דף ל - א
מתניתין:
א. שלשה אחין, שהיו שנים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד נשוי אשה נכרית
מת אחד מבעלי אחיות.
וכנס האח הנשוי אשה נכרית, את אשתו של אחיו, ומת -
ונופלות שתי נשותיו לפני האח השלישי, כאשר אחת מהן אסורה עליו באיסור ערוה של אחות אשתו, והשניה היא צרתה - האחות של אשתו, שהיא ראשונה לנפילה, שכבר נפלה לפניו מאחיו הראשון, וחוזרת ונופלת לפניו עתה מאחיו השני -
יוצאה לשוק משום אחות אשה.
והשניה, צרתה לנפילה, אשת אחיו השני שנופלת רק עתה לפניו [בפעם הראשונה], יוצאה - משום צרתה.
כיון שהיא צרת ערוה של אחות אשתו, היא אינה חולצת ואינה מתייבמת.
ב. ואם לא כנס האח הנשוי נכרית את אחות אשתו, אלא רק עשה בה מאמר [קידושין שתקנו חכמים ליבם לפני שיבוא על יבמתו], ומת -
לא נעשית אשתו הנכרית של האח השני צרתה של אחות אשתו מן התורה, אלא היא צרתה במאמר בלבד, שהיא צרת ערוה מדרבנן.
ולכן, הנכרית - חולצת ולא מתייבמת.
לא מתייבמת - היות והיא צרת ערוה במאמר דרבנן.
וחולצת - היות והיא אינה צרת ערוה מן התורה.
גמרא:
ומדייקת הגמרא, מכך שאם עשה האח הנשוי נכרית מאמר באחות אשתו, צרתה חולצת ולא מתייבמת:
טעמא דעבד בה האח הנשוי נכרית מאמר, באחות אשתו של היבם, רק משום כך אשתו הנכרית אינה מתייבמת, משום היותה צרת ערוה של אחות אשתו, עקב המאמר שעשה בה.
הא לא עבד בה האח הנשוי נכרית מאמר, ומת -
הרי אשתו הנכרית - יבומי נמי מייבמה לאח שנשאר, לפי שלא היתה צרתה של הערוה.
אמר רב נחמן, זאת אומרת: "אין זיקה" ואפילו בחד אחא! [1]
שאין זיקתה של היבמה ליבם מחשיבה אותה כמו שיש קשר של אישות ביניהם, אפילו כאשר הזיקה היא לאח אחד בלבד.
כי אם היתה הזיקה שבין היבם ליבמתו נחשבת כזיקה של אישות ביניהם, היה נוצר מצב של אישות בין האח הנשוי נכרית ובין אשת האח הראשון של מת הנופלת לפניו ליבום.
ואז, היתה אשתו הנכרית של השני נחשבת ל"צרתה של אשת הראשון בזיקה".
וכיון שאשת הראשון היא אחותה של אשת האח השלישי, הרי אשתו הנכרית של האח השני, היתה נאסרת על האח השלישי משום היותה "צרת ערוה בזיקה של אחות אשה".
וכאן הזיקה היא לאח אחד בלבד, ואין כאן את החסרון של זיקה לשני אחים, שיש מאן דאמר הסובר שאין זיקה לשנים.
היות וכאשר מת האח הראשון, שהיה נשוי אחות אשתו, היא נופלת לזיקת יבום אך רק אל האח שנשוי נכרית, ואינה נופלת לזיקת יבום לפני האח שנשוי את אחותה, לפי שהיא ערוה עליו.
ואם "יש זיקה" [לפחות במקום שהזיקה היא ליבם אחד], הרי כשמת הנשוי נכרית, צריכה להאסר הנכרית על האח שנשאר, משום "צרת אחות אשתו בזיקה".
ומכאן מוכיח רב נחמן, ש"אין זיקה", ולא נחשבת הנכרית כצרת ערוה בזיקה של אחות אשה.
מתניתין:
א. שלשה אחים, שהיו שנים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד נשוי נכרית
מת הנשוי נכרית.
וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו הנכרית, ומת -
הראשונה לנשואין [אחת האחיות, שנישאה ראשונה לבעלה, לפני שיבם את הנכרית], יוצאת משום אחות אשה.
ושניה - יוצאת משום צרתה.
דין זה פשוט הוא, ונאמר כאן בשביל המשך המשנה:
ב. ואם לא כנס אחד מבעלי אחיות את הנכרית, אלא עשה בה מאמר, ומת. -
הרי הנכרית - חולצת, ולא מתייבמת!
לא מתייבמת - היות והיא צרת ערוה במאמר יבמין מדרבנן.
וחולצת - היות ואין היא צרת ערוה מן התורה.
גמרא:
כל חידוש המשנה הוא בענין המאמר, כי הדין שצרת ערוה פטורה מן היבום והחליצה כבר נשנה בפרק ראשון.
והוינן בה: הא תו, משנתנו שכל חידושה הוא ענין צרת ערוה במאמר, - למה לי לתנא לשנותה?
והרי היא היינו הך, כמו המשנה שלפניה!
ועוד, הרי כל שכן הוא:
השתא, ומה התם, במשנה הקודמת, דאחות אשה היא זאת דהויא "צרה" לנכרית, שהרי הנכרית היא האשה העיקרית הנשואה לאח, ואחות האשה, שהיא הערוה, היא רק נספחת לה מחמת שקידש אותה במאמר מדרבנן -
ובכל זאת אמרת שהנכרית אסורה!
שהאשה הנספחת במאמר היא הערוה, ובכל זאת היא אוסרת את האשה העיקרית בשם של "צרת ערוה".
הכא, במשנתנו, שהאח נשוי אחות אשה, ומקדש את הנכרית במאמר מדרבנן, דנכרית הנספחת היא זאת דהויא "צרה" לאחות אשה, והאשה העיקרית הנשואה לו היא הערוה, והיא האוסרת את צרתה הנספחת לה במאמר -
לא כל שכן שהיא תאסור לצרתה הנספחת באיסור "צרת ערוה"!
ואם כן, מדוע שנה התנא את משנתנו?
ומשנינן: התנא ששנה משניות אלו -
הך, את משנתנו זאת, הוא תנא ברישא, שנה אותה תחילה.
ואילו הך, את המשנה הקודמת, המדברת בנכרית שהיא האשה העיקרית הנשואה לו, ואילו הערוה מקודשת לו רק במאמר, הוא לא שנה כלל.
כי חזיא, דבר זה נראה בעיניו להתירא, שאין הנכרית נאסרת כ"צרת ערוה" מחמת הערוה הנספחת לבעלה, ולא הוצרך לשנותה כלל.
ושריא, והתירה לנכרית להתייבם.
והדר, אך לאחר מכן, חזר בו התנא ממה שהיה נראה בעיניו תחלה להתיר, וחזיא ונראה הדבר בעיניו לאיסורא, לאסור את הנכרית כצרת ערוה, ושנה אותה במשנה.
ואיידי דמשנה זו, שהיא דבר חידוש עבורו, שהרי תחילה סבר שהיא מותרת, חביבה ליה - אקדמה!
הקדים לשנות אותה ראשונה, ולכן היא נשנית לפני משנתנו.
ומשנה לא זזה ממקומה. ואף על גב שבהקדמת המשנה הזו למשנתנו, נעשית משנתנו למשנה מיותרת, שהרי כל שכן היא מהמשנה הקודמת, בכל זאת ממשיך התנא לשנותה, כיון שמשנה שנשנית - אינה זזה ממקומה, אלא ממשיכים לשנותה.
מתניתין:
שלשה אחין, שהיו שנים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד נשוי נכרית
מת אחד מבעלי אחיות, ונופלת האחות לפני האח הנשוי אחותה ולפני האח הנשוי נכרית.
ואין האח הנשוי אחותה יכול לייבמה, היות והיא ערוה של אחות אשה עליו.
וכיון שהיא אסורה עליו משום אחות אשה, לא הותר כלפיו איסור אשת אח שעליה, והרי היא אסורה עליו כאשת אח שיש לו בנים.
וכנס נשוי נכרית את האחות, אשתו של הראשון.
ואחר כך מתה האחות השניה, אשתו של האח השני, ומעתה אין היא אסורה עליו משום אחות אשה, כיון שאין איסור אשה נוהג אלא כשאשתו חיה.
ואחר כך מת נשוי נכרית -
אין אומרים לו לאח שנשאר, ליבם עתה את האחות, כיון שהיא הותרה לו לאחר מיתת אשתו, או את הנכרית, צרתה.
אלא, כיון שנאסרה עליו בעת נפילתה הראשונה מהאח הראשון כאשת אח שאין לו היתר, דהיינו, כאשת אח שיש לו בנים [היות שהיתה אסורה אז עליו באיסור ערות אחות אשה], הרי זו אסורה עליו עולמית, באיסור זה, שאינו פוקע ממנה האיסור של אשת אח שאין לו היתר, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בו בעת נפילתה מהאח הראשון.
ומכח זה היא פוטרת גם את צרתה.
גמרא:
אמר רב יהודה אמר רב: כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה [דברים כה] "יבמה יבא עליה" - הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, ואסורה עולמית, אפילו אם תחזור ותיפול אליו מאח אחר כשהיא מותרת מאיסור הערוה שהיה עליה בנפילתה הראשונה.
ולמד רב דין זה מסברא, ולא מדרשה של הכתוב.
לפי שאם לא הותרה היבמה בשעת נפילה ליבום, בשעת מיתת בעלה, הרי אין בה את ההיתר של אשת אח שאין לו בנים, הנופלת ליבום.
וממילא, חל עליה בשעת הנפילה שם ששל אשת אח שאין לה היתר, כמו אשת אח שיש לה בנים, שלא הותרה.
וכיון שחל עליה שם זה אין מצות יבום מאח אחר יכולה להתיר אותה ליבום!
כי לא התירה התורה ליבום אלא אשת אח שיש לה היתר, ולא אשה שכבר נאסרה באיסור אשת אח שאין לו היתר, שהוא כאשת אח שיש לו בנים, ואין לה היתר עולמית.
ותמהינן: מאי קא משמע לן רב?
והרי תנינא לדבריו במשנתנו, ששנינו בה, אם נפלה לפניו אחות אשתו, ונאסרה עליו ליבום, ויבמה אח אחר, ומתה אשתו, ועתה אין עליה איסור אחות אשתו, בכל זאת, אם מת האח השני, אסור לו עתה ליבמה, כי הרי זו אסורה עליו עולמית, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת!
ומשנינן: מהו דתימא, הני מילי שנאסרה עולמית, היכא דלא איחזיא לה שלא נהייתה ראויה ליבום בשעת נפילה ראשונה כמו במשנה, כי רק אחר שיבמה אחיו מתה אשתו, ורק אז ירד ממנה איסור אחות אשתו.
וכיון שלא הותרה לו במשך הנפילה הזאת היא נאסרה עולמית.
אבל היכא דאיחזיא לה בנפילה ראשונה, שנהייתה ראויה לו [משום מיתת אשתו] לאחר מיתת בעלה, לפני שהתייבמה לאח אחר -
אימא תישתרי, יתכן שתהיה מותרת לו ליבום, שהרי בנפילה זו עצמה היא הותרה לו, ונאמר שלא נאסרה אז כאשת אח שיש לו בנים, שהרי יש לה עדיין אפשרות להיות מותרת ליבום בנפילה הזאת.
קא משמע לן רב יהודה אמר רב, שהיות ובעת הנפילה לא היה לה היתר, חל עליה אז איסור אשת אח שאין לו היתר, ומכוחו היא נאסרה עולמית.
אך עדיין מקשה הגמרא על רב יהודה אמר רב:
הא נמי תנינא במשנה [לקמן לב א]: דתנן: שני אחין שהיו נשואין שתי אחיות.
מת אחד מהם, ונפלה אל אחיו השני הנשוי אחותה, והרי היא יוצאת מדין ערות אחות אשה.
ואחר כך מתה אשתו של האח השני, והותר איסור אחות שלה -
הרי זו אסורה עליו עולמית באיסור אשת אח שאין לו היתר, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת!
וכאן היה זה באותה הנפילה, שהרי היו רק שני אחים, והאח השני לא יבמה, ואומרת המשנה מפורש, שאף על פי שנהייתה מותרת באותה הנפילה, היא נאסרת עליו עולמית.
ומתרצת הגמרא, שכך הוא חידושו של רב יהודה אמר רב:
מהו דתימא, הייתי אומר כי רק במקרה המבואר במשנה היא נאסרת עולמית, היות והתם הוא דאידחי לה מהאי ביתא לגמרי.
שנדחית שם היבמה לגמרי בשעת מיתת בעלה.
שהרי היא נופלת לפני אח אחד בלבד, והיא אסורה עליו משום ערוה, ויוצאת אז לשוק בלי חליצה ובלי יבום.
ומה שהותרה אחר כך במיתת אשתו, אין זה היתר בשעת נפילה, שהרי אז היא אינה עוד בגדר יבמה הנופלת ליבום, כי אין בה זיקת יבום, אלא היא אשה המותרת לשוק.
אבל הכא [גירסת רש"י היכא], בדברי רב יהודה אמר רב, דלא אידחי לה מהאי ביתא לגמרי, שמדובר בכגון שיש אח אחר, הנשוי נכרית, שמותר לו ליבמה, ויש בה זיקת יבום, אימא -
מיגו, היות דהיא חזיא להאי אח, ראויה היא ליבום לאח הנשוי נכרית, לכן תהא חזיא נמי להאי אח השני, שהיה אסור בה מחמת שהיא אחות אשתו.
וכיון שעתה מתה אשתו, וירד ממנה איסור אחות אשה, תהא מותרת גם לו, שהרי עדיין יש בה זיקת יבום, וההיתר שלה אליו הוא ב"שעת נפילה".
לכן קא שמע לן רב יהודה אמר רב, שהואיל ובשעת מיתת בעלה היא נאסרה, חל איסורה עולמית.
מתניתין:
שלשה אחים, שהיו שנים מהם נשואין שתי אחיות, ואחד נשוי נכרית
ואחר כך אירעו שלשה דברים, בזה אחר זה, ובסדר הזה:
א. גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו.
ב. ומת נשוי נכרית.
ג. וכנסה, את הנכרית, האח המגרש, לאחר שכבר גירש את האחות, ומת.
ובלשון הגמרא להלן, יש לשנות את שלשת הדברים בקצרה:
גירש - מת - כנס.
ונמצא, שלא היו אחות האשה והנכרית נשואות לו יחד באותו זמן, אלא בזה אחר זה.
ולכן, אין הנכרית נחשבת לצרת ערוה, על אף שבעבר היה בעלה נשוי ערוה, היות ולא היה נשוי ערוה יחד עמה.
וכשהיא נופלת לפני האח השלישי, היא מותרת לו.
ומוסיפה עתה המשנה כלל, הבא למעט דבר מה, שיתבאר בהרחבה בגמרא:
זו היא שאמרו [בתחילת המסכת]:
וכולן, כל העריות המנויות במשנה הראשונה, אם אירע שמתו או נתגרשו העריות - צרותיהן מותרות.
גמרא:
ומדייקת הגמרא מלשון המשנה:
רק אם: גירש - מת - כנס.
והיינו, אם תחילה גירש אחד מבעלי האחיות את אשתו, ורק אחר כך מת האח הנשוי נכרית, ואז כנס האח שגירש את האחות את הנכרית -
רק אז אין הנכרית נאסרת מדין צרת ערוה:
טעמא שהנכרית מותרת, משום דגירש אחד מבעלי האחיות את אשתו, ואחר כך מת האח הנשוי נכרית. שאז לא נעשתה הנכרית לצרת ערוה, אפילו לא בזיקה, שלא הוזקקה כלל אל היבם שנשוי אחת מבעלי האחיות.
אבל אם היה: מת - גירש - כנס.
דהיינו, שתחילה מת האח הנשוי נכרית, ונפלה לפני בעלי האחיות, והוזקקה להם ליבום, ונעשתה "צרת ערותה אחות אשה בזיקה".
ורק אחר כך גירש אחד מבעלי האחיות את אשתו.
ואחרי גירושיה כנס את הנכרית, ומת -
אסורה הנכרית, משום היותה צרת ערוה של אחות אשה בזיקה. [2]
ומכח דיוק זה אמר רב אשי: זאת אומרת: יש זיקה אפילו בתרי אחי!
שהזיקה אל היבם נחשבת כאישות אליו, אפילו כשיש שני אחים [ואין אשה אחת יכולה להיות אשת איש של שני אנשים].
כי לענין זיקה, יש זיקה לשני היבמים משום שאין הזיקה אישות ממש.
ולכן נאסרת כאן הנכרית כשנפלה לפני שני בעלי האחיות, משום שנעשית "צרת ערוה של אחות אשה בזיקה".
ויש זיקה אפילו כשנופלת לפני שני יבמים, לאוסרה על השני.
אך איסורה יבוא לידי ביטוי, כשימות האח השני שכנס אותה, ותיפול לפני האח השלישי. [3]
וסובר רב אשי כמאן דאמר "נישואין מפילים", שהנפילה ליבום מתחילה כבר משעה שלוקח האח את אשתו, כי מכח הנישואים שלו מייבם אחיו את אשתו, ולכן חל שם "צרת ערוה" אפילו בחיי האח, על אף שבשעת המיתה של האח נופלת צרת הערוה לבדה, שהרי הערוה עצמה כבר התגרשה.
אך למאן דאמר "מיתה מפלת", ורק בשעת מיתה מקבלת הצרה שם של "צרת ערוה", הרי כאן בשעת מיתת האח השני, כיון שנתגרשה הערוה, אין הנכרית "צרת ערוה", והיא מותרת ביבום.
ומקשינן: ולרב אשי, שהוכיח ממשנתנו שיש זיקה אפילו בשני אחים - קשיא מהא דרב נחמן, שהוכיח בראש העמוד מהמשנה, שאין זיקה לאסור צרת ערוה אפילו לא באח אחד!
אמר לך רב אשי: הדיוק של רב נחמן לעיל, מזה שהצריכה המשנה מאמר כדי לאסור בצרת ערוה, שזיקה לבד אינה אוסרת צרת ערוה בזיקה, אינו דיוק.
כי אפשר לומר שהוא הדין, דאף על גב דלא עבד בה בעל הנכרית, מאמר באשתו של אחד מבעלי האחיות, ומת -
נכרית מיחלץ חלצה, יבומי לא מייבמה - לפי שיש צרת ערוה בזיקה, וקיבלה הנכרית שם של צרת ערוה בשעת נשואיה לאחיו.
ובשעה שמת בעלה, היא נופלת עם השם של "צרת ערוה" מדרבנן, המונע יבום, אך לא פוטר מחליצה.
וכאן הזיקה היא באח אחד בלבד, כי הערוה של אחות אשה נופלת ליבום רק אל האח שנשוי את הנכרית ולא אל האח שנשוי אחותה, ונמצא שהזיקה היא באח אחד, ויש זיקה באח אחד לאסור צרת ערוה בזיקה.
והא דקתני "עשה בה מאמר" - לאפוקי בית שמאי!
הערות
[1] הקדמה לביאור ענין "צרת ערוה בזיקה". נחלקו לעיל אמוראים, בכמה מקומות, אם "יש זיקה" או "אין זיקה". והשאלה היא: האם זיקת היבמה ליבם להתייבם לו נחשבת כקשר של אישות ביניהם, עד שבאו חכמים ואסרו על היבם את קרובות יבמתו, כאילו היתה אשתו, ועל היבמה את קרובי היבם, כאילו היה היבם בעלה. או שאין קשר של אישות ביניהם, אלא רק דיני יבום וחליצה, שאינם יוצרים קשר של אישות למשך התקופה שבה ממתינה היבמה ליבום או לחליצה. ודנה הגמרא לעיל, שיש מקום לחלק בין זיקה ליבם אחד בלבד, שאז אפשר להחשיב את הזיקה כקשר של אישות ביניהם, לבין זיקה לשני אחים יבמים. שהיות ואשה אינה ראויה להיות אשת איש של שני אנשים, אי אפשר להחשיב את הזיקה לשני היבמים כמצב של אישות לשניהם, ולכן אז אין כל קשר של אישות לאף אחד מהיבמים. ולשאלה זאת אם יש זיקה או אין זיקה, יש נפקא מינה גם לענין "צרת ערוה בזיקה". כי אם יש קשר של אישות בין היבם ליבמתו, הרי כאשר נופלת יבמה ליבום לפני אחד האחים, נחשבת היבמה ל"צרה בזיקה" של אשת האח, כתוצאה מן האישות שנוצרה ביניהם! ולכן, אם נופלת יבמה לפני כמה יבמים, ולאחד היבמים היא אסורה באיסור ערוה, הרי היא מקבלת שם של "צרת ערוה בזיקה". אך איסור זה, של "צרת ערוה בזיקה", אינו מונע עתה את היבום לאח שאינו נשוי ערוה. היות והאח הזה בא עתה לייבם מכח הנפילה מהאח הראשון, ובנפילה מהאח הראשון נופלת לפניו רק אשת הראשון בלבד, ולא אשת השני. ומחמת הנפילה הזאת אין היא צרת ערוה בזיקה. כי אין איסור של "צרת ערוה בזיקה", איסור קירבה כשלעצמו, אלא הוא איסור בנפילה ליבום, כאשר נופלת לפניו יבמה שהיתה בשעת נשואיה לאחיו המת "צרת ערוה". אך זאת, שאין היא נופלת מהאח הראשון כצרת ערוה, אלא שבשעת נפילתה היא נעשית ל"צרת ערוה בזיקה" מחמת שאחד היבמים נשוי לערוה, אין זה מונע את יבומה מחמת הנפילה מהאח הראשון.
[2] אך אם לא יכנוס אותה המגרש, היא לא תאסר לאח השלישי מחמת היותה צרת ערוה בזיקה של האח השני, בין אם המגרש חי עדיין ובין אם הוא ימות. שהרי אין צרת ערוה נאסרת אלא בנפילה ליבום, וכל עוד לא כנס אותה המגרש, היא נופלת לשלישי רק מכח האח הראשון, ובנפילה הזאת היא איננה צרת ערוה בזיקה.
[3] עיין בהערה הקודמת בדברי רש"י, וכן בתוס' ד"ה זאת אומרת, כיצד יכול המגרש לכנוס אותה אם נאמר שיש איסור צרת ערוה בזיקה, ובביאור הענין בהערה 1.
סימן כב
בסוגיא דשלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית. וגירש אחד מבעל אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת.
דף ל. שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרת, טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גירש אסורה. אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקה אפילו בתרי אחי כו' ולרבא (דסבירא לי' מיתה מפלת) הניחא אי סבר לה כרב אשי, זו היא למעוטי מת בלא גירש כו' ע"כ כרב אשי ס"ל עכ"ל הגמ'. וכתב רש"י ז"ל, זו היא למעוטי כו' אבל מת שני זה אחר הראשון ולא גירש את אשתו ואפילו לא כנס את הנכרית אסורה דהואי צרת אחות אשה בזיקה ואפילו בשעת מיתה כו', וכתב ע"ז הרשב"א ז"ל, ואיכא למידק דהא נכרית ונפלה לפני שני יבמין נשואין ב' אחיות הרי זו מתיבמת לאחד מהן כו' א"כ כשמת אחד מבעלי אחיות ולא כנס למה נאסרה לאח השני, י"ל מחיים כיון שהערוה עומדת עם בעלה הוי לה אידך צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא, אבל מת אחד מבעלי אחיות כיון ששתיהן באות להתיבם הוי להו צרות ואסורות דחשבינן כאילו נתיבמה אצל זה שמת, ונפלה היא והערוה עכשיו לפני האח השלישי, ואינו מחוור דא"כ אתה עושה אותן צרות לאחר מיתה ואין צרת ערוה לאחר מיתה וכענין שאמרו בירושלמי כו' עכ"ל הרשב"א.
א) והנראה לתרץ דהנה מה שתירץ הרשב"א על הקושיא כיון שיש זיקה א"כ כיון שהיא זקוקה לשני היבמין בעלי האחיות א"כ הא הוי צרת ערוה, ותירץ הרשב"א משום דהוי צרת ערוה שלא במקום מצוה, הא לכאורה אין זה תירוץ אלא על הקושיה דהא היא צרת ערוה בזיקה שהרי היא זקוקה ליבמין בעלי האחיות, ע"ז שפיר משני הרשב"א דלא הוי צרת ערוה משום שזה שלא במקום מצוה, אבל הא יקשה כיון שהיא זקוקה לאחים החיים איך יוכל אחד ליבם הא הוא לוקח אשה שהיא זקוקה לאחיו החי ויתסר לכל אחד, ועכצ"ל דזה לא קשה שהרי ביארנו דכשמיבם אחד הוא עוקר זיקת שאר האחין למפריע ונעשה כאילו לא נפלו לפני האחין הנשארין, והנה שומרת יבם שמתה קי"ל דאסור באמה משום דע"י מיתה לא פקע זיקה שלה, אכן אם יבם יבמה אחת מותר אחר כן באמה של יבמה השני' וכן בחלץ ליבמה אחת מותר באמה של יבמה השני', משום דע"י יבום וחליצה עוקר זיקת היבמות הנשארות, והא דאסור באחות החלוצה הוא איסור חדש דרבנן גזרו על קרובות החליצה, אבל לא מטעם הזיקה הראשונה, שהיא כבר נעקרה ע"י החליצה, אכן אם מתה לא נפקעה זיקתה, ואז אף אם ייבם או יחלוץ לאחת יהי' אסור באמה של המתה, דטעמא דעוקר זיקה מכל היבמות הוא משום דאמרינן שליחותיהו דכולהו היבמות נינהו, פירוש כיון שהיא מועלת לפטור כולן ממילא עוקר זיקה, אבל מהמתה אין עוקר זיקה, דלאחר מיתה הא לא הועילה החליצה בעדה, וא"כ נשאר זיקתה עד מיתתה כמקודם, והוי האם, אם היבמה הזקוקה, והנה כמו באם יבם אחת עוקר זיקה של היבמות הנשארות. כן אם אח אחד חולץ או מיבם עוקר זיקת האחין הנשארין, אבל מהאח שמת שאין מועלת היבום ולא החליצה בעדו, וא"כ לא הוי שליחותא דידי' וממנו לא עקר זיקה.
ולפי זה מתורץ קושית הרשב"א שמקשה הא אין צרה לאחר מיתה, ולפי דברינו לא קשה, דמחיים משו"ה שרי ליבומי אף שזקוקה לאחיו, שהרי ע"י זה שמיבם עוקר הזיקה, אבל בלא עקירת הזיקה נשארת זקוקת אחיו, נמצא כשמת הנשוי נכרית הנכרית זקוקה לשני האחין, וכשמת אחד מן האחין ולא גירש הרי נופלת ליבום היבמה גם מזיקת האח בעל האחיות, דכיון שמת לא נעקר זיקתו, וא"כ עתה אגלאי מילתא שהיא צרה מחיים, היינו דבעת שהי' חי בעל האחיות היתה הנכרית צרה של אשתו של האח בעל האחיות שמת ונופלת עתה ליבום גם מהאח בעל האחיות והיא צרת אחות אשה בזיקה, וכמפורש זה ברש"י ז"ל. דכיון דיש זיקה הוי כאילו באה מכח השני, וא"ת הואיל וזיקה חשיבה להיות עלי' כח השני הוי אשת שני מתים דבלא איסור דאחיות נמי אסורה, לא היא דזיקת שני יבמין דאסירא ליתא מדאורייתא ולא גזור רבנן אלא היכא דעבד בה מאמר עכ"ל רש"י.
שוב מצאתי ראי' ברורה לדברינו מדברי השלטי גבורים שכתב ז"ל, ונראה בעיני שאם היו ג' אחין נשואים ג' נשים נכריות ומת אחד מהן והרי אשתו זקוקה לשני האחין והיו בנים לאחד מהן ומת הרי זו אסורה להתיבם לאותו האח הנשאר הואיל והיתה זקוקה לאחיו שיש לו בנים הרי היא כאשת אחיו שיש לו בנים ואסורה, כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל השלטי גבורים, והרי זה מוכח כדברינו דהא קשה אם אסורה היבמה להתייבם כשמת א"כ גם מחיים יתסר להאח השני להתיבם, ע"כ דמחיים מותר להאח השני ליבם דאף שאחיו יש לו בנים והיא זקוקה לו הא כשמיבם הוא עוקר זיקת האח שיש לו בנים, אבל אם מת דאי אפשר עוד לעקור זיקתו היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה.
וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק ו' מהלכות יבום וחליצה, שאם מת בעל האחיות אחר שמת הנשוי נכרית ולא גירש אשתו אז אסורה להתיבם להאח השלישי מדינא, אבל אם גירש בעל האחיות אשתו ואח"כ מת, מדינא מותרת להתיבם, אלא דרבנן גזרו בזיקה יותר מבערוה, מפני שאיסור זיקה אין ידוע לכל, והיינו דכיון דהיתה זקוקה הנכרית לבעל האחיות ואם לא גירש אשתו הרי אשתו האחות אשה וגם הנכרית נפלה ליבום מטעם ליתא דידי', דאף אם ייבם השלישי לא נעקרה זיקתו, משו"ה הויא הנכרית צרת אחות אשה, אבל אם גירש בעל האחיות ואח"כ מת הרי אף אם נפלה הנכרית ליבום מליתא דידי', הא מדינא מותר, שהרי אם נתגרשה צרותיהן מותרות, ורק רבנן גזרו בזיקה יותר מערוה, דאף שבשעת מיתה לא היתה צרת ערוה ג"כ אסורה.
ב) אכן לפי זה לכאורה יקשה דברי הירושלמי דמקשה מתניתין, ז"ל הירושלמי, אילו שומרת יבם שנפלה לפני כמה יבמין שמא אינה מתיבמת, תני ר' חייא אשת אחד מתיבמת לא אשת שני מתים עכ"ל הירושלמי ולפי דברינו הא לא קשה כלל, שומרת יבם שנפלה לפני כמה יבמין שלא תתיבם מפני שיש עלי' זיקת כמה יבמין, דהא אם יבם אחד יעקור זיקת כל היבמין ויתברר שלא נפלה להם ולא הי' עלי' זיקת כמה יבמין.
אכן הירושלמי לטעמי' שהקשה בפ"א ז"ל, ר' יודן בעא כמאן דאמר הוא אינו חייב על החלוצה אבל חייב הוא על הצרה חליצה פטור ביאה פטור, כמא דתימר חלץ לה נאסרה לאחין, ודכותה בא עלי' נאסרה לאחין, תני ר' חייא מת הראשון מיבם השני מת השני ייבם השלישי (פירוש דקשה להירושלמי כיון שבא האחד נאסרה לאחין מטעם אשת אח הראשון, וא"כ כשמת השני איך מייבם השלישי הא אסורה לו מפני האח הראשון), א"ר יוסי מה את סבר חליצה היא ביאה, כיון שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפריע, למפריעה חל עלי' איסורה של מת אצל האחין, אבל אם בא עלי' אשתו היא עכ"ל הירושלמי, לפי זה סובר הירושלמי כשהוא מיבם אין עוקר זיקה, א"כ שפיר הקשה, יבמה שנפלה לפני כמה אחין תתסר ליבום משום זיקת האח החי, וע"ז משני הירושלמי, אשת שני מתים אסרה התורה, אבל זיקת אח אחד אמרה התורה שאין אוסר על השני, דהא דין היבמה שלעלמא אסורה ולהיבמין מותרת.
אכן הרמב"ם לטעמי' דאיהו פסק, דיבמה שנפלה ליבום וחלצו האחין מותרת לכל האחין מן התורה ואין עלי' איסור כלל מן התורה אף שהזיקה נעקרה, דסבירא לי' כרבינא דאמר בא על יבמה אחת השני' רק בעשה. מטעם יבמה יבא עלי', ולא על חברתה, אבל לא מטעם לא יבנה, וכמו שביארנו זאת למעלה בסוגיא דהחולץ ליבמתו, וא"כ להרמב"ם יבום ג"כ עוקר זיקה למפריע, ואעפי"כ לא קשה איך מותרת אח"כ ליבום להאח השני כשימות, דהא להרמב"ם אף בחליצה לא נאסרה מן התורה לכל האחין ורק רבנן גזרו, והיכא דהוי יבום לא גזרו בה רבנן לאסור להאח השני, א"כ להרמב"ם זיקת אח אחד אסר על השני. והא דמותרת להתיבם משום דע"י זיקה עוקר זיקת היבום למפריע.
אבל הרשב"א דאיהו ס"ל כגירסא בגמ', חד אמר לאו, היינו שיש איסור דלא יבנה אם בא על יבמה השני' בלא יבנה, א"כ ע"כ דאותה שמיבם אין עוקר הזיקה, דאם הי' עוקר הזיקה היתה אסורה על כל האחין בלא יבנה מטעם המת, א"כ אם יבם האחד ומת היתה אסורה על האח השלישי כשימות הוא, ע"כ דיבום אין עוקר זיקה, ואעפי"כ שריא ליבומי להרשב"א דאין זיקת אח אחד אוסר על השני.
ג) והנה מצות יבום הוא דוקא אם הנשואין אוסר על האח השני, אבל אם אין הנשואין אוסר על האח השני אז אין מצות יבום, שהרי לעיל דף י"ג איתא, רבא אמר טעמא דבית שמאי דאין איסור חל על איסור, תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי אלא נשא חי ואח"כ נשא מת אחות אשה קדים, כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה עכ"ל הגמ', הרי חזינן אף שהיא אשת אחיו, כיון שאין איסור של אשת אח אין כאן מצות יבום, דאימתי אמרה התורה מצות יבום היכא שהי' לאשת האח דיני אשת אח, ואם לא אין מפיל ליבום, ואף דבית הלל לא סבירא להו האי סברא דמ"מ אשת אחיו היא, וכדאיתא בתוס' דף ל"ב ד"ה שנשא, היינו נהי דאין אסורה מטעם אשת אח. עכ"פ הא יש עליה איסור מטעם שהיא אשת איש של אחיו, אבל היכא שמה שהיא אשת אחיו אין אסורה על האח הכל מודים שאין מפיל ליבום.
לפי זה אזלי הרמב"ם והרשב"א לטעמייהו, הרשב"א דגריס לעיל בפלוגתא דרב אחא ורבינא, דחד אמר בלאו, היינו דאם בא על יבמה אחת שארי היבמות בלאו דלא יבנה, א"כ יקשה אם יבם אחד איך מותרת להאח השני, ע"כ דיבום מה שמייבם היבמה לא עקר הזיקה מהיבמה שיבמה, וא"כ קשה איך מותר ליבם הא יש עלי' זיקת האחין הנשארים, ועכצ"ל דזיקת אח אין אוסר לשני, וא"כ אם מת אין זיקתו מפלת ליבום, והרשב"א בודאי דלא יסבור כהשלטי גבורים לענין אם נפלה יבמה לשני אחין ומת אחד מהן והיו לו בנים דכיון דמחיים לא אסר אין זיקתו מפלת ליבום, וא"כ אם מת בעל האחיות אי אפשר לומר שתהא אז הנכרית אסורה משום שנופלת ליבום מטעם האח שמת שהיתה לו זיקה עלי', דכיון דזיקה אין אוסר, ממילא אין מפיל ליבום, וא"כ במת ולא גירש היא נופלת ליבום רק מטעם נשוי הנכרית שמת, משו"ה פריך הרשב"א איך תתסר הנכרית כשימות אחד מבעל האחיות, הא אין צרה לאחר מיתה.
אבל הרמב"ם הא סבירא לי' דיבום עוקר זיקה, וא"כ זיקה אוסרת, והא דשרי לייבם יבמה שנפלה לפני כמה אחין, משום דע"י יבום נעקר הזיקה, אבל אם מת לא תעקר זיקתו אף ע"י יבום, וא"כ נופלת עתה ליבום גם מכח בעל האחות אשה, וא"כ הוי צרת ערוה מחיים, שהיתה זקוקה לו מחיים ביחד עם אחות אשתו מכח האח בעל האחיות, וא"כ הוי צרת ערוה מחיים.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0