דלג לתוכן

יבמות לג ע"ב - Steinsaltz

And he taught him the ruling with regard to a more inclusive prohibition, that in such cases there is an exemption, and this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And bar Kappara then saw the case of a non-priest who ate a bird killed by pinching, and since it was similar to the previous cases, he mixed them together. Then, sometime later, it seemed to him as though he had in truth heard all of these cases together from Rabbi Yehuda HaNasi, but when he examined this last case, he found that it could exist only if the events occurred simultaneously.

And he concluded that since the case of a non-priest eating a bird killed by pinching can occur only in a scenario where the prohibitions take effect simultaneously, the other cases are instances of simultaneous prohibitions as well. And similarly, since he was taught to exempt one individual from a second prohibition in those cases, these cases were taught to exempt one individual from a second prohibition as well. Therefore, according to Rabbi Ḥiyya, bar Kappara did not knowingly speak falsely. Rather, he heard certain matters from Rabbi Yehuda HaNasi and then mistakenly merged with them other matters. As a result, he confused the issue.

The Gemara raises an objection to the statement of bar Kappara from a baraita: In the case of a non-priest who served on Shabbat and the case of a blemished priest who served while ritually impure, there is liability here, due to the prohibition against serving as a non-priest; and due to the prohibition against desecrating Shabbat; and due to the prohibition against serving as a blemished priest; and due to the prohibition against serving after contracting ritual impurity. This is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Shimon says: There is liability here only due to the prohibition against serving as a non-priest and due to the prohibition against serving as a blemished priest. The Gemara notes: And yet the case of a non-priest who ate a bird killed by pinching was left out and not mentioned among the cases subject to this dispute.

The Gemara asks: According to whom was this left out? That is, according to the opinion of which tanna would this question arise? If we say that this was left out according to the opinion of Rabbi Yosei, it is difficult. Now that Rabbi Yosei holds, even in cases of a more inclusive prohibition, that one is liable on two counts, as was stated with regard to a non-priest who served on Shabbat, is it necessary to state that in the case where the additional prohibition takes effect simultaneously one would be liable on two counts? Rather, is it not according to the opinion of Rabbi Shimon that this case was left out, as Rabbi Shimon would concede that in this case one is liable on two counts? Therefore, Rabbi Shimon exempts one from liability for the second prohibition in cases of more inclusive prohibitions, but in cases of simultaneous prohibitions he would deem one liable on two counts. The Gemara summarizes: The refutation of the opinion of bar Kappara is indeed a conclusive refutation, and his statements are rejected.

The Gemara raises a question with regard to one of the laws mentioned above. The baraita mentioned the case of a non-priest who served on Shabbat. The Gemara wonders: In what form of service did he perform in the Temple? If this is referring to a case where a non-priest performed the slaughtering of the sacrificial animal, there would be no prohibition, as the slaughtering by a non-priest is valid. And if it is referring to receiving the blood and carrying the blood to the altar, while this is a case where he would be liable as a non-priest performing the service of a priest, insofar as Shabbat is concerned this is a case only of moving, and it does not entail a violation of any prohibited labor.

If he served by burning the sacrificial portions on the altar, then this discussion follows the opinion of Rabbi Yosei, but didn’t Rabbi Yosei say that the prohibition against kindling on Shabbat was singled out to teach that one who lights a fire on Shabbat merely violates a prohibition? This is as opposed to the other prohibited labors, which incur death penalties when violated willfully and entail the bringing of a sin-offering when violated unintentionally. Why, then, would Rabbi Yosei deem one liable for two sin-offerings?

Rav Aḥa bar Yaakov said: The service referred to in this case is the slaughtering of the High Priest’s bull on Yom Kippur, and this is in accordance with the statement of the one who says that the slaughtering of the High Priest’s bull is disqualified if performed by a non-priest, for this service is designated specifically for the High Priest alone. The Gemara asks: If so, that this is referring to the slaughtering of the High Priest’s bull, then why specifically state a non-priest? The same would hold true even for a common priest as well. The Gemara answers: This is referring to one who is as a non-priest in relation to the High Priest and not to an actual non-priest. The Hebrew word zar literally means foreigner, and this type of service is considered foreign to a common priest as well as a non-priest.

Rav Ashi strongly objects to this: The previous rejection that was based on the idea that the act of burning was not a full-fledged prohibited labor is in fact groundless. Is the tanna teaching how many sin-offerings would be incurred, or is he teaching how many negative mitzvot are being violated? Rather, he merely enumerates the prohibitions violated by a certain action, without detailing their severities, and therefore the desecration of Shabbat involved in the Temple service can be any Shabbat violation. The Gemara asks: What practical difference does it make how many prohibitions are involved? The Gemara answers: It affects the decision whether or not to bury him among the completely wicked. If he violated two prohibitions, he is considered wicked on two counts and consequently must be buried accordingly.

MISHNA: In the case of two men who betrothed two women, and at the time that they entered the wedding canopy, after the betrothal, the men switched this wife with that wife and that one with this one, then these two men are liable for engaging in forbidden sexual relations with a married woman, since each of them had intercourse with his fellow’s wife. The act of betrothal is sufficient to prohibit a woman to all other men as a married woman. Therefore, when the women were switched, both men transgressed this violation. And if they were brothers, then they are also liable for forbidden sexual relations with a brother’s wife. And if these women were sisters, then they are liable for taking a wife and her sister as well. And if they were menstruating women, they would be liable for intercourse with a menstruating woman as well.

And following these forbidden sexual relations, we separate these women from their husbands for three months, lest they were impregnated by that forbidden act of intercourse. Doing so makes it possible to distinguish a child born of these relations, so that he could be rendered a mamzer. And if they were female minors and unable to bear children, then we immediately return them to their original husbands. And if they were daughters of priests, they are thereby disqualified from eating of teruma. By engaging in illicit sexual acts, they were rendered forbidden to priests and disqualified from eating teruma.

GEMARA: In the mishna it states: They switched this one with that one. Are we dealing with such wicked individuals that they would intentionally switch their wives? And furthermore, consider that which Rabbi Ḥiyya taught on this subject: There are sixteen sin-offerings here, four sin-offerings for each of the men and four for each of the women. Yet, if they had acted intentionally would there be an offering? Sacrifices are brought only for unintentional acts. Rav Yehuda said: Teach instead they were switched, which indicates that the switching was not done intentionally; rather, the women were accidentally mixed up.

The Gemara comments: This, too, stands to reason from the fact that the latter clause teaches: If they were female minors and unable to bear children, then we immediately return them. And if this had been done intentionally, would it be permitted to return a woman who had engaged in illicit sexual acts to her husband? The Gemara comments: This is not difficult and does not disprove the notion that the act was intentional. Even if the act was intentional, these women would be permitted to return to their husbands. This is because the seduction of a minor girl is considered rape, and after rape a woman is permitted to return to an Israelite husband.

However, this can be derived from a different point that the mishna teaches: We separate these women from their husbands for three months, as perhaps they became pregnant. From here it can be deduced: Were it to become clear after three months that they are not pregnant, they are permitted to return to their husbands. And if they had acted intentionally, would this be permitted? Rather, must one not conclude from here that the mishna is referring to a case where they were switched inadvertently? The Gemara summarizes: Indeed, conclude from here that this is the case.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - ב

ובאיסור כולל אתנייה, שנה לו רבי את שני הענינים לפטור, שבהם חייב רק אחת, כשחלו באיסור כולל, והם זר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה, שהם יכולים לחול הן בבת אחת והן בזה אחר זה בכולל, וכמו שנתבאר לעיל.

אך אם חלו בבת אחת הוא שנה לו לחיובא, שחייב גם לרבי שמעון שתיים.

ואליבא דרבי שמעון שנה לו אותם.

אך את הענין השלישי, זר שאכל מליקה, שאינו יכול לחול בכולל אלא רק בבת אחת, הוא לא שנה לו לפטור, כי רק בבת אחת הוא שייך, ובבת אחת מודה רבי שמעון לרבי יוסי שחייב שתיים.

וחזיא והיה נראה לבר קפרא, ששתי ההלכות האחרות, שגם הן עוסקות בענין קדשים, דומות הן לזר שאכל מליקה.

ואיידי וכיון דדמיא לה - ערבה צירף בר קפרא לזר שאכל מליקה בהדייהו, יחד עם שתי ההלכות האחרות, שבכולן לפי רבי שמעון, אינו חייב בכל שלשת ההלכות הללו אלא אחת.

ולא חילק בר קפרא בין שתי ההלכות הראשונות שרק באיסור כולל פטר בהן רבי, ולא באיסור בת אחת, לבין זר שאכל טומאה, שאינה שייכת אלא בבת אחת ולא בכולל.

ואחר כך עיין בה בר קפרא, ולא אשכח בזר שאכל מליקה שיתכן בו איסור כולל, אלא רק איסור בבת אחת.

ושכח בר קפרא שלא רבי שנה לו את זר שאכל מליקה לפטור, אלא הוא זה שעירב אותה עם שתי ההלכות האחרות.

וסבר, מדהא, זר שאכל מליקה מדובר בו בבת אחת - הא נמי, זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה גם בהן מדובר אפילו כשחלו בבת אחת.

ומדהא, בזר שאכל מליקה שנה אותה רבי לפטור אליבא דרבי שמעון, הנך זר שעבד בזבת, ובעל מום ששימש בטומאה, נמי לפטור שנאם רבי, שאינו חייב לרבי שמעון אלא אחת, ואפילו אם חלו בבת אחת. ובכך טעה בר קפרא.

מיתיבי מהא דתניא: זר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה -

יש כאן משום זרות, ומשום שבת, ומשום בעל מום, ומשום טומאה, דברי רבי יוסי

רבי שמעון אומר: אין כאן אלא משום זרות ובעל מום בלבד!

ואילו את ההלכה השלישית, מליקה לזר - שיירה התנא מלהזכירה, משום שאינה דומה לשתיהן.

ולמאן שיירה?

אילימא לרבי יוסי, שסבור התנא שזר שאוכל מליקה לא מחייבו רבי יוסי שתיים, ולכן לא הזכיר זאת עם שתי ההלכות האחרות.

לא יתכן.

כי השתא הרי רבי יוסי אפילו באיסור כולל, שאחד מהאיסורים קדם לשני, בכל זאת מיחייב שתים -

באיסור בת אחת מיבעיא למימר שחייב שתיים!?

אלא לאו לרבי שמעון המחייב רק אחת שייר זאת התנא.

היות והוא סבור שרק באיסור כולל הוא דפטר רבי שמעון מהאיסור השני, שאין איסור יכול לחול על איסור אחר שקדם לו.

אבל באיסור בבת אחת מיחייב גם רבי שמעון.

ותיובתא דבר קפרא!

ומסקינן: אכן תיובתא.

ועתה מבארת הגמרא את ענין זר ששימש בשבת.

במאי, באיזה מעבודת המקדש שימש הזר בשבת?

אי שימש בשחיטה, הרי שחיטה בזר כשרה, ואינו חייב משום זרות עליה.

ואי בקבלה של הדם והולכה של הדם למזבח, שהו עבודות שהזר מוזהר עליהן, אין זו מלאכת שבת, כי טלטול בעלמא הוא, ואין חייבים עליה שתיים.

אי בהקטרה, שחייבים על שריפת האימורים משום זרות ומשום שבת -

והא אמר רבי יוסי: מלאכת הבערה בשבת, האמורה בתורה במפורש "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", יצאה מכלל מלאכות שבת להכתב לחוד - ללאו, כדי לחייב עליה מלקות בתורת לאו בלבד, ולא בתורת כרת ומיתה, יצאתה!

ואם כן, לרבי יוסי אין כאן חיוב חטאת מצד מלאכת שבת.

אמר רב אחא בר יעקב: כאן מדובר בשחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים.

וכדברי האומר: שחיטת פרו של כהן גדול בזר - פסולה. אי הכי, מאי איריא, מדוע נקט התנא דוקא זר? והרי אפילו כהן הדיוט נמי חייב על שחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים שתיים.

ומשנינן: מי שזר אצלו קאמר, ואפילו כהן הדיוט.

מתקיף לה רב אשי: מידי שתי חטאות קתני בברייתא זו, או שני לאוי קתני בה?

אלא איסורי בעלמא קא חשיב התנא, ואין זה נוגע למחלוקת אם חייב שתיים כשחל איסור על איסר.

ולמאי נפקא מינה, שנקט התנא את מספר האיסורים - כדי לקוברו את העושה לשני האיסורים, בין רשעים גמורים.

מתניתין:

שנים שקידשו שתי נשים,

ובשעת כניסתן לחופה אירע שהחליפו את אשתו של זה לזה, ואת אשתו של זה לזה -

הרי אלו חייבין משום אשת איש.

ואם היו אחין - חייבים גם משום אשת אח.

ואם היו אחיות - גם משום אשה אל אחותה.

ואם היו נדות - גם משום נדה.

ומשנתגלתה ההחלפה, מפרישין אותן שלשה חדשים, שמא מעוברות הן, והעוברים ממזרים הם, ויש להבחין בין זרע כשר לזרע פסול, כדי שלא יבואו להכשירם, שיתלו נשיהם את בניהם בבעליהן האמיתיים, בעוד שהם ממזרים.

ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד - מחזירים אותן מיד.

ואם היו כהנות - נפסלו מן התרומה.

גמרא:

והוינן בה: וכי החליפו נשותיהן? - מידי, האם ברשיעי שמחליפים נשותיהם עסקינן?

ותו, הא דתני רבי חייא: הרי כאן בסך הכל לשני הבעלים ולשתי הנשים שש עשרה חטאות, לכל אחד ואחת ארבע חטאות.

ואי במזיד עסקינן - מי איכא קרבן במזיד?

אמר רב יהודה, תני: הוחלפו נשותיהם בשגגה.

הכי נמי מסתברא, שמשנתנו מדברת בשוגג.

דקתני סיפא: אם היו קטנות שאינן ראויות לילד - מחזירין אותן מיד.

ואי במזיד, מי שריא להחזירן, והרי זונה אסורה לבעלה!?

ודחינן: הא, לא קשיא. שהרי פיתוי קטנה, גם אם היתה זנותה ברצון, אונס נינהו.

ואונס בישראל [להוציא כהנים] מישרא שרי.

אלא, מכאן יש להוכיח שמדובר בשוגג:

מהא דקתני: מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן.

הא לאו מעוברות - שריין, הרי הן מותרות לבעליהן.

ואי הוחלפו במזיד - מי שרי?

אלא לאו, שמע מינה הוחלפו ולא החליפו תנן.

ומסקינן: אכן שמע מינה.

וגם בענין איסור כולל אתנייה [שנה לו] שאם היה מקרה של איסור כולל, יש לפטור, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' שמעון. וחזיא [וראה] לבר קפרא מקרה של זר שאכל מליקה, ואיידי דדמיא לה, ערבה בהדייהו [ומתוך שהיא דומה לשאלות הקודמות לה, ערב אותה אתן], ולאחר זמן היה נדמה לו שבאמת שמע את כולן יחד מפי רבי, ועיין בה בשאלה זו, ולא אשכח [מצא] שהיא יכולה להתקיים אלא כשקרו הדברים בבת אחת.

וסבר מדהא [מתוך שזו] בבת אחת, שהרי איסור זר שאכל מליקה יכול להיות רק כשחלו האיסורים בבת אחת, הא נמי [זו גם כן], כלומר, גם האחרות, מדובר בהן כשהיו הדברים בבת אחת. ומדהנך [ומכיון שאלו] שמע אותם לפטור, הנך נמי [אלה גם כן] לפטור. ואם כן לדעת ר' חייא לא שיקר בר קפרא ביודעין, אלא שמע דברים מסויימים מפי רבי, ובטעות ערב בהם עניינים אחרים, ומתוך כך גרם לעצמו שבילבל את הנושאים.

לעיקרם של דברי בר קפרא מיתיבי [מקשים], שנינו: זר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה — יש כאן משום זרות, ומשום שבת, ומשום בעל מום, ומשום טומאה, אלו דברי ר' יוסי. ר' שמעון אומר: אין כאן אלא משום זרות ובעל מום בלבד. ומדייקים: ואילו את השאלה לגבי זר שאכל מליקה שיירה [שייר אותה] ולא מנה אותה בין הדברים השנויים במחלוקת זו.

ומעתה נדון: למאן שיירה [לפי שיטת מי שייר אותה], כלומר, לדעת מי מן התנאים אין שאלה זו שייכת לכאן? אילימא [אם תרצה לומר] שהיא לשיטת ר' יוסי, השתא [עכשיו, הרי] לדעת ר' יוסי אפילו באיסור כולל מיחייב [חייב] שתים, כמו שאמרנו בענין זר ששימש בשבת, ואם כן — באיסור בת אחת מיבעיא [נצרכה] לומר שהוא מחייב שתים? אלא לאו [האם לא] מוכח מכאן שהסיבה ששייר מקרה זה ולא שנה אותו כאן היא לדעת ר' שמעון. וכך יש לומר: אכן באיסור כולל הוא דפטר [שפוטר] ר' שמעון, אבל באיסור בבת אחת — גם לר' שמעון מיחייב [חייב] שתים. ומכאן אם כן תיובתא [קושיה חמורה] על דברי בר קפרא! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה היא] ונדחו דבריו.

על פרט אחד מאותם דינים שואלים: הזכרנו זר ששימש בשבת, והשאלה היא: במאי [במה] שימש, איזו עבודה עשה? אי [אם] תאמר שהמדובר בשחיטה ששחט הזר את הקרבן — הלא שחיטה בזר כשרה, וכיון שכך אין כאן משום זרות. ואי [ואם] תאמר שהמדובר בקבלה והולכה, שקיבל את הדם או הוליך את המזרק המכיל דם אל המזבח — אמנם יש פה משום זר שעשה עבודת כהונה, אבל מבחינת שבת טלטול בעלמא [בלבד] הוא, ואין בכך איסור מלאכה בשבת מן התורה.

אי [אם] תאמר, ששימש בהקטרה, ששרף את הקרבן על המזבח, אולם הרי דיון זה הוא לשיטת ר' יוסי, והאמר [והרי אמר] ר' יוסי שהבערה שנאמרה בתורה ("לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". שמות לה, ג) ללאו יצאתה. כלומר, שהיא יוצאת מכלל כל המלאכות האסורות בשבת, שבכולן יש חיוב מיתה בעשייתן במזיד, וחיוב חטאת בעשייתן בשוגג, וזו אין בה אלא איסור לאו בלבד, ומדוע אמר ר' יוסי שחייב שתי חטאות?

אמר רב אחא בר יעקב: מדובר כאן בשחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים. ששחיטה ודאי מלאכה גמורה היא. וכדברי האומר שחיטת פרו של כהן גדול בזר פסולה. שעבודה זו מיוחדת לכהן הגדול בלבד. ושואלים: אי הכי [אם כך], שמדובר בשחיטת פר כהן גדול, מאי איריא [מה שייך], מדוע דווקא זר? אפילו כהן הדיוט ששחט אותה נמי [גם כן] נחשב כזר ויחולו עליו אותם איסורים! ומשיבים: אכן, אפשר לפרש שזר אצלו קאמר [אמר], כלומר, אין מדובר דווקא בזר ממש, שאיננו כהן כלל, אלא בכל מי שעבודה זו היא זרה אצלו, ואפילו הוא כהן הדיוט.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: קושיה זו שהקשינו שאין כאן מלאכה גמורה — אינה קושיה, שהרי מידי [וכי] מספר חטאות קתני [שנה] כאן, או לאוי קתני [לאוים שנה]?! אלא איסורי בעלמא קא חשיב [איסורים בלבד הוא מונה], כמה איסורים יש בפעולה מסויימת, בלי לדון בחומרתם של איסורים אלה. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] ומה זה משנה כמה איסורים יש? ומשיבים: לקוברו בין רשעים גמורים. שאם עבר עבירה כפולה כזו הרי הוא רשע בשני דברים, וצריך לנהוג בו כפי שנוהגים ברשע גמור.

א משנה שנים שקידשו שתי נשים, ובשעת כניסתן לחופה אחרי האירוסין החליפו את אשתו של זה לזה, ואת של זה לזה — הרי אלו חייבין משום אשת איש, שהרי כל אחד בא על אשת חבירו. ואם היו אחין — הרי הם חייבים גם משום אשת אח, ואם היו נשים אלה אחיות — חייבים גם משום "אשה אל אחותה". ואם היו נדות — חייבים גם משום נדה.

ולאחר ביאה זו מפרישין אותן הנשים מבעליהן שלשה חדשים, שמא מעוברות הן מאותה ביאה של איסור. כדי שאפשר יהיה להבחין בילד שנולד מביאה זו, שממזר הוא. ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד — מחזירים אותן מיד לבעליהן הראויים. ואם היו כהנות (בנות כהנים), הרי נפסלו בכך מן התרומה, משום שכל אחת נבעלה בעילת זנות ואסורה לכהן, ופסולה מלאכול בתרומה.

ב גמרא שנינו במשנה: החליפו את של זה לזה. ושואלים: מידי ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים כאלה עוסקים אנו] שמחליפים את נשותיהם בכוונה?! ותו [ועוד]: אם עשו זאת בכוונה תחילה — הא דתני [זו ששנה] ר' חייא בענין זה: הרי כאן שש עשרה חטאות (ארבע חטאות לכל אחד מן הגברים, וכן לכל אחת מן הנשים), אם מונים את כל הקרבנות שהבעלים והנשים נתחייבו בהם — ולפי זה, אי [אם] עשו זאת במזיד מי איכא [האם יש] כאן קרבן? שהרי אין מביאים קרבן אלא על השגגה! אמר רב יהודה: תני [שנה] כאן "הוחלפו", כלומר, לא שהחליפו בזדון, אלא התחלפו להם הנשים בטעות.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דקתני סיפא [שכן שנה בסוף המשנה]: אם היו קטנות שאינן ראויות לילד — מחזירין אותן מיד. ואי [ואם] היה הדבר במזיד, מי שריא [האם מותר] להחזיר אשה שזינתה? ומעירים: הא לא קשיא [זה איננו קשה], שגם אם היה הדבר במזיד, כיון שהיו נשים אלה קטנות, הלא פיתוי קטנה כאונס נינהו [הוא] נחשב, ואונס בישראל, כלומר, אנוסה לגבי ישראל מישרא שרי [מותרת] היא.

אלא יש לדייק זאת מצד אחר: דקתני [ששנה] שם: מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן, ומכאן נסיק: הא לאו [הרי אם לא] היו מעוברות, שהתברר אחר שלושה חדשים שאינן מעוברות — שריין [מותרות הן] לבעלים, ואי [ואם] היה הדבר במזיד, מי שרי [האם מותר]? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי מדובר פה בהוחלפו בשגגה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא הדבר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And he taught him the ruling with regard to a more inclusive prohibition, that in such cases there is an exemption, and this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And bar Kappara then saw the case of a non-priest who ate a bird killed by pinching, and since it was similar to the previous cases, he mixed them together. Then, sometime later, it seemed to him as though he had in truth heard all of these cases together from Rabbi Yehuda HaNasi, but when he examined this last case, he found that it could exist only if the events occurred simultaneously.

And he concluded that since the case of a non-priest eating a bird killed by pinching can occur only in a scenario where the prohibitions take effect simultaneously, the other cases are instances of simultaneous prohibitions as well. And similarly, since he was taught to exempt one individual from a second prohibition in those cases, these cases were taught to exempt one individual from a second prohibition as well. Therefore, according to Rabbi Ḥiyya, bar Kappara did not knowingly speak falsely. Rather, he heard certain matters from Rabbi Yehuda HaNasi and then mistakenly merged with them other matters. As a result, he confused the issue.

The Gemara raises an objection to the statement of bar Kappara from a baraita: In the case of a non-priest who served on Shabbat and the case of a blemished priest who served while ritually impure, there is liability here, due to the prohibition against serving as a non-priest; and due to the prohibition against desecrating Shabbat; and due to the prohibition against serving as a blemished priest; and due to the prohibition against serving after contracting ritual impurity. This is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Shimon says: There is liability here only due to the prohibition against serving as a non-priest and due to the prohibition against serving as a blemished priest. The Gemara notes: And yet the case of a non-priest who ate a bird killed by pinching was left out and not mentioned among the cases subject to this dispute.

The Gemara asks: According to whom was this left out? That is, according to the opinion of which tanna would this question arise? If we say that this was left out according to the opinion of Rabbi Yosei, it is difficult. Now that Rabbi Yosei holds, even in cases of a more inclusive prohibition, that one is liable on two counts, as was stated with regard to a non-priest who served on Shabbat, is it necessary to state that in the case where the additional prohibition takes effect simultaneously one would be liable on two counts? Rather, is it not according to the opinion of Rabbi Shimon that this case was left out, as Rabbi Shimon would concede that in this case one is liable on two counts? Therefore, Rabbi Shimon exempts one from liability for the second prohibition in cases of more inclusive prohibitions, but in cases of simultaneous prohibitions he would deem one liable on two counts. The Gemara summarizes: The refutation of the opinion of bar Kappara is indeed a conclusive refutation, and his statements are rejected.

The Gemara raises a question with regard to one of the laws mentioned above. The baraita mentioned the case of a non-priest who served on Shabbat. The Gemara wonders: In what form of service did he perform in the Temple? If this is referring to a case where a non-priest performed the slaughtering of the sacrificial animal, there would be no prohibition, as the slaughtering by a non-priest is valid. And if it is referring to receiving the blood and carrying the blood to the altar, while this is a case where he would be liable as a non-priest performing the service of a priest, insofar as Shabbat is concerned this is a case only of moving, and it does not entail a violation of any prohibited labor.

If he served by burning the sacrificial portions on the altar, then this discussion follows the opinion of Rabbi Yosei, but didn’t Rabbi Yosei say that the prohibition against kindling on Shabbat was singled out to teach that one who lights a fire on Shabbat merely violates a prohibition? This is as opposed to the other prohibited labors, which incur death penalties when violated willfully and entail the bringing of a sin-offering when violated unintentionally. Why, then, would Rabbi Yosei deem one liable for two sin-offerings?

Rav Aḥa bar Yaakov said: The service referred to in this case is the slaughtering of the High Priest’s bull on Yom Kippur, and this is in accordance with the statement of the one who says that the slaughtering of the High Priest’s bull is disqualified if performed by a non-priest, for this service is designated specifically for the High Priest alone. The Gemara asks: If so, that this is referring to the slaughtering of the High Priest’s bull, then why specifically state a non-priest? The same would hold true even for a common priest as well. The Gemara answers: This is referring to one who is as a non-priest in relation to the High Priest and not to an actual non-priest. The Hebrew word zar literally means foreigner, and this type of service is considered foreign to a common priest as well as a non-priest.

Rav Ashi strongly objects to this: The previous rejection that was based on the idea that the act of burning was not a full-fledged prohibited labor is in fact groundless. Is the tanna teaching how many sin-offerings would be incurred, or is he teaching how many negative mitzvot are being violated? Rather, he merely enumerates the prohibitions violated by a certain action, without detailing their severities, and therefore the desecration of Shabbat involved in the Temple service can be any Shabbat violation. The Gemara asks: What practical difference does it make how many prohibitions are involved? The Gemara answers: It affects the decision whether or not to bury him among the completely wicked. If he violated two prohibitions, he is considered wicked on two counts and consequently must be buried accordingly.

MISHNA: In the case of two men who betrothed two women, and at the time that they entered the wedding canopy, after the betrothal, the men switched this wife with that wife and that one with this one, then these two men are liable for engaging in forbidden sexual relations with a married woman, since each of them had intercourse with his fellow’s wife. The act of betrothal is sufficient to prohibit a woman to all other men as a married woman. Therefore, when the women were switched, both men transgressed this violation. And if they were brothers, then they are also liable for forbidden sexual relations with a brother’s wife. And if these women were sisters, then they are liable for taking a wife and her sister as well. And if they were menstruating women, they would be liable for intercourse with a menstruating woman as well.

And following these forbidden sexual relations, we separate these women from their husbands for three months, lest they were impregnated by that forbidden act of intercourse. Doing so makes it possible to distinguish a child born of these relations, so that he could be rendered a mamzer. And if they were female minors and unable to bear children, then we immediately return them to their original husbands. And if they were daughters of priests, they are thereby disqualified from eating of teruma. By engaging in illicit sexual acts, they were rendered forbidden to priests and disqualified from eating teruma.

GEMARA: In the mishna it states: They switched this one with that one. Are we dealing with such wicked individuals that they would intentionally switch their wives? And furthermore, consider that which Rabbi Ḥiyya taught on this subject: There are sixteen sin-offerings here, four sin-offerings for each of the men and four for each of the women. Yet, if they had acted intentionally would there be an offering? Sacrifices are brought only for unintentional acts. Rav Yehuda said: Teach instead they were switched, which indicates that the switching was not done intentionally; rather, the women were accidentally mixed up.

The Gemara comments: This, too, stands to reason from the fact that the latter clause teaches: If they were female minors and unable to bear children, then we immediately return them. And if this had been done intentionally, would it be permitted to return a woman who had engaged in illicit sexual acts to her husband? The Gemara comments: This is not difficult and does not disprove the notion that the act was intentional. Even if the act was intentional, these women would be permitted to return to their husbands. This is because the seduction of a minor girl is considered rape, and after rape a woman is permitted to return to an Israelite husband.

However, this can be derived from a different point that the mishna teaches: We separate these women from their husbands for three months, as perhaps they became pregnant. From here it can be deduced: Were it to become clear after three months that they are not pregnant, they are permitted to return to their husbands. And if they had acted intentionally, would this be permitted? Rather, must one not conclude from here that the mishna is referring to a case where they were switched inadvertently? The Gemara summarizes: Indeed, conclude from here that this is the case.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת. איכא למידק דיוקא מאי חייב שתים דקתני בברייתא על כרחיך מלקיות או איסורין דזר ובעל מום לאו חייבי חטאות נינהו.
ופריק בה ר"ת ז"ל ואמר דהכי פירושא אי בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת והוה לי' איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור אפילו במוסיף וכל שכן בכולל והכי מוכח בכריתות בסוף פרק דם שחיטה (כריתות דף כ"ג) דאמרינן התם אלא בקדשים רחמנא גלי דאתי איסור חל על איסור דתניא וכו' תדע שכן הוא דהא כי סבירא לי' לר' איסור חל על איסור ה"מ איסור חמור על איסור קל אבל איסור קל על איסור חמור לא ובקדשים שמעינן לי' דאמר איסור קל על איסור חמור נמי חייל דהא איסור מעילה קל הוא מיתה ואיסור קדשים איסור חמור כרת אתי איסור מיתה חאיל אאיסור כרת וכו' והא מעילה כי חיילא על איסור קדשים כלומר על איסור חלב באיסור מוסיף חיילא כדאיתא לקמן ואפ"ה כיון דאיסור קל הוא לא חייל אלא משום דרחמנא גלי בקדשים כפיר"ת בספר הישר.
ובמסכת קידושין נמי מוכח בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ז) בההיא דאיתמר התם כל שהוא ביקח וכו' וכל שאינו ביקח אינו בבל תקח פרט לכהן גדול שבא על אחותו אלמנה ואוקימנא הא מני רבנן היא דפליגי עלי' דר' שמעון וכי אמרי רבנן איסור חל על איסור הני מילי באיסור חמור על איסור קל אבל קל על חמור לא ואלמנה איסור מוסיף הוא דהא מיתוסף בה איסורא למשוח למלחמה ולכהן שיתמנה תחתיו והכי מוכחא שמעתא התם ואפילו הכי לרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון לא חייל על איסור חמור ממנו ורבנן דפליגי עלי' דר' שמעון היינו ר' יוסי דשמעתין.
ולדידי לא נהירא לי דכל שם שבת אחד היא וכיון דחייל איסור שבת עליו לכל דבריו הוא חל אפילו ללאו שבו דהא מ"מ אסור הוא השבת אלא דמסתברא דקס"ד יש כאן משום זרות ללאו ומשום שבת לחטאת עד דאתי רב אשי ופירק' באיסורין וה"ה דמצי לאוקמא למלקות אלא דר' יוסי לית לי' כולל כדאמרן בחמותו אלא אסורי קתני לקברו ולר' יוסי אפילו במקום שאין איסור חל על איסור לעונשין חל עליו לקבורה ואפילו בלא כולל ומוסיף כדפרשינן.

תני הוחלפו הכי נמי מסתברא וכו'. ואי קשיא לעולם החליפו ואינהו מזיד ואינהי שוגגות לא קשיא דכיון דמתניתין לתרווייהו קתני לא הוי לי' למשבק הוחלפו דדחי דמייתו עלייהו ד' קרבנות ולמיתני החליפו דידהו דליתא אנא לקוברו אי נמי למלקות אלא תרווייהו בחד גונא קתני להו אלמא הוחלפו תנן.

בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת. והקטרת אמורין הבערה היא ולא בשול. ואיכא למידק היכי סליק אדעתיה דמקשה דחייב שתים דקתני בברייתא חטאות קאמר, דהא זר ובעל מום לאו חייבי חטאות נינהו, דהא לית בהו כרת אלא מיתה בידי שמים, כדגרסינן בפ' אלו הנשרפין (סנהדרין פג, א) אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש וזר ששמש ובעל מום ששמש. ואיכא למימר דהיינו דהדר ליה רב אשי מידי חייבי חטאות קתני, כלומר על כרחך לא קתני אלא או מלקיות או איסורין, וכן פירש הר"א אב ב"ד ז"ל. ואיכא למימר נמי דקא סלקא דעתא השתא דחייב שתים דקתני האי כדיניה והאי כדיניה, כלומר מלקות משום זרות, וחטאת משום שבת, ואמר ליה רב אשי דתרוייהו איסורי קתני לקברו בין רשעים גמורים. וכן פירש הרמב"ן נר"ו (בד"ה אי).

וסבר מדהא בבת אחת אידך נמי בבת אחת ומדהנך לפיטורא הא נמי לפיטור' פי' דבר קפרא שמע מר"ש איסור מליקה ואיסור זר ששמש ובעל מום ששמש ויודע הוא בודאי ששתים אלו לפיטורא נינתו אבל במליקה לא הו' דכיר אי לחיובא או לפיטור' ומפני זה כששכח וערב' כי רמא אנפשי' דנוקמ' למד ממליקה על אידך דמיירי בבת אחת ולמד על מליקה מאידך שהיא לפיטורא:

ואי ר' יוסי הבערה ללאו יצתה פי' וסממנים להבערה בלחוד קיימי ולא לשום בשול ובאיסור לאו גרידא ליכא בשגגתו חיוב חטאת. וא"ת דלמאי דס"ד דחטאת קתני היכי ניחא ליה לזר ששמש ובעל מום ששמש. והנכון דאיהו סבר דתנא נקיט להו לענין חיוב דשייך בכל חד וחד ולגבי שבת עיקר חיוב כרת וחיוב חטאת:

גרש"י ז"ל מידי חטאות קתני או לאוי קתני קשה לי ואמאי קשיא ליה לרב אשי דלא ליתני לאוי דהא אנן מהבערה דליכא אלא לאו הוא דק"ל ונראה לי דאיהו סבר דאי אמרינן הבערה דליכ' מלקות ליכא משום שבת דהוה ליה איסור זרות חמור שהוא במית' והבער' ליכא אלא איסור לאו ואין איסור חל על איסור חמור אלא בקדשי' כדאי' בכריתות פי' דם שחיטה (כריתות דף כ"ג) ובמס' קדושין פ' בתרא ואפשר דקא פריך תלמודא מעיקר' מהבערה אפי' מאיסור לאו נמי פריך מה"ט ורב אשי פריך דלא תני תנא אלא לאיסורי מידי חטאות קתני לאוי קתני ואיסורי קא חשיב ולהאי פי' אע"ג דבעלמ' אין איסור קל חל על איסור חמור שאני הכא דכיון דיש שם שבת בדבר זה איסור חמור חשיב וכן גורס מהר"ב ז"ל:

מתניתין שנים שקדשו וכו' בגמרא מפרש שיש במשנתי' איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת א' כי כשקדש ראובן לאחות האח נאסר על שמעון אחיו בבת א' משום אשת אח ומשום א"א וכשחזר שמעון וקדש לאחותה נאסרה לו אשת ראובן משום אחות אשה דאיסור כולל עם שאר קרובתיה מגו דאיתוסף בה איסור לראובן בעלה איתוסף בה איסור לגבי שמעון ויש כאן על כל א' ואח' מהן ד' שמות שהן י"ו חטאות כדקתני ר' חייא בברית' ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה ול"ג מן התרומה דתלמודא הוא דאוקמה בהכי בתר שקלא וטריא כדאיתא לקמן:

גמרא ואי במזיד מי שרי וא"ת ודילמא הן היו שגגות אבל הזכרים מזידין היו וי"ל דמסתמא כולה מיירי בחדא גוונא:

הא לאו מעוברת שריין פי' לאו דוקא דאפי' מעוברת נמי שריין לאחר ג' חדשי' וה"ק הא אלמל' משום הבחנת עיבור שריין:

זה שביארנו בזר ששימש בשבת אי איפשר לפרשה בשחיטה שהרי אין בה משום זרות שהשחיטה כשרה היא בזר ולא בקבלה והולכה שאין בהן אלא טלטול בעלמא ואין כאן חיוב שבת אלא בשאר עבודות והקטרה בכלל ואע"פ שאין בה אלא הבערה הרי ההבערה אב מלאכה היא כמו שביארנו בפרק ראשון ו' ב' ואע"פ שר' יוסי אומר ללאו יצאת אין הלכה כן ואף לדבריו אתה מפרשה למלקות ומתוך כך יש גורסין בה מידי חטאות קתני לאוי קתני והרי הבערה אף לר' יוסי לאו היא או איסורי קתני ולקברו בין רשעים חמורים ואף בהולכה וקבלה כן ומכל מקום יש גורסין מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי קתני כלומר ואפילו בקבלה והולכה כן ולגירסא ראשונה יש שואלין והרי זרות במיתה והבערה לר' יוסי לאו גרידא ואפילו למאן דאמר איסור חל על איסור מכל מקום איסור קל על איסור חמור לא חייל אלא בקדשים כדאיתה במסכת כריתות פרק דם שחיטה ובאחרון של קדושין שמא הואיל ושם שבת אחד הוא דנין איסור קל שבו לענין לחול על שאר איסורין כחמור שבו והרי כלל של שבת בסקילה ומכל מקום לענין פסק כל שאיסור חל על איסור והוא באחד מן הדרכים שכתבנו אפילו קל על חמור כמו שביארנו במסכת קדושין ובמסכת חולין:

אע"פ שביארנו בשחיטה שאין בה משום זרות מכל מקום שחיטת פרו של כהן ביום הכפורים יש בו משום זרות מפני שהיא פסולה בזר ולא עוד אלא שאף שאר כהנים זרים אצלה ויש שואלין ומה ענין לומר כן בפרו לבד והלא בשחיטת כל קרבנות היום כן שהרי אין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בכהן גדול איפשר שלא נאמרה אלא בעבודה ושחיטה אינה בכלל עבודה ובשחיטת פרו הוא שאמרו כן משום דכתיב והקריב אהרן וסמיך ליה ושחט את פר החטאת אשר לו אלמא דאהרן אושחט קאי וכתיב חקה כל שנאמר בפרשה לעכב והדר כתיב ושחט את שעיר החטאת אשר לעם ולא כתיב ביה אהרן אלמא דוקא בפרו איתמר:

המשנה האחת עשרה והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה הרי אלו חייבין משם אשת איש אם היו אחין אף משם אשת אח אם היו אחיות אף משם אשה אל אחותה אם היו נדות אף משם נדה מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן ואם היו קטנות ולא היו ראויות לולד מחזירין אותן מיד אם היו כהנות נפסלו מן הכהונה אמר הר"ם כל אלו האסורין להיותן שוגגין ולזה יביאו קרבן על כל אחת מאלו העריות שאע"פ שהיה העקר אצלנו אין איסור חל על איסור הנה אנחנו סוברים שיתחייב באיסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת ובאלו השלשה עיקרים יתחייבו קרבנות הרבה ואני עתיד לבאר אלו העיקרים כלם בשלישי מכריתות והיותם נפסלו מן הכהונה ואפילו היתה ישראלית מפני שהעקר אצלנו אשת ישראל שנאנסה אע"פ שהיא מותרת לישראל פסולה לכהונה ואמרו הנה אם היו כהנות נפסלו מן התרומה שיעורו אם היו כהנות נשואות לישראל נפסלו מן התרומה ר"ל שזאת הכהנת לא תאכל תרומה לעולם ואפילו גירשה הישראל זה להיותה זונה:

אמר המאירי שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה פי' לא החליפו במזיד שאם כן היאך הוא אומר שחייב על כלן אם לקרבן הרי אין חטאת באה על המזיד ואם למלקות הרי באשת איש מיהא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ועוד שהרי אמר עליהן מפרישין אותן שלשה חדשים ולאחר שלשה מיהא אם אינן מעוברות חוזרות לבעליהן ואם הן מעוברות לאחר לידה והנקה מיהא חוזרות ואם במזיד לעולם נאסרו אלא הוחלפו קאמר כלומר שהחליפו בלא כונה ונמצאו שוגגין ואין ביאת אונס אוסרת בישראל וביאת שגגה הרי היא כביאת אונס בכל מקום ואפילו היה הבא עליה מזיד הואיל ומכל מקום היא שוגגת דומיא דאנוסה הא כל שהיא מזידה נאסרה ומתוך שביאה זו בשוגג חיובה בחטאת שהרי כל העריות נכללו בכרת ומתוך כך הוא אומר שחייבין עליה באשת איש ואם היו אחים חייבין עליה משום אשת אח שאע"פ שאין איסור חל על איסור מכל מקום הרי איסורן בא כאחד שהרי כשקדש ראובן את האחת נאסרה על שמעון משום אשת איש ומשום אשת אח כאחד ואם היו אחיות אף מאיסור אשה אל אחותה שאיסור אחות אשה חוזר וחל עליהם בדין כולל שכשקדש שמעון את האחות כלל כל האחיות אצלו באיסור אחות אשה ונמצאת זו של ראובן שהיתה אסורה עליו באשת איש ובאשת אח ניתוספה אצלו עכשו בדין אחות אשה מחמת איסור כולל אם היו לה אחיות ויש אומרים אף אם אין לה הואיל והדין כך הוא ואם היו נדות חייבין עליהן משום נדה דאתי איסור נדה וחייל על שלשתן מפני שהוא איסור מוסיף שהרי אשת ראובן עדיין היא מותרת לבעלה פירסה נדה אסורה אף לבעלה וניתוסף איסור בגופה אף אצל שמעון בדין איסור מוסיף ונמצא שכל שלש דרכים שהזכרנו ר"ל בת אחת וכולל ומוסיף נסתמו במשנה זו ומתוך כך העמידו משנה זו בגמרא לדעת ר' מאיר שמצאנוהו מחייב בשלשתן בהדיא והיו יכולין להעמידה כר' יוסי שהרי מצאנוהו מחייב בכולל ובמוסיף ואית לן למימר דכל שכן דמחייב בבת אחת אלא משום דלרבי מאיר אשכחינן ליה בהדיא דמחייב בכולהו אוקמוה אליביה ומכל מקום יכולים היינו לפרש משנתנו כולה באיסור בת אחת בכולהו כגון שנתקדשו כאחת ובנדות כגון ששופעות מתוך שלש לאחר שלש ולחייב את הבועלים וקבל האב קדושין ולא חלו שמות הללו עליה עד שהגיעו לכלל שלש וכשהגיעו לזמן זה פירסו נדות ונמצא שכלם חלו עליה כאחד ואין צריך עוד להיות הקדושין בבת אחת או מתוך שתים עשרה ויום אחד לאחר שתים עשרה ויום אחד ולחייב אף הנבעלות וקבלו קדושין הן עצמן והוא הדין בשפעו מקודם כל שלא טבלו אלא שמאחר שפסקנו לחייב בכולל ובמוסיף אין לנו:

ומפרישין אותן שלשה חדשים ולא סוף דבר כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני לבד אלא אף בגדולה ממנה שהרי אם היא מעוברת הולד ממזר ודאי וצריך להפריש כדי לדון בולד הבא ראשון אם הוא של בועל והוא ממזר או אם הוא של בעל וכשר:

ואם היו קטנות או שאינן ראויות לילד אין צריך להפרישן שלשה חדשים אלא חוזרות מיד ואע"פ שאמרו מ"ב ב' אחת עקרה וקטנה וקטנה ושאינה ראויה לילד כלן צריכות להמתין שלשה חדשים התם מדין גזרה הוא וחלוף לא שכיח ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומכאן דנתי הוראה למעשה באשה שיצא עליה קול של קדושין ונשתדכה לאחר וכשהגיע זמן נשואיה רננו קצת בני אדם עד שמצד זה הוזקקנו לחקור בדבר ולא מצאנו בו שורש אלא שמחמת חששא שמא יתגלה הענין ויבא הדבר לידי מכשול הזקקנוה לגט לרוחא דמילתא שלא נראה לשום צורך ודנתי בה מזו שאינה צריכה להמתין שלשה חדשים והרבה מגדולי הדור נסכמו בה עמי והעידו שכך ראו מעשה לרבותיהם אלא שקצתם חלקו עלי בה מחשש שמא יאמרו קמו רבנן במילתא וקדושי הוו דהא אצרכוה גיטא ואין הדברים נראין:

ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה ומן התרומה פירשו בגמרא אם היו כהנות הנשואות לישראל ונתאלמנו או נתגרשו ואין להם זרע שהיה בדין לשוב לאכילת תרומה בבית אביה נפסלו מן התרומה שאע"פ שאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה מכל מקום נפסלה לכהונה ומעתה אין צריך לומר אם היא אשת כהן שנפסלה שהרי נאסרה לבעלה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו בביאה שלא באונס שאוסרת את האשה לבעלה אפילו בישראל דוקא בגדולה אבל קטנה אע"פ שנבעלה דרך פתוי כשרה שכל פתוי בקטנה אונס הוא ואונס בישראל מישרא שרי כדכתיב גבה והיא לא נתפסה הא נתפסה ר"ל נאנסה מותרת:

באיסור בת אחת ואליבא דר' שמעון דר' חייא סבר דר' שמעון מחייב תרתי בבת אחת והא דאמר ר' שמעון לעיל אינו חייב אלא אחת ב) אף באיסור בת אחת ולעולם סבר דמחייב על החמור. וא"ת מאי טעמא דאית תנא דתני דקאמר ר' שמעון אינו חייב אלא משום אשת אח ואית תנא דתני דר' שמעון אמר אינו חייב אלא משום אחות אשה. דליכא לתרץ כדמתרץ לעיל כאן שנשא מת וכו' דהא לא מיירי כלל באיסור מוסיף ובאיסור כולל אלא באיסור בת אחת. וא"כ בבת אחת היכי נתרץ הקושיא. וי"ל דלעולם סבר דמחייב על החמורה. ובהא פליגי דחד אמר דאשת אח חמירא משום דאסירא אף לאחר מיתה משא"כ באחות אשה דהא שריא לאחר מיתה וחד סבר דאחות אשה חמירא משום דאחות אשה לא הותרה אף בשאין לה בנים ואשת אח הותרה באין לה בנים:

באיסור בת אחת מיבעיא. וא"ל דלמא באיסור כולל דאיכא תרתי היינו לקברו בין רשעים חמורים אבל באיסור בת אחת ר"ל חיוב גמור דלא מסתבר ליה לחלק. וכן לקמן דקאמר אלמא ר' שמעון באיסור בת אחת מחייב תרתי לא משני לקוברן בין רשעים חמורים. דלא מיסתבר לר' שמעון הך מילתא דאי לקברו בין רשעים חמורים אפי' באיסור כולל יהיה כן:

מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי קתני פ"ה לעולם בקבלה והולכה. ואי פרכת טלטול בעלמא הוא. הא לא קשה מידי דהא לא קתני אלא חייב שתים ואיכא למימר איסורי קתני. ולא נהירא דהא אין זה איסורא כיון דאינו אלא טלטול דאסור מדרבנן. לכן נראה דקאי אהא דאמרי לעיל אי בהבערה הא אמר ר' יוסי ללאו יצאת. ועל זה מקשה מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי קא חשיב. וא"כ נהי נמי דללאו יצאת נימא דאיסורא דמדאוריית' הוא:

מתניתין שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתם לחופה החליפו את של זה לזה ה"א חייבים משום א"א ואם היו אחים אף משום אשת אח ואם היו אחיות אף משום אשה אל אחותה, ואם היו נדות אף משום נדה ומפרישין אותן ג' ירחים שלא לחזור לבעליהן שמא הן מעוברות והולדות ממזרים ובעי' הבחנה בין זרע כשר לזרע פסול שלא יתנו העוברים בבעליהן:

ואמרי' החליפו אטו ברשים עסקינן אמר ר"י תני הוחלפו הכי נמי מסתברא מדקתני ומפרישין אותן ג"ח שמא מעוברות הן הא לאו מעוברת שרי ואי במזיד מי שרי אלא לאו ש"מ הוחלפו ש"מ:

מתניתין שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה בזה ואת של זה בזה חייבין משום א"א ואם היו אחים חייבים אף משום אשת אח ואם היו אחיות חייבים אף משום אשה אל אחותה. ואם היו נדות חייבין משום נדה וכולן מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן אוקימ' הוחלפו אבל בהחליפו אפילו אינן מעוברות אסורות שהרי זינתה ברצון ואם היו קטנות אפי' ברצון שרו לגברייהו דקטנה היא ואוקימנא שמתני' כר"מ דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת א"נ כר"ש ובאיסור בת אחת ואקשי' בשלמא כולהו משכחת ליה דשוו אינהו שליח ושוו (עלייהו) [אינהי] שליח ופגעו שליח בשליח אלא נדות היכי משכחת לה אמר רב עמרם אמרי בי רב בשופעות מתוך י"ב לאחר י"ב ליחיובי אינהי ומתוך י"ג לאחר י"ג לחיובי אינהו וכ"ת אם קדשו בתוך י"ג או ביום סוף י"ג קדושי קטן הוא ואין קדושיו קדושין אפי' גט לא צריכה איכא למימר משכחת לה כגון שקדש לסוף י"ג שהיא מקודשת לאחר י"ג ואליבא דר"מ היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואית דגרס בשופעת מתוך שלשה לאחר שלשה לחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי פירוש כגון שהיו גדולים וקדשו בנות קטנות פחותות מבת שלשה ונתנו קדושין לאביהן שהן קדושי תורה ושפעו הבנות מתוך שלש [לאחר שלש] דפחותות מבנות שלש אין חייבין עליהן לא משום אשת אח ולא משום חיוב וכשהיו אחר ג' הן עליהן חיובן בבת א' וכשהיו הן לאחר י"ג חייבין ז' חטאות הן:

בד"ה אמר ר' יוסי הבערה כו' וא"ת דאמר לקמן מאן האי תנא כו' ומשמע דאיסור אחות אשה חייל באיסור כולל אאיסור א"א דחמיר מיניה וי"ל דאיסור א"א קיל דיש לה היתר כו' עכ"ל ומיהו קשה בההיא דלקמן דאכתי היאך יחול איסור אחות אשה באיסור כולל אאיסור אשת אח דחמיר מיניה כמ"ש התוספות לעיל דבבת אחת אינו חייב אלא משום אשת אח לר"ש משום דחמיר דאין לו היתר לאחר מיתה אלא במקום ייבום ואחות אשה שרי לאחר מיתת אשתו וכה"ג כתבו התוס' לעיל לרבי יוסי נמי דאי הוה בעל מום ששימש במיתה לא הוה חל באיסור כולל איסור טומאה דהוא נמי במיתה עליה כיון דהותר איסור טומאה ויש לחלק קצת ודו"ק:

[תוס' ד"ה ואיסור כולל אתניין כו' דא"כ לא הוי טעי בר קפרא לערב מליקה וכו' וקשה דהא כשיערב מליקה לא אסיק אדעתיה דלא אשכחן בכולל כמ"ש רש"י וא"כ סבר דגם מליקה איירי בכולל ואם כוונת התוס' על מה שטעה אח"כ וסבר ששמע מפי רבי מליקה דהיינו בבת אחת א"כ ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דמסתמא אף שטעה אחר כך וסבר דשמע מפי רבי מליקה מ"מ היה זוכר שרבי אמר לו בשם רבי יוסי א"כ למה להו לתוס' לדחות בסברא דלא הוה טעי בר קפרא וכו' יותר ה"ל להקשות א"כ למה חולק עם רבי חייא אליביה דרבי שמעון ה"ל לבר קפרא לחלוק דאפי' לרבי יוסי אינו חייב אלא אחד בבת אחת כיון שזוכר מתחלה למד רבי עמו לפטור אפי' אליביה דרבי יוסי וסבר דגם מליקה שמע מרבי ויש ליישב דבאמת כוונת התוס' הכי במה שכתבו דבבת אחת פשיטא ליה לבר קפרא דלר"י מחייב תרתי וכו' היינו מדפליג אליביה דרבי שמעון דווקא מיהו לפי זה אינו מיושב מ"ש ולהכי פשיטא ליה בסמוך כו' הא לבר קפרא לפי מה שטעה לא פשיטא ליה דר"י מחייב בכולל ועי' מ"ש אח"כ ויש ליישב ודו"ק]:

בא"ד ופליג רבי יוחנן ארבי חייא כו' עכ"ל. ר"ל דלדידי' חייב תרתי מכ"ש באיסור כולל משא"כ לר"י דאמר לעיל דאינו חייב אלא א' ולמה נ"מ לקוברו וק"ל:

בד"ה א"ר יוסי כו' כדאמרינן פ' ג"ה מאי חזית דטומאת הגוף חמירא שכן כרת דלמא כו' עכ"ל ק"ק דאין זו הראיה מכרעת דהא דאמרינן התם מאי חזית היינו דלא ליחול לאיסור שני וה"נ נימא הכא מאי חזית דאיסור נבלה חמירא ולא ליחול אאיסור חלב ודו"ק:

בא"ד באיסור כולל אאיסור א"א דחמירי מיניה כו' עכ"ל. ואע"ג דחייל נמי לקמן אאיסור אשת אח דחמור אומר מהר"ם דאחות אשה חמור שכן בידו לרבות עכ"ל גליון ת"י וק"ל:

[ד"ה לקוברו וכו' כיון דקסבר רבי חייא דרבי יוסי כו'. בח"ש מגיה בר קפרא כו' מיהו קשה דאכתי מנ"ל לגמרא להקשות אבר קפרא הא בר קפרא לא ידע דטעות הוא בידו וסבר דמתחלה למד רבי עמו מליקה דהיינו בבת אחת ממילא לא למד עמו בדין איסור כולל ואם כן סבר בר קפרא דגם לרבי יוסי פטור באיסור כולל ודוחק לומר דסבירא ליה לתוספות דזה דוחק לומר דטעה כל כך ששכח גם כן שלמד עמו כלל דיני כולל רק שטעה שרבי למד עמו גם מליקה דהיינו בת אחת ממילא למד עמו כל כולל דהיינו זה ששימש כו' וגם מליקה דהיינו בת אחת דמלשון הגמרא לא משמע כן דאמרינן וסבר מדהא בבת אחת הא נמי בבת אחת ויש ליישב בדוחק דהגמרא מקשי תיובתא אליביה סברת דרבי חייא דרבי למד עמו כולל מן רבי שמעון ולא לרבי יוסי א"כ קשה אבר קפרא היינו על סברת בר קפרא ולפי זה היה יותר נראה גירסת התוספות שלפנינו כאן דסבר רבי חייא דרבי יוסי אית ליה וכו' דלפי סברת רבי חייא סבר רבי. יוסי כך ודו"ק. מהר"ם יצ"ו]:

גמ' ומשום שבת ומשום בעל מום ומשום טומאה כו' אלא איסורי בעלמא קא חשיב כו' ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה כצ"ל:

רש"י בד"ה ואיסור כולל אתניין. כלומר היכי דאיתרמי כו' כצ"ל:

בד"ה אלא לאו כו' בהנך היכא דאתרמי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר ר' יוסי כו' והקשה הר"ר יעקב כו' בהצתת אליתא דעבודה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' קסמים דקים על אחת מן המערכה לאחר שנשרפה כל המדורה:

בא"ד חשוב איסור חמור כו'. נ"ב פי' דעיקר תלוי בעונש ומש"ה חל נמי איסור אחות אשה אאשת אח אע"ג דקצת חמיר אשת אח מאתר דשניהם עונש כרת לא חשיב קל לגביה ודו"ק:

בא"ד משום דטמא ששימש כו' כצ"ל:

בא"ד בלא כולל אמר ר"י כו' כצ"ל:

בד"ה לקוברו כו' כיון דקסבר בר קפרא דרבי יוסי כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

רש"י ד"ה וחזייה ב"ק. דהוה נמי בקדשים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שחיטה בזר כשרה. ואין כאן זרות. משמע אבל איסור שבת מיהא איכא דלא הותרה במקדש אלא לכהנים בלבד כדאר"ח לעיל אבל לא לזרים אפי' בשחיטה שכשרים לה וכמ"ק בסנהדרין (נא) היא כיון דלא אישתריא שבת לגבה כו' ומ"מ בדיעבד שחיטתן כשרה כדמוכח למ"ד ביומא שחיטת פרו בזר כשרה ויוה"כ שוה לשבת בזה וראיתי בתשובת חכ"צ סי' מ"ד שהגיה בלשון הרא"ש בתשובה שהעתיק שם וז"ל האי ושוחט כו' ל"ד כו' ע"ש מוכח דפשיטא ליה שיוכל זר לשחוט לכתחלה אפי' בשבת וקצת משמע כן בס"פ תמיד נשחט במשנה דתנן התם שחט ישראל כו' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ואולי י"ל דפסח שאני דלכתחלה מצות השחיטה בבעלים כדאיתא שם (ז ב) וצ"ע בזה:

רש"י ד"ה טלטול. ואין כאן אלא שבות. כצ"ל או דצ"ל ואין כאן שבת:

תד"ה איסור כולל. ולהכי פשיטא ליה בסמוך דלר"י מחייב תרתי בא"כ כו'. לכאורה תמוה דמאי דפשיטא ליה התם הוא מהך ברייתא דזר ששמש כו' גופה דאייתי דשמעינן שם בהדיא לר"י דמחייב בא"כ דל"ל דמייירי שם בב"א דא"כ ודאי יקשה מדוע שייר למליקה בין לר"י ובין לר"ש. ואולי יכוונו לתירוצא דר"א בסוף הסוגיא וכפי מש"כ שם בד"ה לקוברו אך אין זה מוכרח דא"ל דהכא אזלא אליבא דראב"י ולר"א באמת אינו מוכרח דר"י א"ל איסור כולל:

גמרא החליפו מידי ברשיעי עסקינן. לכאורה יפלא אטו לא תני דיני דמי שעבר עבירה במזיד וכל הש"ס מלא בכגון זה ועי' לקמן (ר"ד לה) מכלל דהואי וי"ל כיון דבמזיד ליכא נ"מ רק לענין לקוברו בין ר"ג לא הוי שביק מלמיתני שוגג דאיכא נ"מ רבתי לענין קרבן כדתני ר"ח ואפי' אי הוון שוים לא ה"ל למינקט דרך רשעים עי' כתובות (מג ב) רש"י ד"ה תו ל"ח:

גמ' טלטול בעלמא הוא. עיין סוכה דף מב ע"ב תד"ה טלטול:

שם והאמר ר"י הבערה ללאו יצאתה. עיין ירושל' פ"ב דשבת סוף הל' ה דמשני כיון דהוא רוצה בעיכולם כמבשל הוא:

שם פיתוי קטנה אונס. עי' כתובות ט ע"א תד"ה ואב"א:

גמרא ותו הא דתנא ר"ח הרי כאן שש עשרה חטאות.
קשה לי הא קיי"ל כר"י (בשבת דף סט) דשגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו חייב חטאת, וא"כ שפיר משכחת בהחליפו במזיד דהזידו בלאו ושגגו בכרת, ואף לר"ל דס"ל עד שישגוג בלאו מ"מ משכחת בידעו שיש איסור ושגגו בלאו ובכרת, וכמ"ש תוס' שם:

תוס' ד"ה לקוברו וכו' דהא חשיב בע"מ ששימש אע"ג דחייב כו' דר"י אית ליה איסור כולל.
תמוה לי הא תוס' בדיבור הקודם כתבו הא דבע"מ ששימש בטומאה חייל בכולל, זהו רק לרבנן דבע"מ באזהרה אבל לר' דבע"מ במיתה הוי טומאה קל על חמור דהותר מכללו, ונדחקו דאף דקאי הכא לר' מ"מ גם ר' מודה, דר"י ס"ל כרבנן דידיה דבע"מ באזהרה, א"כ כאן יקשה בהיפוך דמנ"ל להש"ס הכא לדחוק, דלמא באמת גם בע"מ ששימש בטומאה מיירי רק לקוברו בין רשעים גמורים, ומשום דקאי לר' דבע"מ במיתה, ולא חייל טומאה בכולל רק לקוברו בר"ג, גם אף אם סבר כרבנן דבע"מ באזהרה דלמא מיירי בשימש בהצתת אליתא דמשום טומאה ג"כ ליכא מיתה דלא הוי עבודה תמה כדאיתא במתני' דזבחים (דף קיב) וממילא הוי טומאה קל לגבי בע"מ דהותר מכללה ולא חל רק לענין לקברו בר"ג, וד' יחנני דעה והשכל:

בגמרא ואילו מליקה שיירא: א"ל דאטו כי רוכלא צריך לחשוב כל האיסורים כיון דכבר תני שנים דבבת א' די"ל דאכתי למה תני הנך דאיכא למיטעי בהו דאיירי בכולל ליתני מליקה דלא שייך למיטעי דלא משכחת רק בב"א ולאשמעינן חדוש לר"ש דאפילו באיסור ב"א לא מחייב אלא חדא, ועוד י"ל דע"כ מוכח דזר ששמש לא בבת א' איירי דאי בב"א א"כ לר"ש דלא מחייב אלא חדא ע"כ אחמור מחייב והרי האיסור החמור הוא שבת דבסקילה ואיך קאמר אין כאן אלא זרות אלא ע"כ דבזה אחר זה מיירי וחייב אזרות דקדים:

שם והולכה טלטול בעלמא: א"ל דבהולכה בלא"ה אי אפשר לאוקמי' לפי מה דאמרינן בזבחים (י"ד:) דלר"ש הולכה בזר כשרה א"כ איך קאמר ר"ש דיש כאן משום זרות די"ל דפריך לר' אלעזר (שם) דס"ל דגם לר"ש הולכה פסולה בזר, אכן לא ידעתי למה שבק בגמרא זריקה וישיב ג"כ עליו טלטול בעלמא היא שהרי זריקה עבודה תמה היא ואפילו מיתה בידי שמים איכא משום זרות:

שם והאר"י הבערה ללאו יצאת: ק"ק כיון דאחתיכה שחל עליו האיסור דיינינן ולא אאיסור סתמא וכמש"כ הרשב"א נגד הראב"ד א"כ מאי פריך והאר"י הבערה ללאו יצאת פי' וא"כ הוי כולל בקל על חמור וכמו שפירשו התוספ' דלמא איירי בקרבן שהקדישו בשבת וא"כ כשחל שבת עדיין לא הי' על בהמה זו איסור זרות כיון שעדיין אינה קדשים אבל איסור שבת הי' דגם כשהיא חולין אסורה להקטיר חלבה בשבת וא"כ חל זרות אשבת בחמור על קל בכולל שכולל שאר עבודות שאינן מלאכות בשבת כגון קבלה הולכה וזריקה וא"ל דאכתי לא הוי חל שבת אאיסור חולין בעזרה דקדים דגם קודם שבת וקודם שהוקדשה הי' אסור להקטיר חלבה משום חולין בעזרה דאיכא איסור ע' ואע' לא חל איסור אחר וכמש"כ התוספ' בשבועות (כ"ג:) דהניחא למ"ד חולין בעזרה דאורייתא אבל למ"ד לאו דאורייתא אפילו השחיטה וכמו שפי' רש"י בקידושין (נ"ח.) אכתי ק' וא"כ מאי פריך לר' יוסי דלמא ר' יוסי כוותי' ס"ל ואפילו לפי מה דפליגי התוספ' בפסחים (כ"ב.) על רש"י וס"ל דהשחיטה לכ"פ דאורייתא מכ"מ ק' כיון דשבת חשיב מוסיף לגבי בהמת חולין דאתוסף משום שבת עלי' איסור לשוחטה גם בחוץ לעזרה או לשחטה לשם קרבן יחיד ובמוסיף אפילו קל על חמור חייל כמש"כ התוספ' וא"כ איסור שבת קדים דחל על איסור חולין בעזרה במוסיף וכשחל אח"כ איסור זרות הוי חמור על קל, וי"ל דע"כ לאו בהכי איירי שהקדישו בשבת דא"כ היאך קאמר ר"ש דאין כאן אלא משום זרות משום שבת הל"ל כיון דאיסור שבת קדים, וא"ל דר"ש לשיטתו קאי דס"ל בסנהדרין (ס"פ הנשרפין) דזר ששמש הוא בחנק ודלמא ס"ל הבערה ללאו יצאת וא"כ הוי זרות על שבת כולל בחמור ושפיר חל איסור זרות ולכן חייב משום זרות, דז"א דא"כ אכתי הו"ל לחייב תרתי לר"ש גם משום שבת דקדים ועוד הרי ר"ש אפילו כולל בחמור על קל לית לי' כמש"כ רש"י בחולין (ק"א.) ועוד דר"ש ע"כ לא ס"ל הבערה ללאו יצאת כמש"כ התוספ' בשבת (ק"ו.) ע"ש ועיין לקמן:

שם הבערה ללאו יצאת: ק"ל הא בשימת חלבים על האש יש ג"כ מלאכה אחרת משום מכבה הגחלים כדמוכח מהא דאמרינן בביצה (דף כ"ב) איבעיא להו מהו לעשן וכו' תחלתו מכבה וסופו מבעיר ע"ש, הרי דאפילו במוגמר שייך משום מכבה כש"כ בשימת חלבים על האש וא"כ שפיר יש בהקטרה מלאכה שיש עלי' סקילה וא"ל דכיבוי דבר שאינו מתכוון הוא ואין חייבין עלי' דאכתי קשה הרי הוי פסיק רישא דמודה בי' ר"ש ג"כ דדבר שאינו מתכוין חייבין עלי', ובשלמא לפמש"כ התוספ' בכתובות בשם הערוך דפסיק רישא דלא ניחא לי' פטור עליו א"ש אבל לכאורה מוכח דעת רש"י דאינה כן שהרי הערוך מביא ראי' לשיטתו מהא דאמרינן בזבחים (דף צ"א) דאליבי' דר"ש מזלפין יין ע"ג האשים אע"ג דפסיק רישא הוא דודאי מכבה אע"כ כיון דלא ניחא לי' בהאי כבוי שרי ע"ש, ורש"י בזבחים (שם) הקשה ג"כ קושיא זו דפסיק רישא הוא ותירץ דכיון דאפשר לזלף בטפין דקות לא הוי פ"ר ע"ש, וא"כ מדלא תירץ כתירוץ הערוך משמע דלא ס"ל כוותי' וא"כ אכתי קשה לשיטת רש"י מאי פריך אימא דהמלאכה היא הכבוי, וי"ל דקושית הגמרא הוא לרבי יוחנן דמתרץ בשבת (ל"א:) דרבי יוסי ס"ל כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור ולכן פריך שפיר לר' יוסי לשיטתו דא"ל דהמלאכה היא הכבוי שהרי הכיבוי מלאכה שאצ"ל היא כדאמר נמי בזבחים לענין מזלפו ע"ג האשים שפטור עלי': שוב ראיתי בשער המלך (ה' י"ט פ"ג) שהקשה ג"כ קושיא בכה"ג דלמה לא קאמר שעבד במליחת אימורים לפי מה שהוכיח שם דמליחה בעי כהונה ובמליחת חלבים יש מלאכה דמעבד וא"כ הוי זרות ושבת במלאכה גמורה ותירץ ג"כ כתירוצינו על קושיתנו הנ"ל כיון דר"י ס"ל מלאכה שאצ"ל פטור עלי' לא חייב במליחה משום מעבד ע"ש, ולא ידעתי למה כתב בפשיטות כיון דר"י ס"ל מלאכה שאין צ"ל פטור שהרי בשבת (דף ל"א) נראה שיש פלוגתא דאמוראי בזה אליבי' דר"י אבל עכ"פ י"ל דהסוגיא דהכא ס"ל אליבי' דר"י כן, אבל מכ"מ תמוה לי לפי מה שכתב הרמב"ם (בהל' ביאת מקדש פ"ט) דזר שיצק ובלל לוקה משום זרות ע"ש והרי ביציקה ובלילה יש מלאכה גמורה שהיא לישה וא"כ מאי פריך זר ששמש במאי לימא ששימש ביציק' ובלילה שיש זרות ושבת ובזה לא שייכי תירוצינו דלעיל דהא הוי דבר המתכוון ומלאכה הצריכה לגופה, הן אמת שלכאורה יש סתירה בזה בדברי הרמב"ם עצמו שבהל' פסולי המוקדשין (פ' י"א) כתב דיציקה ובלילה כשרה בזר וכ"כ ג"כ הרמב"ן בויקרא בפסוק כי כל שאור וכ"כ גם הברטנור' במנחות (פ"ב) ובסוטה (פ"ג) אבל מכ"מ לפי מה שכתב בהל' ביאת מקדש בפי' דזר לוקה על יציקה ובלילה קשה דלימא דעבד ביציקה ובלילה וצ"ע:

שם בשחיטת פרו של כה"ג: הקשה בשער המלך (הל' יוה"כ) מזה על מה שכתבו התוספ' ביומא (דף מ"ב) בשם הר"י קלצון דפסול פרו של כה"ג בזר לא משום דעבודה היא השחיטה אלא דקפיד קרא על בעלים דוקא ע"ש דא"כ היאך חייב הכא משום זרות והניח בצ"ע, ולפענ"ד י"ל דהנה התוספ' שם ביארו דע"כ לא הטעם משום עבורה דהרי גם שאר כהנים פסולים אלא הטעם משום בעלים והנה ראיתם מפסול שאר כהנים לכאורה אינה מוכרחת כ"כ שהרי גם הכא אמרינן זר אצלו קאמר א"כ גם והזר הקרב יומת דקרא יש לפרש כן, אבל ביותר קשיא לי אפכא אי אמרינן דהטעם משום בעלים למה פסולה שחיטת פר בשאר כהנים הא גם שאר כהנים אקרו בעלים דפר כדאמרינן ביומא (נ"א:) אחיו הכהנים אי לאו דקנו בגווי' היכי מכפר להו ע"ש, אכן באמת הא אתי שפיר ע"פ מה דקמבעי' לי' לרבי אלעזר שם (נון:) אי כהנים בקביעותא מתכפרי או בקופיא מתכפרי דאי בקביעותא מתכפרי מקרי קרבן השותפין ואי בקופיא מקרי קרבן דכה"ג ע"ש דלפי המסקנא אבעיא זו לא אפשטה שם גם נראה מדברי התוספ' שם דרק לר"מ מבעי' לי' כן אבל לת"ק פשיטא לי' דפר מקרי קרבן של כל הכהנים, והשתא תרצו התוספ' שפיר דלמ"ד הפר בזר פסול לא הי' יכול לפרוך הרי שחיטה לאו עבודה די"ל דס"ל כר"מ וס"ל בקופיא מתכפרי וא"כ הטעם משום בעלים ומכ"מ הכא לתי' רב אחא ב"י ל"ק די"ל דהוא מתרץ דהך תנא באמת ס"ל בקביעותא מתכפרי וא"כ ע"כ אין הטעם משום בעלים אלא משום זרות או דס"ל כת"ק דר"מ דפשיטא לי' דפר מקרי קרבן של כל הכהנים וכמו שפסק גם הרמב"ם (ה' תמורה פ"ב): ובהכי יש לישב ג"כ מה שהקשו התוספ' בקדושין (מ"א:) למה לא יליף שלוחו של אדם כמותו מדקפיד קרא בפרו של אהרן שהוא ישחוט ע"ש, ולפ"ז י"ל דהא לא מצי למיפשט דהא י"ל דאדרבא דייקינן מיני' דכהנים בקביעותא מתכפרי וא"כ פסול שחיטה באחר הוא ע"כ מטעם זרות ולא מטעם בעלים שהרי גם הכהנים הם בעלים וכיון דאית להו שותפות בגוי' הרי ע"כ לא הקפיד' התורה לפסול שליח רק לפסול זר דהיכי שיש לו שותפות בגוי' לא מקרי שליחו' כדמוכח בסוגיא שם:

שם של כה"ג ביוה"כ: לפ"ז צ"ל דמה דקתני ששימש בשבת ששימש ביוה"כ קאמר דיוה"כ נמי אקרי שבת כדכתיב שבת שבתון הוא לכם דא"ל שאיירי ביוה"כ שחל להיות בשבת דא"כ ליחייב ג' משום זרות ושבת ויוה"כ לר' יוסי דאית לי' איסור כולל שהרי למאן דס"ל כן מחויב שתים בשבת ויוה"כ כדאמרינן חולין (דף ק"א) אבל ק"ל שהרי ודאי איסור זרות של שחיטת פר לא חל רק ביוה"כ בשעת עבודה דבזה כתיב אהרן וחוקה אבל בלילה דלאו זמן עבודה הוא ליכא איסור זרות אפילו הקדיש הפר מערב יוה"כ ואיסור שחיטה משום יוה"כ כבר חל בשעת כניסת יוה"כ וא"כ קדים יוה"כ לזרות ואיך מחייב ר"י שתים הרי זרות על יוה"כ הוי כולל בקל על חמור דיוה"כ הוא בכרת ובזרות ליכא אלא מיתה ב"ש ובכריתות (כ"ג:) מוכח דמיתה ב"ש על כרת חשיב קל על חמור ובקל על חמור גם ר"י לית לי' כולל כדמוכח ממה דמקשה והאר"י הבערה ללאו יצאת וכמש"כ התוספות, וי"ל דרבי יוסי אפשר דס"ל כרבי (שם) דבקדשים אחע"א אפילו קל ע"ח וזרות איסור קדשים הוא וא"ל דא"כ מ"ט דר"ש דהא לפי מה דמוכח ממתניתן דשם בקדשים גם ר"ש מודה דאחע"א די"ל דהא מייתי התם תנאי אליבי' דר"ש דלפי הברייתא דאמר ר"ש ואין פגול בעולין ס"ל דגם בקדשים אין אחע"א וא"כ י"ל דגם הך ברייתא דהכא הכי ס"ל אליבי' דר"ש אבל לר"י לעולם י"ל דטעמי' משום דקדשים הוא לכך אחע"א בקל ע"ח, אכן ק"ל דאכתי קושיתנו הנ"ל במקומה עומדת כיון דאיסור זרות דשחיטת פר לא חל עד שעת עבודה ביוה"כ ובליל יוה"כ עדיין אין איסור זרות בעולם לכהן הדיוט ומשום יוה"כ כבר מוזהר שלא לשחוט הפר א"כ איסור יוה"כ קדים ואיך קאמר ר"ש אין כאן אלא משום זרות הל"ל משום יוה"כ דקדים ואין איסור זרות חל עליו וצ"ע:

שם במתניתן ובשעת כניסתן לחופה: הא דנקט כן ולא בפשטות דלאחר קידושין החליפו נשותיהן הי' נ"ל לפמש"כ התוספ' הרא"ש לקמן בשם מהר"ם אהא דפריך והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה דהא דפשיטא לי' דבתולות הן ולא בעולות ה"ט מדנקט נכנסו לחופה ולא בלא חופה אע"כ ה"ט משום דאז הן נערה המאורסה ובנערה מאורסה אין כרת ולא חטאת וגם לא נשנה בל"ו כריתות וא"כ ע"כ בבתולה איירי דאי בבעולה שהיא בחנק כא"א גם בלא כניסתה לחופה הוי מצי למינקט ע"ש, וא"כ י"ל דהא גופא אתי לאשמעינן דבלא כניסה לחופה לא מחייב חטאת משום נער' המאורסה, אלא דהך שיטה דמהר"ם תמו' לי איך אפשר לומר דבנערה המאורסה אין איסור א"ח א"כ קשה אזהרה לנערה המאורסה מנ"ל דבכל מקום בעינן עונש ואזהרה כמבואר בסנהדרין בכמה דוכתי' ובנערה המאורסה לא כתיב אזהרה רק עונש אע"כ דהיא בכלל אזהרת ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך דגם משעת אירוסין נקראה אשת כמו גבי אשת אחיך אשת בנך אשת אביך דגם מן האירוסין במשמע וא"כ הכרת דאשת איש דנפקא מכי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו דקאי אקרא דאל אשת עמיתך ג"כ דמני' נפקא כרת לכל העריות כמבואר (ריש כריתות) קאי אנערה המאורסה כמו אאשת איש וכן מוכח ג"כ מהתוספ' לקמן (נ"ט:) ממה שכתבו דכל עריות אתקשו לנ"ה ע"ש וא"כ חטאת נמי מחייב דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת והא דלא חשיב (ריש כריתות) ג"כ נ"ה ה"ט כיון דחשיב א"א ונ"ה מקרא דאשת איש נפקא לא יכול לחשבה לחוד דחד שם איסור וחד לאו היא עם א"א, ועוד ק"ל אי ס"ד דבנ"ה ליכא כרת א"כ היאך קחשיב בסוגיא דלקמן איסור אשת איש ואשת אח איסור בת אחת משעת קדושין הא שם איסור אשת איש דנתחייב עליו כרת וחטאת לא חל עד שעת כניסת חופה דמקודם הי' עלי' שם נערה המאורסה שאין עליו כרת וחטאת וא"כ דומה למש"כ התוספ' לעיל (ל"ג. בד"ה אלא מליקה) דאיסור זרות לא חל כיון שעדיין אסור מטעם מעילה אע"כ דאשת איש ונערה המאורסה שם א' הוא וגם על נ"ה חייבין כרת וחטאת ולכן דברי מהר"ם צע"ג, ומה שהקשינו לענין מה נקט בשעת כניסתו לחופה בפשטות י"ל דנקט נכנסה לחופה לאשמעינן דטעה בדבר מצוה חייב כדאמרינן בגמרא ודבר מצוה לא הוי רק אחר חופה דאז נקראה הבעילה בעילת מצוה וכמש"כ הרב אלפסי בשמעתין:

שם משום אשה אל אחותה: הרמב"ם (פ"ד מהל' שגגות) הביא דין זה ולא הביא רק ג' איסורים בלא אשה אל אחותה, והכס"מ העיר על זה ותי' בשם הר"י קורקס דאיסור זה לא משכחת רק ע"י כולל והרמב"ם לא חשיב כולל באותו פרק, אכן ק"ל הא משכחת במוסיף ג"כ כגון שהי' כבר נשוי אחות האחת כשנשא אחיו את אחותה ואז חלו איסור אשת אח ואיסור אשת איש אאחו' אשה במוסיף וכן נדה במוסיף, ולכן נ"ל דהרמב"ם לא רצה למינקט רק האיסורין הפשוטים שהם בכל גוונא וזה הוא בג' אסורים דא"א ואשת אח שחלו בבת א' ונדה במוסיף אבל אי חשיב אחות אשה בכולל או במוסיף לא משכחת רק בשיש לה עדיין אחיות או לו אחים וא"כ לא מחייב בכל גוונא ובלא"ה כתב דין זה אח"כ במה שכ' דלפעמים חייב על ביאה א' ח' חטאות:

שם פתוי קטנה אונס הוא: מזה הקשה הרב המגיד על הרמב"ם (פ' ג' מהל' איסורי ביאה) והביא ראיה להשגת הראב"ד שם והניח בצ"ע ועיין לקמן (ס"א:) שכתבתי ישוב לדעת הרמב"ם:

שם ברש"י ד"ה שחיטה בזר. ואין כאן זרות: הא דלא כתב ג"כ אין כאן שבת על זה העיר השער המלך (בהל' ביאת מקדש) ורצה להוכיח מזה אף דשחיטה בזר כשרה מכ"מ איכא איסור שבת ע"ש, וזה תימה כיון דזר מותר לכתחלה לשחוט איך ס"ד שיתחייב משום שבת כיון שהתורה צותה קרבן זה של צבור להקריב בשבת, אכן דעת רש"י נ"ל דאף דזר ששמש בשבת דפליגי בי' ר"ח וב"ק ע"כ איירי בקרבן צבור כדאמרי טעמא שבת לכל הותרה מכ"מ הך זר ששמש בשבת דברייתא יש לפרש בקרבן יחיד ובקרבן יחיד ששוחט בשבת בין כהן בין ישראל ודאי דאיכא איסור שבת כיון דהתורה אסרה הקרבתו בשבת הוי כשאר מלאכה דעלמא ולכן משבת לא הי' יכול להקשות ולכן פי' רש"י אין כאן זרות דמזרות עכ"פ מקשה שפיר בין בקרבן יחיד בין בק"צ, אכן לכאורה נסתר זה ע"פ מה שכתבנו לעיל דהקושיא דהכא ע"כ לא קשה רק אקרבן צבור דקרבן יחיד הוי איסור מוסיף דאפילו קל על חמור חל ושדייק כן דמקרבן צבור איירי מדקאמר ר"ח שבת לכל הותרה וא"כ קשה ממנ"פ אי בקרבן יחיד שפיר משכחת דחייב משום זרות ומשום שבת ואי בק"צ תרווייהו ליכא ועוד בלאו הכי יש להשיב על מה שכתבנו לעיל דהקשה הכא על מה דקאמר ר"ח שבת לכל הותרה דא"כ מאי פריך מר' יוסי דס"ל הבערה ללאו יצאת הא מסקינן דר"ח אליבי' דר"ש קאמר וצ"ע:

בד"ה טלטול. ואין כאן שבות: נ"ל שצ"ל אין כאן שבת א"נ חסר תיבת אלא וצ"ל אין כאן אלא שבות וכן נראה מתוספ' סוכה (ריש פרק לולב וערבה) דאיסור טלטול מוקצה מדרבנן מיהא איכא ע"ש:

בד"ה ומפרישין אותן. שלא יתלו העוברים בבעליהן: הא דתלה הקלקלה בהן שהן יתלו העוברים בבעליהן ולא כתב שגם הן יטעו בכך ויהיו סבורין שמבעליהן הן מעוברת ומתוך כך יבוא ממזר בקהל ה' נ"ל דה"ט דלקמן (מ"ב.) פריך ותמתין משהו ותנשא וכי מלו ג' חדשים לבדקה ומתרץ אשה מחפה על עצמה ע"ש וא"כ קושיא זו בעצמה שייך ג"כ הכא ותמתין משהו ותנשא וצ"ל ג"כ אשה מחפה על עצמה ולכן כתב רש"י שלא יתלו העוברים בבעליהן: ובהכי א"ש מה שי"ל מה קמ"ל דמפרישין להבחין בין זרע כשר לזרע פסול כמש"כ רש"י הרי לקמן (שם) תנן דאפילו להבחין בין זרע כשר לזרע כשר בעינן הבחנה, אבל לפ"ז א"ש דצריך להשמיענו דאפילו הכא שאם מעוברת ותחפה תביא ממזרים בישראל מכ"מ חיישינן שמא תחפה וצריך הבחנה:

שם בתוספ' ד"ה א"כ אתניין. ולהכי פשיטא לי' בסמוך: ק"ק מאי ק"ל איך פשיטא לי' דר"י איסור כולל אית לי' הא ודאי פשיטא לי' כן כיון דמליקה שיירי א"כ ט"כ איסור ב"א לית לי' וזר ששמש שמחייב שתים הוא ע"י כולל וע"ז פריך שפיר השתא בא"כ מחייב תרתי באב"א מבעי', וי"ל דהתוספ' סמכו בזה אמה שכתבו בסמוך בד"ה לקברו דממליקה שיירא לחוד ל"ק די"ל דלא תני לי' כיון דמחייב שתים ממש וע"כ צ"ל דפריך כיון דגם בבעל מום ששמש חייב שתים ממש מטעם כולל וא"כ ע"כ פשיטא לי' להש"ס דר' יוסי אית לי' א"כ:

בד"ה אמר ר"י. והרי זר שאכל מליקה: פי' ואי לא מני לאו גרידא לא פריך מידי לב"ק דליתני זר שאכל מליקה א"נ שהקשו מפלוגתא דר"ח וב"ק דלעיל כמו שהם איירי מלאוי גרידא כמו כן י"ל בפלוגתא דר"י ור"ש והא דנקטו התוספ' לאו דנבלה דוקא ולא ג"כ לאו דזר דגם באכילה דזר ליכא אלא לאו וכן הוי מצו להוכיח ובעל מום ששמש דמשום ב"מ ליכא רק אזהרה וכמו שכתבו גופא לקמן, י"ל דרוצים להביא ראי' דמני לאו היכי שהאיסור השני שחל על הראשון הוא רק לאו כמו גבי הבערה דשבת, אכן בתוספ' הרא"ש באמת כתב כן דכמו דבזר שאכל מליקה יש לאווי כ"כ י"ל בזר ששמש בשבת:

בא"ד. דלא חייל קל על חמור כדאמרי' בסוף גיה"נ: פי' כמו דמחלקינן שם דאפילו מאן דלית לי' כולל בשוין מכ"מ בחמור על קל אית לי' כמו כן יש לומר דמאן דאית לי' כולל בשוין בקל על חמור לית לי':

בא"ד. איסור שבת קיל לפי שהותר במקדש: ק"ק לפי"ז היאך אמרינן בפסחים (דף ע"ג) השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות היאך חל שבת על ע"ז דמיד כשנולדה חל עלי' איסור שלא לשוחטה לע"ז והיאך חל שבת עלי' ובשלמא מאיסור שחוטי חוץ ל"ק דה"ל איסור מוסיף דכשהקדישה נוסף עלי' איסור שלא לשחטה בחוץ אפילו שלא לשם ע"ז ולכן אף דהוי קל על חמור דע"ז בסקילה ושחוטי חוץ בכרת מכ"מ חל איסור ש"ח במוסיף על ע"ז דבמוסיף חל איסור קל על חמור וכמו שכתבו התוספ' הכא אבל משבת ק' היאך חל על ע"ז דאיסור שבת ליכא אלא כולל שכולל שאר מלאכות והרי שבת חשיב קיל לגבי ע"ז שהותר במקדש וגם הותר אצל חולה ופקוח נפש וע"ז לא הותר דהוא מג' עבירות דיהרג ואל יעבור עליהן וא"ל דאיירי שנולד בשבת באותו יום דז"א דא"כ ליכא משום שחוטי חוץ דהוי מחוסר זמן וגם בעוף אכתי הוי אפרוח שלא נפקחו עיניו, וי"ל דשבת חשיב ג"כ א"מ דמוסיף איסור עלי' שלא לשחטה אפילו בעזרה ואפילו שלא לשם ע"ז לקרבן יחיד שהרי בחטאת העוף איירי כדמוקי בחולין (דף מ"א) דלעולם אינו נקרב בשבת, אכן אכתי ק"ל לשיטת התוספ' ישנים בכריתות (י"ד:) דפליגי אתוספ' דהכא וס"ל דאפילו במוסיף לא חל קל על חמור וא"כ ק' היאך חלים שחוטי חוץ ושבת על ע"ז, ואפשר שמזה הטעם כתב הרמב"ם (פ"ד מה' שגגות) דהך דשחט בשבת בחוץ לע"ז איירי באיסור ב"א אף דלכאורה לא צריך כיון דהוא פסק כמ"ד בכולל ומוסיף אחע"א כמו שכתב בהאי פירקא שם גופא דמה דאמרינן בחולין (דף מ"א) כולהו בהדי הדדי אתי שם לא מיירי מאחע"א אלא שלא נימא שכבר נאסר משום ע"ז וליכא עוד שחוטי חוץ אבל מדברי הרמב"ם נראה דלענין אחע"א איירי אלא י"ל דס"ל ג"כ כשיטת התוספ' דכריתות ואיסור בת אחת משכחת בהנך ג' אסורי כגון שהביא ב' שערות בשבת:

בא"ד. התורה אמרה יבוא איסור נבלה: עיין בתוספ' (זבחים ע'.) שכתבו דנבלה טל חלב איסור מוסיף הוא וא"כ לכאורה לק"מ, שוב ראיתי שבשער המלך (הל' אסורי ביאה פ' י"ז) עמד בזה:

בא"ד. דהותר מכללו אצל חי': א"ל דאכתי ק' לריה"ג דלית לי' הך סברא בפסחי' (כ"ג:) וקאמר בבהמה מיהת לא אשתרי ע"ש, וכה"ג הקשו גם התוספ' בחולין (ק"כ.) ותירוצם שם לא שייך כאן די"ל דלריה"ג בלא"ה צ"ל דמה שאמרה תורה יחול נבלה על חלב גזיה"כ הוא ולא מן הדין דהא ריה"ג אפילו בשווין לית לי' כולל בחולין (ק"א.): ובהכי א"ש ג"כ מה דק' מהא דפריך (שם) וסבר ריה"ג אין איסור חל על איסור והתניא שבת ויוה"כ וכו' וע"ש בפי' התוספ' דקא ס"ד דשבת חשיב כקדים ויוה"כ חל מטעם כולל, ולכאורה איך אפשר לומר כן דהרי ה"ל יוה"כ אשבת כולל בקל על חמור, ולפ"ז א"ש דאי אמרינן ריה"ג אית לי' כולל א"כ י"ל דיליף ג"כ מדאמרה תורה יחול נבלה על חלב וממילא מוכח לשיטתו דאפילו קל על חמור חייל דלדידי' לא חשיב חלב הותר מכללו וא"ל הא אכתי הוי שווין לפי תי' התוספ' אחרינא שיש חומרא בנבלה שכן מטמאה די"ל דתירוץ זה בלא"ה לחוד לא מספיק דהא אכתי ק' מטרפה דאמרה התורה ג"כ דיחול על איסור חלב וכמו שהעיר כבר בספר שער המלך, וצ"ל דהתוספ' לא נקטו סברא זו רק לענין הא דלא נצטרך לומר דלכך לא חשיב נבלה הותר מכללו במליקה משום דכהנים משלחן גבו' קזכו אבל לענין טרפה באמת קיימינן בהך תירוץ דחלב קיל שהותר מכללו:

בא"ד. דיש לה היתר בחיי אוסרה: במהרש"א מ"ב הביא בשם גליון תוספ' וכן כתב בתוספ' הרא"ש דאע"ג דחייל נמי אאיסור אשת אח דחמיר י"ל דגם אחות אשה חמיר שכן בידו לרבות ע"ש, וק"ל לפי מה דאמרינן לקמן (נ"ד.) נראה דאדרבא באשת אח חשיב יש לרבות חומרא, ולפי מה שכתבו התוספ' בתירוץ בתרא שם אדרבא גם לענין יש בידו לרבות חמיר אשת אח מאחות אשה ועכ"פ מוכח דשוין הן וצ"ע:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא ואלו מליקה שיירי': ולמאן אי לר"י השתא באיסור כולל כו'. יש לדקדק לשיטת הרשב"א ז"ל וכן כתבו התוס' בכמה דוכתי דר' יוסי לית ליה איסור כולל. והא דפליגי הכא היינו לקוברו כו'. א"כ היכי דייק מהא דשיירי' דר"ש מודה בבת אחת דילמא מש"ה שיירי' דבהא מחייב ר' יוסי תרתי לגמרי למלקות. והכא לא תני אלא הני דפליגי לקוברו כו'. ומש"ה לא מצי למיתנייהו בהדי הדדי. וראיתי בתוספתא במכילתין דאיתא התם אם בא עלי' חייב משום אשת אח ואחות אשה דברי ר"מ ר' יוסי ור"ש אומרים אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד. זר ששימש כו' יש כאן משום זרות כו' דברי ר' יוסי ור"ש אומר אין כאן אלא כו'. ולכאורה קשיא דר"י אדר"י דהת' מודה לר"ש דאינו חייב אלא משום אשת אח. והכא קאמר דחייב משום כולן. אבל לדברי הרשב"א ז"ל ניחא דהתם דפליגי בחיוב חטאת ועונשים ס"ל לר"י כר"ש באיסור כולל דאינו חייב אלא משום אשת אח ור"מ הוא דמחייב שתים דאית ליה איסור כולל. אבל בזר ובע"מ פליגי לענין לקוברו כו' בהא קאמר דחייב משום כולן. אבל התוס' ז"ל כתבו בפשיטות דר' יוסי ס"ל איסור כולל. ועיין תוס' לקמן בד"ה לקוברו:

תוס' ד"ה האמר ר"י הבערה ללאו יצתה: והקשו אטו לא מני לאוי גרידא ותי' דאפילו מאן דס"ל איסור כולל מ"מ קל על חמור לא חל כדאמר בפרק גיד הנשה מאן האי תנא דאיסור כולל באיסור חמור אית ליה. ועפ"ז פי' כל הני דשמעתין דבעינן דווקא שיהיו שוין עכ"פ. אבל קל על חמור לא חייל. ולפ"ז לא הבנתי מאי מייתי ראיה מהא דחולין מאן האי תנא כו' הא האי תנא לית ליה איסור כולל אפילו בשוין דנבילה לא חייל אגיד בכולל אלא בעי דווקא שאיסור השני יהיה חמור ור"מ שם ס"ל דבשוין נמי חייל. וא"כ מנ"ל דר' יוסי ס"ל כהאי תנא דבעינן איסור חמור דילמא ס"ל כת"ק דלא בעינן איסור חמור. ואי כוונתם דהיכא דאיסור השני קל מן הראשון כ"ע מודים דלא חייל בכולל. א"כ לזה לא מייתי ראיה מהא דחולין. אלא ע"כ מסברא פשיטא להו הכי. ומנ"ל למימר הכי מסברא והא מאן דאית ליה איסור כולל הוא משום דדמי לאיסור מוסיף כדאמר רבא בשבועות וכי היכי דבמוסיף חל אפי' קל על חמור ה"נ בכולל:

ע"כ נראה דשמעתין אזלא אליבא דרבי ורבי אמרינן בכריתות סוף פרק דם שחיטה דס"ל דאיסור קל אינו חל על איסור חמור. ומש"ה פריך היכי קאמר רבי אליבא דר' יוסי דזר ששימש בשבת חייב שתים הא ס"ל הבערה ללאו יצתה וקל על חמור לא חייל. ומשמע התם דאפי' ע"י כולל או מוסיף לא חל קל על חמור לרבי דמוכיח התם דבקדשים אית ליה איסור חל על איסור מהא דאמר רבי כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה ואיסור עולין הוא קל לגבי חלב דאיסור כרת וזה הוי איסור מוסיף לשיטת הרמב"ם ז"ל דהנאה הוי איסור מוסיף. ואפ"ה בחולין כה"ג לא חייל כיון דהוי קל על חמור:

ובגמרא פרכינן התם למ"ד דבקדשים נמי אין איסור חל על איסור האי כל חלב לה' מאי עביד ליה ופירש"י ז"ל התם דמאשר לה' לרבות האמורים לא פריך דמצינן למימר דאתיא כרבנן דר"ש דס"ל איסור כולל. אבל האי קרא דמעילה קשיא דהא לא אשכחן ליה בחולין עכ"ל. משמע מדבריו ז"ל דמעיל' באימורין לא הוי לא כולל ולא מוסיף. ומדברי רש"י ז"ל בחולין משמע דס"ל דהנאה הוי איסור מוסיף. ועוד דכולל נמי הוי מיגו דחייל אשאר אימורין חייל נמי אחלב. עכ"פ מהא דכריתות מוכח דלא כדברי התוס' דלכ"ע לא חייל איסור כולל קל על חמור אלא רבי הוא דס"ל הכי. אבל לרבנן וודאי חייל בכל גוונא ולא תיקשי לפ"ז מה שהקשו מנבילה דחלה על איסו' דהוי קל על חמור משום דלדידן אין חילוק:

ומה שתירצו הם ז"ל דחלב קל שהותר מכללו. וכן בשבועות כתבו (דף כד) בד"ה מיגו דחייל אתאנים חייל נמי אחלב אע"ג דקל על חמור לא חייל אפילו למאן דאית ליה איסור כולל הכא חלב קיל. הוא נגד סוגיא דכריתות דאמרינן להדיא דמעילה אחלב הוא קל על חמור. אלא וודאי אין אנו צריכין לזה דלר"מ דמתניתין דיש אוכל אכילה אחת קיימא כוותי' וודאי אפי' קל על חמור חייל ולא מצינו דמחלקין בין קל על חמור או חמור על קל אלא רבי וריה"ג. וכל קושיות התוס' מיושבין בזה. ומש"כ התוס' ז"ל עוד בא"ד ואע"ג דיש חומרא בחלב דליכא בנבילה אין לחוש בכך דמאי חזית כדאמרינן בפרק גיד הנשה כו' הוא ג"כ אינו מובן דאדרבא התם מש"ה לא חייל השני דמאי חזית דהשני חמיר דילמא הראשון חמיר ולא חייל. והם ז"ל כתבו דמש"ה חייל מטעם מאי חזית. ואפשר ליישב דבריהם ז"ל דהיכא דאיכא בשניהם צד חמור הוי כמו שניהם שוין. ולר"י הוי בעינן דווקא שיהיה השני חמור ומש"ה לא חייל ולרבנן דריה"ג שפיר חייל כיון דשניהם שוין. ועפ"ז יתיישב נמי הא דאמרינן בכריתות דחלב חשיב חמור לרבי דאע"ג דיש בו צד קל שהותר מכללו מ"מ אית ביה נמי צד חמור שכן כרת ורבי נמי בעי דווקא שיהיה השני חמור. אבל האמת יורה דרכו כי לדידן דקי"ל כר"מ אין חילוק ובין חמור על קל ובין קל על חמור חל בין בכולל בין במוסיף. והכא אליבא דרבי קיימינן. וכן משמע מהא דחייל איסור שבועה על איסור נבילה בשבועות שם והרי נבילה חמורה שכן מטמאה כמו שכתבו התוס' ז"ל. אלמא דאפילו קל על חמור חייל. אלא דחומרא זו דנבילה שכן מטמאה צ"ע. דא"כ אמאי קאמר ריה"ג דאיסור נבילה לא חייל על איסור גיד הא הויא חמור על קל דנבילה מטמאה. וי"ל דריה"ג לטעמי' דס"ל בפסחים לחד שינוי' דגיד אסור בהנאה. וא"כ מאי חזית דנבילה חמורה דילמא גיד חמור. אלא דלפ"ז קשה מאי חומר דמעילה ושור הנסקל על גיד כיון דגיד נמי אסור בהנאה. והדברים ארוכים בזה:

שוב ראיתי בפרק עשרה יוחסין דאיתא התם להדיא תרי לישני לרבנן באיסור קל על איסור חמור כמו אחותו שנעשי' אלמנה לחד לישנא אמרינן התם דלרבנן נמי לא חייל. והיינו אפילו באיסור מוסיף דהא אלמנה איסור מוסיף הוא. כמו שכתבו התוס' ז"ל דאיתוסף עליה איסור למשוח מלחמה ולאיכא דאמרי לרבנן חייל אפי' קל על חמור. וכי היכי דבאיסור מוסיף קיי"ל דאפילו קל על חמור חייל כמו שכתבו התוס' ז"ל ה"נ באיסור כולל כדמשמע בקדושין דאין חילוק בזה בין כולל למוסיף:

ועוד היה נראה דהא דקדושין לא מיירי מאיסור מוסיף כגון דליכא משוח מלחמה ובאיסור חל על איסור לחוד הוא דמספקא לן אליבא דרבנן לחלק בין קל לחמור. ובאמת איכא נמי מאן דס"ל דאיסור חל על איסור אפי' בלא כולל ומוסיף כדמשמע נמי בקדושין שם. וכן איכא מ"ד דאיסור טריפה חל על איסור אבר מן החי ואפילו קל על חמור נמי משמע בקדושין דחייל למ"ד איסור חל על איסור דבעי למימר התם דאיסור אלמנה יחול על איסור גרושה אע"ג דאיסור אלמנה קיל דאינו נוהג אלא בכה"ג ואנן הוא דקיי"ל דבעינן כולל או מוסיף ובזה אין חילוק בין קל על חמור או חמור על קל. וכן משמע מהא דסנהדרין דאין לחלק באיסור מוסיף בין חמור על קל לקל על חמור וכדכתיבנא לעיל. מדלא מחלקינן הכי אליבא דר' יוסי שם אם לא שנאמ' דסמיך אמתניתין דכריתות דמשמע דר' יוסי מודה בכל הני דת"ק והתם איכא נמי קל על חמור:

ומ"ש התוס' בסוף דבריהם דהא דאיכא מ"ד דטריפה חל על אבר מן החי אפי' בלא כולל אף ע"ג דאיסור טריפה קיל מאיסור אבר מן החי היינו משום דטריפה יש לה חומרא שאין לה היתר ג"כ דחוק הוא דאמאי לא קאמר הש"ס שם האי סברא להדיא ועוד אי לאו כולל הוא למה ליה להש"ס למימר התם דר"ל ס"ל דשאני חלב דהותר מכללו. ואמאי לא קאמר שאני טריפה אחלב דהוי איסור כולל אבל טריפה על אבר לאו איסור כולל הוא. אלא נראה דטריפה נמי איסור כולל הוא מיגו דחייל אבשר בלא אבר חייל נמי על אבר שלם. וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם (דף קב) בתוס' בד"ה שאין בו כזית דבהמה בחיי' לאו לחתיכת בשר עומדת דלא מסתבר לומר שיסבור שום אמורא דאיסור חל על איסור בלא כולל ומוסיף. וכן מוכח מהא דאמר ר' יוחנן בשבועות בכולל דברים המותרים משמע דבלא כולל ס"ל דלא חייל:

והנה לחד לישנא התם פליגי בנטרפה עם יציאת רובה ור"י ס"ל בהמה בחיי' לאברים עומדת ואיסור טריפה ואיסור אבר בהדי הדדי קאתי. משמע דאי לאו לאברים עומדת לא הוי חייל איסור אבר על טריפה וכבר הקשו התוס' ז"ל התם הא משמע בשבועות דר"י אית ליה אפי' איסור כולל כש"כ איסור מוסיף. ותי' דר"י מפרש למתניתין הכי וליה לא ס"ל. וזה דוחק דהא ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה וכמה סתמי איכא דס"ל איסור כולל ומוסיף. והיה נראה לומר דתוספת איסור לבני נח לא חשיב איסור מוסיף דלאו חדא אזהרה היא דלישראל נאמרה לחוד ולבני נח לחוד. אבל אכתי קשה אמאי לא יחול איסור אבר על טריפה דהא באבר אפי' גידין ועצמות מצטרפין ואין צריך כזית בשר. ובהא ליכא איסור טריפה. ומדברי התוס' שם בד"ה שאין בו כזית משמע דאי ליכא כזית בשר טריפה באמת חייל איסור אבר. אבל היכא דאיכא כזית בשר ויש על הבשר איסור טריפה תו אינו חל על הבשר איסור אבר ואינו מצטרף הבשר עם הגידין ועצמות. ועל דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מאכלות אסורות שכתב לאוקימתא דרבא תלש אבר ונטרפה בו משמע דאם נטרפה תחילה לא חייל איסור אבר. כבר עמדו עליו המפרשים ז"ל. כיון דקי"ל דאיסור מוסיף חייל אפי' אם נטרפה תחילה חייל איסור אבר. ולפי מש"כ דתוספת לבני נח לא חשיב איסור מוסיף א"ש. וכן משמע מהא דלעיל שם (דף קב) דאמרינן דלר"א איצטריך קרא דאבר מן החי נוהג בטמאה משום דלית ליה איסור חל על איסור ואי הוי איסור מוסיף א"כ מאי מספקא ליה להש"ס שם בפ' כל הבשר (דף קיג) אליבא דר' אליעזר אי ס"ל איסור חל ע"א הא שמעינן מהכא דאפי' איסור מוסיף לית ליה וכ"ש כולל כמו טמא שאכל תרומה טמאה. וגם למה ליה קרא דומתו בו כו'. אלא ש"מ דזה לא הוי איסור מוסיף. אבל מסוף דברי הרמב"ם ז"ל שם בהלכה זו לא משמע כן שכתב תלש חלב מן הטריפה חייב ג' אלמא דחלב חל על טריפה:

ועיין בתוספות שם (דף קב) ע"א בד"ה כי איצטריך לר"א. שהקשו למ"ד לאברים עומדת א"כ טמאה ואבר בהדי הדדי קאתי ואיסור בת אחת הוא ואפי' מאן דלית ליה בחמור על קל מודה. וכתב מהרש"ל ז"ל אע"ג דאיכא מ"ד בפ' ד' אחין דלית ליה איסור בת אחת לא ניחא להו למימר דר"א ס"ל הכי. ודבריו ז"ל אינם מובנים דהא התוס' ז"ל בעצמם כתבו ואפי' מאן דלית ליה והיינו מ"ד דפ' ד' אחין. והדברים ברורים דכונתם לשיטתם כאן דאם איסור אחד קל אינו חייל כמו שבת וטומאה שהותרו. אבל חמור על קל כ"ע מודים דחייל. ודברי מהרש"ל ז"ל צ"ע:

וראיתי בתוס' זבחים (דף ע) בד"ה יבא איסור נבילה שהקשו למאן דאית ליה איסור מוסיף למה לי קרא דנבילה חל אחלב. וכי תימא מהכא יליף בעלמא שאני הכא דחלב קל דהותר מכללו. ומש"כ דנבילה אחלב הוא איסור מוסיף הוא תמוה דאיסור כולל הוא וצ"ל דלאו דוק' כתבו איסו' מוסף וכולל נמי דומיא דמוסיף ומש"כ דהיכי מצי למילף מינה בעלמא הא חלב קל הוא נראה מדבריהם ז"ל דס"ל ג"כ דלמאן דאית ליה איסור כולל אפי' קל על חמור חייל. ומש"ה מקשו היכי מצינן למילף מינה בעלמא. אבל מהא דאמר רבא בשבועות מ"ט דמאן דאית ליה איסור כולל משום דמידי דהוי אאיסור מוסיף משמע דלא ילפינן לה מקרא דנבילה דהא רבא גופא הוא דאמר האי מילתא דאמרה תורה יבא איסור נבילה. ואפ"ה קאמר דמאיסור מוסיף הוא דיליף לה. ובכל מילי דמיא למוסיף אפי' לקל על חמור:

ובאיסור מוסיף נראה דבסברא בעלמא פליגי. ומש"ה באיסור מוסיף ס"ל לרוב תנאי דחייל היינו ר"מ ור' יוסי. ובכולל הוא איפכא דר"מ לחוד הוא דס"ל איסור כולל. אבל ר' יוסי מודה לר"ש באיסור כולל דלא חייל. וכדאמר רבא לעיל. והיינו דקאמר מ"ט דמאן דאית ליה איסור כולל. אבל לשיטת התוס' ז"ל הכא דר' יוסי נמי מודה לר"מ באיסור כולל. א"כ היכן מצינו דמוסיף עדיף מכולל הא מאן דאית ליה איסור מוסיף אית ליה נמי איסור כולל היינו ר"מ ור"י. ומאן דלית ליה איסור כולל היינו ר"ש לית ליה נמי איסור מוסיף. אלא דהתוס' ז"ל לא כתבו כן אלא לר' חייא אבל לרבא ור' יוחנן מודו דלא ס"ל לר"י איסור כולל. והנה איכא מ"ד דר"ש נמי מודה דחייל בכולל כמו נבילה וטריפה אחלב דבהדיא אסרה תורה ובעלמא לא ילפינן מינה משום דהותר מכללו כדאמרינן בפ' גיד הנשה. אלא דיש לדקדק לר"ש למה לי נבילה מטריפה שמעינן לה דאי משום דטריפה מיתסרא מחיים הא למאן דאמר לאברים עומדת לא חל איסור טריפה מחיים לר"ש. וי"ל דמ"מ חייל איסור טריפה בבשר כמו שכתבתי לעיל:

ועדיין צריך לברר לדידן אם יש חילוק בין קדשים לחולין בדין זה והנה לפמש"כ לעיל דאימורין בטומאה או מעילה באימורים איכא כולל או מוסיף א"כ לא שמעינן לחלק בקדשים ולמימר דאפי' בלא כולל איסור חל על איסור. וא"כ לר' יוסי למאי דס"ל להתוס' ז"ל דלר' חייא אית ליה כולל ומוסיף ג"כ לא שמעינן לחלק בקדשים והדק"ל דילמא מש"ה לא תני מליקה משום דר"י מודה לפטור דנבילה קדמה. וכבר כתבתי לעיל בזה:

ולפ"ז יש לדקדק מהא דאמרינן בסוף פרק כל הפסולין בשר פסח שלא נצלה חייב עליו משום טומאה ומייתי ראיה מהא דאתרבי אימורין לטומאה. ומאי ראיה היא זו באימורין שפיר חייל איסור טומאה ע"י כולל. אבל בשר פסח שלא הוצלה דכוליה איסורא הוא היכי מצי חייל איסור טומאה עליה [וי"ל דמ"מ איסור כולל הוא מגו דאתסר בבשר קדשי' ומש"ה חייב נמי בפרי' הנשרפים] וריה"ג דס"ל בטמא שאכל בשר טמא פטור ע"כ לא ס"ל לחלק בין קדשים לחולין. ודו"ק היטב בכל הנ"ל:

ודרך עברי בעיון בהלכה זו ראיתי בשער המלך ובטעם המלך שהאריכו בזה בפי"ז מהל' איסורי ביאה. וארשום בסימנים מה שיש לי לדקדק בדבריהם ז"ל:

(א) השער המלך ז"ל עמד על דברי הריטב"א ז"ל שכתב דנבילה לא חל על יוה"כ משום דאינו לא כולל ולא מוסיף. והקשה הוא ז"ל הא נבילה הוי איסור מוסיף מיגו דאיתסר לגבוה וכמו שכתבו התוס' ז"ל בפרק גיד הנשה על גיד הנשה של נבילה. וכתב הוא ז"ל לחלק דבבהמה חולין לא שייך דאיתסר לגבוה משום דסתם בהמה לאו לגבוה קיימא. והקשה עוד מדברי התוס' זבחים דמיירי בעוף קדשים ואפ"ה כתבו דנבילה לא חיילא והא התם שפיר הוי איסור מוסיף. ולענ"ד נראה דגם זה לא בא לכלל איסור מוסיף דע"כ לא אמרינן דהוי איסור מוסיף מיגו דאיתסר לגבוה. היינו דווקא בנותר דעומד הוא קודם שנעשה נותר להקרבה. וכיון שנעשה נותר איתוסף עליו איסור לגבוה. אבל בבהמת קדשים דעדיין אינה ראויה להקרבה עד אחר שחיטה וזריקה אין כאן תוספת איסור לגבוה מחמת שנעשית נבילה כיון דעדיין לא היתה ראויה למזבח ועוד דמה שנאסרה לגבוה לאו מחמת איסור של נבילה הוא דאפילו אם לא נאסרה נבילה ג"כ אינה ראויה להקרבה כיון דלא נשחטה כראוי ולא הגיעה לשעת הקרבה כלל. וכן משמע בשמעתא דאכל אבר מן הטריפה דנבילה וטריפה לא הוי איסור מוסיף על אבר מן החי. וכמו שכתבו התוס' הכא:

(ב) הקשה עוד על הריטב"א ז"ל הא יוה"כ הוא בככותבת ונבילה בכ"ש לר"ש דאמר כ"ש למכות ואמאי לא יחול איסור נבילה על יוה"כ ע"ש באורך. ולדידי גם זה לא תיקשי דבאמת אם אכל כ"א חייב משום נבילה. אבל כשאכל ככותבת אינו חייב אלא משום יוה"כ דאיסור נבילה לא חייל על יוה"כ כמו אבר מן החי וטריפה דעל אבר מן החי חייב אפי' מקצת בשר עם גידין ועצמות. ואפ"ה כי אכיל כזית בשר טריפה אינו מצטרף משהו בשר עם העצמות וגידין לחייב עליו משום אבר דאין איסור אבר חל על מקצת הבשר. כיון שעבר עליו משום טריפה. וכמו שכתבתי לעיל בשם התוס' ז"ל בחולין ה"נ לענין יוה"כ כל שעובר עליו משום יוה"כ אינו חל עליו איסור נבילה אפילו על מקצתו ועי' בשבועות גבי שבועה שלא אוכלנה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל:

(ג) עוד הקשה על הריטב"א ז"ל הא נבילה הויא איסור מוסיף על יוה"כ מיגו דאיתוסף ביה איסור לשאר יומי. וכתב ליישב ע"פ דברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל לענין שבועה ע"ש שהאריך ול"נ דע"כ לא אמרינן דזה חשיב כולל היינו דווקא גבי שבועה דהוי איסור חדש שנעשה ע"י דיבורו. וכיון דחייל דיבורו אשאר ימים חיילין נמי אשבתות וי"ט כמו כל כולל דשבועה כמו תאנים וענבים אבל לענין איסור הבא מאליו פשיטא דלא חשיב כולל או מוסיף מה שיאסר לאחר זמן. כיון דהשתא ליכא תוספת וכדכתיבנא לעיל בשמעתין דבעינן שיהיה התוספת בעולם בשעת חלות האיסור. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל גבי איסור מוסיף תדע דא"כ טריפה על אבר מן החי יהיה ג"כ איסור מוסיף דהא סופו לחול אחר שחיטה או מיתה. אלא וודאי כל דליכא השתא תוספת אין כאן איסור מוסיף. ודווקא גבי שבועה הוא דשייך למיקרי' בשם כולל כיון דכייל בדיבורו דברים המותרים היינו ימי החול חייל נמי אשבת וי"ט או כי האי דינא דהרמב"ם והראב"ד ז"ל שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה דהוי נמי כולל במה שאסרה לעולם. ומה שקרא השעה"מ ז"ל לזו בכלל איסור מוסיף בלא"ה אינו מדוקדק דמאי ענין זה למוסיף כיון דלא חיילין יחד עיקר האיסור והנוסף אלא שם כולל הוא. והרמב"ם ז"ל שהביאו באמת לא כתב לחלק אלא בין זה לאיסור מוסיף. אבל מש"כ דבכה"ג כולל נמי לא הוי גבי שבועה קשה לי דהא בהדיא איתא במכות דאם אמר שבועה שלא אחרוש בין ביו"ט בין בחול הוא כולל. ויותר נראה לי דבאיסור הבא מחמת עצמו ליכא לאשכוחי איסור מוסיף כלל והכא הוא איסור כולל. דע"כ לא חשיב איסור מוסיף אלא היכא דניתוסף עלה שורא לגבי אחרינא מחמת איסור זה כמו א"א אחר חמותו דנאסרה לכ"ע משום אשת איש או אם איתוסף עליו איסור חדש מחמת האיסור השני כמו הנאה וכיון דחל על הנאה חל נמי על אכילה אבל באיסור הבא מחמת עצמו לא שייך כלל איסור מוסיף כיון דאפשר לתוספת בלא עיקר ולעיקר בלא תוס' כמו זה שיכול לאסרה היום לבד או למחר לבד וכי חזר ואסרה ליום ולמחר אין זה אלא איסור כולל מיגו דמיתסר למחר מיתסר נמי היום. וכן אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו ואח"כ אמר שבועה שלא אהנה ממנה אין זה איסור מוסיף אלא איסור כולל מיגו דמיתסר בהנאה מיתסר נמי באכילה. וכן גבי נטולה אני מן היהודים שהקשו התוס' ז"ל היאך חל איסור נדרה על היהודים כיון דעתה היא אסורה בלא"ה משום אשת איש ואין איסור חל על איסור. ותי' דחל ע"י כולל מיגו דמיתסרא לבעלה. והקשה שם בשעה"מ ז"ל הא הוי איסור מוסיף כמו נדה דאיתוסף איסורא לגבי בעלה. וכתב שם לחלק בין אסרה הנאת תשמישה על אחרים או תשמיש אחרים עליה. ואין צריך לזה דבלא"ה לאו איסור מוסיף הוא כיון דאפשר לשני האיסורים זה בלא זה אלא דהוא עצמו עושה לו איסור חדש לאסור עצמו בשניהם ואינה חלה על האסור לו אלא ע"י כולל בדברים המותרים:

(ד) עכ"פ כולל וודאי נראה דמיקרי אפילו ע"י ימים הבאים ולא שייך בזה כולל למפרע. כיון דהאיסור ע"י דיבורו חל עתה. ומגו דחל על ימי היתר חל נמי על ימי איסור ומה לי אם אמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט. ומה לי אם אמר שבועה שלא אניח תפילין בין בחול בין בשבת. וצ"ל לסברא זו דווקא אם הוא עומד בימי היתר ונשבע על היתר ואיסור אז חייל ע"י כולל כיון דעל ההיתר חל מיד. אבל אם עומד בימי האיסור כגון שאומר ביו"ט שבועה שלא אחרוש ביו"ט ובחול לא חייל איו"ט זה כיון דעדיין לא בא ההיתר לעולם ולע"ע אין לכולל דהיתר על מה לחול. ונראה דהרמב"ם ז"ל כתב להאי דינא שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכלנה לפרש לישנא דמתניתין בשבועות שם שבועה שלא אוכל ככר זו שבוע' שלא אכלנה שבוע' שלא אוכלנ' ונוסחת הרמב"ם ז"ל נרא' שהיתה שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכלנה ותני במתניתין תרי גווני חדא שבוע' שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה או שאמר סתם שבועה שלא אוכל היום. ואח"כ אמר על ככר שבועה שלא אוכלנה בכולהו אינו חייב אלא אחת וזה שכתב וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום כו'. משום דתרווייהו תנינן במתניתין. והשתא אי נימא דשייך כולל בזה אלא דלא אמרינן כולל למפרע. א"כ מאי קאמרינן התם בגמרא הא קמ"ל דוקא כו' הא דינא דמתניתין גופא רבותא קמ"ל דשבועה שניה לא חיילא ע"י כולל אלא משמע דלא שייך בזה כולל. כיון דסתמא שלא אוכלנה קאמר והוי כמו שבועה שלא אחרוש דלא חשיב כולל. והדברי' ארוכים. והטעם המלך האריך בהן. וגם צ"ע בד' הש"ך בח"מ סי' ע"ה ובתוס' שם ואני בקצרה באתי לרשום עיקרי דינים אלו. ועיין בזה בשבועות במאור ובמלחמות ז"ל:

(ה) נחזור לראשונות וכל הדברים שכ' לעיל לא כתבתי אלא באיסור הבא מחמת עצמו. אבל איסור הבא מאליו נראה לי פשוט דזה לא הוי לא כולל ולא מוסיף מה שנאסר לימים הבאים אלא דהוא ז"ל כתב בשם הריטב"א ז"ל גופא דהא דאלמנה הוי איסור מוסיף על איסור אחותו משום דאיתוסף עליו איסור לכה"ג הבא אחר כה"ג זה. ובדברי הרמב"ם ז"ל מבואר להיפך אלא בעינן שיהי' איסור הנוסף בעולם ואפי' לדברי הריטב"א יש לחלק ג"כ דהתם אפשר שיהי' איסור הנוסף ביחד עם זה כמו משוח שעבר. וכיון דשניהם יכולין להיות יחד חשיב שפיר איסו' גם עתה אבל בדבר התלוי בזמן שא"א לעולם שיתאחדו האיסורין אין זה איסור מוסיף ודברים אלו צ"ע גדול:

(ו) הנה הטעם המלך האריך לחקור אי הנאה חשיב איסור מוסיף. וכ' דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שהבאתי לעיל וצידד בשם הנודע ביהודה לומר דלמאן דאמר אין אחע"א ליכא איסור הנאה בחלב של שור הנסקל. זה דבר שלא ניתן להאמר דהא מבעל השור נקי ילפינן דאין לו בהם הנאה של כלום ואפילו הנאת עורו אסור אלא דיש לי לצדד ולקיים סברת הלח"מ ז"ל שהבאתי לעיל בשמעתין דאיסור בעלמא לא חשיב איסור מוסיף וממילא יבואר דהנאה של הקדש לחוד הוא דהוי איסור מוסיף אבל לא שאר הנאות והוא ע"פ מה שמבואר בשמעתין. וכמו שכ' לעיל פלוגתא דר"י ור"ש אפילו במילתא דלא חל ור"י ס"ל דחייב שתים לקוברו בין כו'. וביארתי לעיל דלר' יוסי איסור השני ג"כ איתא אלא דאינו חל לענין מלקות ועונשין וחטאת. וא"כ איך שייך למיקרי איסור מוסיף מה שניתוסף עליו איסור בעלמא. הא האי איסורא גופא נמי חל הוא לאיסור בעלמא ולקוברו כו'. ומאי אהני לן תוספת השני כיון דבלא זה הנוסף ג"כ חל הוא לאיסור בעלמא. וע"כ לא חשיב איסור מוסיף אלא אם נוסף עליו איסור אחר לעונשין ולמלקות. ומיגו דאיתוסף האי למלקות ולעונשין חל נמי השני. מעתה הדבר מובן דלא שייך למיקרי הנאה איסור מוסיף אלא הנאה של הקדש דאית בה עונש ומלקות. וכן בנותר איתוסף איסור לגבוה לאו דלא ירצה. ומיגו דאיתוסף האי איסורא למלקות איתוסף נמי האי אפילו לחטאת. אבל שאר הנאות דאין בהן אלא איסור בעלמא וכן שארי איסורי גבוה כמו גיד דאין בו איסור אלא עשה דממשקה ישראל זה לא חשיב איסור מוסיף. וכן איסור בל יראה דחמץ כיון דאין בו מלקות לא חשיב איסור מוסיף:

(ז) והשעה"מ ז"ל נסתפק אם נשבע על פירות הקדש ואח"כ פדאן אם חל השבועה אח"כ ע"ש מ"ש בזה. ולפי הנ"ל הי' נראה דחייל כיון דבשעת ההקדש ג"כ חלה השבועה לאיסורא בעלמא. א"כ לאחר פדיון אמאי לא ישארו באיסורן. וכן יקשה לדברי הש"ך ז"ל שכ' דוקא אם נשאל על הראשונה השניה חלה אבל לא ע"י הפרה. ולפי הנ"ל אפילו ע"י הפרה ג"כ אסורה משום שניה. וצ"ל דדוקא באיסור הבא מאליו הוא דאמר רבי יוסי דחייל לאיסור בעלמא. אבל איסור הבא מעצמו לא חל כלל אפילו לאיסור בעלמא כיון דמושבע ועומד מהר סיני הוא שבועתו לאו כלום הוא ודו"ק:

(ח) עוד עמד השעה"מ ז"ל בפ"ח מהל' מאכ"א על הא דתנן במכות יש חורש תלם אחד כו'. יו"ט ושביעית והיאך חל יו"ט אשביעית דהא תוספת שביעית אסור וא"כ שביעית קדים וכיון דהאי תנא לית ליה איסור כולל ע"ש מש"כ בזה. ולענ"ד אין כאן קושיא דלא דמי איסור שביעית לאיסור י"ט דשביעית אינה אסורה במלאכה לאדם אלא הארץ אסור' בעבודה ויו"ט איסור מלאכה חל אגברא ואיסורין כזה אין מעכבין זע"ז מלחול דלפי מש"כ הוא ז"ל דמיירי בעשר נטיעות דאין להם תוספת יקשה איפכא היאך חל שביעית איו"ט דהא יו"ט קדים דיו"ט יש לו תוספת איזה זמן מערב יו"ט ושביעית אין לו תוספות כלל. הן אמת דמדברי התוס' בריש מ"ק משמע דלשביעית ג"כ יש תוספת מעט ערב שביעית כמו בי"ט. אבל כבר כתבתי שם דאין זה נראה אלא ודאי איסורין נפרדים הם זה על עבודת הארץ וזה על חובת גברא וחיילין זע"ז. ועיין בהוריות גבי הא דמיבעי לן אם הורו אין שבת בשביעית ע"ש:

(ט) עוד הקשה מכהן ונזיר היאך חייל נזירות על כהונה אם לא ע"י כולל מיגו דאיתסר בתגלחת ויין. והי' נראה דנזירות דחלה על כהונה שמעינן מקרא דלאחותו הרי שהיה כה"ג ונזיר דמטמא למת מצוה אלמא דאפילו על כה"ג דאסור ליטמא לקרובים חלה נזירות. וכ"ת נהי דלא חל לענין מלקות מ"מ איסורא איכא וכדכתיבנא לעיל ושפיר איצטריך קרא דלאחותו דזה אינו דבאיסור הבא מעצמו אפילו איסורא ליכא כמו שכ' לעיל. אלא דיש לומר דנזירות לא דמי לאיסור הבא מעצמו דהתורה אסרה את הנזיר לטמאות למת והוי ככל האיסורים. וכמו הקדש דאמרינן איסור כולל משום דאיסורי הקדש ג"כ לאו מחמת עצמו הם אלא התורה אסרה בהנאה וימעלו בו ודוקא אם האיסור עצמו נולד מדיבורו הוא דחשיב איסור הבא מעצמו. ועיין תוס' שבועות שם ובטעם המלך פ' הנ"ל שכ' בענין זה. מ"מ שפיר י"ל דמתניתין אתיא כמ"ד דלית ליה כולל גם לענין איסורא בעלמא. וכר"ש דשמעתין וא"כ שפיר מוכח מקרא דלאחותו דנזירות חל על כהונה:

(י) שוב ראיתי בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שם במכות שכ' וז"ל אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורין הרבה נכפלו בזמן אחד ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתם הרבה באותו הזמן עצמו עכ"ל ז"ל. הרי מבואר בדבריו ז"ל דכל הני לאוין דמתניתין לא באו לכלל איסור חל על איסור והוא פלאי דהא יו"ט ושביעית וכהן ונזיר לכאורה בגדר איסור חל על איסור הם. ואי לאו דמיסתפינא מילתא חדתא אמינא בדעת הרמב"ם ז"ל והוא דס"ל דלא שייך האי מילתא דאיסור חל על איסור אלא באיסור הגוף כמו מאכל שכבר נאסר או אשה שכבר נאסרה דאיסור הראשון הוא דרביע עליו והמאכל כבר אסור לאכול והאשה כבר אסורה לינשא לו. בזה הוא דפליגי תנאי אי האיסור השני חל או לא ובהאי גוונא הוא דאיתמר כל הני כללי דכולל ומוסיף. אבל בכל איסורין דלא שייך למימר בהו דהגוף נאסר כמו כל איסורי עבודה דהעבודה אסורה לזה. אבל אין שייך לומר דהגוף אסור לעבודה וכל איסורי מלאכה דהמלאכה אסורה ולא דגוף שם איסור עליו בכל זה ליתא להאי מילתא דאין איסור חל על איסור דאין בהם קדימה זע"ז כלל אלא בשעת העבודה ובשעת המלאכה חלין כולן יחד כמו השוחט חטאת בשבת בחוץ כו'. וכן אם הי' טמא ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אין מדקדקין כלל איזה מהן קודם דאין נ"מ בקדימתן דשעת העבודה הוא עת חלות כולן. וכן במתניתין דיש חורש שעת המלאכה הוא שעת חלות האיסור. ומש"ה כולן חלין יחד ומלאכה זו אסורה משום כמה שמות:

אלא דמהא דאמרינן בשמעתין דזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה פלוגתא דרבי יוסי ורבי שמעון בכולל מוכח להדיא דגם זה בכלל איסור חל על איסור הוא. וי"ל דאדרבה מכח קושית התוס' ז"ל דהא ר' יוסי לית ליה איסור כולל גבי אשת איש ונעשית חמותו וא"כ אמאי מחייב בזר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה מוכח דר' יוסי הכי ס"ל דבכה"ג לא חיישינן לאיסור חל על איסור ובשעת העבודה חלין שניהם. וכן מוכח מדברי התוספתא שהבאתי לעיל דבאשת אחיו ואחות אשה אמר ר' יוסי דאינו חייב אלא אחת ובזר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה אמר דחייב שתים. והיינו מטעם הנ"ל. ומש"ה לא הזכיר הרמב"ם ז"ל בכל הני גבי היה טמא ומחו"כפ ומחו"ב ושלא רחוץ ידים כו' וגבי זר ששימש בשבת כו' טעמו של דבר דחלין זע"ז כדרכו בכל המקומות בהלכותיו גבי איסור חל על איסור שכתב הטעם דהוי כולל או מוסיף והכא סתם דבריו. והיינו משום דאין באלו סברת איסור חל על איסור. ועוד סוגיא אחת עומדת לנגד דברים אלו מאי דפליגי בשבת ויה"כ אי חייב שתים או על אחת מהן ושבת ויה"כ הוי דומיא דיו"ט ושביעית. ומ"מ נראה בעליל כי הרמב"ם ז"ל דרך אחרת אתו בענינים אלו ויפלא בעיני שלא הביאו דבריו ז"ל השעה"מ ז"ל ונושאי כליו וכמדומה לי שהשאגת ארי' ז"ל ג"כ דיבר בזה ואיננו אתי לעיין בו. והדברים ארוכים ורחבים מני ים להגיע עד תכליתן. וידעתי שלא יצאתי חובת העיון בזה ככל הצורך ולא כתבתי אלא ראשי דברים דרך לימוד הלכה זו ישמע חכם ויוסיף לקח:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

זר ששימש בשבת במאי. ועש״ות נו״בי מ״ת חיו״ד סי׳ מ״ג שנשאל להסוברים דבמליחת חלבים איכא מדאורייתא משום מעבד וא"כ הא משכחת זרות בשבת גבי מולח חלבים של קרבן שהיא עבודה גמורה ויש בו חלול שבת יעש״ב. ולכאורא י״ל בפשטות דהא סוגיא דהכא אזלא לר׳ יוסי וא״כ תליא בפלוגתא דר״יח ועולא בשבת לא׳ ב׳ לגבי כחס על הנר וא״כ י״ל דלר׳ יוסי הוי׳ מלאכה שאצל״ג כמו במילה דהוי׳ ג״כ מלאכה שאצל״ג לשיטת רש״י. ובאמת לשיטת התוס׳ בשבת צד״א ד״ה ר״ש פוטר וא״כ לא הוי כלל מלאכה שאצל"ג כיון שהיא בשביל אותו דבר עצמו שצריך לו. אך לשיטת רש"י דס״ל בכמה מקומות דמלאכה שאצל״ג הוא כשאין לו שום הנאה ממלאכה זו כ״א מניעת היזק כמו הוצאת המת והצד נחש וא״כ אף שא״א זולתו מ"מ י״ל דמיחשב מלאכה שאצל"ג. והארכתי בפרט זה במ״א אך עכ״פ להרמב"ם שפוסק דמלאכה שאצל"ג חייב וע״כ דסובר כאוקימתא דעולא דר׳ יוסי כר״י ס״ל דמלאכה שאצל"ג אסור דאל״כ הא קיי״ל לגבי׳ בכל מקום ב״ר יוסי. וע' תו׳ שבת לט״א ד״ה מפני שמזיז כו׳ ולפ״ז י"ל דר' יוסי לשיטתי׳ אליבא דעולא. וגם י״ל לשיטת רש״י בשבת קו״א דלמ"ד מקלקל בחבורה אהבערה חייב ס״ל מלאכה שאצל״ג פטור והא ע״כ הסוגיא אזלא למ״ד מקלקל בהבערה חייב דהא זר שהקטיר מחלל העבודה ואין כאן שום תיקון וכדפריך בפסחים עג״א לדברי האומר כו׳. וע׳ שו״ת חמדת שלמה חאהע״ז סי' י״ז במה שהאריך לפלפל בסוגיא זו למ"ד מקלקל בחבורה פטור מהא דשבת קה״ב דמתקן אצל יצרו. והרבה יש לעיין בסברא זו די"ל דהיינו היכי דמעיקרו אינו עומד לכך משא״כ בא״ופ וכנ״ל ואכמ״ל. ואמנם לפ״ז מתורץ קושית הנוב״י הנ״ל בפשטות דהכא אזלא למ"ד מקלקל בהבערה חייב ור׳ יוסי ס״ל בהכי כר"ש משא״כ בענין עיבוד דודאי הוי מקלקל דהא בשאר מלאכות חוץ מחובל ומבעיר פטור לכ"ע. וע' ירו׳ פ״ב דשבת ה״ה וערובין פ"י ה״ב ופסחים פא"ד ה״א. אך ביסוד דרש״י יש אריכות דברים בזה לפלפל דהא בשבת עג״א ובחגיגה י' ע״א קאמרינן להדיא דאפי׳ למאן דס״ל מלאכה שאשצל״ג חייב התם מתקן הכא מקלקל ולדידי׳ אין סברא לחלק בין חובל לשאר מילי דהא על תיקון קצת לא אצטריך קרא רק דמסברא ידעינן דהוי מלאכה שאצל״ג דחייב ואכמ״ל בפרט זה. ואולם יקשה למש"כ התו׳ בשבת קו"א ד״ה מה לי וא"ת בשלמא לר״י שפיר שמעינן כו׳ אלא לר"ש דאצטריך לחייב מקלקל בהבערה מנ״ל דללאו או לחלק ותירצו דנפק״ל כדשמואל ממחללי׳ יעו״ש וכיון דהכא קיימינן לר׳ יוסי וע״כ דס״ל דמקלקל פטור דאל״כ הא אצטריך קרא לחייב מקלקל. וצ"ל דכיון דשפיר י״ל דהוי מקלקל בהבערה והי׳ צריך להקשות דהא ר"י ס״ל דללאו יצאה ודריש מלא תבערו ללאו וע"כ דמקלקל פטור ולהכי ניחא לי׳ לאקשויי טפי בפשיטות לר׳ יוסי. ושמתי את לבבי לדעת רבינו הגדול בפ״ט מה׳ מקדש הי״ב זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות וע"כ דמשכחת בהקטרה לדידי' דפוסק לחלק וכמבואר בשגגות פ״ז וס"ל דאין שחיטה פסולה בזר וכמבואר בריש הפסו״המק והא לדידי׳ דס״ל רפ"ב מה׳ שבת דמקלקל בהבערה פטור וא״כ הוי מקלקל דפטור. וצ״ל דהא דקאמר חייב היינו לענין איסורא וכמ"ש התו' בזבחים קד״ב ד״ה לא מחשבה וע׳ מנחות ע׳ דאיכא אסור ואינו לוקה ועתב״ש בחי׳ לשבת מ׳ ע״ב. וכן נראה שהבין הלח״מ בדעת הרמב״ם פ״ג מהיו״ט הי״ח דה״ד חייב היינו איסורא בעלמא דאל״כ אמאי לוקה כיון דהוי ספיקא וכה״ג בכ״מ. ועלא"ז רש״א ב״מ קטו״ב ד״ה אבל ובפסחים מא״ב ד"ה א״ד דגם באיסור עשה שייך חייב ובזה נדחה דהמ״למ פ״ה מיס״ת מדנקיט אינו חייב עד שיאכל דרך הנאה דמשמע מלקות ועבנ״א כלל ל״ב וכלל כ. וגם נ"ל דלדידן דמקלקל בהבערה פטור די"ל באמת בזה כסברת האחרונים וכמ״ש בחמ״ש הנ״ל באריכות וכן מוכרח לומר בשיטת הירושלמי פ״ב דשבת סוף הלכה ה׳ דכיון שהוא רוצה בעיכולן כמבשל הוא וע"ש דמייתי דר׳ יוסי סובר דהבערה לחלק וע"ש בשיו״ק ד"ה וקשיא עדר״י ועתו׳ ביצה כג״א ד"ה על גבי חרס דמוכח מזה דהי׳ אמורא אך בירושלמי שם הובא גי׳ אחרת והארכתי בתשובה: מתני׳ ואם היו קטנות עי׳ לעיל י"ב ב':

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

סימן כ"ו

בדין קטנה שהשיאה אביה וזינתה ברצונה

דף לג. אם היו קטנות שאין ראויות לילד מחזירין אותן מיד, ואי במזיד מי שריא, הא לא קשיא פיתוי קטנה אונס נינהו ואונס בישראל משרי שרי כו'.

כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות סוטה, קטנה שהשיאה אבי' אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה. וכתב ע"ז הראב"ד והלא אמרו פיתוי קטנה אונס הוא כו', הכ"מ הביא עוד בשם המ"מ להקשות מירושלמי פרק א' וב' דסוטה דאיתא שם זעירא א"ר יוסא א"ר יוחנן קטנה אין לה רצון להאסר על בעלה.

א) והנה מהא שהקשה הראב"ד ממאי דאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא, אפשר לתרץ ולומר דאדרבה מזה מוכיח הרמב"ם דינו, דכמו דמצינו בשור שאם נגח אדם פסול לקרבן, ואם יש עדים דנין אותו בסקילה, אכן שור האיצטדין פטור ממיתה וכשר לגבי מזבח מפני שהוא כמעושה, חזינן דאף בזה שאינו בר דעת אעפי"כ יש רצון, והשור שברצונו נגח נפסל לקרבן, אבל אם למדוהו לזה, אז הוא כמעושה, ששור אין לו דעת לעמוד בפניו מה שהרגילוהו לזה, והנה הסתה בודאי דמועיל אף על גדול, שמפני זה אמרינן גדול כחו של מדיח יותר מן הנידח וכדאיתא בסנהדרין דף נ"ו, ואעפי"כ גם הנידח נידון מפני שאדם בן דעת לא הי' לשמוע, אבל בשור אין שייך זה, א"כ גם בקטן ג"כ הכי אף דפיתוי מועיל אף על גדול, אעפי"כ לא נחשב פיתוי בגדול לאונס, דכיון דבן דעת הוא עליו לעמוד נגד פיתוי, אבל בקטן דאין לו דעת חזק, אותו אם מפתים או מסיתים נחשב אצלו לאונס, דאין לו כח לעמוד עצמו נגד פיתוי והסתה, משו"ה קאמר פיתוי קטנה אונס,

וא"כ לא קשיא, דמתניתין איירי במזידין אעפי"כ אם היו קטנות מחזירין אותן, דמיירי שפתו אותם ואצלם הוא אונס הפיתוי, וכן הא דאיתא לקמן דף ס"א, א"ה ישראל נמי ומשני פתוי קטנה אונס הוא, היינו דלא חיישינן סתם שקטנה תחפוץ לזנות ורק חיישינן שמא תתפתה ופיתוי בקטנה הוי אונס, אבל אם זינתה ברצון בלא פיתוי כגון שתבעתו היא וכדומה, יש לה רצון להאסר על בעלה אדרבה מדקאמר פיתוי קטנה אונס הוא, ולא אמר קטנה ברצון ג"כ הוי אונס, מוכח שאם זינתה ברצון נאסרה.

אכן הירושלמי דאמר קטנה אין לה רצון לאסר על בעלה לכאורה זה קשה על הרמב"ם.

והנראה לי, דהנה בע"ז דף נ"ד איתא, איזהו נעבד כל שעובדים אותו בין באונס בין ברצון, היכי דמי לאו כגון שאנס בהמת חברו והשתחוה לה, אמר רמי בר חמא לא כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמתו דידי'. מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם, כשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס, והדר כתיב ולא תחללו את שם קדשי דאפילו באונס, הא כיצד, הא בצנעה הא בפרהסיא, והקשה בתוס' ד"ה מתקיף ז"ל. תימה מאי קפריך, נהי דפטור ממיתה בדיעבד, מכל מקום לכתחילה הוא חיוב למסור עצמו למיתה, וא"כ למה לא יאסר מטעם נעבד, דהא פרהסיא דבסמוך לרבא קרי לה נעבד מטעם שמחוייב למסור עצמו, ואע"ג דבדיעבד פטור דכל אונס פטור, עוד הקשה בתוס' ד"ה הא בצנעה, ז"ל, לכאורה משמע דרבא ס"ל דאונס דצינעה אין לו למסור עצמו, ומתוך זה הי' נראה לפסוק כר' ישמעאל דשרי עכו"ם בצינעה, וקשיא דחס ושלום שנפסוק עכו"ם יעבור ואל יהרג כו', וכן משמע נמי בפ"ב דכתובות דרבא אית לי' דר' יוחנן דא"ל רבא אילו אתי לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו כו' דאמר מר אין לך שעומד בפני פיקוח נפש אלא עכו"ם וגילוי עריות ושפיכת דמים כו'.

ב) והנראה לתרץ דרבא ור' זירא אזלי לטעמייהו, דהנה ביבמות איתא, אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה, משום זונה אין משום טומאה לא, אימא אף משום זונה, מתיב ר' זירא והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת, ויש לך אחרת אעפ"י שנתפשה אסורה ואיזה היא אשת כהן, ולאו הבא מכלל עשה עשה, אלא אמר רבא הכל היו בכלל זונה כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת, מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא, וכן קאמר לקמן על טומאה, מזה חזינן מחלוקת רבא ור' זירא באונס, ר' זירא ס"ל מדחזינן דגלתה התורה ולנערה לא תעשה דבר, חזינן דאונס איננו כלל המעשה, וא"כ אף דאשה שנטמאה אסורה לבעלה ונקראת זונה, אם היא באונס ידעינן שאינה אסורה לבעלה ולא הויא זונה, דאונס כמאן דלא עבד המעשה, וא"כ מה שגלתה התורה דאשת כהן אסורה, הוא איסור חדש מקרא דוהיא לא נתפסה למעט אשת כהן, א"כ הוי רק איסור עשה אכן רבא ס"ל דגם באונס מקריא המעשה, אלא שמיעטה התורה מעונש מקרא דולנערה לא תעשה דבר, אבל המעשה הוי אף באונס, וא"כ בלא הכתוב שמיעט אונס בישראל הו"א דגם באונס אסורה לבעלה, אלא דמיעט הכתוב באשת ישראל דבאונס לא נאסרה, אבל באשת כהן כדקיימא קיימא, ואף אם נאנסה חייבים עלי' משום זונה ומשום טומאה.

לפי זה גם בע"ז רבא ור' זירא אזלי לטעמיהו, ר' זירא ס"ל דהיכא דאנסוהו והשתחוה אפילו לבהמה דידי' לא הוה נעבד, דר' זירא ס"ל דלא הוי כלל עכו"ם בהשתחוה באונס, ואף שאמרה התורה ואהבת את ה' אלקיך בכל נפשך ומחויבים למסור נפש על אונס של ע"ז, אם לא מסר נפשו לא קיים מצות ואהבת, דהקפידה התורה שלא לתת תוקף לע"ז, אבל הוא לא עבד ע"ז שהרי באונס עשה, ובאונס לא הוי כלל מעשה ע"ז, ואם היכא דהשתחוה באונס לא הוי נעבד ורק עבר על מצות ואהבת, בשביל זה לא נאסרה הבהמה להקרבה אכן רבא ס"ל דאף באונס מקרי נעבד, דהוא ס"ל דבאונס הוי ג"כ המעשה, ואמר, הכל היו בכלל לא תעבדם אף אונס, ומביא רבא ראי' מכל עבירות שבתורה דאמרה התורה וחי בהם ולא שימות בהם, ואח"כ אמרה תורה ולא תחללו את שם קדשי, הא כיצד כאן בצינעה כאן בפרהסיא, היינו היכא דכופין לעבור על דת אז בפרהסיא צריך למסור נפשו אף על שאר עבירות שבתורה, ואם נימא דאונס לא הוי מעשה העבירה כלל, א"כ אין שייך כלל פרהסיא, שהרי הכל רואים שאין כאן מעשה עבירה, שהרי רואים שעובר באונס, ע"כ דאונס הוי ג"כ מעשה, אלא שאמרה התורה שיעבור ואל יהרג והתירה התורה רק בצינעה אבל לא בפרהסיא, הרי מוכח דאף באונס הוי מעשה העבירה, א"כ לא קשה אמאי אם אנסוהו והשתחוה לבהמתו אסור משום נעבד, שהרי נעבד הוא ג"כ אפילו באונס, דהכל היו בכלל לא תעבדם.

ג) ואפשר לתרץ דברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ו' ז"ל, הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש ה"ז אסור, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל, א"א במס' ע"ז אוקמה של חבירו בשעשה בה מעשה עכ"ל, וכבר הקשו זאת מפרשי הרמב"ם גם מגמ' דזבחים דפרק בתרא דף קי"ז, דאיתא התם, בשלמא רובע משכחת לה דאקדשנהו מעיקרא והדר רבע, אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הרי דאמרינן דאם הוא של הקדש אין נאסר בנעבד, ואיך כתב הרמב"ם דאף לאחר ההקדש נאסר אם נעבד.

והנראה דהרמב"ם מדייק לשון דקאמר, אלא אמר רבא ובגמ' מצינו לשון אלא, אם אחד אוקי ברייתא או מתניתין באופן אחד ואופן זה איפרך, קאמר אלא, דמפרש להברייתא או המתניתין או המימרא באופן אחר, אבל אם אחד מקשה ובא חבירו ומתרץ מאי שייך בזה לשון אלא אמר רבא, אחרי דמקשה הוא ר' זירא, ורבא מתרץ, לכן מפרש הרמב"ם כן, דהנה מעיקרא פריך על הא דתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, מברייתא דקתני איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון, היכי דמי לאו כגון שאנס בהמת חברו והשתחוה לה, ואמר רמי בר חמא לא כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמה דידי', וע"ז קאמר מתקיף לה ר' זירא אונס הוא ואונס רחמנא פטרי', אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם, ומפרש הרמב"ם דרבא דחי בין דברי רמי בר חמא דאמר דדוקא אם השתחוה לבהמה דידי' הוי נעבד, אבל לא לבהמת חבירו, דאיהו סבר דמחויב מיתה אם השתחוה באונס, א"כ ע"כ דנעשה הבהמה ע"ז ע"י השתחואה, א"כ לבהמת חבירו, דאין אדם עושה את בהמת חבירו לע"ז, לא נאסרה מטעם נעבד, ור' זירא ס"ל דאף בהשתחואה לבהמה דידי' לא הוי ע"ז, דאונס לא הוי כלל ע"ז, ורבא אמר הכל היו, פירוש בין אם השתחוה באונס לבהמה דידי' בין השתחוה לבהמת חבירו, דאף שבאונס הרי לא עשה הבהמה לע"ז, ואעפי"כ עבודה הוי, והוי בכלל לא תעבדם, ואפילו לא נעשית הבהמה ע"ז שהרי הבהמה איננה שלו, וגם הא הוי באונס, ואעפי"כ הוי בכלל לא תעבדם דעבודה הוי אף שאינה שלו, ואף באונס, דאין דין נעבד שיחול על הבהמה שם ע"ז אלא כיון שעבדו אותה מקרי נעבד, וא"כ אף אם אין הבהמה שלו אסורה, והא דתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, לפי זה לא קאי כלל על דין נעבד לגבוה, אלא על איסור תלוש להדיוט.

ואולי זהו כונת הכ"מ שכתב ז"ל, כתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם במס' ע"ז אוקמה בשל חבירו כשעבד מעשה, ולדעת רבינו י"ל דהתם לאסרה להדיוט, אבל לגבוה אעפ"י שלא עשה בה מעשה נאסרה כו', והקשה הלח"מ הא אי אפשר לומר כן דלחזקי' הא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר דאוקמה בדלא עשה בה מעשה, ע"כ לגבוה, דאי להדיוט א"כ היכי קאמר שלו אסור, הא מדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, אכן לדברינו אליבא דחזקי' דשני בשעשה מעשה בודאי דהוא סובר כסברת רמי בר חמא, דדוקא אם חל על הבהמה שם ע"ז נאסרה, אבל אם לא חל שם ע"ז על הבהמה לא נאסרה, וא"כ של חבירו לא נאסרה מטעם נעבד, אבל רבא משני דהכל היו בכלל לא תעבדם אף בבהמת חבירו באונס אף דלא חל שם ע"ז על הבהמה, אעפי"כ נאסרה, ואליבא דרבא הא ברייתא דקתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, מיירי להדיוט, ולא מיירי כלל בבהמה, אלא בחפצים.

נמצא למסקנת רבא נעבד אסור אף בשל חבירו, והא דפריך בזבחים אלא נעבד ומוקצה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, פריך למ"ד דאף נעבד אין אסור אם אינו שלו, לדידי' פריך, ועכצ"ל דלאו לכו"ע פריך, שהרי מוקצה כתב הרמב"ם דבעינן דוקא שיעשו בה מעשה והראב"ד כתב רק שיש גירסא אחרת, אבל לא אמר הראב"ד שהלכה כאותה גירסא, והרי הרבה אמוראים סברי דע"י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו, והראב"ד פסק הכי, ועכצ"ל להנך פוסקים דהגמ' פריך להנך דסבירא להו אין אדם אוסר דבר חבירו אפילו ע"י מעשה, א"כ להרמב"ם הא דפריך מנעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הוא אליבא דרמי בר חמא ור' זירא, דסברי דנעבד הוא ג"כ חלות שנעשה הבהמה ע"ז, אבל אליבא דרבא קשה רק ממוקצה למאן דס"ל אין אדם אוסר דבר חבירו אפילו ע"י מעשה.

וא"כ לפי דברינו ניחא מה דאמר רבא הכל היו, וקאמר בגמ' אלא אמר רבא, דרמי בר חמא הא אוקי באנסוהו והשתחוה לבהמה דידי', אבל רבא מוקי בין בהמה דידי' בין באונס אפילו בהמת חבירו, והא דקאמר ביבמות אלא, משום אשגירתא דלישנא דע"ז. וכמו דאיתא בגמ' מעילה דף ה' דמשום דבמשנה אחת שנה קבלו פסולין וזרקו פסולין ושם הוא דוקא, שנה גם במשנה שני' דשם הוא לאו דוקא.

ד) לפי זה לא קשה מהירושלמי דאמר קטנה אין לה רצון לאסור על בעלה, על הרמב"ם דאיהו אמר קטנה שזינתה ברצון נאסרה על בעלה, דר' זירא לטעמי' דס"ל מדאמר רחמנא ולנערה לא תעשה דבר ידעינן דאונס לא הוי מעשה, א"כ לדידי' הרצון עושה הדבר למעשה, ומצינו בקרא רק רצון של גדולה, א"כ רצון של קטנה הא אינו דומה לרצון של גדולה, משו"ה בירושלמי ר' זעירי, וכפי הנראה הוא ר' זירא, אמר קטנה אין לה רצון לאסור על בעלה, דאם מצינו רצון של גדולה אוסר מנא לן רצון של קטנה אבל לשיטת רבא הא אונס ג"כ מעשה האיסור ורק מצינו שהתירה התורה אשת ישראל שנאנסה, א"כ אין לך בה אלא חידושו, היינו היכא דנתפשה, אבל קטנה שזינתה ברצון הא לא נתפשה, וא"כ דוקא פיתוי דהוי בקטנה כנתפשה מותרת, אבל ברצון נאסרה על בעלה.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה אמר. וז"ל וי"ל דאע"ג דבאיסור מוסיף לר' יוסי חייל איסור קל על איסור חמור כו' מ"מ באיסור כולל ס"ל לגמרא דלא חייל קל על חמור עכ"ל. עלינו לבאר את החילוק שבתוס'.
ויתכן לבארו עפי"מ שחקרנו למעלה האם כולל ומוסיף חלים מדין מיגו דהאיסור השני חל במקצתו חל בכולו או"ד דחלים משום דהאיסור השני שונה בעצם חלות שמו מהאיסור הראשון, ולפיכך אין בו הכפלת האיסור הראשון. דבזה י"ל דחלוק מוסיף מכולל, דמוסיף חל מדין מיגו ואילו כולל חל משום דהאיסור השני הוי חלות שם איסור אחר וליכא בו הכפלת האיסור הראשון. ומשו"ה איסור מוסיף חל בכל אופן, אפילו איסור קל חל על גבי איסור חמור, שהרי מוסיף חל מדין מיגו, וקולת האיסור השני אינה מונעת חלות דין מיגו. משא"כ איסור כולל שחל מדין חלות שם איסור דליכא בו הכפלת האיסור הראשון, וכאילו החפצא היה היתר ולכן האיסור השני חל בו. דהיינו רק כשהאיסורים שווים בחומרם. משא"כ כשהאיסור השני קל בהשוואה לאיסור הראשון, דאזי א"א לומר שהאיסור הראשון כמאן דליתא דמי, והאיסור השני חל עליו כאילו חל על דבר שהוא מותר, דהא האיסור הראשון חמור מהאיסור השני, וא"א להתעלם ממנו ומחומרו, ושוב יש הכפלת איסור ולכן האיסור השני אינו חל על הראשון, ואע"פ דהאיסור השני כולל.
ונראה דה"ט דאיסור מוסיף חל מדין מיגו ולא איסור כולל משום דבמוסיף האיסור השני מוסיף חלות איסור באותו חפצא, דבאותו חפצא א"א דיחול האיסור במקצתו ולא בכולו, דאלת"כ הרי יש תרתי דסתרי בחפצא. משא"כ בכולל, שהוספת האיסור לא חלה באותו החפצא אלא בחתיכות אחרות, דאזי שפיר יש לומר דהאיסור השני חל בחתיכות האחרות ולא באותו חפצא שנאסר מחמת האיסור הראשון, דאין בכך תרתי דסתרי. ולכן בכולל דין מיגו לא חל, וחל רק דין תוספת איסור, כלומר דליכא הכפלת איסורים.
ויעויין בראשונים אחרים דס"ל דבין באיסור כולל ובין באיסור מוסיף האיסור השני חל ואף בקל על חמור, ואילו בבת אחת האיסור הקל אינו חל. ונראה דס"ל שבמוסיף ובכולל יש הוספת איסור אפילו באיסור קל על גבי חמור. משא"כ בחלות בבת אחת, ששני האיסורים סותרים אהדדי בשעת חלותם, ולפיכך חלות האיסור תלויה בחומר האיסור, והאיסור החמור חל ולא האיסור הקל.
בא"ד. ואר"י דמ"מ איסור שבת קיל לפי שהותרה במקדש אבל אי הוה מיתה בהבערה הוה חשיב איסור חמור אע"ג דהותר במקדש עכ"ל. דברי הר"י מחוסרים ביאור.
הנה מצינו דיני קלות וחמורות בכל התורה כולה כמו בארבע חילוקי כפרה (יומא דף פו.) וכגון בשיטת הרמב"ם (פ"א מהל' תשובה הל"ב) בכפרת שעיר המשתלח בלא תשובה ולענין פסולי עדות (פ"י מהל' עדות הל"ב). אך בדינים האלה איסור דהותרה לא נחשב לאיסור קל, אלא דוקא חייבי עשה או לאו שאין בו מלקות וכדומה הרי הם קלות. שאיסור שהותרה מכללו איסור קל הוא רק בדיני איסור חל על איסור ולא בכהת"כ, דלא מצינו כזה בשאר דיני התורה, דפשיטא דמחלל שבת חשוב כעובר עבירה חמורה בכהת"כ ואף דהותרה איסור שבת במקדש. ומעתה נל"פ בכוונת התוס', דהיכא דעפ"י הכללים דבכהת"כ יש להחשיב את האיסור האחד לקל והשני לחמור, אזי בכה"ג אין לנו להתחשב בחילוקי קלין וחמורין דבהל' איסור חל על איסור, אלא רק בכללי קלין וחמורין דכהת"כ. ומשו"ה אילו היתה הבערה בשבת מחייבת מיתה היתה שבת חמורה כדין החמורות בכהת"כ שאינו איסור קל משום דהותרה מכללו במקדש.
אלא עלינו לבאר מהו יסוד ההבדל שבין כללי קלין וחמורין בכהת"כ לבין כללי קלין וחמורין בהל' אחע"א.
ונראה דההבדל הוא, דבכהת"כ חלות שם קל וחמור נקבע כפי עצם חלות האיסור בעונשו וברשעות הגברא כגון אם האיסור ממחייבי כריתות או ממחייבי מלקות או מאיסורי עשה. ובדינים אלו, דין הותרה אינו משוה את האיסור לאיסור קל, כגון איסור השבת דממחייבי מיתות הוא דאע"פ דהותרה במקדש, אעפ"כ מחוץ למקדש הרי הוא איסור חמור והמחלל את השבת רשע גמור הוא. משא"כ בדיני איסור חל על איסור, משווים את שני איסורים זה לזה כדי לדעת אם הם הכפלת איסורים או לא, שאף חילוק צדדי כדין הותרה מחלק את האיסורים, לקבוע שאיסור אחד הוי איסור קל והשני הוי איסור חמור.
בא"ד. דחלב קל דהותר מכללו אצל חיה עכ"ל. צ"ע דלפי"מ שביארנו דהיכא דיש קל וחמור בכהת"כ לא מתחשבים בדיני קל וחמור באחע"א, הרי בכהת"כ חלב חמור מנבילה, ומה לי שהותר חלב אצל חיה.
וצ"ל דלתוס' יש שני דינים בחמור שחל על הקל בכולל, איסור חמור בכהת"כ או איסור חמור בדיני אחע"א. דבאיזה אופן שיהיה חמור הרי האיסור השני מוסיף חלות איסור על הראשון ואינו הכפלת איסורו. ומאחר דבהל' אחע"א הוי נבלה חמור מחלב הרי הוא חל עליו דמוסיף עליו איסור ואע"פ שבכהת"כ חלב חמור מנבילה. משא"כ הבערה בשבת אליבא דר' יוסי שאינו חל על זרות משום דליכא בו לא חומרת כהת"כ ולא חומרת אחע"א.
אלא דיפלא על מה שכ' תוס' דחלב חיה נחשב להותרה, דפשיטא דאין זה חלות דין הותרה אלא שחלב חיה בכלל לא נאסר, כלומר דאינו חפצא דחלב. ולא דמי לעבודה בשבת דהותרה, שהרי יש במעשה העבודה מעשה חילול שבת גמור, אלא דהותרה לצורך העבודה, וחל בו חלות דין הותרה, משא"כ בחלב חיה דאינו חפצא דחלב כלל ולא נאסר מעיקרו כשם חלב, ולא חל בו דין הותרה, וצע"ג130.
בא"ד. דנבלה נמי הותר במליקה שאני קדשים דכהנים משולחן גבוה קזכו עכ"ל. צ"ע, למה לא אמרו תוס' דשאני מליקת העוף לכהנים דחל ההיתר מדין היתר שחיטה לזר ואינו חלות דין הותרה דעלמא כמו דין חלב חיה. דכה"ג הוא יסוד חלות דין נחירת בשר שהותרה במדבר, כלומר שלא אמרה התורה שאיסור נבילה אינו נוהג במדבר, אלא אע"פ שאיסור נבילה נוהג, מ"מ נחירה מתרת אותו כמו שחל היתר לנבילה ע"י מעשה שחיטה דעלמא. והראייה לזה מבעיית הגמרא (חולין דף יז.) בנוגע לבשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ ישראל האם מותר או לא, דאילו היה הדין דעד שנכנסו לארץ לא היה איסור נבילה נוהג כלל, פשיטא דאסור. ומוכח שנחירה מתרת נבילה במדבר מדין שחיטה, ולהכי אבעיא להו. ולכאורה אף מליקה מתרת קרבן עוף לכהנים מדין שחיטה כמו נחירה שמתרת במדבר ולא חלה ההיתר דמליקה מדין הותרה, וצ"ע.
ה
שיטת הרמב"ם באין איסור חל על איסור.
כתוב במשנה מכות (דף כא:): יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין, החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ובשביעית ויו"ט וכהן ונזיר בבית הטומאה עכ"ל. וכתוב בפיה"מ לרמב"ם וז"ל אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן אחד, ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו על אלו הלאוין זולתם הרבה באותו הזמן בעצמו עכ"ל, וצ"ע בכוונתו.
ולכאורה ר"ל דאין כאן בעיית איסור חל על איסור מפני שהאיסורים חלו בבת אחת. אך צ"ע בביאור זה, שהרי איסור שביעית חל בראש השנה ואילו האיסורים אחרים חלו אח"כ. ועוד קשה שהרי בסוגיין לעיל (דף לג.) איתא דזר ששימש בשבת הוי איסור בת אחת רק בכגון דאייתי שתי שערות בשבת, דאל"ה הוי ליה איסור חל על איסור שהרי איסור הזרות חל בראשונה ואח"כ חל איסור שבת בשעת תחילת השבת. וכאן במשנה מכות לא מיירי דאייתי ב' שערת ביו"ט, וא"כ שאר האיסורים חלו מלפני יו"ט, ובדין היה שאיסור יו"ט לא יחול משום שאאחע"א.
ומשמע שלרמב"ם שיטה מחודשת ושסובר שדין אין איסור חל על איסור חל רק באיסורי חפצא ולא באיסורי גברא. וכדמצינו שדין אאחע"א חל באיסורי עריות שחלים בחפצא של האשה וכדמצינו נמי באיסורי נבילה וחלב שחלים בחפצא שנאסר באכילה. משא"כ באיסורי גברא, דליכא חתיכה הנאסרת, אלא רק שמעשה הגברא נאסר, וכגון באיסורי שבת ויו"ט ואיסור חרישה בשור וחמור יחדיו וכיוצא בהם, דאמרינן שעובר על כל האיסורים שחלים במעשה אחד, ולא מחשבינן בדין אין איסור חל על איסור, משום שבאיסורי גברא לא חל דין אין איסור חל על איסור131.
ונראה שניתן לפרש את שיטתו בשני דרכים:
א) דדין אאחע"א שייך רק באיסורי חפצא ולא באיסורי גברא;
ב) דדין אאחע"א חל אף באיסורי גברא, אלא דע"פ דין האיסורים חלים בבת אחת. דלא שייך לומר שהאיסורים חלו בזה אחר זה אלא היכא דהאיסורים חלו על איזה חפצא, משא"כ באיסורי מעשה גברא, דכל המעשים נעשו באותו זמן בבת אחת, אזי אמרינן דהאיסורים חלו בבת אחת.
ויעויין ברמב"ם (פ"ט מהל' ביאת המקדש הלי"ב) שכ' וז"ל זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות, וכן בעל מום ששימש בטומאה חייב משום טומאה ומשום בעל מום עכ"ל. והראב"ד השיג וז"ל שתיהן שבאו עליו בבת אחת זר ששימש בשבת שהביא שתי שערות בשבת, בעל מום שחתך אצבעו בסכין טמאה עכ"ל. וקשה שהרמב"ם סתם את דבריו ולא ביאר. ועיי"ש בכ"מ שביאר שהרמב"ם לשיטתו (בפ"ד מהל' שגגות הל"א) דאחע"א באיסור כולל, ושבת הוי איסור כולל על איסור זרות וכן איסור טומאה איסור כולל על איסור בעל מום. ברם עכ"ז הרמב"ם עדיין קשה, שאם כדברי הכ"מ שהרמב"ם מחייב רק באופן דכולל, הו"ל לבאר דה"מ דחייב שתים כשהיה בעל מום ואח"כ נטמא אך לא להיפך, והרמב"ם סתם את דבריו.
ולכן נלע"ד דהרמב"ם לשיטתו בפיה"מ למס' מכות דבאיסורי גברא חייב על כל האיסורים משום דכולם חלים בבת אחת בשעת מעשה העבירה, ושדין אאחע"א חל רק באיסורי חפצא. ולפיכך מחייב הרמב"ם זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה מפני דאיסורי גברא הם ולא איסורי חפצא. ומשו"ה לא חל דין אאחע"א, דכל איסורי גברא חלים בבת אחת בשעת העבירה, וחייב איפוא על כל איסור ואיסור.
וכן נמי יש לדייק מהרמב"ם (פ"ד מהל' שגגות הל"א) שכתב וז"ל השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת לע"ז חייב שלש חטאות, משום שוחט קדשים בחוץ ומשום מחלל שבת ומשום עובד ע"ז שהרי שלשת האיסורין באין כאחת עכ"ל. וצ"ע דלכאורה איסור שחיטת קדשים בחוץ חל מלפני שחלו איסורי שבת וע"ז ולמה כתב הרמב"ם דכולם חלו בבת אחת. אלא נראה דלשיטתו אזיל דכולם איסורי גברא הם ולא איסורי חפצא ומשו"ה מחייב על כולם, דכולם חלים בבת אחת בשעת מעשה העבירה.
אלא שכל הביאור הזה ברמב"ם תמוה מאד מסוגיין שקבה שחל דין אאחע"א בזר ששימש בשבת ובבעל מום ששימש בטומאה, ושחייב שתים רק משום איסור כולל, כי שבת הוי איסור כולל וטומאה הוי איסור כולל, או משום דמיירי בשהביא ב' שערות בשבת דאזי חלו שני האיסורים בבת אחת, אך לא באופן אחר, והרי כל זה הוא שלא כשיטת הרמב"ם בפיה"מ למכות וכדמוכח נמי מהלכותיו במשנה תורה, וצע"ג.
ו
שיטת הר"א אב ב"ד באאחע"א שהובאה ברשב"א.
יעויין ברשב"א (לג. ד"ה אלא מליקה) וז"ל פירש הר"א אב ב"ד ז"ל דכשהביא שתי שערות נתחייב בזרות ובנבלה, דשתיהן חלו עליו משעה שנעשה גדול, ואע"פ שלא נמלק עוף זה עדיין, מ"מ הא איכא נבילות טובא דמיתסר בהו. אבל בעל מום ששימש בטומאה, ליכא למימר דכי אייתי שתי שערות איחייב ליה משום בעל מום ומשום טומאה, דאכתי מחוסר מעשה דטומאה, ולא חל עליה איסור טומאה עד דאיטמי ליה עכ"ל.
שיטת הר"א דאאחע"א אינו דין התלוי בחלות האיסור שבחפצא אלא בחלות האיסור בנוגע לגברא. ובאיסור נבילה דין אאחע"א תלוי בשעת חלות האיסור על הגברא דהיינו בשעה שהביא ב' שערות. וה"ה שאיסור זרות חל עליו באותה שעה שנתגדל. ונמצא ששני האיסורים דנבילה וזרות חלים בבת אחת באותה שעה שהביא ב' שערות ונתגדל. וחולק הר"א על ראשונים אחרים התולים את חלות דין אאחע"א בשעה שחל האיסור בחפצא של הנבילה עצמה כגון בשעת מליקת העוף ולא מלפני כן. והמחלוקת מחוסרת ביאור.
והנה מפורסמת המחלוקת בין הראשונים האם איסורי תורה הם איסורי גברא או איסורי חפצא. שיטת הר"ן (בנדרים דף יח. ובשבועות דף ח:) דאיסורי תורה איסורי חפצא הם ואילו שיטת הריטב"א (על הרי"ף ריש פ"ב דנדרים) דאיסורי תורה הם איסורי גברא. ונראה דס"ל להר"א דאיסורי תורה איסורי גברא הם ומשו"ה דין אחע"א אינו נקבע בשעה שהאיסור חל בחפצא אלא בשעה שהגברא נאסר. ולכן איסורי נבילה וזרות חלים בשעה שהגברא מביא שתי שערות. וכמו"כ ס"ל בכל שאר איסורי תורה, אך לא באיסור טומאה דכשאינו טמא אינו אסור בכלל שאיסור טומאה חל דוקא בשעה שנטמא. ויתכן ששאר הראשונים החולקים עליו סוברים שאיסורי תורה איסורי חפצא הם, ומשו"ה קובעים הם את שעת דין אחע"א בשעת חלות האיסור בחפצא ולא בשעת חלות האיסור על הגברא.
ברם הר"א הסכים לסוגיין שאיסור שבת חל בכניסת השבת ולא בשעה שהביא שתי שערות. והביאור בזה משום דס"ל שהגברא אינו נאסר באיזה חלות איסור כל זמן שא"א לו לעבור עליו. דשאני נבילה, משום שיש חתיכות נבילה בעולם, ולכן הגברא נאסר בו בשעה שהביא שתי שערות. ואילו בימי חול אי אפשר לעבור על איסור שבת, ומשו"ה לא נאסר באיסור שבת עד כניסת השבת. דשבת דומה לטומאה שכל זמן שלא נטמא א"א לו לעבור על איסור טומאה, ולכן איסור הטומאה לא חל עליו אלא בשעה שנטמא ולא כשהביא ב' שערות, וה"ה לשבת.
ויש לעיין אליבא דהר"א הסובר שתחילת השבת הוי זמן חלות איסור שבת, האם תחילת השבת הראשונה היא שעת חלות האיסור לכל השבתות של כל ימי חייו או דהויא שעת חלות האיסור רק לשבת הראשונה, ואילו משהגיע מוצאי שבת הראשונה, אינו אסור באיסור שבת של השבתות הבאות שהרי לא יכול לחללן. וכן משמע מהגמרא לקמן (לד.) שקבעה ששבת ויוה"כ חלין בבת אחת, ואם נאמר שמשהביא ב' שערות ונכנסה לשבת הראשונה אזי נאסר בכל השבתות של כל ימי חייו יקשה למה שבת ויו"כ חלים בב"א הלא בשבת הראשונה עדיין לא הגיע יוה"כ וכל שבתותיו אזי נאסרו וא"כ איסור שבת חל מלפני יוה"כ. אלא מכאן שכל שבת ושבת נאסרת בשעתה, ולכן שבת ויוה"כ חלים בבת אחת בכניסת אותה שבת יוה"כ.
ומובא ברשב"א שהרמב"ן הקשה על הר"א וז"ל מדתניא חמותו ונעשה אשת איש נידון בחמותו, אמאי נימא מכי אייתי ליה שתי שערות איתחייב ליה באשת איש, ואע"פ שזו לא היתה אשת איש, כשם שאתה אומר מיד נתחייב בנבלה אע"פ שזה העוף לא היה נבלה באותה שעה עכ"ל.
ונראה לתרץ את קושיתו מאשת איש בתרי אנפי:
א) י"ל דשאני איסור אשת איש מפני דכל אשת איש הרי היא חפצא דאיסור בפני עצמה דלכל אשה יש לה בעל אחר האוסרה. ולא דמי לחתיכות נבילה שונות דכל חתיכות דנבלה שוות הן בחלות שם איסורן, דמה לי חתיכת נבלה זו או זו, דכולן הרי הן חפצא וחלות שם איסור. משא"כ באשת איש דכל אשה ואשה חפצא דאיסור בפני עצמה היא. ומשו"ה שעת חלות דאיסור באשת איש הרי היא שעת חלות האישות דידה ולא כשהביא הגברא שתי שערות.
ב) א"נ י"ל דשאני איסורי עריות מאיסורי מאכלות אסורות. דאיסורי עריות איסורי חפצא הן, ומשו"ה שעת חלות איסורן היא שעת חלות האיסור בחפצא דהאשה ולא בשעה שהגברא הביא ב' שערות. ואילו מאכלות אסורות איסורי גברא הם, ולפיכך הם חלים כשהביא הגברא ב' שערות, ולא בשעה שהחתיכה נאסרה באכילה132.
אמנם הרשב"א תירץ את קושיית הרמב"ן באופן אחר וז"ל ומסתברא דאי מהא לא תותביה, דהתם כיון דנעשית חמותו קם ליה עלה באיסור חמות, ואלו בה עליה חייב שרפה, השתא משום דנעשית אשת איש לא פקע איסור חמות מינה, דאנן אין איסור חל על איסור קא אמרינן, אבל איסור דוחה איסור לא אמרינן וכדאמרינן בריש פרק גיד הנשה, פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד מיניה (בתמיה) עכ"ל.
ונראה שבקושיתו הרמב"ן לא ר"ל שאיסור אשת איש יחול וידחה את איסור חמותו, דאין איסור שני דוחה איסור ראשון. אלא שהקשה דעכ"פ תאסר בשני האיסורים - באיסור אשת איש דחל בראשונה לגברא, ובאיסור חמותו דחל בראשונה בחפצא.
והרשב"א הקשה עוד על הר"א וז"ל לדידי קשיא לי מדאמרינן לקמן מאן האי תנאי דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת, ואמרינן ר' מאיר היא דתניא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביו"כ ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציא חייב, דאלמא מדר' מאיר דוקא הוא דשמעינן איסור בת אחת, הא בשארא ליכא משום בת אחת, ולדברי הרב ז"ל איסור חלב ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קא אתו, דמכיון שהביא ב' שערות איחייב בחלב ובמוקדשין עכ"ל.
ויתכן דבנוגע לאיסור הקדש לא אמרינן דהאיסור חל על הגברא בשעה שהביא ב' שערות משום דאיסור הקדש איסור חפצא הוא כדין נדר (עיין בנדרים דף ב:), ומשו"ה דנים איסור הקדש משעה שחל בחפצא.
ע"ע ברשב"א שהקשה מגמרא במס' חולין בדין גיד הנשה דבהמה טמאה, ולקושיא זו לא זכינו לתירוץ, וצ"ע.
130 יעויין בשיעורים לתחילת מסכתין (דף ב א ד"ה הקדמה: מצות יבום כו' הותרה או דחויה) דמבואר דיש שני אופני הותרה: א) כשהאיסור אינו חל מעיקרו; ב) כשהאיסור חל אלא שהותר לצורך המתיר. וכנראה שתוס' נקטו הותרה דחלב באופן הראשון, ורבינו זצ"ל נקט הותרה כאופן השני דפשיטא דחלב חיה הותר מעיקרו.
131 עיין בקרן אורה (יבמות דף לג) ד"ה וראיתי לרמב"ם.
132 ובביאור החילוק דרבינו זצ"ל נראה דערוה מהווה חלות שם בחפצא. והראייה שאין קידושין תופסין בחפצא דערוה, ערוה אינה נופלת ליבום, ובניה ממזרים. משא"כ במאכלות אסורות דאין בהם חלות שם בחפצא אלא רק איסור אכילה דעלמא שחל על הגברא.

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ואיסור כולל אתניין. כלומר היכי דאיתרמי על ידי כולל אתניין רבי פטורא ואליבא דר''ש והיכא דאיתרמו בבת אחת אתניין חיובא אבל מליקה לא אתניי' לפטור כלל דלא משכחת לה בכולל אלא בבת אחת והתם ר' שמעון מודי: וחזיא בר קפרא לזר שאכל מליקה. דדמיא להו דהוו נמי כקדשים חדא דמיחייב עליה תרתי וערבה בהדייהו לפטורא וכי ערבה לא אסיק אדעתיה דהא לא משתכחת בכולל: ועיין בה. לאחר זמן כשנתקיימה בידו והיה שונה שלשתן ביחד ואשכח דלא מיתוקמא אלא בבת אחת ושכח דהוא ערבה וסבר דר' אתנייה ואמר מדהא בבת אחת ופטורה הנך נמי דאתנייה רבי לפטורא אפי' היכא דמיתרמו בבת אחת אתניין: למאן שיירא. כלומר למאן מינייהו מודה בה דלא בעי לאיפלוגי: אילימא ר' יוסי. מודה בה השתא באיסור כולל דחד מינייהו קדים א''ר יוסי אחרון חל בבת אחת מיבעיא: אלא לאו לר''ש. ומדמודה במליקה ש''מ דהא דפליג בהנך היכא דאיתרמו בכולל הוא דפליג אבל באיסור בת אחת מיחייב תרתי ותיובתא דבר קפרא תיובתא: שחיטה בזר כשרה. ואין כאן זרות: טלטול בעלמא הוא. ואין כאן שבות: אי בהקטרה. רבי יוסי היכי מיחייב חטאת משום שבת דקס''ד חטאת מיחייב ליה: האמר ר' יוסי. בפ''ק הבערה ללאו יצאה: בשחיטת פרו של כ''ג. ביום הכפורים דשחיטה אב מלאכה היא ומשום זרות נמי איכא כדברי האומר ביומא בפרק טרף בקלפי (דף מב.) שחיטת פרו בזר פסולה: אפי' כהן הדיוט נמי. דהא מאן דפסיל יליף טעמא מאהרן וחוקה דכתיב והקריב אהרן (ויקרא טז) וכתיב בסוף הפרשה לחק עולם וכל היכא דכתיב חוקה עיכובא הוא אלמא אהרן דוקא: הכי גרסי' מידי חטאות קתני או לאוי קתני. איסורי הוא דקחשיב: מתני' ומפרישין אותן ג' חדשים. שלא לחזור לבעליהן שמא מעוברות הן ובניהם ממזרים ובעינן הבחנה בין זרע כשר לזרע פסול שלא יתלו העוברים בבעליהן: אם היו כהנות. בגמ' מפרש: גמ' שש עשרה חטאות. לכל אחד ארבע וכן לנשים דעל שניהם הוא אומר ונכרתו הנפשות העושות (ויקרא יח): ואונס בישראל מישרא שרי. לבעלה דילפינן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת: מפרישין אותן שמא מעוברות הן. ולאחר שלשה חדשים מותרות אע''ג שגדולות הן:

ואיסור כולל אתניין ואליבא דר''ש. אבל לר' יוסי מחייב תרתי באיסור כולל דלא מצי למימר דאליבא דרבי יוסי נמי אתנייה לפטורא דא''כ לא הוה טעי בר קפרא לערב מליקה בהדייהו דבבת אחת פשיטא ליה לבר קפרא דלר' יוסי מיחייב תרתי ולהכי פשיטא ליה בסמוך דלר' יוסי מיחייב תרתי באיסור כולל שעל כרחו צ''ל דאליבא דר''ש אתנייה ולא אליבא דר' יוסי ופליג רבי יוחנן ארבי חייא ובר קפרא: אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאה. תימה דאטו מי לא מני לאוי גרידי והרי זר שאכל מליקה דליכא אלא לאו דנבלה וי''ל דאע''ג דבאיסור מוסיף לר' יוסי חייל איסור קל על איסור חמור כדפריך רב אדא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף פא. ושם) ולידון נמי באיסור אשת איש דהא מודה רבי יוסי כו' אע''ג דאיסור אשת איש קל מאיסור חמותו ובפרק אמרו לו (כריתות יד: ושם) גבי הא דאמר ר' יוסי אם זקן נשאה כו' משמע דמודה ר' יוסי דאיסור כרת חייל על חייבי מיתות ב''ד משום איסור מוסיף מ''מ באיסור כולל סבירא ליה לגמרא דלא חייל קל על חמור כדאמר בסוף גיד הנשה (חולין קא. ושם) מאן האי תנא דאיסור כולל באיסור חמור אית ליה כו' ולהכי פריך והאמר רבי יוסי הבערה ללאו יצאה ואם כן היכי חיילא אאיסור זרות הקשה ה''ר יעקב דאורליינ''ש דאמאי לא מוקי לה בהצתת האליתא דעבודה היא ובעיא כהונה ואין בה מיתה אלא לאו גרידא לפי שאין עבודה תמה כדאמר בפ''ב דיומא (דף כד:) דהשתא לא הוי קל על חמור דתרוייהו לאוי נינהו ואר''י דמ''מ איסור שבת קיל לפי שהותרה במקדש אבל אי הוה מיתה בהבערה הוה חשיב איסור חמור אע''ג דהותר במקדש ואיסור טומאה נמי אע''ג דהותר חל על איסור בעל מום משום טמא ששימש במיתה ובעל מום ששימש באזהרה לרבנן דרבי בסוף אלו הן הנשרפין (סנהדרין פג.) אע''ג דכולה שמעתין בר קפרא ורבי חייא אליבא דרבי פליגי מודה רבי דלר' יוסי בעל מום ששימש באזהרה כרבנן דידיה ואם תאמר דאמר בחולין (דף קג.) התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב והיינו קל על חמור באיסור כולל ואר''י דחלב קל דהותר מכללו אצל חיה כדאמר בס''פ גיד הנשה (שם) ואע''ג דנבלה נמי הותר במליקה שאני קדשים דכהנים משולחן גבוה קזכו כדאמר בהעור והרוטב (שם דף קכ.) ועוד דיש חומרא בנבלה שכן מטמאה ואע''ג דיש חומרא בחלב דליכא בנבלה אין לחוש בכך כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם דף קא.) מאי חזית דטומאת הגוף חמירא שכן כרת דלמא טומאת בשר חמירא דלית לה טהרה במקוה וא''ת דאמר לקמן מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת ומשמע דאיסור אחות אשה חייל באיסור כולל אאיסור אשת איש דחמיר מיניה וי''ל דאיסור אשת איש קיל דיש לה היתר בחיי אוסרה דחשבינן ליה קולא בהבא על יבמתו (לקמן דף נד.) ואע''ג דבפ' גיד הנשה (חולין דף קג. ושם) איכא מאן דאמר דאיסור טריפה חל על איסור אבר מן החי אע''ג דחמיר מיניה דחשיב משהו בשר גידים ועצמות אע''ג דלית ביה כזית ונוהג בבני נח וחייל עלייהו איסור טריפה דקיל אפי' בלא כולל ואור''י דיש חומרא בטריפה דכשנטרפה שוב אין לה היתר אפי' נשחטה אבל איסור אבר מן החי אתיא שחיטה ומפקע ליה: מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי בעלמא קחשיב. וכן גרס ר''ח דאין כאן לא חטאת ולא לאו כיון דלא חייל איסור קל על חמור: לקוברו בין רשעים כו'. ומ''מ פריך שפיר לעיל לבר קפרא דמשייר מליקה מכלל דמודה בה ר''ש דאין לומר דשיירא לרבי יוסי משום דבההיא חייב תרתי ולא חשיב אלא הנהו דמעלה עליו כאילו עשה שתים ולקברו בין רשעים גמורים דהא חשיב בעל מום ששימש אע''ג דחייב לגמרי שתים כיון דקסבר רבי חייא דרבי יוסי אית ליה איסור כולל:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד