כָּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם; אוֹ עֹנִי, אוֹ מִיתָה. נראה לי הטעם לשתים אלו שיהיו על ידי חכמים בעלי תורה משום דבתורה כתיב אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד (משלי ג, טז) ולכן נותנת כח ללומדיה להעניש במיתה מצד כח הימין ובעוני מצד כח השמאל.
ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר אליעזר ללבן ובתואל וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל (בראשית כד, מט) כי אליעזר היה בעל תורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כח:) על פסוק 'הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר' (בראשית טו, ב) שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים ועל כן יש לו שני כוחות להעניש במות מצד ימין ובעוני מצד שמאל ולזה אמר ברמז שאם לא תתנו, הגידו לי ואז אפנה על ימין להעניש אתכם במיתה או על שמאל להעניש אתכם בעוני! וסוף דבר באותו הלילה הענישם במיתה שמת בתואל מפני שלא היה לבם שלם בדבר זה שחשבו להערים.
והא דקאמר 'יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינַיְהוּ' אין הכונה שהיה ברבנן קוין של עין הרע כדרך בני אדם המטילים עין הרע אלא מכח דיבורם זה נתקנאו הקליפות והחיצונים והם הטילו עין הרע אך מחמת דהטילו עין הרע מכח דברים אלו שדברו רבנן לרבא לכך מייחס הטלת העין להם ואמר יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינַיְהוּ וכך הענין בכל מקום שתמצא בתלמוד דברים כיוצא כאלו.
רַב יוֹסֵף אָמַר: יָדוֹ נְטוּיָה עָלֵינוּ. נראה לי בס"ד השפעה מן שלשה ראשונות שהם חב"ד [חכמה בינה דעת] נקראת בשם פנים כי הם בראש אך השפעה מן חסד וגבורה נקראת בשם ידים כי חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא. וקאמר רב יוסף אף על פי שלפעמים נסתרה מאתנו הארה זו של פנים שהיא מן שלשה ראשונות ועם כל זה ידו נטויה עלינו דהיינו מן חסד ולמטה שהוא יד דאין להשפעה זו הפסק וזהו ענין הרמז שרמז רבי יהושע בן חנניה לאותו המין.
ונראה לי בס"ד אומרו יָדוֹ נְטוּיָה עָלֵינוּ כי שלשה ראשונות הם בסוד אותיות י־ה וחג"ת [חסד גבורה תפארת] מקבלים שפע מן ג' ראשונות ומשפיעים לנו וזהו שאמר ידו שהם חסד וגבורה נטו י־ה רוצה לומר נטו לקבל מן י־ה ו'עלינו' רוצה לומר בשבילינו כדי להשפיע לנו.
רַבִּי אִילָא הֲוָה סָלִיק וְאָזַל בְּדַרְגָּא דְּבֵי (רבא) [רַבָּה] בַּר שִׁילָא. קשה למאי הוצרך בעל המאמר לפרש דהוה סליק בדרגא? ונראה לי בס"ד להודיענו שבחן של חכמים כי בזמנם לא היה להם מדרגות בבנין כמו שלנו אלא היו עולין בסולם וידוע כי העולה בסולם צריך לתת דעתו היטב בעלייתו שלא יפנה לבו לדבר אחר פן יפול אך רבי אילא אף על פי שלבו טרוד בעלייתו בסולם עם כל זה פנה לבבו לשמוע ולהבין דברי תורה שיצאו מפי התינוק ונתפעל מאלו הדברים שלקח מהם מוסר השכל.
אָמַר: עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מַגִיד לוֹ מַה שֵּׂחוֹ, תַּקָנָה יֵשׁ לוֹ?!. מקשים וכי רבי אילא עדיין לא קרא פסוק זה ומה נתחדש לו עתה על ידי קריאת התינוק?
ונראה לי בס"ד דרבי אילא לא הוה מפרש הכתוב הזה על דין וחשבון אלא מפרשו על דרך מה שאמר הכתוב (משלי טז, א) 'לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵהֳ' מַעֲנֵה לָשׁוֹן' והכי קאמר היא יתברך מגיד לאדם מה יהיה שיחו שישים בלבו הדברים אשר ישיח בפיו.
או מפרשו על פי מה שתרגם התרגום 'לחזאה לאנשא מה עובדוהי' דלפי זה קאי על המעשים ולא על הדברים אך התינוק היה לו פירוש אחר בפסוק זה ששמעו מרבו או חדשו מעצמו דמפרש כונת הכתוב לומר אפילו על שיחה קלה עושין חשבון בדין לאדם דמפרש תיבת מַה לשון קלות וגרעון וחסרון כמו מה שאמר הכתוב וְאַהֲרֹן מַה (במדבר טז, יא), וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ (שמות טז, ז) וכמו שכתב מהרש"א ז"ל לכך נתחכם התינוק לפרש בקריאתו משמעות זו וביאור זה שלא חיבר תיבת מַה עם תיבת שֵּׂחוֹ כפי מה שרשום בנביאים אלא עשה תנועה בקריאתו להפריד תיבת מַה מן תיבת שֵּׂחוֹ כדי שלא יהיה משמעותה לומר 'מהו שיחו' ששינה בקריאתו ולא קראה דבוקה עם שיחו ובזה נרגש רבי אילא בביאור זה החדש של התינוק אשר מקדמת דנא לא בא על דעתו ומזה הביאור לקח מוסר אם מגיד לו ועושה עמו חשבון על שיחה קלה שהוא שיחה של מה תקנה יש לו דמאן פליט מהא.
מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבּוֹכֶה בּוֹ וּ'מִסְתָּרִים' שְׁמוֹ. הנה כל משכיל יבין שדברים אלו אינם כפשוטן! ונראה לי בס"ד סוד הענין הקרוב לפשט על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בסוד מאמר שערי דמעה לא ננעלו (בבא מציעא נט.) כי הדמעות הם רמז לשורש הדינין וכאשר יבכה האדם ויוריד דמעות צריך לכוין למתק הדינין דעל ידי זה יתבסמו ויתמתקו הדינין ואין שטן ואין פגע רע והרחמים מתרבים! דהאדם הוא צורת אור הקדושה העליונה וכאשר יתעורר למטה כן יהיה התעוררות בקדושה למעלה והנצח והוד שבחכמה הם הנקראים שערי דמעה ועל ידי דמעות האדם התחתון אז יורדין אורות מנצח והוד שבחכמה למתק הדינין, עד כאן דבריו והרחיב רבינו ז"ל הדברים בזה יותר יעוין שם.
נמצא ענין הבכיה הוא מיתוק הדינין ולכן בכל צרה יש תועלת בבכיה דהצרה תהיה על ידי תגבורת הדינין ובבכיה יתמתקו הדינין ויתבסמו להיות רחמים ולכן מאחר שירידת הדמעות מעיני האדם התחתון נקראת בשם בכיה כן הפעולה שתהיה למעלה במיתוק הדינין גם היא נקראת בשם בכיה והוא לשון מושאל מן הבכיה של אדם התחתון ולפי זה כל מה שתראה בלשון חז"ל שם בכיה למעלה אפילו על המלאכים קאי על פועל של מיתוק הדינין ובסומן מפני כי על ידי הבכיה המעשית של אדם התחתון היו יהיה למעלה מיתוק הדינין לכן הפעולה הזאת של מיתוק הדינין אשר תהיה למעלה נקראת בשם בכיה בלשון מושאל.
ומה שאמר המאמר הזה מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבּוֹכֶה בּוֹ וּ'מִסְתָּרִים' שְׁמוֹ, הכונה ששערי דמעה הם בעשר ספירות של חכמה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וידוע דחכמה נקראת מסתרים בסוד הַנִּסְתָּרֹת לַהֳ' אֱלֹקֵינוּ (דברים כט, כח).
ואם תשאל איך יהיה בבכית האדם התחתון מיתוק וביסום הנה מלבד הסוד הנעלם שיש בדבר זה? אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ שגם בגשמיות יש דוגמה זו כי הלא תראה כל מי שיש לו צער גדול מחמת איזה דבר אז אם יבכה ירווח לו והצער שבלבבו יתמתק דלכן התירו חז"ל לבכות בשבת לאדם שיש לו צער גדול כדי שירווח לו ונמצא גם בגשמיות עושה הבכיה מיתוק וביסום והוא מעין דוגמה לפעולה הנעשית ברוחניות למעלה שהיא פעולת המיתוק וביסום הדינין.
והנה מקשי הש"ס וְהָא אָמַר רַב פָּפָּא 'אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם' פירוש הנה המיתוק הנקרא בשם בכיה למעלה יאמר על מיתוק הדינין הקשים ביותר הנקראים בשם עצבות מפני ששם נאחזים הקליפות הנקראים בשם עצב בסוד וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י, כב) ובמקום דאין אחיזה לקליפות אין שם תגבורת דינין כדי שיהיו צריכין למיתוק המכונה בשם בכיה בלשון מושאל?
ומשני הָא בְּבָתֵּי גַּוָּאִי הָא בְּבָתֵּי בְּרָאִי פירוש בבתי גוואי שהם חג"ת [חסד גבורה תפארת] שנקראים גוואי לגבי נה"י [נצח הוד יסוד] אין אחיזה לקליפות אבל בבתי בראי שהם נה"י יש אחיזה לקליפות וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל דתפילת העמידה בלחש וחזרה בקול רם מפני דהחזרה היא בחג"ת [חסד גבורה תפארת] ואין שם אחיזה לקליפות לכן אין לנו פחד מהם אם נאמר אותה בקול רם.
והדד מקשי וְהָא כְּתִיב: וַיִּקְרָא אֲדֹנָ־י אֱלֹקִים צְבָקוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק (ישעיהו כב, יב) וכיון דזכר בבכיה שם הוי־ה גם כן משמע דקאי גם על מקום התפארת שהוא בבתי גוואי הנקרא בשם הוי־ה בסתם ואם כן כיון דנקיט לשון בכיה המורה על מיתוק הדינין בבתי גוואי משמע דמגיע אחיזה לקליפות שם גם כן?
ומשני חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָשׁ שַׁאנִי שנעשה בו שינוי זה דהיה אחיזה לקליפות בעונותינו הרבים גם במקום שלא היו יכולין להתאחז מקמי הכי. ומייתי סייעתא לדבריו דבחרבן בית המקדש נעשה שינוי טפי דהא מצינו אֲפִלּוּ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם נאמר בהם בִּכְיָּה אף על גב דאין דרכם בכך ולכן כיון דהוה בחרבן שינוי בעונותינו הרבים שנעשה לפי שעה אחיזה לקליפות גם במקצת בתי גוואי לכך נאמר שם לשון בכיה המורה על מיתוק הדינין כי כיון דהוה אחיזה לקליפות נעשה תגבורת הדינין דהא תליא בהא וכיון דנעשה תגבורת הוצרך שם פעולת המיתוק והביסום המכונה בשם בכיה בלשון מושאל.
ודע דכל זה אני מפרש לפי גרסת תלמוד כתיבת יד שהביאו בספר דקדוקי סופרים דגריס ובבתי גוואי לא והכתיב וכו' וכתב שם דכן היא הגרסה בילקוט אבל לפי גרסה של רש"י יש לפרש בתי גוואי ובתי בראי בענין אחר ואין להאריך כאן יותר.
וּמַאי, 'מִפְּנֵי גֵוָה'? אָמַר רַב [שְׁמוּאֵל בַּר] יִצְחָק: מִפְּנֵי גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם וְנִתְּנָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. נראה לי בס"ד דריש תיבת 'גֵוָה' לשתי חלוקות 'ג' וה' דהיינו 'וה' לשון שמחה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (איכה רבתי א, לב) בין וי לוה ניצול רבן יוחנן בן זכאי. ובזמן שבית המקדש קיים היה לישראל שלשה שמחות בשלשה מועדים שיש בהם עליה לרגל שהם פסח ושבועות וסוכות ועתה ניטלו שלשה שמחות של עולי רגלים ונתנה השמחה לאומות העולם שכל ימיהם שמחת חגים ומועדים.
ומה שאמר רבי שמואל בר נחמני מִפְּנֵי גַּאֲוָתָהּ שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁנִּטְּלָה נראה לי גאותה של מלכות הוא שלשה אורות המוחין לצורך חיבור וא"ו עם ה'א ודריש גוה 'ג' וה' כלומר ג' אורות של חיבור 'וה'.
שְׁלֹשָׁה, דְּבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה עֲלֵיהֶם בְּכָל יוֹם. פירוש מחמת שלשה דברים אלו מתעוררין כוחות הדינין ועל ידו יתברך נעשה להם מיתוק המכונה בשם בכיה בלשון מושאל כמו שביארנו לעיל ואם לא היה נעשה על ידו יתברך מיתוק וביסום לתגבורת הדינים שמתגברין מחמת שלשה דברים ההם לא היה מתקיים העולם מחמת הקטרוגים.
ונראה לי בס"ד הטעם שדברים אלו הם קשים לענין זה דידוע מה שאמר רבינו האר"י בשער רוח הקודש וזה לשונו: עיון ההלכה הוא שיכוין האדם שיש קליפת האגוז החופפת על המוח שהוא ענין הקדושה וזו הקליפה היא ענין הקושיא שיש בהלכה ההיא כי הקליפה חופפת על ההלכה ואינה מניחה אל האדם שיבין אותה וכאשר האדם מתרץ הקושיא ההיא יכוין לשבר כח הקליפה ולהסירה מעל גבי הקדושה ואז יתגלה המוח שהוא ההלכה ואם אין האדם מתמיד לעיין ולשבר הקליפות איך יתגלה לו המוח וכו' עד כאן לשונו עיין שם. ולפי זה מי שאפשר לו לעסוק בתורה בחכמת העיון של התורה לתרץ הקושיות ואינו עוסק גורם בזה תגבורת לקליפות וממילא יתעוררו כוחות הדינין וירבו הקטרוגים בעבור עונות הדור ולכך צריך להיות פעולת המיתוק והביסום לכוחות הדין כדי שיכנעו הקליפות וישבתו הקטרוגים.
וכן מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק דהיינו שאין לו לב מבין לתרץ הקושיות והוא עוסק בתורה בדרך העיון לבדו שאז ישאר בקושיות בלבד שמתרבים אצלו ואין מוצא להם תירוץ אפילו לקושיא אחת כי הוא אינו בר הכי וגם אינו לומד לפני רב וחכם כדי שהוא יתרץ לו קשיותיו דנמצא נשאר זה נבוך תמיד ברבוי הקשיות הנה גם זה גורם תגבורת לקליפות מאחר דאינו מוצא תירוץ לשבר הקליפות ואז ממילא יתגברו כוחות הדינין וצריך לתקן הדבר על ידי מיתוק וביסום לכוחות הדינין כדי להכניע הקליפות.
ומי שהוא פרנס המתגאה על הציבור בחנם גם זה גורם תגבורת הקליפה כי טבעה כמו הקוף שמתאוה לעשות כאדם ולכן כשרואה זה מתגאה בחנם גם היא מתגאית בחנם שתרצה ליכנס בתחום שאינו שלה ולהתאחז במקום שאין לה רשות לבא שם וחושבת שפחה כי תירש גברתה חס ושלום על כן שלשה דברים קשים מחמת טעמים אלו דאית בהו ולאו משום חומר עצמן ולכך בעבור דשלשה אלה גורמין תגבורת הקליפה אשר מחמת כן ממילא יהיה תגבורת הדינין משום הכי צריך לעשות פעולת המיתוק והביסום המכונה בשם בכיה כאשר ביארנו בס"ד.
מֵאִיגְרָא רָם לְבִירָא עֲמִיקְתָּא. קשא שיעור נפילה המפורש בכתוב גדול אלפים ורבבות על שיעור דנקיט רבי שהוא מאגרא לבירא, ומנא ליה להקטין השיעור כל כך?
ונראה לי בס"ד דהפסוק אמר 'הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ' (איכה ב, א) והאי ארץ שהיא מקום הנפילה דנקיט קרא יש לפרשו בשני אופנים האחת האי ארץ קאי על קרקע הקדושה שהיא בחינת סופא דכל דרגין שמכונית בשם ארץ, וזה הפירוש הוא חצי נחמה דנמצא הנפילה במדור הקדושה הנקרא רשות היחיד ורק הוא מקום סוף הקדושה. והפירוש השני הוא האי ארץ היא ארץ אחרת שהיא מדור הקליפה הנקראת רשות הרבים ודבר זה קשה מאד.
על כן עתה כשהיה רבי יושב במקום אחד גבוה כמו כותל דצידו אחד היה רשות הרבים וצידו אחד היה רשות היחיד והיה קורא שם במגילת איכה וכשהגיע לפסוק זה של 'הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ' נפל הספר מידו אך לא נפל לרשות הרבים אף על פי שהיה קרוב ליפול שם יותר כי קרוב הוא אלא נתגלגל בהשגחה פרטית ונפל לרשות היחיד אמר ודאי מן השמים הודיעו לי כונת הכתוב דהאי ארץ לא קאי על ארץ אחרת שהיא רשות הרבים מדור הקליפות אלא האי ארץ קאי על מדור הקדושה שהיא רשות היחיד אך היא מדרגה התחתונה דקדושה שהיא סופא דכל דרגין, ולכן אמר נפילה זו האמורה בכתוב הזה היא מאגרא רמה לבירא עמיקתא דהבירא הוא ברשות היחיד ומקום שהיה בו הספר הוא רשות היחיד וכן האי ארץ קאי על מדור הקדושה ומעולם לא יצאה בנפילה זו ממדור הקדוש.
ועוד נראה לי בס"ד שרמז רבי בזה על סדר מדרגות הספירות שירדו ישראל מהן דידוע ישראל בגדולתם יהיה להם השגחה מצד התפארת אך בירידתם תהיה השגחתם שלהם מצד המלכות וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרוש הפורים על מה שאמר המן 'ישן האלוק שלהם' יעוין שם ונמצא כשתהיה השגחתם מצד הוד המלכות ירדו בזה ארבעה מדרגות שהם תפארת נצח הוד יסוד לכן עשה דמיון בזה מאגרא רמא לבירא עמיקתא ולא אמר מאגרא לבירא כדי לעשות בזה ירידה בארבעה מדרגות כי הבור הוא מדרגה תחתונה תחת מדרגת החצר דלמעלה ממנו היא מדרגת החצר וזו אחת ולמעלה מן החצר הוא גג הבית שבחצר וזו שניה ולמעלה מגג הבית הוא גג העליה וזו שלישית ולמעלה מן גג העליה הוא גג עליה אחרת שקורין כבשכא'ן וזו רביעית כי יש דרכם לבנות עליה על גבי עליה וגג של זו העליה השנית נקרא אגרא רמא לכך דקדק לומר מאגרא רמא עד בירא עמיקתא כי כן הוא ענין ישראל שהיתה השגחתם מצד התפארת ועתה היא מצד המלכות דירדו ארבעה מדרגות שהם תפארת ונצח והוד ויסוד.
אִי אִיכָּא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הָכָא, נֵיזִיל וּנְקַבֵּל אַפֵּיהּ. יש להקשות תיבת נֵיזִיל לשון יתר הוא ודי לומר 'נְקַבֵּל אַפֵּיהּ' שאם לא ילכו איך יקבלו אפיה?
ונראה לי בס"ד דאיתא בשבת (שבת קנב.) דאמר לו רבי לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל וכו' ופירש רש"י ז"ל דרך ענוה קאמר לו בלשון זה ורצונו לומר למה לא הקבלת פני? עיין שם. נמצא הגדול מדבר בלשון ענוה בזה להפך הדברים וכן כאן אם לא היו אומרים נֵיזִיל אלא אומרים נְקַבֵּל אַפֵּיהּ דוקא היו חושבים כונתם לומר שהוא יבא אצלם להקביל פניהם ובלשון ענוה דברו להפך ואמרו נְקַבֵּל וכאשר אמר רבי לרבי שמעון בן חלפתא למה לא הקבלנו פניך, לכך אמרו בפירוש נֵיזִיל וּנְקַבֵּל אַפֵּיהּ שאנחנו נלך אצלו ולא יבא הוא אצלינו.
ומה שאמר הֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דחולין (חולין צה:) רב הוה בדיק במברא ושמואל בדיק בספרא ורבי יוחנן בדיק בינוקא כשהיו יוצאין לדרך לדעת אם יש רצון מן השמים בדרך זה שהולכים בו עיין שם. ולזה אמר הֲווּ שַׁקְלֵי ידיעה וסימן מפי תינוקות או מן פתיחת ספרים.
או יובן כי הצדיק שהולך בדרך הולכים זכיותיו עמו ללוותו ולשמרו דכתיב וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ (ישעיהו נח, ח) כי זהו טעם של לויה שיקח המתלוה עזר ושמירה מן מצות שיעשו המלוים אותו וזהו שַׁקְלֵי זכיות משלהם ומשל אחרים המלווים אותם דמסתמא היו מלוים אותם אנשים גדולים חכמים וצדיקים. או קרוב לזה שַׁקְלֵי מלאכים עמהם לשומרם דכתיב כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהלים צא, יא).
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר'ו פירש שהיו שוקלים בדעתם שכר מצוה כנגד הפסדה דהיוצא לדרך אי אפשר שלא יהיה לו ביטול תורה לכן צריך לשקול זה במאזני משפט עד כאן דבריו נר"ו.
תִּיב אַתְּ הָכָא, וְלָא תְּזַלְזֵל בִּנְשִׂיאוּתָךְ. הקשה הגאון יהונתן ז"ל ביערת דבש הלא נראה דמתחלה הסכימו ללכת שניהם ולא אמר לו רבי חייא 'תִּיב וְלָא תְּזַלְזֵל' ולמה אחר ששמע שהוא מאור עינים אמר לו כן? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דבתחלה חשב ליכא זלזול משום דודאי ירוצו השומעין ויגידו לאותו חכם דרבי אתיה לביתיה והחכם ימהר לצאת חוצה מביתו לקבל פניו וגם אחר שיכנס רבי לביתו יעמוד לפניו וישמש משום כבוד תורתו וכבוד נשיאותו ואם כן ליכא בזה זלזול אך אחר ששמע שהוא מאור עינים אמר ודאי זה לא יצא לחוץ להקביל פני רבי ולא יזוז ממקומו ולא ישמשנו אחר שיבא לביתו ולהכי חש לזלזול נשיאות מפני הרואין.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כי תחלה אמר אם יראו בני אדם דרבי נכנס לביתו של אותו חכם חושבים שאותו חכם כבר הלך אצל רבי והקביל פניו ועתה רבי חזר ובא לביתו להחזיר לו וזית'א [ביקור גומלין] ואין בזה זלזול כי כן דרך הגדולים מחזירים וזית'א לקטנים אך אחר ששמע שהוא מאור עינים אמר ודאי הרואין לא יעלה על לבם לומר שזה החכם כבר הקדים לבא אצל רבי ולכן חש בזה עד כאן דבריו נר"ו.
תַּקְפֵּיהּ וְאָזִיל בַּהֲדֵיהּ. פירוש תקפיה בטענות בדברי תורה דאפשר דרבי חייא סבירא ליה נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורבי סבירא ליה מחול והביא לו ראיות לסברתו עד שהודה לו בעיקר הדין.
אי נמי רבי חייא סבירא ליה דבר זה חשיב זלזול בעבור הנשיאות ורבי לא סבירא ליה כן ותקפיה בראיות שהודה לו בהם.
תִּזְכּוּ וּתְקַבְּלוּ פְּנֵי שְׁכִינָה, הָרוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאָה. נראה לי בס"ד דידוע דלאה יש לה אורות עינים וגם נקראת עלמא דאתכסייא ולפי זה פנים הרואין ואינם נראין קאי על לאה וידוע כי לימוד תורה לשמה עושה תיקון בלאה לשם ה"א לכך ברכם על ידי עסקם בתורה לשמה יקבילו פני שכינה סוד לאה הרואה ואינו נראה.
וְהֲוָה יָתֵיב חַד יוֹמָא בְּאֻשְׁפִּיזֶיהָ וְחַד יוֹמָא בְּבֵי רַב. מדברי רש"י ז"ל נראה דהיתה עירו רחוקה שלשה חדשים, ודבר זה רחוק מאד מכמה טעמים.
ונראה לי בס"ד דלעולם עירו היתה קרובה לבי רב מהלך עשרים יום או שלשים יום אך הוא היה בעל מלאכה של צורף או מלאכה אחרת ולא היה עוסק בה בעירו מפני שהיו הרבה אנשים עסקם בכך והיה הולך לעיירות קטנות לעסוק שם ובשביל שאנשי הכפרים מועטים היה די להם עסק בכל מקום משך חודש אחד בקיץ וחודש אחד בחורף והוא היה הולך באלו המקומות שבין עירו לעיר בי רב ויושב בכל מקום חודש אחד מכל מקום ועוסק במלאכתו בשביל פרנסת אנשי ביתו וכשהיה מגיע לעיר דבי רב היה נכנס לבי רב יום אחד וחוזר לעירו ובחזרתו גם כן היה עוסק במלאכתו באותם המקומות שלא עסק בהם בהולכה והיה מגיע לביתו במועד ונמצא הליכתו עיקרה כדי לעסוק במלאכה באותם המקומות אך כיון שמקומות אלו שמכירים אותו ומביאים לו עסק שלהם הם מגיעים עד אותה העיר של בי רב היה נכנס לאותה עיר של בי רב ללמוד ולא יכול להתעכב שם יותר כדי שיגיע לביתו במועד.
כָּל הַעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָסַק כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ!. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל מנא ליה דיום אחד חשוב שנה דילמא חשוב חודש דתפסת מועט תפסת? עיין שם. ואני אוסיף על דבריו דטפי משמע לומר חשוב חודש מפני שהחודש אינו נמנה אלא לימים וקרא יום יום קתני אך השנה נמנית לחודשים גם כן וכמו שכתב רש"י ז"ל בראש השנה דף יו־ד ע"ב.
ומה שתירץ הרב בשם כלי פז יש לגמגם דימים לחוד ויום לחוד דימים נאמר על שנה כתרגומו עידן בעידן וכמו שאמרו על פסוק תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר (בראשית כד, נה).
ומה שתירץ הרב עצמו גם כן דוחק דאם כן למה הביא דרשה זו דיום יום ידרשון ונקוט דרשה דמרגלים בלבד? ונראה לי בס"ד דהכא רבי יוחנן אזיל בתר סברת רבי מאיר בראש השנה (ראש השנה י:) דאיתא התם אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (בראשית ח, יג) רבי מאיר סבר מדאכתי יום אחד הוא דעייל בשנה וקא קרי ליה שנה שמע מינה יום אחד בשנה חשיב שנה, עיין שם. וכיון דסבירא ליה דאיכא ילפותא מן הכתוב דיום אחד בשנה חשוב שנה לכך דרש כאן בפשיטות על יום דהכא שהוא שנה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּמִדַּת פּוּרְעָנוּת. יש להקשות למה לא הביא הוכחה מפסוק יחזקאל (יחזקאל ד, ו) לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ? ונראה לי על כפרה קאמר לו דצער של יום אחד יכפר על שנה אחת דחטאו ישראל ואין כונתו לומר אחשוב לך כאלו נצטערת שנה אחת.
ומה שהביא הוכחה מן מרגלים היינו דיליף יתורא דקרא דכתיב בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה (במדבר יד, לד) וקשיא ליה למה אמר 'יוֹם לַשָּׁנָה' מאחר דאמר אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה? אלא ודאי נקיט נמי 'יוֹם לַשָּׁנָה' ללמדינו למנין בעלמא דיום בשנה חשוב שנה. והנה לדעת רבי יוחנן שדרש יום אחד בעסק התורה חשוב שנה בזה מובן הכתוב אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם (משלי ח, לד) כלומר אפילו בכהאי גונא נמי אשריו.
כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָבַר כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. פירוש שנשתקע בעבירה יום אחד כגון שלבש כלאים כל היום כולו וכן כיוצא בזה ולהכי שפיר יליף מינה על עסק התורה דקאי על כל היום כולו.
