כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְהִי' אֵינוֹ אֶלָּא לָשׁוֹן צַעַר.. 'וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ' (רות א, א). הקשה הרב טורי אבן למה הקדים האי קרא דדברי קבלה לקראי של תורה טובא דמייתי בתר הכי? עיין שם.
ונראה לי בס"ד משום דתחילת דבריו נקיט להו על פסוק מגילת אסתר שהיה דורש בה, לכך הביא אחר פסוק זה דמגילת אסתר פסוק מן חמש מגילות. ועוד נראה לי בס"ד שסמך פסוק 'וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים' לפסוק (אסתר א, א) 'וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' דדמיין להדדי ממש, חדא תרווייהו כתיב בהו וַיְהִי בִּימֵי. ועוד תרווייהו הם בראש המגילה, ועוד תרווייהו היה הצער סיבה לטובה שהיה אחריתו טוב שנהפך לטוב, כי לולי הרעב איך היתה באה רות אצל בועז שיצא ממנה דוד המלך ע"ה שרווהו להקב"ה בשירות ותשבחות ויצא ממנה מלך המשיח? וכן אמרו בגמרא (בבא בתרא יד:) רות יש לה אחרית טוב, ודומה לזה צער של ימי אחשורוש דלולי ענין הגזרה של המן איך היו זוכים ליום טוב זה בכל שנה ושנה? ואיך היה מתגדל מרדכי הצדיק ע"ה? ואיך היו העמלקים נהרגים? ואף על גב דחנה גם כן היה לה אחרית טוב, עם כל זה לא היה הצער סיבה של הטובה דאם לא היתה עקרה מעיקרא גם כן היתה מולדת את שמואל הנביא ע"ה.
וְהָכְתִיב: (מלכים א' ו, א) 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'. קשה למה נקיט פסוק זה שהוא מהנביאים קודם פסוקי תורה, ועוד גם פסוקי תורה לא נקיט להו כסדרן דהקשה מפסוק (בראשית כט, י) 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב' קודם הנך קראי דששת ימי בראשית?
ונראה לי בס"ד דקושיא שיש להקשות מן פסוק 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה' היא חזקה ואלימא מכל קושיות אחרים דשאר קראי, יען כי פסוק 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל' יש להקשות דגם בזה הוה צער כי על ידי שראה יעקב את רחל תחלה ואהב אותה עשה תנאי העבודה על רחל, וכיון דלבן אין רצונו בכך אלא רוצה שיתן את לאה הוצרך לרמות ומכח המרמה ההיא נתגלגל ענין מכירת יוסף הצדיק ע"ה, וירידת יעקב אבינו ע"ה והשבטים למצרים, וכאשר פירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק (דברים כו, ה) 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה', ועל כן אין מזה הכתוב קושיא חזקה דיש לתרץ בהכי, אך המקשן אף על פי שידע שיש לתרץ בהכי עם כל זה הקשה משום דגלגול הצער שנתגלגל מזה היה בזמן רחוק.
וכן פסוקים של ששת ימי בראשית ליכא קושיא חזקה מנייהו דיש להקשות התם הוכרח לכתיב 'וַיְהִי' ולא כתב 'וְהָיָה' כדי שלא יטעו לומר עולם קדמון ח"ו כי וְהָיָה לשון עבר אבל וַיְהִי לשון עתיד, ועם כל זה המקשן אחר כך הקשה מזה כדי לידע מה ישיב התרצן אם ישיב תירוץ זה או יש לו תירוץ אחר, אך מפסוק 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה' היה קושיא גדולה לפי דעת המקשן לכך הקדים להקשות מזה תחלה.
כָּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ, זוֹכֶה וְיוֹצְאִין מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים. קשא בשלמא נביאים אפשר שיהיו בדור אחד אלף נביאים אם ירבו הצנועות, אבל מלכים אם ירבו הצנועות לא אפשר שירבו המלכים כי אין מלך אלא אחד או שנים אחר שנחלקו עשרת השבטים?
ונראה לי בס"ד כל ראש ישיבה נקרא בשם מלך כמו שאמרו מלך רב אפס, מלך רבה, מלך רב יוסף וכיוצא בזה הרבה. אי נמי תזכה לחכמים גדולים שנקראים בשם מלכים, וכמו שאמרו (גיטין סב:) מאן מלכי רבנן, שנאמר (משלי ח, טו) 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ'.
