אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּקַמְּטִים אֶת עַצְמָן מִשֵּׁנָה עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה לָהֶם סוֹד הַנָּהָר לָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד נָּהָר במלואו כזה נו־ן ה־ה רי־ש המלוי הוא אותיות שֵׁינָה רמז על ידי דמקמטין עצמן מן השינה יזכו לסוד הנהר. והנה ידוע מה שאמר רבינו ז"ל וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן (בראשית ב, י) נהר דעת, ולזה אמר 'יְגַלֶּה לָהֶם סוֹד הַנָּהָר' דכתיב וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים (משלי כד, ד) ולכן מלוי נָּהָר הם אותיות 'יש הון'.
גם יובן רמז הַנָּהָר לתלמידי חכמים דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נו:) הרואה נהר בחלום יצפה לשלום שנאמר הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם (ישעיהו סו, יב), ולכן החכמים זוכים לשלום יותר דכתיב (תהלים קיט, קסה) שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ שמאהבתם עוסקים בלילה גם כן אז זוכים לשלום שהוא סוֹד הַנָּהָר.
אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא (דניאל ז, ט). נראה לי בס"ד כונת רבי עקיבא הוא על המלכות שנקראת בשם דוד כמו שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת קדושים דף פד) הכי תנינן דוד אחרא את ליה לקודשא בריך הוא ואיהו ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין וכו' ובגין ההוא דוד עלאה אמר דוד פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי (תהלים כה, טז) עיין שם. ופרשו מבארי הזוהר דהכונה הוא על המלכות העליונה שגם היא מכונית בשם דוד.
ונראה בודאי גם הכא מה שאמר רבי עקיבא אֶחָד לוֹ קאי על התפארת וְאֶחָד לְדָוִד קאי על המלכות. ונודע שכל זה המראה שראה דניאל ע"ה הוא ראה בעשר ספירות דעשיה וכמו שכתב רבינו ז"ל בספר הלקוטים הנדפס בירושלם ת"ו [תבנה ותכונן] דאיך אמר וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב (דניאל ז, ט) מה שלא ראה משה רבינו ע"ה! אלא שכל זה המראה הוא בעשיה דבכל עולם יש עשר ספירות וחמשה פרצופים עליונים כנודע עיין שם.
והנה רבי יוסי ודאי ידע דאין כונת רבי עקיבא על דוד המלך ע"ה עם כל זה אמר לו 'אַתָּה עוֹשֶׂה שְׁכִינָה חֹל' כי באותם הימים לא נתפשטה חכמת האמת של סודות עליונים והשומעין שבבית המדרש יבינו שכונתו על דוד המלך ע"ה על כן הוא העתיק הדברים על שם הפעולה היוצאה מתפארת ומלכות כי התפארת שהוא רחמים פועל צדקה והמלכות שהיא גבורה פועלת דין. לכך אמר אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה והיינו הך דרשה של רבי עקיבא עצמו ולכך גם רבי עקיבה חש לחששה דרבי יוסי מפני השומעין ואז גם הוא תפס הדרשה בלשון זה דרבי יוסי ואמר אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה.
אמנם רבי אלעזר בן עזריה בא לפרש הכסאות על ענין אחר ואמר אֶחָד לַכִּסֵּא וְאֶחָד לַשְּׁרַפְרַף והוא כי שם אלקים כפשוטו עולה פ"ו כמנין הכסא [86] והוא בחינת דין בפני עצמו כנזכר בסוד פ"ו דשופר. ועוד יש בחינת דין בשם אלקים והוא בסוד המלוי דשם אלקים שמתמלא ביודי"ן שעולה מספר ש' [אל־ף למ־ד ה־י יו־ד מ־ם = 300] והוא בסוד ש' דשופר. ועוד רמוז בשם אלקים בחינת פ"ר דינין דמנצפ"ך והם מתחלקים בחמשה אותיות שם בכל אות חלק נ"ו מן פר ונודע כי אלו הפ"ר דינין הם כפולים שהם פרפר בסוד אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק (מלכים ב' ה, יב), ובסוד הכתוב באיוב שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי (איוב טז ,יב) כנזכר בשער הפסוקים.
ולזה אמר אֶחָד לַכִּסֵּא כנגד בחינת הגבורות הרמוזים בשם אלקים כפשוטו שהוא פ"ו כמנין הכסא שרמוזים באותיות פ"ו דשופר. ואמר אֶחָד לַשְּׁרַפְרַף רמז בזה על שני בחינות של גבורות ודינין הרמוזים בשם אלקים האחת הוא בחינת שם אלקים במלואו שעולה ש' והוא סוד אות ש' דשופר והשנית הם פר דינים דמנצפ"ך המתחלקים בחמשה אותיות של שם אלקים שהם כפולים 'פר פר' וכל זה רמז בשם שְּׁרַפְרַף שהוא אות ש' ואותיות פרפר.
ובזה יובן בס"ד לתרץ קושיא עצומה איך תלמודא מסיק 'אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד' והלא דבר זה דחאו רבי יוסי וגם רבי עקיבא עצמו הדר ביה ושנה 'אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה'? ובזה שכתבתי בס"ד ניחא דבאמת דבר זה לא נדחה ורק רבי יוסי ערער על לשון זה בשביל השומעין שאין בקיאין בחכמה זו של הסוד ולפי משמע אזניהם נראה להם דעושה שכינה חול אבל באמת מה שאמר אֶחָד לְדָוִד הכונה על המלכות ולשון דנקיט רבי יוסי, ולשון דנקיט רבי עקיבא שניהם עולין בקנה אחד וכאשר אמרנו, ורבי עקיבא לא חזר ושנה בלשון רבי יוסי אלא משום חשש השומעין שלא נגלו עדיין להם מראות אלקים המה סודות העליונים אבל בזמן חתימת התלמוד נתפשטה חכמה זו דסודות עליונים אצל רוב האמוראים ולכן מסדר התלמוד לא חש בימיו לחששא דרבי יוסי ולכן מסיק בלשון דנקיט רבי עקיבא אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד.
לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּישִׁיבָה, כָּאן בְּמִלְחָמָה. הנה נודע דמה שנגלה לעיניהם הוא בדרך שאמר הכתוב (הושע יב, יא) וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה, שאין הנביאים רואין מראה ממש אלא כל אחד יצטייר לפניו כפי מה שיוכל להשיג ולסבול וכן כאן נצטייר לעיניהם אורות חסדים עליונים במראה שערות לבנות ועל הים נצטייר לעיניהם אורות גבורות עליונים במראה שערות שחורות ומלבד שהיה זה המראה כדי להשכילם ענין סודיי ונסתר על הארת העולמות למעלה.
עוד לימדם בזה בינה להבין ולהשכיל דכן ראוי להיות בישיבה זקן ובמלחמה בחור ויבינו בזה דבר מתוך דבר דבמלחמה צריך זרוז ומהירות במעשה המלחמה ולא יתנהגו בכבידות אלא כטבע הבחור שהוא תקיף וזריז ומהיר אך בישיבה שהוא ענין לימוד תורה לתלמידים לא טוב החפזון ומהירות אלא יתנהג בכבידות כטבע הזקן.
שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה קְלָלוֹת קִלֵּל יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד טעם למספר שמונה עשרה כנגד שמונה עשרה טרפיות וכנגד שמונה עשרה פרסאות של גיהנם.
או יובן מספר שמונה עשרה עולה מספר קע"א במספר הקדמיי כמנין עקא [171] כי שמונה עשרה קללות אלו הם עקא גדולה ולא נתקררה דעתו עד שקללם באחרת נמצא נעשו תשע עשרה ומספר תשע עשרה במספר הקדמיי נחשב במספר קץ [90] ובזה נעשה קץ וסוף לקללות.
ברם קשא וכי לא נשאר בספר ישעיה עוד דברים של פורענות, ואמאי מנה רק האמור בפסוק זה? ונראה לי דכל השאר לא חשיבי קללות כי זכות התורה שעוסקים בה מגין לדחות הפורענות מה שאין כן בהאי קרא שהזכיר ביטול תורה ולימודה אם כן כל הני פורענות דהזכיר כאן חשיב קללות דאין מי שידחה אותם.
(ישעיה ג, א) 'מַשְׁעֵן', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. 'מַשְׁעֵנָה', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. נראה לי בס"ד ישראל אמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' ופרשו רבותינו ז"ל נַעֲשֶׂה הוא המעשה וְנִשְׁמָע זה הלימוד לכן פירש 'מִשְׁעַן' אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא כי 'מַשְׁעֵן' בהפוך אתוון 'נִשְׁמָע' וכן 'מַשְׁעֵנָה' בהפוך אתוון 'נִשְׁמְעָה'. ולהיות כי המקרא הוא בחינת זכר קרי ליה מִשְׁעַן לשון זכר והמשנה שהיא בחינת נוקבא קרי לה מַשְׁעֵנָה לשון נקבה.
ועוד נראה לי בס"ד מַשְׁעֵן אותיות 'שמן עי־ן' כי המקרא קדים לכל לימוד כדמיון השמן שהוא צף ועליון על כל המשקים ואות עי־ן רמז דהמקרא תלוי בראיית עין דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. ולזה אמר 'מִשְׁעַן' בַּעֲלֵי מִקְרָא אך מַשְׁעֵנָה דריש על משנה כי המשנה היא תורה שבעל פה שיש לה שבעים פנים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה יג, טז) שבעים פנים לתורה, ואותיות מַשְׁעֵנָה הוא משנה ע' כלומר משנה שיש לה ע' פנים.
ומה שאמר כְּגוֹן רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וַחֲבֵרָיו כדגריס בעין יעקב נראה לי בס"ד דנקיט רבי יהודה בן בתירא על פי מה שכתב בפתח עינים דעד בני בתירה היו קורין ת"ר סדרי משנה ממשה רבינו ע"ה ואחר כך נסדרו ששה סדרים בלבד. ולכן נקיט רבי יהודה בן בתירא שהוא היה הגדול בבני בתירה וזקן מופלג והיה דר בנציבין דאליו שלחו שלום מירושלים בהך עובדא דאותו גוי שהיה אוכל פסחים בערמה ונודע להם על ידי חכמתו ושלחו לו שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים (פסחים ג:), ולכן דריש 'מַשְׁעֵנָה' על רבי יהודה בן בתירא שהיה משענה לקיום מצות התורה.
'כֹּל־מִשְׁעַן־לֶחֶם', אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד גְּמָרָא. נראה לי בס"ד בַּעֲלֵי גְּמָרָא אלו הן מסקי שמעתתא אליבא דהלכתא ופרשתי בס"ד במקום אחר הא דרבנן אקרו מלכי דכתיב (משלי ח, טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, היינו אלו דמסקי שמעתתא אליבא דהלכתא דהלכה כמותם ואז דבריהם קימים כדברו של מלך דאין להשיב.
וידוע דהתורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות והמלכות נקנית בשלושים מעלות (משנה אבות ו, ו), על כן אלו שהם חכמים ומלכים יש להם ארבעים ושמונה ויש להם שלושים הרי כאן צירוף לחם [48+30=78] שהוא שלושים וארבעים ושמונה, לכן דריש 'מִשְׁעַן לֶחֶם' אֵלּוּ בַּעֲלֵי גְּמָרָא.
ואמר 'מִשְׁעַן מָיִם' אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַגָּדוֹת כי כל לימוד האדם קץ בסופו מחמת הטורח אך באגדות שהם מושכין לבו של אדם ושמח בהם אינו קץ כלל אלא שש ושמח בסוף כמו ההתחלה נמצא דרוש שלהם שוה בסופו כתחילתו ולכן קוראו בשם 'מָיִם' שהם שוים שגם אם נקראים מסיפא לרישא נקראים בשם מים.
'גִּבּוֹר', זֶה בַּעַל שְׁמוּעוֹת. נראה לי בס"ד למוד התורה מרב אחד מכונה בשם בור דכתיב (משלי ה, טו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ וְיָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה, ובעל שמועות יש לו שלשה מיני שמועות האחד הלכות פסוקות ששמע מרבותיו והשני טעמים של הלכות והשלישי סודות של הלכות, ונרמזים שלשה אלה באות ל' שהוא שלשה קוין ראש ואמצע וסוף וקו הראש הזקוף למעלה הוא רומז לשמועה של הסוד שהוא עליון וקו האמצע שעשוי כבריח רומז לשמועה של הלכות פסוקות וקו התחתון היורד תחתיו רומז לשמועה של טעמי ההלכות, וכולם צורת ווי"ן שהם תורה שבעל פה שנחלקת לששה סדרים. ונמצא שלשה מיני שמועות הנזכר הם דלויים משלשה בורות שכל אחד נקרא בור בפני עצמו ככתוב 'שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ' ולכן בעל שמועות נקרא 'גִּבּוֹר' חלק התיבה לשתים וקרי ביה ג' בור.
'אִישׁ־מִלְחָמָה', זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר עטרת ראשי הרב מר אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] במאמר נשאת ונתת באמונה (שבת לא.) דהמלכות העליונה מכונית בשם אמונה וזהו נשאת ניצוצי קדושה מן הקליפה ונתת אותם באמונה במלכות הנקראת אמונה וזה יהיה עסק התורה ולכן שואלין אותו אחרי זה: קבעת עתים לתורה? עד כאן דבריו דפח"ח [דברי פי חכם חן].
ולזה אמר כאן שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא ניצוצי קדושה מן הקליפה וְלָתֵת אותם בחלק הקדושה על ידי מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה וזכר בזה לשון מלחמה היינו על ידי שילחם בקליפות לשברם כדי שיוציא מתוכם ניצוצי קדושה וזה יהיה קושיות ותירוצים שהוא מלחמה של תלמידי חכמים שעושין זה בזה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דכל האדם דמחדש חדושי תורה בעולם הזה כבר קבלה אותם נשמתו כשהיתה במעמד הר סיני אך קודם בואה לעולם הזה עתה כל חידושי תורה הם עצורים בתוך נשמתו בכח והאדם טורח בעסקו בתורה להוציאם מן הכח לפועל לגלותם בעולם הזה וזהו שאמר שיודע לישא חידושי התורה מן הכח העצור בקרב נשמתו וליתן אותם בעולם הזה להשומעין בית המדרש בפועל עד כאן דבריו נר"ו.
'שׁוֹפֵט', זֶה דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. נראה לי בס"ד שהוא מרבה לחקור את העדים ואת בעלי דינים המדברים במרמה שמלבישים דבריהם במלבוש של ערמה ותחבולה ולכן נקרא שופט בהיפוך אתוון פושט שפושט מלבוש המרמה המכסה את האמת ומוציא האמת לאורה.
גם נקרא שופט שהוא אותיות שוט פ' כי מוציא מן הפה שלו שוט להכות על קדקודם של רמאים לגלות המרמה שלהם הן העדים הן בעל דרך.
'שַׂר־חֻמָּשִׁים', [זֶה] שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. פירוש מחבר הלכות פסח עם הלכות שבת ומביא ראיות מזו על זו ומהנזקין להלכות טומאה וטהרה ומהלכות טומאה וטהרה להלכות סוכה ולולב וכיוצא בזה שהם דברים ועניינים חלוקים ומפוזרים בחמשה חומשי תורה הוא חורז ומחבר זה בזה ולומד מזה על זה.
'חָכָם', זֶה תַּלְמִיד הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹתָיו. פירוש כענין ריש לקיש עם רבי יוחנן דאמרו בגמרא (בבא מציעא פד.) אחר שנפטר ריש לקיש היה רבי יוחנן מצטער מאד בחסרונו בא ר"א וישב בצידו במקום ריש לקיש וכל הלכה שהיה ר"י דורש היה אמר לו רבי אלעזר תנא דמסייע לך ועם כל זה לא הוה נח ליה לרבי יוחנן בזה ואמר לו אני רוצה תלמיד כריש לקיש דהיה מקשה לי כמה קושיות והייתי מוכרח לתרץ לו על פי סברות שהייתי מחדש באותה הלכה וממילא רווחה שמעתתא בידן אך אתה אומר לי תנא דמסייע לך אטו אנא לא ידענא דשפיר קא אמינא! וכן ענין זה כאן המחכים את רבותיו ברבוי שאלות וקשיות שאומר להם בהלכות שהם מלמדין אותו.
'חֲרָשִׁים', זֶה שֶׁנַּעֲשׂוּ הַכֹּל לְפָנָיו כְּחֵרְשִׁים, בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. פירוש הפתיחה היא הקושיות שמקשה במקראות או במשניות ואחר הקושיות יבואו התרוצים. ויש כשפותח בקושיות אינו יודע להקשות קושיות חזקות אלא קלות מאד שהשומעין יש להם פה לומר לו אין זו קושיא ואין זה דקדוק! אך החכם אינו מקשה קושיות קלות אלא חזקות ולכן כשפותח בדברי תורה שאומר הקושיות נעשין הכל לפניו כחרשין שאין מי שיוכל לתרץ והכל מוכרחים להטות אזן לדבריו לשמוע התירוצים ממנו כי לכולם יהיו הקשיות האלו פלאות רבות.
'וְנָבוֹן', זֶה הַמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. פירוש לא מבעיא הלכה מתוך הלכה אלא דבר הלכה מתוך דבר דמילי דעלמא וכמו דאיתא בגמרא דחולין (חולין קיא:) דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח וקאמר בגמרא הא דרב לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר דרב אקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה טעם ליה טעמא דשייפא אמר יהיב טעמא כולי האי, ופירש רש"י כולי האי שחוזר ונותן טעם בקערה ומאן דשמע סבר דאית לרב נותן טעם בר נותן טעם בעלמא אסור עיין שם. וזהו ענין דקאמר הכא מֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר רוצה לומר דבר תורה מדבר בעלמא של חולין כמו שאמרו שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד.
ומה שאמר דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנוּ בְּלַחַשׁ כלומר הוא חלק הסוד דעליו אמרו רבותינו ז"ל (סוכה מט:) בפסוק 'חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ' (שיר השירים ז, ב) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, ולכן מכנהו בשם לחש כי 'לחש' בהפוך אתוון 'שלח' שהוא רוצה לומר חרב שזה החלק הוא מבטל חרב עשו ויהיה חרב פיפיות להכרית הקליפות.
אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּנֹעָרִים מִן הַמִּצְווֹת. פירוש שהם רשעים גמורים שאם יעשו לפעמים איזה מצוה תחטוף אותה הקליפה מהם ולא ישאר אצלם ממנה אפילו שיעור אבק כאדם שמנער את בגדיו שלא ישאר בהם אבק שהוא דבר מועט.
ומה שאמר תַּעֲלֵי בְּנֵי תַּעֲלֵי רוצה לומר שהם ערומים כשועל שאין רשעתם ניכרת לעיני בני אדם ועל ידי כך יזיקו לאחרים יותר שאין נשמרים מהם וכמו שאמרו המפרשים על פסוק (תהלים קיח, ז) הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי.
חַד אָמַר שֵׁשׁ מֵאוֹת סִדְרֵי מִשְׁנָה. נראה לי בס"ד שש מאות הוא מספר 'בית יעקוב' [600] מלא בוא"ו שעולין שש מאות כי תורה שבכתב נקראת 'בית ישראל' ותורה שבעל פה 'בית יעקב' ולכן כל מצות דרבנן הם בסוד יעקב ומצות דאורייתא הם בסוד ישראל כנודע.
גם שש מאות הוא מספר שם מצפץ [300] ב' פעמים ששם זה הוא חלוף שם הוי־ה בא־ת ב־ש והוא נרתק לשם הוי־ה כן המשנה נרתק של תורה שבכתב על דרך מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דשם אדנ־י [65] הוא מספר היכל [65] כי הוא נרתק של שם הוי־ה.
והנה באלו השש מאות סדרי משנה שהם תורת אמת נכניע דרגא דשקר [600] שמספרו ת"ר ולכן מניחין שני ש' בתפילין של ראש כנגד שש מאות סדרי משנה ולכן אמר וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י), ואמר רבי אליעזר אלו תפלין שבראש.
ונמצא תחלה היו שש מאות סדרים עתה הם ששה דוקא והנה שש בקריאה הוא רוצה לומר ששה ובמספר הוא שש מאות ותחילה היו ה'שש' [600] במספר ועתה נשארו במשמעות הקריאה, רמז לדבר (ויקרא כו, כז) וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי אַף אָנִי אֵלֵךְ עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי, לשון קריאה שאמעט השגתכם ותחלה היו השש במאות ועתה נעשו באחדים ותחלה היו כמנין צדקות [600] וכאשר נתמעטו צדקות שלהם נתמעטו גם הסדרים של המשנה ולכן אמר ביחזקאל (יחזקאל טז, י) וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי, כי לעולם הם שש אך תחלה במספר ואחר כך במשמעות הקריאה.
ומה שאמר 'חַד אָמַר שְׁבַע מֵאוֹת' נראה לי בס"ד כמספר 'יצירה עשיה' [700] כי עסק התורה עולה עד היצירה ונמצא מתקן יצירה ועשיה כי העשיה היא קודם היצירה ועובר עליה גם כן.
דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְכַּסִּים בָּהֶם כְּשִׂמְלָה יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ. נראה לי בס"ד קאי על חלק הסוד שמוכרח להלבישו במלבושין ואי אפשר לגלותו כמו שהוא.
ומה שאמר 'יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ' רמזו בזה תחת אותיות יד יש אותיות כה והוא רמז לאור שהיא תיבת כ"ה בתורה שאם תמנה מן בראשית עד 'יְהִי אוֹר' (בראשית א, ג) תמצא תיבת אור היא תיבת כ"ה כלומר אתה תוכל להוציא הדברים לאורה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מה שאמר 'דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְכַּסִּים בָּהֶם כְּשִׂמְלָה' הוא על דרך מה שאמר הכתוב בקהלת וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה (קהלת יב, ט) וכן כאן אומרים לו אתה חכם שיודע למשל משלים יפים וזהו כשמלה שהוא רמז על המשל ותגיד לנו מהם, והוא משיב 'וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה' (ישעיהו ג, ז) כלומר לא הנמשל ולא המשל שאין לי ידיעה לדבר לא בזה ולא בזה! עד כאן דבריו נר"ו.
(ישעיהו ג, ז) "וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה", שֶׁאֵין בְּיָדִי, לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה וְלֹא תַּלְמוּד. נראה לי דריש לֶחֶם על מקרא כי הלחם הוא מאכל כל אדם ואי אפשר בלעדו וכן המקרא מאכל כל אדם ואי אפשר בלעדה דהכל צריכין למארי חטייא (הוריות יג:), והשמלה דריש לה על משנה ותלמוד שבהם יתכבד האדם וכן השמלה היא לכבוד.
והא דדריש לה אתרתי נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר מגדל דוד על התורה דתיבת שמלה היא מתיבות המתהפכות שהם שִׂמְלָה ושַׂלְמָה כמו כֶּבֶשׁ וְכֶשֶׂב וכל תיבות המתהפכות הם אחד אור ישר ואחד אור חוזר והם מבחינת דעת יעוין שם. ובזה ניחא דדריש תיבת שמלה על תרתי משנה וגמרא כי היא מתיבות המתהפכות 'שִׂמְלָה ושַׂלְמָה' שהם אחד אור ישר זו משנה ואחד אור חוזר זו גמרא שיש בה מלחמה וגבורה.
