ליהודים היתה אורה ושמחה וגו'. א"ר יהודה אורה זו תורה שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. שמחה זה יו"ט שנאמר ושמחת בחגך. וששון זו מילה שנאמר שש אנכי על אמרתך. ויקר אלו תפלין שבראש:

אחשורוש אחיו של ראש ובן גילו של ראש. פי' אחשורוש אח שוה לראש. אחיו של נ"נ כו' הוא אחשורוש הוא ברשעת מתחלתו ועד סופו:

ת"ר ג' מלכו בכיפה. אחאב ונ"נ ואחשורוש כו'.

שהעמדתי להן חנניא מישאל ועזרה פירש שהיו ממונים על כל מדינת בבל ומתוך כך לא היו רשאים הבבליים להרע לישראל:

כי עבדים וגו' ויט עלינו חסד וגו' פרש"י סיפא דקרא לתת לנו מחיה ע"ש ר"ל דזה הוא הרמז על מעשה המן שבקש להרוג ולאבד והמלך הטה חסד לתת לנו חיים:

באש בימי נ"נ כו'. פרש"י שהטילנו לתוך כבשן אש ע"ש. ואפשר לפרש על חורבן הבית שנאמר וישרוף את בית ה' וגו' ואמר ותוציאנו לרויה בימי המן כו' מלת רויה נופל על המשתה כמו כוסי רויה שהוצאת מצרה לגאולה היה כולו בסבת המשתה במעשה ושתי ובמעשה אסתר:

זכר חסדו ואמונתו לבית וגו'. לפי שהיו רבים מהם באותו דור שנתחייבו כליה לפי שנהנו מסעודת אחשורוש לולי מרדכי וסיעתו הצדיקים שבאותו הדור לזה אמר זכר חסדו לאותן שאינן ראויין לגאולה ואמונתו לראויין לגאולה ולפי שהיתה הגאולה על ידי אשה שהיא אסתר אמר לבית ישראל כמ"ש כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים כו' ואמר וראו כל אפסי ארץ את ישועת וגו' שהיתה הגאולה בכל עולם כמה שאמר לקמן דמלך אחשורוש בכיפה:

ארי נוהם וגו' זה נ"נ הרשע כו'. נקט בהאי קרא המרשיעים על ישראל בע' שנה דגלות בבל ארי נוהם זה נ"נ כו' שהחריב הבית דכתיב עלה אריה ובהך נבואה דדניאל דמייתי בסמוך דכתיב קדמיתא כאריה וגו' נמי על נ"נ ומלכות בבל ניבא אלא דבהך קרא עלה אריה גו' מפורש טפי דעל נ"נ ניבא ואמר דוב שוקק וגו' זה אחשורוש שהרשיע ג"כ על ישראל במעשה המן גם הוא שכתב שטנה שלא יבנה הבית בימיו ודימו לדוב כו' מפורש פ' י' יוחסין ע"ש ואמר מושל רשע זה המן כו' שהיו דלים מן המצות כו' שע"כ נתחייבו כליה:

בעצלתים ימך כו' בשביל עצלות כו'. דהיינו בשביל ביטול תורה שהיה באותו דור נתחייבו כליה וכה"ג דרשו האי קרא לענין גשמים בפ"ק דתענית שנעצרים בשביל ביטול תורה ולכך כינה את הקב"ה מקרה ע"ש המקרה במים וגו' שנעשה מך מאותן מים כמה שאמר כשאין ישראל עושין רצונו מכחישין פמליא של מעלה:

לולי ה' וגו' בקום עלינו אדם ולא מלך כו'. זה המזמור איתא במדרשות שכוונו בו על עשו וזרעו שהרשיעו והריעו עלינו בכל הדורות יותר מכל שאר האומות והוא שאמרו במדרש יאמר נא ישראל ישראל סבא. כתיב וישכב במקום ההוא אריב"ל כאן שכב הא כל עשרים שנה שהיה בבית לבן לא שכב ומהו אמר כו' כל ספר תהלים כו' והיינו שהתפלל שיהיה ניצול מפני עשו שבשבילו ברח לבית לבן ואמר שהוא סימן לבניו בגלות אדום שתפשנו אומנות אבותינו שנתפלל כן לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אל תקרי אדם אלא אדום כמ"ש ואתן אדם תחתיך ואמר שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו לולי ה' שהיה לנו ולפי שהגזירות בגלות אדום נחלקו לג' חלקים במדרגה מרעה לרעה הא' שגזרו שלא יהיה לבר ישראל מחיה להחיות נפשו ובני ביתו השניה שגזרו הריגה ממש והג' גזירת שמד וז"ש אזי חיים בלעונו היא הגזירה לבלע ממנו המחיה כמ"ש ראה חיים עם האשה שלא יהיה לישראל שום מחיה בחרות אפם בנו לבקש תואנה ועלילה ע"ז ועל גזירה שניה גזירת כליה ממש אמר אזי המים שטפונו נחלה עבר על נפשנו כפל הענין על גזירת הריגה שהיא לגוף ולנפש ועל גזירה הג' שהיא גזירת שמד אמר אזי עבר על נפשנו המים הזידונים וגו' דהיינו לנפש לבד אבל אמר שהועילה תפלתן של ישראל וברוך ה' אשר לא נתננו טרף לשיניהם ע"פ מ"ש דראה דניאל ד' חיות סימן לד' מלכיות דרביעי לא מפורש שמה אלא דצורתה שנין ברזל לה אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה שזה סימן למלכות אדום שנדמה בכחו לחזיר מיער דכחו בשיניו ואכלה מדקה בשיניה כל האומות בכח שיניו שהוא סימן טומאה לחזיר אבל בשארה שהוא שארית ישראל אין לו כח בשיניו שהוא סימן טומאה לו אבל יש לו כח על ישראל דברגליה שהוא סימן טהרה לחזיר רפסה ואין לו כח לכלות ישראל בשיניו וז"ש ברוך ה' אשר לא נתן לו כח לטרוף בשיניו לכלותינו כמו על שאר האומות עובדי כוכבים וז"ש הקול קול יעקב והידים ידי עשו ר"ל כפשטיה דאי לאו קול קול יעקב בתפלה ולימוד תורה היה שולט על ישראל גם בשיניו לכלותם אבל כיון דקול קול יעקב בתפלה ותורה אין כחו אלא ידים ידי עשו שהוא סימן טהרה שלו בדריסה בעלמא ואמר נפשינו כצפור נמלטה וגו' על פליטי הגזירה שבכל דור היפך שאמר עבר על נפשנו המים וגו' ודימה ישראל לצפור שהוא עוף קטן וטהור ובקל הוא נמלט בשבר קטן בפח משא"כ שאר האומות עובדי כוכבים שנדמו לעופות טמאים גדולים שלא יוכלו להמלט מהר ונתנו טרף לשיניהם ומסיים ביה עזרנו בשם ה' וגו' היינו בקיבוץ גליות בב"י וע"פ מ"ש פ' האשה אר"י גדול יום קיבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ דהכונה בו כיום ראשון שנבראו בו שמים וארץ שהיה הוא ושמו א' שע"כ נאמר בו יום אחד ולא ראשון שבו ביום שיתף הקב"ה שמו המיוחד למדת הדין כמ"ש ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים כך בקיבוץ גליות יתייחד שמו הגדול כמ"ש ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד וז"ש עזרנו בקיבוץ גליות בשם ה' דהיינו בשם המיוחד שהוא השם ששיתף במעשה שמים וארץ ועיין עוד בזה פרק האשה וקאמר הכא דגם מעשה המן שבא מכחו של עשו ועמלק נרמז כאן מדכתיב בקום עלינו אדם ולא מלך וק"ל:

ברבות צדיקים ישמח העם זה מרדכי כו'. לפי שהיו באותו דור בגלות צדיקים ורשעים אמר מה שנצלו הוא לפי שעולם נדון אחר רובו כדאמרינן ספ"ק דקידושין וע"כ אמר ברבות צדיקים על הרשעים דהיינו מרדכי ואסתר וסייעתייהו אז ישמח העם או שלשון ברבות הוא מלשון חשיבות לפי התרגום רבו מלשון חשיבות כשנעשו מרדכי ואסתר חשובים ישמח העם ובמושל וגו' יאנח עם שינה הכתוב לכתוב ישמח העם בה' הידיעה ויאנח עם בלא ה' ע"פ מ"ש המפרשים לפי שהמן בקש ישנו עם אחד וגו' ולא הזכיר איזה עם והיו בשושן כל האומות בספק וע"כ אמר והעיר שושן נבוכה שכולם היו מצטערים ודואגים שמא עליהם בקש המן לאבד משא"כ בכל מדינה ומדינה דכתיב בהו אבל גדול ליהודים כי שם ידעו כונתו על היהודים ע"י הכתבים כדכתיב ונשלוח ספרים וגו' ולאבד את כל היהודים וגו' וז"ש כאן ברבות צדיקים בשושן זה מרדכי ואסתר בעת גאולתן ישמח העם המיוחד שהוא ישראל שאז ידעו גם בשושן מחשבת המן הרשע שעליהם היה אבל במשול רשע זה המן שאז עדיין לא ידעו בשושן על איזה עם כונתו אז יאנח עם דהיינו כל עם ועם שכולם היו בספק:

מהכא כו' אשר לו אלהים קרובים כו'. כי המן אמר שכבר הרחיקם אלהיהם מעל פניו וז"ש ישנו עם אחד מפוזר ומפרד בין העמים בכל מדינות וגו' ע"כ אמר כי לו אלהים קרובים בכל קראנו גו' דהיינו בכ"מ שקראנו אליו הוא קרוב לנו ואין כאן הרחקה כי מלא כל הארץ כבודו:

או הנסה אלהים וגו'. דימה גאולתן בימי מרדכי ואסתר לגאולתן במצרים כמ"ש שם עתה ידעתי כי גדול ה' כי בדבר אשר זדו וגו' שהפליג בגאולת מצרים כי בדבר אשר חשבו לידון ישראל במים כמ"ש כל הבן הילוד היאורה וגו' הם נדונו במים בים סוף כן היה גאולתן אז כי נהפך הפור לפורינו שהם חשבו להשמיד וגו' את כל היהודים בו בדבר נדונו ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג גו' והיינו הנסה אלהים לקחת גוי מקרב גוי גו' להיות גוי זה תחת הגוי אשר חשבו עליהם רעה:

ויהי הדא הוא דכתיב והתמכרתם שם לעבדים גו'. כפל הצרה דלעבדים ושפחות אין קונה ולהריגה יש קונה כמ"ש כי נמכרנו אני ועמי להשמיד גו' ואלו לעבדים ושפחות גו':

לא מאסתים בימי יונים כו' לכלותם בימי המן כו'. אין זה כסדר הגליות ושעבוד המלכיות דימי המן קדמי טובא ואפשר דלכלותם משמע ליה טפי על המן שבא להשמיד ולהרוג ולאבד גו' אבל גירסת הילקוט חשיב להו לשעבוד ארבע מלכיות כסדרן לא מאסתים בימי כשדים כו' לא געלתים בימי מדי כו' לכלותם בימי יונים כו' להפר בריתי בימי רומיים כו' ושמואל דחשיב הכא בימי אספסיינוס ובימי רומיים בתרתי צ"ל בימי אספסיינוס על ימי החורבן ובימי רומיים היינו באריכות הגלות דורות כמ"ש רבי וחכמי הדורות וחשיב בימי יונים אע"ג דבהאי קרא בארץ אויביהם כתיב י"ל כיון דהיה אז ממשלת יונים עליהם גם בא"י בארץ אויביהם מקרי והוא מבואר דגאולת מצרים לא חשיב לפי שהיתה גאולה שלימה על ידי הקב"ה כמ"ש אני ולא מלאך כו' אבל בד' אלו הגאולות דחשיב הכא לא היה בהן גאולות שלימות רק על ידי אמצעי כדקאמר לא מאסתים בימי כשדים על ידי דניאל כו' בימי יונים על ידי שמעון כו' ומסיים כי אני ה' אלהיהם לעתיד שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן כי בכל אלו ד' גאולות עדיין היו תחת ממשלת אומות משא"כ לעתיד שתהיה הגאולה שלימה ע"י הקב"ה כמ"ש אני ה' ולא מלאך כמו ביציאת מצרים כמ"ש כימי מצרים אראנו נפלאות וע"כ אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהן אז ובכן בב"י א"ס:

מהכא ואם לא תורישו את יושבי הארץ גו'. עיין פרש"י ונראה דאסיפא דקרא סמיך דכתיב וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אתם יושבים בה יתירא הוא דודאי בארץ כנען מדבר כל הענין לעיל מיניה אבל על הארץ אשר אתם יושבים בה לאו בא"י מדבר אלא בארץ של כל עולם אשר אתם יושבים בה מרמז בימי המן שאמר עם אחד מפורד בין העמים ואז וצררו אתכם כמפורש ביה צורר היהודים:

מהכא כאשר דמיתי גו' אעשה לכם כו'. פרש"י אף אלו כמעט כלו עכ"ל ועי"ל דהפסוק הזה אין לו הכרע אם לרעה אם לטובה ורמיזא אמעשה דהמן אם לרעה לפי המחשבה כאשר דמיתי להם לאבד אני מדמה לעשות לכם ואם לטובה לפי המעשה כאשר דמיתי להם שישלטו בכם אעשה לכם שאתם תשלטו בהם ולקיים מ"ש ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם:

אחשורוש אחיו של ראש כו' גם בתורה נתנו טעם לכמה שמות וע"כ ראו החכמים ז"ל ג"כ בדרשותיהם לתת טעם לקצת שמות וע"פ מ"ש ר"מ דייק בשמא וקאמר אחיו של ראש ובן גילו כו' דודאי לאו אחיו ממש היה אלא פירושו בן גילו כי האחים על הרוב דומים זה לזה והיינו שהיו דומין בבן מזלו שזה הרג כו' מזלו מאדים כדאמרינן ספ"ב דשבת האי מאן דבמאדים יהא גבר דאשיד דמא כו' ומ"ד שהושחרו פניהם כו' כשולי קדירה כו' ומלת אחשורוש אותיות שחור אש דבר השחור מן האש דהיינו שולי קדירה ומ"ד כל שזוכרו אומר אח לראשו כו' יש לפרש כל שזוכרו מצטער ואומר על ראש עצמו אח וצרה וא"נ אומר בדרך קללה על ראש המלך אח וצרה ומ"ד שהכל נעשו רשין כו' דהיינו נמי אחשורוש שהכל צועקין אח וצרה על שנעשו רשין בימיו:

הוא אחשורוש הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו כו'. התחיל בהוא אחשורוש שהוא בנין אב לכולן שבו מפורש טפי כמ"ש בתחלת מלכותו כתבו שטנה גו' וקאמר קרא הוא אחשורוש כמו שהיה רשע מתחלתו בבנין הבית כן היה בסופו במעשה המן וכן בדתן ואבירם הן ברשען מתחלתן בעוד שהיו במצרים כשא"ל משה רשע למה תכה רעך כו' כמו כן היו בסופן במעשה קרח וכן בהוא עשו ברשעו מתחלתו כשמכר הבכורה שהיה נער בן ט"ו שנה כן היה בסופו כדמפרש פרק קמא דסוטה כשהיה מערער על קבורת יעקב וכן הוא המלך אחז פסוק הוא בד"ה וריש הפסוק ובעת היצר לו ויוסף למעול בה' הוא המלך אחז דהיינו שכבר הרשיע בתחלתו והוסיף בסופו למעול בה' ולא חשיב רק ארבע הכא ובמדרש חשיב חמשה לרעה דהיינו הוא גבור ציד:

אברם הוא אברהם בצדקו מתחלתו כו'. כמ"ש בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו שנאמר עקב אשר שמע אברהם וגו' כמנין עקב וסופו מפורש למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה וגו' וכן במשה ואהרן שהיו צדיקים מתחלתן כו' שלא נמצא בהם שום חטא במותן רק מי מריבה וכן דוד הוא הקטן כו' דע"כ לאו ממש קטן היה דכתיב בענינו כי נער אתה וגו' ואם ר"ל שהוא קטן מאחיו שנזכרו שם ה"ל למכתב הקטן מהם וע"כ דרשו כשם שבקטנותו קודם שנעשה מלך הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה דהיינו מפיבושת כדאמרינן בריש ברכות שנקרא מפיבושת ע"ש שהיה מבייש פני דוד בהלכה כך במלכותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה דהיינו אחיתופל שקראו אלופי ומיודעי שקבל ממנו דבר חכמה כדמפורש פרק החליל בענין כשחפר יסוד המקדש ובמדרש חשיב עוד ב' הוא חזקיה המלך הוא עזרא עלה וגו' ע"ש:

המולך כו' שמלך מעצמו כו'. דרש כן דאל"כ לכתוב הוא אחשורוש מלך מהודו וגו' דתחלת המקרא ויהי בימי וגו' משמע דבלשון עבר משתעי:

מהודו כו' וח"א הודו וכוש גבי הדדי קיימי כו'. ר"ל וא"כ ע"כ לאו כמשמעו קאמר דהא כתיב שבע ועשרים ומאה מדינה דהוי טפי אלא כשם כו' וכה"ג מפורש בפ' כ"ג גבי מתפסח ועד עזה ע"ש:

בתחלה מלך על ז' כו' אלא מעתה ושני חיי עמרם וגו' ולא תקשי ליה משני חיי אברהם ק' שנה וע' שנה וה' שנים דהתם ודאי איכא למדרש בי' כיון דכתיב שנה בכל כלל וכלל כמו שפרש"י גבי שני חיי שרה וכמו שהאריכו בזה הרמב"ן (והראב"ן) והרא"ם ע"ש משא"כ הכא דלא כתיב מדינה בכל כלל ודומיא דהכי בשני חיי עמרם דלא כתיב שנה בכל כלל ולכך פריך מיניה ועוד נראה דהכא דריש ליה מדשינה לכתוב מספר קטן קודם דהיינו ז' ואח"כ כ' ואח"כ ק' ולא כן דרך הכתובים בשני חיי אברהם ושרה וישמעאל דכתיב בהו המספר גדול קודם ולכך פריך אדהכא דשני חיי עמרם נמי בכה"ג המספר קטן קודם וק"ק אמאי לא פריך מקראי דלעיל מניה בשני חיי לוי ושני חיי קהת דכתיבי נמי בכה"ג המספר קטן קודם:

דקרא יתירא כו' ש"מ לדרשה כו'. ולכך הקדים מספר קטן לאשמועינן דמעיקרא בזמן ושתי המלכה לא מלך רק על ז' מדינה וכשנשא אסתר זכה למלוך עוד על כ' ועוד על ק' ואיתא במדרש קכ"ז מדינות בזכות שרה שהיו שני חייה קכ"ז שנים:

אחאב דכתיב חי גו' אשר לא שלח לבקשך וסיפא דקרא ואשביע את הממלכה ואת הגוי גו':

ונ"נ דכתיב והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדו וכו'. בקרא דלעיל מיניה כתיב ועבדו אותו כל הגוים ואת בנו ואת בן בנו גו' דהיינו אויל מרודך ובלשצר ולא חשיב להו אפשר דנ"נ וזרעו קאמר ומיהו ק"ק אמאי לא קא מייתי הכא ההוא קרא דלעיל מיניה:

גמרא ר' אלעזר כו' בעצלתים כו'. כצ"ל בלא י':

רש"י ד"ה כי עבדים. לפני מלכי פרס לתת לנו מחיה. כצ"ל:

רש"י ד"ה שטנה. שלא יבנוהו. כצ"ל:

גמ׳ ומסורבלים. נ"ב לשון סרבליהון (דניאל ג):

שם בימי פרסיים. צ"ל רומיים וכן בפעם השני (וכ״ה בדפו"י):

שם הודו וכוש גבי הדדי. נ״ב יש ארץ מערביאים שסמוכה להודו ונקראת גם היא מדינת כוש:

(משלי כח, טו) 'אֲרִי נֹהֵם' זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע וכו'.. נראה לי בס"ד אֲרִי נֹהֵם זה קטרוג הצלם של נבוכדנצר, וְדֹב שׁוֹקֵק זה קטרוג סעודת אחשורוש, ומחמת כן נעשה מושל רשע זה המן עַל עַם דָּל אלו ישראל, והוא דידוע שישראל נרמזו בגודל לכן 'הֶם עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן' (במדבר כג, ט), ואם לא יתעסקו בתורה שבכתב שהיא אוריין תליתאי שהם תנ"ך אז יחשך אות גימ"ל שמספרו שלשה מאותיות גודל, ואם לא יתעסקו בתורה שבעל פה שהיא ששה סדרים כמנין וא"ו אז יחשך גם אות וא"ו של גודל וישאר רק אותיות דל, ולכן קראם כן עַם דָּל כי אותו זמן נתרשלו בעסק התורה וכמו דדריש על פסוק (קהלת י, יח) 'בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה'.

(קהלת י, יח) 'בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת' בִּשְׁבִיל עַצְלוּת שֶׁהָיָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָסְקוּ בַּתּוֹרָה נַעֲשֶׂה שׂוֹנְאוֹ שֶׁל הקב"ה מָךְ. נראה לי בס"ד כי אות סמ"ך במילואו רומז להקב"ה דכתיב (תהלים קמה, יד) 'סוֹמֵךְ הֳ' לְכָל הַנֹּפְלִים' ואם ישראל יעסקו בתורה שבעל פה שהיא ששה סדרים שכל א' כלול מעשר הרי מספר ס' בסוד ס' מסכתות דנקיט בתיקונים, אז יתמלא אות ס' להיות סמ"ך ויתקיים 'סוֹמֵךְ הֳ' לְכָל הַנֹּפְלִים', ואם יתעצלו בלימוד התורה שהיא ס' מסכתות אז יחשך אות ס' מן סמ"ך וישאר מָךְ. או יובן על ידי עסק התורה ממשכין מוחין דגדלות ואם יתעצלו בזה נעשה מָךְ שהוא סוד הקטנות.

(משלי כט, ב) 'בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם'. נראה לי בס"ד הנוקבא דקליפה נקראת אֲנָחָה כמו שכתוב בסידור רבינו הרב שלום שרעבי ז"ל בכונת 'וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה', וישראל כוחם להתגבר על הקליפה על ידי בירור רפ"ט נצוצין בסוד (במדבר כג, כד) לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל 'טֶרֶף' [289], ואם תוסיף רפ"ט על מספר נ"א ד'אֲנָחָה' יהיה אותיות 'שם' [340] ותצרפם עם אותיות הנשארים ב'אֲנָחָה' ויהיה צירוף שִׁמְחָה [353]. ובזה יובן בס"ד 'מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה' (תענית כט.) שיתהפכו אותיות אֲנָחָה לאותיות שִׂמְחָה על ידי הבירור, וזהו שנאמר בִּרְבוֹת צַדִּיקִים זה מרדכי שנתרבו בבירור שעשו והצליחו בו אז יִשְׂמַח הָעָם כי על ידם נהפכו אותיות אֲנָחָה לאותיות שִׁמְחָה, וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם כי המן כוחו מן הקליפה שנקראת אֲנָחָה.

(אסתר א, א) 'וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' אָמַר רַב: [וַיְהִי] וַי וְהִי. הקשה טורי אבן למה הפסיק מסדר הגמרא בהאי דרשה דרב בין הפתיחות? יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דבא מסדר הש"ס להודיע טעמו של רב אשי בפתיחה שעשה בפסוק (דברים ד, לד) 'לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי', מה שייכות יש לפסוק זה כאן והלא מדבר זה ביציאת מצרים? לכך הביא דרשה דרב שדרש וַי וְהִי, שהיה להם שתי צרות אחת לגופים שנמכר להמן, ואחת לנפשות שגזר עליהם כליה בי"ג אדר, ועל שתי צרות אמרו וַי על חדא וְהִי על חדא. וידוע כללות ישראל הם שלשה מינים שהם אנשים ונשים וטף וכנזכר בפסוק הקהל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף בפרשת וילך (דברים לא, יב), ולכן נקראים עם תליתאי ובמצרים היתה צרה לגופים דוקא אם כן אמרו שלשה פעמים וַי כנגד מה שמגיע מן הצרה לשלשה מינים הנזכר, ולזה אמר 'לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי' אלו ישראל 'מִקֶּרֶב גּוֹי' רוצה לומר ג' וַי ולכן הביא רב אשי פסוק זה פתיחה בצרת המן כי גם בצרה זו היה שלשה וַי אך היו שלשה כפולים שהם שלשה בצרת הגופים ושלשה בצרת הנפשות ועם כל זה גבר ישראל.

רַבִּי חִיְיָא אָמַר מֵהָכָא: (במדבר לג, נו) 'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם'. נראה לי דרבי חייא בא לפרש פתיחה דרבי לוי אתא לומר מרדכי חכם גדול היה שנשמר לבלתי ישפיל עצמו להמן כדי שלא יתגבר עליו, וכאשר אמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ' והיינו על ידי הכנעה שנכנע יעקב אבינו ע"ה לעשו בפרשת וישלח.

שֶׁהֻשְׁחֲרוּ פְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה. יש להקשות למה דימה השחרות שלהם לשולי קדרה ודי לומר שֶׁהֻשְׁחֲרוּ פְּנֵיהֶם בסתם?
ונראה לי בס"ד שבא ליתן טעם שניצולו מאותה השחרה וליהודים היתה אורה, דאיתא בגמרא (עירובין סה.) יכולני לפטור את כל העולם מן הדין דכתיב (ישעיה נא, כא) 'וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן' כלומר דנחשבים אנוסים כשכורין שעושין בלא דעתם, דבזה היתה הצלתם באותו זמן, וכמו שאמר רשב"י לתלמידיו הם עשו לפנים וכו', ולכן נמצא שדן את אומת ישראל כשכורה שאינה עושה מדעת, ולכן תמצא מספר שִׁכּוֹרָה [531] הוא מספר פְּתָאִים [531] דנידונו כפתאים שלא עשו בדעת ובהשכל. והנה תחת אותיות קְדֵירָה יש אותיות שִׁכּוֹרָה, לזה אמר שחרותם היתה כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, כלומר לא היתה שחרות העון בהם במדרגה גדולה, אלא במדרגת עון של שִׁכּוֹרָה הרמוזה בסוף אותיות קְדֵירָה.

כָּל שֶׁזּוֹכְרוֹ אָמַר 'אָח' לְרֹאשׁוֹ!. נראה לי בס"ד הכונה מצרף אותיות אח דאחשורש לאות ר' דאחשורש, נעשה בזה צירוף 'אחר' ונשאר 'שוש' והיינו אחר כמו (בראשית כב, יג) 'אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו' ורוצה לומר באחריתו נעשה שוש לישראל, והיינו אחר שוש שנתקיים לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן. או יובן 'אָח' ראשי תיבות אף חימה הרמוזים בפסוק (תהלים עח, לח) וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וכו' נעשו בראשו, שמשם יצאה הסכמתו בדבר המעל הזה לכלות באומרו (אסתר ג, יא) 'וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ'.

(שמואל א' יז, יד) 'וְדָוִד הוּא הַקָּטָן' הוּא בְּקַטְנוּתוֹ מִתְּחִלָּתוֹ עַד סוֹפוֹ.. פירוש אף על גב דמעשים טובים צריכין כח גברא, וכפי הטבע הזקן יהיה חלוש, עם כל זה הוא שוה בצדקות מתחלתו הבחרות ועד סופו הזקנה. ונראה לי בס"ד לכך דוד המלך ע"ה ראש שמו דל"ת וסופו דל"ת ובאמצע ו', שרומז לתורה שבעל פה שהיא וא"ו סדרים, לרמוז בתחלתו ראה עצמו דל בתורה והיה מקטין עצמו ללמוד תורה אצל מי שגדול ממנו וכן סופו היה רואה עצמו דל בתורה והיה מקטין עצמו ללמוד אצל מי שגדול ממנו.

(אסתר א, א) 'מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ' חַד אָמַר הוֹדוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם וְכּוֹשׁ בְּסוֹף הָעוֹלָם. הנה למאן דאמר זה יש לומר דהיתה מדינה אחת שמה הוֹדוּ ואין זו הנדו'יא שקורין עתה על חלק הנדסת'אן, אך למאן דאמר הודו וכוש סמיכי אהדדי ודאי הוֹדוּ זה חלק הנדי'יא שהוא עתה סמוך לחלק כּוֹשׁ הנקרא חב"ש.
ודע כי עולם דנקיט כאן לאו על כל אלקמי"ם הוא, אלא איירי באלקי"ם שהיה מושל בו אחשורוש שהוא חלק אסי'יא, וזה עולם בפני עצמו כי הוא חלק גדול ומקודם היה מלא מדינות גדולות ועליהם נקיט המספר במגילה, אך מלבד המדינות היה גם כן עיירות הרבה מאוד וגם כפרים יותר ויותר, ובזמנו היו רוב בני אדם יושבים בחלק אסי'יא, וכל המדבר הזה שהוא על הנהרות חדקל ופרת היה ישוב של מדינות ועיירות וכפרים, וכן היה ישוב הרבה במדבר ארץ ישראל וסביבותיה, אך ודאי לא הגיעה מלכות אחשורוש באירופא ואפריקא וגי'נא וכל שכן שלא הגיעה בארץ אמריכאן שלא נגלית עדיין, וכל ארצות הנזכר אחרי זה נעשה בהם ישוב הרבה. והא דחשיב לקמן לאחשורוש משלשה שמלכו בכיפה וכן לאחאב ונבוכדנצר, היינו משום כיון שמלך בחלק אסי'יא כולו שרוב בני אדם יושבין שם לכך אמרו 'מלך בכיפה'. ודע כי במדרש רבא איתא שהיה בעולם רנ"ב מדינות, ובפרקי רבי אליעזר איתא שהיו רל"ב מדינות, וגם זה לא קאי על כל שבעת אלקמי"ם.

מִכְּדֵי כְּתִיב מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה לָמָּה לִי?. קשא דילמא פירש שהיו קכ"ז ללמדינו שדריוש לא מלך בכיפה, דהא כתיב בדניאל (דניאל ו, כו) 'דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּתַב לְכָל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי דָיְרִין בְּכָל אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא', דשמע מינה שמלך בכיפה וכתיב (דניאל ו, ב) 'לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא מְאָה וְעֶשְׂרִין' והוה אמינא דלא היה אלא ק"ך מדינות ומלך בכיפה, ולכך פירש כאן שהיו קכ"ז, נמצא לא מלך בכיפה שהיה חסר שבעה? ונראה לי בס"ד דמשום הא לא יכתבו במגילה שהיא כתבי הקודש קרא יתירא, דמאי נפקא לן אם דריוש מלך בכיפה או לאו?

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה מַלְכּוֹ בַּכִּפָּה, וָאֵלּוּ הֵן: אַחְאָב וַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּנְבוּכַדְנֶצַּר. כתבו התוספות גם אלכסנדרוס מוקדון מלך בכיפה, ולא חשיב משום דלא נזכר שמו להדיא בכתובים. ובגמרא אמרו ששלמה המלך ע"ה מלך בכיפה ולא חשיב ליה הכא בברייתא, משום דקים ליה בדרבא מינה דמילתא אחריתי הוה ביה שמלך על העליונים ועל התחתונים.
ונראה לי בס"ד הא כתיב (ישעיה מח, יג) 'אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ', נמצא העולם נברא באורות שהם תמונת היד, שיש בה חמשה אצבעות שהם ארבעה עומדים ביחד בפני עצמו, ואחד מובדל בפני עצמו, ולכן מלכו בכיפה שהוא כללות הארץ, ארבעה כנגד תמונת ארבעה אצבעות שהם עומדים ביחד, ושלמה המלך ע"ה מלך גם כן בכיפה שהוא כנגד הגודל המובדל בפני עצמו, כי הוא כח מלכותו לא תתערב עם כוחות מלכות הארבעה ההם, יען שהוא מלך בעליונים ובתחתונים. ובזה מובן הכתוב דכתיב גבי שלמה (מלכים א' י, כג) 'וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה', אמר לשון וַיִּגְדַּל לרמוז כי הוא כנגד הגודל.
ברם יש מקשים, דמאי נפקא לן מהא אם מלכו בכיפה? ומאי דהוה הוה! ואם היו אנשים צדיקים ליכא קושיא, דקא משמע לן הכבוד שנתן השם יתברך לעושי רצונו אך אחאב היה עובד עבודה זרה, ומנו אותו בכלל אין להם חלק לעולם הבא, ונבוכדנצר ואחשורוש היו עכו"ם ורשעים גמורים אשר לא מזרע ישראל המה, ומאי נפקא מינה לידע שהיו מולכים בכיפה?
ונראה לי בס"ד דבאחאב קא משמע לן בזה כבוד התורה כמה יקר הוא, דהא אמרינן בסנהדרין (סנהדרין קב:) מפני מה זכה אחאב למלכות כ"ב שנה? מפני שכיבד את התורה שניתנה בכ"ב אותיות, שבקש ממנו למסור לו ספר תורה כדי לעקור פסוק (דברים כג, ד) 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי' ולא קבל, ועשה מלחמה בעבור זאת עיין שם. ובזה מובן הטעם נמי שמלך בכיפה, כי כל הכיפה קיימת בזכות התורה, דכתיב (ירמיה לג, כה) 'אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי', וכיון שהוא כיבד את התורה זכה למלוך בכיפה כולה שהיא קיימת על התורה. ולפי זה קא משמע לן דבר זה באחאב כדי להודיענו כמה זכות יש למכבד את התורה, שאף על פי שהיה עובד עבודה זרה זכה למלוך בכיפה בשביל שכיבד את התורה.
וגבי נבוכדנצר הרשע קא משמע לן כמה גדול זכות המכבד את השם יתברך, כי נבוכדנצר זכה לכל הכבוד שנתן לו השם יתברך במלכותו בעבור שרץ ארבעה פסיעות לכבוד הקב"ה להחליף המכתב ששלח מלך בבל לחזקיהו המלך ע"ה, וכמו שאמרו בסנהדרין (סנהדרין דף צו:) יעוין שם, ולכן מלך בכיפה שנתפשטה מלכותו בד' רוחות הארץ בשביל ארבע פסיעות שרץ ברגליו על הארץ לכבוד השם יתברך, נמצא בזה נלמוד כמה גדול שכר המכבד את השם יתברך.
וגבי אחשורוש קא משמע לן כמה גדול זכות הדבק בצדיקים, דאמרו רבותינו ז"ל לא זכה אחשורוש לכל הכבוד אלא בשביל שהיה עתיד להדבק באסתר, והיינו דאמרינן בגמרא תבא אסתר בתה של שרה שחייתה קכ"ז שנים, ותמשול על קכ"ז מדינות, נמצא מלך בכיפה שהוא משך קכ"ז מדינות בשביל אסתר המלכה ע"ה. והשתא בא ללמדינו בא וראה ערל זה בשביל שדבק בצדקת זכה לכך, צדיקים עצמן על אחת כמה וכמה שיזכו לעתיד לבוא לשם ולתהלה ולתפארת.

רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח לָהּ פָּתְחָא לָהָא פַּרְשְׁתָא מֵהָכָא: 'זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ' אֵימָתַי רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ? בִּימֵי מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי בס"ד כל פתחא מפרש בה טעם על אשר ניצולו אותו הדור שנתחייבו כליה בשביל השתחויה לצלם וכאן לא פרשתי כלום.
ונראה לי בס"ד מצינו שטען משה רבינו ע"ה בעון העגל להציל את ישראל מן כליה בשביל שנשבע הקב"ה לאבותינו על קיום ישראל ואי אפשר להפר השבועה, כמו שנאמר (שמות לב, יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וכו' וכאן קאמר 'זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל' והיינו שזכר ענין השבועה ועליה קאמר אמונתו שהוא אל נאמן לקיים שבועתו לאבות, אף על פי שעל פי הדין יש טעם בביטול השבועה שהיתה על תנאי שיהיו צדיקים שדומין לכוכבי השמים כמו שנאמר (דניאל יב, ג) 'וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים' ועוד נרמז בכתוב הזה טענה אחרת להצילם והוא מה שנאמר (ישעיה נב, י) 'וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹקֵינוּ' והיינו שהבטיח הקב"ה את ישראל שאינו רוצה מהם לא קרבנות ולא דורון אחר אלא רק דברים שהם בקשה ותפלה כמו שנאמר (הושע יד, ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל הֳ' איני מבקש מכם אלא דברים וכמו שנאמר רז"ל במדרש (שמות רבה לח, ד). ונראה לרמוז זה אחר אותיות ארץ שיש אותיות בקש, והיינו שבקש מהם בקשה בלבד ולזה אמר 'וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ' המה ראו מה שבקש בקשה בלבד הרמוזה באפסי ארץ רוצה לומר בסוף אותיות ארץ.

רַב מַתְנֶה אָמַר מֵהָכָא: 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו'. נראה בזה נתן טעם למה נצולו מקטרוג השתחויה לצלם? משום שהם לא עשו אלא לפנים אבל בלבם היו דבקים בה'! וזה מוכרח מפני שיש לישראל שייכות ודבקות והתקרבות בשם אֱלֹקִים דקדושה מאד ואי אפשר שידבקו באלהים אחרים ולכן מוכרח שעשו לפנים ודבקותם בשם אֱלֹקִים דקדושה הוא על דרך יראה הנזכר בזוהר הקדוש כן כאן אם תכתוב שם אֱלֹקִים תחת שם יִשְׂרָאֵל כזה:
ישר אל
אל הים
תמצא שיש התקרבות ודבקות לישראל בשם אֱלֹקִים ולכן אי אפשר שיעבדו אלהים אחרים בכל לב ולא עשו אלא לפנים! ועל זה הביא הכתוב 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו' והיינו התקרבות ודבקות והתערבות שם יִשְׂרָאֵל עם שם אֱלֹקִים כנזכר לעיל.

רַב אַשִּׁי אָמַר מֵהָכָא: 'אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי'. נראה לי בס"ד במצרים היה בישראל עובדי עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל שטען עוזא [שרו של מצרים] על הים מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה? והשיב לו הקב"ה אין אני דן אונס כרצון, וידוע כי קליפת עבודה זרה הוא בעשיה ונקראת צו כמו שנאמר רז"ל (סנהדרין נו:) 'אין צו אלא עבודה זרה' שנאמר (הושע ה, יא) 'כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו'. וידוע ששם הקדוש המאיר בעשיה הוא שם 'אל אדני' שעולה מספר 'צו' [96] ולכן פגם שלהם שפגמו בעשיה על ידי עון נתרפא על ידי הארת שם 'אל אדני' שעולה 'צו' המאיר בעשיה ונרמז שם זה במלוי אותיות גּוֹי שהם גימ"ל ו"ו ה"י שעולה המלוי מספר צָו [96].
וזהו שנאמר אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים כלומר נתרומם שם אלקים הקדוש לָבוֹא לָקַחַת לוֹ לחלק הקדוש גוֹי אלו ישראל שמשכם מן הקליפה הנקראת צו על ידי הארת שם 'אל אדני' שעולה מספר 'צו' וזהו מִקֶּרֶב גּוֹי כי קרב דהיינו המלוי של אותיות גּוֹי הוא מספר צָו ולכן גם בעון הצלם של נבוכדנצר שהיה באונס ריפא אותם ומשכם מן קליפת עבודה זרה הנקראת צָו על ידי הארת שם 'אל אדני' שעולה מספר צָו.

'וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' אָמַר רַב: וַי וְהִי. מקשים אמאי הפסיק בדרשה זו בין הפתיחות דעדיין לא סיים הפתיחות? ועוד צריך להבין מה ענין תרי לישני אלו של וַיי וְהִי דנקיט בזה?
ונראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רז"ל על פסוק (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' דאין השם שלם ואין הכסא שלם, ולכן חסר א' מן כִּסֵּא ואותיות ו"ה מן השם, וכתבנו במקום אחר צער גלות מצרים גבר עליהם מחמת חסרון אות א' של כִּסֵּא ופרשנו שלכן בשירה על הים שגברו על האויב אמרו (שמות טו, יא) 'נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא' והיינו 'פֶלֶא' בהפוך אתוואן 'אָלֶף' רמז לאות אל"ף של כִּסֵּא בנתקן קצת ולכן גברו על האויב.
ובזה פרשתי מה שנאמר (שמות ח, יט) 'וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה' רמז לו על אות א' של כִּסֵּא, והנה ביארתי בס"ד שבאות א' יש בצורתו ג' פעמים וי דהיינו תצרף ו' שבאמצע עם יוד העליונה יהיה צירוף וי וגם תצרף אותו עם יוד התחתונה יהיה צירוף וי ועוד בגוף אות ו' עצמו יש אותיות וי כי בראשו יש נקודה שהיא נחשבת אות יו"ד הרי ג' פעמים וי וכנגד ג' פעמים וי נגזרה על ישראל ג' מיני גזרות, אחת (שמות א, טז) 'וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ' והשני (שמות א, כב) 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ' והשלישי (שמות א, יא) 'וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם'.
ומאחר כי בגאולתם ממצרים נתקן איזה מדרגה בשלימות הַכִּסֵּא באות א' לכן אמר השי"ת ליעקב אבינו ע"ה (בראשית מו, ד) 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה' והיינו 'אָנֹכִי' גימטריא הַ'כִּסֵּא' [81] שהירידה היא מצד חסרון הכסא והעליה תהיה גם כן מצד עילוי הַכִּסֵּא, ולכן תכף ליציאת מצרים זכו לעשרת הדברות שהתחיל בהם אָנֹכִי שהוא מספר כִּסֵּא, ולכן אמר השי"ת למשה רבינו ע"ה (שמות ג, יב) 'וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ' בישרו שיהיה עילוי באות החסר מן הַכִּסֵּא שהוא מספר אָנֹכִי.
ולזה אמר אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים נסה לשון התרוממות אֱלֹקִים גימטריא הַכִּסֵּא [86] כנודע, לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי אלו ישראל, מִקֶּרֶב גּוֹי חלק התיבה לשתים וקרי בה ג' וי רוצה לומר מן גלות מצרים שהיה בו ג' פעמים וי כאמור.
אמנם צער גזרת המן נעשה להם מחמת חסרון ו"ה של השם והיינו ו"ה במלואם כזה ו"ו ה"ה שהוא המלוי דשם ב"ן שהוא סוד המלכות עולה מספר כ"ב כמנין וְהִי [21] עם הכולל, וניצולו בהארת שם אהי"ה [21] שמספרו כ"א כמנין וְהִי ונתקיים בם פסוק (תהלים עג, א) 'אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל' שהאיר להם שם אהי"ה שהוא מספר אַךְ כמנין וְהִי והטעם כי 'אֱלֹקִים לְבָרֵי לֵבָב' דאף על פי שחטאו בצלם נבוכדנצר הם עשו לפנים ולבם היה טהור גם לבב בהפוך בבל.
ובזה יובן דרשת רב דדרש 'וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' וַי וְהִי שרמז הכתוב כאן צער של וי שהגיע להם במצרים שהוא גלות ראשון וצער של וְהִי שהגיע להם בימי אתשורוש שהיה בתוך גלות השני של בבל, כי שני מיני צער אלו של וַי ושל וְהִי הם בעבור החסרונות של השם והככא שהם שכנים ואחוזים זה בזה בשניהם גברו ישראל ונצולו ולכן מסדר התלמוד הביא דרשה זו כל רב אחר הפתיחה של רב אשי דפתח להאי פרשתא דמגילת אסתר בפסוק 'אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי' שמדבר בדרשה של וַי שהיא בעבור חסרון הַכִּסֵּא וכאמור בס"ד.

'לֹא מְאַסְתִּים' בִּימֵי יְוָנִים, 'וְלֹא גְעַלְתִּים' בִּימֵי אֶסְפַּסְיָנוּס קֵיסָר, 'לְכַלֹּתָם' בִּימֵי הָמָן. אף על גב דשל המן היתה בראשונה דריש כפי משמעות המילות כי געילה טפי ממאיסה ולכן דריש מאיסה על זמן יונים שהיתה קודם אספסיינוס קיסר ודריש 'לְכַלֹּתָם' בימי המן כי כליה משמע לכל וזה היה בימי המן שבקש לעקור את הכל.
והא שרמז הכתוב של המן אחר יוונים ואספסיינוס מפני כי בזמן המן היה בית המקדש חרב ואיך ניצולו וזכו לנס? בשביל שצפה הקב"ה שעתידין לבנות בית שני ולהקריב בו והעלה כאלו מקדש בנוי ומקריבין בו! ולכן רמז של יוונים ושל אספסיינוס שהיו בזמן שבית המקדש קיים קודם גזרת המן וימי הרומיים שהיה אחר חרבן בית שני נקיט לה לבסוף ומפני שבאותו זמן היו גוזרים עליהם לבטל מצות המילה והיו מוסרים עצמם ומלין לכך נקיט על זה לשון 'לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם' כי הם שמרו מצות הברית ולכן לא הפרתי בריתי אתם, ואף על גב דהיו גוזרים גם כן עליהם לחלל שבת וגם שלא לעסוק בתורה גם כן, הנה מסירת נפשם על המילה חזקה יותר כי בשתים הנזכר אין נתפסים אלא בשעת מעשה ויכולים להבריח עצמן אבל במילה נאחזים גם אחר מעשה דרואין הילד מהול ואי אפשר להבריחו לעשותו אינו מהול ונודע מעשה של רבן שמעון בן גמליאל שמל את בנו רבינו הקדוש בזמן הגזרה והביאו אותו לפני הקיסר ועשה לו הקב"ה נס שנתחלף בבנו של הקיסר לפי שעה וכנזכר במדרש רז"ל (הובא בתוספות עבודה זרה י:).
ומה שאמר 'ומתתיה בן יוחנן כהן גדול וחשמנאי ובניו' טעות דפוס יש כאן דנכתב וחשמנאי וצריך לגרוס כמו שנאמר בהודאה 'בִּימֵי מַתִּתְיָה בֶן יוחָנָן כּהֵן גָּדול חַשְׁמונָאי וּבָנָיו'.

'כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם' דְּאֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים דאם יהיו תפארת ומלכות שני מלכים בכתר אחד אז אין אומה ולשון שולטת בישראל ומעלה זו שתהיה בענין הכתר של תפארת ומלכות נרמזה במה שאמר 'כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם' והיינו כ"ף של כִּי הוא כתר כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בכונת 'כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם' שצריך לכוין מאת כתר מנוחתם וגם אות יו"ד של כִּי היא רומזת לכתר כי יוד במלואה מספרה עשרים וכתר עולה מספר עשרים דהיינו מספר תר"ך, וגם הוא עשירי בעשר ספיירות מתתא לעילא ונמצא בשתי אותיות של כִּי שהם תיבה אחת רמוז כתר באות כ' ובאות יוד רמז על מעלה זו של שני מלכים בכתר אחד. ואומרו ה' על התפארת שהוא סוד שם הוי"ה בסתם. ואומרו אֱלֹהֵיהֶם על המלכות כנודע, ולזה אמר כִּי סוד כתר של ה' אֱלֹהֵיהֶם שיהיה אחד אז אין כל אומה ולשון שולטת בהם.

רַבִּי חִיְיָא אָמַר מֵהָכָא: 'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם'. נראה לי בס"ד הכונה דהכתוב הזה קאמר וְהָיָה כַּאֲשֶׁר בכף הדמיון ולא אמר 'וְהָיָה אֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם' וכיון שנכתב בכף הדמיון אינו שוה ודומה ממש אלא דומה בדבר אחד בצער של פחד הלב שחושב ברעה קודם שיגיע זמנה ובזה שוה ממש אבל בזמן פועל הרעה אינו מזה כלל כי כאן לא נעשה הרע בזמן הקצוב על הפועל אלא אדרבה נעשה טוב.

'אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' ... אָמַר רַב: אָחִיו שֶׁל רֹאשׁ וּבֶן גִּילוֹ שֶׁל רֹאשׁ. נראה אמר אָחִיו שֶׁל רֹאשׁ כנגד מה שאמר נבוכדנצר הרג והוא בקש להרוג, ואמר בֶּן גִּילוֹ שֶׁל רֹאשׁ כנגד מה שאמר נבוכדנצר החריב והוא בקש להחריב.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כָּל שֶׁזּוֹכְרוֹ אָמַר אָח לְרֹאשׁוֹ. ידוע ד' קליפות הן שנקראים: עָוֹן וּמַשְׁחִית וְאַף וְחֵימָה, ונרמזים בפסוק (תהלים עח, לח) 'וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ' ועל ידי תשובה קליפת עון תתבטל ותשתנה אך קליפת משחית לא תשתנה אלא לא תזיק כלל וקליפת אף תזיק במיעוטה, וקליפת חימה תזיק ברובה וכמו שכתב הרב גנזי יוסף ז"ל. נמצא פועל רע לא יהיה אלא מן אף וחימה ולכן זה שרצה לעשות רע בפועל אמר עליו אָח לְרֹאשׁוֹ, אָח ראשי תיבות אַף חֵימָה, הם היו חונים ורוכבים על ראשו.

וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: שֶׁהַכֹּל נַעֲשׂוּ רָשִׁין בְּיָמָיו שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם'. נראה מפיק לה מדכתיב 'הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס' והרשות רמוזה בשם 'אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' ששם מס שעושה רשים גם לבני אדם החשובים והקרובים אל המלך שהם בגדר אחים אליו וזהו 'אח ורוש מס' רוצה לומר עשה המס התרוששות גם למי שהוא בגדר אח ואם כן כל שכן שאר העם. גם אומרו 'וַיָּשֶׂם' ולא אמר 'וַיִּקַּח' דדריש 'וַיָּשֶׂם' לשון שממה כי מרבוי המס נשתוממו.

'הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' הוּא בִּרְשָׁעוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ. נראה לי בס"ד דאמרו רז"ל יצר הרע נקרא רשעה, וכן קראו זכריה המלך ע"ה דכתיב (זכריה ה, ח) 'זֹאת הָרִשְׁעָה' וידוע דהיצר הרע נקרא אש כמו שאמרו בגמרא דיומא (יומא סט:) על היצר הרע נפק אתא כי גרויא דנורא והכי איתמר בקידושין (קידושין פא.) בעובדא דרב עמרם חסידא דאשבעיה ליצריה דיפוק מיניה וחזו דנפק ניצוץ אש מקרבו ואמר לו חזי דאנת נורא ואנא בשרא ויכילנא לך, וכן כאן הרשעה דאחשורוש שהוא היצר הרע שלו שהוא אש רמוז בראש וסוף שמו שהם אותיות 'אֵשׁ'. ולזה אמר הוּא בִּרְשָׁעוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ, דהיצר הרע נמשך מן נו"ן דנחש הקדמוני שבקליפה ואם תמלא אותיות עשו כזה עי"ן שי"ן ו"ו יהיה סופו אותיות נו"ן מלא, והפשוט 'עשו' רומז לרשעתו וסופו נו"ן נומז להיצר הרע שלו אשר בו עשה הרשעה וזהו 'מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ'.
וכן 'אָחָז הוּא בִּרְשָׁעוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ' כי אָחָז במלואו אל"ף חי"ת זי"ן ראשו 'אחז' לשון אחיזה וסופו 'פתן' שהוא נחש הנקרא פתן זה היצר הרע דכתיב (ישעיה יא, ח) 'וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק' אלו ישראל 'עַל חֻר פָּתֶן' דלעתיד נתקן היצר הרע ונהפך ליצר הטוב.
וכן דָּתָן אֲבִירָם ראש שמותם 'אד' וסוף שמותם 'נמ' וצירוף שניהם 'נאדם' לשון אודם כי האודם רמז לעונות דכתיב (ישעיה א, יח) 'אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע' וזה יורה על רשעתם ורמוז זה בתחלתם וסופם.

'אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם' הוּא בְּצִדְקָתוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ. 'צִדְקָתוֹ' היא התורה ורמוזה בראש וסוף שמו שהתורה נקראת אם דכתיב (משלי ב, ג) 'כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא' אל תקרי אִם בחירק אלא אֵם בצירי, וכן משה אהרן ראשם וסופם 'אמנה' זו התורה שנקראת אמנה דכתיב וארשתיך לי באמונה ואמרו רז"ל (שמות רבה לג, ז) אל תקרי מוֹרָשָׁה אלא מֵאֹרָסָה (דברים לג, ד).
ובזה פרשתי בס"ד (שיר השירים ד, ח) 'תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה' זה התורה שמתחלת (בראשית א, א) 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים' שהוא ראשי תיבות 'בבא' תרגום של 'שער' לרמוז דהתורה נקראת שער והיראה בית, וכמו שנמרו בגמרא (שבת לא:) מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד! וזהו 'תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה' זו התורה ומשם תביני מה המבוקש ממך כדי שתתנהגי בו. ונרמזה 'אֲמָנָה' זו התורה בראש וסוף שמות משה ואהרן להורות כי הם בצדקתם זו התורה מתחלתם ועד סופם!
וכן דָּוִד הוּא בְּצִדְקָתוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ', כי צדקתו שהיא תורה שבעל פה שיש בה ד' חלקים פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] רמוזה בראש שמו ד' ובסוף שמו ד' ואות וא"ו באמצע רמז לששה סדרי משנה, וכן בענין הענוה שהיה מקטין עצמו מתחלתו ועד סופו כי ראשו דל"ת לשון דלות וכן סופו דלת דלות וקטנות. גם דל"ת במלואה רמז ד' דלות וקטנות, למ"ד לימוד, ת' תורה וזה הדל"ת כפול בראשו וסופו.

'מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ' רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר הוֹדוּ בִּתְחִלַּת הָעוֹלָם וְכּוּשׁ בְּסוֹף הָעוֹלָם. כבר פרשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע דאין הכונה על כל הישוב של העולם כולו בכל האקלמים אלא הם מדברים על חלק אסייא שהוא גדול מכל האקלמים שבו היה מושל אבל חלק אירופ"א ואפריק"א וג'ינ"א וכיוצא לא היה מגיע שם ונקיט 'הָעוֹלָם' רוצה לומר עולם שמושל בו כי באמת חלק אסייא היה ישוב שלו מזמן קדמון רובו של עולם כי כל המדבר שרואין עתה בו היה מקודם מלא מדינות ועיירות רבים.
ברם הא קשיא למאי נפקא מינה פליגי רב ושמואל בפסוק זה של 'מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ' וגם בפסוק (מלכים א' ה, ד) 'מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה' דאם למסבר קראי, מאי קושיא נראה להם בפסוקים אלו דאתו לפרש אותם, ומאי נפקותא יצא לנו מזה? ומה דהוה הוה! ונראה לי דקשיא להו בפסוקים אלו על תיבת וְעַד דהוא לשון יתר דהוה ליה למימר 'הַמֹּלֶךְ מֵהוֹדוּ וְכּוּשׁ' וכן 'תִּפְסַח וְעַזָּה' ולכן באו לפרש הכתוב חד אמר הודו בתחלת העולם וכוש בסוף העולם וכו'.
ובאמת מן פירושים אלו דמפרשי בהני קראי יצא נפקותא לענין דינא בעלמא והוא אם אחד יש לו שלשה חצירות בנויים זה בצד זה ביושר ושתי חצירות הראשון והאחרון כל חצר יש בו בתים שהם בית אנשים שקורין בערבי דוונכאנ"ה ובית אנשים שקורין בערבי חרים והבתים האלה גם כן עומדין זה בצד זה דהיינו בית האנשים תחלה ובצידו בית הנשים, אך חצר האמצעי אין בו ב' בתים כי אם רק בית אחד, וזה האדם צוה בצוואה שאדם פלוני ישב וישלוט בחצרות שלו כך וכך שנים 'מבית האנשים עד בית הנשים' והיורשים טוענין כיון דאמר מבית אנשים עד בית הנשים אז חצר האמצעי שאין בו בית אנשים ובית הנשים אינו בכלל הצוואה.
והנה לפי דברי רב ושמואל דדייקי ומקשו בתרי קראי הנזכר דכתיב 'מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ וּמִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה' דמקשו למה לא אמר 'מֵהוֹדוּ וְכּוּשׁ תִּפְסַח וְעַזָּה', כן יש להקשות קושיא זו בצוואה של זה דאם כך כונתו כמו שטוענין היורשים שלא ישב אלא בחצרות שיש בהם בית אנשים ובית נשים, הכי הוה ליה למימר ישב וישלוט בחצרותי בבית האנשים ובית הנשים ולמה אמר 'עד'? על כן אנחנו מוכרחים לפרש דברי הצוואה כאשר פירשו רב ושמואל בהני קראי דבין למר ובין למר ישלוט בשלשה החצרות.
ומה שאמר 'עד' לפי דברי שמואל הכי קאמר ישב וישלוט בחצרותי מבית האנשים שהוא עומד ראשון בחצר הראשון עד בית הנשים שהוא עומד אחרון בחצר האחרון השלישי ונמצא השליטו בכולם, ולפי דברי רב גם כן השליטו בכולם ורק לפי דברי הכי הוא פירוש הצוואה והכי קאמר כשם שהוא מוכרח להשתמש בבתים דאנשים ודומים דאי אפשר ליקח חצי חצר כי בית אנשים הוא חצי חצר ובית נשים חצי חצר וכל חדרים שלהם פתוחים זה לזה כן יהיה לו שמוש ושליטה וישיבה שלימה בכל החצרות כולם וכמו דמפרש רב להני קראי ממש ונמצא לכולי עלמא ישב וישלוט בכל שלשה החצירות.

חַד אָמַר תִּפְסַח בְּסוֹף הָעוֹלָם וְעַזָּה בְּסוֹף הָעוֹלָם. כתב הרי"ף ז"ל פירשו הראשונים דהא והא איתנהו ולא נחלקו במציאות כי העולם עגול ככדור וְתִּפְסַח וְעַזָּה הם זה בצד זה ואם באנו להסב העיגול מצד תפסח עד שתגיע לעזה נמצאת כל אחת מהן בסוף העולם וכן גם הם סמוכות זו לזו, וכן אתה אומר בְּהוֹדוּ וְכּוּשׁ דלא פליגי במציאות דגבי הדדי קיימי ומצד חגירת העיגול תהיה הודו בסוף העולם וכוש בסופו עד כאן לשונו. והנה לפי דבריו הנזכר הציור הוא כך:
(הודו כוש)
וקשיא לי בדברים אלו דלא משמע הכי מלשון הגמרא דקאמר חד אמר הודו בתתלת העולם וכוש בסוף העולם, וחד אמר הודו וכוש בהדי הדדי הוו קיימי, והכי איתמר נמי גבי תפסח ועזה, ומשמע מזה למאן דאמר הראשון לא הוו קיימי בהדי הדדי כי דבר זה נקט לחד אמר השני ולפי דברי הראשונים הנזכרים לכולי עלמא הודו וכוש בהדי הדדי הוו קיימי! ועוד קשיא לי דהן אמת הארץ כולה כדורית אך הישוב שבה מאן אמר דהוא כדורי שהיו המדינות כולם עומדים בעיגול והלא מקוטעין הם בצד דרום ובצד צפון?
על כן נראה עיקר כמו שכתבנו בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע חלק ג' דלא פליגי במציאות אלא סבירא ליה דהוה מדינה אחת בתחלת העולם ששמה הוֹדוּ ומדינה אחת בסוף העולם ששמה כּוּשׁ וגם זה המאן דאמר יודה דהודו וכוש הידועים קיימי אהדדי ורק מפרש דהודו דכתיב בקרא זה קאי על אותם המדינות שבראש וסוף העולם שנקראים הודו וכוש, ומאן דאמר השני סובר דהאי קרא קאי על הודו וכוש הידועים שהם אינ'די"א וחאב"ש דקיימי אהדדי. וכן הענין בתפסח ועזה דסבירא ליה איכא תפסח ועזה דקיימי אהדדי, ואיכא עוד ב' מדינות חדא שמא תִּפְסַח וחדא שמה עַזָּה דקיימי חד בראש העולם וחד בסוף.

אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב 'וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה'. הקשה מהרש"א אמאי לא פריך מקראי ד'שְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה' (שמות ו, טז) 'וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה' (שמות ו, יח) דכתיבי נמי בכהאי גונא? והניח בקושיא.
ונראה לי בס"ד בשני חיי לוי אמרו רז"ל (שמות רבה פרק א׳) נמנו שנותיו של לוי להודיע כמה היו ימי השעבוד שכל זמן שהיה אחד מהשבטים קיים לא היה שעבוד ולוי האריך ימים יותר מכולם, וכן כתב רש"י ז"ל (ברש"י שמות ו, טז), וכמפורש ברא"ם [ברבי אליהו מזרחי] ז"ל ולכן יש לומר לכך שינה למנקט מספר הקטן קודם לתת לנו סימן בזה שנדע שזה המנין נכתב בתורה לצורך דבר אחד שהיא ימי השעבוד כמה היו. וכן בשני חיי קהת שינה כדי שיהיה זה השינוי סימן לדעת שזה המנין גם כן נכתב ללמוד ממנו החשבון של ת' שנה שהתחיל מלידת יצחק וכמו שכתב רש"י ז"ל, אבל בשנות עמרם למה שינה? ואף על גב דלימוד זה שלמידין משנות קהת צריך להיות הלימוד על ידי צירוף שני עמרם גם כן, עם כל זה כיון דעשה שינוי בשנות קהת דנקיט בראשנה סגי לן לסימן, וכיון דאנו למידין תחלה משני קהת נשלים הלימוד משנות עמרם ומשה גם כן ולהכי מקשי ליה מאי דרשה אית לך בפסוק שְׁנֵי עַמְרָם ששנה בו למנקט מספר הקטן קודם?

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה מַלְכּוֹ בַּכִּפָּה, וָאֵלּוּ הֵן: אַחְאָב וַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּנְבוּכַדְנֶצַּר. נראה לי בס"ד קרי לה 'כִּפָּה' דכתיב (ישעיה מח, יג) 'יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ' וביד יש כף וה' אצבעות והם אותיות 'כִּפָּה' רוצה לומר ארץ שנתייסדה בכ"ף ה' ואי גרסינן 'בַּכִּיפָּה' ביוד יהיו כף י"ה דהכף משלים למספר אותיות יה מפני שבחמש אצבעות יש י"ד פרקים.
ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי הם ארבעה שמשלו בכפה, והרביעי הוא אלכסנדרוס מקדון ומשום דלא נזכר בפסוקים לא מנו אותו כאן, וכתבו התוספות גבי שלמה המלך ע"ה כתיב (דברי הימים א' כט, כג) וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הֳ', שמלך על העליונים ועל התחתונים ולכך לא מנו אותו כאן. ואמרתי בס"ד דאותם ארבעה הם כנגד ארבעה אצבעות היד ושלמה המלך ע"ה כנגד הגודל שהוא מובדל מארבעה אצבעות עיין שם, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (שמואל ב' כב, נא) 'מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ', מִגְדּוֹל בהפוך אתוון מִגּוֹדָל יהיה יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ הוא שלמה המלך ע"ה שהוא כנגד הגודל.

גמ' אדם ולא מלך. עי' ע"ז דף ג ע"א תד"ה כהנים:

רש"י ד"ה מסורבלין מלובשין. עי' רש"י שבת דף קלז ע"ב ד"ה קטן המסורבל:

ד"ה את אוי. עי' סנהדרין דף קב ע"ב וברש"י שם ד"ה אח לשמים. וברש"י הושע יג טו:

רבי חנינא בר פפא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא הרכבת אנוש לראשנו באנו באש בימי נ"נ ובמים בימי פרעה ותוציאנו לרויה בימי המן. אפשר לומר דחטאו דהשתחוו לצלם בימי נ"נ וזה נמשל מפסל מיכה שעבר בים. גם ידוע מה שפירשו המפרשים בקום עלינו אדם ואמרו רז"ל אדם ולא מלך שאילו ח"ו היה מלך לא היתה תקומה ח"ו וז"ש הרכבת אנוש ולא מלך וחטאנו כי באנו באש בימי נ"נ כלומר חנניא מישאל ועזריה דוקא מסרו עצמם והשאר חטאו והשתחוו והקדים נ"נ כי חטאו רובם. ונמשך מפסל מיכה בים. ותוציאנו לרויה דאסתר עשתה שישתכר המן כמשז"ל וביאר הרשב"א הלוי ז"ל בספר הנחמד מנות הלוי דלכן אשתקיל מילוליה ולא היה יכול להשיב כשנפל על המטה וא"ל אחשורוש הגם לכבוש את המלכה ושתק מחמת שכרות ונראה כאלו הודה וז"ש ותוציאנו לרויה דשכרות המן היתה ישועתנו א"נ במ"ש הרב מהר"י ביערות דבש דהיינו צריכים להתפלל והיינו שכורים מחמת הצרה ושכור פטור מלהתפלל כמ"ש בעירובין זהת"ד. וז"ש ותוציאנו לרויה. מסיבת השכרות שאנו פטורים מלהתפלל ויתישב זה יותר במ"ש הגאון מהר"ר נפתלי ז"ל בסמיכת חכמים משם מז"ה ז"ל בההיא דעירובין בכונת מ"ש שם בש"ס דכיון דשכור פטור להתפלל ניצול מכל דין כמ"ש במ"א באורך בס"ד. ויש להוסיף דמה"ט תהיה הגאולה ב"ב שאנו שכורים ולעורר הרחמים שכשם דברוב רחמיו הצילנו מהמן בטענת השכרות כן רחם עלינו לגואלנו גאולה שלימה בב"א:
ואפשר לרמוז הרכבת אנוש אותיות שונא הוא עמלק. באנו באש בימי נ"נ בגלותנו וניצולנו שנמלטו חנניא מישאל ועזריה וזה הרשע אמר ישן הוא אלהיהם של אלו. ואוחז מעשה אבותיו הרשעים בידו דעמלק שמע קריעת ים סוף ועם כל זה בא עלינו וז"ש ובמים בימי פרעה ולא ירא אלהים. ותוציאנו לרויה במשתה אסתר שם נפל שדוד. א"נ כי מרדכי אמו מיהודה ואביו מבנימין כמ"ש בסוגיין איש יהודי דאתי מיהודה אמו מיהודה ואביו מבנימין ובזכות מרדכי ניצולנו. וז"ש הרכבת אנוש פחות עבד למרדכי. ויש למרדכי זכות אב ואם באנו באש בימי נ"נ שמסרו עצמן חמ"ו דאתו מיהודה. ובמים בימי פרעה שקפץ בנימין לים תחילה וכמשז"ל ולכן ותוציאנו לרויה בימי המן:
ולפי רז"ל שדרשו פסוק זה על נס המן אפשר לרמוז בפסוק הרכבת אנוש בגימטריא המן כעמלק עם ב' כוללים. לראשנו על מרדכי בשמים ראש והוא ראש ישראל. באנו באש תורה שבע"פ. ובמים תורה שבכתב. כי תורה שבע"פ נגד מ' דינא דמלכותא ותורה שבכתב נגד שם הויה חסד נמשלה למים. ועי"ז ותוציאנו לרויה לעשות משתה ושמחה על הנסים ועל הנפלאות:

רבי חנינא בר פפא פתח וכו' הרכבת אנוש לראשינו וכו'. עיין מה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף ט' ע"ג ודף קי"ד ע"ב:

רבי יוחנן פתח וכו' זכר חסדו ואמונתו וכו'. אנכי עפר דל שלחתי את ידי יד כהה במאמר זה בספרי הקטן דברים אחדים דף יו"ד ע"ד בס"ד ע"ש ודוק:

רבי אלעזר פתח וכו' בעצלתים ימך המקרה וכו' בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה וכו'. אפשר שעל ידי עסק התורה יומשכו מוחין דאבא וזה ח"ו ימך שח"ו לא יבואו המוחין כמו שהיה אם היו עוסקים בתורה. וזהו המקרה במים תורה עליותי"ו וק"ל וא"ש ההי"ב:

רב נחמן בר יצחק פתח וכו' אדם ולא מלך. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף צ"ג ע"ג וע"ד בס"ד ע"ש:

רבא פתח וכו' ברבות צדיקים זה מרדכי ואסתר. ברבות פי' בהתנשאות מגזרת על כל רב ביתו. גיליון. לקוטי מהר"ר בצלאל ז"ל כ"י. ואפשר בהקדמת רבינו האר"י זצ"ל הנז' דיסוד אבא הרומז למרדכי נשאר במ' הרומז לאסתר והיא בחינת מרדכי מר עובר וז"ש ברבות צדיקים דייקא שהם בחינת היסודות שנתרבו שמלבד יסוד אבא אשר בז"א נשאר במ' וז"ש זה מרדכי ואסתר וא"ש ההי"ב:

רב מתנא אמר מהכא כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. אפשר דפתח בהאי קרא ליתובי דעת' דלפום ריהטא יש מקום לחקור אטו משוא פנים יש בדבר אחר שנתחייבו ח"ו כליה. להכי נקט האי קרא במ"ש רבינו מהר"ם קורדובירו זצ"ל בספרו הקדוש תומר דבורה בפירוש לשארית נחלתו דכב יכול הן חונן והן מרחם על ישראל לפי שהם שאר בשר כמו שאמרו רז"ל עד שקראה בתי וכו' וזהו לשארית נחלתו לשון שאר והיינו דפתח רב מתנא בהאי קרא אשר לו אלהים קרובים קורבה ממש כב יכול על דרך שפירש הרב הנז' לשארית:

רב אשי אמר מהכא או הנסה אלהים וכו'. אפשר דכונתו לישב אשר יקשה דאמרינן מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא משום דמסרי נפשיהו על קדושת השם והכא ישראל שלא מסרו נפשיהו על קדושת ה' מאי טעמא דאתרחיש להו ניסא. להכי פתח בחכמה בהאי קרא דבמצרים נמי היו עע"ז והרבה אותות ומופתים וז"ש הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי דהיינו דמה אלו עע"ז אף אלו עע"ז כמ"ש רז"ל על פ' זה ואף שהיה באונס. וזהו הפלא והתמיהא שלא מסרו עצמם על ק"ה והדין נותן דלא לתרחיש להו ניסא ועכ"ז באותות ובמופתים וגם עתה הפליא לעשות נסים אף שלא מסרו ישראל עצמם על ק"ה:
א"נ .אפשר לומר בסגנון אחר דרב אשי אתא לאפוקי דלא נימא דכיון דישראל עשו תשובה והתענו ג' ימים בזכותם נעשה הנס. להכי אתא לאשמועינן דאפילו אם עשו תשובה ותעניות לא היו ראוים לנס גדול ומופלא הזה דהא ביציאת מצרים טרח וכתב לה קרא בדרך גוזמא וחידוש הנסה אלהים כאשר פירשנו דכיון דלא מסרו עצמם לק"ה לא היו ראוים לנסים אך מרחמנותו ושעדיין לא קבלו התורה היה פלא על הפלאות וא"כ הדין נותן דלא לתרחיש ניסא לישראל. ומוכרח שהכל בזכות מרדכי ואסתר שהם מסרו עצמן על ק"ה. מרדכי שלא יכרע ולא ישתחוה ועבר על גזרת המלך. ואסתר שהלכה בלי קריאה ואחת דתה להמית. ובזכותם אתרחיש ניסא להם ולכל ישראל:
ואפשר .עוד לומר בכונת הפ' הנסה אלהים במשז"ל והמפרשים שדין ישראל כביכול עם ה' כדין אשה ובעלה וחקרו המפרשים דשבויה אסורה לכהן ואנחנו היינו שבוים במצרים ותירצו המפרשים דקי"ל כהן שפדה את (השבוים) [השבויה] הרי זה ישאנה דלא שדי איניש זוזי בכדי ובזה פירשו מאמרם ז"ל הבן יקיר לי אפרים ביוקר הם עומדים לי כמה משפחות של כנים וכו' כנודע. וז"ש הנסה אלהים לבא לקחת לשון כי יקח איש אשה שהוא נשואין גוי מקרב גוי שהיו שבויים לכך הוצרך באותות ובמופתים להודיע שהיא טהורה על דרך לא שדי איניש זוזי בכדי. וכיון דיש לנו דין אשה ובעלה משו"ה הצילנו מגזרת המן כי נשבית חייב לפדותה כ"ש אם רצו להורגה דבעי למעבד כל טצדקי כדי להצילה ומשו"ה פתח בהאי קרא ודוק הטב:

רב אשי אמר מהכא וכו' ושמואל אמר מהכא לא מאסתים וכו' ר' לוי אמר מהכא וכו' ר' חייא אמר מהכא וכו' אעשה לכם ויהי בימי אמר רב ווי והי נתקיים מ"ש בתורה והתמכרתם שם לאויבכם לעבדים ולשפחות ואין קונה. אחשורוש אמר רב אחיו וכו' כן נ"ל להגיה וצ"ע דאייתי לדשמואל ודעמיה בתר רב אשי. לקוטי מהר"א פליף כ"י ומה שהקשה דאייתי לדשמואל וכו' לק"מ דכמה זמנין דמשכחת בש"ס כי האי גוונא ועמ"ש אני בעניי בס' שער יוסף ומ"ש בס' למנצח לדוד ובקונט' אחורי תרעא ומשם באר"ה והרב טורי אבן הרגיש בזה שהפסיק בין הפתיחות ע"ש:

(יא סע"א) הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם וכו'.—כפי הנודע נמצאו שתי מדינות בשם "כוש": אחת שהיתה סמוכה למצרים, וכדאיתא בשמ"ר פ"י; ואחרת הסמוכה להודו ובבל, הודו ממזרחה ובבל ממערבה. וכן היו שתי ערים בשם "תפסח": אחת גדולה סמוכה לנהר פרת, ואחרת בא"י סמוכה לעיר תרצה ככתוב "אז יכה מנחם את תפסח" (מ"ב טו טז). ובשניהם נחלקו רב ושמואל: לאיזו כוש ולאיזו תפסח התכוון הכתוב (כן מצאתי במאסף בשם ר' נתן נטע גרין מפראג). ודע שבמדרש שה"ש זוטא פ"א א' איתא: והלא תפסח ועזה נתונות זו בצד זו, אלא כזה שיצא מתפסח וילך ויקף את כל העולם כולו עד שיבא לעזה, כך היה שלמה שולט בכל העולם כולו ע"כ. ומזה מבואר שכבר ידעו שהארץ כדור עגול.