והא דנקט 'כָּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה' ולא אמר 'כָּל אִשָּׁה שֶׁהִיא צְנוּעָה' לרבותא, שתהיה צנועה מתחלת ימי חופתה דאז אותו זמן נקראת בשם כַּלָּה והוי רבותא טפי משום דהדרך הכל מסתכלים בכלה כדי לחבבה על בעלה, ועם כל זה תסתיר עצמה מעיני הכל שלא יסתכלו בה אז זו ראויה לזכות זה.
והא דנקט 'כָּל' נראה לי בס"ד לרבות אפילו גדמת וכיוצא דאז דרכה להיות צנועה בשביל המום שלה, וכמו שאמרו בשבת דף נ"ג מעשה באדם אחד שנשא אשה גדמת וכו' יעוין שם, עם כל זה אם היא צנועה לשם שמים ולא בשביל להסתיר המום יועיל לה זכות הצניעות לדבר זה.
וצריך להבין מה מדה כנגד מדה יש בזה לזכות לבנים מלכים ונביאים בשביל הצניעות? ונראה לי בס"ד שהנביאים דרכן להסתתר ולשבת בהצנע ובמסתרים להתבודד לבדם כדי שתשרה עליהם רוח הנבואה, וגם המלכים אין דרכן לשבת עם בני אדם כל כך משום כבוד מלכות וגם כל מעשיהם נעשים בהצנע.
ועוד נראה לי שיש בזה מדה כנגד מדה, היא צנועה בבית חמיה כדי שלא יהיה בה מכשול לפני אדם להרהר בה, לכן יצאו ממנה מלכים המסירים המכשולות שבין אדם לחבירו כמו שאמרו (משנה אבות ג, ב) 'אִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ' וכן יצאו נביאים המסירים המכשולות שבין אדם למקום דכתיב (ישעיה נז, יד) 'וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי'.
מְלָכִים מִדָּוִד. נמצא דוד המלך ע"ה, לקח מלוכה בשכר הצניעות, ובזה יובן בס"ד הטעם שחס על שאול המלך ע"ה שלא הרגו בשביל הצניעות, וכמו שאמרו בגמרא דברכות (ברכות סב:) על פסוק (שמואל א' כד, י) 'וַתָּחָס עָלֶיךָ' וקשה וכי לא מצא בו מדה טובה יותר מזו? ובזה ניחא כיון דהוא זכה למלוכה בשכר הצניעות לכך חביבה ליה מדת הצניעות טפי משאר מידות טובות!
מעשה בעני אחד שהיה דולה מים מן בור עמוק שיש לו בחצרו ועל ידי כך נפלה הטבעת מידו לתוך הבור, והיא אינה שוה יותר מעשרה דנרים, אך מחמת שהיה עני היתה חשובה בעיניו וחס עליה וירד בחבלים לתוך הבור לחפש אחריה בקרקעית הבור ולא מצאה, ומדי חיפשו מצא ראש כלי יוצא בקרקעית הבור ויחפור סביב הכלי בידו עד שהוציאו מן הקרקע שהיה טמון שם וימצאהו מלא דינרי זהב, ועודנו מחפש וממשמש בידיו בקרקע הבור וימצא עוד כלי אחד טמון שם ויוציאו והוא מלא דינרי זהב, עד שמצא חמשה כלים, אז ראה הטבעת ולקחה, ואחר כך אף על פי שהוא נתעשר הרבה ויש לו יכולת ללבוש באצבעו טבעת אבן טובה ששוה שני אלפים דנרי זהב, עם כל זה לא היה לובש אלא רק אותה טבעת ששוה עשרה דנרי כסף, דחביבה ליה מפני שעל ידה נתעשר עושר גדול. כן דוד המלך ע"ה היתה חביבה אצלו הצניעות שבעבורה זכה למלוכה לכך לא חס על שאול לבלתי יהרגהו, אלא בשביל הצניעות שמצא בו.
(ישעיה יד, כב) וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם הֳ' צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם הֳ': 'שֵׁם' זֶה הַכְּתָב, 'שְׁאָר' זֶה לָשׁוֹן. פירש רש"י אין להם כתב אלא מאומה אחרת. ונראה לי הטעם נעשה כן בהשגחה מן השמים כדי שאחר חרבן מלכותם לא ישאר להם זכר מצד הכתיבה שנקראת על שמם. גם דריש 'שֵׁם' [340] גימטריא 'סֵפֶר' [340] זה הכתב.
ומה שאמר 'שְׁאָר' זֶה הַלָּשׁוֹן אף על גב דהיה לשונם ארמית וגם אחר חרבן מלכותם נשאר לשון ארמי, הנה זה הלשון לא היה שלהם אלא הוה של מלכות ארם נהרים ולכך נקרא ארמי ולא נקרא בבלי.
'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' (ישעיה נה, יג) תַּחַת הָמָן הָרָשָׁע שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ'. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה פרשה ז, ח) שהיה המן תולה עבודה זרה כנגד לבו כדי להכשיל בני אדם כשיבואו להשתחות לו משורת דרך ארץ, נמצא הם משתחוים לעבודה זרה שלו ולכן (אסתר ג, ב) מָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה לו אף על פי שכן צוה המלך להשתחות להמן, דחש אם ישתחוה להמן נמצא משתחוה לעבודה זרה. וידוע כי עבודה זרה נקראת צו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נו:) אין צו אלא עבודה זרה שנאמר (הושע ה, יא) 'הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו', וזה נרמז בתיבת 'נעצוץ' חלק התיבה לשתים וקרי ביה 'נעץ צו' זה המן הרשע שנעץ בבגדו עבודה זרה כדי להכשיל אחרים. והנה 'נעצוץ' [306] גימטריא ש"ו שהיה המן מסטרא דשו של עשו שאמרו רבותינו ז"ל שנקרא עֵשָׂו 'ע' שו' שהיו בו ע' כוחות של שו וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק (בראשית כה, כה) 'וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו', ולכן נעצוץ גימטריא 'שו' הוא המן הרשע שהוא מסטרא דשו אבל מרדכי הצדיק ע"ה נתגבר על שו, ולכן נקרא בְרוֹשׁ שנוסף על אותיות 'שו' אותיות 'רב' בסוד 'כל רב מבבל' שהוא ע"ב ק"ל [=רב 202] ובזה נעשה בְרוֹשׁ ולזה אמר 'בְרוֹשׁ' זֶה מָרְדֳּכַי הַצַּדִּיק זָכוּר לְטוֹב.
ודע דכל פתיחות אלו דנקטי תנאי ואמוראי הכא הוא כדי לתרץ כל אחד בפתיחה שלו הטעם שאותו הדור ניצולו אחר שכבר נגזרה עליהם גזרה זו מן השמים ואף על פי שהשתחוו לצלם, וכמו שאמרו בגמרא בשאלה ששאלו לרשב"י וכי משוא פנים יש בדבר (מגילה יב.), ורבי יונתן לתרץ קושיא זו מייתי קרא וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל וכו' דנמצא שנענש נבוכדנצר הרשע שנכרת זרעו שאפילו ושתי לא נתקיימה, ובעל כרחו לקה בזה העונש בשביל שאנס את ישראל להשתחוות לצלם, דאם בעבור חרבן בית המקדש וגלות ישראל הא ניתן לו רשות על פי הנבואה לכך, וכיון דנענש בשביל שאנס את ישראל לעבודה זרה אם כן נתרצה הקושיא דלכך ניצולו בשביל שהיו אנוסים.
ומה שהביא פסוק 'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' דשמע מינה מהאי דרשה דמרדכי מסר עצמו להריגה כדי שלא ישתחוה לעבודה זרה של המן הרשע, ולכן כדאי הוא זכות מרדכי שיש לו בדבר זה להציל את ישראל מקטרוג שיש עליהם מצד שהשתחוו לצלם, וגם מדרשה זו שמע מינה שגם אסתר מסרה עצמה כדי לאבד את המן שהיה הוא עצמו עבודה זרה, לכך הגין גם זכותה להציל את ישראל מקטרוג של הצלם. ורבי יהושע בן לוי הביא פסוק (דברים כח, סג) 'כֵּן יָשִׂישׂ' שיש לומר צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שתהיה הגזרה קשה על זמן רחוק ולא תהיה פתאומית, שעל ידי כך היו ששים אויבי ישראל במפלתם וזו היתה סיבה להצלת ישראל דכתיב (משלי כד, יז) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וכו' והשיב מעליו אפו, נמצא בזו הפתיחה ביאר הטעם של ביטול הגזרה מפני שהמן וסיעתו שמחו במפלתם ובזה היתה ארוכה למכתם:
ומה שאמר הפתיחה בפסוק (קהלת ב כו) 'כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה' זה מרדכי הצדיק וכו', והענין הוא כי ידוע שהמלך שלח את מרדכי ואת המן שרים על חיילותיו ששלח להלחם בעיר אחת ונתן להם מזון החיל לכל אחד מהם, וארכה המלחמה ומרדכי היה לו חכמה לכלכל במשפט את המסור לו בשביל חיילותיו, והמן טפש היה שלא שמר את המזון ונשלם, ובקשו החייל להרגו בשביל רעבונם, ובא אצל מרדכי ללוות לו ולא קבל בשום אופן אלא רק בזאת שימכור את עצמו עבד למרדכי ואם יסרב אחר כך יתנסח עא מן ביתיה וזקיף יתמחי עלוהי, ונכתב השטר בכתובת קעקע על ירכו של המן, וכמו שכתוב בספר מנות הלוי. ובאמת דבר זה שעשה מרדכי שלא יתן המזון אלא רק שימכור המן את עצמו עבד למרדכי יצא ממנו תועלת לישראל, שנמצא בעת שקנה המן את ישראל לא זכה הוא בהם אלא נעשו קנויים למרדכי, כי כל מה שקנה עבד קנה רבו, וגם הכסף ששקל המן למלך בעדם לא היה משלו אלא משל מרדכי, ולא עוד אלא נתחכם מרדכי לכתוב השטר על ירך המן בכתב שאינו נמחק, ופירש בו שיתלה המן על העץ שלו וברית כרותה לשפתים שכך נתקיים בו, ועל ידי כך גברו ישראל וניצולו שלא שלט בהם קטרוג המקטרגים. וזהו שנאמר 'לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו' זה מרדכי נָתַן חָכְמָה שלא קבל למכור המזון אלא רק במכירת המן לעבד לו שבזה לקח כל כוחו של המן שכל מה שקונה העבד הוא של רבו, ועוד נתן לו דַעַת שיכתוב השטר על יריכו ויכתוב בו הצליבה של המן בפירוש וברית כרותה לשפתים ואחר כך נתן הקב"ה לחוטא זה המן ענין לאסוף ולכנוס כדי שיטרח ויכין למרדכי, כדי לתת לטוב זה מרדכי לפני האלקים, כי מרדכי שהיה טוב לפני האלקים זכה בטוב הרמוז לפני אותיות 'אֱלֹקִים' שהם אותיות 'בְּמוּכָן' ועל ידי כך סוף דבר (אסתר ח, ב) 'וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן', כי נעשה הכל שלו מדין מה שקנה עבד קנה רבו וגם נצלב המן כאשר כתוב ומפורש על יריכו, ונמצא דבר זה היה סיוע לישראל שניצולו משליטת המן ולא הועיל קטרוג המקטרגים.
ורבה בר עופרן פתח לתת טעם להצלת ישראל, מקטרוג שנהנו מסעודת אחשורוש, בזכות דניאל ע"ה אשר מסר עצמו לבלתי יתגאל במאכלות אסורות ויין נסך, ולזה אמר (ירמיהו מט לח) 'וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם' זה דניאל ע"ה שהיה בעילם שהיה שם מרכבה לשכינה, ובזכותו אבדו 'מֶלֶךְ' זו ושתי 'וְשָׂרִים' זה המן, ובניו שרצו להתגבר על ישראל בגזרה זו משום קטרוג הנאת ישראל מסעודת אחשורוש. ואותיות 'מֶלֶךְ' נהפכו על ושתי לאותיות 'כַּלֵּם' ואותיות 'שָׂרִים' נהפכו להמן ובניו לאותיות 'רָשִׁים'.
ורב דימי בר יצחק פתח (עזרא ט, ט) 'כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹקֵינוּ וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס' הנה בזה נתן טעם להצלת ישראל מקטרוג הצלם, לומר כיון שהיו עבדים אם כן אנוסים היו בענין הצלם של נבוכדנצר, ולכן בימי מרדכי שנתעורר קטרוג עון הצלם, וגזרו כליה הטה עלינו חסד לפני מלכי פרס ששב אחשורוש ובטל גזרתו כי נצולו ישראל מקטרוג עון הצלם בטענה זו דאנוסים היו.
ופסוק (תהלים סו, יב) 'הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ' גם כן בא להגיד ביטול קטרוג עון הצלם מחמת אונס שגזר נבוכדנצר מי שלא ישתחוה יפילו בכבשן האש ואין לך אונס גדול מזה! ועוד תירץ באומרו 'בָּאנוּ בָאֵשׁ' שנפלו חנניה מישאל ועזריה באש וזכותם זה הגין בעד כל ישראל שהם כהנים לוים ישראלים כי שלשה צדיקים היו.
ובפסוק (תהלים צח, ג) 'זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ' בא להגיד טעם ההצלה כמו שטען משה רבינו ע"ה להצילם בעון העגל (שמות לב, יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וכו', וכן עתה זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ של הבטחה שהבטיח לאבות.
ופסוק (משלי כח, טו) 'אֲרִי נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל' בא להגיד טעם ההצלה מקטרוג עון הצלם משום דארי זה נבוכדנצר נוהם, ואם כן אנוסים היו מן הארי ומצד קטרוג עון הסעודה, דוב זה אחשורוש שוקק שעשה להם המצאות לפתותם.
ובפסוק (קהלת י, יח) 'בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה' בא לומר כי הכליה לא היתה בעבור עון הצלם, אלא היתה בעבור עצלותם בעסק התורה, ולכך כאשר נתקן הדבר הזה שחזרו וקבעו לימודם בתורה בימים ובלילות והדור קבלוה בימי אחשורוש לכך בטלה הגזרה.
ופסוק (תהלים קכד, ב) 'בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם' ולא מלך בא להגיד טעם ההצלה כי ישראל נתייאשו מעצמן בשביל שראו שקם עליהם המן בעל בחירה ולא מלך אשר לבו מסור ביד השם יתברך, ולכן כיון שנתייאשו מעצמן סבלו צער גדול כאלו נהרגו ממש כי חשבו דבר זה לודאי הגמור, ולכך הספיק להם זה הצער העצום במקום כליה ממש על דרך שאמרו (ברכות נה.) 'חלמא בישא עציבותיה מסתייה'.
ופסוק (משלי כט, ב) 'בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם' בא להגיד כי השם יתברך גילה ההארה הגדולה אשר ממנה היתה נשמת מרדכי שהאירה בשורש אסתר, ובזה נסתם פה המקטרגים וניצולו ישראל, וזהו בִּרְבוֹת צַדִּיקִים זה מרדכי ואסתר יִשְׂמַח הָעָם.
ופסוק (דברים ד, ז) 'אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו' בא לרמוז על הצלת ישראל מפני ששם ישראל כלול בשם אֱלֹקִים כמו שכתבתי בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בהפטרת מסעי בפסוק (ירמיה ב, ה) 'כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי' עיין שם.
(ישעיה נה, יג) 'וְתַחַת הַסִּרְפַּד' זוּ וַשְׁתִּי. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל הוה ליה למימר 'תַּחַת הַסִּרְפַּד' קודם 'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ' כי ענין ושתי קדים לצליבת המן! יעוין שם.
ונראה לי בס"ד כי הפתילה של צליבת המן הודלקה מגחלת האש של הריגת ושתי, כי על ידי שהיתה בוערת בלב אחשורוש לכך צוה לתלות את המן תיכף ומיד, ואם היה מעכב הדבר היה מוצא המן מקום להציל עצמו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז.) על פסוק (אסתר ז, י) 'וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה', היינו חימה שהיתה בלבו על המן בעבור הריגת ושתי, נמצא לפי זה יפה נקיט הכתוב מי גרם ש'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ' זה המן 'יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' זה מרדכי שנצלב המן ועמד מרדכי במקומו? מפני ש'תַחַת הַסִּרְפַּד' זו ושתי 'יַעֲלֶה הֲדַס' זו אסתר שנהרגה ושתי ובאה אסתר במקומה.
ומה שדרש 'סִּרְפַּד' זו ושתי בת בנו של נבוכדנצר הרשע, היינו דדריש סִּרְפַּד על אביה נבוכדנצר שהוא 'סר פד' והענין מובן בס"ד כי ידוע כשישראל הם מולכין על אדמתם בזמן שלמה המלך ע"ה אז הם בתואר נקודת החול"ם שהוא למעלה מן האות, וכשהם על אדמתן אלא כפופין לשאר מלכים אז הם דוגמת השור"ק שהוא באמצע האות, וכשהם גולים מארצם והם עבדים אצל מלכי אומות העולם אז הם דוגמת החיר"ק שהוא למטה מן האות, ולכן נקראו בשלשה שמות ישראל יעקב ישורון שראשם שלשה יודי"ן כנגד שלשה יודי"ן של חול"ם ושור"ק וחיר"ק.
ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קכו, א) 'בְּשׁוּב הֳ' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים' שנהיה תמיד דוגמת החול"ם שהוא למעלה, וכמפורש בברכה (דברים כח, א) 'וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ'. והנה מספר החול"ם הוא פ"ד ולכן נבוכדנצר שהגלה את ישראל ומשל בהם שעשאם דוגמת החיר"ק נקרא סִּרְפַּד, שהוא סר פ"ד, רוצה לומר הסיר דוגמת החול"ם שהוא מספר פ"ד מישראל, ולזה אמר חורק עליו שיניו זו היא חריקתו עליו לעשותו דוגמת החיר"ק שהוא למטה, ולכן כתיב (יחזקאל טז, יא) וָאֶעְדֵּךְ 'עֶדִי' במספר חול"ם.
