבעוד יום כמו שעושי׳‎ בצום כפור ע״כ. נתן לתענית צבור תוספת מחול על הקדש כי״ה. ויש מסייעי׳‎ סברא זו לפי שאמרו לענין ערב ט׳‎ באב סעודה המפסיק בה ומפרשי׳‎ שהיא סעודה שמפסיק בה לקבל התעני׳‎ שיש לו לפסוק מבעוד יום. וגם הראב״ד ז״ל הלך בדרך זו וסמך דבריו לפי שאמרו בשלהי במכלתי׳‎ כל שהוא מחמת ט׳‎ באב אסור לאכול בשר ואסור לשתו׳‎ יין בסעודה המפסיק בה כי מפני שעיקרו של תעני׳‎ זה משום אבל ראוי לו לנהוג אבלות אף בסעודה המפסיק בה ולפי׳‎ אסור לרחוץ ה״ה לחברותיה שאין צריך לומר שנוהג איסור באכילה ושתיה שהפסיק מהם אלא אף ברחיצה וחברותיה נוהג איסור וכל שאינו מחמת ט׳‎ באב שאין עיקר התעני׳‎ משום אבל כגון י״ה ותענית צבור מותר לו שיאכל בשר ושישתה יין בסעוד׳‎ המפסיק בה שאין התעני׳‎ משום אבל כדי לנהוג בו שום איסור אכילה ושתיה והמ׳‎ הנותנת שכיון שאין שום התחלה בסעודה זו שאינה אוסרת בו בכלום ומותר לרחוץ שאין כאן התחלת דבר כמו בסעודת של ערב ט׳‎ באב וכשם שמותר לרחוץ ה״ה לאכול ולשתות ושאר הענין עד שיתחיל התענית או שיקבלנו עליו: והנה דברי׳‎ אלו לפי פי׳‎ זה סיוע לדברי רבי׳‎ אלפסי ז״ל לענין תענית צבור:

ורבי׳‎ הגדול ז״ל כתב בספר תורת האדם שאין דברים אלו נכוני׳‎ שאין לנו הפסקה מבעוד יום קודם שקיע׳‎ החמה ותוספ׳‎ מחול על הקדש אלא בי״ה בלבד אבל לא בט׳‎ באב ולא בתענית צבור שהרי בפי׳‎ נחלקו במכלתי׳‎ לענין בין השמשו׳‎ של ט׳‎ באב אם היא מותר או אסור ושמואל היה אומר דפסקו מותר כדין כל ספקא דרבנן דלקולא וכדאמר התם אמר שמואל אין תענית צבור בלבד אלא ט׳‎ באב ואמרי׳‎ למימרא דסבר שמואל ט׳‎ באב בין השמשות שלו אסור ור״ת קסבר שמואל תענית צבור נמי בין השמשות מותר והתנן אוכלי׳‎ ושותין מבעוד יום למעוטי מאי לאו למעוטי בין השמשות שלו ומהדרינן לא למעוטי משחשכה. הרי שלא נחלקו אלא בבין השמשות לפי שהוא ספק לילה אבל קודם לכן מותר לדברי הכל בין בט׳‎ באב בין תענית צבור ולא נאמר אוכלים ושותין מבעוד יום אלא למעוטי בין השמשו׳‎ לכל היותר. אבל קודם לכן רשאי לאכול בהם כמו שירצה ואין להם שום תוספת ומה שאמרו בענין ט׳‎ באב סעודה המפסיק בה לא מפני חיוב הפסקה מבעוד יום אלא שבאו לומר כי באותה סעודה שסומך עליה לתעניתו ומפסיק בה מאכילתו שלא לעשות אחריה סעודה אחרת של קבע אסור לאכול בשר ולשתות יין שלא יעשה כדרך שהגרגרני׳‎ עושים לעשות בערב סעודת קבע בבשר ויין ואח״כ עושים סעודה קטנה בלא בשר ויין שאין זו סעודה המפסיק בה. ומה שהביא הראב״ד ז״ל סעד מההוא מתניתא דכל שהוא מחמת ט׳‎ באב לשון הבריית׳‎ מוכיח שאין הפי׳‎ כן שהיה לו לומר כל שהוא מחמת אבל כגון ט׳‎ באב וכל שאינו מחמת אבל כגון תענית צבור וכדנקיט ש״ס לקמן האי לישנא לגבי רחיצה דהיכי משמע לישנא דכל שאינו מחמת ט׳‎ באב כל שאינו מחמת אבל. ועוד שפי׳‎ הברייתא ההיא מפו׳‎ הוא בתוספתא שאמרו שם שכל שהוא מסעודת ט׳‎ באב וכל שאינו מסעודת ט׳‎ באב כלום סעודה המפסיק בה לסמוך עליה לתענית ט׳‎ באב וסעודה שאין מפסיק ואחר שלמדנו שאין לנו תוספת לט׳‎ באב והתענית צבור למדנו שרשאי לאכול כמו שירצה עד הלילה או עד בין השמשות ואפילו הפסיק וקבל עליו התענית שאין קבלה אוסרת אלא בי״ה שיש לו תוספת מחול על הקדש ואחר שהגיע זמן התוספ׳‎ שהוא מתחל׳‎ השקיע׳‎ עד סוף השקיע׳‎ כדכתב בדוכתי אחריני דכל שקבל שבת או י״ה בתוך זמן נתן לו תוספת שלו שאמרה תורה ועשאו קדש לכל עניינו ושוב א״א לעשותו חול ובלבד שקבל אותו בדברי׳‎ של קדושת היום כגון זמן בי״ה או קדוש דשבתות וי״ט או תפלת ערבית ועל הזמן הזה אמרו דרב צלי של שבת בע״ש ואומר קדוש׳‎ על הכוס דקבלה בדברי׳‎ לא מהני וקודם זמן התוספת אין שם קבלה מועלת ואין שם זמן ולא קדוש ולא תפלה ואפי׳‎ כשהיה בטעות מפני יום המעונן וזרחה השמש אחרי כן לא נאסר בכלום אלא דבצבור הקלו שלא לחזור ולהתפלל תפלת ערבית שהיא רשות אבל לשאר דברי׳‎ טעותא הדרא כדאי׳‎ בהדיא בפ׳‎ תפלת השחר ודין ערבי ט׳‎ באב ותענית צבור שאין להם תוספת עד הלילה כדין ערב י״ה קודם זמן התוספת דבשום קבלה לא מיתסר באכילה ושתיה ולענין בין השמשו׳‎ של ט׳‎ באב קיימ׳‎ לן שהוא אסור ואפשר שה״ה לתענית צבור או אפשר שהוא הנכון דלענין תעני׳‎ צבור הלכה כשמואל דספקו מותר דליכא אמורא דפליג עליה בהדיא אלא פרוקי ושנויי בעלמא לברורי שמעתא וכיון דכן נקיטינן לקולא דהא איסורא דרבנן הוא ומצינו באיכה רבתי רבי יהודה בן בתירא איקלע לנציבין בערב צומ׳‎ רבה אכל ופסק אתא ריש כנשת׳‎ לגביה א״ל אשכח עלי כלומר שיהא אושפיז שלו לסעוד עמו א״ל כבר אכלית ופסקית א״ל אשגח עלי דלא יהון אמרין לא אשגח ההוא רבי יהודה עלוי אזל עמיה ואייתי קומוי תמניא ביסוון דחמר חמר מן חמר כלומר יינות שונות ותמניא עגולין דפתא פתא מן פתא ותמניא תבשילין תבשיל מן תבשיל שיתא מן כל כיסי חד כס דחמר אכל מן כל עגול חד פתית אכל מן כל תבשיל ותבשיל חד כס כו׳‎ וזה לראי׳‎ ודאי לענין י״ה שאע״פ שאכל והפסיק רשאי לאכול עד זמן התוספת ואף בתוך זמן התוספת רשאי לאכול עד שיקבלנו בדבר שבקדושה כי זמן התוספות שהוא ד׳‎ מילין אחר תחלת השקיעה רצה לעשותו כלו קדש עושה רצה לעשות מקצת חול עושה כיון שיעשה קצתו קדש שיעור הניכר שיהא בו תוספת אבל לענין ט׳‎ באב ותענית צבור אין ענין אף לקבלה כמו שאמרו אלא אוכל ושותה עד סוף השקיעה שהוא בין השמחות ואע״פ שקבלה עליו ומכאן ואילך אסור לאכול ולשתות שאין צריך קבלה לאלו ולא לי״ה מבין השמשו׳‎ ואילך דהיא תבעה אנפשה ואפשר היה לדון בדברי רבי׳‎ אלפסי ז״ל דודאי לא נתנו חכמים בחיוב שום תוספ׳‎ לע׳‎ באב ולא לתעני׳‎ צבור אלא אם ירצה אוכל והולך עד בין השמשו׳‎ ואינו כי״ה שהוא חייב מן התורה להוסיף בו מחול על הקדש אבל אם רצה להחמיר בתעניתו ולהוסיף בו מזמן התוספ׳‎ הנתון בי״ה כיון שזה הזמן ראוי לכלול אותו בכלל היום הבא ואפי׳‎ להקל שהרי בשעת הדחק מתפלל של מוצאי שבת בשב׳‎ ואומר הבדל׳‎ על הכוס אם צריך להחשיך לדבר מצוה ואע״פ שהוא עומד באיסור מלאכה עד צאת הכוכבים הגדולים א״כ ראוי הוא להוסיפו בשל דבריהם בכלל היום הבא והוא שקבל עליו התענית בתפלה אחר זמן זה ובזה תקון קצת לדברי רבי׳‎ אלפסי ז״ל כך קבלתי שיטה זו מפי רבי׳‎ נ״ר. כתב רבי׳‎ ז״ל ולעניין משתייא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למשתי כו׳‎ הילכך אחר שסלק וישן אסור לשתות מים אלא שתנאי מועיל בזה לדברי הירושלמי גרסי׳‎ בפ׳‎ היה קורא בתורה בעא מיניה ראשיין תנא דבי רבי אמי מר׳‎ אמי השרוי בתענית מהו שיטעו׳‎ כו׳‎ ואסיקנא טועם ואין בכך ועד כמה עד רביעתא ומפרשי רבנן דצריך לאזדהורי כי היכי דלא לבלע כלום. ודעת בעל התוספו׳‎ ז״ל שלא התירו לטעום אלא בתענית שקבל היחיד על עצמו משום דאכילה ושתיה קביל עליה והא לא אכיל אבל בשאר תעניות של ציבור אין לו לטעום. ואינו נכון דהתם נמי אכילה ושתיה קבילו עלייהו ואין טעימה בכלל כיון שאינו בולע כלום. אבל מ״מ צריך לחוש לדבריהם לט׳‎ באב וי״ה שהוא אסור בהנאת רחיצ׳‎ ואפילו להושיט אצבעו במים משום תענוג ודילמא אית ליה הנאה להאי בטעימה זו כשהמשקה בתוך פיו וזו חומרא יתירה. הביא רבי׳‎ ז״ל בהלכותיו ירושלמי דנדרים בפ׳‎ קונם יין שאני טועם נדר להתענות ושכח ואכל כבר איבד תעניתו פי׳‎ וסתם אכילה בכזית. רבי בא בשם רבנין דתמן והוא שאמר יום סתם פי׳‎ שיכול לפרעו למחר יפה הילכך לוה ופורע כי היכי דלעביד תענית מעלית'. שאף לדבר הרשות לוה אדם תעניתו ופורע כדבעי׳‎ למילף וכ״ש לענין זה אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים פי׳‎ ואע״פ שאכל ממש יותר מכזית שאע״פ שעבר על מקצתו יש לו לקיים את השאר וזה כלל גדול לכל נדר ושבועה בדבר כללי מחובר מפרטי׳‎ שאין הכלל אלא מאותן פרטים שאע״פ שנאנס או הזיד בפרט א׳‎ חייב בשאר ודוגמתו בפרעון בסך וכיוצא בו. ולא אמרן אלא אכל אבל טעם לא י״מ טעימה בלא בליעה דוקא אבל בשבלע איבד תעניתו אפי׳‎ בכל שהוא ואינו נכון דאכילה ושתיה קבל עליה ואע״פ שלכתחלה אסור לאכול ולשתות בכלה איסורי׳‎ חצי שיעור וחצי שיעור אסור מן התורה מ״מ אין במשמע שאיבד תעניתו בכך ומה שאמרו אבל טעם לא פירושו אפי׳‎ בבליעה אלא שאין בה שיעור אכילה ומצינו לשון טעימה ע״י בליעה ברוב המקומות וכדאמ׳‎ לעיל והוא שלא טעם כל אותו היום וד׳‎ הצומות וכל תענית צבור קבוע כנודר ביום זה ואפי׳‎ אכל מתענ׳‎ ומשלים ולא יתיר עצמו לאכיל׳‎ כמו שעושין רבים:

אמרו ליה רבנן לרב ששת קאתו כד מסיימי מסאני כו׳‎ עד רבנן דבי רב אשי סיימי כי אורחייהו סברי לה כדשמואל דאמר שמואל אין תעני׳‎ צבור בבבל אלא ט׳‎ באב בלבד.. פירשו המפרשים כולם ז״ל דהיינו שאין בו תענית צבור לנהוג כחמורו׳‎ ג׳‎ אמצעיו׳‎ שאסרו ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה אבל באכילה ושתיה גוזרי׳‎ וכדמוכח מהא דמיתיי׳‎ מרבנן דבי רב אשי דמסיימי מסאני שהיו מתעני׳‎ מבבל ונראה כדברי רש״י ז״ל שאין אלא בבל ממש ומפני הגשמים אבל על שאר צרו׳‎ אפילו בבבל או אף על הגשמים בשאר ארצו׳‎ יש תענית צבור כי הוא ז״ל פי׳‎ טעם דברי שמואל לפי שבבבל אינן צריכי׳‎ לגשמים כ״כ עד שינהגו חומרי תענית לפי שהיא טבעני ולא יבשני והתבואה מתקיימ׳‎ בלא רבוי גשמים ואינו נכון דא״כ מאי האי דקאמר חוץ מט׳‎ באב בלבד כל או ט׳‎ באב יש בו תענית צבור נמי בבבל על שאר צרות אלא שרבי ז״ל אפשר שהיה סובר שאין נוהגי׳‎ חומרי תעניו׳‎ בט׳‎ באב אלא על הגשמים בלבד וכן נראה מדברי הרמב״ם ז״ל ולא נהיר דהא בפ׳‎ סדר תעניו׳‎ תנן כי על הדבר ועל המפולת מתריעי׳‎ עליהם מיד התרעה בתעני׳‎ כדין ז׳‎ אחרונו׳‎ כמו ששנינו בצמחי׳‎ ששינו שמתריעי׳‎ עליהם מיד שפי׳‎ שנוהגים בחומרי תעניו׳‎ אחרונו׳‎ מיד כמו שאנו עתידים לפ׳‎ בס״ד ורבי יהודה נשיאה גזר י״ג תעניתא על שאר ארצו׳‎ כדבעי׳‎ לפרושי בודאי בסדר הגשמים היה וחומר שלהם היה ולפי׳‎ היו י״ג והנכון כי מה שאמר שמואל שאין תעני׳‎ צבור בבבל כל ח״ל קרי בבל והני טובא בש״ס כדאמר אין דנין דיני קנסו׳‎ בבבל ופי׳‎ בחוצה לארץ ורצה לומר שכל תענית שגוזרי׳‎ ח״ל על הארץ אינו תענית צבור גמור לנהוג בחומרי תעניו׳‎ אלא תענית יחידים הוא שכל א׳‎ מקבל על עצמו וטעם הדבר לפי שאין עמנו נשיא ואב ב״ד מומחה שיהא לובש חלוקן של ישראל ויהא לו רשות לגזור על הצבור תעני׳‎ שיתחייבו בו עכ״פ כי על כל בתי דינין שלנו הדיוטו׳‎ הם. אבל בא״י היה להם נשיא שיגזור עליה׳‎ תענית בעל כרחם וחל על כלן האחת והתעני׳‎ הסכמה א׳‎ לכל וכן אמרו בירוש׳‎ ר׳‎ חלבו אמר לרבי יודן נשיא פוק עמן וצערך עבד א״ר יוסי הדא אמרה הדין דתעניתא דידן לית אינון תעניין למה דלית נשיא עמן וכו׳‎ וכן ראייה גמורה לפי זה. ובש״ס דידן בפ׳‎ סדר תעניו׳‎ דבי נשיא׳‎ גזר תעניתא ולא אודעיה לר׳‎ יוחנן ולר״נ ולצפרא אודעינהו א״ל ר״ל לר׳‎ יוחנן אנן לא קבלינן א״ל אנן בתריה גרדינן וכתב ואפי׳‎ תהוי תענית יחידים מאי הוי דהא אמרי׳‎ בפ״ק אמר רב יחיד שקבל עליו תעני׳‎ אסור בנעילת סנדל חוששי׳‎ שמא תעני׳‎ צבור קבל עליו היכי לעביד לימא הריני בתעני׳‎ למחר ולא מסתברא דשמואל פליג עליה דרב בהא מדלא אדכר בש״ס האי פלוגתא ולא אשכחן מאי דפליג עליה דרב הא לא קשיא שלא אמר רב אלא בזמן שתענית צבור נוהג כי אנו חוששי׳‎ שקבל עליו כל חומר תעניו׳‎ אלו ובודאי שהיחיד רשאי לגזור על עצמו כל מה שירצה אבל מ״מ אין תענית יחיד גרידא אינו בחמורו׳‎ אלו תדע שהם אמרו שאם אמר בפי׳‎ הריני בתעני׳‎ יחיד שוב אין אסור בחומרי תעניו׳‎ וא״כ אף בסתם לא יאמרו דברי רב אלא בזמן שתעניו׳‎ של צבור נוהגים אבל לא בזמן הזה. וזהו הטעם שלא הביא רבי׳‎ ז״ל בהלכותיו ההיא מימרא דרב מעתה נתיישבו דברי שמואל שאין תעני׳‎ צבור בכל ח״ל חוץ מט׳‎ באב שהוא גזרת נביאים ונוהגים בו חומרי תעניו׳‎ אבל שאר תעניו׳‎ בין על הגשמים בין על שאר צרות אינו תעני׳‎ צבור אלא תעני׳‎ יחידים שאין בו איסור אלא באכיל׳‎ ושתיה ודעת הגאוני׳‎ ז״ל שלא נאמר זה אלא לענין חומרי איסור היום בהפסק מבעוד יום ושאר ענויין. אבל לענין תפלות ובקשות תענית צבור הוא שאין בזה צורך לגזירת נשיא וכל צבור רשאי לבקש רחמים על עצמו הילכך אף בתעניות שלנו יש נעילה וז׳‎ ברכות והתרעות כמו בא״י וכן הנהיגו הגאונים ז״ל ואע״פ שאין התרעה לדברי הכל אלא או באחרונות בלבד לדעת רבינו ז״ל או אף באמצעיות לדעתנו לא מפני שראוי לומר ז׳‎ ברכות והתרעות אלא בתענית החמור בט׳‎ באב באיסו׳‎ ענויין שזה אינו כי מה ענין זה אצל זה אלא לפי שהתרעה סוף בקש׳‎ רחמים והיא בהגיע עת צרה שאין לה המתנה כדכת׳‎ וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרת׳‎ מאחרי׳‎ ההתרעה וגם סדר הברכות עד האחרונות שעובר זמן הגשמים ובצמחים ששנו ושאר צרות שאין להם המתנה שנינו שמתריעי׳‎ עליהם מיד ולעולם אין הברכות וההתרעה תלויין בחומרי תעניות דרחיצה ונעילת הסנדל וחביריו ובודאי דלמעוטי הוא אמרו חוץ מט׳‎ באב בלבד לומר שאין דיני שמואל אלא בדיני ט׳‎ באב ומחומרי ט׳‎ באב הוא בלחוד דאמעיטו תעניו׳‎ של בבל לא מכ״ד ברכות והתרעה ונעילה שאינן בט׳‎ באב כדאי׳‎ בפסחים פ׳‎ מקום שנהגו תדע דבמס׳‎ מגלה איבעיא לן לענין קריאה בתורה תענית צבור בכמה איקרו משום דאית בה מוסף תפלה ומוסף תפלה היינו ודאי תפלת נעילה או כ״ד ברכות דעננו בלחוד לא מקרו תפל׳‎ מוסף כמו שהיו סבורים רבים. ואתיא למפשט׳‎ מרב דאיקלע לבבל וקם קרא בצפרא ואלו לא היה תפלת נעילה בבבל מה ראיה מביא משם דשאני התם דליכא מוסף תפלה אלא ודאי דאיכ׳‎ נעילה בבבל ואלו בתענית יחיד אין בו תפלת נעילה ולא כ״ד ברכו׳‎ כמו שהוא מפו׳‎ בתוספתא אלא ודאי דלענין זה יש תענית צבור בבבל וכן אמרו ובגולה מתריעי׳‎ על רוב הגשמים ואין התרעה אלא בשופרות ועל סדר ברכו׳‎ וכל זה לראיה שיש כ״ד ברכו׳‎ ושופרו׳‎ ונעילה בתעניות של ח״ל כדברי הגאוני׳‎ ז״ל וכן אנו נוהגים בארצות הללו אלא שאין אנו נוהגים בתפלת נעילה כי אנו חוששי׳‎ שמא להוסיף תפלה יתירה כעין י״ה תענית צבור גמור בעי ומוסף תפלה דאמרי׳‎ שמא כ״ד ברכו׳‎ הוה דהוה נמי בבבל ואע״פ שאין זה מחוור אין מבטלים מנהג בדבר נמצאת למד שלענין חומר יום התענית כענין ולהפסיק מבעוד יום צריך תענית צבור שתהא הסכמה א׳‎ וצירוף א׳‎ אבל לברכות והתרעות כל צבור וצבור רשאי להתחייב בכך אלא שאין לעשות כן אלא בהגיע עת צרה שזמנו עובר והשעה דחוקה וצריכה רחמי'. כך קבלתי שיטה זו מפי מורי נ״ר בשם רבי׳‎ הגדול ז״ל וליכא למנדא מיניה.

אמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע. פי׳‎ הא דרב סתמא איתמר ואפילו כשקבל עליו יום מסויים ראיה לדבר מהאי עובדא דאייתי׳‎ בסמוך דאמר׳‎ ליה להדיא ולוזפיה מר וליפרע היו חוששין שמא יום זה מסויים קבל עליה ולא שאלו על זה כלל ושמעינן מי׳‎ נמי דאפילו לדבר הרשות שאין שם אונס כלל יכול ללותו ואבי׳‎ קבל עליו יום מסויים ואחר שהוא כן למדנו ראיה למה שכתבנו למעלה שהנודר להתענות אין זה נדרי איסר שא״כ א״א לשנותו שהרי יום זה אסר עליו מאכל ומשקה וא״א לו להתירו מפני שום צער אלא ע״י התיר חכם כראוי או במקום סכנת נפש כדרך שמתירין לו חזיר ונבלה או בי״ה וכדאמרי׳‎ התם בשבועו׳‎ בנשבע על הככר ומסתכן עליה מסתכן לישרי ליה מר אפי׳‎ בלא פתח היתר כשאר איסורים ואם בלא סכנה גמורה אלא שיבא ליה חולי וכיוצא בו לישרי ליה ע״י פתח זה כלומר וכיון שכן בכל שיש בו דבר סכנה כשאכל בשוגג אין עליו קרבן שחזרו ושאלו מצטער עליה מהו ולא להתירו באכילה דהא פשיט דלא אלא לענין קרבן בשאכלה בשוגג אם חייב קרבן כיון שאלו נזכר היה אוכלה מפני צער ולא היה שב מדעתו דלענין קרבן איתמרא התם כולה מימרא כדפרי׳‎ בדוכתא ואם כן התירו בכאן ללות תעניתו ביום אחר ואפילו לדבר הרשות אלא ודאי שאין זה אלא מנדרי הקדש שנודר לדבר מצוה לשפוך דמו וחלבו לפני האל ב״ה ומפני זה יכול ללוותו שלא היתה בקבלת התעני׳‎ לחול על יום זה ממש אלא להתענו׳‎ לפני השם וייחד יום ידוע אם אפשר לו וכן כל נדרי מצוה שהאומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה שפירש הנכון מותר ללותה ולתת אחרת תחתיה שאין זה הקדש ממש שיחול עליה קדושה אלא שיתן סלע לעניים וייחד סלע זו שהי׳‎ מצויה ואין קפידא בין שיתן זו או אחרת אבל משבאת לידי גבאי אסור לשנותה שאין לו לגבאי ללוותה שמא יבא עני ולא יהא מצוי בידו ליתן ובכיוצ׳‎ בזה מקפיד הנותן וכמו שהארכנו בעניני׳‎ אלו במקומות אחרים בס״ד וראיה על פירש זה שאמרו בש״ס על זה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נדר הוא צערא הוא דקבל עליה אי מצי מצער נפשיה אין ואי לא לא וה״פ וכי נדרי איסר הוא זה שאע״פ שמצטער צער גדול כל שאין בו סכנ׳‎ אין מתירין לו אין נדר של הקדש גמור הוא זה שיהא חייב לקיים היוצא מפיו יעשה עכ״פ אין זה אלא כעין נדר שקבל עליו בתור׳‎ להצטער על חטאיו לפני השם:

ואין במשמע אלא כמה שיוכל אבל אם אין הדבר נאו׳‎ לו אלא מפני צער עצמו או צער חביריו אין עליו שום חיוב ולוה ואינו פורע ובלישנא אחרי׳‎ אמרי׳‎ דהכי איתמר כי אמריתה קמי׳‎ דשמואל אמר לי לא יהא אלא נדר מי לא משלם ואזיל ליומ׳‎ וליומא אחרא כלומר הוא ודאי אין זה נדרי איסר כלל והיה אפשר לומר שאפי׳‎ נדר הקדש גמור אינו בכל כיוצא בזה שהוא לצער עצמו ולא לעשות מצוה מן המצו׳‎ מי׳‎ אפי׳‎ לכל היותר אלא שהוא נדר מצוה גמור מי לא משלם ואזיל ליומא אחרא הא ודאי אין קפידא לכל מסויים בשם שאינה כאומר סלע זו לצדק׳‎ שהוא נדר גמור אבל אלו היה נדר איסר ודאי לא הוה מזויף כלל ואם לוה עבר על נדרו ואין לדבר תשלומי׳‎ ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון והרי זה ברור ונכון וזהו שאמרו במגל׳‎ תעני׳‎ אם גזרתנו קודמ׳‎ לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו מן הטעם שכתבתי שאינו חשוב נדר של מצו׳‎ לחול על תקנ׳‎ חכמי׳‎ הקודמ׳‎ ולפי׳‎ אינו חל כלל כדי שיהא צריך ללו׳‎ ולפרוע אלא נדחה לגמרי שאלו היה צריך לפרוע לא היו צריכי׳‎ להתנו׳‎ כן שהרי בכל תעני׳‎ אדם לוה תעניתו ופורע וכן אינו צריך היתר חכם כמו שאמר בירושלמי בפי׳‎ וכשנדרו קודם גזר׳‎ חכמים הגזרה נדחי׳‎ ורשאי להתענו׳‎ כי נדר מצוה הוא ולא רצו חכמים להעמיד דבריהם במקום זה מ״מ אם רוצה ללוו׳‎ לפרוע הרשות בידו כדין תענית דעלמא ולא גרע ר״ח או י״ט דרבנן משאר דבר הרשו׳‎ שלוה ופורע כדכתב.

רב יהושע בריה דרב אידי איקלע וכו׳‎ ועד דאמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תעני׳‎ לחלום כאש בנעור׳‎. פירש אע״פ שבדברים בעלמא אמרו חכמי׳‎ דברי חלומו׳‎ לא מעלין ולא מורידין ואפי׳‎ בזה שיש צורך איסור מ״מ כשבא לו התעוררו׳‎ בחלום על עניני עצמו ראוי לו לחוש לדבר אם רואה עצמו נבהל ונפחד שזה ודאי הערה מן השמים הוא שבא עליו שיחפש במעשיו ויחזור בתשובה ועל הדרך הזה אמרו בנדרים בפ״ק במי שנדוהו בחלום שילך לפני עשרה דהיינו הלכתא ויתירו לו והטעם לענין שאמרנו כי הערה הוא מן השמים שעשה נסתרות והיה צריך לנדות או היו נגלות או שעשה עבירו׳‎ חמורו׳‎ שהוא נזוף לשמים ומתוך שיטרח בכל זה יפשפש במעשיו ואותן חכמים יורוהו דרכי תשובה ולפי׳‎ כל שרואה חלום שמפחידו ראוי לו להתענות ולחזור בתשובה ואף שמואל דכי הוה חזי חלמא בישא הוה אמר החלומו׳‎ שוא ידברו לא לפטור עצמו מתעני׳‎ היה אומר כן אלא לפטור החלום לטובה שכל החלומות הולכות אחר הפה כדרהטא כולה סוגיא הרואה כך יאמר פסוק פלו׳‎ קודם שיקדמנו אחר בפסו׳‎ פלו׳‎ אבל כשלא היה דעתו מתיישבת בכך היה מתענה שהמימרא הזו של רב לא חילק בה שמואל ולא שום אדם והתענית יפה לא לבטל הגזרה לגמרי שלא ישאר ממנה כלום ככלות האש מן הנעורת במהרה ועד גמירא וכן בדין שזה שהתעורר מפני דברי חלומו׳‎ לחפש בדרכיו ולחזור בתשובה הראה נקיון לבב ורוח נדיבה לשם כמה היה עוש׳‎ על פי נביא או חכם ובודאי תשובתו שלימה והיא מקובלת יפה ולפי׳‎ אמרו בו ביום קודם שתתקרר דעתו ויסור פחד לבו כדי שירא מאד ויעש׳‎ תשובה גמורה וגם שיראה שהוא חושש מאד לרוח חלום שיערה עליו ממרום כי כשמאח׳‎ אותו אחר שתתקרר דעתו לא יחזור בתשובה כראוי וגם מראה עצלה וכמי שאינו חושש כ״כ ואמרו ואפילו בשבת מפני ענין זה כי יכולה שבת שתרחם כשנוהג צער ענוי בעצמו כשהאחרים אוכלים ומתענגים ואל תתמה שידחה מכל מצות עונג שבת מפני דברי החלום שזו היא עונג של שבת במקום הזה שאלו היה אוכל היה מצטער על גזר דינו ועכשיו רוחו נוחה ומתענגת בתענית ובמסכ׳‎ ברכות אמרו כל היושב בתענית קורעי׳‎ לו גזר דינו של ע׳‎ שנה ואין במשמע שתהא המימרא ההיא בתענית חלום דוקא מדלא פירשו הכי ועוד לא אדכרו לה הכא ולא בפ״ק דשבת גבי האי מימרא אלא בתענית דעלמא היא כגון מי שראה יצרו מתגבר עליו בהנאות העולם ורוצה להכניעו להביאו ברסן ולנהוג הקצה האחרון של עינוי על הדרך שאמר בנזיר במס׳‎ נדרים ורוצה להתענו׳‎ אפי׳‎ בשבתות שבני אדם מתענגי׳‎ ואפשר שזה לא היה לו לעשותו לכתחלה אם בא וימלך אבל מ״מ כשעשה לכוונה זו חשובה לתשובה גמור׳‎ וקורעי׳‎ גזר דינו אבל אמרו שחוזרים ונפרעין ממנו בטול עונג שבת כי מ״מ עונג שבת שלא כדין בטל וצריך עליו כפרה ואמרו שכפרתו דליתיב תענית׳‎ על תעניתי׳‎ והיה נראה לפי שיטה זו דדוקא התם שלא התענה ברשות אבל בתענית חלום שנתענה ברשות והיא שעה עוברת אין עליו עון אשר חטא מפני עונג שב׳‎ ואינו צריך למיתב תעני׳‎ על תעניתיה וזהו שלא הזכירו זה לעניין תענית חלום אבל נהגו העולם אפילו על תענית חלום ואפשר לקיים מנהגם שאע״פ שעשה ברשו׳‎ כיון שעונותיו גרמו לו לבטל עונג שבת צריך הוא כפרה ומ״מ בין הכא בין התם אינו מחויי׳‎ להתענו׳‎ בא׳‎ בשבת כי מה לו לצער גדול זה אפי׳‎ תעני׳‎ שקבל עליו הוא לוה ופורע אל יתענה ביום שיוכל לסבול הדבר יותר בלא צער גדול והנה נהגו מקצ׳‎ בני אדם להתענות בשבת שבין ר״ה לי״ה עם שאר ימי תשובה והיה נראה שלא הי׳‎ לעשות כן לכתחילה שלא התירו כן לעשות אלא בתענית חלום אלא שסמכו על דעת המפרשים ז״ל שפירש התם דמאי דאמרינן התם היושב בתענית בשבת היינו היושב ברשות שאפי׳‎ הכי ליתיב תעניתא על תעניתא כדרך שאמרו לענין תענית חלום ואף לפי שיטתנו י״ל כי י׳‎ ימי תשובה שהם זמן הדין והתשובה (שהם) זמן (הדין) יפה בהם והיא שעה עוברת בתעני׳‎ חלום הוא שמותר להתענות בשבת אפילו לכתחל׳‎ ולא נהגו בזה למיתב תעניתא אתעניתיה ואין למחות ביד שום אדם בזה לפי שנהגו בו חכמים ואנשי מעשה:

מתני׳‎ עברו אלו ב״ד גוזרין עוד בתעניות על הצבור אוכלין ושותין מבעוד יום. פי׳‎ לאפוקי משחשכ׳‎ ובין השמשות שלו מותר כו׳‎ גוזרי׳‎ עוד ז׳‎ תעניות שהן י״ג תעניות פי׳‎ הא דקתני שהם י״ג לאו מנינ׳‎ אתא לאשמועי׳‎ אלא דליכא למגזר עלייהו טפי מי״ג תעניות ואוקי׳‎ בש״ס לגשמים ומה אלו יתרות על הראשונות פי׳‎ על האמצעיות שבאלו מתריעים בש״ס איפליגו במה מתריעי׳‎ רב יהודה אמר בשופריות ורב יהודה ברי׳‎ דרב שילא אומר בעננו פירש שאומר אלפא ביתא של עננו אבינו כדרך שאנו נוהגים בלילות של תחנונים ובי״ה ואמרי׳‎ קס״ד מאן דאמר שופרות לא אמר עננו ומ״ד עננו לא אמר שופרות ולא והתניא אין פוחתין מז׳‎ תעניות על הצבור ובהן ז׳‎ תרועות וסימן לדבר ירחו ויריחו בשופרות הואי אלא בשופרות דכ״ע לא פליגי דקרו ליה התרעה כי פליגי בעננו מר סבר עננו נמי קרי התרעה ומר סבר עננו לא קרי התרעה ואקשינן מדתניא ושאר כל מיני פורעניות כגון החכוך וכו׳‎ לא היו מתריעים אלא צועקים והא צעקה בפה היא אלמא עננו לא מיקרי התרעה ופרקי׳‎ תנאי היא דתניא על אלו מתריעים בשב׳‎ על עיר שהקיפוה עובדי כוכבים ומזלות כו׳‎ ובמאי אילימא בשופרות שופרות בשבת מי שרי אלא לאו בעננו וקא קרי ליה התרעה ש״מ זו היא סוגיית הש״ס שלנו ותמיה׳‎ מילתא היכי ס״ד דמ״ד בעננו לא אמר בשופרות א״כ ס״ל דהתרעה ששנינו באחרונות אינו אלא בפה והא היכא אפשר דהא בהדיא פריש במתניתא לקמן שבאחד תוקעין ובאחד מריעין ואומר תקעו הכהנים תקעו הריעו בני אהרן הריעו והראב״ד ז״ל שלא נחלקו על התרע׳‎ שעל סדר ברכות שנשנית במשנתי׳‎ דההיא ודאי בשופרות היא אלא על התרעה שהיו עושין אחר כל התפלה ואינו נכון דהשתא אמתניתא קיימא דקתני שבאלו מתריעין והיאך נאמר ששאלו על של משנתי'. והנכון דאמתני׳‎ קאי תרועה זו שאמרו שהיא יתירה באחרונות על הראשונות במה היא איכא רב יהודה אמר התרעה בשופרות כשמה והיא אותה שתוקעין על סדר ברכות והיא באחרונות בלבד ולא בראשונות שאפילו תאמר שיש כ״ד ברכות בראשונות מ״מ בלא שופרות הם ורב יהודה בריה דרב שילת אמר בעננו וקס״ד דמ״ד בעננו לא אמר בשופרות פי׳‎ וקסבר דבתרועה של שופרות שהיא של סדר ברכות כך הוא בראשונות כמו באחרונות והתרעה זו ששנינו שהיא באחרונות ולא בראשונות אינה משום תקיעות שעל סדר ברכות אלא משום התרעה של עננו דלעננו לחוד קאי הא דקרי התרעה סתם ואותבי׳‎ ליה מדתניא אין פוחתים מז׳‎ תעניות על הצבור ובהם שבעה תרועות ראיה לדבר יריחו ויניחו בשופרות הואי פי׳‎ ומדקתני ובהם ז׳‎ תרועות אלמא אין ז׳‎ תרועות שעל סדר ז׳‎ ברכות אלא באחרונות אלמא כי קתני שמתריעין באחרונות יתרה על הראשונות אף על השופרות קאמר אלא דכ״ע לא פליגי דשופרות קרי התרעה וכי קתני במתניתין שמתריעין באחרונות ולא בראשונות משום שופרות קאמר ובהא הוא דפליגי דמ״ד בעננו סבר עננו נמי קרי התרע׳‎ פי׳‎ ואף על ההתרע׳‎ של עננו שנינו שהי׳‎ באחרונות בלבד ולא בראשונות ומ״ד בשופרות סבר דלשופרות הוא בלחוד דקרי התרעה ועליה בלבד שנינו שעל האחרונות יתירה על הראשונות אבל עננו לא קרי התרע׳‎ ואף בראשונות אפשר להם לומר עננו ואוקי׳‎ כתנאי ומ״ד עננו נמי קרי התרעה כתנא דתני על אלו מתריעי׳‎ בכל מקום דקרי התרעה לצעק׳‎ בפה וכיון דכן הוה לן למימר דהני הלכת׳‎ דעננו נמי קרי התרעה ואינה אלא באחרונות וכ״ש ביום אחר שאין בו תענית ומה שנהגו לאמרן בי׳‎ ימי תשובה ובי״ה משום דההוא זמנא שהוא שעת הדין ומלך יושב על כסא דין אין לך עת צרה גדול מזה וכז׳‎ אחרונו׳‎ דמי והרי זה נכון ומחוור מפי מורי נר׳‎ ובשם רבי׳‎ הגדול ז״ל מי׳‎ איכא למידק הכא משמע התרעה דבתעניות בשופרות היא ואלו במסכ׳‎ ר״ה פירש ראוהו בית דין אמרי׳‎ דבתעניות מצות היום בחצוצרות ובמקדש תוקעי׳‎ בשופר ובחצוצרות אבל בגבולים מקום שיש חצוצרות כגון תעניות אין שופר וכן הכתוב או׳‎ וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ובתוספות פירשו דהכא לא דק ולחצוצרות קרי שופרות ותו דהא אמרי׳‎ בפרק אלו טרפות דאישתני שמיהו דקרי לשופרא חצוצרתא וכן כתב הרמב״ם ז״ל ותוקעי׳‎ בחצוצרו׳‎ ולפי סברא זו נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית צבור כיון שאין לנו חצוצרות ואינו מחוור דהא מייתי׳‎ ראיה מיריחו שהיא בשופרות ממש אלא שיש לדחות דכי אמרי׳‎ ויריחו בשופרות הואי לאו משום דהכא נמי בשופרות אלא לומר שאינה בפה אלא בכלי מ״מ הרי אמרו בירושלמי למה תוקעי׳‎ בקרנות לומר חשבנו לפניך גועין כבהמה ועוד אמרו שם קומי ריב״ל תוקעי בקרנות רבי יוסי בעי ויתקעון קומוי בחצוצרתא ומהדרי׳‎ ולא שמע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולי׳‎ אלמ׳‎ אין חצוצרות בגבולי׳‎ כלל ואפי׳‎ בתעניות והנכון דשמעתי׳‎ כפשטה בשופרות ממש ובגבולים ולא במקדש כדעת מקצ׳‎ החכמי׳‎ ז״ל והטעם שלא נאמרו בחצוצרות אלא בכנופיא דכל ישראל כגון בשעת מלחמה דכתב ביה והרעותם בחצוצרות שכן היו אומר שם ברכות של זכרונות ושופרות כדאמר בש״ס לקמן לרבי יהודא שאין אומר זכרונות ושופרות אלא בר״ה וי״ה של יובל ובשנת מלחמה אלמא בשעת מלחמה אומר אותה ותוקעי׳‎ עליה׳‎ בשופר במקדש וחצוצרות ובגבולי׳‎ בחצוצרות בלבד להעלות תפלה בתרועה אבל בתענית צרה של עיר א׳‎ או במדינה א׳‎ אפי׳‎ בא״י אין תוקעין אלא בשופרות ובזה נתקיים יפה מנהגנו כמו שהנהיגונו הגאונים ז״ל והא דתנן ומה אילו יתירו׳‎ על הראשונות שבאלו מתריעי׳‎ ונועלי׳‎ את החנויות ולא מני מלתא אמרי׳‎ בש״ס דלכ״ע איכא מלתא אחריתי והיינו תיבה שאין מוציאין את התיבה לרחוב אלא באחרונות ובענין כ״ד ברכות איפליגו דאיכא מאן דסבר דכ״ד ברכות איתנהו באמצעיות נמי בלא התרעה וכדתניא אין בין אמצעות לז׳‎ אחרונות אלא שבאלו מתריעי׳‎ ונועלין את החנויות הא לענין כ״ד ברכות זה וזה שוין ואין בין דוקא הוא ולא שייר מיד ואי משום תיבה ולאו שיורא דמלתא דצנעא קתני דפרהסיא לא קתני אבל ש״ס דדילמא אף כ״ד ברכות אינן אלא באחרונות ותנא ושייר כי היכי דשייר תיבה ורב אשי סבר דלא שייר ואמר מתני׳‎ נמי דיק׳‎ דקתני מה אלו יתרו׳‎ על הראשונים ומה אלו דוקא הוא אלמא לענין כ״ד ברכות זה וזה שוין ואי משום תיבה לאו שיורא הוא דהא קתני לה באידך פרקי׳‎ ולפי גרסא זו קיימא לן כרב אשי דהא מסקנא כותיה אבל ברוב הנסחאות גרסי׳‎ השתא דאתית להכי כ״ד נמי לאו שיורא דהא תני להו באידך פרק׳‎ פי׳‎ כדין ז׳‎ אחרונות אלמא ליתנהו אלא באחרונות דהכי ניחא טפי סדורא דמתני׳‎ דמסדר סדר ברכות באידך פרק׳‎ בהדי תיבה והתרעות שאינן אלא באחרונות וברייתא דקתני אין ביין לאו דוקא ותנא ושייר כדשייר תיבה דלית לן ההוא פירוקא דמילי דפרהסיא לא קתני וכן דעת רבינו הגדול ז״ל וכן דעת הרמב״ם ז״ל. ויותר היה נראה לומר דכיון דברייתא קתני אין בין דמשמע בכל דוכתא דוקא בלא שיור ורב אשי דהוא בתרא סבר דהכי הוא ודיקא מתני׳‎ הכי וליכא אמורא דפליג עליה אלא שקלא וטרא דתלמודא דקא שקיל וטרי כדרך דחיתא דלא נידחי מימרא דרב אשי דאית בהדיא ודיוקא דמתני׳‎ ומתניתא ומאי דמסדר תנא לכ״ד ברכות באידך פרקא משום דהתם באחרונות מיתאמרן בשלמותא דהיינו בהתרעות ואע״ג דלא איירי התם תנא בהתרעות הא פרישו להו במתני׳‎ ותנא סמיך אמאי דקתני הכא שבאלו מתריעי׳‎ ומאי דלא פריש במתני׳‎ פריש בברייתא וא״כ יהיו כ״ד ברכות אף באמצעיות אבל לא בראשונו׳‎ לדברי הכל כדאיתא בש״ס מ״מ אין לנו לזוז משיטת רבותי ז״ל.

עברו אלו ולא נענו ממעטי׳‎ במשא ומתן כו׳.‎ פשוטה היא היחידי׳‎ חוזרים ומתעני׳‎ עד שיצא ניסן איכא למידק דהא ודאי כיון שהיחידים מתעני׳‎ עדיין הזמן ראוי לגשמים ויש לתבואה אחרי׳‎ ותקוה עד שיצא ניסן (איכ׳‎ למידק דהא ודאי כיון שהיחידים) וא״כ למה אין הצבור חוזרים ומתעני׳‎ עד תוך זמן זה עד שיענו כמו שעושין על שאר צרות כדאי׳‎ בש״ס והנכון כי אע״פ שירדו להם גשמים בניסן וזרעו וקצרו עדיין תועלת ע״י נס עד ניסן כמו שהי׳‎ בימי יואל אבל מניסן ואילך לא והנכון כי אחר זמן זה ודאי יצאתה זמנה של רביעה כדאי׳‎ בש״ס לומר שלפי טבע ונוהג שבעולם אינו זמן גשמי׳‎ וגם בירידתם אין תועל׳‎ ואבד החריש והזריעה ואין ראוי לחרוש ולזרוע אבל מ״מ ע״י הצלח׳‎ מן השמי׳‎ היה אפש׳‎ שיזרעו עדיין ויהיה להם חריש וקציר וזה עד ניסן וכמו שהיה בימי יואל שירדו להם בניסן גשמים וזרעו וקצרו כדאי׳‎ בפ״ק וכיון שאין התועלת בא בגשמים אלא ע״י אחר אין לגזור תעניות עליהם על הצבור שלא יעשה להם נס ופיגא דעתייהו דצבורא. אבל מ״מ היחידי׳‎ מתעני׳‎ בתוך ביתם בצנע׳‎ ע״מ שיעשה ואם ח״ו לא יעשה להם אין קפידא בדבר כ״כ ולא פוגא בהכי דעתייהו דצבורא שאין הכל יודעין בדבר ומניסן ואילך שכבר הגיע זמן הקציר אינו ראוי לזריעה כלל ואפי׳‎ ע״י נס אם לא יהיה נס משונה כבקיעת ים סוף ולפי׳‎ אין ראוי ליחידי׳‎ להתענו׳‎ עוד והו׳‎ יודע שאין דברים אלו אמורים אלא בא״י או במקו׳‎ שעונת הגשמים שלהם קודם זמן זה או אחר זמן זה כשיגיע זמנם ולא ירדו גשמים עושי׳‎ הסדר הזה להתענו׳‎ היחידי׳‎ תחלה ואח״כ הצבור י״ג תעניו׳‎ כמו שאמרנו וכן כתב הרמב״ם ז״ל ופשוט הוא:

מתני׳‎ הגיע ר״ח כסליו ולא ירדו גשמים ב״ד גוזרין כו׳‎ אמרי׳‎ בש״ס מה״מ אמר רב חסדא.

אמר רב ירמיה בר אבא דאמר קרא קדשו צום קראו עצרה מה עצרת אסור בעשיית מלאכה אף צום אסור בעשיית מלאכה. פי׳‎ ולא בעי׳‎ אאידך עינוי דכיון דכולהו משום תענוג פשי׳‎ לן דבכלל ענויהם אבל מלאכה דאיכא צערא קשיא לן למה אסרוה בצום ומייתי׳‎ לך סמך מקרא וטעם הדבר כדי שיפנו לבם לתעני׳‎ ולחזור בתשובה וגם שיראו עצמם כאלו רפו ידיהם ומבוהלים מפני עונותי'.

ופרכי׳‎ אי מה עצרת מאורת׳‎ אף צום מאורת׳‎ א״ר זירא א״ר ירמי׳‎ בר אבא לדידי מיפרש לי מיניה דר׳‎ ירמיה דומי׳‎ דאסיפ׳‎ זקנים מה אסיפ׳‎ זקנים ביום אף צום ביום. ואמרי׳‎ ואסיפ׳‎ זקנים נמי מנא לן דכתיב תקעו שופר וכו׳‎ ואימא מטהרא ומהדרי׳‎ מסייע ליה לרב הונא מצפרא כנופיא כך הגרסא בנסחאות ישנות. ויש שמעבירי׳‎ עליה קולמוס משום דקשיא להו דאנן פרכינן ואימא מטהרא ולא פרקינן לה כלל ואמרי׳‎ דמסייע׳‎ ליה לרב הונא וגרסי׳‎ הכי מה אסיפ׳‎ זקנים ביום אף צום נמי ביום: ד׳‎ י״ג א״ר שישי ברי׳‎ דרב אידי מסייע לרב הונא ויש לפ׳‎ נוסחא דידן דמעיקר׳‎ הוה ולפי׳‎ דאסיפת זקנים ביום מדכתי׳‎ תקעו שופר ובהא ודאי איכא למפרך דאימא מטהרא דבקרא ליכא דהוכח והדרי׳‎ לומ׳‎ דלא ילפי׳‎ לה מקר׳‎ אלא מדרב הונ׳‎ דגמי׳‎ הכי דמצפר׳‎ כנופיא והשתא ילפי׳‎ שפיר דאם כ׳‎ זקנים ביום ומצפרא היכי עברא אמר אביי מצפרא לפלגיה דיומא כו׳‎ והא דאביי בכלהו תעניו׳‎ איתה ואפי׳‎ בג׳‎ ראשונו׳‎ וכן פי׳‎ הרמב״ם ז״ל מפלגיה דיומא לפניא ריבעא דיומא קרינן ומפטרינן ורבעא דיומא מצלינן ובעי׳‎ רחמי הא ודאי לא סגיא דבצפרא לא מצלי ונבעי רחמי אלא לומר דבפניא מפשינן כליה ריבעא דיומא בצלותא ורחמי. ושימעי׳‎ מינה דכ״ד ברכו׳‎ היכ׳‎ דאמרי׳‎ להו לא סגיא דלא נימרינהו במנחתא דהיא שעת׳‎ לאפושי רחמי ואפש׳‎ דאמרי׳‎ להו נמי מצפרא מיהו לא סגיא דלא נימרינהו במנחתא דאפי׳‎ תימא דמאי דקאמר דבפניא מפשינן רחמי היינו משום דעבדי׳‎ בה שתי תפלו׳‎ מנחה ונעילה. מ״מ ודאי כיון שקבעו לאריכו׳‎ התפל׳‎ ריבעא דיומא כי היכי דלפשו בהו צלויי. ומיבעי רחמי לא סגיא דלא נימרו בה כ״ד ברכות ור״ח ז״ל הביא מכאן ראיה שאין אומר אותן אלא בערב בתפלת נעילה והא ודאי אינה ראיה היא דאפי׳‎ לדבריו למה אין אומר אותן במנח׳‎ ועוד שאפשר שאומר אותן גם בתפל׳‎ שחרי׳‎ ולפי שמתפללי׳‎ בערב שתי תפלו׳‎ עושין אותה עיקר וכן כתב הרמב״ם ז״ל שאומ׳‎ אותן בתפל׳‎ שחרי׳‎ ובתפל׳‎ מנחה וכן כתב רב פלטוי מנהגא דידן למקרי בצפרא בפריש׳‎ דשבתא ובמנח׳‎ בפרש׳‎ תעני׳‎ ונרא׳‎ דברים שזה הדבר תלוי ברצון לאומר׳‎ בתפל׳‎ מנח׳‎ בלחוד או לאומרן בכל התפלו׳‎ ומדקא אמרי׳‎ דרבעיה דיומא קרינן ומפטרי׳‎ שמעי׳‎ שלא היה מנהגם לקרוא בפרש׳‎ תעני׳‎ האמורה במס׳‎ מגלה אלא מחצי היום ואילך וכן כת׳‎ רב פלטוי ז״ל מנהגא דידן למקרי בצפרא בפרשה דשבת׳‎ ובמנח׳‎ בפרש׳‎ תעני'. ויש נוהגי׳‎ בספרד שלא לקרוא אלא בשחרי׳‎ ג״כ אינן קורי׳‎ אלא פרשת ויחל משה ולא בברכו׳‎ וקללו׳‎ כמו שאמר במס׳‎ מגלה ואפש׳‎ דאינהו דהוו עבדי כנופיא מצפרא לא הוו קרו ומפטרי מצפרא כי היכי דלהוו להו רווחא לעיוני במילת׳‎ דמת׳‎ אבל הכא לא עבדי׳‎ הכי קרינן ומפטרי׳‎ מצפרא דכלהו קריאות דעלמא והא לא קרינן ויחל שמדבר בענין רצוי מחילה והבטחתנו שאנו אומר י״ג מדות שאין אנו חוזרים ריקם ואנו סומכים על מה שאמר במס׳‎ סופרים וכן כתוב בספר המצות. וזמנין דקרי׳‎ ומפטרי׳‎ נמי ועניני׳‎ אלו תלויים במנהג. ואפשר דעבדי׳‎ נמי כל הני שנויי לאוכוחי דלאו תעני׳‎ צבור הוא גמור אלא כתעני׳‎ יחידים.

תענית חלום מתענה אותו בו ביום ואפילו בשבת וכל המתענה בשבת מתוך שאין שם שומע תפלה מתפלל עננו בתחנונים שאחר תפלתו וכן פרשו בתלמוד המערב:

גדולי המפרשים כתבו שתעניות אלו שבין מרחשון לכסלו הואיל ומנהג בעלמא הם ואין קביעותם אצל הכל שדינם כתענית יחידים ואף ש"צ אינה אומרה אלא בשומע תפלה ואע"פ שהכריזו עליהם ואף קריאה בספר תורה לא היתה ראויה אלא שנהגו בכך וכן יש מי שאומר שתענית הקבוע לצבור אף היחיד קובעו ברכה בפני עצמה שכל היחידים דינם כצבור ולא נאמר בשומע תפלה אלא ליחיד שקבל עליו תענית ואין דברים אלו נראים כלל:

המשנה הששית הגיע ר"ח כסליו ולא ירדו גשמים מתחילין ב"ד לגזור ג' תעניות על הצבור ואף אלו אין להם דין תענית צבור אלא אוכלים ושותים משחשיכה ומותרין במלאכה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ופי' בגמ' שאין עוברות ומניקות מתענות בו ותעניות אלו היו נקראים תעניות ראשונות עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרים עוד ג' תעניות כדין תעניות צבור ר"ל שאוכלין בהן מבעוד יום ואסורים במלאכה ואע"פ ששביתת מלאכה אינה ענוי מ"מ קבעוה כן להפליג בכונה וסמכוה מן המקרא קדשו צום קראו עצרה מה עצרת וכו' וכן אסורים ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ונועלים את המרחצאות ופי' בגמ' שעוברות ומניקות מתענות בו ומה שהזכירו בה נעילת מרחצאות פי' בגמ' ללמד שלא נאסר בו אלא רחיצה בחמין אבל של צונן מותר ותעניות אלו היו נקראים תעניות אמצעיות:

זהו ענין המשנה וכן הלכה ודינין הבאים עליה בגמרא כך הם:

מדרכן של רבותינו המכובדים כשהיו גוזרין תענית על הצבור בשחרית מתפללים תפלה כתקונה ואין מאריכים בתפלות כל כך אלא עד רביע היום ואח"כ מפשפשין במעשה העיר ומפרישים הרשעים ממעשיהם ומחזירים אותם למוטב והיו מתעסקים בכך עד חצי היום מחצי היום עד הערב היו מחלקים לשני חלקים חצי הראשון שהוא רביעית היום היו קורים בתורה ומפטירים בנביא ופי' הגאונים בקריאה זו שהיתה בברכות וקללות כדי להתבונן שמתוך מעשיהם אירע להם כך והוא שאמרו במסכת מגלה ל"א א' בתעניות בברכות וקללות ומ"מ בתעניות הקבועים כבר קורים בויחל משה וכן פירשו באפטרה זו שהיא בענין תוכחת של נביאים מענין הצרה ויש מי שאומר שבכלן מפטירים בדרשו ורביעית האחרון מתפללים ומבקשים רחמים:

בפרש"י בד"ה תיר ער כדמתרגמינן ויקץ מתעיר הס"ד ואח"כ מה"ד אהדורי כו' מדכרי ליה מדכר כזה כו' ובד"ה יחיד כו' ואסור בנעילת כו' כצ"ל:

בד"ה קאתי כו' אין תענית צבור בבבל בפ' מקום כו' עכ"ל ר"ל דעיקר מלתיה דשמואל בפ' מקום שנהגו ומ"ש דאסור בנעילת כו' אתענית ציבור קאי וק"ל:

תוס' בד"ה נים ולא כו' בתוך השינה כו' כצ"ל:

בד"ה דאי מצי מצער כו' ולפרוע היכא דקביל כו' או רביע יום ואפילו לא מצי לצעורי כו' כצ"ל ודו"ק:

יפה תענית לחלום כאש כו'. מפורש פ"ק דשבת:

גמרא אי לא מצי לא מצער נפשי'. עי' בגבו"א. וכבר קדמו בזה הרא"ש בפ"ק דשבת סי' כ"ה בסופו ע"ש:

שם רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי. כצ"ל. וכ"ה בשבת (סה"ד בהקדמה) וכ"ה ברי"ף ורא"ש כאן ושם:

תד"ה דאי. ומש"ה קאמר שמואל (ר"ל בהאי לישנא משום) דלוה כו' (דקאמר רב) דוקא כו':

במשנה אוכלין ושותין מבעו"י. כתב הגבו"א דלהכי לריו"ח בפסחים (נד ב) בהש"מ שלהם אסור ול"א ספיקא דרבנן לקולא דא"כ ניקל נמי בבהש"מ דאפוקי יומא והוי תרי קולי דסתרי אהדדי וע"ש דהאריך בראיות. ומה יענה להא דרבי דס"ל בעירובין (לב ב) דכ"ד שהוא משום שבות ל"ג עליו בבהש"מ וכן לשמואל בפסחים שם דס"ל דבהש"מ שלהם ושל ט"ב מותר (ועמש"כ עליו בס"ד בר"ה כט) וגם אישתמיטתי' מש"כ המרדכי במכלתין (סי' תרל"א). וכן הב"י ר"ס תקס"ב בשם הג"מ דלכ"ע אסור בהש"מ דאפוקי יומא דמספיקא לא נפיק מאיסורא ועמ"א סי' שמ"ב:

רש"י ד"ה בפלגא. קרו ויחל. הוא כפי מה שהביא הרא"ש בשלהי פ' בני העיר ממס' סופרים ע"ש:

תד"ה מה. דהא ל"כ בקרא אלא כו' וקדשו צום אבל אכילה לא כו'. דעתם בפתרון מלת צום כדעת הרד"ק בשם אביו במלכים א' (כא ט) ע"ש:

נדר "מי". נ"ב נ"ל שצ״ל אי. או צ"ל מי לא מצי לשלומי ומלת בעי נמחקת לפ"ז. וכ"מ ברא"ש:

תוס' ד"ה נים וכו' אומר רבי נים ולא נים בתוך השינה. בתחלת השינה. תיר ולא תיר בסוף השינה כצ"ל:

בא"ד אך לא נראה בע"פ. כאן ובע"פ כצ"ל ט"ז ח"ח סי' תר"צ ס"ק ח:

חיישינן שמא תענית ציבור קיבל עליו קשה לי מכדי חיישינן קאמר משמע ספיקא ואמאי אסור בנעילת הסנדל מספיקא הא ספיקא דרבנן לקולא וקבלת תענית אינו נדר של תורה ואינו אלא מדרבנן וצריך לומר דסתם תענית של ציבור משמע אם לא פירש להדיא של יחיד ורוב תענית ציבור אסורים בנעילת הסנדל ג' אמצעים וז' אחרונים ואינו מותר אלא בג' ראשונים בלבד כדתנן במתני' ולפי זה למאי דאמר שמואל בסמוך אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד אית ליה יחיד שקיבל עליו בבבל תענית סתם לא חיישינן דילמא תענית ציבור קיבל עליו כיון דאין שם שום תענית ציבור אלא תשעה באב לחוד וכל השאר דינן שוה לשל יחיד והא אפילו בנדר גמור של תורה אזלינן בתר מקום שהוא שם בשעת הנדר כדתנן בפרק ב' דמסכת נדרים ואע"ג דרב בבבל הוה אפשר לומר דפליג אדשמואל וס"ל כשאר אמוראים דבסמוך דלית להו הא דשמואל ונ"ל דלרב הוא הדין דצריך להפסיק מבעוד יום כדין תענית ציבור ואסור לאכול בלילה כדתנן במתני' אלא חדא דתענית ציבור נקט והוא הדין לכולן:איקפד ואמר להו דלמא מיכל נמי אכול נ"ל דהא דילמא מיכל נמי אכול בלילה ולא הפסיקו מבעוד יום כדין תענית ציבור אבל לא מסתבר דלמא אכול ביום קאמר דחס ושלום שהיה חושד לרבנן שפירשו עצמן מהציבור ועוד למה להו למיתי לבי תעניתא כלל אלא ודאי כדפרישית:

אי לא מצי לא מצער נפשיה ואינו צריך לפרוע נ"ל דשמואל לטעמיה אזל דאמר לעיל היושב בתענית נקרא חוטא מכל מקום מודה אם קיבל עליו להתענות בעל כרחו צריך לשלם נדרו דומיא דנזיר אבל אי לא מצי להצטער ולהתענות בו ביום אזל ליה נדרו לגמרי ואינו צריך לפרוע כלל כדי שלא יקרא חוטא:

אוכלין ושותין מבעוד יום בפרק ד' דפסחים (דף נ"ד) מפרש שמואל להאי מבעוד יום למעוטי משחשיכה דס"ל תשעה באב ותענית ציבור בין השמשות שלהם מותר ור"י ס"ל התם דתשעה באב בין השמשות שלו אסור ופריך מהא דאר"י תשעה באב אינו כתענית ציבור מאי לאו לבין השמשות דתשעה באב מותר ותענית ציבור אסור ומשני מאי אינו כתענית ציבור לתפלת נעילה אי נמי לכ"ד ברכות רב פפא אמר מאי אינו כתענית ציבור אינו כראשונות אלא כאחרונות ואסורה הרי לכולי עלמא אליבא דר"י בין השמשות דתענית ציבור אסור והאי אוכלין ושותין מבעוד יום דמשנתנו למעוטי בין השמשות אתא וקשה לי אמאי בין השמשות שלהם אסור הא תענית ציבור דרבנן וקי"ל ספיקא דרבנן לקולא. והיה נראה לי דכי אמרינן ספיקא דרבנן לקולא הני מילי היכא דאי אפשר לבא לתרתי קולא דסתרן אהדדי אבל היכא דאפשר לבא לזה לא והרי הכא אם אתה מיקל בבין השמשות הואיל וספיקא דרבנן הוא והא בבין השמשות דעיולי יומא דתענית ציבור ניזול לקולא דהוי ליה ספק יום ובאפוקי יום בבין השמשות שלו ניזל נמי לקולא משום דהוי ליה ספק לילה הוה ליה תרי קולי דסתרן אהדדי דבעיולי עבדת ליה יום ובההוא יומא גופה באפוקי עבדת ליה לילה וממ"נ בחדא יומא עביד איסורא בודאי וכה"ג מצינו בפ"י דפסחים (דף ק"ח) דפליגי בד' כסי דפיסחא לענין הסיבה דאיכא מאן דאמר תרי כסי קמאי בעו' הסיבה בתראי לא ואיכא מ"ד איפכא ומסיק הגמרא השתא דאמר הכי ואמר הכי תרווייהו צריכי הסיבה ופירש הר"ן אע"ג דקיימא לן ספיקא דרבנן לקולא הכא על כרחך כולהו בעי הסיבה דאי ניזול לקולא אמאי ניזול בהני טפי מהני ואי ניזול בתרווייהו לקולא הא נעקרה מצות הסיבה ביאור דבריו דהא בע"כ ב' כסי מינייהו מיהת בעי הסיבה והוה ליה תרי קולא דסתרן אהדדי והכא נמי בהני תרתי בין השמשות משום דעיולי ואפוקי להקל בשניהם הוה ליה תרתי דסתרן ואי בחדא להקל ובחדא להחמיר אמאי ניקל בהאי טפי מהאי הלכך תרווייהו לחומרא ואסירן. ואע"פ שהר"ן פי' שם בשם המפרשים דמשום הכי אזלינן התם להחמיר משום דלאו מילתא דטירחא היא עביד לרווחא דמילתא פירוש הר"ן נראה לי עיקר. וראיה לדבר מהא דתנן בפרק ט' דנדה (דף נ"ז) לענין כתמים דרבנן השאילה חלוקה לנכרית או לנדה הרי זה תולה בה אבל בישראלית טהורה אינו תולה בה כדתנן התם בתר הכי גבי ב' נשים שהיו ישינות במטה אחת. והטעם כיון דאי תליא בחברתה מקלקלא לה מאי חזית לקלקל הא טפי מאידך. והכי מוכח התם בכולה סוגיא ואמאי והא כתמים דרבנן וניזל בתרווייהו לקולא אלא ודאי משום דהוה ליה תרתי דסתרן והשתא ק"ו הדברים מה התם הוה ליה תרתי נשי ואי מקילת כל אחת מהן הוה ליה ספיקא דרבנן אין כאן תרתי דסתרן לגבי כל אחד בפני עצמו אלא על ידי דצירוף דקולא של חברתה אפילו הכי אזלינן לחומרא הואיל ואי אזלת לקולא הוה ליה תרתי דסתרן בצירוף שתיהם כל שכן הכא דבין השמשות ובהסיבה דכסי דאי אפשר לך להקל בשניהם דהוה ליה תרתי דסתרי בחד גברא דממה נפשך עושה שלא כדין אע"פ שיש לך לדחות לאידך גיסא נהי דהא ודאי אי אפשר לך לעשות תרתי קולי דסתרן אהדדי בחד גברא ק"ו מהתם דהוי תרתי דסתרן בתרי נשי אבל הא נימא בחד גברא דניזל בחד גיסא להקל ובאידך גיסא להחמיר כגון בין השמשות דתשעה באב דניזיל בעיולי יומא או בשל אפוקי להחמיר וכן בהסיבה בתרתי כסי יחמיר ובאידך תרתי ניזיל להקל דאין כאן תרתי דסתרי מה שאין כן התם כיון דתרתי נשי נינהו וכל אחת היא לעצמה לאיזה תורה ותאמר לה צד הקל ולאיזה תחמיר דמאי חזית להקל לזו ולהחמיר לאידך והא כיון דאי אפשר לך להקל בשתיהן דהו"ל תרתי דסתרי בע"כ צריכות שתיהן להחמיר:

מכל מקום הא בורכא כיון דבע"כ אתה מודה שאי אפשר להקל בשני הצדדים משום דהוה ליה תרתי דסתרן תו לא שייך לומר שכל אדם צד אחד איזה שירצה להקל ואידך להחמיר דאם כן נתת תורת כל אחד בידו להקל באיזה צד שירצהולהחמיר בצד הזה ואין זה מן הראוי ועוד אפילו אם תמצא לומר דברצון העושה תליא מילתא להקל בהאי גיסא ולהחמיר באידך אי אפשר זה כאחד. בסוף שיחמיר באידך צד הקל ויקל בהפכו והא אפילו ע"י ב' בני אדם אי אפשר לעשות תרתי קולא דסתרן אהדדי כדמוכח הא דפרק ט' דנדה גבי כתמים ועוד תמה על עצמך אם תוותר אשה לחברתה לתלות הכתם בה והיא תנהג דין טומאה בעצמה וחברתה תטהר וכי מהני הא ודאי לא אלא על כרחך במקום שאפשר לבא לידי תרתי דסתרן אפילו בדרבנן אין לך לתפוס צד א' להחמיר וצד אחד להקל:

ואל תשיבני מהא דפרק ד' דברכות (דף כ"ד) גבי תפלת המנחה דלרבי יהודה עד פלג המנחה ומכאן ואילך זמן ערבית ולרבנן זמן מנחה עד הלילה ומכאן ואילך זמן ערבית ואמר התם השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ושמע מינה דלא חיישינן לתרתי דסתרן אהדדי בדרבנן בתרי גברי דזה מתפלל ערבית מפלג המנחה חשיב לה לילה וזה מנחה דחשיב יום הא לאו מילתא היא דהא מקצת מפרשים פירשו דאפילו חד גברא יכול למעבד כדמר וכמר אע"ג דהוה ליה תרתי דסתרן כל אחד אלא שאני התם דבתפלה הקילו הרבה, כדפירשו מקצת מן המפרשים ואין זה מקומו להאריך בהא:

אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה וברחיצה וכו' קשה לי הא מלאכה אינה אסורה אלא ביום ובלילה לא כדתניא בגמרא מה שאין כן כולן דאפילו בלילה אסורין והוה ליה למיתני לכולן קודם ברישא הואיל וחל איסורן מבערב ואח"כ הוה ליה למיתני לאיסור מלאכה שאין איסורה חל עד היום ועוד למה שנה לאיסור מלאכה במציעי בין איסור אכילה ושתיה לסיכה ושארי דשוין זמן איסורן מבערב ואיסור מלאכה אינו כן. וליכא למימר כדשני בפ"ד דפסחים (דף נ"ה) גבי והאיכא ליליא ואמר רב ששת כב"ש רב אשי אמר לעולם כב"ה] לפי שאין דרכן של בני אדם לנכש בלילה וא"כ ביטול מלאכה בתענית ציבור ממילא הוי מאורתא דבלילה אין דרך לעשות מלאכה וביום מיד חל איסורו מצפרא ואגב קמשמע לן דאיסור מלאכה ביום חל מיד בצפרא ולא בהנץ החמה כמו איסור מלאכה דערב פסח ריש פרק קמא דפסחים דאם כן קדים איסור סיכה וכל הני לאיסור מלאכה ואמאי תני לה קודם להן. דהא ליתא דודאי לנכש שהוא עבודה שבשדה אין דרך בלילה אבל שאר מלאכות דרך עשייתן בלילה נמי:

ונועלין את המרחצאות לפרושי לאיסור רחיצה דרישא אתי כדאמר בגמרא מכדי תנן אסור ברחיצה ונועלין את המרחצאות למה לי שמע מינה בחמין אסור בצונן מותר שמע מינה דנועלין לאו דוקא דאי דוקא מנלן להוכיח מהכא דבצונן מותר ולא דמי לנועלין את החניות בסיפא דהוי דוקא וכי תימא כיון דהאי ונועלין לפרש לאיסור רחיצה דרישא אתי הוה ליה למיתני לה גבי איסור רחיצה יש לומר כיון דבריש פ"ח דיומא (דף ע"ג) גבי יום הכפורים תני להו לאיסור רחיצה וסיכה גבי הדדי תני הכא נמי הכי ולא אפסיק בהא דנועלין בינייהו אי נמי יש לומר כל הני דחשיב רחיצה וסיכה חומר נינהו לאסור בהן. והא דנועלין משום קולא נקט לה דהא דנועלין לאו דוקא אלא למידק מיניה דבצונן שרי לא רצה להפסיק ביני חומרי דקחשיב בדבר של קולא גוזרין עליהן עוד שבעה שהן שלשה עשר קשה לי וכי תנא מניינא אתי לאשמועינן דשלשה ושלשה ושבעה שלשה עשר הוי וכה"ג פריך הגמרא בפ"ג דיומא (דף ל"ה) גבי סך הכל ל' מנה ויש לומר דקמ"ל דגזירות ב"ד בתחילה כשרואין שלא ירדו גשמים בר"ח כסליו הוא על י"ג תעניות ביחד ולא פיסקי פיסקי ואע"ג דאם ירדו גשמים אפילו ביום התענית אינו צריך להשלים כדתנן לקמן בפ"ב וכל שכן שאין צריך להתענות עד תשלום הי"ג תעניות כולן מ"מ תחילת גזירות ב"ד הוא לדעת לקבל י"ג תעניות ועל דרך שאמרינן בפ"ג דמועד קטן אין נידוי פחות משלשים יום אע"ג דאם פייס לבעל דינו מתירין לו מיד ואם לא פייס אפילו לאחר שלשים יום נמי מכל מקום בתחילה אין מנדין אותו לפחות וכך אומרים בשעת נידוי יהא מנודה שלשים יום ואין אומרים יהא בנידוי חמשה עשר יום מיהו אם חזר בו באמצע מתירין לו כן פירש הרא"ש בשם הראב"ד והכא נמי תחילת גזירת ב"ד התעניות אינן פחות מי"ג ואע"פ שאם ירדו גשמים מפסיקין. והא דתנן הגיע ר"ח כסליו ב"ד גוזרין שלשה תעניות עברו אלו גוזרין שלשה אחרות עברו אלו ב"ד גוזרין עוד שבעה אלמא שלשה עשר אלו בג' פעמים גזרו אותן יש לומר דודאי כשמגיע ר"ח כסליו ולא ירדו מיד יושבין ב"ד ונמנין על י"ג ביחד כי קבלת תענית ציבור על הגשמים אינו פחות מי"ג והכי נמי אין מוסיפיןעל י"ג כדאמר לקמן ואחר כך מחלקין אותן לג' חלקים ב' פעמים של שלש שלש ופעם אחת של שבע משום שיש הפסק בין ג' ראשונות לג' אמצעיות וגם בין שלש אמצעיות לשבע אחרונות כמו שאפרש לקמן ובשלש ראשונות נמי יש לומר דמחלק אותן לעצמו לאחר שגזרו להי"ג בכלל ובכולן או אפשר שבר"ח כסליו מיד מקבלין על יום הי"ג דהא אף שאין התחלת התענית עד שיגיע יום ב' אחר ר"ח דהא תענית ציבור הוא בה"ב דוקא מקבלין עליו בר"ח מיד כי הקבלה נמי מהני קצת כדנפקא ליה לעיל פ"ק (דף ח') מקרא דמן היום שנתת אל לבך וסמוך לערב יום ב' הראשון של התעניות גוזרין לשלש ראשונות של התענית ועוד נראה לי דנפקא מינה במה שגוזרין אלו הי"ג תעניות בתחילה כולן ביחד אע"ג דלבסוף מחלקין אותן לג' חלקים נפקא מיניה להא דתניא לעיל ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים כל התעניות שקיבל עליו כשהיה בעיר:

והשתא כשמקבלין כל הי"ג ביחד צריך להתענות כולן ואילו גזרו לחלקים לא היה צריך להתענות אלא אותו חלק לבד שהיה בעיר בשעה שקיבל עליו אבל לא השאר כיון שלא היה בעיר בשעה שקיבל עליו אין חלין עליו:

וכי תימא למאי דפי' דהאי מניינא די"ג תענית דתנא אשעת קבלה קאי דקודם התחלת התענית הללו מקבלין את כל הי"ג כולן הוה ליה למיתני לי"ג תענית בכלל קודם דתני לג' ראשונו' של התעניות הללו כיון דהכלל קודם יש לומר דאי הוי תני הכלל די"ג קודם פרט דשלשה שלשה ושבעה לא הוה שמעינן לה להא דצריך לקבל כל הי"ג ביחד משום שבדרך התנא למיתני הכלל תחילה והדר מפרש לה דרך פרט כי הא דתניא בפרק ב' דסוכה ר' אליעזר אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה ולא קשה ליה להגמרא למניינא די"ד כיון דתנא אחת ביום ואחת בלילה ממילא בז' ימי החג הן י"ד אלא ודאי כיון דתני הכלל די"ד ברישא לא קשה מידי דדרך התנא למיתני כלל ברישא והדר פרט אבל בהאי דבפרק ג' דיומא דקתני הפרט ברישא גבי בגדי כהן גדול דשל שחרית היה של י"ח מנה ושל ערבית של י"ב מנה. והדר תני הכלל ס"ה שלשים מנה שפיר קשה ליה מני ינא למה לי וכדפי' שם בחידושי וה"נ כה"ג אילו תנא הי"ג דכלל קודם להפרט הוה אמינא אורחא דתנא למיתני הכי ולא קמ"ל בהאי כללא מידי אבל כיון דתני לכללא בתר שחשיב אותן דרך פרט בע"כ לאשמעינן הא דפרישית אתי:

אבל מלאכה צער הוא. ואע"ג דפירשתי לעיל (דף י') גבי אבל בדברים של צער עושה דביטול מלאכה בתשעה באב בכלל דבר של צער הוא והכא קאמר להיפך דעשיית מלאכה הוה ליה צער יש לומר דביטול מלאכה דתשעה באב מחמת הפסד ממון דמי לשל צער דתענית ולא חיישינן ליהורא:

ואימא מטיהרא אמר רב שישא בריה דרב אידי מסייע ליה לרב הונא נראה דהאי מטיהרא דפריך אינו כמו ההיא דריש פרק קמא דברכות גבי ובא השמש וטהר טהר יומא דהיינו אורתא שעבר ופנה היום דא"כ אמאי שני בלישנא דמעיקרא פריך אי מה עצרת מאורתא והשתא קאמר מטיהרא ועוד כיון דשני מה אסיפת זקנים ביום אלמא פשיטא ליה דאסיפת זקנים הוא ביום וטעמא דפרש"י דבלילה כל אדם בביתו ואינן נאספין. וא"כ מאי הדר פריך ואימא מטיהרא ואי לית ליה להמקשה האי טעמא דפירש רש"י הוה ליה למיפרך הכי ואסיפת זקנים גופיה ממאי דביום דלמא בלילה כן דרך הגמרא בכל מקום להקשות כן. ועוד מאי משני מסייע לרב הונא דאמר מצפרא כנופיא. מאי אולמא דרב הונא מדרב ירמיה בר אבא אטו ר"ה כיפי תלה לה ועוד הסוגיא נראה כלפי לייא. מדפריך ואימא מטיהרא היינו אורתא אלמא אין המקשה סומך אדר"י דאמר אסיפת זקנים ביום. וא"כ מאי משני מסייע ליה לרב הונא אין זה תירוץ אהא דמקשה וכיון שאינו סומך על דברי ר"י הוה ליה מסייע שאין בו ממש לדר"ה ואי אדרב הונא ראוי לסמוך יותר מר"י. הוה ליה למימר איפכא דר"ה מסייע לר"י ולא ר"י לר"ה דקטן נתלה בגדול:

לכן נראה לי לפרש דהא ואימא מטיהרא דפריך היינו מחצות היום. וכדאמרינן בפרק קמא דיומא (דף ט"ו) גבי היזה ממנו על טהרו של מזבח דהיינו אפלגא דמזבח כדאמרי אינשי טהר טיהרא והוי פלגא דיומא והכי פירושא בתחלה פריך אי מה עצרת מאורתא אף תענית מאורתא אלמה תנן לקמן כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר ומשני דומיא דאסיפת זקנים דאינו בלילה דכל אחד בביתו כדפרש"י הדר פריך ואימא מטיהרא הוי אסיפת זקנים שאין דרך הזקנים להתאסף בהשכמה והא דנקט טיהרא שהיא חצות היום זמן קבוע נקט א"כ כיון דאין דרך להתאסף בהשכמה מצפרא ואין לאסור מצפרא במלאכה ע"כ חלוק היום לחצאין פלגא להתיר ופלגא לאיסור כדאמרינן בפרק קמא דפסחים (דף ב') גבי אך חלק דאיסור חמץ בערב פסח לפירוש א' של רש"י שם. ומשני מסייע ליה לרב הונא דאמר מצפרא דתעניתא כנופיא דהיינו בהשכמת היום מתחילתו משום הכי פשיטא ליה לתנא דמלאכה אסורה כל היום דקתני אבל בלילה מותר מכלל דכל היום אסור וסייעתא דרב הונא מההיא ברייתא היא וכפירוש זה נראה נמי מפירוש רש"י שפירש מצפרא כנופיא ביום תענית ציבור מתקבצין ובאין לבית הכנסת מן הבוקר.

כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן. איני יודע מאי כגון דנקט הא ליכא משום אבל אלא תשעה באב ואבל לחוד. ויש לומר דמבעיא לן בפרק ב' דמועד קטן (דף י"ג) מנודה ומצורע מהו ברחיצה ולא איפשיטא משום הכי קאמר כגון תשעה באב ואבל לאתויי מנודה ומצורע אם תמצא לומר דאסורין ברחיצה. והא ודאי דיני מנודה ומצורע מטעם אבל נינהו כדמוכח כולה שמעתתא דהתם ולא נקט להו בהדיא דדילמא מותרין ברחיצה מכל מקום גבי כל שהוא משום תענוג דקאמר כגון תענית ציבור האי כגון לאו דוקא דהא ליכא דבר אחר שאסור משום תענוג אלא תענית ציבור בלבד אלא איידי דנקט גבי משום אבל כגון נקט נמי הכא גבי משום תענוג ולאו דוקא:

אסור בין בחמין בין בצונן מדלא מחלק בין כל גופו לפניו ידיו ורגליו משמע לכאורה דאפילו פניו ידיו ורגליו אסור אפילו בצונן: