דף לו - ב
הכותב בשטר צואה את נכסיו לשני אנשים, שאינם יורשיו, לאחד הוא כותב שהוא נותן לו שדה פלונית במתנה, ולשני הוא כותב שהוא מוריש לו שדה פלונית בירושה.
רבי יוחנן אמר: כיון שהזכיר בשטר הצוואה ענין של מתנה לאחד, הרי כל השטר הוא שטר מתנה, וגם זה שכתב לו בלשון ירושה, זוכה בה בתורת מתנה.
ואמר ריש לקיש: לעולם לא קנה זה שנכתב לו בלשון ירושה, לפי שאינו יורשו!
כי אנו אומרים שיש לחלק בין השניים: לזה שכתב לו בלשון מתנה הוא נחשב מתנה, ולזה שכתב לו בלשון ירושה, הוא נחשב לירושה, וכיון שאינו ראוי ליורשו, לא זכה הלה בנכסים.
עד שיאמר, שיכתוב בשטר צואתו: פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית, שנתתים להם במתנה, וירשום.
והיינו, כיון שכתב לכל אחד מהם לשון מתנה באמצע, זכה כל אחד בחלקו.
וגם במחלוקת זו הלכה כריש לקיש.
ואידך, המחלוקת השלישית, שהלכה בה כריש לקיש, היא:
דתנן: הכותב כל נכסיו לבנו במתנה, מהיום ולאחר מותו.
שבלשון זה הקנה לבנו מעתה רק את גוף הנכסים, אך שייר לעצמו את זכות אכילת הפירות מהיום עד ליום מותו.
ונמצא שעתה יש לאב קנין פירות בנכסים, ולבן יש בהם את קנין הגוף.
האב אינו יכול למכור את גוף הנכסים - מפני שנתנן, את קנין הגוף של הנכסים לבן, ולא נשאר לו בהם אלא זכות אכילת פירות בחייו.
והבן אינו יכול למכור את הנכסים - מפני שהן ברשות האב לאכילת פירותיהם.
ומבארת המשנה:
אם מכר האב את הנכסים - הרי הם מכורין לאכילת פירות בלבד, עד שימות הוא. לפי שזכה הלוקח בקנייתו, בזכות שהיה לאב לאכול פירות מן הנכסים.
וכאשר מת האב, מסתיימת זכות אכילת הפירות של הלוקח, ומכאן ואילך הבן זכאי באכילתם.
ואם מכר הבן את הנכסים - אין ללוקח בהם כלום, לפי שאינו יכול לאכול פירותיהם, השייכים לאב, עד שימות האב.
ומשימות האב זכה הלוקח בנכסים ובפירותיהם.
ואיתמר על משנה זו: אם מכר הבן בחיי האב, ומת הבן בחיי האב -
רבי יוחנן אמר: לא קנה לוקח כלל, אפילו כשימות האב, וכפי שיתבאר להלן.
וריש לקיש אמר: קנה לוקח את גוף הנכסים, וזכאי באכילת הפירות לכשימות האב.
שהרי היה לבן קנין הגוף בנכסים עוד בחיי האב, והיה יכול הבן למכור את קנין הגוף שהיה לו.
ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:
רבי יוחנן אמר, כיון שמת הבן בחיי האב - לא קנה הלוקח כלל.
ומה שאמרה המשנה שאין ללוקח בהם כלום עד שמת האב, אבל משמת האב זכה בהם לוקח, הוא כאשר מת האב תחילה, ובשעת מותו חלה המתנה שנתן לבנו, ואז גם יכולה לחול מכירת השדה שמכר הבן בחיי אביו.
כי יכול אדם למכור לחבירו כל זכות שתבוא לידו בנכס מסוים, ותחול המכירה כאשר תגיע הזכות לידו של המוכר.
אך אם לא תגיע הזכות לידו של המוכר, וכגון שמת הבן המוכר בחיי אביו, לא יכולה המכירה לחול, שהרי לא זכה המוכר בזכות שמכר ללוקח.
וטעמו של רבי יוחנן שיכול האב למכור ולא הבן, כי "קנין פירות" - כקנין הגוף דמי.
והיינו, בכל מקום שבו מתחלקת בעלות על נכסים בין שני אנשים, כאשר לאחד יש את קנין הפירות בנכסים, ולשני יש את קנין הגוף בנכסים, וכמו שאירע כאן -
הרי רק זה שיש בידו את קנין הפירות נחשב בעלים של הנכסים!
כי לדעת רבי יוחנן, הזכות לאכילת הפירות, היא המגדירה את הבעלות על הנכסים, ולא הבעלות על גופם.
ולכן כאן, נחשב רק האב כבעל הנכסים, ולא הבן.
ולשונו של רבי יוחנן "קנין פירות כקנין הגוף דמי", אין הכונה בה שקנין פירות נותן לו בעלות כמו זה שיש לו קנין הגוף, אלא בעלותו של מי שיש לו קנין פירות, היא הבעלות הבלעדית על גוף הנכסים.
ואם בכל זאת מכר הבן את הנכסים בחיי האב, הרי הוא לא מכר אותם כבעלים שלהם, אלא רק כבעל "זכויות" בהם.
לפי שהקנה לו אביו זכות מהיום בגוף הנכסים, ולאחר מיתתו תהיה לו בהם בעלות גמורה. ואת הזכות הזאת מכר הבן ללוקח בחיי האב.
וסובר רבי יוחנן, כי רק אם התממשה הזכות הזאת, שמת האב והבן קיים, וזכה הבן גם בקנין הפירות - רק אז חלה מכירתו של הבן ללוקח.
לפי שהזכות הזאת אכן הגיעה לידו, ומכחה הוא נהיה לבעלים על הנכסים. ורק מכח זכייתו של הבן, חלה מכירת הזכות, שמכר ללוקח בחיי אביו.
אבל אם מת הבן בחיי האב, הרי נמצא שלא זכה הבן בזכות אכילת הפירות.
וכיון שלא זכה בה, לא חלה מכירתו ללוקח, לפי שהוא עצמו לא זכה בה!
וריש לקיש אמר קנה הלוקח.
לפי שלדעתו קנין פירות - לאו כקנין הגוף דמי.
ולדעתו, מי שיש לו את קנין הגוף הוא הבעלים על הנכסים.
ולכן הבן, שיש לו קנין הגוף, הוא הבעלים על הנכסים.
ומשום כך קנה הלוקח אפילו אם מת הבן בחיי האב, כי גם בחיי האב נחשב הבן לבעלים, ואין לאב בנכסים אלא רק זכות אכילת פירות עד מותו.
ואת הזכות הזאת יכול האבא למכור.
שנינו במשנה: הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת וילדה, אם אין הולד של קיימא - יקיים!
תנא בברייתא: משום רבי אליעזר אמרו: אף על פי שמן התורה הוא קנה אותה, כי משהפילה ולדה התגלה למפרע שהיתה ביאתו ביאת יבום, והיא יוצאת בגט בלבד, ואינה צריכה חליצה. בכל זאת אסור לו לקיימה תחתיו, כי גזרו חכמים לאוסרה עליו, היות והוא נכנס לספק איסור כרת של אשת אח, על הצד שהיתה מולידה ולד בן קיימא.
ולכן, אמרו חכמים שיוציא אותה בגט.
אמר רבא: רבי מאיר ורבי אליעזר - אמרו דבר אחד.
שמצינו לרבי אליעזר שקונס את כל מי שנושא מעוברת, שאם כנס יוציא!
ומבאר רבא: רבי אליעזר - הא דאמרן, שיוציא, אם ייבם אשה מעוברת.
רבי מאיר - הא דתניא: לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו שהתגרשה או התאלמנה, כל זמן שהיא ראויה להניק את התינוק. דהיינו, עשרים וארבעה חדשים.
ואם נשא - יוציא, ולא יחזיר עולמית, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: יוציא אותה, ולא יקיימה תחתיו כל עוד היא מעוברת או מינקת.
ולכשיגיע זמנו לכנוס - יכנוס.
אמר ליה אביי לרבא: ממאי? מהיכן יודעים אנו שרבי מאיר ורבי אליעזר אמרו דבר אחד?
דלמא, אולי לא היא!
כי יתכן שעד כאן לא קאמר רבי אליעזר הכא, ביבם שכנס יבמה מעוברת, שגזרו עליו להוציאה מתחתיו, אלא משום דקפגע, שכנס אותה באפשרות שיכשל באיסור אשת אח, דאורייתא
שהרי כיון שלא המתין מלבעול עד שיתברר שמא יש לאחיו המת בנים והיא אסורה עליו, או שאין לו בנים והיא מותרת לו, הוא זלזל בחומרת איסור ערות אשת אח שיש לו בנים. ולכן קנסוהו חכמים שיוציאה, גם אם לבסוף התברר שאין לאחיו בנים.
אבל התם, מי שנשא מעוברת או מינקת, שעבר בכך רק על איסור דרבנן, שתיקנו להמתין מלשאת אותה, יתכן שגם רבי אליעזר כרבנן סבירא ליה, שלא קנסוהו להוציאה בלי שיוכל להחזירה.
אלא, יוציא כל זמן שהיא מעוברת ומינקת. ומשיעבור הזמן, מותר לו להחזירה.
אי נמי, אפשר לומר גם לצד ההפוך:
עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם, שקנסו את הנושא מעוברת ומינקת להוציא, אלא משום שזלזל באיסור דרבנן של לקיחת מעוברת ומינקת. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, כדי שלא יבואו אנשים נוספים לזלזל בהם מחמת היותם איסורים קלים, מדרבנן.
אבל הכא, כונס יבמתו כשהיא מעוברת, שהוא מזלזל באיסור אשת אח, שהוא איסור מדאורייתא - מפרש פרשי מינה אינשי!
אין לחשוש שיבואו אנשים נוספים לזלזל ולהקל באיסור דאורייתא, כי אנשים פורשים מלהסתכן בעבירת איסור דאורייתא, ולכן אין צורך לגזור עליו להוציאה.
אמר רבא: ולדברי חכמים, שאמרו הנושא את המעוברת והמינקת יוציא ולאחר כך יכניס, הרי למשך הזמן שיוציאה - עליו לגרשה ממש, שיוציאה בגט. ולא יסתפק בכך שיפרוש ממנה.
אמר מר זוטרא: דיקא נמי מלשון הברייתא, דקתני "יוציא", שמשמעותו בגט, ולא קתני "יפריש".
ומסקינן: אכן שמע מינה מלשון הברייתא כך.
ועתה באה הגמרא לדון בענין מעוברת חבירו ומניקת, אם הקלו בה באשת כהן, שלא לגרשה כדי שלא לאוסרה בכך על בעלה.
ולצורך זה מביאה הגמרא את ענין אשת כהן, האם הקלו בה בענין חליצה, כדי לדון מה דינה כאן:
אמר ליה רב אשי לרב הושעיא, בריה דרב אידי:
התם [במסכת שבת קלה ב] תנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר:
כל ולד, ששהא בחיים לאחר צאתו לאויר העולם -
אם המדובר בולד אדם - הרי שהייה בחיים לאחר צאתו לאויר העולם במשך ל' יום אחר הלידה, מוכיחה שהולד הזה הוא אינו נפל, אלא בר קיימא.
ואם המדובר בולד בהמה - הרי כל ששהה הולד שמונה ימים, אינו נפל.
וולד שכזה באדם, פוטר את אמו מן החליצה.
ומדייקת הגמרא:
הא אם לא שהא הולד בחיים שלשים יום אחרי לידתו, ומת מחמת שאכלו ארי או נפל מהגג, ומעתה אין אנו יודעים מה היה קורה אם לא היה נהרג, האם הוא היה חי שלשים יום ואינו נפל, או שהיה מת מאליו, והוא נפל -
ספיקא הוי, אם הוא נפל או לא.
ולדברי רבי שמעון בן גמליאל, אמו צריכה חליצה מספק.
ואילו חכמים חולקים עליו, וסוברים שסתם ולד בחזקת בן קיימא הוא, היות ורוב נשים יולדות ולד בן קיימא.
ואיתמר: אם נולד ליבמה שהיתה מעוברת מן האח המת, ולד.
ומת הולד בתוך ל' יום ללידתו.
ועמדה היבמה ונתקדשה לשוק ללא חליצה, משום שעל סמך הולד שילדה החזקנוה כאשת אח שיש לו בנים, שפטורה מן החליצה.
נחלקו אמוראים בדעת רבא, מהי דעתו בדין היבמה הזאת:
רבינא משמיה דרבא אמר: כיון שלפי רבי שמעון בן גמליאל הדבר ספק, האם הולד הזה היה נפל, או בר קיימא -
הרי אם היבמה הזאת אשת ישראל היא עתה, כך שגם אם יחלוץ לה עתה היבם היא לא תיפסל על בעלה - הרי זו חולצת ומותרת לבעלה.
ואולם, אם אשת כהן היא, שהתקדשה לכהן, ואם נחייבנה לחלוץ היא תאסר עליו, מדרבנן, מדין "חלוצה" - אינה חולצת!
כי לגבי אשת כהן, אנו מסתמכים על רבנן, שלדבריהם יש להעמידה על חזקתה שהיא מותרת לשוק, לפי שכך החזקנוה תחילה, מחמת הולד, כאשת אח שיש לו בנים. היות ורוב נשים יולדות ולד בן קיימא ולא נפל, והיא מותרת לשוק.
ואין חולצים לה להוציאה לכתחילה מידי הספק של רבי שמעון בן גמליאל - כדי שלא נאסרנה בכך על בעלה הכהן מספק.
כי אם יחלצו לה, היא תאסר על בעלה באיסור של חלוצה לכהן, שהוא איסור דרבנן.
ואילו רב משרשיא משמיה דרבא אמר: אחת זו ואחת זו, אחת אשת ישראל ואחת אשת כהן - חולצת!
ואם נתקדשה לכהן, היא נאסרת על בעלה הכהן, לפי שיש לחוש לדברי רבי שמעון בן גמליאל, שאמר: כל שלא שהה שלשים יום באדם, הרי הוא ספק נפל.
אמר ליה רבינא לרב משרשיא, שאמר משמיה רבא, שגם אשת כהן חולצת, על אף שנאסרת בכך לבעלה הכהן:
מכר הבן בחיי האב וכו'. מפורש בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קל"ו).
הכי גרסינן וכן במקצת נוסחי: תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא .ורש"י ז"ל גורס יוציא בגט וקשיא לריש לקיש דאמר יחזור ויקיים ומדלא אוקימנא לפלוגתייהו כתנאי ש"מ דליתא להך גירסא.
ובתוספות מפרשים דגט וחליצה בעיא משום דדמיא לכנוסה ולא מיחוורא שמעתייהו ועוד דא"כ בזה הלכה כר"א שאם בא להוציא אינו מוציא בחליצה [לבד] ורבינו ז "ל לא הזכיר בהלכות אבל רבי משה בר מיימון ז"ל כתבה בחיבורו וכן מצאתי לרב רבי אפרים ז"ל.
עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואי קשיא לך והא שמעינן ליה לר"מ דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים כדאיתא בריש פ' אע"פ (דף כ"ו) איכא למימר התם תנאי שבממון אבל במקום שיש לחוש לאיסור של דבריהם צריך חזוק ושל תורה הכל זהירין בהן.
ולא קתני יפריש ש"מ.איכא למידק והא אנן תנן בפ' ארוסה (סוטה דף כ"ד) מעוברת חברו ומינקת חברו לא שותות ולא נוטלות כתובתן דברי ר"מ וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן איכא למימר יפריש משמע הכי ומשמע הכי אבל יוציא אין משמעו אלא בגט.
ובתוספות אומרים התם כיון שנסתרה ונאסרה מן התורה מיבדל בדילי אינשי מיני' ואם תאמר והרי עמדה ונתקדשה דמשמע לקמן דיוציא ואף על פי שעדיין אסורה עליו שמחוסרת ברכה וחופה ואסורה לבעלה כנדה לא קשיא דהתם נמי איסורא דרבנן הוא ועוד דקדושין לחופה וברכה קיימי שהמקדש על מנת לכנוס הוא מקדש אבל המקנא לאשתו ונסתרה אינו עשוי לבא עליה, ואינו מחוור.
ה"ג: מת בתוך שלשים וכו'. ופירושו כל בתוך שלשים ואפילו בתוך שמנה דלרבנן לא חיישין לנפל ופרישנא במסכת שבת בפרק ר"א דמילה (שבת דף קל"ו) מנו רבנן וכן גרסת הלכות רבינו ז"ל המדוקדקות. ובמקצת נוסחאות שבהלכותיו וכן יראה גרסת בעל הלכות ראשונות מת ביום שלשים ולא דייקא דאפילו בתוך שלשים עצמן כיון דלא אפשר עבדינן ברבנן ועוד דיום שלשים פלוגתא היא בבכורות (דף מ"ט) וקיימא לן יום שלשים כלפני שלשים.
אם אין הולד של קיימא יקיים. ופירשה ריש לקיש (לעיל יבמות לה, ב) יחזור ויקיים ודוקא בשהפילה, אי נמי בולד והוא שנולד לשמנה ודאי ולא נגמרו סימניו שערו וצפרניו, דבודאי נפל חשבינן ליה, הא לאו הכי מוציאה בחליצה דמטילין אותו לחומרא שמא ולד של קיימא הוא, דהא קיימא לן כרבנן דפליגי אדרשב"ג (בתוספתא שבת פט"ז ה"ד) והלכך אסור לקיימה ולעולם לא תשתרי אלא בחליצה דדלמא נפל הוא ובעיא חליצה ולקמן בפרק הערל (יבמות פ, ב) נאריך בה יותר בס"ד.
גמרא. רבי אליעזר אומר לא כי. הכי גרסינן תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא כלומר בחליצה דהא קיימא לן כריש לקיש דאמר ביאת מעוברת לא שמה ביאה ומקצת ספרים יש דגרסי יוציא בגט, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה תנא). ואיכא למידק דאם כן הויא דלא כריש לקיש והוה לן לאוקמי לפלוגתייהו כתנאי ומדלא אוקמינהו כתנאי שמע מינה דליתיה. ובתוס' (ישנים ד"ה יוציא) מפרשין דגט וחליצה בעיא משום דדמיא לכנוסה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכך כתב (הלכות יבום פ"א הכ"ב) הכונס יבמתו ונמצא מעוברת מפרישין אותן וממתינים לה אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה אפילו מת ביום שנולד הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה ע"כ. ואף על פי שאין הלכה כר' אלעזר למד הרב לרבנן מדר' אלעזר וכשם שאמר ר' אלעזר במפלת שמוציא בגט וחליצה, הוא הדין לרבנן ביולדת ולד חי שגמרו סימניו. (ועיין מגיד משנה ולחם משנה שם ובאה"ג אה"ע סי' קס"ד סקי"א) .
אמר רבא ר' אלעזר ור' מאיר אמרו דבר אחד. כלומר דשניהם קונסין אותו בנושא מעוברת חבירו ואפילו במקום דליכא משום תקנת ולד, ר' מאיר דאמר בהדיא לא יחזיר עולמית, ור' אלעזר הא דאמר דאפילו לאחר שילדה ולד שאינו של קיימא יוציא, אף על גב דליכא משום תקנת ולד. ואלו לרבנן לא קנסינן ליה אלא שיוציא משום תקנת ולד ואם לא הספיק להוציא עד שילדה יקיים וכתנא דמתניתין.
עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואף על גב דשמעינן ליה לר' מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדרבנן תנאו קיים כדאיתא בריש פרק אף על פי (כתובות נו, ב) איכא למימר התם בתנאי שבממון, אבל בחשש איסורין של תורה מזהר זהירי בהו אינשי, אבל בשל דבריהם לא חמירי להו כולי היא וצריכין חיזוק.
הכי גרסינן מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה. כלומר כל בתוך שלשים ואפילו תוך שמנה, דבדיעבד קיימא לן כרבנן דלא חיישינן לנפל. ובמקצת הלכות רבינו גירסא אחרת בשם בעל הלכות גדולות (הלכות יבום דף ס, א) מת ביום שלשים ואף ר"ח ז"ל כן גורס. ואינה מחוורת דמאי שנא ביום שלשים, הא קיימא לן יום שלשים כלפני שלשים.ועוד דבדיעבד הא קיימא לן כרבנן דלא חיישי כלל.
אמר רבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם לאו אינה חולצת. והכי קיימא לן ודקא בבן שמנה ודאי שגמרו סימניו שערו וצפרניו, ואי נמי בסתם תינוקות שאינו ידוע אם בן שמנה אם בן תשעה ולא נגמרו סימניו שערו וצפרניו, אבל בספק בן תשעה או בן שמונה ונגמרו סימניו ולד מעליא הוא ואפילו לכתחלה תנשא. אבל בן שמונה ודאי ולא נגמרו סימניו נפל גמור הוא ואפילו נשאת לכהן תצא. ואם בן תשעה ודאי כגון שבעל ופירש והלך למדינת הים מותרת לשוק לכתחלה כדתנן בנדה פרק יוצא דופן (נדה מג, ב) תינוק בן יום אחד זוקק ליבום ופוטר מן היבום ובפרק הערל (להלן יבמות פ, ב) נאריך בה יותר בס"ד.
תניא משום ר' אליעזר אמרו שיוציאה בגט כדגרש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דאע"ג דביאה מעליא היא ויבום גמור הוא קנסי' להוציא משום דעייל נפשיה לספק כרת ומיהו יוציא בגט בלחוד דבהכי סגיא ליה וק"ל דא"כ אתיא דר' אליעזר כר' יוחנן וכ"ת דאה"נ וי"ל דאמרינן בתנא קמא דאמר יקיים דהיינו יחזור ויקיים הוה לן למימר לעיל דתנאי היא ויש נסחאות דגרסי יוציא גרידא וה"פ קנסינן ליה להוציא או בחליצה כר"ל או בגט כרבי יוחנן דלא נחת רבי אליעזר לההוא עניינא כלל ולפי גרש"י ז"ל פי' בתוספות דה"ק יוציא אפילו בגט ומשום דדמיא לכניסה בביאה או כבעלת מאמר צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו וכן מפרש מהר"ם ז"ל דאפי' לר"ל ביאה ראשונה מסופקת היא והלשון דחוק לפי' זה:
והנכון דהא ר' אליעזר אפילו לר"ל אמרה וה"ק כי אחר שיחזור ויקיים יוציא בגט כדי לקונסו ולאפוקי דלא כייפי' ליה להוציא בחליצה קודם שיחזור ויקיים שלא ליתן לעז על ביאתו הראשונה וכדפי' לעיל וכ"כ הרב פנחס הלוי ז"ל ואע"ג דלית הלכתא כר' אליעזר ילפינן מיניה שאם לא רצה לקיימה לגמרי שאומרים לו שיוציא בגט אחרי שיחזור ויבעול:
והרמב"ם ז"ל נראה שהוא הולך בשיטת התוס' ולמד עוד משם דלרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר אם ילדה ולד פי' מוציאה בגט וחולץ לביאתו וחליצה לזיקתו והפריז רבינו ז"ל על המדה דאי ולד של קיימא הוא שגמרו חדשיו או סימנין כ"ע ידעי דלאו ביאה הוא וחיוב קרבן יש בה ואי ולד שאינו של קיימא הוא אינו חייב להוציא ואפי' ילדתו חי כדרבנן קי"ל ונראה דרמז"ל מדבר כשהוא ספק בן ט' ספק ח' ולא גמרו סימנים דמטילין אותו לחומרא שלא יקיים ומצריכים אותו גט וחליצה כשיטת התוס':
ר"מ ור' אלעזר אמרו דבר אחד פי' דתרוייהו קנסו בנושא מעוברת חברו שלא ברצון חכמים ואפילו לבתר דנסתלקה חששא דאיסורא או חששא דתקנת ולד:
ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"ת והא איפכא שמעינן ליה לר"מ בריש פ' אע"פ (כתובות דף נ"ו) שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ובשל דבריהם תנאו קיים וי"ל דהתם גבי מילי דממונא אבל באיסורא החמירו בשל דבריהם יותר דלא חמירי להו לאינשי כאיסורין של תורה:
דייקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש וקשה לי דמשמע מיהא דלישני דהפרשה בלא גט משמע ואילו במס' סוטה משמע להפך דתניא וא"א יכול הוא להפרישה ולאחר זמן להחזירה וי"ל דאנן הכי קאמרינן דלישנ' דיוצא לא משמע אלא בגט אבל לישנא דיפריש תרוייהו משמע וכיון דפריש תנא הכי הוציא בגט שמעינן דלישנא דהפרשה דהתם בגט הוה:
גרש"י ז"ל מת בתוך ל' יום ולא גרסי' מת ביום ל' דלההוא לישנא משמע דדוקא משום דמת ביום ל' שהוא כלאחר ל' וליתא דהא ק"ל דיום ל' כלפני ל' (בכורות דף מ"ט) ועוד דהא פרישנא טעמא דאם אשת כהן היא אינה חולצת משום דסמכי' על רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דחשבי' ליה ולד מעליא ולדידהו אפי' מת בתוך ח' ימים נמי כיון שהוא ספק בן ט' בן ח' ולד מעליא הוא:
כבר ביארנו במשנתנו בכונס את היבמה ונמצאת מעוברת שיקיים על הדרך שכתבנו ואם כן זה שאמרו משום ר' אליעזר שמאחר שכנסה שלא כדין יוציא משום קנס אין הלכה כן:
ולענין ביאור מיהא פירושו יוציא בחליצה שהרי חליצת מעוברת אינה כלום ואע"פ שיוציא בגט משמע איפשר בגט ובחליצה ומשום דדמיא לכנוסה ועל הדרך שביארנו במשנתנו לענין פסק בלא רצה לקיים הא בלא חליצה ודאי לא ושלא כפירוש גדולי הרבנים דאם כן אתיא דלא כריש לקיש ומכל מקום יש מפרשין בדברי ר' אליעזר שיקיים ר"ל שיחזור ויבעול ואחר כך יוציא בגט גרידא שאם יוציא בלא קנין גמור הוה ליה ביאה קמא דידיה באיסור חמור ועכשו שקיים וקנאה קנין גמור נעשו ביאותיו למפרע באיסור קל ומתוך כך יכנוס כדי להקל באיסור ביאותיו למפרע ויוציא משום קנס ומכל מקום אין הלכה כן אלא כל שלא נודע עיבורה יפרוש וימתין ואם נודע עיבורה ודאי יוציא עד שתלד ואם אינו ולד של קיימא יחזור ויכנוס וגדולי המפרשים כתבו שאף בנודע עיבורה אינו מוציא אלא פורש והטעם שלא להפקיע ממנו מצות יבום ונראין דבריהם:
לא ישא אדם מעוברת חברו מפני שהמעוברת עומדת היא להניק ושמא תתעבר משני ויעכר חלבה וימות הולד ומטעם זה בעצמו לא ישא מינקת חברו עד שיעבור זמן המוגבל להנקתה ואם נשא יוציא בגט ואין אומרין דיו שיפרוש ולכשיגיע זמנה לכנוס יכנוס ואם היה כהן יוציא ותאסר לו ואע"פ שבמסכת סוטה אמרו בפרק ארוסה כ"ד א' וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולאחר זמן להחזירה פירושו להפרישה בגט שלשון הפרשה משמע בגט ומשמע בפרישות אבל לשון הוצאה לא משמע אלא בגט:
כבר ביארנו שהולד שמת בתוך שלשים יום לרשב"ג ספק נפל הוא ולרבנן ולד מעליא מעתה מת הולד בתוך שלשים או ביום שלשים ונתקדשה לאחר אם לישראל נתקדשה חולצת מן היבם ויכנוס המקדש וכן אם נשאת לו צריכה מכל מקום שתחלוץ מן היבם ויקיים זה שכנס ואם לכהן נתקדשה אע"פ שבמעוברת חברו אמרו שאפילו כהן יוציא ותאסר לו בזו הקלו לכהן שלא תחלוץ ויכנוס בלא חליצה דהא לרבנן ולד מעליא הוא וגבי כהן דיינינן ליה כרבנן ומכל מקום גדולי הדורות כתבוה דוקא בנפל מן הגג או אכלו ארי שנמצא שלסיבה מת ולא לחולשת טבעיו אבל אם מת מתוך חולי אפילו אשת כהן חולצת ותאסר לו אפילו כנס שהרי במסכת שבת פרק מילה קל"ו א' אמרו פיהק ומת דברי הכל מת הוא אלא שמכל מקום אינה מתיבמת וכן כתבוה גאוני ספרד ודברים אלו כלם בשלא נתברר אם כלו חדשיו כגון שלא ידעה זמן עיבורה והוא ספק בן תשעה ספק בן שבעה אפילו גמרו סימניו הא אם נתברר שכלו חדשיו כגון שבעל והלך לו מיד למדינת הים וילדה לסוף תשעה שלמים או לשבעה אפילו מקוטעין אפילו יצא ראשו ולד גמור הוא והוא שאמרו נדה מ"ג ב' תינוק בן יומו זוקק ליבום ופוטר מן היבום ואם הוא בן שמנה ודאי אפילו גמרו סימניו חולצת ולא מתיבמת שאם לא גמרו סימניו והוא בן שמנה ודאי הרי הוא כאבן ויש אומרין שספק בן תשעה ספק בן שמנה אם לא גמרו סימניו הוא שתלוי בשלמים אבל אם גמרו סימניו ולד מעליא הוא ובפרק הערל פ' ב' יתרחבו הדברים בענינים אלו בע"ה:
א) וי"מ דרבי יוחנן יליף מהתם דכקנין הגוף דמי. ואינו נראה דא"כ היכא פליג ריש לקיש עליה הא הוא ודאי לא פליג אתקנת אושא לכן נראה כדפרישית:
יוציא בגט. פ"ה דקנסינן ליה אבל חליצה לא צריך ותימה דהא פסקינן הלכה כריש לקיש דאמר ביאת מעוברת לא שמה ביאה וא"כ גם חליצה (לא) צריך שהביאה לא פטרה דלא הועילה שום דבר. לכן צ"ל יוציא בגט וחליצה עמו. ועי"ל יוציא בגט אחר ביאה ראשונה ואע"ג דאשתו גמורה היא קנסינן לה כדפ"ה:
הא לא שהה ספיקא הוא. ומיירי דלא קים לן שלא כלו לו חדשיו. דאי קים לן אפי' בן יום א' פוטר מיבום אלא פליגי בסתם [וולדות] דלרבנן הלך אחר רוב נשים דולד מעליא ילדן:
ב) והא דפליגי הכא ר"ג ורבנן בתרתי פליגי. פליגי בספק אם כלו לו חדשיו אם לא. דר"ג סבר דספק הוא כי לא שהה ורבנן סברי דולד מעליא הוא. גם פליגי בשידענו בבירור שלא כלו לו חדשיו דר"ג סבר אינו נפל כיון ששהה שלשים יום באדם ורבנן סברי דנפל הוי כיון שלא כלו חדשיו אע"ג דשהה והכי משמע דפליגי בתרתי מדקאמר כל ששהה וכו' משמע דפליגי א) כל ששהה רבנן דקאמר ר"ג אינו נפל ואינהו קאמרי (אינו) [דהוי] נפל בשידענו בודאי דלא כלו לו חדשיו דאי לא פליגי כי אם בלא שהה היה לו לומר אם שהה וכו' אבל מדתנא כל ששהה ודאי בתרווייהו פליגי:
בפרש"י בד"ה תנא משום ר"א וכו' ואע"ג דהשתא איגלאי מילתא דייבום מעליותא הוא ומיהו בגט בלא חליצה סגי עכ"ל לר' יוחנן פי' כך אבל לר"ל דאנן קי"ל כוותיה דביאת מעוברת אינה ביאה לא סגי לה בגט וצריכה נמי חליצה אבל אין סברא דקאמר דיוצאת בגט אחר שיחזור ויבעול כיון דקנסינן ליה להוציאה היאך יחזור ויבעול קודם שיוציא איתה:
תוס' בד"ה ולא קתני יפריש כו' אפילו לר"מ כיון דבלאו הכי אסורה לו דכלה כו' עכ"ל צ"ע דהא לר"מ אינו יכול להפרישה התם במעוברת חבירו שקינא לה אע"ג דבלאו הכי אסורה ליה מדאורייתא (ג) וראיתי דברי הרא"ש שהביא דברי ר"י מאורליינ"ש כמ"ש התוספות ולא כתב בדבריו אפילו לר"מ:
תד"ה מת בתוך כו' ומיהו בה"ג כתב דביום שלשים אפילו פיהק ומת לרבנן כו' דגרסינן הכא מת ביום כו' עכ"ל ולפ"ז יש לקיים שפיר פ"ה דבפיהק ומת איירי הכא ודו"ק:
בא"ד ושמא לענין אבילות נמי חשוב בר קיימא עכ"ל ר"ל לפי הגרסא ביום שלשים וההיא דפ' יש בכור אליבא דרשב"ג ואנן ביום שלשים סמכינן ארבנן ודו"ק:
תוס' ד"ה ולא קתני יפריש עד וקצת היה מדקדק ר"י וכו' אם כשאירס צריך ליתן גט לא אצטריך תו למימר לא תנשא. ר"ל אלא ודאי הכי פירושא לא תיארס ואם אירסה אזי תמתין ולא תינשא מכלל דבקידשה אין צריך ליתן גט עיין באשר"י:
רש"י ד"ה אלא כרבנן צ"ל ברבנן כו':
תוס' בד"ה ואמר ריש לקיש כו' לענין אחר שאין ראוי ליורשו כצ"ל:
בד"ה חיזוק כו' אלא כשל תורה משום דלא איצטריך לחיזוק והכא כו' כצ"ל:
בד"ה ולא קתני כו' דתרוייהו מדרבנן. נ"ב גיליון ועוד הביא רב יוסף ראיה מההיא דפרק אע"פ מאריסיה דאביי שהתיר לו לארוס בתוך כ"ד חודש ושוב חזר בו ומנעו מלנשאה ולא מצינו שהצריכו ליתן גט וגם זו אינה ראיה די"ל שהצריכו ליתן גט ולפי שאותה שמועה לא איירי בגט לא הזכירה:
בד"ה הא לא כו' ומת איירי דבהא ל"פ רבנן כדאמר כו' והתם פסקינן הלכה כרשב"ג כו' כצ"ל:
בד"ה מת בתוך ל' יום כו' נראה דה"ג כו' כצ"ל. :
תד"ה חיזוק. אבל גבי ממונא כו' לא עשו חיזוק כו'. כצ"ל:
גמ' התם תנן. עיין בבאר שבע פ"א דהוריות סימן לז:
שם ואם אשת כהן היא אינה חולצת. עיין לעיל כד ע"א תד"ה וספק חלוצה:
תוס' ד"ה חיזוק לדבריהם וכו' אבל הכא מלתא דלא שכיח.
ויש ליישב קושייתם בפשוטו. דבכתובה עשו חיזוק לדבריהם שיתקיימו רצונם בתקנתם להיות לה כתובה, ועשו חיזוק דאף בתנאי לאו כל כמיניה לעקור תקנתם משא"כ הכא במה דמחזירה אחר כ"ד חודש זה אינו נגד תיקון חז"ל, דהא השתא הותרה לו באמת, ולר"מ ג"כ הוא רק דרך קנס כיון שעבר על דברי חכמים, ור"י לא ס"ל למקנסיה על העבר ורק בכתובה החיזוק הוא שלא יתבטל תקנת חז"ל שיהיה לה כתובה:
בגמרא מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה: בשבת (דף קל"ה) פי' רש"י דאיירי שמת האב קודם שנולד הבן, ולכאורה צ"ב לאיזה ענין צריך לפרש כן, גם כתב שם אהא דקאמר ונתקדשה דלאחר זמן איירי ומאי רצה לפרש בזה, ונ"ל דכיון דלפי המבואר בסוגין בקדש תוך ג' צריך להוציא בגט לרבנן דהא אמרינן דבקדש תוך ג' וברח אי לאו דעירוקי' מסתיי' צריך לגרש לרבנן וזה אפילו באשת כהן כמבואר ג"כ בסוגיא דלקמן דקאמר ואי כרבנן האמרי בגט וא"כ לכאורה אין נפקותא בזה במה דפליגי אי אשת כהן חולצת או לא כיון דמכ"מ צריך גט ופסולה עי"ז מלחזור לבעלה כהן כיון דנתקדשה בתוך ג' שהרי כיון דמת הבן תוך ל' א"כ לא שהתה אחר מיתת בעלה ג' חדשים ולכן כתב רש"י ב' פירושים בזה הא' דמיירי שמת האב קודם שנולד הבן וא"כ כשנתקדשה אף שנתקדשה תוך ל' בחיי הבן מכ"מ אפשר שהו' כבר אחר ג' חדשים למיתת הבעל והב' דמיירי שנתקדשה לאחר זמן לאחר מיתת הבן ואז איירי שפיר אפילו דנולד הבן בחיי האב ואח"כ מת האב ולאחר ג' למיתתו נתקדשה וא"כ מה שכ' רש"י ונתקדשה לאחר זמן הוא פי' שני ואפשר שחסר תיבת א"נ:
שם אם אשת ישראל היא חולצת: בשבת כתב רש"י חולצת מן הספק ואח"כ תנשא עכ"ל ולענ"ד שבזה רצה רש"י ליישב מה שהקשה ה"ר משה מפיהם שם ולעיל (דף כ"ד) למה באשת כהן אינה חולצת הרי ספק חלוצה לא אסורה לכהן ע"ש וגם בגמרא יש לדקדק למה נקט עמדה ונתקדשה ולא עמדה ונשאת כמו דאמר לענין מעוברת ומינקת חבירו לשון ואם נשא, ולכן י"ל דרש"י סובר דנקט הש"ס כן שלא יקשה קושית התוספ' דדוקא דאם כנס הכהן כבר ספק חלוצה בזה אמרינן דאין צריך להוציא דעל מה שאמר קדמו וכנסו א"מ מידם תני שילא (שם) ואפילו שניהם כהנים אבל בנתקדשה ועדיין לא כנסה לא אמרינן לכתחלה לכנוס. וכ"נ מדברי התוספ' בשבת שם גופא שכתבו בד"ה ואם דספק חלוצה היכי דנכנסה שריא עכ"ל משמע דוקא היכי דנכנסה כבר, וזהו מה שדייק רש"י חולצת ואח"כ תנשא לאפוקי כהן דלא אמרינן לי' שתחלוץ ואח"כ תנשא לי אבל ספק חלוצה הנשאת כבר לכהן באמת לא תצא ולכן נקט נתקדשה דוקא, ויהי' נפקותא טובא לענין דינא דלפ"ז בנשאת באמת אמרינן שתחלוץ, אכן שאר הפוסקים לא חלקו בזה:
שם ברש"י ד"ה תנא משום ר"א ומיהו בגט בלא חליצה סגי: עיין במהרש"א שכתב דזה לר"י הוא דא"ל דיחזור ויבעול ויקיים קאמר כיון דצריך להוציא אין סברא שנאמר לו שיבעול, ולפענ"ד משום זה אין דוחק שנאמר דרש"י ביחזור ויבעול ויקיים קמיירי כיון דאמרינן לעיל (כ':) חליצה במקום יבום לאו מצוה היא א"כ י"ל דלענין יבום לא העמידו חכמים קנס שלהם רק אלאחר יבום, אבל לא ידעתי איך ס"ד כלל דביחזור ויבעול איירי שהרי כתב רש"י דאיגלאי מלתא דייבום מעלייתא הוי עכ"ל הרי בפי' דיבום דמעוברת ס"ל דמהני והיינו כר"י, גם הלח"מ כתב כן דרש"י פי' אליבי' דר"י ע"ש, ונ"ל משום דלשון יוציא בגט משמע כן בלא חליצה ואעפ"כ הלכה כר"ל דתניא כוותי' בסתמא משא"כ ר"א דיחיד הוא ובלא"ה אין הלכה כוותי' ועיין בריטב"א:
בד"ה אינו נפל. ופוטר את אמו מן החליצה: עוד יש נפקותא לענין ההורגו דחייב ולענין להתאבל עליו ולענין פדיון בכור ורש"י נקט חליצה הכא משום דבי' איירי בסוגיין לקמן, ואף דלענין פדיון לכאורה אין הטעם משום נפל דאפילו קים לן דכלו לו חדשיו דלענין שאר דברים לא חשיב כנפל מכ"מ אינו נפדה קודם ל' כמש"כ התוספ' בבכורו' (מ"ט.) מכ"מ דעת רש"י שם אינו כן כמש"כ התוספ' שם, וטעם של רש"י נ"ל מדיליף רשב"ג דשהה ל' יום באדם אינו נפל מופדויו מבן חדש תפדה ע"כ קים לי' דטעמא דקרא משום נפל הוא דאל"כ מנ"ל דבעינן ל' יום להוציא מידי נפל דלמא בפחות סגי ולענין פדיון גזיה"כ הוא דבעינן ל' יום דוקא: וליישב זה לשיטת התוספ' צ"ל כמש"כ המשנה למלך (בפ"ג מהל' אסורי מזבח) לענין בן ז' בבהמה וע"ש שבמכ"ה נעלם ממנו שלענין פדיון יש פלוגתא בין רש"י לתוספ' א"נ י"ל דה"ק רשב"ג דזה ודאי דבשהה ל' יום אינו נפל מדאמרה תורה שיפדה ולא המתינה עד שיצא מכלל נפל אבל לעולם י"ל אפילו יצא קודם לזה מכלל נפל או כשקים לן דכלו לו חדשיו מכ"מ גזיה"כ הוא שלא יפדה: ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המ"ל מתוך ח' שכלו לו חדשיו דאף דגזיה"כ הוא דאפילו בכלו לו חדשיו לא ירצה עד יום ח' מכ"מ אפכא מוכח שפיר ג"כ דודאי ביום הח' יצא מכלל נפל מדהתירה התורה להקריב ולא חילק בין קים לן דכלו לו חדשיו או לא ולכן לא קאמר רשב"ג כל שלא שהה ל' יום הוי ספק נפל דלזה אין לו ראי' מפדיון רק שבכלות ל' ודאי אינו נפל:
שם בתוספ' ד"ה ואמר ריש לקיש. לענין אחר שאין ראוי ליורשו: ק"ק למה לא קאמרו ג"כ לענין בכור דמודה בו ריב"ב שאין יוכל לבכר וכמו שכתבו התוספ' לעיל ומשכחת כגון שיש לו ג' בנים וא' מהן בכור ויש לו ג' שדות וא"כ ע"פ הדין יהי' להבכור א' וחצי ולכל א' מהפשוטים ג' רביעי שדה וכתב הוא לכל א' מהפשוטים שדה שלמה לא' בלשון ירושה ולא' בלשון מתנה, ולכן נ"ל שהגירסא עיקר דלא גרס לענין אחר אלא לענין שאין ראוי ליורשו ובכלל זה הוי בין בכור בין אחר דנקטו לשון של ריב"ב דקאמר ג"כ על מי שראוי ליורשו ובכור ואחר אין בכלל, שוב ראיתי בנימוקי יוסף בב"ב שכתב ג"כ הכי שיש נפקותא לדידן לענין בכור א"נ לענין אחר ולכן נ"ל שהגירסא כמו שכתבתי:
בד"ה ורבי יוחנן. דהוי כמו מה שאירש מאבא: ק"ק מאי קושיא דלמא ר' יוחנן כר' ינאי רבי' ס"ל דס"ל לקמן (צ"ג.) אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולדידי' מהני אם אמר מה שאירש כמו דמהני אם אמר שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו דמהני כפי המבואר שם להך מ"ד, ואולי דדעת התוספ' מדמתרץ ר' יוחנן גופא הך ברייתא דקתני בה דמה שאירש מאבא לא מהני בבבא מציעא (ט"ז) משמע דהכי ס"ל ע"ש:
בד"ה קנין פירות. אין לי בפירות נכסיך: בכתובות (נו"ן) הביאו התוספ' עוד תירוץ אחר דמיירי בשדה שנתן לה הבעל במתנה וממנו אינו אוכל פירות ע"ש, ומזה נראה שדעתם כדעת הרשב"א הביאו הש"מ ב"ב (דף נ"א) שאע"פ שאינו אוכל פירות מכ"מ במתה מוציא מיד הלקוחות, והנה בב"ק (דף פ"ט) אמרינן דבמכרה כתובתה בטובת הנאה ג"כ הבעל אינו אוכל פירות, והשתא מדלא תירצו התוספ' דגם לענין הא צריך תקנת אושא משמע דס"ל דאם קנתה קרקע בטובת הנאה ומכרה אפילו ע"פ תקנת אושא אין הבעל מוציא מיד הלקוחות וכן כתב הש"מ שם אבל בפוסקים באהע"ז (סי' פ"ה) לא מבואר ע"ש:
בד"ה חזוק לדבריהם. משום דלא אצטריך לחזוק: פי' דחומש גופא לאו מטעם קנס הוא אלא גזיה"כ היא וא"כ לא שייך להחמיר בדמאי יותר מבתרומה כן בארו התוספ' דבריהם שם בב"מ, ולכן א"ש ג"כ הא דגזר ר"מ במדמע ומטמא שוגג אטו מזיד משום דדברי סופרים צריכים חזוק כמבואר בגטין (נ"ג:) דהתם ג"כ צריך לחזוק, אכן בלא"ה צ"ל שאין כל הגזירות שוות שהרי הכא קאמר אביי דר' אליעזר עשה חזוק בדבר שהוא מן התורה יותר מדרבנן והרי ודאי לא פליג אמגילת תענית שגזרו לפניהם ולאחריהם ואעפ"כ בשבת וי"ט לא גזרו מטעם דדברי תורה ל"צ חזוק כדאמרינן תענית (י"ז:):
בא"ד. וי"ל דבמלתא דשכיחא עבדו חזוק: חלוק זה עושה אביי גופא אליבי' דרבי יהודה בכתובות שם, ולפ"ז הכא לא מחדשים התוספ' אלא דמעוברת ומינקת לא שכיח מקרי וכן צ"ל ג"כ דמטמא ומדמע לא שריא מקרי דהא גם לא עשה ר"י חזוק בשל סופרים לגזור שוגג אטו מזיד כמו ר"מ:
בד"ה ולא קתני יפריש. א"נ התם שקנא לה ונסתרה: א"ל הא אמרו רבנן שתשתה כיון שראוי' לו שיכול להחזירה וא"כ אם תשתה הרי ליכא איסור סוטה עוד וא"כ ה"ל למימר שתצא, די"ל דה"ק כיון שאם תשאר בלא שתשקה כדעת ר"מ א"צ אלא הפרשה א"כ ראוי' לו וממילא צריך להשקותה ולהוציאה בגט: ובהכי א"ש מה שהקשה המהרש"א על התוספ' דכתבו דבקדש אפילו לר"מ א"צ אלא הפרשה כיון דה"ל אסורה משום כלה בלא ברכה דא"כ למה פטר ר"מ מלהשקותה הא גם שם אסורה משום סוטה וכתב דברא"ש באמת לא גרס אפילו לר"מ ולכן גירסת התוספ' משובשת, אכן ראיתי בתוספ' הרא"ש ששם גרס ג"כ אפילו לר"מ כמו בתוספ' שלנו ומה שלא כתב ברא"ש כן י"ל כיון דאין נפקותא בזר לדינא כיון דלא פסקינן כר"מ וא"כ ק' כקושית המהרש"א: והנה בלא"ה כבר אמרתי וא"ע מצאתי גם בספר קרבן נתנאל כן לחלק בין קדושין דמתחלה לא היתה ראוי' לקנס לסוטה מינקת כיון שבתחלה נשאה באסור במקום שהיה שייך שיוציא אותה שלא להחזיר עולמית כיון שאז עדיין לא היתה סוטה א"כ איסור זה לא פקע, אבל לפי דברינו בלא"ה י"ל עוד כיון שאם נאמר לר"מ שאין צריך להוציאה אלא להפרישה משום דיש עלי' בלא"ה איסור סוטה א"כ ראוי' לו מקרי ושותה ולאחר ששתתה אזיל לי' איסור סוטה ושייך שפיר קנס להוציאה א"כ לעולם לא ראוי' לו מקרי ואינו שותה דהא ודאי לענין ראוי' לו לא דנין אלא מה שתהי' אחר ששתתה דהא קודם ששתתה בלא"ה אינה ראוי' מטעם איסור סוטה:
בא"ד. דאתרוייהו מדרבנן: ברא"ש ביאר יותר דמה לי חד דרבנן מה לי תרי דרבנן ע"ש, אכן עיין בתוספ' מגילה (י"ט:) שחלקו בין חד דרבנן לתרי דרבנן וא"כ י"ל דזה ג"כ שיטת הר"י דאורליינש, אבל הקשיתי על שיטה זו מגמרא דנדה (מ"ז.) דקאמר שם אתי דמוע דרבנן ומפקא לחלה דרבנן ע"ש דמוכח לכאורה דלר' יוסי גופא תרי דרבנן מפקא חד דרבנן שהרי התרומה המעורבת דרבנן ודמוע דרבנן ואעפ"כ מפקא חלה דרבנן ואיך כתבו התוספ' במגילה דטעם דמ"ד דקטן אינו מוציא שהוא רבי יוסי כדאמרינן שם הוא משום דאין חד דרבנן מפיק בד"ר וצ"ע:
בד"ה הא לא שהה. וא"ת ואמאי לא אזלינן בתר רוב נשים: ק"ל הא נגד רוב זה יש ג"כ חזקת היתר ליבם וא"כ סמוך מעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכן ק' אמה שהביאו התוספ' ראי' ממים שאין להם סוף ומגוסס דהתם ג"כ יש חזקת א"א וחזקת חי נגד הרוב וי"ל דסמוך מעוטא לחזקה לא אמרינן רק לר"מ דחייש למעוטא אבל לא לרבנן דלדדהו מעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף כדאמרינן בנדה (י"ח:) ואנן כרבנן פסקינן, ועיין מה שאכתוב לקמן בתוספ' ד"ה וזו:
בד"ה מת למינקט ביום ל' טפי: א"ל דלמא הא גופא קמ"ל דיום ל' כבתוך ל' חשבינן לי' די"ל דהא כבר אשמעינן ממתניתן דבכורות:
בא"ד. דאי לאו הכי מניין הי' להם חילוק זה: ולשיטת בה"ג אתי שפיר ג"כ מה שהקשו הראשונים בשבת (דף קל"ו) דמימרא דרבא דהכא היא נגד אביי דשם כיון דלאביי בפיהק ומת כ"ע מודו דנפל הוא ורק בנפל מן הגג פליגי והכא איירי במת מאליו ואעפ"כ אמרינן דבאשת כהן סמכינן ארבנן, וזהו מה שהקשו התוספות לעיל ג"כ אפי' הקונטרוס דהכא והרי"ף באמת דחה עי"ז מימרא דאביי שם מהלכה ע"ש ברשב"א, אבל לשיטת בה"ג א"ש, ואפשר דזה ג"כ דחק לבה"ג לפרש הכא כן, אכן בין מה שכתבו התוספ' לעיל בשם הקונטרוס דאיירי בפיהק ומת בין מה שכתבו הכא דרש"י גריס מת ביום ל' כל זה אינו ברש"י שלפנינו אבל עכ"פ חדא קושיא מתורצת בחברתה ארש"י ע"פ דברי בה"ג:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא אי נמי עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא משום דרבנן כו': עיין בנימק"י שהקשה הא רבנן דר"מ נמי ס"ל דיוציא בגט עד אחר זמן איסור א"כ אמאי לא קנסו נמי הכא באין הולד בן קיימא דיוציא. ותי' דכיון דלא הוכר עוברה וסבר הוא לעשות מצוה לא קנסו אותו. וא"כ אמאי לא קאמר אביי דע"כ לא קאמר ר"מ אלא התם דליכא מצוה אבל הכא דאיכא מצוה מודה דהא לרבנן נמי צריך לחלק כן דלא נחלקו ר"מ ורבנן אלא אי קנסינן ליה לעולם אבל גט גם רבנן מודו דצריך ליתן גט אפי' באשת כהן שתאס' עליו עולמית. וא"כ הכא אמאי יקיים ע"כ משום דסבר לעשות מצוה. וא"כ לר"מ נמי היינו טעמא. ועוד דמאי קאמר דר"א ור"מ אמרו ד"א הא רבנן נמי מודו דיוציא אם לא משום דלא הוכר עוברה וסבר לעשות מצוה ור"א לא ס"ל טעמא דמצוה אבל מנ"ל דס"ל כר"מ דקניס לעולם. ולפי מש"כ לעיל דהא דאמר ר"א יוציא היינו לאחר שיחזור ויבעול א"ש דעל כרחך כר"מ ס"ל דקניס לעולם דהא אחר זמן איסור הוא. כיון שכבר הפילה ואפ"ה אמר יוציא דלרבנן בכה"ג אין צריך להוציא כמו במניקת לאחר כ"ד חודש. וכן משמע לישנא דמתניתין דאין הולד של קיימא. ומד' הב"ש סי' קס"ד משמע דלד' הנימק"י בהוכר עוברה אפילו לאחר שהפילה יוציא בגט ולא ידעתי מנ"ל הא קי"ל כרבנן דאין צריך להוציא אלא בזמן האיסור כדקאמרי ולכשיגיע זמנו ליכנוס יכנוס. ומה שהקשה למה לא קנסו במתניתין היינו קודם שהפילה. וכבר כתבתי לעיל דלדעת רש"י ז"ל לרבנן לא סגי דלא יקיים דבחליצה ג"כ אינו יכול לפוטרה. ובלא"ה לא הבנתי קושית הנימק"י במתניתין למה לא יוציא בגט כיון דקי"ל כר"ל דביאת מעוברת לא שמה ביאה. אם כן כניסה שלו לאו כלום היא ובהפרשה בעלמא סגי וגט מאי בעי הכא כיון דלא קנאה כלל. והרשב"א ז"ל באמת לא גרס בד' ר"א יוציא בגט מטעם זה ואפילו לדברי הרמב"ם ז"ל דמצריכה גט אם הולד ספק בן קיימא מ"מ להצריכה דוקא גט. זו מנין לנו כיון דאין כניסתו כלום. ולר' יוחנן שפיר איכא לאקשויי יוציא בגט דהא לדידיה שמה ביאה וכנוסה היא וגם בזה י"ל כיון דאינה אלא ספק כנוסה לא קנסינן לה להצריכה גט אלא דלפ"ז הוי מצי לחלק לר"א בין נושא מעוברת חבירו דלהוציאה מתחת בעלה ובין הוצאה דהכא דעדיין לא באת לרשות יבמה אלא דז"א דהא בנושא מעוברת חבירו ג"כ כבר הוציאה בשעת זמן האיסור ואפ"ה שרי להחזיר לאחר זמן האיסור ואי קניס התם שלא להכניסה ה"נ בנושא מעוברת הי' צריך לקנוס שלא יחזירה ועיין בזה בדברי האחרונים ז"ל ודו"ק. ועי' בדברי הרשב"א ז"ל לקמן בשמעתין גבי קידש וברח שהאריך קצת בזה ודעתו ג"כ דאין צריך להוציא ע"ש שהאריך בדברי הראב"ד ז"ל. ועיין בלח"מ ובמשנל"מ ז"ל מש"כ שם בזה בפי"א מהל' גירושין:
תוס' ד"ה ולא קתני יפריש: כתבו לתרץ הא דסוט' משום דאסירא ליה מדאורייתא. ומטעם זה הורה הר"י מאורלייניש ז"ל באחד שקידש מינקת חבירו דסגי בהפרשה בעלמא כיון דבלא"ה אסירא ליה דכלה בלא ברכה אסורה כנדה אפילו לר"מ. והמהרש"א ז"ל הקשה דהא גבי סוטה לא מהני לר"מ מה שאסורה עליו משום סוטה. ולדידי לא תיקשי דודאי היכא דנולד איסור אח"כ לא מהני לר"מ כיון דכבר נשא מעוברת וקנסינן ליה שיוציא עולמית מאי אהני מה שנאסרה אח"כ עוד איסור אחר וכי בשביל זה יפטר מן הקנס אבל בקידש מינקת דהאיסור האחר הוא מיד בשעת קדושין ודאי יש לומר דגם ר"מ מודה דלא קנסינן ליה לעולם. וכדאמרינן הכא אבל הכא מדאורייתא מיפרש פרשו מינה. אלא דיש לדקדק הא רבא לא ס"ל הכא לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן דאמר ר"א ור"מ אמרו ד"א. ויש לומר דלר"מ הוא דלא ניחא ליה לחלק בין דאורייתא לדרבנן כיון דר"מ קניס על מה שעבר על איסור כבר. א"כ באיסור דאורייתא מסתבר יותר לקנוס אותו. אבל רבנן דאמרי יוציא בגט אינו אלא שלא יעבור עוד ובאיסור דאורייתא אין לחוש לזה משום דחמיר ואפשר לומר ג"כ איפכא דר"מ הוא דלא קניס באיסור דאורייתא משום דד"ת אין צריכין חיזוק לענשו בקנס אבל לרבנן דלאו משום קנסא אמרי דיוציא בגט אלא להפרישו מאיסורא באיסור דאורייתא ג"כ צריך להפרישו בגט אע"ג דיש לו היתר לאחר זמן. וכן משמע ממה שהקשה הנימק"י אמאי אינו מוציא בגט במתניתין אם כנס מעוברת והכא איסורא דאורייתא הוא דאיכא. וגם עיקר סברתם שכתבו לפרש הא דיכול להפרישו הוא משום דעתה נולד איסור דאורייתא הוא קצת דחוק כיון דבלא הקינוי והסתירה לא היתה ראויה לו לעולם. ועיין תוס' סוטה שם שכתבו דתוך ג' אפי' לר"מ א"צ להוציא דדוקא גבי מעוברת משום סכנת הולד הוא דאינה שותה דקנסוהו התם להוציא בגט לעולם. אבל ניסת תוך ג' מאי דהוי הוי ותו לא קנסינן ליה להוציא. ונראה דתוך ג' מודו דצריך להוציא כדמשמע לקמן בקידש וברח אלא דלאחר ג' ר"מ נמי לא קניס להוציא לעולם ודוקא גבי מעוברת דאיכא סכנות נפשות הוא דקניס:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(לו ב תוספות) ד"ה הא וכו' והא דתנן במס' שמחות וכו'.—עי' מ"ש בבכורות מט א.
ענין קנין פירות וקנין הגוף
גמ': קנין פירות כקנין הגוף דמי
א
אליבא דר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי, ואילו אליבא דר"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ומחלוקתם נוגעת לכמה הלכות. בסוגייתנו בנוגע לזכות מכירה, במס' גיטין (דף מז: - מח.) המחלוקת בנוגע למוכר שדהו לפירות, דלר"י הלוקח מביא ביכורים וקורא ואילו לר"ל מביא ואינו קורא, ובגמ' ב"ק (דף צ.) פליגי התנאים בדין יום או יומים האם הוא חל עבור בעל הפירות או בעל הגוף.
ולכאורה ר"י ור"ל חלוקים למי שייך עצם קנין הגוף - האם לבעל הפירות או לבעל הגוף - שמי שיש לו את עצם קנין הגוף נחשב לבעלים העיקריים. ונ"מ בנוגע לדין בעלים בדין יום או יומים ובמקרא ביכורים שרק הבעלים יכולים לומר "האדמה אשר נתתה לי". ובדינים האלה מחלוקתם מבוארת. אך עלינו לבארה בדין מכירה, ובאופן ששייר האב את הפירות והקנה לבנו את הגוף, ואח"כ מכר הבן את הגוף ומת הבן בחיי האב, דלר"ל הלוקח לא קנה, ויפלא למה לא קנה הלוקח את קנין הגוף שהבן מכר לו לפני שמת, שהרי מה שיש לו לבן הקנה לו ללוקח, ולמה לא יקנהו הלוקח.
ונראה לומר שיכולים להקנות רק קנינים, אך לא כל זכות ממון בעלמא ניתן להקנות. פוק חזי הרי אין שואל רשאי להשאיל (פ"א מהל' שכירות הל"ד), שאע"פ שיש לשואל זכות השתמשות בשאילתו מ"מ זכותו מצטמצמת רק לשימוש דהשואל עצמו בלבד ולא לשימוש דאדם אחר. ובכן א"א לו לשואל להקנות את זכות תשמישו לאדם אחר. וי"ל דה"ה הכא בנוגע לבן שקבל את הגוף מאביו והאב השאיר לעצמו את הפירות, דלר"ל לאב יש את עצם קנין הגוף, ואילו לבן אין חלות קנין כלל, לא בפירות ולא בגוף, אלא שיש לו זכות ממון דעלמא לזכות בגוף ובפירות במיתת אביו. וזכות זו חלה רק לבן בלבד דא"א להקנותה לאחר. והא דקנה הלוקח כשמת האב בחיי הבן הוא משום שבאופן הזה הקנאת זכות הבן מועלת שיזכה הבן בגוף ובפירות במיתת האב, ומהבן יזכה הלוקח, כלומר שבמיתת האב הלוקח זוכה מהבן22.
ב
ויעויין בב"ב (דף קלו:) וז"ל ס"ד אבא לגבי בריה אחולי אחיל קמ"ל עכ"ל, ועלינו להתבונן בזה, שהרי אם האב שייר לעצמו את קנין הפירות שכקנין הגוף דמי, האיך תועיל מחילת האב לבן דיוכל הבן למכור. וצ"ע עוד במס' גיטין (דף מח.) דאיתא "הא ביובל ראשון הא ביובל שני", עיי"ש בפרש"י (ד"ה ביובל שני) וז"ל ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו להחזיר קרקעות בההוא קאמר ר"ל מביא ואינו קורא דסמכא דעתיה דמוכר דודאי הדרא ליה וזה בטוח שיחזירנה עכ"ל. וצ"ע שאם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, מהי הנ"מ שהמוכר סמכא דעתיה על היובל או לא, הרי מ"מ יובל נוהג ואיפוא אין לו ללוקח אלא קנין פירות דלאו כקנין הגוף דמי. ומשמע מהסוגיות האלו שקנין פירות האם כקנין הגוף דמי או לא תלוי בדעת המוכר, ולכאורה הוא דין תמוה.
ונראה לבאר על פי ביאור הגר"ח זצ"ל בשיטת הרמב"ם בקנין פירות האם כקנין הגוף דמי או לא. שהרי הרמב"ם בפ"ד מהל' ביכורים (הל"ו) פסק כר"ל וז"ל המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקנין פירות אינו כקנין הגוף אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים וקורא אע"פ שאין לו גוף הקרקע שנא' אשר נתן לך ד' אלקיך ולביתך עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע שסובר שמביא ואינו קורא מדאורייתא. וגם ממה שהבחין בין קנין פירות לבין בעל בנכסי אשתו שמביא וקורא מדאורייתא משמע שגם בקנין פירות דעלמא מצות ההבאה היא מצוה מדאורייתא, אך אינו קורא משום דחסר לו קנין הגוף.
ומאידך הרמב"ם (פ"ב מהל' ביכורים הלי"ב) פסק ז"ל האריסין והחכירין כו' והגזלנין אינן מביאין בכורים ואפילו נתייאשו הבעלים שנא' בכורי אדמתך עכ"ל. והקשה הגר"ח זצ"ל הרי לאריס יש קנין פירות, וא"כ למה פסק הרמב"ם שאינו מביא, ומ"ש מהלוקח שדה לפירות המביא ביכורים. וכן הקשה הגר"ח מהקונה אילן בתוך שדה חבירו שאינו מביא לפי שאין לו קרקע (שם הלי"ג) והרי לכל הפחות יש לו קנין פירות בקרקע ולמה אינו מביא.
ותירץ הגר"ח זצ"ל שחלים שני דינים בקנין פירות: א) בקונה את גוף הקרקע לפירותיה; וב) בקונה רק את קנין הפירות שבקרקע בלבד אך לא את גוף הקרקע לפירותיה. כשקונה את הגוף לפירות מביא ביכורים. ואילו אם הקונה קנין הפירות לבדו בלי קנין בגוף הקרקע לפירותיה אינו מביא ביכורים. ומשו"ה האריס החוכר ומי שקונה אילן בלי קרקע אינם מביאים ביכורים משום שאע"פ שיש להם קנין פירות בקרקע מ"מ אין להם קנין בגוף הקרקע לפירותיה, ולפיכך אינם מביאים ביכורים. ברם הלוקח שדה לפירותיה קנה את גוף השדה לפירותיה ומאחר שקנינו חל בגוף הקרקע לפירותיה לפיכך מביא ואינו קורא.
ואמר הגר"ח זצ"ל שחילוק זה מתבאר מדברי הרמב"ם (פכ"ג מהל' מכירה הל"ח) שתיאר שני דיני קנין פירות, וז"ל הרמב"ם: ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו, שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה, והשוכר אינו כן כמו שיתבאר בענין שכירות, ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה עכ"ל. וקבע הגר"ח זצ"ל שהרמב"ם כאן הבחין בין הקונה שדה לפירותיה לבין השוכר, משום שהקונה שדה לפירות קונה את גוף השדה לפירותיה ויש לו קנין הגוף לפירות בגוף השדה עצמה, ואילו השוכר קרקע אינו קונה את גוף הקרקע לפירותיה אלא רק את קנין הפירות לבדו בלי קנין בגוף הקרקע כלל, ומשו"ה קנין השוכר מוגבל יותר מהקונה שדה לפירותיה. ועוד כתב הרמב"ם שם (הל"א) וז"ל מקנה אדם הגוף לפירותיו כו' ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם שהרי הגוף מצוי ומקנה לפירות הא למה זה דומה לשוכר בית או שדה לחבירו שלא הקנה לו הגוף אלא הנאת הגוף עכ"ל. ונראה שכוונת הרמב"ם כאן היא לומר שקנין פירות חל בשני אופנים, דפשיטא שאינו חל כשמקנה את הפירות עצמם שהרי הם דברים שלא באו לעולם. דהקנין חל רק כשמקנה קנין פירות בשדה המהווה קנין בדבר שישנו בעולם ומשו"ה חל. אלא שיש בזה ב' אופנים. האופן הראשון הוא שוכר שאינו קונה את הגוף לפירות ורק את עצם קנין הפירות לבדו. והאופן השני הוא כשמקנה את קנין הגוף לפירות. וקנינים שונים הם - דהשוכר קונה רק את קנין הפירות לבדו בלי גוף הקרקע, ואילו הקונה את גוף הקרקע לפירותיה קונה את גוף הקרקע עצמה לפירות23. וממשיך הרמב"ם (שם הל"ה - ו) וז"ל המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה. ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. הרמב"ם הבחין בין המוכר לזמן קצוב לבין המקנה שדה לפירות. בשניהם הקונה קנה קנין בגוף הקרקע אלא שבקנין לזמן יש לקונה רשות לשנות ולהרוס את גוף הקרקע לכל דבר שרוצה כי יש לו קנין הגוף שאינו מוגבל אלא בזמן בלבד אבל לא בנוגע לדברים אחרים. ואילו בקונה את הגוף לפירות גוף הקרקע קנוי לו רק לפירות בלבד אבל לא לדברים אחרים, ולכן אסור לו לשנות את הקרקע ולהרסה24.
ועל פי יסוד הגר"ח זצ"ל יוצא דהמחלוקת שבין ר"י ור"ל האם קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא קיימת רק בקנין הגוף לפירות, אבל בקנין פירות לבדו כמו בשוכר כ"ע מודי דלאו כקנין הגוף דמי. ובכן נמי מבואר למה המשכיר שדה לחבירו יכול למוכרו לאחר ולא אמרי' שקנין הפירות דהשוכר כקנין הגוף דמי אליבא דר' יוחנן ויעכב את המשכיר מלמכור. דמכיון דאין להשוכר קנין בגוף השדה לפירות אלא קנין פירות לבדו, קנין הפירות שלו לאו כקנין הגוף דמי, ואינו יכול לעכב את המשכיר מלמכור.
ולפי"ז דברי הגמרא מבוארים שדין קנין פירות האם כקנין הגוף דמי או לא תלוי בדעת המוכר, דהיינו דתלוי האם המוכר מכר את קנין הגוף שבקרקע לפירות או רק מכר את קנין הפירות בלי הגוף. כי קנין הגוף לפירות כקנין הגוף דמי, ואילו קנין פירות לבדו בלי קנין הגוף לפירות אינו כקנין הגוף. ולכן מחילת האב לבנו ומכירה בזמן היובל תלויים בדעת המוכר, דהיינו האם מכר את קנין הגוף לפירות או רק מכר את קנין הפירות לבדו בלי קנין בגוף הקרקע.
ויעויין בתוס' לפנינו (דף לו: ד"ה קנין) שהקשו אליבא דר"י דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי למה יש צורך בתקנת אושא שהרי גם בלי התקנה בדין הוא שהבעל יוציא המקח מידי הלקוחות כי יש לו קנין הפירות שכקנין הגוף דמי. ותירצו התוס' וז"ל קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן עכ"ל. ולפי יסוד הגר"ח זצ"ל נראה דר"ל דשאני קנין הפירות דבעל בנכסי אשתו שאינו קנין בגוף הקרקע לפירותיה אלא קנין פירות דעלמא בלי קנין בגוף הנכסים כלל ומהטעמים שכתבו. ולפי' לכ"ע לא אמרי' קנין פירות דבעל כקנין הגוף דמי, וכמו דלא אמרינן כן בנוגע לקנין הפירות דשוכר, ומשו"ה בעינן תקנת אושא לתת לבעל זכות לבטל את מכירת אשתו.
ג
ועיין בפ"ו מהל' שכירות (הל"ה) שהרמב"ם פסק שחצר המושכר קונה קנין חצר בעד המשכיר וז"ל הזבל שבחצר כו' אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים עכ"ל. והראב"ד השיג וז"ל דבר זה אינו מחוור כו' דאי אגירה ליה כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומו עכ"ל. ולפי הראב"ד החצר קונה בעד השוכר.
ויש מהאחרונים שרצו לבאר את מחלוקתם ולומר דלפי הראב"ד קנין הפירות דשוכר כקנין הגוף דמי ומשו"ה סובר שהחצר קונה בשבילו ולא בעד המשכיר. אמנם ביאור זה בדותא הוא, שהרי לפי הגר"ח זצ"ל קנין השוכר קנין פירות בעלמא הוא, דלכ"ע אינו כקנין הגוף.
והנה הראב"ד הקשה על הרמב"ם מהגמרא בב"מ (דף יא:) דאיתא שיכול השוכר לקנות מעשר ע"י חצרו המושכר לו. ותירץ הש"ך (חו"מ סי' שי"ג: א) דדעת אחרת מקנה לו שאני כלומר דכשיש דעת אחרת המקנה את החפצא לשוכר לבדו השוכר קונה ע"י חצרו שמושכר לו, אלא דס"ל לרמב"ם דלקנות דבר הפקר, החצר קונה למשכיר ולא לשוכר. ובביאור שיטת הש"ך נראה שהחצר יכול לשמש כחצר קנין בין למשכיר ובין לשוכר, וכשיש דעת אחרת מקנה, המקנה קובע את הקנין דהחצר אף בעד השוכר. ואילו בקנין הפקר ס"ל לרמב"ם שהחצר קונה למשכיר ולא לשוכר משום שהחצר תופס את חפצא ההפקר בשביל המשכיר יותר ממה שתופסו בעד השוכר, ולכן המשכיר קונה ולא השוכר כי תפיסת המשכיר בהפקר מפקיעה את תפיסת השוכר.
ונראה לבאר יותר את שיטת הרמב"ם והש"ך על פי יסוד הגר"ח זצ"ל שקבע שבשכירות קנין הגוף לפירות שייך למשכיר ואילו לשוכר חל קנין פירות דעלמא. ונמצא לפי"ז שעצם החצר קנוי למשכיר, ואילו ההשתמשות שבחצר קנויה לשוכר. ויוצא שמצד הקנין שבגופו של החצר, החצר תפוס למשכיר. ומאידך, מצד ההשתמשות שבחצר, השוכר הוי התופס. ולכן החפצא דהקנין תפוס בחצר בין למשכיר ובין לשוכר. ובתרתי דסתרי הזה שבין המשכיר לבין השוכר, תפיסת המשכיר אלימתא, שהרי הוא המוחזק בעצם גופו של החצר, ואילו תפיסת השוכר בהשתמשות החצר חלשה כלפי תפיסת המשכיר בגוף החצר. ולפיכך החצר תופס דבר הפקר וקונהו למשכיר ולא לשוכר. ואילו כשיש דעת אחרת שמקנה את החפצא לשוכר קונהו משום שעכ"פ מוחזק הוא ותפוס בחצר מצד ההשתמשות, ודעת האחרת התכוונה להקנות את החפצא לשוכר ולעשות אותו לבדו התופס בחפצא ולהקנותו לו ולא המשכיר.
וכל זה ס"ל לרמב"ם במשכיר ושוכר. אך יל"ע מהי שיטתו במקנה שדהו לפירותיו, שהרי באופן הזה הקונה קנה את גוף הקרקע לפירותיו ולא רק את קנין הפירות דעלמא כבשוכר. ולכן יתכן שמאחר שקנה את גוף הקרקע לפירות, הקונה לבדו נחשב לתופס ומוחזק בחצר, ורק הוא קונה בקנין חצר ולא המקנה. אך י"ל שמאחר שהרמב"ם פסק שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי (פ"ד מהל' ביכורים הל"ו) המקנה נחשב לעיקר בעל החצר מכיון שיש לו את קנין הגוף והוא קונה בקנין חצר, וצ"ע.
וכ"ז לרמב"ם. ומאידך הראב"ד ס"ל דמכיון דלשוכר יש קנין פירות דעלמא וזכות ההשתמשות שבחצר הרי הוא חשוב כבעל החצר לענין קנין חצר. ועלינו לבאר את יסוד המחלוקת שבין הרמב"ם לבין הראב"ד.
ויתכן דפליגי במה שיש לחקור בקנין חצר, האם חל כמעשה קנין של הבעלים בדומה למעשי קנינים אחרים כמו כסף שטר וחזקה, או"ד שחל כחלות קנין בפני עצמו הקונה עבור בעל החצר ממילא ובלי חלות מעשה קנין. וממה שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו (ב"מ דף יא.) משמע שקנין חצר חל כקנין ממילא בלי מעשה קנין. אך אין זה מוכרח דעדיין י"ל דחצר מהוה מעשה קנין, אלא דמכיון דהחצר משתמרת לדעת הבעלים (ב"מ דף יא.) קונה כאילו הבעלים עצמם עשו מעשה קנין על ידי חצרם.
ולפי זה י"ל שהראב"ד סובר שקנין חצר חל מדין מעשה קנין, ומשו"ה עיקר בעל החצר לקנות בו הרי הוא השוכר בעל ההשתמשות שמעשה השתמשותו בחצרו קובע את חצרו להיות כמו ידו25, והוא קונה בחצרו עם מעשה קנין ידו. ולכן השוכר קונה עם החצר ולא המשכיר. ומאידך הרמב"ם סובר שקנין חצר הוי קנין שחל ממילא ולא מדין מעשה קנין, ולכן ס"ל שעיקר בעל החצר לקנות הוי בעל קנין הגוף ולא בעל ההשתמשות, ומשו"ה המשכיר קונה ולא השוכר.
ע"כ ענין קנין פירות
גמ'. מעוברת חבירו: מחלוקת ר"מ וחכמים.
לר"מ מי שנשא מעוברת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית. ואילו לחכמים יוציא בגט ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס. ויעויין במס' סוטה (דף כד.) דפליגי נמי בנשא מעוברת חבירו וקינא לה ונסתרה דלר"מ לא שותה ואילו לרבנן שותה. ועיי"ש ברש"י (ד"ה לא שותות) המפרש דאלמנה לכ"ג וכדומה אינן שותות משום דבעינן אשתו הראויה לו למעט נשים האסורות על בעליהן שאינן שותות. ולכן ס"ל לר"מ שמעוברת חבירו נמי אינה שותה מפני שאינה ראויה לבעלה שאסורה עליו עולמית. ואילו החכמים סוברים שמפני שיכול להפרישה עד כ"ד חודש ולהחזירה אח"כ הרי היא ראויה לו ושותה.
ומאידך לרמב"ם יש שיטה אחרת (פ"ב מהל' סוטה הל"ח - ט) וז"ל כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו. ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסור מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנאמר ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה בזמן שהאיש מנוקה מעון אשה נושאה את עונה. לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שנייה וקנא לה ונסתרה אינה שותה כו' עבר ונשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו הרי זו שותה שאין כאן עבירה עכ"ל. לרמב"ם אין אלמנה לכ"ג שותה משום שבא עליה בעלה באיסור ואינו מנוקה עון. ויפלא א"כ למה פסק בבא על מעוברת חבירו ששותה משום "שאין כאן עבירה", וקשה הרי אכן עבר על עבירה כשבא עליה, וכדפסק הרמב"ם (בפי"א מהל' גירושין הל' כ"ה - כ"ח) וז"ל וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו כו' שמא יזיק הוולד בשעת תשמיש כו' ומניקה שמא יתעכר החלב כו' כשם שאסור לישא כך אסור לארס כו' עבר ונשא מעוברת כו' יוציא בגט ואפילו היה כהן, ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ"ד חדש של מניקה כו' עכ"ל.
ונראה דס"ל לרמב"ם שרק כשעבר על חלות שם איסור ביאה אינה שותה. ואילו במעוברת חבירו ומינקת אין האיסור חל כאיסור ביאה, אלא חל כאיסור סכנה דהיינו שאסור לו לסכן את הוולד בביאתו. ומכיון שלא עבר על חלות איסור ביאה כשבא עליה הרי הוא מנוקה מעון ואשתו שותה. ולפי הרמב"ם פליגי ר"מ והחכמים, דאליבא דר"מ ביאת מעוברת נאסרה בחלות שם איסור ביאה ומשו"ה סובר דקנסינן לבועלה לא להחזירה לעולם כי עבר על איסור ביאה. ולכן נמי סובר שאינה שותה משום כשבא עליה עבר על חלות איסור ביאה ואינו מנוקה מעון. ואילו אליבא דהחכמים לא עבר על חלות איסור ביאה אלא על חלות איסור סכנה, ומשו"ה לא קנסינן ליה לעולם, ומותר לו להחזירה, ואף שותה משום שהאיש מנוקה מעון.
עוד נראה דבכל איסור ביאה שבתורה חל נמי איסור אישות, וכדפסק הרמב"ם (פט"ו מהל' אישות הל"ב) שלוקין על חייבי לאוין רק אם קידש ובעל, דהיינו רק כשעבר על איסור אישות עם איסור ביאה, ולכן מי שקידש ממזרת כופין אותו לגרשה משום דהאישות אסורה26. וכמו"כ לר"מ מעוברת נאסרה באיסור אישות איסור עולם. ואילו החכמים ס"ל דלא נאסרה בחלות איסור ביאה ואישות אלא באיסור סכנתא, דאין האיסור אלא איסור פרישה בעלמא שלא לסכן את הוולד, ומה שמגרשה היינו רק היכי תמצי בעלמא בכדי שלא לסכן את הוולד, והגירושין הן שיעור בפרישה. אך משילדה והסכנה עברה מותר לו להחזירה מפני שלא חל איסור אישות.
ולפי"ז מבוארת נמי את הדיעה שבתוס' (ד"ה ולא קתני) דס"ל דהיכא דאיכא איסור תורה כגון האיסור דסוטה לבעלה, לא צריכא גט להפרישה משום שאין חשש שיעבור על איסור תורה, דכ"ז לחכמים. משא"כ לר"מ דס"ל דאף היכא דאיכא איסור דאורייתא חייב לגרשה, דאסורה עליו בחלות איסור אישות, ולא שנא אם יש חשש שיבוא עליה או לא, דעצם האישות נאסרה. ולכן ס"ל נמי להר"ר יוסף בתוס' שאם קידשה אינו צריך לגרשה, ומשום דאסורה עליו באיסור דרבנן דכלה בלא ברכה. ותוס' הקשו עליו שאינו אלא איסור דרבנן. וצ"ל דלפי הר"ר יוסף חמורים תרי איסורי דרבנן יותר מאיסור אחד, ולא יסכן את הוולד במקום דיש תרי איסורי דרבנן, ומשו"ה מותר לו לקדשה אך לא לנשאה.
22 לכאורה יוצא מזה שאפילו אחרי הקנאת זכותו ללוקח הבן עדיין יכול לשעבד את זכותו לבע"ח וצ"ע.
23 עיין בר"ן לנדרים (דף מו ב ד"ה היכי דמי) דס"ל דהמשכיר ביתו יכול לאוסרו בנדר על השוכר דקונמות מפקיעין מידי שעבוד, כלומר דלמשכיר יש קנין הגוף לפירות, ולפיכך הריהו בעלים לאסר את ביתו על השוכר שאין לו קנין בגוף הבית כלל אלא רק קנין פירות לבדו ודומה קנינו לשעבוד בעלמא שנאסר בנדר ע"י הבעלים. ולכאורה כ"ז למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ויתכן דלכ"ע לשוכר אין לו אפילו קנין פירות אלא זכות השתמשות בלבד משא"כ קנין פירות דכקנין הגוף דמי, ועיין בשיעורים למעלה, ומשו"ה לכ"ע יכול המשכיר לאסור את ביתו על השוכר.
24 עיין בר"ן לנדרים (דף כט א ד"ה א"ל אביי) דס"ל שקנין לזמן מהוה קנין פירות בלבד, שלא כדמשמע מהרמב"ם דהוי חלות קנין הגוף. ואמר רבינו זצ"ל דמדיון הרמב"ם לחלק בין קנין לזמן ובין קנין קרקע לפירותיה משמע נמי שגם בקנין קרקע לפירותיה חל קנין הגוף בדומה לקנין הגוף לזמן ולא דומה לקנין פירות דעלמא כמו דחל בשוכר דאינו קנין בגוף הקרקע כלל.
25 עיין בב"מ (דף י ב): "חצר משום ידה איתרבאי".
26 ע"ע בשיעורים לעיל (דף יא ב) ד"ה קל וחומר.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
לעולם לא קנה כו'. לא אמתניתין פליג אלא התם ביש נוחלין פליגי אמוראי בדיוקא דמתני' דכי אתא רבין אמר ירש פלוני שדה פלוני ותנתן שדה פלוני לפלוני רבי יוחנן אמר קנה אפילו האי דירושה דמדאדכר לשון מתנה בהאי שטר צואה לחד מינייהו כולהו נמי מתנה נינהו ור''ל אמר לעולם לא קנה ההוא דירושה דאמרינן להאי הוה מתנה ולהאי ירושה עד שיאמר כו' דתיקו לשון מתנה אתרוייהו: לאחר מותו. שכתב מהיום ולאחר מיתה ואין לאב בהן אלא אכילת פירות בחייו: מכר האב מכורין. לאכול הלוקח פירות כל ימי חיי האב שזכה בזכות שהיה לו לזה בהן: ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח. אפילו לכשימות האב דקנין פירות שהיה לו לאב בנכסים הללו כקנין הגוף דמי ואין מכירת הבן מכירה ומתניתין דקתני אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב הא כשימות האב יש לו התם דמית האב בחיי הבן ונתקיימה המתנה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אבל מת הבן לא בא זכות לידו: תנא משום ר''א כו'. ר' אליעזר פליג אסיפא דמתני' וקאי אאין הולד של קיימא יקיים וקאמר איהו אע''פ שאין הולד של קיימא קנסינן ליה דיוציא בגט משום דנכנס לספק איסור אשת אח ואע''ג דהשתא איגלאי מילתא דייבום מעליא הואי ומיהו בגט בלא חליצה סגי: דבר אחד. דר''מ נמי קניס את הנושא מעוברת חברו ומינקת חברו לגרשה אשה שמת בעלה והיא מעוברת או מניקה אסורה להנשא עד עשרים וארבעה חדש שכן תינוק יונק: ולכשיגיע זמנו לכנוס. לסוף כ''ד חדש יכנוס: באיסור אשת אח. כלומר שהיקל להכנס לספק אשת אח שיש לו בנים דדלמא הוי ולד של קיימא הלכך קנסינן ליה: אלא [משום] דרבנן. דמעוברת חברו מדרבנן היא וקא מזלזלי בה ומשום הכי קנסוהו דלא ליתי אחרינא למיעבד הכי: אבל הכא. יבמה מעוברת דאורייתא היא ובדילי מינה ולא בעי למיקנסיה להאי אטו אחריני: ולדברי חכמים. דאמרי לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס מיהו עד שיגיע הזמן יוציא בגט ולא סגי ליה בהפרשה בעלמא: דקתני יוציא. וחכמים אומרים יוציא: התם תנן וכו'. משום דקבעי למבעי הכא מאי: כל ששהה שלשים יום. משנולד חי שלשים יום: באדם אין נפל. להכי נקט באדם דתני סיפא ובבהמה ח' ימים: אינו נפל. ופוטר את אמו מן החליצה: ספיקא הוא. וחולצת ולא מתייבמת ודוקא אי מספקא לן אי כלו לו חדשיו אי לא אבל אי קים לן דכלו לו חדשיו תנן במסכת נדה (דף מג:) תינוק בן יומו פוטר מן הייבום: מת בתוך שלשים. בן היבמה ונתקדשה לשוק בחזקת שפטורה משום בנה: אם אשת ישראל היא. אם זה שקדשה ישראל הוא שאם תחלוץ מן היבם לאחר קדושין לא תיאסר על בעלה חולצת: ואם זה שקדשה כהן הוא. שאם תחלוץ תיאסר עליו אינה חולצת וסמכינן אולד:
ואמר ריש לקיש לעולם לא קנה כו'. אע''ג דרבא גופיה קאמר ביש נוחלין (ב''ב דף קל.) דהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה מ''מ נפקא מינה דהלכה כר''ל לענין [אחר] שאין ראוי ליורשו: ורבי יוחנן אמר לא קנה לוקח. וא''ת לרבי יוחנן אפי' לא מת הבן בחיי האב נמי לא ליקני דהוי כמו (ב''מ טז.) מה שאירש מאבא מכור לך כיון דאלים קנין פירות כקנין הגוף וי''ל דלגבי הכי לא אלים קנין פירות לבטל לגמרי קנין הגוף דבן וכיון דלבסוף אתיא שדה לידי דבן חשיב מכר: קנין פירות כקנין הגוף דמי. מה שהתקינו באושא דאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה דהבעל מוציא מיד הלקוחות לרבי יוחנן לא איצטריך וכן משמע בהחובל (ב''ק דף פח: ושם) דמסיק תקנת אושא לר''ל א''נ קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן וה''ר יעקב דאורליינ''ש תירץ דאיצטריך תקנתא דאושא להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך: חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. וההיא דהזהב (ב''מ נה:) גבי חמשה חומשין דלא עשו אלא כשל תורה משום דלא איצטריך [לחיזוק] והכא גבי איסורא הוא דקניס ר''מ אבל גבי ממונא כגון כתובה לא עשו חיזוק אפי' כשל תורה דקאמר ר''מ בפ' אע''פ (כתובות נו: ושם) כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים וקצת תימה אי רבנן דהכא היינו ר' יהודה הא סבירא ליה גבי כתובה דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וי''ל דבמילתא דשכיחא עבדו חיזוק אבל הכא מילתא דלא שכיחא היא שישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו: ולא קתני יפריש. והא דתני בסוטה בפ' ארוסה (דף כד. ושם) גבי מעוברת חברו ומינקת חברו יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן לשון הפרשה משמע הכי ומשמע הכי אבל יוציא לא משמע אלא בגט א''נ התם שקינא לה ונסתרה לא חיישינן שיבא עליה כיון דאסירא ליה מדאורייתא ולא בעיא גט והר''ר יוסף מאורליינ''ש הורה מטעם זה באחד שקידש מינקת חברו שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא (אפילו לרבי מאיר) כיון דבלאו הכי אסורה ליה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ודוקא בנשא הוא דאמר הכא דבעיא גיטא אע''ג דבקדש תוך ג' וברח אי לאו דערוקיה מסתייה היה צריך ליתן גט במעוברת ומינקת חבירו לא החמירו ואין נראה דמאי חומרא דכלה בלא ברכה ממינקת חבירו דתרוייהו מדרבנן וקצת היה מדקדק ר''י מהא דתניא התם (כתובות דף ס.) מינקת שמת בעלה הרי זו לא תארס ולא תנשא ואם כשאירס צריך ליתן גט לא איצטריך תו למימר לא תנשא ומיהו י''ס דגרסי לא תנשא ולא תארס ואיכא למימר דזו אף זו קתני ואפילו גרסינן לא תארס ולא תנשא מצי למימר דנקט ולא תנשא משום רבי יהודה דאפילו לינשא שרי בתר י''ח חדש ובשאלתות דרבי אחאי בפרשה וירא (סימן יג) כתוב גבי מעוברת ומינקת חברו דהיכא דעבר וקדיש מפקיע לה בגט מיניה ואפילו אי הוה כהן מפסדינן לה מיניה: הא לא שהא ספיקא הויא. לא כמו שפי' הקונטרס דבפיהק ומת ולד איירי [דבהא] אפילו רבנן מודו בפיהק ומת דנפל הוא אלא כשנפל מן הגג או אכלו ארי איירי כדאמר בס''פ ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלו. ושם) והתם פסקינן כרשב''ג וא''ת ואמאי לא אזלינן בתר רוב נשים דולד מעליא ילדן ואר''י דחיישינן למיעוט מצוי כזה כמו במים שאין להם סוף (לקמן קכא.) דאשתו אסורה וגוסס. שאין מעידים עליו להשיא אשתו אע''ג דשמא התם משום ערוה החמירו מ''מ כיון דמיעוט של נפלים מצוי מחמירים ביה ומחמירים נמי שלא לאכול בהמה תוך ח' ימים כדאמרינן בס''פ ר' אליעזר דמילה (ג''ז שם) ומיהו לענין אבילות לא החמירו שיש להקל באבלות כדאמר בפ' יש בכור (בכורות מט.) הכל מודים לענין אבלות שאין מתאבלים דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל והא דתנן במסכת שמחות. הספקות אוננים ומתאבלים עליהם נראה דבספק בן ט' לראשון או ז' לאחרון איירי דגנאי הדבר שלא יתאבלו לא זה ולא זה מאחר שודאי קרוב לאחד: מת בתוך שלשים יום כו'. נראה דהכי גרסי' ולא כרש''י . דגריס בפ' ר''א דמילה (שבת קלו. ושם) מת בסוף שלשים יום כיון דבפרק יש בכור (בכורות מט. ושם) אמרינן דיום ל' כשלפניו מה לי ביום שלשים מה לי תוך שלשים ולמה ליה למינקט ביום שלשים טפי ומיהו בה''ג כתב דביום שלשים אפי' פיהק ומת לרבנן לא הוי נפל דדוקא תוך שלשים הוא דאמר בשבת (ג''ז שם) פיהק ומת לד''ה מת הוא משמע דגרסינן הכא מת ביום שלשים דאי לאו הכי מנין היה להם חילוק זה ועוד יש מקיים גירסא זאת אפילו בנפל מן הגג או אכלו ארי וביום שלשים דוקא סמכי ארבנן ושמא לענין אבילות נמי חשיב בר קיימא: