מתני' ריש פירקין הכל חייבים בראיה חוץ מחש"ו וכו' ועבדים שאינם משוחררים, ובגמרא עבדים מנ"ל, א"ר הונא אמר קרא את פני האדון ד' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר, במל"מ בהל' מלכים (פ"י ה"ז) כתב הרב המגיה, דמ"ש רש"י בערכין דעבד גמור פטור מראיה מקרא דאת פני האדון, ולא כתב משום גז"ש דלה לה, היינו משום דלמשנה אחרונה במסכת גיטין (דף עא) דמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין חציו עבד וחציו ב"ח חייב בראיה, וע"כ צ"ל דקרא את פני האדון צריך לעבד גמור:
ודבריו אינן אלא תימא דאטו משנה אחרונה חולקת על משנה ראשונה בדין, והלא גם משנה אחרונה סוברת דלפני התקנה היה חצי עבד פטור ושפיר אצטריך קרא לחצי עבד לפוטרו, אלא דאחר שתקנו לכוף את רבו נשתנה הדין, ותו דגם לאחר תקנה אכתי איצטריך לפטור חציו עבד וחציו ב"ח אם הוא סריס:
גמרא אצטריך קרא [זכורך להוציא טומטום דפטור הוא] למעוטי ספיקא, הקשו התוס' דס"ד שיתחייב מספק לקיים מצות ראיה והקרבן יביא על תנאי דאם הוא אשה להוי נדבה, ואף למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט נקריב בחוה"מ, ותירצו דאינו יכול לעשות כן דמבטל ממצות סמיכה, דא"י לסמוך דשמא אשה, וקרבן נשים לא בעי סמיכה, והוי עבודה בקדשים.
וקשה לי, דהא יכול להתנות דאם הוא זכר יהיה עולת ראיה ויסמוך, ואם הוא נקבה יהיה חולין, ואחר הסמיכה יאמר דאם הוא נקבה מקדישו עתה לנדבה, ואם כן בשעת סמיכה לא היה עבודה בקדשים דהיה עדיין חולין, ואולי אפשר דענין סמיכה הוי כעין הקרבה, ואסור לעשות כן בחולין דהוי בכלל חולין בעזרה, עיין תוס' ב"ב (דף פא ע"ב ד"ה ודלמא):
גמ' תנו רבנן זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס:
בתוספות חגיגה (דף ד' ע"א ד"ה אלא טומטום ספיקא הוא) הקשו ליתי על תנאי ואם הוא אשה ליהוי נדבה, ותירצו דמבטל ליה מסמיכה, ואע"ג דסמיכה לא מעכב, מ"מ לכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטלו מסמיכה. דהכי קאמר בש"ס גבי חמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחת מהן עכ"ד:
הנה הרמב"ם הלכות קרבן פסח (ריש פרק רביעי) כתב השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן הפסח ששחטתי שלא לשמו שחטתיו וכו' שורת הדין שא"נ [דקדוק הלשון לאחר זמן, נלע"ד דהכוונה על דרך שכתב רבינו סוף הל' טומאת משכב] והמחמיר הר"ז משובח, ויביא פסח שני:
וכתב הראב"ד מה זה שבת שאם הוא פטור א"י להביא פסחו ע"ת שלמים עכ"ל, וביאר הלח"מ שהרי כן מבואר בפסחים (דף פט) גבי נמצא יבלת בא' מהן, והלח"מ תירץ עפ"י תוס' ד"ה הנ"מ דיעבד, וז"ל וה"ה אכלהו אמרינן הכי אסמיכה ואמתנות ואנותר, [היינו דכי משנינן תחילה משום דמביא קדשים לבית הפסול ויבוא לידי נותר, וכן משום סמיכה אף דאינו מעכב, צ"ל ג"כ משום דהנ"מ דיעבד, וכן קאי ג"כ אפרכת הש"ס במתנות דמתן א' כיפר דהנ"מ דיעבד, מהרש"א] ותימא, וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכבא או שלא יעשו המתנות כהוגן יכנס לידי ספק כרת, וי"ל דטוב שידחה ספק כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן עכ"ל, [והקשה מהרש"א דיעשו סמיכה ומתן ד' וזריקה שיעשו רובם כהוגן, ודוחק לומר דכל הני מילי מעכבין בפסח עכ"ל, והנה לענין זריקה אין כאן דוחק, דהאמת כן הוא דפסח שנתן בזריקה לא יצא, כדאיתא בפסחים (דף קכא ע"א) ובאינך סמיכה ומתן ד' אין מקום לומר כן אפילו בדוחק, דמה סברא יהיה דאם עשה סמיכה בפסח או דנתן מתן ד' דיפסול ולא ניתן להאמר כלל, אבל מ"מ אין כאן קושיא דמשום ספק כרת אסור לעשות איסור דאורייתא בידים כמ"ש תוס' במנחות (דף מט) בפשיטות לענין איסור לעבור עליה השלם עיי"ש, ה"נ סמיכה היכא דליכא מצות סמיכה הוי עבודה בקדשים, וכן מתן ד' עובר על בל תוסיף כדאיתא בעירובין (דף קא) ועיקר הקושיא רק בהיפוך שלא לעשות סמיכה והוי רק ביטול מצוה, וכן ליתן מתן א' דהוי שב וא"ת כדאיתא בעירובין שם, ובזה תירצו שפיר דיעשו רובן שלא כהוגן, כן נראה לענ"ד נכון].
ובאמת יש לעיין, דמנ"ל לתוס' דהך שנוייא דהנ"מ דיעבד קאי ג"כ על פרכת הש"ס דמתן א' כיפר דלמא כפשטא דסוגיא דקאי רק על פרכא בתרייתא דנתן בשפיכה יצא, והיינו די"ל בזה דביטול מצות פסח דהוי בשוא"ת עדיף יותר ממה שיעשו רובם במעשה שלא כהוגן, דהיינו לשפוך הנזרקין דהוי עשיה שלא כהוגן, אבל לענין מתן א' דגם עתה הוי שוא"ת שאינו נותן שאר המתנות י"ל דמוטב לעשות כן ולא יכנס לידי ספק כרת כיון דעתה ג"כ רק בשוא"ת [ואי ממה דמשני בתחילה משום סמיכה דהוי ג"כ בשוא"ת, י"ל דעדיפא מיניה פריך, וכיון דממילא לא קיימא לא דקדקו כ"כ] מדקדוק לשון תוס' משמע דדוקא משום רובם שלא כהוגן, ואלו בב' שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בא' חייבים בפ"ש ע"ת שלמים, וא"כ בההיא דשחטתיו שלא לשמו שפיר מייתי פסח בתנאי שלמים, אלא דקשה ע"ז מפסקא דהרמב"ם (דפ' ו') גבי מפקח גל דבארוך דהוי ס' פטור מפ"ש, הרי אף היכא דליכא משום רובן שלא כהוגן, ג"כ א"י להביא בתנאי. זהו תורף דברי הלח"מ, והניח בצ"ע:
והנה לכאורה סוער הקושיא על תוספות דדקדקו דרבים יעשו שלא כהוגן דמ"מ ישאר הקושיא במפקח הגל בפסחים (דף צא) דפטור מפסח שני:
ובפשוטו י"ל דדוקא ביבלת דודאי יש על אחד חיוב כרת, בזה היה ראוי להביא על תנאי בענין דלא מעכבא אם לא מצד שיעשו רובם שלא כהוגן, אבל במפקח דליכא חיוב כרת ודאי לא אמרינן דיעשה ספק שלא כהוגן, דדלמא הוא שלמים והשפיכה שלא כהוגן, ויתיישב בזה דלא לסתרו דבריהם אלו על דבריהם בחגיגה (דף ד' ע"א) ד"ה אלא טומטום הנ"ל דכתבו דאין לנו לתקן קרבן לבטלו מסמיכה, דהכי קאמר הש"ס בפסחים גבי ה' שנתערבו, והא התם ליכא הך סברא דיעשו רובם שלא כהוגן, ואף די"ל דלעומת זה התם ליכא ספק כרת, מ"מ ראיה ליכא מסוגיא דפסחים, ולפי הנ"ל ניחא דסמכו עצמם דמ"מ מוכרח מההיא דמפקח הגל דבלא"ה היכא דרק ספק כרת אינו מביא ע"ת לבטל סמיכה, א"כ מכ"ש הכא דהוי רק ספק חיוב ראיה, [ולפי דברינו הנ"ל גם לזה אין ראיה די"ל במפקח הגל לא משום סמיכה מבטלין אותו מלהביא קרבן, די"ל כיון דהוי שוא"ת עדיף יותר מלהביא פסח ע"ת, אלא דהטעם משום דעשה בידים שלא כהוגן לשפוך הנזרקין].
אולם לשון תוס' דנקטי הכל ולא יכנס לידי ספק כרת דמשמע דגם מספק כרת היה ראוי להביא ע"ת אלולי הטעם דיעשו רובם שלא כהוגן, וישאר הקושיא ממפקח הגל.
והשער המלך תירץ דבמפקח בלא"ה א"א להביא בתנאי שלמים משום חזה ושוק דבזה ליתא לפרכת הש"ס דלייתי כהן דלא עביד פסחא דדלמא הך שלמים. ולא נפיק הכהן ידי פסחו, והנה בפשוטו יש לפקפק דהא תוס' הקשו אההיא דחזה ושוק דלייתי כהן קטן, ותירצו דעדיפא מניה פריך, וא"כ במפקח ישאר הקושיא דלייתי כהן קטן, ויראה דבפשוטו אינו מובן קושיא זו דתוס' דהא לכ"ע אין מאכילין איסור לקטן בידים וכדאיתא יבמות (דף קיג) ולרוב הפוסקים הוי דאורייתא דילפינן מטומאה ושרצים, ואף לפי סוגיא דנדרים (דף לו) דשה לבית אבות לאו דאורייתא, נלענ"ד דזהו רק דהקטן יכול להתחבר אף אחר שחיטה דהיינו בשעת אכילה כיון דלאו בר מינוי, אבל היכא דעבד פסחו דבגדול כה"ג לא מהני מינוי בפסח זה גם בקטן הוי האיסור לאכול מזה כיון דאין זה פסחו לצאת בה.
והנה המג"א (סי' שמג) כתב בכוונת תוס' דבמקום חינוך מצוה שרי ליתן לקטן כמו דמחנכין קטן בתקיעת שופר בשבת, ולענ"ד אינו מהדומה, דהתם תקיעת שופר בשבת הוי דרבנן, אבל שלא למנויין דמדאורייתא אסור להקטן מה מהני בזה חינוך מצוה להתיר איסור דאורייתא, וגם בשופר איכא חינוך מצוה דבתקיעתו מקיים מצוה דשופר, דגם גדול שתוקע בשבת קיים מצות שופר דזמנו גם בשבת אלא דעבר על שבות דשבת, אבל אכילה שלא למנויין ליכא מצוה כללדמצות עשה דאכילת בשר ליכא בשלא למנויין.
והכו"פ (רסי' קא) כתב דמה"ת בטל איסור דשלא למנויין שעל חזה ושוק בפסח ברוב אינך חזה ושוק דשלמים אלא מדרבנן לא בטל, דהוי דבר חשוב. וס"ל לתוס' דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים, ויש לגמגם בזה הרבה דאף דהרשב"א וסייעתו ס"ל מאכילין לקטן איסור דרבנן, היינו היכא דבעצמותו הוי איסור דרבנן, אבל איסור דאורייתא דנתערב ברוב ומדרבנן לא בטל, זה גרע כיון דגוף האיסור מדאורייתא אסור להאכיל לקטן, ואם אתה רוצה להאכילו לקטן מדין ביטול, בזה חלה תקנת חכמים דדבר חשוב לא בטל להפקיע ממנו האיסור שהיה עליו אילו היה ניכר, וכל האיסורין שיש בזה אם היה ניכר חל גם עתה דאמרו חז"ל דלא לבטל, וא"י להאכילו איסור מכח הביטול, וזהו ברור מסברא:
ולזה נראה להרכיב ב' התירוצים דמן התורה בטל ברוב, ובמקום חינך מצוה העמידו על ד"ת דלבטל ברוב, וכיון שכן עולים כהוגן דברי השעה"מ דבמפקח א"א ליתן לכהן קטן דהוי ספק איסור שלא למנויין דליכא ביטול ברוב, ואף להרמב"ם דכל ספק דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן אסור, מ"מ הך איסור דרבנן חמור משאר איסורין דרבנן כיון דהוי הספק בדאורייתא ואסור להאכילו לקטן אפילו בסרך מצוה, א"כ מיושב קושיית הלח"מ, דבההיא שלא לשמו כיון דמדינא אין ע"א נאמן, בודאי לא חמיר מאיסור דרבנן ומותר להאכיל לקטן במקום חינוך, ואפשר דגם לגדול מותר דאותו גדול אינו חושש להחמיר לחוש לדברי העד, ועכ"פ מותר ליתן לקטן, ושפיר יכול להביא פסח בתנאי שלמים:
אולם בעיקר דברי השעה"מ יש לדון, דהא בפשוטו יש תיקון דיביא כהן דלא עביד פסח, והכהן יביא ג"כ טלה ויתנה אם זה של המפקח הוא פסח אני נמנה עמו ודידי שלמים, ואם המפקח שלמים דידי פסח, ויוצא ממנ"פ (ואפשר מה דנשמע מדקדוק לשון תוס' דבשתים שנתערבו פסחיהם ונמצא יבלת דיביא בתנאי, היינו כיון דשניהם נכנסו בספק כרת ראוי להם לתקן עצמם אף לעשות שלא כהוגן, אבל בזה דהכהן אינו בס' אין ראוי לו לעשות כן בתנאי ושלא כהוגן בסמיכה ושפיכה בשביל שיזכה חבירו).
ונראה בהקדם תוס' מנחות (דף מט) דהקשו הא פסח זמנו אחר תמיד בין הערבים, ודלמא הוי שלמים ועובר בעשה דעליה השלם, ואף דבדיעבד כשר, מ"מ אין לומר דמספק כרת יעשה איסור, ועוד דהא אפילו משום סמיכה דלא מעכב אינו מביא, ותירצו דעליה השלם זהו רק אחר הקטרת איברי תמיד, אבל לא קודם, וביומא (דף כט) תירצו דפסח שני זמנו קודם התמיד, ובשעה"מ כתב להוכיח דרש"י ס"ל כתוס' מנחות, ממ"ש רש"י פסחים (דף פח ע"ב) ד"ה בתקנתיה דרביה דלא מצי לומר אם גדי אמר לי רבי יהיה הטלה שלמים וכו', והא התם דמיירי בפסח ראשון בלא"ה אינו יכול להתנות משום איסור עליה השלם, ע"כ דס"ל לרש"י כתוס' מנחות, דקודם הקטרת התמיד ליכא שום עליה השלם.
ולענ"ד אין זה הכרח, ותחילה נבאר כוונת תוס' הנ"ל דלכאורה יש ליישב קושייתם בפשיטות דפרכת הש"ס דיעלה וילין כדאמרינן בפסחים (דף נט), דאף מתוס' מנחות סוף דבריהם וכן מתוס' ר"ה (דף לו ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר) מבואר דס"ל דהך דמעלה ומלין זהו רק למ"ד דאין לינה מועלת בראש המזבח (ודלא כרש"י פסחים (דף נט) שכתבו דזהו לכ"ע דאם עלו לא ירדו), מ"מ דלמא פרכת הש"ס למ"ד אין לינה מועלת, ואף דמ"מ זריקת דם הוי איסור דרבנן כמ"ש תוס' מנחות שם, מ"מ דלמא ס"ל להש"ס דמשום ספק כרת ראוי להתיר כן, דדוקא משום ביטול סמיכה וכן לשפוך הנזרקין דהוי מדאורייתא שלא כהוגן. אבל בזה דמדאורייתא לגמרי שרי מעלה ומלין ראוי לעשות כן משום ספק כרת.
וצ"ל דס"ל לתוס' דמה דאמרינן שם בפסחים דמותר לאכול הבשר אף דלא נקטרו האמורין, דהוי כנטמאו או נאבדו, היינו דוקא התם דודאי אין ראוי להקטיר משום עליה השלם, אבל גבי יבלת דשל פסח מותר להקטירם, אלא כיון דאנן לא ידעינן איזה דפסח א"י להקטירן, י"ל דלא הוי כנאבדו ואסור לאכול, דאותו שהוא פסח קמי שמיא אסור לאכול קודם הקטרה, ואף דתוס' פסחים שם כתבו דאפילו אם אינו ראוי להקטיר מדרבנן הוי כנאבדו מ"מ י"ל דודאי דרבנן עדיף, הם אמרו ואסרו ההקטרה והוי כודאי אינו ראוי להקטיר, אבל בספק דאורייתא דלא אמרו ולא תקנו אלא דאסור ממילא מספק לא הוי כנאבדו, וכעין זה כתב הר"ן פ"ב דשבת לענין ברכה, דבדרבנן מברכין ועל ספק דאוריי' לא מברכין דמקרי ספק ברכה.
או דבאמת תוס' מנחות ויומא לא ס"ל כשיטתייהו פסחים הנ"ל, וכמו דהשיג בטורי אבן לחגיגה (דף ז') דמכח דרבנן לא מקרי נאבדו, והכא נמי יש לומר בספק:
ומה דהקשו תוס' מנחות בכור שנתערב בפסח, רש"א יקרבו דהא זמנו אחר התמיד, והא התם דמיירי בפסח ראשון ובלילה ודאי אין להקטיר דאף בפסח אינו יכול להקטיר דלא עולת חול בשבת, ויכול לאכול הבשר ושפיר יש תקנה במעלה ומלין, י"ל דקושיית תוס' דמ"מ למ"ד לינה מועלת איך יתרץ משנה זו, וכיון שכן אזדא ראיית השעה"מ דשפיר י"ל דרש"י ס"ל כתוס' יומא, ומ"מ שפיר הקשה רש"י דיתנה בשלמים דהא בלילה שיבא רבו ואותו דשלמים יהא מבורר שהוא שלמים ואינו יכול להקטירו ויכול לאכול הבשר, וביותר דלגמרי א"י להקטיר אף דפסח דלא עולת חול ביו"ט, ושפיר יש תקנה במעלה ומלין לכ"ע לשיטת רש"י פסחים, כיון דאם עלו לא ירדו, ודוק:
והנה אם היינו אומרים לקושטא דמלתא כדברינו לתרץ קושי' תוס' דפרכת הש"ס דיהא מעלה ומלין, ולומר דאם א"י להקטיר מס' מקרי ג"כ נאבד, היינו מרוויחין קושיית הלח"מ מהמפקח הגל, די"ל דר"י דאמר בגל ארוך פטור מפסח שני ס"ל כמ"ד לינה מועלת וא"י להתנות וכקושיית תוס' מנחות, דהשתא אפשר לקיים דגם פסח שני זמנו אחר התמיד וגם קודם הקטרת תמיד חל העשה דעליה השלם וההיא דבכור שנתערב בפסח מיירי באמת במותר פסח כמ"ש תוס' מנחות.
אולם אין זה מספיק, דהא (בדף צא) מייתי תנ"ה ר"ש בנו של ריב"ב וכו' גל ארוך פטור, וקשה למ"ד אין לינה מועלת אמאי פטור, ואף דזה יש לדחות די"ל דהברייתא זו ס"ל כהתנא דהניתנין בזריקה אם נתן בשפיכה לא יצא, מ"מ יקשה על הרמב"ם דבסוף פ"ג כתב בההיא דנמצא יבלת דא"י להתנות בפסח דפסח בשפיכה (ומדשייר הרמב"ם דפסח במתן א' משמע דשינויא דהש"ס הנ"מ דיעבד לא קאי על הך דמתן א' וכדכתיבנא לעיל) והא לדידן דקיי"ל לינה מועלת בלא"ה א"י להתנות, אע"כ דהרמב"ם ס"ל או כשיטת תוס' מנחות ויומא הנ"ל או כדברינו דיכול ע"י מעלה ומלין, דס"ל לרש"י דהך תקנה היא לכ"ע כיון דאם עלו לא ירדו, וא"כ יקשה על פסקא דרמב"ם במפקח הגל, ואם דהרמב"ם יסבור דגם בב' שנתערבו עורות פסחיהן ליכא תקנתא לעשות שלא כהוגן, וכפשטא דברי תוס' חגיגה הנ"ל, א"כ הדרא הקושיא לדברי הרמב"ם שהתחלנו גבי שלא לשמו.
ונלע"ד דהרמב"ם ס"ל ליסוד כדברינו בתוספות הנ"ל דהיכא דא"י להקטיר מספק לא נקרא נאבדו. וביותר דהרמב"ם לשיטתיה דס' דאורייתא מה"ת לקולא, א"כ רק מדרבנן א"י להקטיר לא מקרי נאבדו, ומ"מ ס"ל כישוב קושיית תוס' מנחות הנ"ל, דבההיא דיבלת מדאורייתא א"י להקטיר, דהא להרבה פוסקים קבוע שאינו ניכר מדאורייתא לא הוי קבוע, א"כ כשבא להקטיר אמורין דהוי מרובא דשלמים ואסור להקטיר, וביותר דאף אם מקרי קבוע, מ"מ עכ"פ איקבע איסורא דבזה ספק דאורייתא מה"ת לחומרא והוי כנאבדו ושפיר הוי תקנה ע"י דמעלה ומלין, ומש"ה צריכין לטעמא דפסח בשפיכה, וא"כ בההיא דמפקח הגל ניחא, דהתם מס' א"י להקטירו לא מקרי נאבדו, וא"י להתנות משום איסור עליה השלם, וכיון שכן נכונים דברי הרמב"ם, דבההיא שלא לשמו מדאורייתא אסור להקטיר. דמה"ת אינו נאמן והוי ודאי שלמים. ליהוי כנאבדו ושפיר מייתי פסח בתנאי ע"י מעלה ומלין.
אמנם לפ"ז יקשה על דברינו ג"כ כמו דהקשינו לשעה"מ דבמפקח יבא כהן שלא עביד פסח ויביא ג"כ טלה ויתנה, ויהיה איקבע איסורא והוי כנאבדו, ולזה נראה אף אם איקבע והוי ספק מדאורייתא לא מקרי נאבדו ואסור לאכול מספק שמא ראוי להקטיר, אלא דבנמצא יבלת באמת קבוע שאינו ניכר לא הוי קבוע. והוי ודאי א"י להקטירם דהוא מרוב זהו הוי כנאבדו, וכן בההיא דשלא לשמו דהוי ג"כ ודאי דא"י להקטיר, דהא מדינא אינו נאמן, בזה יש תקנה ע"י מעלה ומלין ובמפקח הגל דמספק א"י להקטיר לא הוי כנאבדו וליכא תקנתא, ודוק:
אולם עדיין קשה לי על קושיית תוס' מנחות דדלמא פרכת הש"ס ע"י מעלה ומלין, ואי דמספק לא הוי כנאבדו דס"ל קבוע שאינו ניכר הוי קבוע מדאורייתא, [דמצד ביטול מה"ת י"ל דהיתר לא נעשה איסור מכח ביטול כמ"ש הרמב"ן בע"ז בסוגיא דיין ביין בכ"ש עיי"ש בהר"ן, א"כ אותו דפסח לא נתבטל לחול עליו איסור עליה השלם ורק מס' א"י להקטירם ולא מקרי נאבדו], מ"מ י"ל דפרכת הש"ס היכי קתני ופטורים מפסח שני, הא היכא די"ד דאייר חל בע"ש, יתחייב בפסח שני בתנאי דמותר פסח ע"י דמעלה ומלין, דהא בלילה א"י להקטיר משום שבת והוי כנאבדו, ובזה ג"כ לא יספיקו דברינו בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל דמ"מ במפקח הגל אם חל י"ד דאייר בע"ש יעשה פסח שני ובתנאי וכנ"ל.
ולזה נראה ישוב דברי הרמב"ם באופן אחר. דלכאורה יקשה איך יכול להתנות בשלמים, מה יעשה בעצמות שיש בהם מוח, דאסור לשברן מכח ס' פסח, ומביא קדשים לבית הפסול, וכאשר הקשה כן גם בשעה"מ והניח בצ"ע. ונ"ל דפרכת הש"ס כקושיית תוס' דנייתי כהן קטן שישבר עצמות והיינו כנ"ל, אף דאין מאכילין לקטן איסור בידים. מ"מ הכא דמדאורייתא בטל איסור שבירת עצם באינך והוי דרבנן ומותר משום חינוך מצוה. וא"כ הכל נכון, דבמפקח הגל ליכא תקנה משום שבירת עצם, דאף ע"י קטן אסור, כיון דהוי ספיקא דאוריי', ואף דיביא ב' כהנים ויביאו כל אחד טלה דיהיה ג"כ ביטול ברוב. דממילא א"א משום שרפה דהא בזה יעשו רובן שלא כהוגן, ובההיא דשלא לשמו דמדינא א"נ יכול לומר לקטן לשבר דלא אלים מאיסור דרבנן דמותר משום חינוך מצוה. ודוק:
ובדברי תוס' מנחות הנ"ל דעליה השלם הוא רק אחר הקטרת אמורי התמיד, קשה לי מסוגיא דפסחים (דף נט ע"ב) רב כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר עד בוקר הוא דלא ילין וכו' והכתיב והקטיר וכו' הא י"ל דכל הלילה ילין באם עדיין לא הקטירו איברי התמיד, דבסוף הלילה יקטיר שניהם החלב חגי והתמיד, וצע"ג:
והנה בתוס' הוריות (דף ד' ד"ה שהביא וקשה בתוספתא משמע) וכו' ולא משני הא לכתחילה, ותמוה לי דהא בדיעבד אף אם הקטירם אתר בוקר מה שייך פסול, הא ההקטרה אינו מעכב כלל, ואיך שייך לומר בזה ענין פסול דיעבד.
ובאמת בעיקר דינא דתוספתא דקתני כל הזבחים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או עיכבן אחר תמיד של בין ערבים פסולים דס"ל לתוס' בהוריות דמדאורייתא הוא, [ודלא כתוס' ריש עירובין ד"ה שלמים] קשה ג"כ הא הזריקה ליכא איסור מדאוריי' כדאמרי' בפסחים (דף נט) הכא בחטאת עוף דאין למזבח אלא דמה, ומצד ההקטרה דעבר על עליה השלם מאי נפקא מניה דבדיעבד פסול, הא בלא הקטיר כלל ג"כ הקרבן כשר ואיך שייך ענין פסול מחמת ההקרבה.
ולתוס' עירובין י"ל דכיון דמ"מ אסור ג"כ לזרוק מדרבנן דשמא יקטיר כמ"ש תוס' שם י"ל דקאמר התוספתא דבזרקן אפילו דיעבד פסול הזריקה ואם הוא נדר צריך להביא קרבן אחר, אבל לתוס' מנחות דפסולין היינו מדאורייתא קשה כנ"ל, וצע"ג:
